_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משיח קטן

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

בבית-מלון הנודדים שבקופנהגן הסבה עליה את עיני אשה עבריה צעירה לימים, ששערותיה היו לבנות ככסף.  בחיקה התנמנם ילד קטן, שלא הסירה את עיניה מעליו, ולא שמה לב לכל הנעשה והנדבר סביבה.  מסקירתי הראשונה הרגשתי והכרתי, כי איזו טרגדיה נוראה ואיזה רעיון-קבוע צפונים בלב אשה זו, ואכנס אתה בדברים.

–––

– אתה שואל אותי, אדוני, מדוע הלבינו שערותי בשנות אביבי ומדוע פני ילדי קמוטים, כמושים וירוקים כשעוה? – הוי, אדוני, על שנינו, עלי ועל משיחי הקטן, קפצה זקנה במשך של חמשים שעות, שנדמו לי כנצח נצחים...

האשה הצעירה-הזקנה  הפסיקה את דבריה ותסלסל בחבה את שערות ראש יונקה, שהיה צמוד אל זרועותיה ויתרפק עליה בכל כחו הדל, כאילו היה ירא פן יגזלוהו מידי אמו.

חנקתי בקרבי את השאלות השונות, שהיו נכונות להתפרץ מפי למשמע דבריה, ולא ערבתי את לבי לעורר את זכרונותיה העצובים.  עברו רגעים אחדים, והאם הנודדת הבליגה על יגונה, שגזל מפיה את חשק-הדבור, ותחל לספר:

– – – בעלי נהרג בימי הטבח בעיר א. הוא היה אחד המגינים.  ובשעה שהגין על חיי אחינו רצחו את נפשו הוא.  והאסון שקרה כך קרה: ביום הפורענויות נפל לידו אחד ההוליגנים.  בעלי היה נכון להמיתו באקדחו, אולם הרוצח כרע לפניו על ברכיו ויתחנן על נפשו; אז רעדה ידו הנטויה של המנוח.  נעלה היה מכחו להרוג אדם.  ובהשבע הנבל שבועי שבועות בשם אלהיו ואמו שלא יגע ביהודים לרעה, אם אך ימלט על נפשו, הוריד בעלי את כלי-זיינו.  אז קם הרוצח ויך במטיל ברזל על קדקדו אחת ושתים.  וכעבור יום אחד מת בעלי בבית-החולים העברי, באמצו את ילדנו, שהיה אז בן שלשה חדשים, אל לבו... ועד רגע יציאת נשמתו הצטער רק על גורלי אני ועל גורל ילדנו.  ובצערו זה מת באביב ימיו בהיותו עוד מלא תקות לימי חופש לכל בני האדם.  אולי ידעת, אדוני, את בעלי!  מזג טוב כזה ונפש טהורה כזו לא תמצא בכל העולם...

דמעות האם, ששמו מחנק לגרונה, נפלו על לחיי הילד, שגופו הדל והרזה נראה כשלד של עוף...

– – – כן, אדוני, הרבה הייתי יכולה לספר, ויש שהייתי רוצה לספר ימים ולילות מכל אשר עבר על ילדי, אך למי אספר אם אין האנשים פה מרגישים בצערי... לכל אחד ואחד מהם יש חבילות חבילות של צרות ופגעים משלו.

– למי אין צרות? – השמיעו רבים מן הנודדים את קולם בבת אחת, – לכולנו, ברוך השם, ישנם יסורים די והותר...

– אולם כל אחד מרגיש את שלו יותר עמוק, – קראה זקנה שהחזיקה ספר תהלים בידיה הצנומות.

ובראותי כי הנודדים מפסיקים בשיחתם את חוט הספור של האשה האומללה, שאלתיה במה התפרנסה אחרי מות בעלה.

– קשה היה עלי להשאר בא. אחרי מות בעלי.  על כל פסיעה ופסיעה נזכרתי בחיינו המאושרים.  אמנם גם בחייו לא היה המחסור אורח זר בביתנו, אך באהבתנו זו לזה היינו מאושרים גם בימי ענינו.  וכשנולד לנו משיחנו זה נמלאה סאת אשרנו.  אך גם אז לא שכחנו את צרותיהם של אחינו.  יחד עבדנו לתועלת הכלל לפי כחותינו המעטים, ומה נעימה היתה עבודה זו בחברתו של בעלי המנוח, שאהב את כל הבריות, רק לא, חלילה, את העשירים, השבעים, המוצצים את דמי העניים...

– את כולנו הם מוצצים! – נהם אחד הבחורים שישב כפוף באחת פנות החדר וקרא בעתון יהודי, – ועתה הננו יבשים כחרשי אדמה ומושלכים בידי בעלי צדקות על פני שבעה ימים.

– ואין קרוב ואין גואל! – השמיע אחד הנודדים את קולו העצוב.

ואם הילד שבה לספורה:

אחרי מות בעלי עקרתי את דירתי לעיר ב. ואתפרנס שם ממלאכת התפירה.  תפרתי לבנים ושרתי לילדי שירים שחורים.  משכורתי היתה אמנם מועטה והספיקה רק ללחם צר ולמטה בדירת דלים, אך יונקי היה נחמתי ועליו השלכתי תקותי, כי יגדל ויהיה ללוחם בעד חופש עמו, בעד חופש כל בני האדם...

– חופש, חופש! – זוהי מילה ריקה, הבלים! אני אומר לכם: יהודים הננו, נודדים ואומללים נהיה כל ימינו, – אין קרוב ואין גואל! – חזר הנודד על פזמונו בקול צרוד וישתעל.

– הוי, נואשים! – קראה האשה בקול תנחומים, – יש ויש גואל, הנה הוא לפניכם! אני אטפחו, אגדלו...

האם הרימה על זרועותיה את ילדה המתנמנם, להראות את גואלם.

– מזל טוב לנו ולכל ישראל, – קרא הזקן שבחבורת הנודדים, יהודי בעל מצח גבוה, – הנה גואל חדש קם לנו, בעוד שאנו מצטערים על הראשונים... ובאמת, למה לנו לדאוג? הלא ילד נתן לנו, והוא הלא יפדה אותנו מכל צרותינו... חא-חא-חא!

– אל תלעגו, – קרא בחור כמוש ובעל עינים מבריקות, – כי אמנם כל הילדים העברים, שנולדו בימי המרד, כל אלה מהם אשר ראו בעיניהם הקטנות את ימי הטבח וההרג ושנצלו בנס בתוך המהפכה מידי רוצחים, – כל הילדים האלה כשיגדלו, יהיו ללוחמים וחולמים... חי נפשי כי יהיו!

– הנה הוא בא בהפילוסופיה שלו, – התלונן נודד בעל עינים טרוטות, שהחזירוהו בגללן מאמריקה, – אבל טוב כי תחרישו כולכם ותתנו לאם המשיח שלנו לגמור ספור מעשיותיה...

והמספרת לא שמה לב לעקיצותיהם של הנודדים, ובקול רועד שבה לספר:

...והנה בא יום הטבח גם בעיר ב., ובשעת הבהלה נחבאתי עם ילדי בעלית-הגג של בית-משכני, ושם התחבאו אתנו עוד יהודים אחדים: זקן וזקנה וגם צעירים אחדים.  ובשכבנו מסותרים ועטופים בין ערמות בלויי סחבות ובין שברי כלים, פחדנו ורעדנו מקול עלה נדף.  המות היה קרוב.  מבעד סדקי הגג ראינו את הנעשה בחוץ: שוד ובזה, הרג וטבח.  ובלבי אמרתי כבר בא קצם של כל היהודים, ובעוד רגע יגלו הרוצחים גם את מסתרינו אנו.  אולם לא הסכנה שהיתה נשקפה לחיי אני החרידתני, – כי הטובה אני מכל אחיותי שנהרגו, – כי אם הסכנה שרחפה על ראש יתומי הקטן, אשר נוצר להיות גואל ומושיע לכל הנרדפים על צוארם...

וילדי זה, כאילו לא קרה דבר, ינק במנוחה נכונה את לשד עצמי.  מסביב לי נשמעו אנחות ואנקות חרישות ואיומות, ועוללי השתעשע בחיקי, כאילו היה מוטל כבן-מלך בעריסתו באחד ההיכלים ומלאכי שלום מרחפים על ראשו.  אולם כל רעש קל, כל המולה דקה בקרבת בית מחבואנו הפילו עלי אימה.  פחד פחדתי כי עוד מעט ויתפרצו הרוצחים אלינו ויקטפו את פרחי הרך, כאשר שמו קץ גם לחיי אביו, שהיה חסון כאלון...

– הלואי היו ממיתים אותי בילדותי! – התאנח אחד הנודדים, שישב כל העת דומם, והייתי נפדה מכל צורתי ונדודי...

והמספרת, כאילו לא הקשיבה להערתו של הנודד, קראה אלי:

– שוה נא בנפשך רגע זה ותמונה זו: צהרים.  כל בני החבורה המסתתרים בעלית-הגג עיפים למות.  הלילה עבר עלינו בבהלות, במורא ופחד, באמירת ודוי, בתפלות ובבכיות.  בחוץ שררה דומית-מות.  אף צל יהודי לא נראה ברחוב.  האמנו כי כל אחינו ואחיותינו בעיר כבר נהרגו, לא נשאר אף אחד מהם.  והנה פתאום נשמע קול צוחה בחוץ.  עצרנו נשימתנו וחרש נשקפנו מבעד סדקי-הגג: הרוצחים הרגו את אחד מבחורי ישראל, שיצא להגן על אחיו.  המראה היה נורא: גלגלתו של ההרוג היתה רצוצה, מחו שפוך, פניו מעותים וידו האוחזת באקדח היתה נטויה.  ההוליגנים מתעוללים בגוית ההרוג, צוהלים משמחה וצמאים לדם, משברים את חלונות בתי היהודים ובוזזים את חנויותיהם.  ופתאום הכיר הזקן אשר אתנו בעלית הגג, את פני ההרוג: הוא היה בנו יחידו.  איום היה המחזה: הזקן מרט שער ראשו, נאנק, התפלץ וקלל את אלהים ומלך, בכה כילד, השתגע, התעלף ויפול כבול עץ. וכל בני החבורה הצעירים דאגו רק אחת, שלא ישמע בחוץ קול הזקן, ובכל פעם האנקו שמו מחסום לפיו.

והזקנה, שפיה לא פסקה מלאמר ודוי, בראותה מבעד סדקי הגג את בנה יחידה ההרוג, נטרפה דעתה עליה ותרם קול צעקה: "רוצחים, הנני אליכם, עוד מעט וכלה אעשה בכם!"  ונכונה היתה לקפוץ מעל עלית-הגג ולהתנפל על הורגי בנה.  אולם הצעירים עצרו בה, וכמעט חנקוה בגרונה לבל ישמע קולה בחוץ.

ובאותו הרגע הנורא יתגנבו מבעד חרכי הגג קוי אור זהב של שמש צהרים ויפלו על פני ילדי.  קרני השמש עוררו בו את שמחת-ההויה, ונדמה לי, שאני רואה אותו בפעם הראשונה בכל יפיו, חנו וקסמו.  בת-צחוק נעימה ועליזה רפרפה על שפתיו.  זרועותיו וארכובותיו, שהיו אז מלאות ועגולות כתפוחים, מפזזות בגיל וחדוה, וכלו מתחטא עלי.  ומתוך שמחה הנה הוא פושט את ידיו הקטנות אל סנטרי ומגמגם בחבה: "אמא, אמא".  וקול צחוק ילדי, שהיה כקול פעמוני כסף, השתפך פתאום בדומית מחבואנו.

ובאותה שעה, בתוך המצוקה הנוראה, בשמעי בפעם הראשונה מעל שפתי ילדי את השם "אמא", נמלאתי גם אני, כמו להכעיס, שמחת-החיים.  עיני לא שבעו מראות את פני מלאכיי הקטן, ובקול דממה דקה החילותי לשיר לו שיר ערש.  איזה רוח גיל נסתר תקפני, ואני לא ראיתי ולא הרגשתי באותו רגע את כל החרדה הסובבת אותי.  בעיני אני התרכזו אז כל מנעמי החיים, חדותם ושירתם בבר-בטני וכמו זרם נסתר עבר ממנו ושטף בכל עורקי, עד כי הייתי גם אני שכורת-החיים כמוהו.

– "הס, הס, הס!" – קראו בני החבורה בחרוק שנים, וחמתם נתכה עלי ועל ילדי, כי היינו בעיניהם כלועגים לאידם ופחדם.  וילדי השלו, כאילו הרגיש באותו רגע את רוח התלונה הרגזנית, שנשבה בין המתחבאים ויחל לבכות ולצעוק.  אז התגברה עוד התלונה, שנשמעה כשריקת שפיפון, וקולות של לחש איום הגיעו לאזני: "בשביל צעקת הילד נהרג כלנו, נבקש עצה להפטר ממנו!"  במבוכתי לא ידעתי מה לעשות: טלטלתי את יונקי על זרועותי, נדנדתיו, חלצתי לו שד, חבקתיו, נשקתיו, והוא, כמו להגדיל את הבהלה, הרים עוד את קול בכיתו וגניחותיו.  הרגע היה נורא.  בני החבורה המסתתרת כבר שמעו בדמיונם שעטת רגלי הרוצחים המטפסים ועולים על הסולם ומתפרצים אלינו.  וילדי, מעשה שטן, אינו פוסק מלצעוק ולבכות.  הנחבאים כמעט שהשתגעו מרוב פחד ומבוכה.  כעכברים ששתו סם מות רצו מפנה לפנה עד כי נכשלו והסתבכו זה בזה.

ופתאום חטפו ידים אכזריות, מקרב המסתתרים, את ילדי מזרועותי אני.  –"חנקו, טרפו את הממזר הקטן, – רק ישתוק, יאלם לנצח", – נשמעו בלחש איום קולות יהודים.  התשמע, אדוני, קולות יהודים!  ובשמעי זאת התנפלתי כחיה טורפת על גוזל ילדי, מבלי ראות ומבלי דעת מי הוא, ואקרעהו מעל הזרועות הזרות ואצמידהו אל חזי.  וילדי עוד הגביר את קול צעקותיו, כאלו התחנן בשארית כחותיו על נפשו.  כל גופו היה מתפרכס, ולבו הקטן דפק, כאילו חשב להנתר ממקומו.

– המיתו תיכף את הצעקן, – נשמעו קולות במפגיע, – בשלו ימיתו אותנו כלנו.  הנה הרוצחים כבר הולכים ונמשכים אחרי קולותיו, הנה הם מטפסים ומתפרצים אלינו ואין מפלט...

ויד גסה וכבדה שמה בחזקה מחסום לפי ילדי, לבל ישמע קול בכיו.  כמעט נחנק משיחי הקטן... ובזה היו שמים קץ גם להגאולה.  ביאושי נשכתי את היד החונקת את ילדי עד זוב דם, עד כי הוסרה מעל פיו.

ופתאום, – בהלה איומה: דלת הגג נשברה, ובפתח נראה ראש צהוב בכל שערות מסומרות ובעל עינים מזרות זיקי אש ירוקה... הרוצח עמד על המעלה העליונה של הסולם וצועק בקול נחר: הנה הם היהודים הארורים מוגי-הלב! מזיקים, מחבלים, חיש מהרה אשים קץ לחייכם... שריד ופלט לא ישאר מכם...

וכל בני חבורתנו נבהלו.  הדם קפא בעורקיהם ולא זזו ממקומם אף זיז כל שהוא.  ורק אני בראותי את הסכנה המרחפת על ראש ילדי נכנסה בי רוח גבורה – חידה לי כיום מהיכן באה לי גבורה זו, – ואחטוף משקל ברזל שהתגולל לרגלי ואשליכהו בכל כחותי על קדקדו של השודד.  קול מפץ נשמע: הרוצח נפל ארצה... אז קם שאון בחוץ.  המון רוצחים התעורר, וישמיע קול שריקות, צריחות, איומים וקללות.  וכעבור רגע הוצת בית מחבואנו באש.  לאור לשונות הלהבה ראיתי את פני ילדי, שהיו עוד הפעם צוחקים ומפיקים נחת רוח.  המות היה קרוב והמבוכה שבעלית-הגג עברה כל גבול.  מחשבותי התבלבלו, ורק אחת מהן, בהירה, נקרה במחי: איך להציל את ילדי מפני הדליקה...

ובאותו רגע חשו ובאו מגינים צעירים משלנו, וישימו נפשם בכפם להצילנו מן האש, שאחזה בארבע פנות הבית.  בלאט ובמהירות, כמו במין כשוף, נשאו אותי ואת ילדי על זרועות חזקות ויביאו אותנו לאחד המרתפים.  בכל הדרך שעברנו ראיתי כמו בבלהות חלום רע בצות-דם, אברי אדם מושלכים ונרמסים, שברי כלים ורהיטים, עקבות חורבן ושדה-קטל.  סוף דבר: אנו כלנו נצלנו ורק הזקנה נשארה בעלית-הגג ושם נשרפה, גם לקבורה לא באה.

ובמרתף, מקום מפלטנו החדש, תקפני היאוש: שדי צמקו, אף טפת חלב לא היתה בהן, ועיני רואות את ילדי גוע על זרועותי מרעב וצמא... ולמען הצל משיחי הקטן מרעב התגנבתי מן המרתף וארוץ אתו, למרות הסכנה הגלויה, לבקש אשה מינקת... והנה צרה חדשה: אחד השוטרים, שעמד על משמרתו בחוץ, חטף את ילדי מבין זרועותי... אז כרעתי ברך לפניו על ברכי ואתחנן כי ישיב לי את פרי-בטני, ואם אין – יעשה אתי חסד וידקרני בחרבו.  במקום תשובה צוני השוטר-רוצח לנשק את נעליו וללחך עפר רגליו, – ואני עשיתי כמצותו; אז פקד עלי לזחול לפניו על בטני כתולעת, ואמלא גם את פקודתו זאת.  השוטר התראה כמרוצה מהכנעתי ויחזיר לי את ילדי.  והנה אך נכונה הייתי להמלט על נפשנו התגרה בי הרוצח עוד הפעם: ביד אכזריה הוציא את ילדי מבין זרועותי ויגביהו למעלה, כמתעתד להשליכו ארצה ולנפץ את גלגלתו הקטנה.  בחרדת מות, בתחנה ובקשה הושטתי את זרועותי מול השוטר, צעקתי ובכיתי, השתחויתי והתרפסתי לפניו, עד אשר בעט בי ברגליו, הכני בנציב חרבו ויפילני ארצה ואת ילדי זרק, כמו שזורקים כדור-המשחק, לחברו, בקראו: "השכם נא להרגו, לבל יגדל השד-הקטן הזה ויהרוג אותנו כלנו..."  חי נפשי, כי כן הגיד.  וצחוק-פראים החריש את קול צעקותי וצעקות ילדי...

ובראותי כי עוד רגע וימיתו את משיחי, נכנסה בי עוד הפעם רוח גבורה, ואחטוף במהירות הברק את ילדי מבין זרועות חומסיו, וכחץ מקשת ברחתי אתו, וארוץ ואדלג מעל לגדרות, דרך מבואות וחצרות, בעוד שמאחורי נשמע קול שריקות כדורי-המות, שעפו מימיני ומשמאלי... וכן רצתי ודלגתי, נפלתי וקמתי, ועוד הפעם נכשלתי אין אונים, אך ילדי לא נשמט מזרועותי ולא נגף אף פעם אחת, כאלו סככו עליו מלאכי רחמים, – עד כי אפסו כחותי ואתעלף... מה היתה אתי אחרי כן, לא אזכור כיום...

וכאשר נפקחו עיני – הייתי כמתעוררת מתרדמה עמוקה – ודעתי שבה אלי, ראיתי את עצמי שוכבת על מצע תבן באחד המרתפים, ששם היתה תחנת המגינים, ומסביב לי שכבו פצועים.  פניתי כה וכה, ואהיה כמתאמצת להעלות בלבי דבר-מה שנשמט מזכרוני, אז נגלה לי פתאום כי ילדי – נשמתי אין אתי, וקול צעקה התפרץ מחזי, אך הפצועים, שהסתירו עקבותם מעין השוטרים, נחמוני, אמצוני בספרם לי, כי אחרי אשר התעלפתי באחת החצרות, הביאו את ילדי למינקת משלהם, והוא נמצא במקום בטוח...

למחרת, כעבור יום הטבח וההרג, מצאתי את ילדי בחיק מינקתו, עלמה נוצרית, שגם היא היתה אחת הלוחמות על החופש.  אולם משיחי הקטן, שלא רצה לגעת בשום אופן בשדי המינקת הנכריה, הכירני תיכף ויתרפק עלי בחדוה חרישית.  ברגע ההוא לא היה קץ לשמחתי ואשרי.  אולם אחרי אשר עברה שמחתי הראשונה הסתכלתי בפני ילדי, ואבהל לראות כי פני זקן לו וגופו כחרס הנשבר.  ומבלי משים נסתכלתי בראי, וארא כי שערותי הלבינו...

– כדאי היה הדבר, – קראו אחדים מן הנודדים, – להציל את נפש הילד, למען יסבול כל ימיו צרות ויסורים...

ואני אומרת לכם, יהודים, שלא לשוא נצל בני מידי המות ומידי כל הסכנות, אשר אפפוהו מיום הולדו עד היום.  אילו ספרתי לכם, יהודים, את כל התלאות אשר עברו על ראש ילדי בדרכנו לאמריקה ומהתם להכא ואיך נמלט מכל אלה, אז הייתם רואים "בחוש" שלא לחנם נעשו לו כל הנסים והנפלאות האלה.  אצבע אלהים היא.  ואני אומרת לכם, יהודים, כי בני יחיה, להכעיס, וגאולה וחופש יביא לכם על כרחכם... חי נפשי כי יביא...

והאשה חדלה מספר ותשקע במצולות מחשבותיה ורגשותיה.  אולם כעבור רגעים אחדים התעוררה פתאום ותקרא אל ילדה בחבה רכה: "התביא, בני, גאולה לאחיך, התפדה אותם מכל צרותיהם?"

הילד התעורר מתנומתו, נענע ראשו ויגמגם איזו הברות לא ברורות.

– התשמעו, יהודים, את תשובתו הברורה של משיחי? הוא עונה בפירוש: כן, כן!...

– ועד אשר יביא את הגאולה לכלנו, קרא אחד הנודדים בפנותי אלי – כבר הביא אסון לאמו.

– בשביל התכשיט הקטן הזה החזירוה מאמריקה.  פסול מצאו האמריקנים במשיחה: עיניו טרוטות.  חדוש נפלא!

– ואנה את הולכת עם ילדך? – שאלתי את האם, שלא הסירה את עינה מילדה, ששב להתנמנם על ברכיה.

כלום יודעת אנכי אנה ישלחונו, אנה יביאונו ואיפה יתנו להניח את ראשנו.  אולם בעצמו של דבר, אחרי אשר הרגו את בעלי, אחת היא לי אנה יביאונו, אם רק אמצא שם לחם לפי ילדי – ושום עבודה שבעולם לא תהיה קשה עלי, – עד אשר יגדל ויקום נקמת דמי אביו ואחיו.  וזאת תהיה נקמתו: את כל הכבלים ישבר ויהפך את כל בני האדם מעבדים לבני חורין... חי נפשי, כי יהפוך...

אחת הנודדות, שהיתה עסוקה בתקון בלויי סחבותיה רמזה לי, בהניחה את אצבעה על מצחה, כי אם הילד מטורפת בדעתה.

– כמובן, – קראה האם שהבינה את הרמז, – משוגעה אנכי, אולם כאשר יגדל בני יראה לכם מי היה משוגע, אני או אתם...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה