_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלום יעקב אברמוביץ

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

שלום יעקב אַבּרמוביץ, הנודע לקהל הקוראים בשמו הספרותי מנדלי מוכר-ספרים, עומד יחידי בספרותנו.  אין לו לא אבות ולא יורשים ספרותיים;  הכשרון המקורי באמת הוא מין בְּרִיָה בפני עצמה, שאין לה סוג ומשפחה.  בריה שהיא נמצאת רק בלשון יחיד ולא בלשון רבים.  מעלותיו והסרונותיו, יתרונותיו ופגימותיו של כשרון בודד כזה מיוחדים רק לו לבדו.

מאַפּו וסמולנסקין כל אחד מהם היה מושפע מאחרים.  לכל אחד מהם היו סופרי-מופת אהובים.  כל אחד מהם שייך לסוג סופרים ידוע.  לזה היו סופרי צרפת לדוגמא, ולזה – סופרי אשכנז ובריטניה.  אבל מנדלי הוא לבדו הוא.  בסיפוריו, או יותר נכון – במעשיוֹתיו, לא תמצאו אף השפעה קלה של סופרים וסיפורים משלהם או משלנו.  כשרונו יונק מתוך החיים והמציאות עצמם ואיננו שואב את לֵחו וכוחו מתוך העתקותיהם הכתובות.

גם אמן וגם משורר הוא מנדלי.

שומע אנוכי לעתים קרובות את השאלה: מה יצר הרוח העברי בתחומו המוגבל?  מה יצר בלי כל עזרה מבחוץ, מבלי כל השפעה הבאה מאחרים?  והיה בכל פעם, אשר חברַי מבקשים להראות להם יצירה עברית מקורית, שהורתה, לידתה והתפתחותה בגלותנו, כין חומותינו, מבלי שהשתתפו בה הרוחות המנשבות בחוץ, – הנני אומר להם: הרי לפניכם ספרי מנדלי מוכר-ספרים!

מנדלי זה – שלנו הוא בלשונו, בסגנונו, בדרכי התבוננותו ובאופן מסירתו את מראה עיניו ומשמע אזניו.  בדרכי סופרי העמים לא הלך מעודו, וגם צל של חיקוי לא תמצאו בדבריו.  במנדלי זה נתגשם טיפוס היהודי בן-הגלוּת ויכול הוא להמליץ על נפשו את הדברים שנתן בפי אחד מיצוּריו: "בשעה שאחַי יראו אותי, יהיו רואים גם אותם בעצמם;  מה שיהיו משבחים או מגַנים בי, את זה בעצמו ימצאו גם בָּם, ובהיותי לאספקלריא נגד פניהם, תמונת עצמם הלא יביטו בי" ("בעמק הבכא", ח"א, פרק א').

כל הכשרונות המצוינים שבספרותנו העברית החדשה הם פרי ההזדווגות של רוח שם ויפת, הספרות העברית העתיקה והספרות האירופית, החֶדֶר ובית-הספר.  אולם כשרונו הגדול של מנדלי הוא כשרונו של יהודי טיפוסי, ויצירתו היא יצירת הגלות בכל סימניה, פרטיה ודקדוקיה.

מנדלי הוא מסַפר יהודי לכל חוקותיו ומשפטיו.  הוא אוהב להאריך מעט בדבריו, להרבות ולגַבּב הקדמות והקדמות להקדמות, ולִנְטוֹת מעצם העניין של הסיפור לצדָדים ולצִדֵי-הצדדים;  אך לפעמים הוא בוחר לתת לנו את התמצית, את התמצית שבתמצית, את התוך, העיקר, הגרעין הפנימי, את הכוונה שבכל העניין בלי קליפות וקרוּמים מיותרים וגם בלי שְׁהִיוֹת;  ולפעמים הוא אוהב לכבד אותנו בעצם סיפורו גם בדרשה מפולפלָה, בהלצה גסה, לפעמים גסה יותר מדי, או דקה, שיש בה פְשַט, רמֶז וגם סוד.  יש אשר יבחר להסתכל בנפש והוא מסתכל בה לא בכלי-זכוכית של אחרים, לא-על פי שיטה, שבָּדו המסַפרים מלבם, כי-אם על-פי דרכו המיוחדה, כאשר יסתכל יהודי פקח שבפקחים, כאשר יסתכל איש מעשה, הרואה בעין בוחנת ובהירה, בעין בריאה ובלתי מזוינָה, לתוך מכונת הגלגלים הסבוכים, שאנו קוראים לה נפש.  וכל מה שהוא עושה, הוא עושה כ"יהודי שביהודים".  כינוי זה, – "יהודי-היהודים", – קרא אבּרמוביץ בעצמו לנפשו.[i])

מנדלי, העומד בשתי רגליו, בראשו ורובו, בתוך תחומנו, מספר לאחיו זה שנים רבות את כל אשר הוא רואה, את כל אשר הוא מרגיש, את כל אשר עבר עליו בתוך הגבול המצומצם הזה.  סיפוריו מעוררים שחוק, ועוד יותר – דמעה;  הם מגוללים לפנינו את ספר חיינו, הכתוב בדם ובנִטפי מָרָה, עם פרשיותיו הפתוחות והסתומות, עם ברכותיו, קללותיו ותוכחותיו, עם מִקְרָאוֹתיו, שאינם יוצאים מידי פְשוּטם, ועם המקראות מסורסים, האומרים: דרשוּני!

ומנדלי אינו משַטה בעמו ישראל לספר להם דברים שלא היו ולא נבראו, סיפורים, שיש בהם נוי והדר, שעשועי הדמיון, הפלגות וגוזמאות, אבל אין בהם אמת, אין בהם מעשים קיימים שבכל יום.  הוא בוחר ברצונו הטוב בקַב שיחות יבשות משלנו מתשעה קבּים של שיחות טפלות או מזהירות, הלקוחות בהקָפה משלהם.  מנדלי יודע היטב ומכיר, כי חלקו בסיפורים לא נפל בנעימים, אבל הוא אומר: "ובאמת מה לי לספר מחיינו בדורותי?  גדולות ונצורות!  הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו.  דוּכסין, איפַרכוּסין, ואסטְרַטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו;  על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עָגַבנו;  להתנגח כעתודים איש עם חברו, או לעמוד כעֵדי-ראיה על דם אחרים במלחמת-שׁנַים, לא נסינו;  וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו;  ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו;  לקצוי ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו;  בסוד משחקים ומשַׂחְקות לא באנו, ועל שָׁרים ושָׁרוֹת ותענוגות בני-אדם ממוננו לא ביזבזנו.  קיצור הדברים, כל הפרפראות לסיפור המעשה, שיהא עָרב וממשיך לב הקוראים, – כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד ורֵיש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רַבְרְבַיָא עם זְעֵריא, טפלָיא ונשיא, יבָמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסיהם, חוזרים על הפתחים לערבי-שבתות ולמוֹעדים ולראשי-חדשים וליָמים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלוּת ועניוּת ואביונוּת ומיני פרנסות משונות" [ii]).

אַבּרמוביץ נותן לנו בסיפוריו את המציאות כפי שהוא רואה אותה בעיניו, או יותר נכון – כפי אשר ראה אותה לפני שנים רבות בימי נדודיו ותלאותיו.  מני אז נבראו ברחוב היהודים טיפוסים חדשים שונים, וגם בטיפוסים הישנים נעשו שינויים ידועים, גם הרחוב בעצמה וחייה, הויותיה ופרכּוּסיה קיבלו צורה אחרת, אך מנדלי גם בימי זקנה-ושׂיבה נשאר משורר הגיטו של הדור שעבר, והוא מעביר לפנינו אנשים ומחזות, מאורעות ומעשים, שכבר עברו מעולמנו, או קליפתם החיצונית אינה אותה-שהיתה בכל פרטיה.

וגם בתארו את המאורעות האחרונים של עולמנו ואת הבריות החדשות בישראל[iii]), הוא מעביר לפנינו אותם הקַבּציאֵלים, הבַּטלוֹנים והכִּסְלוֹנים, את יהודיו הטיפוסיים אשר ביתר סיפוריו העבריים ובשפה המדוברת.

בשעה שהנני קורא את סיפורי אַבּרמוביץ הנני פורק מעלי את עול הכללים, החוקים, הסייגים והגזירות, אשר הטילו הסופרים האירופיים על כותבי מחזות מן החיים;  הנני שוכח את כל אשר שָׁנו לי רבותי המבקרים בבתי-מדרשיהם, ואז הנני נהנה הנאה מרובה ועמוקה מכל אשר אני קורא בהם.  ולא רק נהנה אנוכי הנאת-סרק, כלומר, שאיננה מביאה פירות, אבל הנני גם לומד הרבה מסיפוריו.  הנני לומד לדעת את חיי עניי עמי, את מידותיהם, ארחותיהם, דרכי פרנסתם, מלבושיהם, מאכליהם, סגנון דיבורם, הליכותיהם, בטחונם, תמימותם וערמומיותם וכדומה.

רואה אנוכי, כי רבים מבני הדור החדש, וביחוד בני הכרכים הגדולים, אינם משיגים את התפעלותנו המיוחדת, בשעה שאנחנו קוראים את סיפורי מנדלה העברים, ואז הנני תולה את הֶעדר השָׂגתם זאת לא בחֶסרון טעמנו אנו, כי-אם בחסרון ידיעתם את אוצרות השפה העברית ובחסרון ידיעתם את חיי ההמון העברי בתחומו.

בשעה שאני קורא את סיפורי מנדלה הנני מוַתּר על כל תביעותי הספרותיות.  מנדלי הוא טוב ומצוין כמו שהוא בסגנונו ובדרכי סיפורו המיוחדים לו.  חוקר-הטבע רואה את יופיה המיוחד של החסידה ברגליה הארוכות והדקות וברזון גְוִיָתה, כמו שהוא רואה את יופיוֹ של הדרור, השוכן על חופי הימים, בכנפיו הגדולות והרחבות וברגליו הקצרות.  הרזון הוא יופיה של החסידה ואִי-קֶצב האברים הוא יופיו של הדרור, ושניהם כאחד מביעים את הדר הטבע במראותיה השונים.

בשעה שאנוכי קורא את ציוריו הקצרים והמצומצמים של פּטֶר אַלטֶנְבֶּרג הנני מתענג על הדיוק, על הקימוץ במלים, על החסכון במבטאים, על נטפי יין השירה, שאין בהם אף טיפת מים אחת.  אמנם, רק בשפה כזו צריך לדבר בן דורנו;  חלילה לו להוציא אף מלה אחת לבטלה.  הקורא בן-דורנו אוהב את התמצית היפה, את הסקיצה הקצרה, את המועט המחזיק מרובה.  בדור הטלגראף, הטלפון והעתקת הפוטוגראפיה תוך כדי רגע, בדור של הסקירה החדה והמהירה, שונאים את האריכות היתירה, את שימוש הלשון הרחבה.  אין פנאי לבן-דורנו לקרוא דברים וסיפורים ארוכים.  עם כל זאת הנני יודע גם להתענג על הרחבת הלשון של מנדלי והנני טועם טעם מיוחד במליצותיו והלצותיו, כמו שהנני טועם טעם מיוחד בנסיעת עגלה, המשרכת דרכיה בין הרים ועמקים יפים, בין שדות-בר ויערות עבותים.

מסוֹפר צעיר-לימים, המתאר את חיינו אנו, הנני דורש שפה מדויקת, ואין אני מוחל לו אף מלה אחת יתירה.  חלילה לו לבזבּז את אוצרות השפה על לא-רעיון.  וַתּרנות זו היא סימן מובהק לעניוּת המחשבה.  אולם נעימה לי לשון מנדלי זקננו, המעורבת משפת המדרשים, משפת הסליחות, הקינות, הפזמונות, הפיוטים, היוצרות, התפילות והתחינוֹת.  כך נאה ויאֶה למנדלי לדַבּר ולסַפר.  בשפתו המיוחדת לו הוא מעורר בנו המון זכרונות ורגשות, והוא מקָרבֵנו באהבה רבה לאחינו הקבציאלים והבטלונים.  חייבם אנחנו תודה למנדלי שלנו על אשר נתן שֵׁם ושארית ללשון אחינו אלה באוצרות ספרותנו.

בתחומו המוגבל הזה אמן הוא אַבּרמוביץ מאין כמוהו, אחד משרידי ענקי האמנות הישנה שבספרות כל עם.  כוח כשרונו מגיע במקומות ידועים מספוריו למדרגת גאוניות מיוחדה, וכמה הוא מעבּד, כמה הוא לוטש את כל מבטא ומבטא, כל דיבּור ודיבּור!  כמה הוא אוהב, כמה הוא מפנק ומטפח את יצירתו הספרותית!  כמה הוא מדקדק גם בכל אות ואות!

ובשעה שאנוכי רואה, עד כמה מזלזלים רבים מבני אומנותי בכבוד הצורה של יצירתם;  בשעה שאנוכי בעצמי, בתור אחד מסופרי-היוֹם, אנוס לפעמים, מתוך לחַץ הרגע, לזלזל בכבוד הצורה והסגנון,  הנני כורע ומשתחוה לפני עבודת אַבּרמוביץ בספרותנו, לפני אהבתו אלה ולפני אמנותו.

מנדלי מעביר לפנינו את חיי היהודי מיום הוָלדו עד יום מותו, והוא מלַוה אותו גם לבית-מוֹעד לכל-חַי וקורא לפנינו את נוסח המצבה המשונה שעל גב קברו.  עוד יותר: הוא מתאר לא רק את היהודי הקטן הגמור אשר כבר יצא לאויר העולם, כי-אם גם את היהודי אשר עוד לא נברא.  הוא מספר לנו את תולדות העוּבּר במעי אמו: "אמו עשתה את שלה, – נתעברה וחִבלַתו וילדתו בלי שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים;  אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך הוא... ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה איכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם?  הרי חבלי לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה... ואולם זה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום!  לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כולו בחסד.  והוא מה?  ונשען על חסד אלהים ואדם הרי הוא נולד בעצמו, גם אבותיו ואבות אבותיו, מנהג דרך ארץ, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינו אותה אחרי כן להתלבש ולבוא, ליהנות מן המוכן, – דבר זה אי-אפשר לה לנשמת יהודי.  יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כוחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור" (בעמק הבכא", ח"א, פ"א).

הקורא המצוי קורא את הדברים ומתענג על הסאַטירה המרה, על הסגנון הארכי-יהודי, ומשתתף בצערו של העוּבּר במעי אמו העבריה.  אולם גם ההוגה-דעות, גם חוקר החיים מתעכב פה למקרא הדברים האלה, מקמט את מצחו ומייגע את מוחו לבקש פתרונים לשאלות הסבוכות, שנולדו בקרבו בשעת קריאתו: כל העולם הקולטורי מתלבט ומתחבט בתורת מאַלתוס, שגזר גם על הזכרים וגם על הנקבות, לבל יתרַבּה מין האדם ו"יאכל איש את בשר רעהו".  המון של העמים ה"נאורים" מבקשים להמעיט את הדמות ולהגביל את הפִּרְיָה-ורִביה, וחכמיו ומושליו מבקשים לשוא תחבולות מחוכמות להגדיל ולהרבות את חומר-האדם.  והיהודים מחוסרי האויר, האור והלחם, היהודים הצפופים ודחוקים ומוסגרים בתחומם הצר, פותרים את שאלת ה"פריה ורביה" בנקל: אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה היהודי, שמצוּוה הוא על "פריה ורביה", היהודי, שירא וחרד הוא מפני ה"תּיפּח"[iv]) הנורא.  ואלָא מאַי, שאלת ה"מחיה והכלכלה", – גם היא נפתרת בלי יגיעה רבה: הציבור, והזָן-את-העולם-כולו-בחסד ידאגו מִסְתָמָא לפרנסת הילד.  מהיכן היא קלות-דעת זו?  מהיכן הוא בטחון זה?  מהיכן היא השאיפה העקשנית הזאת להרבּות את החיים בעולם?  איך לא המיתו רבבות הפגעים, היסורים, העינויים, המצוקות, השמדות, גזירות, הרדיפות, התּליינים והמחַבּלים את תשוקת-ההויָה, קיוּם-המין, בקרב יהודי הגלות?  תשוקת קיום-המין היא כל-כך גדולה וחזקה בקרב הכסלונים, עד כי בשעת בהלה ומגיפה הם חוטפים "בני עוני אומללים וכל מיני בעלי-מומים: מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, שוטים, חרוּמים, שרוּעים, גבּנים ומרוחי-אשׁך, חוטפים אותם ומכניסים אותם לחופה בבית-הקברות עם בתולות כביכול, סגולה לעצירת המגפה" ("ספר הקבצנים", פרק ה'), "והקהל היה משמח חתן וכלה, חוגגים ושותים, והלולי וחינגי בין הקברים.  'הניחו להם!' היו אומרים, יִפְרו להם היהודים, יפרו וירבּו על אפה ועל חמתה של המגפה... יטעמו להם אף עניים מרודים חיים של הנאה בימיהם..."(שם).

אין אני יודע אף אחד מן הסופרים, אשר הרבה להטעים ולהדגיש כל-כך את ההשתדלות העברית להטריח את המלאך הממונה על ההריון ואת ההתפרצות והדחיקה, שהיהודי מתפרץ ודוחק את עצמו לצאת לאויר העולם, כמו להַכְעיס את כל השואפים לכַלוֹת את ישוּתו מעל פני האדמה.

אם תכונה זו, הפריה-ורביה העצומה, היא של שפנים, של יתושים או של אומה, שחוננה במתנת חיים במידה מרובה? – על שאלה זו לא השיב מנדלי.  הוא מציין בשרטוטים חדים רק את המעשה כמות שהוא, הוא רק מראה באצבע על דברים כהוייתם, שהוא מוסרם בלעג שנון, בלעג של יהודי היהודים.  הוא רק מספר לנו, כי קבציאל טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים ו"יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבּר, והיא, קבציאל, מתפארת בסחורתה החיה הזו ומתגאה מאוד.

וכיון שיצא היהודי בקבציאל, בכסלון או בבטלון לאויר העולם, מספר לנו מנדלי את תלאותיו, סיגופיו ועינוייו, ילדי העוני והבערות, העוטרים את עריסתו הקטנה ומלַוים אותו לעולמו.  מי כמנדלי מתאר את צרת האם העבריה, אשר שדיה צומקים והיא בעצמה רעבה ללחם ושבעה כל מיני דאגות ויסורים, אשר יוֹנקה מתייפח והיא תיניקהו בהבטחות לעתיד, בתנחומות ובפזמונות מלאי יגון ומרירות נפש.

 מנדלי בתור משורר אמיתי אוהב מטבעו את הילדים והילדות, את טל שחרית החיים.  הוא אומר: "ילדים ישעשעו נפשי תמיד, ודוקא ילדים, שיש בהם מעשי נערות;  גם הבל פיהם של תינוקות, קפיצותיהם ודילוגם עלי אהבה".  לכן מה גדול יגונו ומה עמוק צערו, צער משורר האומה, בראותו, כי "הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומין על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זקן ואינם פרים ורבים, והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות".  המשורר קורא: "ילדים בלא ילדות מחזה-עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל-נפש ורגשי רחמים כאחד". ("בסתר רעם").

מנדלי זה, שרוח היתוּלוֹ לא יעזבנו גם בשעה שהוא מתאר דברים נוראים ומחזות איומים,– מנדלי זה קורא: "אין דבר ממוגג את לבי ומעורר בקרבו המון רגשות נשגבים, מעין רגשי אהבה וחסד ורחמים וגעגועים ועוד הרבה, שאין לפרש מה הם ומה שמם.  כפני ילד תמים כשהוא ישן, וביותר משנתנמנם מתוך חולשה או מתוך ענויים של שבט מכהו.  אחד מן התינוקות האומללים, תינוק חלש ורפה-כוח, נגש ובא אלי... הניח ראשו על ברכי ונתנמנם, – ואנוכי לא ידעתי.  וכשנפסקה שיחתי והרגשתי בו, יחד נכמרו נחומי וזרם שוטף של הרגשות עצומות המו בתוכי.  נסתכלתי בפנים הנעימים והצנומים, שאין בהם טפת דם, בשפתיו הנצרבות והפתוחות מעט, בזרועות ידיו הדלות והרפות, אחת נתונה על חזהו, שמתנפח ועולה, מתקמץ ויורד, ואחת תלויה ברפיון, וכולם רוח חן ותחנונים שורה עליהם ודבר עצב נשמע בם: קינים והגה על יסורים ומכאובים, מחילה וסליחה ובקשת רחמים, רווח והצלה,– נסתכלתי ונשפכה עלי נפשי!  נתמלאתי רחמים ורחשי קודש מאד נעלים, ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני עמי המדוכאים ולנשק כולם מנשיקות פי" ("הנשרפים").

הצייר הדייקן והמשורר הלירי משתתפים במנדלי יחד למסור לנו ציור זה והשתפכות-נפש זו, והכל פה אמת.  אין פה אף קו מזויף אחד, אף ניב מעושה אחד.  הצייר מסר מה שראה, והמשורר מה שהרגיש.  השתחוָיה עמוקה כזאת ורגש רחמים כזה למראה פני ילד חלש וישן הנני מוצא רק אצל ויקטור הוּגוֹ. 

הילדים והילדות תופסים מקום נכבד בספרות-העולם העתיקה וביחוד בחדשה.  טובי הסופרים והמשוררים הקדישו ומקדישים את עטם לתאר את עולמו הקטן של הילד, את שעשועיו, צחוקו, תמימותו, להג-שיחו ופטפוט דמיונותיו.  אולם בספרות העברית, לא בעתיקה ולא בחדשה, אין הילדים והילדות תופסים כמעט מקום כלל.  הרבה סיבות פסיכולוגיות והיסטוריות לחזיון המוזר הזה, אבל המעשה כך הוא.  מנדלי היה הראשון בין סופרינו של התקופה האחרונה, אשר שם לבו לחיי הילד העברי, ואשר נתן בסיפוריו מחזות-תוגה משעשועי הילדים.  אמנותו במקצוע זה מתחרה במקומות ידועים עם אמנותו של דיקנס.

הֵא לכם לדוגמא מחזה משחוק ילדינו, שקשה לי לכבוש את חפצי להביא חלק גדול ממנו:

"ויהיה בבוקר יום הששי, – ובבית יש מעט קמח ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, שאמו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת,– התגנב הירשלי ובא וקמץ מלוא-חפניו מכל המינים האלה ונמלט, כחתול בגנבתו, למגרש זה שמאחורי הבית.  והנה הוא יושב שם על עשב רך אצל הגדר ולפניו תיבת-נייר קטנה, הנקנית לו בשלשה כפתורים, ובתוכה צלוחיות של פלייטון, שנתן לחברו בשבילן אגוז-תיומא, המסוגל להצלחה, וגם ילק בעל קרנים תלוי בשערה.  ובשעה שאמו האומללה טורחת שם, בביתה, ומיגעת את מוחה בעיון גדול, כיצד מכינים את סעודת השבת מאותם הדברים, שאינם מספיקים, טורח בר-בטנה זה כאן ועושה מן הקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות.  וכשגמר מלאכתו הוא מהרהר בלבו ואומר: הנה הרפואות, ואיה החולה?  הרפואה מתוקנה ומכה אינה לרפּאותה... ועד שהוא יושב שרוי בצער נראה לו מרחוק משה-יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, והנה הוא רוכב על מטהו ורץ מהרה בכל כוחו, – הוא הרוכב והוא הסוס והוא המרכבה, והוא מעמל נפשו ומשמש בעבודות הרבה בשביל כל אחד ואחד מאלו: מעורר עליו שוט ומזרז עצמו, דופק וקורא: הייא, הייא!  בועט ברגליו ומבליט את בטנו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס;  מתופף בידו על לסתותיו הנפוחות, פעם מימינו ופעם משמאלו, מתרעש ומתרעם כמרכבה מרקדה ורעש אופנים;  נושא את עצמו ורץ בשמחה וששון, וממהר אל הירשלי בקולי קולות;  וכשמגיע למקומו הוא גוער במטהו –טפררו!  ושומטו מבין רגליו.

כיון שראה הירשלי את משה-יוסי נצב עליו, מיד נצנצה בו רוח עצה ופתח ואמר לו בלשון קונד"ס זו, שהנערים השובבים משתמשים בה בשעת שמחה והוללות:  

– סושה-סוסי, משה-יוסי!  סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?

– סוא, לא, סם וסלום, חס ושלום! – החזיר לו משה-יוסי אף הוא בלשון שובבים זו.

– אמור הן, שוטה שבעולם! – מתחנן הירשלי ואומר, – אל נדבר עוד "אשכנזית", אלא פשוט יהודית... אמור הן, שוטה שבעולם!  ומה איכפת לך?  הוֵה אתה חולה ואני רופאך.  רוצה אתה?

– הריני רוצה, הירשלי, אוכל אני רוצה.

– אוכל?!... אוכל, משה-יוסי, אין בידי, אבל הבטחה לעתיד אני מבטיחך... עכשיו, שוטה שבעולם, אתה רואה את מחשבתי הטובה ורוצה אתה להיות חולה?

– אבל הירשלי, אני בריא עתה!

– אין בכך כלום, שוטה שבעולם.  אני הרי אשתדל מצדי לעשותך חולה ולהפליא את מכתך, – כך הירשלי דובר דברי חבה ונדיבות ומוציא מכיסו בשעת דבורו מסמר ברזל שהעלה חלודה, – במסמר זה שבידי הריני דוקר!  כף רגלך דקירה קלה.

– אבל, הירשלי, צער גדול יהיה לי מדקירה זו!

– אך דקירה קלה, משה-יוסי, דקירה קלה, כמו שאני יהודי!  אך רגע תכאב רגלך ואחר תחדל.  הלא אני ארפא לך.  אני הלא דורש טובתך, את טובתך אני דורש ומכין לך רפואה למכה...

– אם טובתי אתה דורש, הירשלי, האכילני נא, כי רעב אני מאד.

– כלפי לייא! – אומר הירשלי משתומם ומעמיד פנים נזעמים, – רב לך, רב!  אני מבקש לרפאותו ולעשות עמו טובה, והוא להוט אחרי האכילה!  זולל וסובא!

עודם מדברים ונערים פרועים מבני החבורה באים.  הם רואים ונהנים מקופת סמי הרפואה של הירשלי וממחשבתו הטובה, שהוא חושב לעשות למשה-יוסי חברם.  כולם כאחד נכנסים בדברים עם משה-יוסי ומפייסים אותו באהבה וברחמים ואומרים: שמענו, משה-יוסילי, אתה שוטה שבעולם!  כיון שתלקה בגופך, והמכה באה עליך, יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד... כולם מדברים אתו טובות ונשבעים לגמול לו חסד, ומאשרים את דבריהם בתקיעת כף ובנקיטת ציצית.  משה-יוסי בודק ציציותיהם, שמא פסולות הן, וכשמצאן כשרות... טפח לו על חטמו באצבעו, מזהיר אותם ואומר: מוצא שפתיכם תשמרו, ילדים!  ובאם לאו, תשאו עונש, ואמרו אמן! 

משה-יוסי פושט את רגלו בשעה מוצלחת, הנערים תופסים בו בכל כוחם, והירשלי נוטל את המסמר ומחטט בכף רגלו.  מתחילה הוא סורט מעט מעט – ומשה-יוסי קופץ את פיו ושותק, אחר כך הוא מעמיק את המסמר בבשר – ומשה-יוסי צועק: וי, וי!  בני החבריא מנחמים אותו ואומרים: חזק, חזק, שוטה שבעולם ודום!  הרי לרפואתך אנו מתכוונים, ולמי אנו עמלים אם לא למענך?... הירשלי אינו מתעצל ומעמיק ונועץ המסמר בבשר עוד יותר – ומשה-יוסי גועה בבכיה, צועק "אוי, אוי!"  מנהמת לבו ומתאמץ להנצל מידי חבריו.

– סס, הס, סושה-סושי, משה-יוסי! – משתיק אותו הירשלי בשחוק נעים ומדבר עמו שנית אשכנזית מטוב-לב, – המכה הרי עשיתי לך, ועתה הנני ואמציא לך רפואה!"  (" בעמק הבכא", ח"א, פרק ד'). 

ה"מראה-מקום" שהבאתי בזה אולי ארוך מעט, אבל לא הרשיתי לעצמי לקצרוֹ יתר מדי, יען כי במחזה הזה אנו רואים את כוח אמנותו לצייר את עולמם של הילדים העברים, כפי שהיה לפני דור אחד וכפי שהוא בעיירות קטנות של התחום גם היום.  במחזה שהבאתי כּיוֵן מנדלי לתאר לא רק את הילדים הקטנים, כי-אם גם את הילדים הגדולים, את "בעלי הטובות וכל חסדם ומנהגיהם עם הבריות... שמקדימין המכה להרפואה".  אבל כוונתו זו לא קילקלה את הציור אף במשהו.

אמנם זכינו בשנים היותר אחרונות לראות גם בספרותנו העברית מחזות מחיי הילדים ומשעשועיהם, אבל, האמת צריכה להאמר, בטבעיות כזו כאותו המחזה שהבאתי לא נכתבו.  אמנם יש ציורים אחדים בספרותנו עתה, הלקוחים מעולמם של ילדינו, הכתובים באמנות רבה וברגש חזק, אבל מנדלי שלנו, מלבד שלב רַגש לו, גם עיניים להתבונן ניתנו לו, ומעיניו אלה לא ייעלמו גם הפרטים הדקים שבמחזה.  סופרינו החדשים, הכותבים מחיי הילדים, מנסים את כוחם לתת לנו מין פסיכולוגיה של קטנים, על כן הם מחטטים ומנקרים בנפשות הרכות והפעוטות ומתחכמים להראות לנו את תנועותיהן וזעזועיהן הפשוטים והתמימים.  אבל במקום פסיכולוגיה חיה הם נותנים לנו ציורים כהים, מליצות שאינן ברורות ודברים בלתי שלמים.  הפסיכולוגיה של הילדים היא בכלל חֶלְקה שאינה מעובּדָה בשדה החכמה, וספרו של פֶריֶר[v]) במקצוע זה הוא כמעט היחידי שיש לו ערך מדעי. ורק הכשרון הגדול, עין המשורר-הרואה, יכול להסתכל בנפש הילדים ולראות את הנעשה שם מתחת ועל גבולותיה של סף ההכרה.

אולם הסופר, שאין לו עין חוזה בהירה, ברצותו לתת לנו פסיכולוגיה של ילדים, הוא נותן לנו תמונת ערפל, ציורים מטושטשים, ולא יותר.

ומנדלי שלנו אינו נוסע בעגלתו לארצות לא-נודעות לו, לכן לא יביא אותנו למדבריות של פסיכולוגיה, אשר לא דרכה בהם גם רגל חוקר.  מעולם לא נשמט הקרקע מתחת עגלתו ולא הפיל אותנו למהמוּרות של דמיון משונה.  בדברים יותר פשוטים: מעולם לא התרומם לספירה שאינה שלו, ולא ניסה את כוחו לכתוב ציורים פסיכולוגיים מחיי הקטנים או הגדולים.  הוא יודע במה כוחו גדול.  וכוחו גדול לצייר את מראה עיניו.  יכול הוא להמליץ על נפשו את אשר המליץ יל"ג על נפשו הוא:

אני אינני בורא יש מאין,

ציר אנוכי ובימיני חרט,

את אשר אראה עין לעין,

אותו אתאר על לוח בשרד.

אַבּרמוביץ מוסר לנו את המציאות הממשית, כמו שהוא רואה בעיניו.  הוא איננו מרחיב או מעמיק את גבולותיה, ולא יבקש את הכוחות הנסתרים והנעלמים אשר מאחוריה.  אבל חוש-המציאות שבו וכלֵי ראִיָתו בריאים הם ולא פגומים.  חלק הנגְלה גדול עוד כל-כך, עד כי יכולים אנו להודות בכל לבנו לסופר, אשר ישאב ממנו במלוא חפניו, אם גם לא יחטט בנסתרות הנפש.  אַבּרמוביץ אינו טוֹוה לנו קוּרי-פסיכולוגיה, אבל הוא נותן לנו חלק מן המציאות;  הוא מראה לנו פינת-חיים ידועה, ועל-ידי-זה הוא נותן ממילא חומר יקר לחוקר הנפש.

הן אמנם במחזה מחיי הילדים שהבאתי אין אני מוצא סקירה פסיכולוגית, דילוגים לעולם הנסתר ופרפראות של אמנות דקה, כאשר יאהב בן-דורנו, אבל בשעה שאנוכי קורא מחזה זה הריני מקבל רשמים חיים ומלאים מן המציאות, הריני עֵד ראִיה ושמיעה לדברים שאני יכול לשפוט עליהם ולהבחינם.

מנדלי כותב עברית לעברים, לכן כשיזדמן לידו לקלוע בתוך דבריו רעיון, הלקוח מבית-מדרשן של אומות-העולם, הוא נותן לו צורה עברית, ולפעמים הוא מטביע בו גם את חותם עצמיותו.  ובדבר זה: להביע רעיון אירופי בסגנון עברי לפי טעמם של בני-מדרשנו הישן, הוא אמן שאין כמוהו בספרותנו.  הוא מעכל מזון אירופי בקיבה עברית והוא נהפך לדמו ובשרו.  והקורא העברי, שלא למד בבית-מדרשם, קורא רעיון זָר כזה ואיננו מרגיש כלל, כי זר הוא, כי חדש הוא, ומחוץ הביאוהו.  הוא קורא, והרעיון נבלע במוחו מאליו בלי יגיעה רבה ובלי כל התנגדות.    

הֵא לכם דוגמאות אחדות:

"הנפש היא דירה דבי שותפי להרבה רשויות, שכל אחת ואחת עושה שליחותה וכוח טמיר ונשמה היא לעצמה, והן יוצאות ומתגלות בהרגשות משונות והפוכות זו מזו.  אין לך תכונה מהתכונות, שאין צרתה בצדה, להפך ממנה.  עתים הן חשות ונוחות זו לזו, – ככרכושתא ושונרא דעבדו יומא טבא מתרבא דביש גד, – ועתים מתגרות זו בזו ומהומה רבה בחדרי לב וקרב, כמו בבית המשוגעים, והאדם נטרד ועובר מתכונה אחת לאותה שכנגדה, וחליפות והפכים עמו תמיד.  זה דין כל בני חלוף, אלא שעתות חליפתם לא שווה בכולם.  יש מתחלפים ברוחם למועדים ולימים ושנים, ויש לשעות ולרגעים" ("בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה").

תמוה אני, אם ניתן לבטא את רעיון ריבּוי הכוחות בנפש האדם בהסבּרה יָתֶר עברית.  

"ההשכלה היא חובת כל הנברא בצלם.  אם אין היא, אין כל: אין דרך ארץ, אין כשרון המעשה ואין עבודה ומלאכת מחשבת, אין מוסר ומישרים ואין צדק ומשפּט ודעת אלהים;  החיים – חיי בשרים, והתענוגים – תענוגים גסים ולא קיימין, כתאוות הגוף, והכל הבל.  ומרבה השכלה – מרב טוב טעם, מרבה טוב טעם – מרבה הרגשת היופי והנשגב, מרבה הרגשת היופי והנשגב – מרבה עונג הנפש, מרבה עונג הנפש – מרבה אושר וקונה לו חיים של קורת רוח, של טובה וברכה.  יצר סוכן בנו, קרוצי חומר, התובע ספוק צרכינו תדיר לקיום והנאת עצמנו, ומחייב כל בריה ובריה לומר: בשבילי נברא העולם.  אלא שמידת היושר והמוסר, הבאה על-פי בינת אדם, שהולכת ומשתלמת בקרב שנים, עומדת כנגדו ומגבלת ממשלתו, שלא יהא דן יחידי, וחי גם אחיו עמו.  ונמצא שתי רשויות מתרוצצות בקרבנו מדורות עולמים, מנצחות ומנוצחות חליפות בשיעור ידוע, לפי רוב ומעוט ההשכלה בזמן מן הזמנים" ­(שם).

פרק זה, ששָׁנה מנדלי בתורת-השלָמת-האדם בלשון חכמינו, הוא נוח לעיכול גם למוחם של חובשי בית-המדרש, שאינם רגילים ומצוּיים אצל מיני מזונות-רוחניים כאלה.

ועוד דוגמא קטנה אחת:

הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני מינה והיא בבל-תסור מן הצבור אפילו כחוט השערה, מה שאינו כן בבני אדם.  מדה אחת, שמוטבעת בטבע כולם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על-פי דרכו משונה מחברו.  כל איש טיבו מתפרש בדבורו, בשחוק שפתיו ובקריצת עיניו, בהילוכו במאכלו ומשקהו, אף על פי שאלו דברים מתת אלהים לכל המין הנברא בצלם" ("בימים ההם", פתיחתא).

היש להלביש רעיון כללי בצורה יָתר עברית?

לא בלי מלחמה פנימית הקדיש מנדלי את עטו לתאר מעשי אבות ולהמנע ממעשי הבנים.  מנדלי, ככל בעל מזג חי וחם, איענו יכול להשאר קר-רוח למראה ההווה, למראה החיים השוטפים ועוברים, למראה כל השינויים והחליפות שנעשו בעולמנו.  לא בלי מלחמה פנימית עזה, הנני אומר, הוא מפליג בספינת רגשותיו אל אי-המתים, אל עמק הרפאים ואל צללי העבר ומניח את החיים החדשים, הסואנים ורועשים, נאנחים ונאנקים, תוססים ומתבּעבעים.  מנדלי בעצמו מתאר את מלחמת נפשו זו באחד מציוריו האחרונים באופן נעלה: "זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארוֹנו של מֻחמַד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מַגְניתּין.  בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על-ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנוָנים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה.  זאת אומרת: רחמָנא ליצלָן מהַאי סחורה חַדתָא ומיני תכשיטים דהַאי זמנא בישראל... אין טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים המה להם, כגלמי עץ לשעשועי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים, תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוּחם אלא על-ידי מעוררים חיצונים, הנַח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כולם, ורוחם עומדת בתוכם... וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי!  לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם... איך שיהיה ההוה לא שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי עיקר המציאות בו הוא, והאדם שחי ואוכל ושותה וחש ככל בריה חיה, אינו בן-חורין להפטר מן המלאכה, לתקן כפי שאפשר את המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו מרובים, ועל-כרחו לשתף עצמו בעשיה זו במועדה ובזמנה עם שאר בני דורו" (שם).

לא חפשי היה אַבּרמוביץ בבחירתו את מעשי האבות ובתתו את היתרון לטיפוסי העבר מן ההוֹוה.  אם מבין אנוכי כראוי את מהות כשרונו הספרותי, את תפיסתו הציורית של סופרנו זה, אז היתה הבחירה הזאת מונחת בטבע כשרונו ובאופן קליטתו את המציאות.  מכונת-כשרונו, – נבחַר בלשון הסבָּרָה – היא בעלת גלגלים עבים ומוצקים, בניינה הוא פשוט ובלתי מורכב והיא עושה את תפקידה על צד היותר טוב.  מספיקה היא לתפוס את רשמי החיים הפשוטים של אבותינו ולעבּדם כראוי.  אבל מחוסרָה היא המכונה הזאת, כביכול, אותם הגלגלים הדקים והמורכבים הדרושים לתפיסת רשמי החיים המגוונים והמורכבים של בני דורנו.  זקננו מנדלי הוא בעל עיניים בריאות ובהירות ואינו משתמש באותם כלי-זכוכית החודרים לתוך עומְקֵי רִקְמֵי רשֶׁת החיים המסובכים של בני דורנו.  עיניו רואות את צבעי החיים הגסים והמבהיקים, אבל אין בכוחן להבדיל בין הגוונים הכהים והחלשים.  כשרונו לא חונן באותם המכשירים היפים, דקי-ההרגשה ומהירי-התנועה, המסגלים את הסופר לתת דמות ותואר לתוכן החיים הרופפים, לדעות, מחשבות ורגשות המרפרפות באויר ושָׁטות בחלל העולם, אשר עוד לא נגמרה יצירתו.

סַרתּוסתרא של פרידריך ניצשה קורא: "אַל נא, אחים, מיוּחסי-הדור, – אל נא תביטו לאחור, שאו עיניכם והביטו לפנים!  מגורשים תהיו מכל ארצות-האבות!  אהבו את ארץ-הבנים: אהבתכם זו תהא יחוסכם החדש.  בקשו וגלו את האיים הרחוקים, אשר עוד לא נגלו, במרחקי ימים!  שקדו נא לתקנת בניכם, לכפר את עוונכם, שהנכם בנים לאבותיכם!"

מנדלי אמנם מוביל אותנו לארץ-האבות ולא לארץ-הבנים, אבל במידה שאנחנו שוהים יותר בעולמו הישן, במידה זו נתעורר יותר לחיים חדשים ונשאף יותר לעולם החדש ההולך ומתרקם, הולך ומתהוה.  מנדלי יודע היטב את ערך עולמו הישן: "עולמי זה – אומר מנדלי, – אוי ואבוי, קטן הוא מאד.  שם לא יניצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון... ובני האדם שם יהודים פשוטים: בעלי זקן ופאות וקפּוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודוויים ומדוכאים, חרדים ונפחדים..." (שם).

מנדלי מרגיש בעצמו, כי חוטא הוא להווה בשׂוּמו לבו רק אל ימים עברו, וההווה כנראה מושך את לבו ומעורר את דעתו, אבל הוא מנחם את נפשו ואומר בסגנונו המיוחד לו: "דע, אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהווה.  ובאמת, מה הם חיי דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיקא, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שוות בתכנן ומשונות בפניהן... מעשה אבות סימן לבנים ותוכו אחד: המכות והפגעים, הלחץ והעוני, הטלטולים והנדודים המבוהלים, הפלפולים והוכוחים, בלבול הדעות וריב לשונות" ("לא נחת ביעקב").

מי שסקירתו חדה הן יכול למצוא במהדורה החדשה של ספר חיינו פרקים, פרשיות ומקראות שלמים, שנוספו ביד הזמן והמאורעות;  מי שעיניו אינן כל-כך שקועות בספר-חיינו הישן כעיניו של מנדלי, הן יכול למצוא במהדורה החדשה גם טעִיות ושבושים חדשים המבלבלים את דעת הקורא הפשוט ומביאים ערבוביה במוחו;  ולא קשה למצוא גם את ההגהות וההערות החדשות, – אבל מנדלי איננו בקי גדול בשינוי נוסחאות, ובעיניו כל המהדורות שוות בתכנן.  והתוכן הזה הוא: מכות ופגעים, לחץ ועוני, טלטולים ונדודים.  יהודיו של מנדלי בכלל אינם סובלים לא יסורים קשים של אהבה ולא של דכדוכי-הנפש הדקים והמסולסלים, סולם רגשותיהם אינו גבוה ומעלותיו מועטות.  מנדלי איננו מטפל הרבה במצפוני המוח והלב של יהודיו ואיננו מנקר במחט דק בנסתרותיהם.  תחת זה הוא מטפל הרבה ובאמונה בקיבתם העלובה. והוא מאזין ומקשיב לטענותיה ותביעותיה הצודקות.

מנדלי יודע את כל מיני האונאות והערמומיות, שיהודי משתמש בהן להונות ולרמות את קיבתו האומללה.  היהודים שלו מומחים הם למלאכת הצומות והסיגופים ומנוסים בתחבולות האכילה המזויפה, הבאה רק לסמא את עיני הבריות.  קיבתו של יהודיו צנועה היא ומסתפקת במועט, במשהו, בשיורים, בפרורים, ולפעמים גם בהבטחות ובפזמונות גרידא.  אבל גם על פתותי לחם יבש, על חתיכת צנון, על כף רוטב של דגים-מלוחים וכדומה אנוסים הם יהודיו לחטוא בשפתיהם, לכחש ולשקר, ולפעמים גם לבגוד באחיהם ולמעול באנשי בריתם.  מושגיהם של יהודיו בנוגע לאכילה הם, כי "פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו, סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר חלה של סולת נקיה עם צלי רוסילפלייש בערב שבת, למי שזוכה לכך, זוהי ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו.  וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדרה ולפת, הרי הדברים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג עליהם בדברי חידודין, כאילו אתה שוטה ומשטה בם בדברי הבאי, – עורבא פרח" ("מסעות בנימין השלישי").

בסיפורי סמולנסקין ומאַפו מחיי הדור העבר אין אנחנו מוצאים זכר ושארית למלבושי היהודים והיהודיות.  מסיפוריהם יודעים אנחנו, למשל, רק כי בני הדור הישן היו "מקצרים בתחתונים ומאריכים בעליונים".  אף אחד מהם לא טרח לתאר לפני הקורא את גיזרתם, נוסחאתם וקיטועם של המלבושים האלו.  ותולדות המלבושים הן גם תולדות הקולטורה.  החכמים העוסקים במקצוע זה מסתייעים בספרות היפה של דור ודור.  גם בספרותנו נכתב ספר מיוחד, על-ידי ד"ר שלמה רובּין, בדבר בגדי העברים והעבריות בימי קדם.  ואַל יהא דבר זה, מיני הבגדים ודרכי התלבושת וחליפותיהם, קל בעיניך, קורא עברי, כי גם נביאינו וחוזינו לא בושו לתאר את תלבושת העבריה, קישוטיה ועדייה וכל הפרטים והדקדוקים התלויים בהם.  צורת הדור וצורת האומה טבועה גם בהבגדים והעדיים.  הסופר היחיד בספרותנו, המתאר את מלבושי נפשותיו, הוא אַבּרמוביץ. 

יהודיו ויהודיותיו טיפוסיים הם, למן הנעליים הקרועות והבלויות אשר ברגליהם ועד הכובעים הקמוטים והמעוכים אשר על ראשיהם.  וכשאתה רואה את מלבושיהם המסורסים והמשונים, מיד אתה מכיר גם את תכונת נושאיהם וממציאיהם.  הן אמנם מצייר אַבּרמוביץ את בגדי הנפשות, שהוא מעלה על הבמה, לא בסגנון יבש ומעורר פהוק כאחד סופרי-הדורות, המתאבקים בעפר הארכיונים, כי אם בלעג שנון, המבדח את דעת הקוראים, אבל אין הלעג הזה ואין הבדיחוּת הזאת מזיקים אף במשהו לדיוקו של הציור, המלא חיים ואמת.

למען יראה וייוָכח הקורא, שאין אני מפריז בעדותי זאת, אין לי אלא להביא דוגמאות אחדות מסיפורי מנדלי בעצמם.  מנדלי מעביר לפננו את הכסולניות בשעת טיולן, והוא משתמש בהזדמנות זו להראות לנו את כל "תפארת" מלבושיהן ו"טוב-טעמן".

"הכסלוניות זורעות את כובעיהן כלאים, זרעונים ורמונים, אשכלות ענבים ושקדים עם קשואים ובצלים, כרוב כרפס וחזרת בתוך אגודת אזוב... מעשה דמיונן להתפאר.  גם צפור מצאה בית בכובעיהן... ואותם הפרצים הנראים כמדבריות ובקעות בשדי יער וחורש מצל זה על ראשיהן, אלו הם מיני מטפחות, סדינים וצניפות שבראש נשים צנועות... אלה שולי מטפחותיהן מחוברים במחט, או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, ובאלה השוליים אינם מחוברים והם פורחים באויר לאחוריהן.  גנת-כובעים בנס היא עומדת על פאות נכריות עבות ועבתות, ובתוך כל פאה נכרית ראש אדם נתון כמעט עד גבות העינים... תמונת אזנים וצואר אינכם רואים זולתי עגילים, רבידים, מרגליות ואבנים טובות או מזויפות.  זה הראש, עם כל הכבודה שעליו, רובץ על גויה בעלת שתי רגלים, מתעטפת שחורים ולבנים וכל מיני צבעונים הרבה זו למעלה מזו, כקליפות השום, מן מעיל-המשי ואדר היקר, הבגדים החיצוניים והגלויים, עד בלויי הסחבות והסמרטוטין הפנימיים, – הקליפה התחתונה הכסלונית.  ואף על פי שהחמה לוהטת ובני-אדם מזיעין מרוב החום, אף על פי כן בגדי-תפארת חמים אינם פוסקים והם מטיילים פה לפניכם.." ("בסתר רעם", פ"א).

אלה הן כסלוניות ממש, וגם הכסלונים, הגברים, מצוינים הם בבגדיהם: "ואם לכאורה הם מתלבשים עתה על פי הדת כמנהג אשכנז, ומצד דינא דמלכותא אין לבו עליהם בעקיפין, אף על פי כן יש במלבושם שמץ דבר יהדות כסלונית וסגולה מיוחדת, שאין לפרש מה היא;  זה הקרטוז, שיש בו כל הפרטים וסימני בעלי מינו, הנה בראש הכסלוני הוא מתיהד בצורה זרה ומשונה, ונראה כאילו השטריימיל עליו-השלום נתגלגל בו.  ואין צריך לומר הסוּרטוּק, יש בו מספר התפירות והקטע במקום האבנט וכפתורי העצם וכל פרטיו התלוים בו, אף על פי כן אצל הכסלוני בדמות קפוטה הוא ברשומו הכללי.  והסדק הזו מאחורי הבגד, שבכל אדם יהיה לו לבדו ואין לזרים חלק אתו.  והרי אתה אינך מרגיש במציאותו, אצל הכסלוני הוא נפתח לרגעים בדרך הילוכו, מתלבט אילך ואילך, מכריז ואומר לכל: פלוני סדוק, והרי לפניכם אחוריו ושתי רגליו!..." (שם).

כמה לעג וכמה אמת מעורבים בשורות המעטות האלו!  הנך מוצא את עקבות הגלות, את חותם העניות, עניות הנכסים והטעם, את הפזיזות היהודית, גאוַת-שוא, סימני עבדות וחירות, ביטול-היש ותאות הקישוט ועוד דברים רבים כאלה במלבוש היהודי.  את כל זה תמצאו בקפוטת-המשי של שבת ובאדרת-השׂער אשר לבנימין;  קפוטתט זו היא "עוד מיום חתונתו, והיא מרוסקה וחלולה ככברה, המשי קרוע מבחוץ ובד צהוב מציץ מבין הקרעים מבפנים.  גם בגד חם לו כמין אדרת-שער, כביכול, אבל העור ברובו כבר מוקרח, וצוארונו חלק, לא עלה עליו עור מתחילת ברייתו.  כשהתקינו לו אדר-היקר הזה ליום חתונתו, היה אביו, עליו השלום, ותּרן באותה שעה ומגלה רצונו לחייט, שלא לקמץ בצוארון;  אדרבה, להרחיבו ולהאריכו;  שיסרח לו לאחוריו במדה מרובה, כדרך הנגידים, ולמלאות אותו לשעה אניצי פשתן ולקרום עליהם בד לבן מתרומת היתור לחייטנים, ועם זה התחייב להעלות עליו, אם ירצה השם, עור חולד, בשעת פרעון המותר מהנדוניא.  אבל את הנדוניא לא פרע והצוארון פרוע, עירום ועריה עד היום הזה" (מסעות בנימין השלישי, פרק ד').

הרי לפניכם פרק שלם מחיי היהודים כתוב על הצוארון המוקרח.  הנך קורא את סיפורי מנדלי ועיניך רואות לא סתם יהודים, כי-אם יהודים מצוינים בכל, הנך רואה לא סתם בגדים, כי-אם בגדי-יהודים מצוינים בכל, הנך רואה כלי-גולה ממש, בגדי עם סגור בין-החומותיים, שאינו מקפיד, מחמת רוב עוני ובערות,על נקיון גופו ומכל-שכן על נקיון בגדיו ושלמותם, ועל אחת כמה וכמה שאינו מקפיד על טעמם ונוֹיָם.  הבטלונים, למשל, "אינם מקפידים על רגלים יחפות ועל ארכובות וזרועות חשופות וחזה מגולה, ודי להם גם בשיורי בגדים, – בסימן של פּוזמקאות ושל מכנסים ושל קפוטה בלואה.  בתוך רחובות עיר בטלון אתם רשאין, רבותי, להלוך רק בטלית-קטן לבד, חשופי חזה וקרועי פוזמקאות ומכנסיכם פתוחים" ("בעמק הבכא", ח"א, פרק א').

בבגדי האומה לפלַגותיה מתגשם בכל תקופה ותקופה רגש-היופי שלה, צרכיה החמריים והמוסריים ובכלל מדרגת תרבותה.  לפנים היה תלמיד-חכם שנמצא רבָב על בגדו חייב מיתה,ורבי יוחנן היה קורא למַנֵיה מְכַבדוּתֵיה, אולם "הכסלוני, שנמצא רבב על בגדו, כגון שומן הקוגיל ודייסא ועפרורית חלמון של ביצים, ליחה ומיץ האף וכדומה, אינו חייב מיתה, חלילה, אדרבה, רבב זה נוי הוא לו ומוכיח עליו, שאינו נוהג בעצמו סלסול ואינו מפנה לבו לדברים בטלים.  ואפילו לעטרה של רפש, המקפת את שולי הבגד, אין הכסלוני חושש ומעלים עין ממנה עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה" ("בסתר רעם", פרק א').

רבותי!  הרבה מן הפסיכולוגיה המִדוּמית, שמסַפרינו החדשים ממלאים בהם את סיפוריהם בלי חמלה ובלי מידה, תִכְלֶה מאליה לאחר שתעבור זמנה ותבוא במקומה פסיכולוגיה יותר חדשה, אולם ה"תעודות האנושיות", אשר צָבר מנדלי בסיפוריו על-דבר מלבושי היהודים, תהיינה לחומר יקר בידי הדורות הבאים.

עניותם הגדולה של הבטלונים והקבציאלים הולידה מומחים שונים למלאכת ההטלאה, ואחד מהם היה גדליה-הירש.  הוא "היה תופר ומטליא 'תחתונים', קפוטות וכובעים, כלי גבר ושלמות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים... לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכים למארי דחייטא זה.  מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש;  מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו.  ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחילה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע כליל יחלוף עם הבגד כאחד" ("בעמק הבכא", ח"א, פרק א).

זו סגולתו המיוחדת של מנדלי, כי גם כשהוא מספר דברים פשוטים מחיי בני עמנו בלי כל כּוָנה מיוחדת, בלי רמז לאיזה דבר, הננו מוצאים בהם הסברה ראויה לחזיונות רבים ושונים בעולמנו היהודי.  די לו לחוקר הארץ קַב עפר מהר גבוה, למען יידע טיבו והרכבתו של אותו ההר.    

כשאנוכי קורא את "עניין ההטלאה" הנני זוכר, כי כל חיינו הם טלאי על גבי טלאי.  גם גופו, גם נפשו של היהודי מטולאים הם.  שלימות הגוף ושלימות הנפש אל תבקשו בישראל הקרוע לגזרים.  ומה הֵנָה כל ישועותינו והצלותינו, תיקונינו ורפואותינו אם לא טלאים על-גבי קרעים ישנים נושנים, שהם חוזרים למחר ומרחיבים פֶּה עוד יותר.  "עניין ההטלאה" ממלא גם את כל חלל ספרותנו בגולה.  אין אני יכול לקרוא אף פרק אחד בסיפורי מנדלי מבלי אשר תתעוררנה בי מחשבות ורגשות רבות לאין קץ, מבלי אשר אראה עין בעין את שפלות עמנו, דלותו ועניו בחומר וברוח, מבלי אשר אשאף לארץ-הבנים, ששם יהיה קץ וסוף ל"עניין ההטלאה", וארג חיינו יהיה חדש וחזק, ובמקום מומחים שונים למלאכת ההטלאה יבואו אורגים, בונים ונוטעים.

וכשאני שואל את נפשי, במה גדול כוחו של מנדלי לעורר בי מחשבות ורגשות, אין לי תשובה אחרת יותר מַספקת מתשובה זו, שמנדלי שואב במלוא חפניו מן החיים והמציאות.

גם הכלים והרהיטים, כביכול, שבבתי יהודי קבציאל או בטלון, מדברים ומסַפרים הרבה, ויש להם הרבה מתכוּנת בעליהם.  גם מיטתו של היהודי אומרת "שירה משונה בנהימה ונזיפה וקול נורא".  ואם רוצים אתם, קוראים אהובים, לראות סַפה יהודית, יהודית לכל הדעות, הרי היא לפניכם כמות שהיא במציאות, "מרוסקת ומתמרטטת ומוכין ואניצי פשתן כרוכים כבני מעים בוקעין ועולין מתוך חִפּויָה הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים.. איך שהיא מנוולת ומדולדלת, סוף סוף בעלת כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים" ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק א').

בספורי מנדלה הננו מוצאים רשימות ארוכות מכל מיני הטבלאות, היָעות, המגרפות ושברי-הכלים אשר בבית יהודי, כאילו חפָרָם מדור שלפני המבול.  וכל פשוטי הכלים הרצוצים והמנופצים ושיורי שיוריהם הצְבורים בבית היהודי משלימים ומבליטים היטב היטב את אופיו היהודי, וכמסגרת הם לתמונה שמנדלי מצייר על פי דרכו וסגנונו המיוחד.  מנדלי מטיל נשמה ורוח בגולמי הכלים שבבתי קבצאליו באמנות רבה, כאילו נמסר גם לו בקבלה חלק ידוע מאותם ה"שמות והסגולות" שאנדרסן הדֶני משתמש בהם כדי להחיות באגדותיו את כל הדוממים ולתת להם פתחון פֶּה.  וסגולות כאלה אינן נמסרות אלא למי שהוא חוזה מלידה, למי שנפשו אצולה מעולם-השירה העליון.

אמן גדול הוא מנדלי לצייר את מראה פני נפשותיו ובריותיו.  מנדלי זה אינו טובל לעולם את עטו בבית-דיו של אחרים, הוא אינו משתמש בצבעים שהכול משתמשים בהם ואינו לוקח את המכחול מיד חבריו.  הכל הוא משלו.  מנדלי אינו מתבונן למלאכת אחרים, איך אחרים מציירים, למען יראה ויעשה כמוהם, או ההפך מהם, או עוד יותר טוב מהם.  מנדלי מחקה רק את מנדלי, לפעמים עוד יתר על המידה, אבל את אחרים לא חיקה מעולם אף חיקוי קל.

הצורה שמנדלי מצייר לנו אינה נשכחת, יען כי הוא משתמש בסממנים מיוחדים, המבהיקים את הצבע, שאינם מצויים כלל בשוק-האמנות.  הרי לכם דוגמא קטנה: שֵׁיינְצֶה דוֹדתנו היתה "בעלת בשר וכרסנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגְוִיָה מוצקים, מצוארה עד ירכה כולה מקשה אחת.  הלסתות – כתמים כתמים כהים, ורשת של וורידין דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטרה המכופל בבשר, ומרוב שמנוניתן נראה דפוס צורתה רחב למטה וצר כלפי הראש למעלה, ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית.  בנין גופה בכלל הוא כמגדל, רחב בתחתיתו והולך ושופע לראשו.  דומה שמלאך זה הממונה על הריון היה שוקד על מלאכתו בשעת יצירתה, מקפל, כמְשָׁרת זריז ורגיל, את נשמתה ומוציא לעולם הסחורה הזו כרוּכה וצרורה בצרור גוף משופע, כדרך החנוָנים" ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק ח').

מי שקרא רק דפים אחדים מסיפורי מנדלי יכיר מיד, מי כתב את השורות שהבאתי, גם אם לא יראה את שם המחבר.  באופן כזה כותב רק אַבּרמוביץ.  אין אני חפץ להגיד, שהאופן הזה הוא היותר טוב בעיני.  הנני בן-דורי ובן אירופה, אם לא יחָשב לי הדבר הזה לבוֹשת, יֶתר מדי, שלא אמצא ולא אדע אופני כתיבה וסגנוני-ציור המכוונים יותר לטעמי האמנותי ולכשרון הנאתי מן היופי.  ברצוני היה רק להגיד, כי אַבּרמוביץ עומד יחידי בין הציירים, ובבואו לצייר צורה הוא משתמש במכשירים המיוחדים רק לו לבדו.

עיקר אמנותו של מנדלי הוא לצייר את הצורות המכוערות, את בעלי המום והבריות המשונות אשר בקבציאל מעין "פישקא החגר", אשר "ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שִׁניו כרכומיות ועקומות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה"ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת" (ספר הקבצנים", פרק ה').  אבל גם את הבריות הנאות יודע הוא לצייר בסגנון מצוין ולפי טעם יהודי, אם גם לא באותה האמנות, המבדילה בינו ובין חבריו, כשהוא מצייר את הבריות המשונות.  הא לכם ציור יפה: "צור עולמים, שאין צייר כמותו, לוקח מסגולות החמדה בבית גנזיו: לובן-חבצלת ללחיים, אודם פנינים לשפתים, תכלת הרקיע חעינים, ושַחְרות העורֵב לקווצות תלתלים, גם תום ונועם, הוד והדר נטל ופְתָכָן זה בזה. – ותצא איידיל, כלילת יופי ויעלת חן זו" ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק י').

ולא לבד את פרצופו של היהודי הוא מצייר באופן המיוחד לו לבדו, כי-אם גם את כל מיני תנועותיו.

מנדלי מבין מאין כמוהו את פירושה ורִמְזָה של כל אחת התנועות וההעויות, אשר היהודי עושה מדעתו או גם שלא מדעתו.  אין חכם כמנדלי ב"חכמת הפרצוף" של יהודיו, וכל יהודיו מהירים ועשירים בתנועות, תנועות הגוף והנפש גם יחד.  אמנם כלואה נפשו של יהודיו בחוג צר וטיסות חזקות לא תדע, אבל בחוגה היא, בבית-כלאָה הצר, לא תדע מנוחה, ותמיד היא נעה ונדה.  גם רחובות קבציאל ובטלון הומיות מהיהודים המתנודדים שם הנה והנה ומתלבטים בן הרגליים.  "נתקבצו ויושבים להם שם קבצנינו יחד בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי. – ומי נותן דעתו לכך?  ישרצו להם.  ובמקום חושך וצלמות זה הטף הולך וגדל ועומד על רגליו. – ופתאום יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקֶלוֹנים, טודרוסונים... חַצְקלוֹנים, ערומים, יחפים ו"ארבע כנפות" לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה בכל מקום: ברחובות, ליד שערים, במבוא פתחים ובבתי מדרשות" ("ספר הקבצנים", פרק ה').  

ומנדלי בקי כל-כך בטיב תנועותיהם של יהודיו, עד כי גם עקימת חוטמיהם לבד, עוד בטרם פתחו את פיהם, מַגדת לו כל אשר בלבם.  בכלל תופס חטמו של היהודי ועקימותיו מקום נכבד בסיפורי מנדלי, ושפה מיוחדת יש לו, להחוטם.  במקום, אשר המספרים האחרים מבקשים את תנועות הנפש במבט העיניים, ומטפלים בציוריהם בעיני האדם הרבה יותר מבכל חלקי הפנים, יטפל מנדלי ביחוד בחטמו של היהודי הרבה יותר מבכל חלקי פרצופו, יען כי נשמת היהודי "צר לה המקום במכון שבתה, והיא מבצבצת ועולה ותלויה להם מנגד בראש חטמם".  חטמם של יהודי קבציאל הוא עמוס תמיד בעבודה רבה ויפה כוחו ותפקידו מכוחם ותפקידם של יתר כלי-החושים, כי חוטם היהודים "עושה שתי שליחויות בבת-אחת: מלבד מה שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנענע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאילו סרסור הוא לשאר החושים ומסייע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש... ואלמלא נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כוח בפה להסביר מהותם כהוגן כמו החוטם.  מעקימתו האחת בנפיחה משונה, מיד היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה!" ("בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה").

מפרש יותר טוב לחטמו של היהודי לא היה לנו מעולם, ומי יודע אם יהיה, אחרי שבימנו ירד מגדולתו ומלמדים גם אותו תרבות, לבל יהא משונה יותר מן המידה ולבל יחטט במקום שאין חולקים לו כבוד מיוחד.  אלמלא מצא חטמו של היהודי את משוררו היותר גדול, – את מנדלי, – הרי אנו ובנינו ובני בנינו לא היינו יודעים את כל שבחו ואת כל אשר היה משַמש לאבותינו, ובלי ספק גם לרבים מהיהודים הבטלונים בימינו עתה.

ברוך המקום וברוך מנדלי, שלא קיפח בסיפוריו את שכר החוטם, חוטמו של היהודי, שהוא "ארוך עם חטוטרת על גבו ומתעקם למטה בעוקץ חד". 

מנדלי מפרש ומבאר גם את אנחותיו של היהודי.  הוא מוסר לנו לא רק את דיבורו של היהודי כהויַתו, כי-אם גם את ההברות הבודדות, המתמלטות מפיו ברצונו או גם שלא ברצונו.  הוא מוסר לנו את כל נהימותיו הממושכות או המקוטעות של היהודי וגם את הרמיזות והכוונות הצפונות בהן.  מנדלי מראה לנו את היהודי בכל העמידות ובכל המצבים, וכל אשר הוא עושה מדעתו או שלא מדעתו.  גם ההרהורים היותר נעלמים של היהודי אינם נסתרים מעיני רבי מנדלי. הוא רואה את רבי אברהם החסיד והתמים גם בשעה שהוא יושב ו"מנפנף מעַט יַרמולקָאָתו ומשיב בה מעל ראשו, כאילו מגרש מפניו זבובים המצירים לו.  אבל ההרהורים, הזבובים הללו, עושים את שלהם, – עולים ובאים ומנקרים את מוחו, ועלמה זו, יפת תואר, אף היא בתוכם.  צורה נאה מתרקמת לפניו: עינים יפות, לחיים צחות וקווצות שחורות.  רבי אברהם מתרגז ונאבק עם הרהוריו המנוולים ומושכם לדברי תורה: להגות בפרק "משניות" וליישב לו דבר קשה ב"תוספות יום-טוב", אבל המנוולים האלה מתגברים עליו ומושכים אותו אחריהם, – והנה הוא מתאנח בחסידות, מניע ידו ושולח אצבע ומשרטט וכותב על השולחן 'פִּטוּם-הקטורת אחת, פטום-הקטורת' שתים, שלא לדעת-שהוא כותב ומה הוא כותב" ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק ט"ו).

סופר אחר היה מוצא שעת הכושר להרבות במקום זה בפסיכולוגיה כדי-שָׂבְעוֹ ולהעיב את מוח הקורא על-ידי שפעת מלים, שבעצם הדבר אינן אומרות מאומה.  לא כן רבי מנדלי.  הוא שופך אור רב על עמידת-הנפש של אברהם היהודי החסיד והתמים שבתמימים, אשר צורתה של ריבה אחת יפה הולידה הרהורים שונים בלבו, על ידי קוים בולטים אחדים הנראים לעין כל.  רב אברהם זה "מנפנף מעט ירמולקאתו ומשיב בה מעל ראשו, והנה הוא מניע ידו שולח אצבע וכותב על השלחן 'פטוּם-הקטורת' אחת ושתים".  מנדלי אינו מרבה לחטט במיכַניסמוס הפנימי של יהודיו, אבל הוא מסתכל בעיניים בוחנות אל תנועות פניהם וידיהם המוחשיות, ועל-ידיהן מתפרשים ומתבארים גם מסתרי ה"מכונה".

גדולה אמנותו של מנדלי כל-כך לצייר את עמידתם והליכתם, במובנם הפשוט והעיקרי, של יהודיו, עד כי יש שהוא מתאר תמונה, והיא כאילו עשויה ע"י מכונת-פוטוגראפיה מהירה, העושה את המלאכה בן-רגע, – תמונה העשויה תוך-כדי-הילוך.  הרי לפניכם תמונה כזו: "וכשהשכים רפאל ויצא לשוק, כבר קדמוהו שם אחרים, רצים, אצים, ולא מלובשים עדיין כראוי.  זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות וטרוד בדרך הילוכו בהכנסת זרועות לתוך בית יד של קפּוטתו, וזה מטפל אגב-אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס, והם אינם מתרַכּסים, על אפו ועל חמתו.  זה, שזריז הוא ביותר וקשה לו לעמוד תחתיו לצורך עצמו אפילו רגע אחד, חוטמו נתון לו בין אצבעותיו, מוכן ומזומן לנְקִיוּת תיכף בשעת הכושר, וזה נתקל מתוך בהילות ביהודי בהול כמותו, ושניהם נכשלים ונופלים" ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק י"ב).

אם תמצאו בתמונה זו קוים, שחוטאים לרגש היופי המפונק, אל תאשימו, חלילא, את רבי מנדלי, כי הוא "חטף" את התמונה ברחוב קבציאל, והחיים שם מסודרים לא על פי תנאי-היופי שאתם מבקשים.  אם יופי אין כאן, הרי אמת יש כאן.  ומנדלי שלנו, כ"יהודי היהודים", מוותּר פעמים רבות על היופי והנוי בשביל האמת כפי שהיא במציאות.

ומנדלי, זה הצייר הגדול, המדקדק ומקפיד למסור לנו את מראות-החיים כהויָתם, – זה המהַתּל השנון, היודע לעורר שחוק גם בלב הקוראים, אשר לא שחקו מימיהם, על-ידי בדיחות חריפות. – מנדלי זה יודע גם לעורר בנו דמעות  על-ידי השתפכות נפשו השירית והמקורית.  "אלמלי, – אומר מנדלי, – אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי תוֹללינו שירה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוֹחַם נוראים כחִצים שנונים.  אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף הדעת עד שאָחזו ונפצו את עצמם אל הסלע!" ("בסתר רעם").

פניני-שירה כאלה מפוזרות במספר רב בסיפוריו הגדולים והקטנים, שמסגרת מאמרי אינה מרשה לחרוז אותן הרבה על חוט אחד.

מנדלי נותן לנו כרקטריסטיקות מצוינות ונפלאות במינן לא רק של היהודים היחידים, או של הטיפוסים הבודדים, כי-אם גם של כל האומה העברית, של היהודי בכלל: "היהודי הוא כאותה הבּריה הקטנה שבקטנות בכל היצורים.  הרי היא מוטלת זמן רב כמושה, יבשה, בלי רוח חיים, וכיון שאתה מוריד עליה טפה אחת של לחלוחית, מיד היא חיה, והיא נחפזת ושָׁטָה בטפה זו, מבקשת בה פרנסתה ועוסקת בכל צרכיה בזריזות מרובה, כאילו לא דאבה מִיָמיה.  תן לו, ליהודי רצוץ ומדוכא, כמעט שהנשמה בקרבו, תן לו רגע אחד של קורת רוח, מיד תהיינה עצמותיו היבשות, ויתעורר לפעלו בכל נפשו וחושיו..." ("בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה").

מכאן אתה רואה, מה גדולה אמוּנתו של סופרנו הגדול בכוֹח החיוני של עמו.  תמיה אני, אם יש בין סופרינו אף אחד, אשר הביע את אמונתו זו בציור מצומצם כל-כך ובהיר כל-כך.  לכן רק שחוק מעוררת המחלוקת על-דבר מנדלי, אם יהודי לאומי הוא אם לא.  אֵלי שבמרוֹמים!  אם יהודי היהודים הזה איננו לאומי, מי זה ממנו לאומי?!

מי מהסופרים הלאומיים הביע את צערו ומכאוב לבו על שפלות חיי הגלות בדברים יותר נמרצים ויותר מוסברים ממנדלי בדבריו אלה: "...אתם דמיונכם כאיש מכאובות וידוע חולי, שקהו הרגשותיו ואינו מבחין עוד כל-כך בדלדול אבריו, וכנבזה וחדל אישים, שאינו מרגיש עוד בעלבונו, ואין לו בעולמו אלא השגת מזונו, יהיה איזו שיהיה, אפילו נחמא דכסופא ואפילו אם יתפרנס ככלב אינו חושש, אם אך יספיק לו למלאות בטנו.  די לו שהוא חי.  ואיך הוא חי, בנחת אם בצער, בריוח אם בצמצום, בכבוד אם בבזיון, – דבר זה מאי אכפת לו?  כבר מחל על כבודו, ולא עוד, אלא שמקבל גם מכת לחי ואינו מתרעם" (שם).

או הציור הנעלה הזה: "אני בריה קטנה... הנני רובץ לי על ארבע שוקט ובוטח.  ישליו כלי המחשבה, – הלב אינו חושב, הכליות אינן יועצות והמוח שובת מכל הרהור קל, רק כלי-העכול, – הקיבה, הקרב ובני-מעים, – ששים וזריזים לעשות תפקידם וטוחנים את הירק הנבלע בתוכם.  אין לי בעולמי אלא כרסי, ודי לי שאני נמצא, חי וקיים.  אין כאן לא שאלות ולא תמיוֹת, לא חקירות ולא דרישות על דמותי המשוּנה ועל מחייתי ועצמותי ומציאותי, הכל כדבעי, וכך צריך להיות בטבע ברייתי, כי לי יאה.." (שם).    

בלעג שנון, הנובע מלב מיצֵר בצרות עמו ומוח שמקבל רשמים בהירים מן המציאות, מספר מנדלי, כי "בצאתי החוצה וראיתי אכלוסי כסלון רצים כה וכה, פוגשים במרוצתם אלו את אלו ומתרוצצים באם-הדרך וחוזרים ומתפרדים ונחפזים לדרכם, היו בעיני כנמלים, ובתיהם השפלים כגלים.  בנמלי-אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי-הרגשה חדים להפליא, כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם.  זו הנמלה הכסלונית שתי קרני-המישוש לה כתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר, הנמצא לפניה בדרך, ולה חוש הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר חפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך.." (בסתר רעם").

ובכל פעם, שמנדלי מסתכל במעשיהם של נמלי-אדם אלה, לבו מתמלא רחמים, עיניו, – דמעות, ופיו – שחוק.  "ונפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית-הקברות..."

אלה הם דברי מנדלי בעצמו.

מנדלי אוהב את הטבע והוא גם מרגישו עמוק עמוק.  הן אמנם לא ירבה לתאר את מראותיו, כי חיי נפשותיו עוברים בתוך התחום;  אבל בכל מקום שהוא מתעכב על אחד מחזיונות הטבע ומתארהו, אין צייר בין סופרינו האמנים כמוהו.  הוא אינו מתאר הרים רמים, סלעים גבוהים, והים גם לא ייזכר ולא ייפקד בציוריו, כאשר לא יתאר גם נפשות מספירות-החברה העליונות;  אבל הוא שופך שירה מיוחדה במינה גם על מראות הטבע היותר מצויים ושכיחים בתחום-המושב הדל.  יש אשר הוא רואה את הטבע מתוך מרה-שחורה והוא נוסך עליו רוח יגון, רוח "תשעה-באב", ויש אשר הוא רואה אותו בעיני מהַתל ולֵץ עולָמים, וכל הטבע אומר לו בדיחות ולעג קל ונעים.  וכל פעם, שהוא רואה את הטבע, הוא רואה בו מהרהורי לבו בשעה ההיא, והרוח השורה עליו בעצמו הוא מַשרה גם על כל אשר מסביב לו.  וכל אשר הוא רואה, רואה הוא בעיניו הוא, וכל שהוא מצייר, הוא מצייר על-פי דרכו הוא.  אָח לעט אין לו.

הרי לכם דוגמאות אחדות: שמואליק הסמרטוּטר הולך בנאות דשא מחוץ לעירו, "ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג, נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים כשלמה ואור זרוע כתורי זהב ביניהם עם נקודות פז... שמואליק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומשם, ואבריו כבדים עליו, – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כוֹחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו.  ואם דבקה לעפר גויתו, הנה רוחו מתרומם ועולה ושוגה ברוב חזיונות, חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חטמו ואת שפמו, ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו, ומבין עשבים צרצור מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק" ("בעמק הבכא", ח"א, פרק כ"ו).

הרי לך זיווּגו של הסמרטוטר עם הטבע הרחמן, והשפעתו של הטבע על בנו החורג.  וכל זה מצויר רק בקוים אחדים.

או: "באויר העולם כולו אומר "תשעה באב"!  עשב שדה וירק דשא נובלים, עצים כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואמרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה בצמרתם עטרת ראשם.  בעלי כנף אבלים, עומדים עצובים איש על סבכו ואיש על סעיפו, מתגרדים בחרטומם תחת כנפיהם, נושאים עין ומביטים כה וכה.  מנדנדים נוצתם ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלי קריאת שירה של ערבית... גם התרנגול אינו מתאוה היום תאוה עזה להתעלס באהבים עם נשיו, לא זו עמידתו ולא זה גאונו וגאותו שבכל הימים, אף הקריאה לא קריאת גבר היא, אלא קול שופר מרוסק.  הוא עומד נטוי גרון ומתבונן, מסקר עינים והופך פניו, פעם לימינו ופעם לשמאלו, וכל מנהגו מנהג שוטה.  פתאום הוא עוקר רגליו ופוסע והולך סובב סובב, כנפיו סרוחות וסורטות בעפר הארץ, מאסף את נשיו ומוליכן למקום מנוחתו... יגון מסביב!  רוח עצבות חרישית שורה בחללו של עולם, מדאיבת נפש ומטעימתה טעם משונה, כלענה ודבש מעורבים ביחד.  כל הלבבות כואבים ומתגעגעים, וכל קרב וכליות הוגים חולמים, והנשמה משתפכת בלא אומר ובלא דברים ובוכה במסתרים" ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק ט"ו).

"ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה... האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו, שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על-ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם... ("מסעות בנימין השלישי").

"השמים מזהירים.  אין עב קל.  החמה לוהטת.  רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף.  תבואות ואילנות עומדים כמסמרות נטועים ומחרישים.  הפרות עיפות, אלו רובצות במרעה נטויות גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום.  הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאום הוא עומד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו, – והבל מפיו יצא.  אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים, צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם לעשות צל כל-שהוא ומצליפים בזנבותיהם להבריח מעל גבם את הצרעין.  בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאילו הוא מתפלל עטוף טלית קטן של לבן ותכלת, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ואחר-כך חוזר ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו, מתנמנם ועיניו פקוחות.  שקט ודממה בכל הדרך.  עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח.  לבד יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מרקדים ועוברים אצל האוזן, והנה זמזום לה, רז לה, – ופורחים ואינם.  גם הצרצר והצלל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים... הנה חוֹם היוֹם, הנה דממה והנה טוב מאד, הס!  ישנים מעשי אלהינו... ("ספר הקבצנים", פרק ב').

גם מהציורים המעטים האלה שהבאתי יכולים אנו לראות את נפשו השירית של מנדלי, אשר גם המראות היותר פשוטים ומצויים בטבע אומרים לו שירה נעלה, המַנְעֶמת ומַמתקת, מרוממת ומעדנת את החיים המרים, הכהים והדלים של בני קבציאל.  די לו למנדלי לראות מעט עשבים וירק, זבובים ויתושים אחדים, הטסים באויר, כי יאמר שירה, שהיא נשגבה, כמו שהיא פשוטה בתכלית הפשטות ונוחה להיות נבלעת באברי היהודים בני התחום, יען כי קרובה היא להם ברוחה, יען כי שאובה היא מן המחזות, שהם רואים יום יום, אלא שאינם מרגישים בהם, ויען כי מַתאמת עם אוצר-מושגיהם.  בשביל להראות לקורא, עד כמה מתפעל ומתרגש מנדלי ממראות הטבע ועד כמה הוא יודע להגשים ולהסביר את רגשותיו לבן-הרחוב, – הנני לתרגם לדוגמא את אחד הציורים מספרו "די קליאַטשע".  עלי להקדים, כי לתרגם כראוי את מנדלי מוכר-ספרים יכול רק מנדלי בעצמו, ולא אחר.  אך אולי יספיק גם תרגומי למסור לקורא העברי את הרושם הדרוש:

"רוח צח ונעים נשב נשיבה קלה, ולא היה כל זכר ושארית להעננים והסערות.  היער המסולסל עמד כ"חָתָן-בָּחוּר", העולה מן הטבילה, לבוש מעיל ירוק וחדש, אשר יצא אך זה 'מתחת המחט', מגוהץ ומצוחצח כנוגה השחר, אשר אך זה הביא את הבשורה הטובה, כי עוד מעט ותצא החמה, המחותנת היקרה, והחתונה תחֵל.  הכל נוצץ, מבריק ומבהיק.  הכל, כביכול, מכין את עצמו ומתעַתֵּד.  הטבע לובש צורה של יום-טוב וריחות נעימים של כל מיני בְּשׂמים ממלאים את האויר.  יפה, יפה מאוד, היא בְקיעת אור יום האביב ביער.  המנגן המהולל, הזמיר, זימן את כנורו לנגן זמר נאה, צפרא-טבא יפה.

"הוא אך החל לנגן, וניגוניו הטילו סער בקרבי.  זמרתו העירה בקדבי אלפי נימים, כולם בכו, יללו וצעקו, והוציאו מקרבם ניגון נוגה.  רעיונותי השתוללו ויצאו במחולות משונים..."[vi])

כל ציור וציור ממחזות הטבע, אשר בסיפורי מנדלי, יש בו שירה אנושית, שירת העולם, אבל טבועה היא בחותם השירה העברית, בחותם שירת-גלותנו העצובה, הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש.

מעלה יתירה לציורי-הטבע של מנדלי, שהוא יודע את הטבע, צופה ומסתכל בו בעיניים בוחנות את פרטיו ודקדוקיו, והוא מאזין ומקשיב גם לכל קולותיו ודפיקותיו.

הטבע נוסך עליו התפעלות של ילד, אבל עיניו תמיד בהירות, וכל מה שהוא רואה, הוא רואה ברור ומדויק, ורגשותיו שלמים ומבוטאים כל-צרכם, ויש אשר גם בעצם התפעלותו הפיוטית לא תעזבהו רוח ההיתוּל, זה כלי-זינו הספרותי שאינו פוסק מעליו גם בשעה שהוא בוכה ואמר קינות.

אַבּרמוביץ קיבל את רשמי-הטבע הפיוטיים הראשונים לא מתוך ספרים, אשר פָּקְחו ופיתּחו את חוש-היוֹפי שבו, כי-אם מיד הטבע עצמו, ובעצם ימי נעוריו, – דבר, שלא זכו לו סופרינו ומשוררינו מבני הדור שעבר, מלבד מאַפּו, שגם הוא קיבל במידה ידועה את רשמי-השירה הראשונים ישר מן הטבע.  אַבּרמוביץ מספר בציוּני תולדותיו (שנדפסו בספר "הזכרון") כדברים האלה על-דבר ימי נערותו והתגלות בת-שירתו: "בית-מושב אבי חורגי יערים סביב לו, יערים גדולים עתיקי ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף, וגם הדוב ירבץ שם לפעמים.  שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול;  אוז הבר וכל עוף המים שם המה, ומתוך הגומא בבצה יצוָחו.  ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי היער, שטוֹף ועבוֹר, עד בית הרחיים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש...

"בנוה בדד זה הופיעה לי בת שירתי, אהובת נפשי בילדותי, אשר עזבתני כל ימי שבתי בבתי-הישיבות עם הבחורים הדלים... נגלתה אלי בהדר כבודה... ותכרות לי ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה".

את עקבות הברית הזאת אנחנו חשים ומרגישים בכל ציורי הטבע של מנדלי.  את התייחסותם של בני ישראל ליפי הטבע בכלל מציין אַבּרמוביץ במבטא אחד חד ושנון: "אותו יום ל"ג בעומר היה, יום זה מימות החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלוּת, והבְּריאה היפה בזיוה וכליל תפארתה מוּתֶרת לו בהנָאה" ("הנשרפים").  במבטא זה, – "מוּתרת לו בהנאה", – הגיד מנדלי הרבה יותר מאשר יוכל סופר אחר להגיד בעניין זה במאמר שלהם.

קראתי גם את התרגום הרוסי, גם את התרגום האשכנזי של "הנשרפים", ובשניהם מתמַזמֵז המבטא היפה השנון הזה, שמציין היטב את התייחסותו של היהודי אל הטבע, תחת יד המתרגמים.  אם אין כל סופר מקורי יכול להיות מתורגם לשפה אחרת כל-צרכה, אַבּרמוביץ – על אחת כמה וכמה.

הבהמות הביתיות תופסות מקום בציורי הרחוב והבית של הקבציאלים, הכסלונים והבטלונים, ומנדלי הוא היחיד והמיוחד בין סופרינו, היודע לתאר את תכונתן בשרטוטים חדים אחדים.  הפרה, העז, התיש, החתול והתרנגול נוטלים את חלקם בחיי רחוב היהודים ובחיי הבית, ומנדלי אינו מקפח ערכם הראוי, ויש אשר ייראה לנו, כי גם הבהמות והעופות הביתיים, המטיילים ברחוב היהודים, יש בהם ממידותיהם של בעליהם.

מנדלי מתאר את רחוב של עיר כסלון בבוקר:"...שם כלבים נודדים, כלבים עניים ונעזבים, מחוסרי פרנסה ורעבים, בהם חגרים וסומים, דוויים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים לחם;  ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה, והיה קול נביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נבחנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת.  גם עורבים, בני-בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף.  ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועוצד ומתבונן  לו בעינא פקיחא, איך הוא נובר באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו.  הפרות, הלנות בחוץ תחת כיפּת הרקיע, מהן עדיין רובצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפישוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב ומריחות ולוחכות מה שנזדמן להן בדרך.  הפרות בכלל מתונות הן ובעלות דרך-ארץ, לא כן העזים, שדעתן קלה ורגליהן קלות, משמשניות הן ויצאניות ומתהוללות בחוצות.  הללו ממקום קדוש באות, מעזרת נשים שם, פורצות גדר וקופצות לתוך גנות, והללו מטפסות ועולות על גגות ורצות וגועות בקול..." ("בעמק הבכא", ח"ב, פרק ה').

הרי לך טבעיוּת גמורה;  ומעלה יתירה לה, כי רוח היתולים מרחף עליה ומרכך את היובש שבכל טבעיות יתירה.

הסופר האַנגלי רודיארד קיפּלינג, כותב סיפורים וציורים מחיי החיות והבהמות, בלי אשר יעלה ויבוא בהם אף בן-אדם אחד.  ומסַפרינו העברים בחרו בהֶפך: הם כותבים סיפורים בלי אשר תבוא בהם אף חיה או בהמה אחת גם מאותן, הנמצאות בסביבת "נזר-הבריאה", – גם מאותן, שההולך-על-שתים חי בחברתן.

אולם מנדלי, לא לבד שאינו מזלזל, חלילה, בכבוד ההולכים-על-ארבע, כי-אם עוד יתארם בחיבה יתירה.  סוסתו, למשל, של מנדלי היתה ל"שֵׁם-דָבר".  חותם הגלות, חותם חיינו ופרנסתנו טבוע בה.  מי מהקוראים העברים לא יידע ולא יכיר סוסה זו, שהיא "חלושה וכחושה", ו"עלובה זו גַבּה צָרוּע, כָּתוּת ונָשוּך, אזניה זקופות, ושייר הפאָה שבצוארה סבוך בקַש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרותיה הצנומות".

בשעה שמנדלי מתאר את היהודים והיהודיות, השובתים בשבת, את שיחם ושיגם, תענוגיהם וזמירותיהם, לא ישכח גם את סוסיהם, השובתים ברחוב מכל מלאכה ומתנהלים בעצלתיים בלא אפסר ומתג.  הסוסים היהודיים המה "רעי תואר ודקי בשר, ועורם צפד על עצמם, מעוך וכתות וכתובת קעקע בו, חרותה בשוט ומקל חובלים.  האחד, הוא ה"נשר" במרכבה וקלוט ופסח בשתי רגליו, דלי קשור לו בתלתלי צוארו, הסבוכים בקש ובנעורת של פשתן;  והשני, ה"ארי" שבחבורה, מטפחת בעליו כרוכה סביב לגרגרותיו, שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה, ושניו נשקפות מבעד פתחי פיו ונראה כמשחק, בשעה שעין ימינו נגרה מאין הפוגות" ("בסתר רעם").

את צורתו הספרותית, מידת כשרונו ואפני ציוריו של אַבּרמוביץ יכולים אנו לפעמים לראות באַפּא-זוטָא גם בפרק אחד.  בפרק הראשון מן החלק השלישי של סיפור המעשה "בעמק הבכא" מוצאים אנחנו עולם מלא: חיי משפחה ענייה, אֵם מתיאשת, עצובה ושוממה על בנה ובעלה שהלכו מאתה ולא שבו למוֹעד;  תקוה, יגון, אהבת אם, עניוּת כּשֵׁרה, צנועה ומלאה שירה, דביקותן של הילדוֹת באִמן: "זו קולפת תפוחי אדמה וזו מגשת קיתון של מים, זו קופצת ומביאה צרורות וקיסמין יבשים וזו עורכת העצים על גבי הכירה, ובתיה מצתת בהם את האור ומלבה ושופתת את הקדירה.  הקיסמין קולם הולך, ניצוצות נתזין והלהב עולה ומלחך את הקדירה מסיב, – ולהילדות אורה ושמחה.  החתול יושב לו על אחוריו בקומה זקופה, מתחמם כנגד האור ומלקק כפיו ונהנה".  בפרק זה מתואר גם האביב ומזַמריו, הבוקר, עלות השחר, התעוררות הטבע וגם הערב, חילופי המראות ושינויי המחזות בהיכל הבּריאה וגם הזבובים והצרצורים שבבית העני לא נשכחו.  לשוא הנני מבקש גם בין טובי הסיפורים שבספרות העולמית סיפור, שבו מצויר מחזה עצב חרישי בבית עני, אחד ממחזות יום יום, בקוים פשוטים כל-כך.  ויחד עם זה מלאים שירה נעלה כמחזה זה, הבא בפרק הנזכר: "כיון שראו הבנות האם עגומה ומתאנחת, אף הן נאנחו ופרשו לאחת הפינות וישבו שם צפופות, מרכינות ראשן ומתעצבות במסתרים.  פתילת הנר שואבת שיורי חלב האחרונים במנורה, ואור וחושך משמשים בערבוביה.  כבתה האש על הכירה, אף הגחלת הנשארה עוממה.  פסקה רתיחת הגריסין, נצטננה הקדירה ואין נותן דעתו עליה.  הכל שרויים בצער, ואפילו החתול קפּל את זנבו ונתבודד ברוגז ונשתטח על התנור כמתנמנם, ואפילו העריבה, שמחמיצין ולשין בה העיסה לחלה של שבת, היתה מונחת בקרן זוית ריקה ועזובה ונראית תוהה ושוממת.  וזה הצרצור, שדרכו לצייץ כשבני הבית עולים על משכבם בלילות, עכשיו פשט ראשו מן החור, אינו נודד כנף ואינו מנענע רגל ומשפשף, אלא עומד ומציץ כגולם, מחריש ושותק.  רק זבוב אחד, הגדול מאחיו, האחוזים בתקרה ובכתלי הבית ומתנמנמים, פרש מן הציבור והלך לזעזע את הבריות במעשה תעתועיו: ממהר ושט כה וכה כמתלהלה ומתחבט פעם כחלון, פעם באחד הכלים, ואצל אוזן האדם הוא מרקד ומזמזם, והכל בטיסה אחת.".

אם אבוא להטעים ולהסביר את האמת והיופי שבציור זה, את רוח העצבות השוֹרה עליו, רק אחליש את הרושם.

בפרק הנזכר שומעים אנחנו גם שירי-עם, המושרים בפי ילדי ישראל בערים הקטנות של התחום;  מוצאים אנחנו בו גם טיפוס מצוין במינו, כאותו של "חוּשים", אשר "לא בכל פעם היו חלקי צורתו מכוונים בעקימוֹתיהם לגלוי הרגשה אחת, אלא פעמים הם מחולקים לעצמם עד שנראים דו-פרצופים: מצד זה פניו זועפים ומצד זה הם שמחים..." – לחוּשים זה, הגוי היהודי, היה "כנור פשוט מאד, שהוא מנגן בו, כביכול, ביערים ובכפרים, בבתי היין ובכל המקומות, שבחורים ובתולות מבני הערלים יוצאים לחול שם במחולות בחגיהם".  בפרק הנזכר, המחזיק רק ששה דפים, רואים אנחנו גם את גַבְרילה הרועה ואת פֶּטְרִיכי "חולבת פרות ישראל בחגים ומועדים" ואת תכונתם.

את כל הרחוב היהודי, עם הנפשות השייכות אליו, מפּטריכי עד הזבובים והצרצורים, הרחוב עם שיריו, עם עניותו המבודחת, עם קינותיו ואנחותיו, – הכל, הכל אנחנו מוצאים בפרק קטן כזה.

רחוב היהודים לא מצא עד היום צייר ואמן מקורי כמנדלי מוכר ספרים.

ברלין, שנת 1898.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i])  בתולדותיו הקצרות, אשר כתב בעד ספר "הזכרון".

[ii])  "בימים ההם", פתיחתא.

[iii])  בציוריו: "לא נחת ביעקב", "שם ויפת בעגלה", "בימי מרעש", "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה".

[iv])  לפי דברי חז"ל: "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם, מתי ישא אשה, כיוון שהגיע לעשרים ולא נשא אומר: תיפּח עצמותיו!" (קידושין, כ"ט ל').

[v])  פריר אדולף, פדגוג-רפורמאטור שוויצי, נולד 1897.

[vi])  וזה הנוסח העברי של מנדלה עצמו: רוח צח נשב בנחת, נתפזרו העבים, הזהירו השמים ונתיבשה האדמה.  זה היער, שנשתטף אמש במי הגשם, נתעטף ועמד בבגד עלים ירוקים, בגדו החדש העשוי לו בידי שמים בחודש האביב.  זיווֹ היה מבהיק כזיו איילת השחר, שבקעה במזרח ובאה לבשר צאת השמש כחתן מחופתו, ואורה ושמחה ויום-טוב במהרה לארץ ולדרים עליה.  הכל מסביב מבהיקים, הכל נראים כמתקדשים ומתקינים עצמם לקבל פנים חדשות, והארץ כולה ככלה מתקשטת ומקוטרת ועליה יציץ נזרה, נצר נצנים ופרחים, המלאים טללי אורות ורסיסי לילה."