_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִפִּנְקָס יוֹמָנִי

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

לונדון, 12 יולי, 1920.

שעות אחדות רצופות שוחחתי היום עם מאכס נורדוי בענינים שונים. אגב שיחתו בשאלות העם העברי העומדות על הפרק, נגע בהפרובלימה של המות. חפצתי לשמוע את השקפתו על אדות השארת הנפש, והסיבותי את שיחתי לנושא זה. כפי הנראה חשב הסבא הגדול בשנותיו האחרונות הרבה על המות והאלמות, ובחפץ לבבו נענה על הערותי בנוגע לחידה נצחית זו. זרם שיחתנו התפרץ. והנני רושם בפנקסי את תמצית השקפתו על המות, ואני מתאמץ למסור דבריו כהויתם, אף אם בקיצור נמרץ.

פקח ופכח הוא נורדוי יותר מדי במה שנוגע לשאלת המות.

"כופר אני באַלמות, בכל אופן במושג האַלמות המקובל. מת האדם – ואיננו. במות הגוף ימות גם הרוח – וחדל ה"אני" לעולם. סופו של כל אדם – יהיה גדלו מה שיהיה – אפס ותוהו. כל החקירות והפלפולים הפילוסופיים על אדות חיי הרוח, חיי הנפש, – אם בצורה זו או בצורה אחרת, – גם אחרי מות הגוף ואחרי התפרדו ליסודותיו, אינם אלא הבל ואונאת עצמנו. כיון שמת הגוף, פרחה גם נשמתו, פרחה הכרתו לנצח-נצחים, חדלה אישיותו והויתו לעד".

ונורדוי חושב, כי האפס המוחלט הבא עם המות הוא אך לטובתנו. אילו היה רוחנו בן אלמות, היינו סובלים מזה יסורים גדולים. נניח לרגע – קרא נורדוי – כי רוחנו חי לעד וה"אני" שלנו (כלומר: זכרונותינו, רגשותינו, געגועינו והכרתנו) אינו פוסק עם מות הגוף, אז הלא כעבור מאה או מאתים שנה אחרי מותנו, הולכים ונאספים וכלים כל אותם האנשים, כל אותם חזיונות החיים ועניניהם, אשר רוחנו היה דבוק וקשור בהם, וכל החיים, בני-האדם ומעשיהם ועלילותיהם, כבר יהיו זרים ומוזרים לנו וגם רחוקים מאתנו, עד כי סוף-סוף ה"אני" שלנו ישונה בהכרח והיה לאחר לגמרי, ולא ישאר לחלוטין מאותו ה"אני" היקר לנו מכל, כל עוד אשר אנו חיים, ושכל-כך קשה לנו הפרידה מעליו.

עוד זאת: אם גם אחרי מותנו לא יחדל ה"אני" שלנו להמשיך את קיומו באיזה אופן, באיזו ספירה רחוקה הנעלמה מאתנו כיום, ורוחנו אשר יוסיף להתקיים, אם גם בקיום הבלתי-מובן לנו כיום, והוא ירגיש וידע ויכיר הכל, אז הלא יסבול ויעונה לבלי קץ, בראותו כי הנפשות החיות התלויות בו והוא בהן נצרכות אליו, בעוד שהוא, הרוח, אין לאל ידו להושיען ולחלצן מן המיצר. הבנים נתונים בצרה והרוח החי של אביהם המת יודע ומרגיש זאת, אך קצרה יכלתו לבוא לעזרתם, כי חדלה ממנו כל פעולה. חיי רוח כאלה בלי כל פעולה, בלי כל התגלות במעשים מוחשיים, – חיי רוח כאלה טוב מהם המות. ואם נאמר, כי  ה"אני" המסוים שלנו  אמנם חדל עם מות הגוף, אבל הרוח שב למקורו, לאלהי הרוחות, והתבולל בהרוח הכללי של העולם, בהבינה העליונה של האוניברזום, – הלא גם אז חדלנו מהיות, אחרי שאישיותנו הפרטית, שרק היא יקרה לנו ורק בנצחיותה היא אנו חפצים, כבר נכחדה כליל. סוף מסקנתו של נורדוי: אין לפחוד מפני המות. כל מי שראה פעם ושתים, ומה גם אם פעמים רבות (כמוני הרופא), את גסיסתו ויציאת נשמתו של האדם, כבר חדל מפחוד מפני הפטירה מעולם הזה. בשעה האחרונה אין הגוסס מרגיש בצערו ובמכאובי בשרו, ורוחו הולך ונרדם והוא ישן שנת הנצח, אחרי אשר עיף הוא מטרדות החיים והעולם. בן הדעת העליונה אינו ירא את המות כשהוא לעצמו, כי אם קשה עליו הפרידה מהנפשות האהובות עליו, או מעל העבודה שלא נמלאה חוקה, שעדיין לא נגמרה. הוא יודע, כי המות בלי עתו יגרום צער והפסד לכל הנפשות התלויות בו והנצרכות לעזרתו וכי תעודת חייו, הלוך ילך מעולמנו בלי רגשי צער וגם בלב מלא מנוחה. עבר יום העבודה וכבר אין צורך בו – ויישן שנת המות. בניו ואוהביו יבכו מעט ומהרה יתנחמו, וישובו לחיות על-פי דרכם הם – עד אשר יגיע גם סופם.

*     *     *

פשטן הוא נורדוי יותר מדי. הוא השליך מעליו את סבל הירושה של הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, שהרבו והעמיקו לחקור בסודות המות ושלאחר המות. המות הוא בעיני נורדוי ענין פשוט וברור, והוא מדבר בלשון ודאות: הרוח, הנשמה הן רק מלים מסמנות מצב ידוע של האטומים, של פרוצס כימי. התפרד הגוף – והיה הרוח לאפס ותוהו. אין ספקות, אין שאלות, אין חידות.

ואולם אין הדבר פשוט כל-כך כמו שסובר נורדוי. לכל הפחות בעיני אני אין המות פשוט ומובן כל-כך. מעוטף הוא המות עדיין סודות וחידות. בעזר המדע של היום אין לפתור את חידתו. ומי יודע אם בכלל יהיה בידי המדע לאחר עידן ועדנים למצוא מפתח לסוד ההויה והמות.

ובמוחי מנקרת שאלה אחרת: כמעט חוצפה היא מצדנו לחשוב את עצמנו לראויים להשארת הנפש, כי מה המה מעשינו הגדולים, מה המה נצחונותינו הכבירים כי נהיה ראוים בשבילם לחיי נצח? עוד זאת: וכי כדאי הוא ה"אני" הפעוט שלנו, עם כל ערכיו הפנימיים הדלים, כי נחפוץ להמשיך את קיומו לנצח-נצחים?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה