רקע
ראובן בריינין
מתוך צרור מכתבים

 

א    🔗

חבר-לדעה וידיד נעורים.

במכתביך התכופים אלי הִצַעת הרבה שאלות לפנַי, שאלות העומדות, לפי דעתך ולפי הנוסח המקובל ב“רומו של עולמנו”. לא מיהרתי לענות לך. ימי דין-וחשבון נפשי היו לי. הסתכלתי במצפּוני רוחי, התבוננתי על כל הנעשה בעולמנו, עד שהחלטתי לענות על איזו מהערותיך ומהשקפותיך. פּטור בלי כלום אי-אפשר.

לא מיהרתי לענות על דבריך היקרים לי, יען כי קשים עלי בימים אלה הדיבור והכתיבה. הדיבור והכתיבה בעניינים העומדים על הפּרק, ודורשים בירור וליבון.

קשה עלי הדיבור, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה.

קשה הדיבור, כי המלה הנדפּסה, כמו המלה החיה, איבדה את ערכה, את משקלה ואת כוח השפּעתה על הקוראים ועל השומעים.

וכשמוציאים את המלה המחַלחלת בנפשנו וצורבת בה כשפוד מלוּבן באש, אותה המלה שאָנו חושבים כי צריכה וגם ראויה להשמע ברבים, אין היא משמיעה הד, אין לה בת-קול, נשארת היא יתומה. ויש גם שהיא, – אותה המלה הניתקת מפינו או מעֵטנו, – משיגה את ההפך ממה שהיא רוצה, ממה שהיא מכוונת.

קטן ודל הוא הציבור הקורא עברית. אין לנו שוק, אין לנו רחוב. אין אָמנם להצטער על זה הרבה. יש שמכניסים רעיון בחשאי לחוג מצומצם והוא יוצא סוף-סוף בקולי קולות וכובש את הלבבות והרוחות, והוא מנקה ומטהר את האויר המלא סרחון ואֵדי נגף. אין אָנו רודפים אחרי הרבים והמרובים יותר מדי; אין אָנו מבקשים את השוק והרחוב, כי אם את הנבחרים, המעולים, המשפּיעים על השבּלים הבודדות והמלאות. אבל דָא עָקא, שעדתנו המוגבלה במספּרה פּזורה היא בארבע רוחות השמים. ומושפּעה מכל התרבויות הנכריות, מכל המאורעות המדיניים והחברתיים וגם מכל מחלות-הזמן השוררות בעולם הגדול. והמרחקים והשינויים הרבים והתכופים באַקלימוֹת-הרוח השונות והמשונות מחלישים ומתישים את כוח-היְרִיָה של המלה העברית הנזרקת אל הקהל.

אין הסופר העברי – אִם לא נֶחלָה במחלת-הגַדלות – רואה את עצמו, אַף בחלומו, בתוך כּרוֹז הפּונה אל ההמונים העצומים. עָנָיו הוא הסופר העברי – ולפעמים אולי יותר מדי – ברצונו הטוב וגם בהכרח, באונס.

הענוָה בכלל יאה לכל איש ואינה מַזקת – גם בימי-החוצפּה האלה – גם לסופר. אולם, לָמָה נכחד, גם אלה הקוראים העברים, המעטים בכמוּתם, שיש לנו – לא לנו הם, לא לנו הם בכל לבם ונפשם. אותן הנימים הדקות והבלתי נראות, שהיו תמיד נמשכות ונארגות בין הסופר העברי ובין קוראיו, ניתקו, נפסקו (אולי רק לזמן, עד יעבור זעם העולם, אבל נפסקו). לא מענייני הפּעם לטפל בשאלה: באשמתו של מי או מה. נניח זאת לפעם אחרת.

עבדה היא, ועובדה מעציבה, כי כל אחד הקוראים העברים מכניס כוונה אחרת בדברי הסופר. כל אחד מהם מפרש את דבריו לפי הדרוש לו לקורא באותה שעה ובאותו מקום שהוא מחובר אליו, והוא מוציאָם מידי פְּשָׁטָם הפּשוט. כל אחד מהם, מהקוראים, חושד כי יש לו לסופר, בכתבו מה שהוא כותב, פְּנִיָה עצמית, או מחשבה זרה, שהוא רק מעלימהּ ומבליעהּ בין-השיטין. בעווֹנותינו, עווֹן הדור, חדלו להאמין, שיש עוד בנו סופרים עברים, שאין להם שום פּנייה, כי אם את טובת עמם הם דורשים, כי בצערו וביסוריו הם משתתפים כבנים נאמנים, כי הצלָתו מכליוֹן עולמים והרמת רוחו הם מבקשים, ורק לזה הם מתכוונים.

הִכָּה אלהים את עמו, אשר בחַר בו, לרסיסים: למפלגות, לכתות, לסיעות, לשדרות עליונות ותחתונות, לפּלוגות ואגפים שמאליים שבימין, ימניים שבשמאל, שמאליים שבשמאל וימיניים שבימין, עם כל יתר הצירופים והכינויים והשמות. וכל אותן הכנופיות, למיניהן ולסוגיהן (המזכירות את העיגולים בתוך העיגולים לאין-מספר, הנעשים על הראי החלק של המים השוקטים בתוך הנהר אם ישליכו בהם אבן בכוח גדול), מתקוטטות, מתגוששות, מתרוצצות זו בזו ומבטלות זו את זו תכלית הביטול. כל אחת מהן מאמינה, או מעמידה פּניה כאילו היא מאמינה, כי היא, ורק היא, מלח האומה, או סולתָה ושַמנָה – אם היא כופרת באומה – של האנושות, כי רק בימינָה האמת הטהורה, כי רק היא עתידה להציל את העולם מחורבנו ורק גדוליה וגאוניה, מוריה וסופריה, הם גדולים וגאונים, חכמים ופקחים, והשאָר – אינם שוים אף קליפת השום. וכל אחת מהכנופיות האלה – שלֶגְיוֹן מספּרן – עויֶנת את הסופר, שאין הוא נמנה עליה, שאין הוא מרים את דגלה ונושא את כליה, אַף אם העלו חלודה.

התוצאה מכל זה: זלזול גמור בכבוד המלה היוצאת מלב סופר, שאין הוא משועבד ברוחו לאיזו פּרוגראמה ועשרת-דברותיה, כאילו ניתנה על-ידי רועה נאמן מהר סיני, אַף אם באמת אינה אלא כתובה על ניר מחוק וקמוט, או על גבי חול הנרמס תחת הרגליים.

ומסיבה זו עזבו שרידי הסופרים העברים את חלקת הפּובליציסטיקה, את הטיפּול בשאלות הזמן, במארעות השעה החיה, בענייני המפלגות, וילכו להם אל קברי-אָבות, וישימו לבם לגוילים עתיקים, לדורות ראשונים, לחכמתם וספרותם, לאגדותיהם ומליצותיהם, לשיריהם ופּזמונותיהם, או שהם מקדישים כשרונותיהם הברוכים וכוחותיהם, המרובים או המועטים, לענייני ספרות, לשירה ואָמנות, העומדים מחוץ למקום ומחוץ לזמן. פּנו עורף לצרכי הדור, לתביעות היום ולפּתרוני השעה. נטו הצידה מדרך החיים ההוֹוים והסוערים. אסטנסים הם ועניי דעת. אין הם רוצים לפשוֹט נבֵלות בשוק ולהוקיע נגד השמש את השערוריות הנעשות פּעם פּה ופּעם שם. מייחדים הם את כשרונותיהם בזוית מיוחדת להם לעצמם, כי אין הם יכולים לָכוֹף את ראשם ולכווץ את דמותם, למען הִכָּנס בזחילה אל איזה לוּל של מפלגה או של כתה לחַטט שם באַשפּה ולהעלות איזה גרעינים ופרורים. יודעים הם מראש, כי גם בלול הצר לא ימצאו מנוח, וסוף-סוף יבואו האפרוחים, הפּרגים, וינקרו בצפּרניהם את עיניהם, בפחדם שמא ידחקו את רגליהם, שמא ייגָרַע מחלקם.

מעריצים עוד אצלנו סופר או משורר כל זמן שהוא מרחף בעולמות עליונים, כל זמן שהוא מתקומם נגד העוול סתם, כל זמן שהוא מטיח דברים מָרים רק כלפי השְׁכִינה, כל זמן שהוא מבקש את היופי סתם ואת האמת סתם, כל זמן שהוא שופך חמתו וזעמו על שונאינו ומחריבינו מחוץ, כל זמן שאינו יורד למטה מעשרה טפָחים ואינו בודק ומבקר את המעשים של יום-יום, הנוגעים עד הנפש ונוקבים עד התהום, כל זמן שאין סכנה נשקפת מכתיבתו, משירתו, לענייני המפלגה הממשיים, כל זמן שאין הוא חותר חתירה מתחת לכסאו של אחד האלילים, שאנשי המפלגה כורעים ומשתחוים לפניו, כל זמן שאין הוא נוגע באֵבוס המפלגה ובקופּת-שרָצים שלה, כל זמן שאין הוא מזריח אורו על אלה הזָוִיות האפלות בחיינו הצבוריים והלאומיים שנוח להן, לבריות הרומְשות שם, לעשות מעשיהן במַחשָׁך.

מעריצים אצלנו את הסופר, את המשורר, כל זמן שהוא מעריץ את מעריציו, כל זמן שלא מרד בהם ולא נטה ממסילתם הכבושה ולא נתנסה בנסיונו של אברהם אבינו, ש“אם כל העולם מעֵבר מזה – הוא מעבר אחר”, כל זמן שהוא משמש להם, למעריציו, אִסתְרָא בלגינתם הריקה לקשקש בה בשביל הנאָתם וטובתם. ינסה-נא הנערץ, יהיה ביאליק או אחד-העם, לצאת אל העם ולגלות קלון מנהיגיו, ינסה-נא לפרסם דברים, שיש בהם להזיק לעניינים ממשיים של איזו מפלגה ולהרוס את קנם החם של הפּקידים ומשרתיהם, ינסה-נא לגרש מעל האבוס הצבורי את האוכלים ואינם עושים מאומה, או עושים מעשים מכוערים אשר לא-ייעשו, ינסה-נא להשליך את העטרה מראש מוֹלך-מעצמו, אָז לא ינקוהו מעווֹנו זה. כל פּקיד צבורי שהריח את הסכנה הנשקפת לוֹ מדברי הסופר הנמרצים והגלויים, ימצא די חוצפּה בנפשו לעַפֵּר בעָפָר ובטיט חוצות לעומת הסופר או המשורר בחסד אלהים אבל לא בחסדו-הוא.

 

ב    🔗

ידידי, הרָחוק במקום וקרוב ברוח,

במכתבך האַחרון הנך אומר: "האוקינוס לא הפריד בינינו. אחים היינו בעבודה הציונית והלאומית בתקופתה הראשונה, בימי ילדותה, כשאַך יצא הרעיון הגדול לאור עולם, ועתה, בהיגמלו, בקבלו צורה מוחשית, האם ניפרד? כמה מאתנו, מאותם הימים הטובים, נשארו עוד בחיים, וכמה מהיחידים האלה נשארו עוד נאמנים ומסורים לדגל שהרימונו אז בידים צעירות ואמיצות? ואם גם “שארית הפּליטה” הזאת תתפּזר, תוכה לרסיסים, הדגל מה יהא עליו?…

הנך כותב אלי: “הפּעם אני פּונה אליך בבקשתי לספּר לי מה חושבים, מה עושים הציונים והעברים באמריקה. הנכם חיים שם בתנאים יותר נוחים, בתנאים בריאים ונורמאליים, בתוך הקיבוץ היהודי היותר גדול והיותר עשיר בכוחות ובמרץ – ומה היא השקפתכם ודעתכם על מצב העניינים בעולם הציוני בכלל. מעניין לדעת מה אתם הציונים האמריקאים חושבים עלינו ועל עבודתנו. הן מחשבתכם צריכה להיות יותר ברורה, יותר קבועה וצלולה ממחשבתנו אָנו, אָנו פליטי החורבן הגדול, השגעון הכללי… הן שומעים אנו רק את קול צלצולו של הדולאר האַמריקאי, שהיה לנו לקללה ולא לברכה, הדולאר שהיה לרבים מקרב אחינו לאליל, אשר אליו ישתחוו ולפּניו יכרעו ברך. ואני חפצתי לשמוע את דפיקת לבכם, את הד מחשבתכם… אם שקעה עלינו השמש בארצנו פּה, אולי זרחה לכם שם. הן גלגל חוזר בעולם…”

ידידי, על שאלותיך אשר הצעת לפנַי – ואתה, חביבי, לא קמצת בהן – אוכל לענות לך רק בשמי, ולא בשם אמריקה הציונית או העברית. גדוּלה זו אינני נוטל לי. אינני עָרֵב, כי יש עוד הרבה החושבים ומרגישים כמוני בשעה זו. אני מדבר בעדי. הן באו ימים, אשר כל ציוני ולאומי, אם במדינתנו או במדינותיכם שם בעולם הישן, יש לו (או שהוא חושב כי יש לו) השקפתו-הוא והרגשתו-הוא. אם עדיין לא עם אנחנו ככל העמים החיים על אדמתם ותחת שמיהם, הלא גם לא עדר אנחנו, שֶׂה פּזורה. כל אחד מהעסקנים, מהמנהיגים (במרכאות כפולות ובלי מרכאות כפולות) בונה, או רוצה וחולם לבנות במה לעצמו ולדעתו הקטנה, בין שישנה במציאות ובין שאינה אלא בדמיון. כל אחד מהם הוא חכם בעיניו, ואין לו לקחת לקח מפּי אחרים ולא מפּי הנסיון. אותו החזיון אָנו רואים ונתקלים בו לאו-דוקא באמריקה לבדה. אני מודה לפניך, שלפעמים אין אני יכול לעמוד על דעת חברים (למי אין קוראים כיום חבר?) מפּה או משם. דעתם היא, לכאורה, גלויה וברורה, ובכל זאת יש להם גם דעה מסותרה וחבויה. ובכלל היתה הדֵעָה לדבר מיותר. הדעה רק מעכבת ומבלבלת. יש בה מעין מחלת הסרטן האוכלת את הגוף או את הקבוצה, אשר קננה בהם. למה לנו דעה? לנו דרושים מעשים וכסף, כסף ממש. הדעה לא תבנה, והכסף יבנה ויפדה אותנו מכל צרותינו בגלות ובארצנו. הלא דבר זה ידוע כיום לכל. מאנשי דעה לא נִיוָשַע. “והאידיאלים, התרבות העברית, המסורת והירושה הרוחנית, מה תהא עליהם?” כך אתה שואל בתמימותך, או אולי באת רק להָתֵּל בי. למי, אחא, דרושות כיום גרוטאות כאלה? באיזו תקופה אתה חי?

ובכן, רבים מן ה“חברים”, וביחוד אלה המתעתדים לקחת את רסן ההנהגה בידיהם, או להתייצב בראש איזה מוסד ציבורי או לאומי, מראים פּנים לכאן ולכאן. לכאורה פּרצוף אחד, ואינו אלא דו-פּרצופים. בימינו –טובים השניים מן האחד.

המצב הכללי? אין קרקע מוצק, אין נקודת-משענה בטוחה, אין תורה ואין שיטה (למי יש צורך בהן?), אבל יש הוראת שעה ויש חסד המקרה העיור. יש לעשות כך ויש לעשות אחרת, ואפשר לא כך ולא כך – איך זה? נעשה ונראה מה טוב לנו ולבנינו… העיקר הוא לעשות, או להכריז בקול רם, שאָנו עושים, שאָנו מייסדים, שאָנו עולים…

ובכל זאת ואחרי כל אלה – אל תדאג, אַחאָ, ארץ-ישרל תבּנה והבית הלאומי ייוָסד לתהלה על אַף כל שונאינו מבית ומחוץ – עם ישראל חי, יעקב לא מת…

אין בלבי שום ספק, כי ציון תיבּנה על ידינו והבית הלאומי ייוָסד והאוניברסיטה העברית תיפתח על הר הצופים…

בטוח אני, שיהודי אמריקה, אם באופן זה או באופן אחר, יעשו את חובתם לעמנו ולארצנו ויהיו מראשי הבונים את הבית הלאומי על אדמת אבותינו…

להוכיח לך דבר זה באותות ומופתים אין אני יכול – זוהי אמונה שבלב, ואולי גם דבר שהשכל מחייבו וגוזרו..

ידידי, אל תטה אוזן קשבת לה“אורחים” הבאים אלינו מעבר-לים ואָנו מקבלים אותם כאַחים וכחברים, והם שבים אליכם ומבטלים את כל היהדות האַמריקאית תכלית הביטול! הַאמֵן נא לי, כי עוד ישנם יהודים נאמנים וציונים נלהבים גם באמריקה, ומספּרם לא פּחות, ואולי גם גדול, מאשר בארצותיכם שם מעבר לים.

יודע אָנוכי את חסרונותיהם של יהודי אַמריקה (והיהודים שבמקומותיכם אין להם חסרונות?), אבל יודע אני גם את מעלותיהם ויתרונותיהם – ואלה האחרונים לא מעטים הם.

הנך אומר במכתבך: “ירֵאים אצלנו את האמת הגלויה, מפחדים מפּני דבר-מה, מרגישים חשש סכנה, מעלימים ומסתירים דבר-מה, ועל כן יש מתקוממים, מתפּרצים, שהם מתעתדים לעמוד במערכה וללחום כנגד זה וזה… בקיצור: – מכינים רבוֹלוציה קטנה בתוך המחנה, מעין מרידת-החצר…”

דבריך בלתי-ברורים לי כל-צרכם. בחרת לך הפּעם לשון רמזים, ואני, במחילה, שנאתי מאָז שפת רמזים.

אם הבינותי מעט את רמזיך, אָז אוכל להבטיחך, שכמעט כל הציונים באמריקה עומדים על צדו של חיים וייצמן ומעריצים את עבודתו הגדולה ואת מסירות נפשו. הוא קנה את הלבבות והנפשות.

בכלל אין אָנו מבינים, איך יכולים אתם לקפח את זכותם ולהמעיט את ערכם של אלה, אשר הביאו לנו, מבלי אשר חכינו לזה ומבלי אשר עזרנו להם, את ההכרזה הבאַלפורית והסכמתם של ברית-העמים…

אין מחֶפצִי הפעם, וגם אין זה מטרת מכתבי אליך, להלל ולשבח את וייצמן ואת סוקולוב, – ברצוני היה רק להגיד לך, כי כל התעמולה החריפה והבלתי-צודקת (הנשענת סוף סוף על ידיעות קטועות וקלוטות מן האויר, על איזו שיחה שנתפּרסמה באחד העתונים), שהרימו בארץ-ישראל נגד וייצמן וגם נגד סוקולוב, באופן בלתי-יפה, – תעמולה זו הכאיבה את לבותינו אנו פּה. ברכה בודאי שלא תביא לנו תעמולה זו, המלאה מרירות ועלילות דברים.

אין בזה לא צדק ולא יושר, לא אמת ולא פקחות יתירה. ריח הגלות נודף מתעמולה זו.

באָנו לידי כך, שאין בוטחים בשום איש, בשום מנהיג, ודרכי המלחמה נגדם אינם יכולים לעורר בנו רגשי כבוד ללוחמים. יש מלחמה ויש מלחמה, יש התנגדות ויש התנגדות.

אצלנו מתחילים באופּוזיציה קיצונית או בדרישות נמרצות מאת הנשיאוּת ומסיימים בהנחות ופּשרות וּויתורים, ועושים דבר לחצאין. רוצים להפּטר ממנהיג ולבסוף בוחרים בו (כי אין אַחר, וכל מי אשר יבחרו בו כיום לא יִדְמה ולא יִשְׁוֶה בעֶרכו וגודלו לווייצמן), כדי להכעיסו ולמַרר את חייו, כדי להניח מכשולים ומעצורים על דרכו שוב פּעם וכדי לדרוש את התפּטרותו מחדש, אם בגלוי או בסתר.

פּותחים את הקונגרס, ומתחילים בפרשת “ונשיא כי יחטא” וב“אלו הן האשמות” ונועלים את הכנסיה בהידד ובקריאת “יחי המלך!” אין זאת אלא תעודת-עניוּת לבּגרות הפּוליטית.

אותה המעשייה הישנה: באים אל הרבי של החסידים ומספּרים לו, כי פּלוני, רב המתנגדים, מטיח דברים כלפּי מעלָתו. הרבי השיב על זה בקצרה: “השליכוהו החוצה!” “איך נשליכהו – שאלו החסידים – והוא עומד בּחוץ?” נתן הרבי צו נמרץ: “הכניסוהו הביתה והשליכוהו החוצה!”

רוצים אתם להגן על קיומה של ההסתדרות – ברכה תבוא על ראשכם. ההסתדרות הציונית העולמית יקרה גם לי, עבדך, כאישון עיני. אין אני צריך לאמור לך, שידוע גם לי בכמה עמל, בכמה דמים, תרתי משמע, בכמה קרבנות ומסירוּת נפש עלתה לנו הסתדרות זו, היצירה היותר חשובה והיותר מפליאָה של העם העברי בעשרות השנים האחרונות. הרצל יצָרָה, והיא יָצרה את הרצל המנהיג, היא גידַלתו וַתרוממהו ותַעטרֵהו בכתר האגדה של גיבור האומה ובחיר בניה. על ברכי ההסתדרות גדלו סוקולוב וגם וייצמן וגם יתר המנהיגים, שהיו ושישנם לנו, וגם אלה המתקוממים נגדה, בגלוי או בסתר, כיום. לולא ההסתדרות לא היו נותנים שום הצהרה, שום הבטחה ולא היינו נוחלים שום נצחון מדיני והיסטורי. כל מנהיג ציוני החותר חתירה מתחת ההסתדרות הוא מניף גרזן על הענף, שהוא יושב עליו ומתנשא למעלה. חורבן ההסתדרות הוא כיום חורבן הציונות, חורבנו של החלק היותר חי בגוף אומתנו.

אבל, מגינַי החביבים, אין ספק, כי כוונתכם בעיקרה היא רצויה, אבל התכסיסים שבחרתם בהם בלתי-רצויים. בה-בשעה שאתם באים להגן על ההסתדרות, הנכם יכולים להחריבה כולה ולפוררה לרסיסים.

אולם, אם יקרה באמת ההסתדרות בעינינו, ולא אחדים מפּקידיה או מעריציה, אין זאת אומרת, שאָסור לעשות בה תיקונים ושינויים. – – אין זאת אומרת, כי כל המבקר ביקורת נאמנה את אחד מפּקידיה, את אחד מנושאי המשרה של ההסתדרות – הוא כנוגע בבָבַת עינה. – – יש שבתוך הצעקות והאַזהרות המאַיימות המגיעות אלינו על אדות הסכנה הנִשְׁקָפָה לכל ההסתדרות. אָנו שומעים את הצעקה ואת האַזהרה לבל ירהיבו, חס וחלילה, לנגוע בזה או בזה ולבקש במקומו את הראוי באמת למלא את מקומו. מי שישב פּעם על כסאו בתוך הסתדרותנו מחויב הוא לשבת עליו כל ימיו, אף אם תתמוטט האדמה תחתיו ואַף אם תיחרב כל ההסתדרות ועִמה הציונות.

 

ג    🔗

לא להצדיק את מי ולא להאשים את מי מכוּונים דברי אליך, כי אם למסור לך את הדברים כמו שאני רואה אותם בתוך מחננו, בכל המחנה. קשה לי להתאפּק מֵהָעיר את אוזנך על איזו מהתהפּוכות ומהזָרוּת שהעין נתקלת בהם, והלב מתקומם…

לכאורה, הננו רצים אחרי אַנשי הרוח, אנשי המדע והשֵׁם; רצים אנחנו אחרי בעלי ההשפּעה, אחרי גדולי הדור,אחרי מנהיגים אינטלקטואליים החסרים לנו, כדי להכניסם לשורותינו, או כדי להעמידם בראש. טוב ויפה.

והיה אם אחד מהם יושיט לנו אצבע קטנה, ועדיין הוא מפקפק, עדיין הוא נזהר לנפשו, עדיין לא נתן לעצמו דין וחשבון מה הוא עושה ולמי, ובשביל מה, הוא מתקרב ולבו מהסס עליו – וכבר אָנו מכריזים בקול רם: לויָתן העלינו בחַכּה, לנו הוא, ציוני הוא, לאומי הוא! גדול הוא, אַדיר הוא! ונכונים אָנו למסור לידו את הכל, את כל גורלה ואת כל עתידותיה של תנועתנו, של עבודתנו. עוד אָנו מתפּארים בו ועונדים עטרה לראשו, – והלז כבר התחמק, נעלם מבלי-משים. לא יכירנוּ עוד מקומו. לא פּעם אחת נִכוֵינו – מוּסר לא לקחנו. קלות דעת ושטחיות מרובה יש בזה.

ולהפך: יש שאנשי-עלייה, דגולים מרבָבה, באים אלינו מעצמם ומתמסרים לרעיוננו בכל לבם ונפשם. והנה אַך-מתחילים הם לעשות דבר מה לטובתה של התנועה, להרחיבה או להעמיקה, מנסים הם את כוחם למצוא את הדרכים היותר רצויים, המובילים ישר אל המטרה הגדולה; אַך-עשו צעד קדימה – ואנחנו כבר מרחיקים אותם ממחננו, או דוחקים אותם אל השורות האחרונות, או מעכבים ומקטינים את עבודתם. מפחדים מפּניהם, מטילים בהם חשדים, קלים וחמורים. חושדים שמא יטלו את הגדולה, את כל הכבוד לעצמם, ולא ישאירו אַף קורט לאחרים.

וכך נוהגים אצלנו: או שמגביהים ומרוממים עד לשמים, או שמשפּילים עד לעומקי שאוֹל. או שנותנים לאיש חדש, עוד בטרם שחקרנוהו, עוד בטרם שעמדנו על טיבו ותכונתו, עוד בטרם שנודע לנו מאַין הוא בא, בשביל מה הוא בא ולאָן הוא שואף, – הננו נותנים בו אמון בלתי-מוגבל. או שאּנו מתחילים מחַטטים ומנַקרים עמוק-עמוק בנפשו של חבר, של מנהיג אשר עבד אתנו, או הלך לפנינו עשרות בשנים, ואָנו כבר נוכחנו ביוֹשרוֹ, בצדקוֹ ובמסירותו הנאמנה, שאינה חסה על כל קרבן, – ופתאום אָנו מוצאים, כי שם במחבואֵי רוחו יש לו פְנִיות זרות ואסורות וכדומה. אתמול היה עוד נערץ על סביבותיו, והיום – הנהו בין היורדים, כי סָר צִלו…

עוד חסר לנו יחס פּשוט וישר אל אנשים, אל חברים, אל מנהיגים…

 

ד    🔗

חבר יקר,

…ואני דמיתי, כי הזמן והמקום כבר הפרידו בינינו, כבר ניתקו כל חוטי הידידות. ברוך מזכיר נשכחות! על צד האמת לא שכחתי אף אחד מידידַי, אף אחד מחברַי בעולם הישן, שאִתם חלמתי את חלום עתידנו הגדול ואתם נלחמתי עליו, אִתם עבדתי ואִתם נוּסֵיתי בכמה וכמה נסיונות – ועמדנו בהם. כולכם הנכם חיים בזכרוני, ונדמה לי, כי באמת היו הימים הראשונים טובים מאלה, שאָנו חיים בהם עתה. אביב תחייתנו עודנו חי בלבי וזכרונכם היקר לי קשור באביבי זה.

… לעת ערב – והנה אור! עם שקיעת החמה לדורנו, הדור אשר עליו אתה וחברינו, שנשארו עוד בחיים וניצלתם מכף-הקלע ומכל שבעה מדורי הגיהנום, שעברתם בו, – אם שמרתם עוד בלבכם את הניצוצות הקדושים, את זיקי האור והחום, אשר בערו בקרבכם מימי נעוריכם.

הניצוצות האלה, הפזורים עתה בכל קצוי העולם, אם יתלכדו והיו לאבוקה – זֵכֶר לְ“הַסְנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל,” ואבוקה זו יכולה היתה להאיר את הפּינות החשֵׁכות בחיינו ההוֹוים, יכולה היתה להָחֵם את הלבבות הקרים, הקרים יותר מדי.

מה רב הוא האור המלאכותי, האור העשוי בידיים, במכונות, בחיינו הציבוריים והלאומיים, ומה מעטים הם הניצוצות הניתזים והשופעים מנפשות מאירות וחמות, מלבָבות אוהבים ואהובים כלבבך אַתה.

קראתי את מכתבך, חברי ומורי, והאותיות מאירות ומחכימות באמת. איזה אור מסתורי גנוז בהן.

סלח-נא לי על הסנטיטמנטאליות, ההתרגשות היתירה, שאולי לא נאה היא לאיש בשנותי ואולי צריכים להתבייש בה בימנו אלה. אבל בך, חברי, האָשם. בדבריך הנלהבים הזכרת לי ימי נעורינו, ימי התעוררות ה“ענק השוכב למעצבה”, אשר דימינו, כי עוד מעט יקום ויזקוף קומתו ויעשה נפלאות. בקסם דבריך העלית לפני עיני רוחי את בני החבורה שלנו, בימי אביב תחייתנו, שהיו כולם אש להבה, כולם מלאי רגש והתפּעלות… דבר-מה מזה נשאר, כנראה, עדיין בלבי גם אני. האַצְפּינוֹ, האקבְּרֶנו בלבי גם בדברי אליך? די לי, שאָנוס אָנוכי לעשות כזאת בתוך אותה הסביבה שאני חי בה, לבל יחשבוני לחולם חלומות והוזה הזיות, שלא יִסְכְּנוּ, לפי דעתם, לשום עבודה ממשית, אשר בלעדיה אי-אפשר להצעיד תנועתנו קדימה. לב יבש וקר, מלים יבשות ורזות, מספָּרים עגולים ויבשים, שֵׂכל יבש וצנום בלי לחלוחית של שירה – סימן טוב הוא למעשיות, לפקחות ודעת. ואיש אשר כל אלה לו, מאמינים כיום, בודאי שיצליח בכל אשר יעשה, ולו נאֶה ולו יאה להיות מנהיג ומנהל בכל בית-מסחר גדול וגם, כמובן, בראש מוסד לאומי היותר חשוב, וגם בראש כל התנועה הציונית.

אָנו, שרידי דור עבר, קוראים בשפתנו את הציונות, את בניין הבית הלאומי (בינינו לבין עצמנו: יסוד המדינה היהודית), את התנועה הלאומית, התרבותית, בשם תנועה של תחיית הרוח העברי. אולם ב“הספירות העליונות” של החברה היהודית, אף בין אלה הנוטים, מטעמים שונים, לציונות ומכירים את ערכה, מביטים עליה כעל עסק יהודי, כעל קבּלנות ציבורית, שיש לנַהלה ולסַדרה רק באופן מכוֹנָתי, כמו שמנהלים עסק של מכרה-פּחמים. הדמיון החי, הרגש הלוהט, האידיאַלים הרחוקים וגם הסקירה הפּסיכולוגית רק מזיקים לעסק כזה, כהציונות.

ואני עבדך כמאָז, וכמוך עתה, נשאַרתי נאמן לבית-מדרשנו, שבו למדנו, כי בלי רגשי אמונה חזקה, בלי דמיון חי, בלי אידיאל, בלי תנועה תרבותית נמרצה, בלי מעט הזָיה לאומית וגם בלי קרבנות של רכוש ושל נפש אי-אפשר לבנות את ציון, אי-אפשר להקים עם על אדמתו ואי-אפשר לנחול נצחונות מדיניים וקולטוריים.

למרות שאני שואף אל קרבי יום-יום את רוח אמריקה זה יותר מעשֶׂר שנים (כי הלא על אדמתה אני צועד, תחת שָׁמיה אני מתהלך ובחברת תושביה אני נכנס ויוצא!) עוד רוחי, הרוח השופע מאהלי שֵׁם-ועֵבר הרחוקים במקום ובזמן, נשאַר בקרבי, ולא אמירֶנו באַחֵר עד נשימתי האחרונה.

והרוח המחַיה אותי לוחש לי בלי הרף: הציונות היא מלחמת עמנו על קיום נפשו וגופו. הציונות הוא הפּתרון היחידי לשאלה: היוֹת או לא היוֹת? הציונות היא השיבה אל שוֹרשי האומה, אל מַעיינה החי של היהדות הנבואית. הציונות היא יחד עם זה התחדשות חיינו על יסודות הצדק והיושר. הציונות היא המחאָה היותר עזה נגד העולם הרקוב, נגד עריצותו ונגד תרבותו שנאחזה ברשתות-שוא, נגד תרבותו הטובעת בדמָה אשר שפכה ושופכת יום-יום והשוקעת בבור אשר חפרה בידיה לנפשה. הציונות היא הנסיון הגדול של מזיגת הנבואָה הישראלית, תורת חיינו, במדע החברותי היותר חדש, שהרוח העברי יצָרוֹ וגם יגַדלוֹ ויפַתְחוֹ. ציון בצדק תפּדה, ולא בכסף תיגאל.

שמחתי לקרוא את דבריך על אדות החלוצים המרטיבים בזיעתם ובדמם את אדמת אבותינו. אבל בסוף דבריך הנלהבים והמלאים שירה ותהלה לצעירינו אלה אתה מוסיף מלה קטנה, – שהיא מפריעה את הרושם. אחרי כל השבחים שפּיזרת לחלוצינו, הנך מוסיף: אלא…

“אלא” מה? מה כוונתך בשלוש הנקודות? מדוע הפסקת את שירתך באמצע? אם הבינותי את דבריך הסתומים מתוך דבריך הגלויים, אָז אשאָלך גם אָני: היש לך פּינה אחת בכל העולם הגדול, ובכלל זה גם בעולמנו הקטן, – פּינה אחת, שבה נקבצו, נתרכזו כל-כך אידיאליוּת, כל-כך חדוַת העבודה והיצירה, כל-כך מסירוּת-נפש וגאון אנושי כמו בארץ-ישראל של החלוצים? ואם גם אתה מודה, כי חלוצינו אלה גיבורים וקדושים הם, שכמוהם לא היו לנו בתנועתנו הציונית והלאומית, – מדוע זה לא יתפסו, את המקום הראוי להם, ורק להם, בבניין ארצנו?

והנני שלך…

ניו יורק, 8 בחודש יאַנואר, 1922.

 

ה    🔗

ידידי, אחי!

אין אני יודע מי אתה ואיפה הנך, ידידי ואָחי, אשר אליך הנני פונה בדברי אלה. עוד לא מצאתיך, אבל מאמין אנוכי בלבי, כי צריך אתה, כי מחויב אתה להמצא באיזו פינה מארבע פּינות העולם. לא יוכל היוֹת שאין אַף איש אחד בכל העולם, שיש לי המשפט והצדק לקרוא אותו בשם ידיד ואָח, אשר יבין לרֵעי וירגיש הגיגַי.

ואם יימצא איש כזה פה או שם, היום או מחר, אָז אולי יימצא בלבו-הוא הד לרגשותי! – ושני לבבות כי ירגישו אחת, את היותר חשוב בחיים, אולי יְקוּדשו החיים עצמם…

אני מרגיש בכל עצבַי, בכל חושי הנסתרים, כי איזה סוד גדול, סוד קדוש מרחף סביבי, מעל לראשי ובנשמת-נשמתי – והסוד מתבקש ומתפּרץ להִגָלוֹת, ואין כוח-הביטוי.

אין אני יודע בין כל האנשים הקרובים לי אף אחד, שהוא עמל באמת לגלות את חיי הנפש, חיי-הרוח הטהורים והזכים, והמסתתרים מאחורי החיים הגסים, הטמאים והמטורפים.

סחור-סחור הם הולכים או תועים מסביב לחיים, בהיקפם הרחוק, ואל עצם החיים, אל מרכזם, אל פּסגתם אין מַעפּיל, אין עָרֵב את לבו ואין משתוקק להם כלל. די להם, לבני-אָדם, “במקום-חיים”, “מעֵין-חיים”…

עוד אין איש מהפילוסופים והחוקרים, מבעלי-המדע ומבעלי-השירה, אשר בספריהם אני הוגה, אשר רָמז לי דבר על מהותו של עצם החיים, על גרעינם הפּורה, על נשמתם – על חיי-החיים…

הִכְבַּרתי מלים לסַמן את טיב החיים שאני מבקש, אך את המלה המדויקה, ויחד עם זה גם הסמלית, לא מצאתי. אילו מצאתיה והָגיתיה בכל אותיותיה, הרי אָז הייתי מגלה את הסוד הגדול, הרי אז הגעתי עד המרכז… ואני עדיין תועה, מגשש בחושך… לוּ הִגִיהַ על דרכי, המכוסה ערפל, רק קו-אור אחד – ולוּ גם לרגע… לוּ זכיתי בכל ימי-חיי לגילוי אחד, לו הגיע לאָזני רק צליל אחד מקול אלהים בסעָרָה, או לוּ האזַנתי רגע אחד לדמָמָה הדקה, ללַחַש הנסתר, ללַחַש של החויה העולמית, לוּ נפל התַבְלוּל מעל עינַי רק שנייה אחת.

ידידי, אחי, או יורשי הבא, גלגולי המאוחר, המצורף, המשוכלל: אליך אני שולח דברי, למען תדע כי כבר הרגשתיך, בהרגשה מוקדמת, עוד בטרם שנולדת…

אני מרגיש כי וילון דק-שבדק, כמעט אוורירי, מבדיל ביני ובין החיים המסוּתרים, החיים האמיתיים שכל-כך אני מתגעגע עליהם… ורואה אני את האנשים אשר בקרבם אני מתהלך, האנשים התקיפים וגם החלשים, אנשי-המוח וגם אנשי-הלב, עדיין חיים בטעוּתם ואין הם שואפים כלל לחיים אחרים, ואולי מתגעגעים הם על חיים עוד יותר גסים ועוד יותר מטורפים, יותר טמאים ויותר מזוהמים. מתגעגעים הם על חטאים שעוד לא חטאו, שעוד לא טעמו.

מסתיר אני מעין אחרים את ההוזה ואת החולם שבי, לבל אחללנו…

יש מקום בחברתם של בני-אָדם להאֶנוֹש האָנוּש שבי, להכוֹשל והנכשל, להחוטא והמחטיא שבי – לזה, שאני בעצמי הנני מבַטְלוֹ תכלית הביטול. אולם להאָדם הלוחם והחולם שבי אין מקום בחברה. בשבילו אין מולדת, אין סביבה ואין ידיד ורע… כיון שאני בא בחברת בני עמי ובני דורי, עלי להמעיט את דמותי,להכחיד את עצְמוּתי ואת מהותי הפּנימית, כי רק את צל-צלי, את מפלצת-תבניתי רשאים ויכולים הם לסבול, אם טובת-הנאה נשקפת להם.

 

ו    🔗

ידידי, אָחי!

ואני עוד לא חדלתי מִבַּקֵש את פּניך בין צללי בני האָדם העוברים על פּנַי. את אָחי הנעלם, הנסתר אני מבקש, את האָח אשר אם יקרא את דברי-אני יחדור גם לרוח המרחף על המלים ואל הנשמה השוכנת בקרבן, ואם אקרא את דבריו-הוא אָבין גם לצירופיהן המיוחדים, לרֶמֶז הטמון בתוך כל ניב וניב ולקרניים השופעות מהם.

ידידי, אם נמצא אתה בקרבתי ובין בני-דורי, אָז בודאי יש לך חבילות-חבילות מִשֶׁל יסוריך ופּגעיך אתה, או משל חגיך ותענוגיך-אתָה, הגדולים והקטנים. אין ספק שהנך שקוע בעולמך-אתה וכולך הנך נתון ונבלע בסביבתך-אתה. בשאלותיך וחידותיך המטרידות אותך, רק אותך. האויר שהנך נושם ושואף הוא, כמובן, אחר לגמרי מהאויר שאני שואף אל קרבי; בודאי אַנחתי לא אַנחתך, וגם הריתמוס של הויָתך, בלי ספק, שונה הוא לגמרי משֶׁלי. הדברים היוצאים מלבי-אני אינם יכולים איפוא, גם באופן היותר טוב, להיכנס כולם וכמו-שהם אל לבך-אתה. אולם דייני אם אחדים מהם, ואם גם לא בכל חמימותם ובכל גווניהם ופירכוסיהם, ייכנסו אל לבך…

ואולי גם לעולם לא יימצא הידיד והאָח שאני מבקש… כי יַמִים ומדבריות מפרידים בין אָח לאָח, ואם גם שניהם בשפת אִמם, או עַמם, ידברו – מדברים הם בכל-זאת בשפות נכריות זו לזו.

יהא כך או כך – אין אני יכול לקבור בלבי את כל הגיגַי ואת כל רחָשַי.

כבר עברו עלי רוב שנותי – ואני הייתי רוצה להתחיל מחדש. לא הייתי רוצה להמשיך את סדר חיי ואת אופן הויָתי גם להבא. מרגיש ויודע אני כי לא חייתי כמו שצריך הייתי לחיות, כמו שהייתי רוצה בעצמי לחיות. חיי עד עתה היו רק חלום בהקיץ, או מין יקיצה ארעית, שטחית, מתוך חלום גדול ועמוק, שאין לו ראשית ואולי – גם תכלית. נהדפתי, נסחבתי על-ידי איזה כוח חיצוני, על-ידי איזו יד נעלמה, או זרם שוטף; ואַף בשעה שהאמנתי כי יש לי בחירה חופשית, ואני הוא האחראי בעד כל מעשַי והנהָגָתי בחיים, לא היתה זאת אלא אונאָה עצמית, אלא דמיון כוזב.

אמרתי: “הייתי רוצה להתחיל הכל מחדש” – זה שנים רבות הנני אומר, כמעט יום-יום, כדברים האלה אל נפשי, ואני מחליט בכל פּעם בקֶרב לבבי לחזור מטָעוּתי, טעות חיי, ולהתחיל הכל מחדש – ובכל זאת לא שיניתי אורח-חיי ולא שיניתי את מַטבּעַ-הנהגתי. אני ממשיך את הישן ואין אני מתחיל שום דבר מחדש. אסור אני בכבלים שאחרים שָׂמו עלי מילדותי, ושאחרי-כן שַׂמתי עלי בעצמי, בידי, כמעט ברצוני הטוב…

הנני מבקש ידיד ואָח מחוצה לי, אם גם רחוק במקום וגם בזמן – אולם האם ביקשתי, האם כבר מצאתי – את עצמי, את מהותי-אני? האם הייתי, האם הנני גם עתה ידיד-נפשי אני? האם לא עשיתי מיַלדותי, ואם איני עושה גם עתה, מעשים, שגם אויבי היותר רע לא היה דורש ממני כי אעשה? האם לא הרֵעוֹתי תמיד בכל מה שאני עושה גם לגופי וגם לרוחי? האם לא הייתי תמיד בבחינת “יוֹסי יַכֶּה את יוסי”?

ידידי, אָחי, אל תביט עלַי כעל בעל-תשובה, בעל-חרטה! אינני אוהב את בעלי-התשובה המדוכאים בנפשם, את הבַכיינם, הסַגפנים העלובים, את החוזרים-בתשובה משום חלישות-הדעת, משום זיקנה, משום אימה ויִראָה מפני הנעלם, מפני המשועָר; אין אני אוהב את בעלי-התשובה הקנאים, הפּראים, המכחידים ומכחישים את עצמם; את אלה הנעשים לבעלי-תשובה אחרי ששָׂבעו חטאים עד לגועל נפשם…

אני הנני רק מסתכל בחיי-אני ועומד משתומם ונבהל למראה הזרוּת והתהפוכות שבהם; אני רואה את חיי בכל גילוייהם כחידה סתומה ומסובכה, – ואני מבקש לה פּתרונים. אני הנני יודע רק אחת, שלא כך הייתי צריך לחיות, אבל אינני יודע גם כיום איך צריך אני לחיות; אין אני יודע את הדרך שעלי לבחור, אף כי לפעמים הנני מורה דרך לאחרים. אני הנני רק מכיר את הסתירות והניגודים שבחיי, מבלי אשר אדע ליישבם וליישרם. ואולי כך הם החיים בעצם מהותם, וכך הם צריכים להיות: מבולבלים, מטושטשים, מלאים הפכים וניגודים, כי החיים הם עניין רע אשר נתן אלהים לבני-האָדם להֵעָנות בהם ולעמוד בנסיונותיהם הקשים. להעָנות? בשביל מי ומה?

ואני אינני חוזר-בתשובה כלל; אין אני יודע איזו ממעשי היו רעים ואיזו מהם טובים; ואין אני יודע על מה יש לי כיום להתחרט.

אינני מכה על חָזי באמרי: “על חטא שחטאתי”, כי אם באָמרי: “על ההבלים, גם הטובים וגם הרעים, שנלכדתי ברשתם”.

זה שנים רבות הנני מבקש יהודי גדול, גדול באמת. לא יהודי היודע הרבה, שלמד וגם לימד הרבה, לא רק יהודי חריף-המוח וגדול-המחשבה, לא רק גאון-השכל, – כאלה ישנם לנו הרבה, – כי-אם יהודי שכל חייו הם חיי אדם גדול, חיי יהודי גדול, יהודי שחייו בעצמם, כמו שהם, יכולים וצריכים להיות למופת ולמקור השפּעה. הנני משתוקק לראות בעינַי-אני אחד העברים שלא רק גדולות חשב, אלא גם גדולות עשה, והוא גם לא ידע כי גדולות עשה ועושה. גדולים משלהם, כביסמאַרק, ז’ורז' קלימאנסו, לויד ג’ורג', מוסוליני, ולוּ גם לנין, אינם עושים על נפשי רושם. יהודי גדול צריך להיות שונה מהם בעצם מהותו. גדלותו צריכה להיות אחרת, אחרת לגמרי.

מבין ומשיג אנוכי, שאין אני יכול לשנות את ערכי חיי מן הקצה אל הקצה, כל זמן שהחיים מסביבי, כל זמן שתנאי הקיום החמרי והרוחני לא שונו תכלית שינוי. על-כן הנני מחפּש בשבעה-נרות ניצני חיים חדשים, חיים יותר עשירים ומלאים, יותר טהורים וקדושים ויותר נמרצים.

קראתי בימים האחרונים רשימות וזכרונות על-אדות הריבולוציונרים הראשונים בקרב יהודי רוסיה, על הטובים ועל המצוינים שבהם. קראתי גם על-אדות העבריוֹת שהצטיינו במלחמת-הריבולוציה. לפנים הייתי קורא על-אדותם בדחילו ורחימו; הייתי מַפריז בדמיוני על ערכם האמיתי. קינאתי בהם, חשבתים לאַנשי-מופת. ומצטער הייתי על שאין נפשות אמיצות כאלה בקרב בני-הנעורים שלנו, החולמים על תחייתנו הלאומית.

עתה הנני מביט עליהם בעיניים אחרות. עתה הנה הם בעינַי, כל גיבורי הריבולוציה הרוסית האלה, כאנשים בינונים ומוגבלים, דלי-נפש, חד-צדדיים, עיוורים וחרשים במובן ידוע. אני מודה במסירות-נפשם ויושר-לבבם של המצוינים שבהם. אולם אין אני מודה בשום אופן בגַדלותם. לא בהם נתבטאָה גאוניותו של עמנו.

בני-הנעורים הלאומיים שלנו – ואני מדבר על הטובים והמעולים שבהם – נתנו מתחילה את חֵילם, גם את מוחם ואת לבם, לתנועות חברתיות ומדיניות אחרות. וכיון שהם נכנסים אל החוגים הציוניים, והם תלויים בקופות-הצדקה של אחת הסתדרויות ובחסדם של המנהיגים, – הנה ערכם הפנימי של הצעירים האלה הולך ופוחֵת… קשה יהיה לך לשמוע מפי דברים כאלה, אבל מה לעשות והעובדות מוכיחות.

 

ז    🔗

ידידי,

לא כתבתי לך בזמן האחרון, יען כי אלהים עזבני ואֶשקַע בהבלי יום ושעה. גלגל המאורעות הקטנים סחבַני והממַני. כמעט שכחתי את נפשי. באיזו זוית של עולמי הפּנימי נתלבטה נשמתי, ציפצפה דבר-מה עד כי נעלמה.

אולם בין עבודה לעבודה, בהיותי עיף ויגע מעמל הימים האחרונים, הנה התעוררה בי נפשי שוב פּעם, אולם אמָריה בלתי-ברורים לי כל-צרכם. ויודע אנוכי, כי כל מה שאני עושה אין לזה שום ערך. לא כדאי היה להיוָלד ולחיות בשביל זה. וכל מה שאני כותב ומדפּיס אין הדברים חשובים לי כל-עיקרם. אף כי הנני כותב רק מה שלבי אומר לי ובניגוד גמור לדעת הקהל הגדול. הנני מגלה במאמרי את האמת, שרבים מבקשים להחניקה. אולם לא זו היא האמת, שיש בכוחה להפרות את העולם העברי, לא זו היא האמת הפּשוטה והערומה מבלי כל קישוטים ספרותיים, האמת המרה עד הסוף, עד המסקנה האחרונה מבלי שום הַמתָקה.

לא אוכל הַאמין כי גילית במאמרי את האמת השלימה, את כל האמת, בעוד שלא גרשוני מביתי ולא הייתי אָנוס ללכת בגולה בשבילה. כל-עוד שאני ישן במיטתי ויושב לשולחני במסיבת בני-ביתי, לא אוכל הַאמין כי כותב אני רק דברי אמת. תופס אנוכי עדיין מקום בחברה ועוד לא כל חברַי פנו אלי עורף – מוּכַח מזה שאין אמיתי מסוּכָּנָה כל-כך.

לא אכחד ממך, ידידי, שלבי מלא ספקות והרהורי “הן” ו“לאו” גם בשעה זו, שעת התעוררות-נפשי: האם הֶאזין העולם לאֶמת של נביאינו, אפילו לאמת של אדון-הנביאים, לאמת של בודהה, לאמת של שפּינוזה? ואולי בכלל לא אמת דרושה כיום לעולם, לבני-האדם החיים, כי-אם איזו הזָיה חדשה, איזה דמיון-כזב, דמיון משַׁכר את החושים ולועג לאמת העלובה. המין-האנושי לא שמע מעולם לדברי-אמת, כי-אם הלך שולל אחרי כל מַתעה ומדיח ואחרי כל דובר שקרים גדולים ויפים, והעולם לא ישמע גם כיום אל האמת הערומה והגלויה שיש בו סַם רעל לרוב האנשים, ואולי לחיים עצמם. אולי מעולם לא נשמעה האמת הגדולה והאיומה מפּי ילוּד-אשה. וגם הנביאים הגדולים לא השמיעו אלא אמת למחצה, לשליש ולשבָרים. אולי גם מייסדי הדתות וגם חכמי-הפילוסופיה היותר טהורים לא השמיעו, סוף-סוף, אלא אמת יחסית, רלאטיבית.

העם ההולך-בחושך לא יראה אור לעולם. יען כי עיניו עצומות, יען כי נוח ונעים לו לחיות חיי עטלפים וחפרפּרות. וגם אלה האנשים שהם נראים כצמאים לאור – הם צמאים רק לאור המתוק לעיניים, ולא לאור מכאיב ומחריד את העיניים ואת הרוח גם יחד.

אולי ביחס אל האמת הגדולה והשלימה לא רב ההבדל בין האמת הדלה שלי ובין האמת העשירה של הנביאים או הפילוסופים. גם האמת שלי וגם האמת של גדולי-החוזים אינן אלא מעֵין אמת, צל-האמת, האמת רק עד לבחינה קצובה ומדודה.

עוד זאת: היש ערך לאמת הנשמעת בעד הרַבּים? נניח, כי הוּעַר עלי רוח מִמָרום ומגרוֹני או מעֵטי מדברת האמת הגדולה, האמת היותר מוחלטה, ונניח, כי העם – אשר אלהים הפַך לו לֵב חדש – שומע ומאזין לאמת שלי והוא נכון לקבלה כולה, כמו שהיא. ואָז, אני שואל: האם יש ערך לאמת שהרבים קיבלוה מפּי איש אחד, מפּי יחיד? אין האמת נקנית אלא ביסורים ובחבלי יצירה רוחנית; אין האמת – אם יש כזו בעולם – נקנית אלא כתמצית מכל הנסיונות הפּנימיים והחיצוניים. אחרי לילות נדודי-שינה, ויוֹתר משהפּה והעֵט מבטאים אותה היא מורגשת ברגעים גדולים. אין האמת אלא ניצוץ מבריק, גילוי-נשמתי פּתאומי. אולם היש ערך לאמת שהעם, ההמון הגדול, קונה מפּי אחרים, לאמת שלא נולדה בקרבו מתוך עוני ומצוקה? האמת שנקנתה מפּי יחידים גדולים (הן האמת של חכמת-הטבע, של מדעֵי הממש והיֵש, והן האמת המוסרית, בממשלת-הרוח) שהקריבו את נפשם הגדולה עליה – אותה האמת עצמה נמסרת בירושה, כדבר מוכן ומזומן, לתינוקות של בית-רבן, לילדים ולנערים, שהם מקבלים אותה מפּי מוריהם מתוך שעמום ומתוך עצלוּת, או מתוך יִרְאָה מפני רצוּעתם של המורים. ואם הגדולים מקבלים אותה אמת – הרי זה אולי משום שלא נאה להחזיק באמיתות של אתמול ושל שלשום ולבלי-הודות על האמת היותר אחרונה, היותר חדשה. – – –

התלמיד בעצמו לא הָרָה ולא הגָה מלִבו לא שיטה זו ולא שיטה זו. הוא לומד והוגה באותן השיטות שמטילים עליו בבית-מדרשו. בא אלברט איינשטיין והפך בתורת-היחסיות שלו את קערת ניוטון על-פּיה. שמע הקהל הגדול שיעורים אחדים, שנועדו לרבים, על התורה החדשה, פּרי רוחו של גאון-המדעים, והנה הוא מסכים גם לתורה חדשה זו, אף שלא ירד לתהומותיה ולא עלה למרוֹמיה. תורת-היחסיות היתה בן-לילה למוֹדָה בקרב חוגים ידועים, ההולכים ומתרבים. והרבים מפטפּטים על תורה זו לאוֹת, כי אנשים מודרניים הם ולא זרה להם גם המסקנה המדעית האחרונה. לא קשה היה להם לוותר על תורת ניוטון, שמעולם לא ירדו לעומקה.

ונוח היה לקהל הגדול לקבל את תורת איינשטיין מבלי כל ערעור והתנגדות ומבלי אשר ינַחשו את המהפכות העצומות הצפונות בה. איינשטיין – יהא איינשטיין. האמת העמוקה של היחיד כיון שיצאה לרשות-הרבים, כיון שהיא שגורה בפיות ההמון, מיד היא הולכת ונעשית שטחית ומפלגתית, ובמקרים רבים גם לאויַבתה של האמת בצורתה המקורית הראשונה.

גם הגנבים והרמאים, גם השקרנים וגם רוצחי נפשות, גם אוסרי מלחמות ומחריבי עולם משתמשים בפסוקים מישעיהו, שׂר-השלום, בפסוקים מ“מַשא ההר” של ישו, במראֵה-מקומות משפּינוזה ומקאנט – בעלי-המוסר, שלא ידעו מעולם שום ויתורים, הנחות ופשרות. הפּסוקים והתורות המטיפים לשלום העמים ובני-האדם, לאהבה הדדית ולרוממות-הנפש היו לחרבות ולסם-מוות בפי אנשים משחיתים. – – –

ניסיתי בזמן האחרון להיות בודד ומתבודד, למען אטהר את נפשי, למען אכשיר את רוחי לקבל השפּעה ממָרוֹם מאיזו ספירה רחוקה וגבוהה מעלי; נסיתי לברוח מחברת הבריות ומחלאָתן – אולם אין אָדם נעשה בודד בכוונה. אין אָדם יכול לאמור לנפשו: הנני מוכן ומזומן להיות בודד בישראל, והוא הולך ונודד לאיזו פּינה נדחה הרחק מן הישוב, – והוא נעשה בודד. הבודד ייוָלד, ואם הוא נמצא גם בכרך גדול, בתוך ים אנשים, הריהו בודד לנפשו. והאָדם החברתי, מסוּגִי-אני, הנה לכל מקום שהוא הולך, גם אם לקצוי-אָרץ ולמעמקי היערות או המערות, הנו כחלָזון זה שהוא הולך וביתו עמו. לכל מקום שאָדם כמוני הולך הוא נושא עמו את חֶברָתו וחלאָתה. הסַם של חיי-החברה מפעפע כבר בדמו ומחלחל בכל עצביו. הסתתרתי ימים אחדים בבית עזוב ובודד על אחד ההרים. אָמנם לא ראיתי את פּני הבריות ולא שמעתי את קולן ימים אחדים – אולם האם הצלתי בזה את נפשי? האם הייתי בודד במקום בדידותי? לא! בשבתי בדד על ההר לא הוֹרדתי לוחות חדשים, כי-אם ישבתי וקראתי בספרים שכתבום חכמים וגם טפּשים, אנשים ישרים וגם בני-בליעל, התענגתי על דברי חכמי-אמת וגם על סיפּורי וציורי מנוּולים, אם היו יפים ודקים. מודה אני, כי קראתי את אלה וגם את אלה. חייתי באותם הימים על מרומי-ההר ובחברתם הרוחנית של אנשים טובים וגם רעים, כותבי-אמת וכותבי-שקרים – הזאת היא בדידות? אין אני יכול לשבת ימים ולילות ולהגות רק בכתבי-הקודש. מניח אני את ספר ישעיה הצדה וקורא את ספרי חכמי-יוָן; מניח אני, אחרי קריאָה מועטה, את ספרי חכמי-המוסר שלנו וקורא בספרי קאנט, שופּנהויר, ספנסר, ברטראנד ראסל ודומיהם, והכתובים השונים מכחישים זה את זה, סותרים ומתנגדים זה לזה. ואני יושב ומהרהר בלבי: האם בכלל מוכשר האָדם על-פּי בניין גופו ורוחו לבטא את האמת העליונה בכל אותיותיה, נקודותיה ותגיה, בעוד שהוא חי עלי אדמות, או יותר נכון: חולם בעולם שאינו אלא תרמית עיניים ואזניים,בעולם מסובך ומעורפל, בעוד שבקרבּוֹ חיים אבותיו ואבות-אבותיו עד סוף הדורות עם כל השקרים המוסכמים של אלפי דורות? הלא גם חפצי להביע את האמת, ורק את האמת, אינו אלא פרי דמיון-לוהט! האם לא היתה זאת אונאַת-עצמי בהחליטי יום אחד כי אני, הכותב לך דברים אלה, אגלה לבני-דורי את האמת, אותה האמת שלא גילוּה דורות ודורות, כל חכמי-העולם שקדמוני או שהם בני-דורי. בעולם המוחשי, במדעי-הטבע, יש אָמנם לגלות גם כיום מה שלא ידעו הדורות הקודמים, כי יש לנו אָמנם כיום נסיונות חדשים המביאים למסקנות חדשות. אבל בעולם-המוסר, בעולם-הרוח – מה אדע אני, והם, חכמי-קדם וחכמי-דורנו, לא ידעו? האם יש בכוחי להשמיע מוסר חדש? האם חי אני בעצמי על-פּי מוסר חדש יותר, נעלה ויותר טהור מהמוסר שהטיפו אצילי האנושות ובחיריה שקדמוני, או שהם חיים בדורי, בתקופתי אני? האם בָּרא לי אלהים לב טהור, לב חדש כי אשמיע דברים חדשים? את משה לא שמעו, לא האמינו בו – ובי יאמינו ולי ישמעו? רק חוצפּה תהיה זאת מצדי, אם אַרמה את עצמי, אם אחשוב כי העולם עומד ומחַכה לאִמרי-פי, להאמת העלובה שלי? אם ירגישו האנשים, אחי ובני-דורי, כי אָמנם יש בלבי ובמוחי תורת מוסר חדש, שהוא יותר נעלה ויותר מזוקק מהמוּסר המָסוּר ומקובל מדורי-דורות, הלא יסקלוּני באבנים! ניצשה ותלמידיו חושבים, כי עומדים הם מעֵבר לגבול הטוב והרע, והנה אָבוא אני, פּלוני בן אלמוני, ואמשוך את בני-האָדם לתוך גבולות המוסר שלי?

בדידות, בודדים – גם משחקים-בקלפים, גם בעלי עסקים גדולים ומסובכים וגם רודפי תאוות-רעות מבקשים בדידות אחרי ימי-סערה בתוך חיי-החברה. גם הם מבקשים לפעמים קרובות להתרחק מן היישוב בכדי להחליף כוחותיהם, למען יוכלו לשוב ולַחטוֹא בכוחות חדשים ורעננים.

הבדידות, לָגוּר על ההרים הגבוהים שבועות וחדשי-מספּר, – כל זה היה לְמוֹדה, כל זה שייך לחיי “החברה המיוחסת”.

גם תשוקתי אל האמת, גם חיטוטַי בסודות-נפשי וגם החפץ לבוא ולהופיע באמת חדשה לפני יחידי-סגולה, או “בשער בת רבים”, – כל זאת אינה, אולי, אלא פּרי מחלת הזמן, פּרי חוצפּת דורי. אולי הנני רודף אחרי צל-חלום, ואני עומד, או יושב, לא על מרום-ההר כי-אם בסתר-המדרגה.

 

ח    🔗

ידידי,

הנני נוטל ממך רשות לכתוב אליך היום את העולה על רוחי, את רסיסי מחשבתי, את ניצוצות הרגשתי במצבי-נפש שונים. יודע אנוכי מראש, כי תמצא במכתבי סתירות וניגודים – מה בכך? קבלֵם כמו שהם. מעולם לא אָמרתי לך, כי יש לי שיטה מסוימה ערוכה בכּל (ובאמת, למי מאתנו יש כזו, ואם בכל-זאת תמצאנה באיזה ספר – ברח ממנה! כי כל שיטה קבועה אינה אלא קפאון-החיים, עצימת-העיניים ואטימת-האוזניים). יודע אני כי חליפוֹת לרוחי וגם למחשבתי. אינני ברגע זה מה שהייתי ברגע החולף. מחשבתי איננה נמשכת אמנם בקו ישר, כי-אם בקו משולשל, כבָרק המִתבַּקע מתוך העננים. מחשבות נולדות – ומתות ועוד הפּעם נולדות. הַרִגשות צומחות ונובלות ועוד הפּעם צומחות, נדעכות ונדלקות – אלה הם החיים.

ערכו היחידי והיותר נעלה של בן-אדם מתבטא, יותר מבכל, בהכשרתו להבנה, להרגשה אינטואיטיבית. מידת האינטואיציה (השראַת הרוח, או רוח-הקודש), כוחה, תכיפותה ומידת חיוניותה הם-הם הקובעים את ערכו האמיתי של האדם. לא ידיעותיו, לא השכלתו ולא בקיאותו בספרים שרכש לו בעמל בשׂר ורוּח. האינטלקט, השכל של האָדם, בלי כשרון האינטואיציה אינו שוֹוה הרבה. עוד יותר: ערכו האמיתי של כל עם ועם, של כל גזע וגזע, מונח בכשרונו האינטואיטיבי. יש עם שהוא מחונן במתנת האינטואיציה במדרגה ידועה, אם גבוהה או בינונית, ויש עם שהִשָׁהוּ אלהים מַתנת-ההשראָה, האינטואיציה – ועם כזה הוא פּחוּת במדרגתו וראוי לרחמים כמו האָדם הפרטי העלוב, שאיננו זוכה במתנת-שמים זו. ובעם גופו המחונן בכשרון האינטואיציה ישנן משפּחות,בתי-אָב שהם זוכים בכשרון זה במידה גבוהה, ומנָה אַחת אַפּיים ניתנה להם, ויש כאלה שהם זוכים מ“שולחן-גבוה” זה רק לפּירורים; רק לעתים רחוקות ורק באישים בודדים של משפּחות כאלה מתעוררת האינטואיציה, וגם אָז רק במידה מועטה וזעומה.

אילו נולדתי לפני דורות אחדים, או אם היה עלי לבוא לעולם בעוד דורות אחדים, כי אָז בודאי הייתי כותב בלשון אחרת, בסגנון אחר ובהסכמה ידועה עם רוח הדור ההוא, כי אָז היו גם ידיעותי והלימודים שהייתי קונה, ממין אחר, מוקדם או מאוחר, בהתאֵם עם אוצר המדע של הדור שהייתי נולד בו. אבל רוצה אני להאמין, כי מהותי, תוך-תוכי ופילוסופית-החיים שלי לא היו גם אָז אחרים ושונים מאלה שיש לי היום. פילוסופית-החיים שלי נובעת ממקור מהותי היותר פּנימית. ובנוגע לזו אין מוקדם ומאוחר. בודאי שהייתי מלבישהּ בבגדים מתאימים למוֹדה החיצונית של הדור המוקדם או המאוחר, אבל העצם, התוך, נפשה של פילוסופית-חיי לא היו מִשתַּנים. גם אם הייתי רואה את אור-החיים תחת שמים אחרים, שמי-נֶגב או שְׁמי צפון, שמֵי מזרח או שְׁמֵי מערב.

אולם זו היא רק השְׁעָרה, רק הרגשה פּנימית. להוכיח זאת על-ידי סברות וראָיות אי-אפשר.

 

ט    🔗

ידידי,

בקול ענוֹת חלוּשה עלי להודיעך, שלמרות בטחוני הגדול ואמונתי החזקה שגם בדורנו אָנו ישנם יהודים גדולים, צדיקים יסודי-עולם, עוד לא עלתה בידי לגַלוֹתם, למצוא, לכל-הפּחות, עִקְבוֹתָם. ומעצמם גם-כן לא ניגלו אלי. האם אורם הוא אור הגנוז, או שלא זָכיתי, בעוונותי הרבים, כי יזריחו עלי את אורם.

ואני כבר חדלתי לבקש את הצדיקים הנסתרים, בהיוָכחי כי על-ידי חיפּושים יש למצוא חוטאים, אַך לא צדיקים. כבר מִלָתי אמורה לך בזה.

ויש שאני שואל את נפשי: האם לִסְדום היינו?

לא. אין העולם היהודי יכול היות כסדום. ואין דור כולו חייב, כמו שאין דור כולו זכאי. ואין משיח בא ונגלה פּתאום, בבת-אחת, כי הדורות מטַפּחים ומגַדלים אותו עד שצורתו משתכללת. משיחים בכוח, יהודים גדולים המבשרים את בואו של המשיח האמיתי, – משיחים, או מבַשׂרים כאלה, הלא היו לנו והלא מחויבים הם להיות בכל דור ודור: הננו קוראים בדברי-ימינו ובספרותנו העתיקה על אודות גדולי ישראל ואנשי מופת, כמו הלל הבבלי, רבי עקיבא, רבי שמעון בן יוחאי, האר"י הקדוש, רבי חיים ויטאַל, הבעל-שם-טוב ועל אחרים, קדושים וטהורים, גדולי-הדור, גאונים וצדיקים, אבירי-האומה וכדומה.

אם כל זה אמת, אם באמת היו לנו גיבורי-רוח כאלה (ובלבי אין כל ספק כי אָמנם היו לנו גיבורי-רוח ומספּרם בדורות עברו היה יותר גדול מהידוע לנו כיום), הנה מתעוררת השאלה: אַיָם איפה הם גיבורי-הרוח, שָׂרי-האומה בדורנו זה? מדוע אָפסו, תמו דוקא בדורנו אנו?

יש שאני חושב: יוכל היוֹת, שהגדולים לא אָפסו גם בדורנו, אַך הם יתפּרסמו רק בעוד דור אחד או בעוד דורות אחדים. תבוא האגדה ואָחיה, או אָביה, הדמיון, ויַעטרו עטָרות לבני-דורנו, שאָנו בעינינו לא ראינו לא גַדלוּתם ולא צִדקָתם. הדמיון המשַקר או המפַייט מַרחיק עדותו לא רק במקום אלא גם בזמן. “היה-היו גדולים וחסידים ואנשי-מעשה לפנים בימי…” – כך מתחילה האגדה. אין אָנו יכולים להכחיש את האגדה, שהיא מספּרת לנו על אנשים ודברים שלא היו ולא נבראו. מעט מציאות, גרעין של אמת, דבר מה ממַעשים ומעוֹשים שהָיו וחָיו, והרבה דברי-אגדה, הרבה דמיון, מליצה ושיר וכל מיני “נופך” אחרים, – והרי לך אישיות בלתי-מצוייה, אישיות היסטורית…

ואולם בימינו-אָנו הננו מבקרים ומנקרים במידה מרובה. אם גם ייגָלה אחד היהודים הגדולים, אחד מגיבורי-הרוח, אחד משרי-האומה, אָז תבוא הפּוליטיקה, הקנאָה והשנאָה, המפלגתיות, הפּקפּקנים והליצנים שבדור ויבטלו וישפּילו את שר-האומה, ואם יהיה להם צורך בדבר – אּז גם ירמסוהו בטיט-חוצות.

אנחנו מחליטים ואומרים, למשל, פּלוני בן פּלוני הוא אָדם גדול, יהודי נפלא, גדול מרַבּן שמו!

ומיד נשמעים קולות כאלה:

“אתה אומר: גדול? במה גדולתו? אדרבה, הנני לספּר לך מעשה-שהיה ותראה ותיוָכח שה”גדול" שלך מעולם גדול לא היה…

 

י    🔗

ידידי,

הנני מרגיש צורך מיוחד לשפּוך לפניך שיחי, לעשות לעיניך דין-וחשבון נפשי, ולִבְלִי הַעלִים מאומה ממך. אין אני יכול לזוז ממקומי עד אשר תדע מה עִמָדי. נפלתי באיזו רשת שאָרגתי בעצמי, וצריך אני להמלט ממנה בכל אופן שיהיה, למען אוכל לדבר אתך כבן-חורין אל בן-חורין. צריך אני קודם-לכל לקרוע סביבי את קוּרי הכזב והאונאָה.

ובלי הקדמות ארוכות ויתרות הנני נגש אל העניין עצמו שחפצתי הפּעם לכתוב אליך על-אודותיו.

הציונות נולדה על ברכי הלאומיות. כאשר התעורר לפני כארבעים שנה הרוח הלאומי, כאשר נתגלה הניגוד אל הטמיעה בקרב חוגים של צעירים מתלמדים, עלָה שַחרוֹ של הרעיון הציוני. הציונות היא איפוא אחד מגילוייו של הרוח הלאומי. בלי רוח-לאומי, בלי רצון-תרבותי אין ציונות. זו האחרונה היא בתו, דמו ובשרו של הרעיון הלאומי.

והנה כמה מוזר הדבר שהציונות מהמהדורה היותר אחרונה שואפת לכפּור באביה-מחוללה, הרוח הלאומי. בת קָמה באָביה.

הציונות של היום שואפת באופן גלוי להתגלוֹת בצורה של עסק קולוניאלי, של קבלנות-מסחרית, והיא כופרת בנפשה. שואפת היא, הציונות, להבליט לעיני העולם רק את חוֹמְרָה הגס, רק את הצד המעשי. מבקשת להסתגל אל השגתם של היהודים העשירים והתקיפים המתנגדים בכלל לכל רוח, ומה-גם לרוח הלאומי. הציונות שהתרוקנה מנפשה, מכל רעיון תרבותי וגם מאלהים בעצמו, – ציונות זו מבקשת להתחפּש במסיכה מעשית, ריאַלית, ונוחה לבעלי-עסקים. ואין זה אלא דמיון-תַעתועים. הציונות אינה צריכה וגם אינה יכולה להיות עסק עברי חדש נוסף על העסקים הקודמים.

אם הציונות תמשיך את דרכה אשר בחרה בה, בחוגים ידועים, בשנים היותר אחרונות, אז תחת להיטיב, תחת להחיות את רוח-העם – היא תַמית את הרוח, תמית את התקוה האחרונה, תהפוך את הדמיון היותר קדוש, את הסוד, סוד-קיומנו היותר-חִידָתִי, לאיזו מפלצת נוראָה. ואָז מציוֹן לא תצא תורה, כי-אם הכנעה מכוערה וחנופה שפלה להַגָלוּת.

היו סופרים ומנהיגים ציוניים שקראו לימינו ימות-המשיח.

ימות-המשיח? הוי, היש חילול-קודש יותר גדול מזה!

מתאַמרים היינו כי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, נָתַנו את האלהים לכל העולם והודַענו את שמו לתהלה. ועתה הננו מתאַמצים להראות לכל באי-עולם כי יש לבנות את ציון גם בלי אלהים, בלי רוח ונשמה, כי-אם על-ידי פּקידים מוּשבעים ונכנעים, אם גם אין אלהים בלבם, וגם על-ידי שונאי-ציון, אם רק יש להם חוש מעשי.

האורתודוכסים שלנו דורשים את שמירת-השבת בארץ-ישראל. יש אָמנם בידם להנהיג ולקיים את שמירת-השבת על-ידי חוקים וענשים, אבל אין להביא את הנשמה-היתירה של שבּת, כל-עוד לא ייפּסקו המעשים המכוּונים לגרש ולהכחיד את הנשמה-היתירה.

מקפּידים ומתרגזים למראה חילול-שבת, אבל מי מקפּיד ומי מתרגז למראה חילול הנשמה והרוח העברי?

הנני שונא לא רק שפַת-חלָקות, כי-אם גם שפה חלקה וגמישה, המכסה על כל הפּשעים והחטאים בקרב המחנה…

כבד-פּה אָנוכי היום, כי כבד-לב וכבד-רוח הנני בזמן האחרון. קלות-דעת וקלות לשון אחָיות הנה, בנות-הכפירה: כפירת-הרוח וכפירת-האמת…

אם עמנו יחדל להיות לעם, או שיאריך, חלילה, בגסיסתו הלאומית – עדר אדם או עם-גוסס כזה, לא יבנה את ציון. – – –

 

יא    🔗

אחי,

נפשי כואבת. אַלפי קולות צורחים בי. שבועות אחדים הייתי כולי שקוע בעסקנות ציבּורית, לאומית. שטף-החיים סחבני. לא, – לא שטף-החיים, כי אם שטף-המלים, הוכוחים ותאוַת-הניצוח… ישיבות, אסיפות, וַעדות, חילופי השקפות וטשטושן – ולבי נקפני, כליותי יסרוני –

והנה בעצם עבודתי, עסקנותי, התעוררה נפשי, צעקה מרה – ואני ברחתי, הסתתרתי מעין הבריות… נפקחו עיני-רוחי – ואֶבּהל. כמו לאור-ברק ראיתי פּתאום את התהום העמוק, החשוך והנורא הפּעור לנגדי, ואני עומד על שפתו. רק עוד פּסיעה אַחת קלה והתהום יבלעני חיים, יבלע גם את הנצח… הרגשתי, כי כל מה שהתקרבתי יותר אל התהום הנורא, שחֶשכַּת-עולמים תמלאֵהו, כן משך אותי אליו יותר ויותר. כל פּסיעה לנגדו הגבירה את כוח-המוֹשֵׁך של שאוֹל זה… כשהיתה ביני ובין תהום-האפס רק פּסיעה אחת אחזתני יד נעלמה (אַמנם, יד נעלמה – אין בפי ביטוי יותר מתאים) ותעצרני. נרתעתי לאחורי… וארא לפני סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – צריך רק לטפּס על המעלות, צריך רק להתרומם מעל האדמה… צריך רק לההין, להעפּיל – והשטן לוחש באזני: אתה מדמה בנפשך, כי ראש-הסולם מגיע השמימה? ואולי מגיע ראשו לתהוֹם אפס, אולי מגיע ראשו לחלל ריק… אולי עליה זו ירידה היא… אולי לא מלאכי-אלהים עולים ויורדים בסולם זה, כי-אם שֵׁדים, רוחות רעות, עולים ויורדים בו, והם מטיילים בין שני תהומות-אפס, בין שני צירי-חדלון… ואני עומד על מקומי ותוהה ומפקפּק, נדהם ונסער… לא הארץ ניתנה לבן-אָדם כמוני וגם השמים לא לי הם… הנני מרחף בדמיוני בין האדמה ובין שבעה-הרקיעים – – והאדמה רועדת מתחת לרגלי, והשמים הנטויים ממעל לראשי מטילים עלי אימה גדולה… אין בי כוח, אין בי כשרון להיות ולחיות עלי אדמה מוצקה, אבל אין בי גם כוח לעלות, להתרומם השמימה, אין בי די-סבלנות לטפּס, לעלות מדַרְגָא לדַרְגָא… טיפּוס-לאִטִי זה משַעמם אותי יותר מדי. לפנים נסיתי לטפּס על מעלות אלה, על שלבי סולם זה – ואני לא ידעתי אָז אם הנני עולה או יורד, ואולי גם עליתי וגם ירדתי בבת-אחת, אולי עליתי מעלה אחת וירדתי שתיים – ויצאה עלייתי בהֶפסֵדָה… עתה הנני עומד קפוא כנציב-קרח על מקומי, ומהרהר: לאָן? לפנים או לאחור? מעלה או מטה? ונפשי משוַעת בקרבי וסביבי חושך. גם המדע גם האמונה עזבוּני. דממה עמוקה תסוּּבֵּני, ומתוך הדממה הנני שומע קולות מרחוק, וכמדומה שהנני שומע גם את קולי-אני מתוך המהומה הרחוקה: ציון, בית-לאומי, חוף-בטוח, הלאָה מן הגלות, והפּזמון המסיים, סוף הפּסוק, חוזר ונשמע בכל הלשונות: יהודים הבו כסף, הבו נדבות… יהודים הרי הושטנו לכם קערה… קופּה של צדקה… אתם רוצים בציון? תנו כסף, תרומות ונדבות… אתם שואפים לבית-לאומי? יהודים, הרבו פּדיון-נפשכם! יהודים, אַתם רוצים בתרבות עברית, בשפה עברית, בספרות עברית, ברוח עברי? הרי הקעָרה, הקופּה מושטת לכם – השליכו בהן פּרוטות, שקָלים… אין כסף – אין תרבות עברית! אין כסף – אין ציון, אין בית-לאומי! אין כסף, כסף ממש – אין מטיפים, אין נביאים, אין מורים, אין סופרים ואין ספרות, אין שירה ואין משוררים, אין גם רוח. הכל רק בכסף ייקָנה.

ומתוך הערפל העב אשר יעטפני מימין ומשמאל הנני רואה, שָׁם במקום אשר משָׁם ברחתי: העם, גם משכיליו, גם אציליו, גם נביאיו וחוזיו, גם מנהיגיו ופַרנָסיו עומדים צפופים מסביב לעגל-הזהב, נופלים אַפּיים ארצה… אליו יקַווּ, אליו כל העיניים נשואות. – – מחוללים לפני עגל-הזהב, מתהוללים, מִשתַטים ומתרַפּסים לפניו, חונפים לו, מכחידים את האמת תחת לשונם, וגם התפּעלותם אינה אלא התפּעלות-עגל, וגם שפתם-געִייתם – געיַת-עגל…

והשטן שוחק: ניני האָבות אשר לא כרעו לבַעל הנה הם כורעים כיום לפני עגל זהב או מצופּה זהב, כורעים ונרמסים תחת רגליו!

 

יב    🔗

ידידי,

אל נשמתך הנני פּונה היום… אשפּוך שיחי לפניך… בשפת נשמתי אדבר אליך. עברית אני כותב אליך, ואני יודע ומרגיש כי כותב אנוכי עברית.

הנני קרוב לזיקנה, ואולי באמת הנני כבר זקן (ואם כן, אין הזיקנה נוראָה כל-כך, כמו שמשערים אחרים), ואני יודע ומרגיש כיום, כי אין לי בעולמי הפּנימי אלא שפה אַחת, השפה העברית, אַף כי למדתי, קראתי וכתבתי בלשונות שונות.

אין מהותי הפּנימית יכולה להתבטא אלא בשפתי העברית, השאובה מתוך אוצרות-רוחנו העתיקים והחדשים. ואם גם בשפה העברית אין אני מתבטא כל-צרכי, עד היסוד, עד תהום-תהומותיה של נפשי, הנה לא בה, בשפה העברית, האָשָׁם או החסרון והפּגם. נשמת-האָדם בכלל אינה יכולה להתבטא בכל גילוייה והברקותיה, בכל ניחושיה הדקים ובכל הרגשותיה העמוקות; אין היא יכולה להִשְׁתָאֵב במלים וניבים עד הטיפּה האחרונה.

כל דבר שהוא מוצא את ביטויו המלא והמעוגל במלים, אינו דבר חשוב ועיקרי, כי-אם מוגבל ושטחי, והנהו חסר גרעיני צמיחה וגידול.

אָמנם אין נשמתי מתבטאת בכל זעזועיה הדקים ובכל לחישותיה ורמיזותיה גם במלים עבריות, אבל המלים האלה וצירופיהן הנפלאים במינם מרמזים, בכל-זאת, על המתרקם ומתהוה בנפשי. ואם לפעמים אין האספּקלריה של שפתי זו מאירה ובהירה כל-כך, הנה היא, בכל-זאת, ראי מלוטש בשביל קרניים בודדות, בשביל שביבים וניצוצות הניתזים משלהבת-יה. – –

אני מרגיש בחוש פּנימי, כמעט מסתורי, את כל ההוראות והרמזים הדקים שבדקים, אשר לכל מלה עברית ולכל אַחת מהברותיה, תגיה ונקודותיה. הנני מרגיש את האוירה המקיפה את הניב העברי ומרחפת עליו כרוח-אלהים, רוח היצירה הנצחית.

גילויי לשוני העברית והברקותיה הם-הם גילויי נשמתי וברקיה. הרוך, הפּינוק, העידון, הזוך והצמצום, המיוחד במינו, של השפה העברית נובעים ממקור נשמת אומתנו, מקור הרחמים והחסד.

הקצב, הריתמוס, העז והשוטף של הסגנון העברי הוא-הוא הריתמוס של דמי הנוזל בעורקי, דם הגזע העברי…

זה כדוֹר שלם נשמעת התביעה הלשונית במחננו: דַבְּרו, כִתבו בשפה עברית מדויקה וברורה, בהירה ומלוטשה כל-צרכה! דיוק, בהירות! בענייני-חיים פּשוטים, בעניינים גשמיים או בעניינים מדעיים הניתנים לשיעוּרים ולתּשבּוֹרת, יש אמנם לבקש את הדיוק והבהירות במדרגתם היותר גבוהה, בחינת “לא תוסיפו ולא תגרעו”. בעניינים שכיחים, בענייני-חול, יש אמנם לדקדק בשפה כחוט-השערה. המוסיף או הגורע מלה אחת הוא מקלקל או מזייף את הביטוי הדרוש.

ואולם כמה קשה להשתמש בדיוּקה ובהירותה של השפה העברית בדברים הנוגעים אל מחבוֹאי-הרוח והמתייחסים אל הנשמה, נשמת-האָדם ונשמת-העולם. כל דיוק מיותר וכל התאמה של בהירות בענייני הנפש הם דבר והיפּוכו, ואינם אלא זיוף גס. רק אותן המלים ואותם הניבים שיש בהם מלבד הפְּשַט הפּשוט, גם סוד, רק על-ידם יש לרמוז על המתרחש ומתהוה בעולם-הנשמות. הן כל הפּסיכולוגיה שלנו מגששת עדיין בחושך וחוקרי הנפש, הישנים כחדשים, אינם אלא משתעשעים במלים ומושגים, בוֹדים הם שיטות שונות מליבם, והם, סוף-סוף, מרחפים בכל חקירותיהם על השטח החיצוני, אבל אל העוֹמק, אל התהומות ואל רזיה הכמוסים של הנשמה מעולם לא הגיעו ולעולם לא יגיעו. הן יש קץ וגבול לחוצפּת שׂכלו של האָדם, שערי הנפש היו תמיד נעולים בפני החוקרים. במפתח המדע, בעזרת מסקנותיה של הפיזיוֹלוגיה, לא יפתחו את השערים האלה, הנעולים בפני כל הסקרנים המדעיים.

ניתן לשאוב גם את ים-האוקיינוס באֶצבּעוֹן – זו היא רק שאלת הזמן. אך אין לשאוב מתְּכָניה העמוקים של הנשמה, תכניה של ההויה העולמית, אפילו טיפּה אַחת בעזרת המלים, אפילו לא בעזרתם של כל אוצרות-המלים אשר לשפות החיות והיותר עשירות. ברשֶׁת-המלים של ההגדרות החדות והחריפות, אשר אָרגו החוקרים בלשונות המערביות, – ברשת כזו לא תצודו אַף קרן אַחת מזיו הנשמה ונוגְהָה הגנוּזים גניזה בתוך גניזה…

אין השפה יכולה להיות בחינת נרתיק לתוכן נשמתי. כל הרודף במתכוון אחרי גילוי סודותיה של נשמת האָדם, היא בורחת ומתחמקת ממנו ב“עלמָא דִאִתְכַּסְיָא”. רבוא-רבבות צעיפים לה, לנשמת האָדם; יש אולי לעשות סדק צר באחד מצעיפיה, אך לעולם לא תגַלוה ערטילָאָה לעין בּשר.

ובכל זאת, היא, הנשמה, מתגלית מעצמה יום-יום, רגע-רגע במלים, בהברות, בצלצולים, בתנועות ובקריאות; היא מתגלית דוקא לא באותו רגע שאָנו ממתינים בקוצר-רוח לגילויה, ודוקא במקום שאין אָנו עתידים כלל להאזין לה, והיא מתגלית דוקא בצורה שאיננה מסוגלה כלל למשוך את העין או את האוזן…

אם אני מקשיב לפעמים לגילוייה של נשמתי, הנני מקשיבָם במלים עבריות הנופלות כמו מאליהן לתוך פּי או לתוך עטי. אין חפצי לאמור, כי נשמת האָדם אינה יכולה להתגלוֹת, אפילו גילוי כל-שהוא, באיזו לשון אחרת. בודאי ובודאי שהיא מתגלית, באופן זה או באַחר, בכל לשונות העמים, כי כל לשון, כשהיא לעצמה, היא אחד מגילויי נשמת האָדם, אבל, כמדומה לי, הלשון העברית היא היותר נוחה לה, היותר נשמעת לה והיותר טבעית לה. צרכי בני-האָדם היום-יומיים, שיש בהם הרבה מן החולין ומן הטומאָה, לא הוציאו עוד מתוך שפתנו את נשמתה לשער-האַשְׁפּות. החוקרים והבלשנים לא חיללו עוד את יִפעָתה ולא המיתו את תוּמתה וקדושתה על-ידי פּקחיוּתם ההגיונית….

בכל-אופן אין אני שומע קול-אלהים אלא בשפה העברית, שפת נשמת אומתי. אין קול-אלהים מדבר אל האָדם (והקול הזה אינו פוסק לעולם, והולך הוא מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית הימים) אלא רק בשפתו הוא, של בן-האָדם, בשפה שהיא ירושה לו מדורי-דורות. מעולם עוד לא ניבּא נביא בשפה נכריה לו.

אני מרגיש בהרגשה עמוקה, כי נשמת כל דורותינו, נשמת יצירתנו הלאומית, עצורה וגנוזה בחביוני שפתנו העברית. כל מלה ומלה עברית רווּיה וספוגה מרוחם, מיצירתם של אבותינו הגדולים בכל הדורות. “הסנה בוער באש ואיננו אוּכּל” – סמל הוא גם לשפתנו. אש-קודש יוקדת בכל מליה וניביה גם היום.

אני שומע ומאזין בשפתנו את דפיקות-לבה של האומה העברית…

וכל עוד ששפתנו חיה, לא ישתתק הלב העברי. – – –

 

יג    🔗

ידידי,

אל יהא דבר זה קל בעיניך! הן לא עלי להגיד לך, כי היהדות הצטיינה תמיד בזה, שעלולה ונוחה היתה להתרשם במידה מרובה או מועטה, בחיוב או בשלילה, מכל זרמי המחשבה האנושית. היהדות מעולם לא היתה חנוטה בחיתוּלי דוֹגמות ובעיקרים נוקשים. התפּתחותה התמידית ויניקתה מכל תחומי וגבולי המחקר, המדע והפילוסופיה, העידו בכל דור ודור על הכוח החיוני המיוחד הנטוע בלב היהדות, על כשרונה המיוחד להבדיל בכל שיטה ותורה, בכל מדע ומחקר בין הקליפּה ובין הגרעין, בין העיקר והטָפל, בין הנצחי והחולף-ועובר.

הציונות, התרכזותה של היהדות בנקודה חיונית גבוהה, גם נפשה-היא היתה פּתוחה לכל רוחות המדע ולכל קרני האור של המחשבה האנושית המתקדמת.

על כן חידה היא בעינַי כי ציונות זו, בת תחיית הרוח העברי, קופאָה על שמָריהָ זה זמן ידוע, מבלי אשר תושיט את קרני-מישוּשָׁה אפילו לאותם מחוזות-הרוח היותר קרובים לה.

תאמר, כי הציונות עברה מתקופת המחשבה, הניקור והחיטוט במַצפּוּני הרוח העברי, ותיכנס לתקופה של מעשים ממשיים ועובדות גלויות. הציונות חדלה להיות פּרובלמה מתלבטת במצָרֵי הרוח הלאומי ותהי לשורה שלימה של מפעלים ברורים ומסומנים כל-צרכם ולמוסדות כספּיים קבועים הדורשים יום-יום את מילוּי-תפקידם. ותשוּב ותאמר לי: כבר שָׂבענו למדי דרשות וחקירות, פּלפּולים וסוגיות חמורות בתורת הציונות, ועתה עינינו תלויות לבוֹנים, לבעלי יכולת חומרית, למשפּיעים על מהלך הפּוליטיקה המזרחית, לחרוּצים ונבונים בדרכי ההנהלה החברתית והמשק הכללי. זמירות ופזמונים כאלה כבר שׂבעה נפשי בזמן האחרון. אִמרות חדשות לא תגלה לאזני. ואני – באחת: ציון לא תיבנה בלי תורה שלימה, תורה המקיפה ומחוֹלֶלת פּתרונים לחידות חויָתנו הלאומית, תורה אשר בעבָר יסוֹדה ועיניה צופיות למרחוק. דבר ודאי הוא בעיני, כי בלי השתתפותה של המחשבה העברית המקורית, המחשבה החיה הנובעת ממעמקי רוחנו, ציון לא תיבנה. ואם תיבנה – לא לציון כזו התפּללנו.

תאמר: עם הבניין, עם התפּתחות המעשים והמפעלים בארץ-ישראל תבוא גם המחשבה, תיולד גם התורה הציונית ותסתמן בכל קויה ושרטוטיה. כי השעה דוחקת והאָרץ מחכה לבניה-בוניה, ולא להוזים וחולמים, לחקרנים ולפלפּלנים. הן אין אָנו יכולים לשבת בחיבוק-ידיים ולחכות בסבלנות מרובה ובאפס מעשה עד אשר תתבשל המחשבה הציונית כל-צרכה, ועל-פּיה, לכל חוקותיה ומשפּטיה, נבוא ונבנה, אָריח על-גבי אָריח, את בניינה של ציון.

דיבּורים כאלה היו כיום לאִמרות מתהַלכות בקרב המחנה, הנחשבות בעיני אנשים ידועים כחכמה עליונה וכגזירת ההגיון שאין להרהר אחריה.

אבל אם תאמר גם לי דברים כאלה, ואם הדברים יצאו מלבך באמת, אז הנך לוחם בי ובציוֹנים כמותי מלחמת טַחנוֹת-הרוּח.

יותר מארבעים שנה טפּחתי ורביתי בלבי את הרעיון, או את החלום, של מדינה יהודית, גם בתקופת חובבי-ציון, בימי התקציבים הציוניים של פּרוטות נחושת, לא חשבנו, אני וחברי הקרובים לי באותם הימים, אלא על מדינה עברית, מדינה לכל חוקותיה ומשפּטיה, כתַבניתן של המדינות הקטנות אשר לעמי הבאלקאן, רק בהוֹספה: מדינה קטנה בכמוּת, אבל גדולה באֵיכות.

היו ימים ושָׁנים אשר ראינו את המדינה היהודית כרפואָה שלימה לכל פּצעינו, פּצעי הגוף והרוח גם יחד, כפתרון גמור ועיקרי לכל הפּרובלמות החמורות והמטרידות של חיינו המדיניים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים. בפני הקהל הרב אָמנם לא הגדנו, לא גילינו כל אשר בלבנו ובחלומנו המדיני, לבל נהיה לשחוק וללעג בעיני הבריות. במאמרינו ובחוברותינו היינו משתמשים, בכל מקום שהיה עלינו לדבר על-אודות המדינה היהודית, בדיבורים ובניבים שיש בהם מעין כסות-עיניים, בסירוסי מקראות ובאמרות מכוסות ערפל, כי אֵימת הצנזורה היתה עלינו. אבל בחוגינו המצומצמים, בינינו לבין עצמנו, היינו מדברים עוד לפני ארבעים שנה דברים גלויים ומפורשים על-אודות שאיפתנו המדינית. אָמנם שום השגה ברורה לא היתה עוד לנו בימים האלה על-דבר הדרכים המובילים למדינה יהודית. ידוע-ידענו כי עוד לא איכִשַר דָרָא לרעיון המדיני של עם ישראל. ידוֹע-ידענו, כי כל העולם הגדול, וגם רוב בני-עמנו בתוכו, יתקומם נגד שאיפתנו המדינית, או לעוג-ילעיגו עלינו כעל משוגעים וטרופי-דעה. אבל איזו אמונה חזקה, איזה בטחון עצמי היה בלבבנו, כי היום או מחר, אם בדור זה או לאחרי דורות ותקופות, תיוָסד המדינה היהודית לכל חוקותיה ומשפּטיה וממנה תצא תורה, דעה, אחוה ושלום לכל העולם, אם גם לא ידענו איך ובאיזה אופן יתגשמו כל הדברים האלה.

הרעיון הציוני הלך והתפּתח וקיבל בפועל ובמעשה צורות שונות ותכניות שונות. קמו בקרבנו גם מפלגות וכיתות שונות, אבל כולן שאפו רק למטרה אַחת: ליסד מדינה יהודית על אַדמת אבותינו.

כאשר פּירסם הרצל את ספרו “מדינת היהודים” היה לנו דבר זה למאורע היתר גדול בחיינו הלאומיים. הוא אָמנם לא גילה לנו רעיונות חדשים, אבל הוא נתן צורה ודמות מסויָמה לכל אשר הגה לבנו במעמקים ובחדרי-חדרים. הוא הרהיב עוז לגלוֹת לכל העולם הגדול את אשר הגה לבנו במסתרים ימים ושנים, להגיד גלוי ומפורש לכל העמים כי במדינה יהודית אָנו חפצים.

ומני אָז כה נשתרש בלבנו הרעיון המדיני, כה נתגברה שאיפתנו לייסד את המדינה היהודית, עד כי היינו מחולקים רק על אודות הדרכים אשר עלינו ללכת בהן, רק על-אודות דרכי העבודה ולא על-אודות עיקר העיקרים: המדינה היהודית כשהיא לעצמה. מחולקים היו על אודות תכונתה של המדינה היהודית העתידה להבּנות, אם תהיה שתפנית (סוציאלית) או רכושנית, מחולקים היו המדינאים שלנו על-אודות הממשלות וראשיהן אשר עלינו לפנות אליהם בדבר הגשמת רעיוננו הגדול. אולם אדיר כל חפצנו היתה המדינה היהודית. פּתגמנו המפוֹצץ היה: היה-נהיה ככל העמים היושבים על אַדמתם ועומדים ברשות עצמם.

אולם מהפּכה באה בקרב מחשבתי, מחשבתי המדינית. מהפּכה זו נתהוותה מעט-מעט עד כי קיבלה צורה מסוימה. השאיפה למדינה יהודית, זו אשר קננה בלבי ובלב רבים מחברי עשרות בשנים, – שאיפה זו נראית לי עתה כבלתי עברית, בלתי משיחית ובלתי מתאימה לכל המהלך ההיסטורי שלנו. כל מוֹרשי-לבבי וכל הגיוני מוחי מתקוממים בכל עוז נגד השאיפה להיות ככל הגויים, נגד השאיפה ללכת בדרכיהם ולעשות כמעשיהם.

נפשי מתקוממת נגד המדינה היהודית לא, חלילה, משום שקשה להגשימה, להוציאָה ממחשבה לפועל, לעובדה. אין אני נבהל כלל וכלל מפּני האוטופּיה היותר דמיונית, אם רק יש בה אמת ויופי, חזון וגאוה.

פּעמים רבות נדמה לי כי כל דברי-ימינו, כל הוייתנו העברית וכל עצם קיומנו אינם אלא מחאָה חיה, ניגוד גמור לגבולות האפשר והבלתי-אפשר, שהקימו להם העמים היושבים על אדמתם.

מדינה יהודית, כפי שראו אותה בחזון-נפשם ליאון פּינסקר, הרצל, זנגוויל, נורדוי וכל המדינאים שלנו, – מדינה כזו כבר מופרכת היא מאליה, מתוך-תוכה. אצילֵי-הרוח, בחירי-החושבים, האנשים החדשים בתוך החברה הישנה כבר ראו, התבוננו ולמדו כי המדינה לפי המושגים המערביים, לפי גיזרתה ובניינה, מהותה ותכליתה אינה אלא סכנה ואסון גדול להתפּתחותה החופשית של האנושות ולכל אידיאַליה הנעלים. בשם המדינה הוציאו תמיד לטבח רבוא-רבבות אנשים, את כל הכוחות הפּורים, והמיטו צרות ואסונות על ראשי האנשים שלא אכלה אותם החרב, והמגיפות הבאות אחרי המלחמה לא גררו אותם בחֶרְמָן. בשם המדינה הכחידו, כאָמור, את הבריאים הצעירים והרעננים, והנשאָרים בחיים נעשו בשם המדינה בעלי-מומים בגופם וברוחם.

לא אָבוא להציע לפניך במכתבי זה את כל המסקנות, ולא גם את תמציתן, של טובי החוקרים ואנשי-הרוח בדורות האחרונים שהתקוממו בשם החופש, הדעת, היושר והצדק נגד המדינה בכל צורותיה שהיו לה עד עתה. הרי הספרים פּתוחים לפניך – צא ולמַד! חדשות לא אגלה לפניך, כאשר לא תמצא בכלל חדשות בחלק הספרות המדעית אשר אמרתי לך. היחס השלילי לצורת-המדינה הקיימת, הביקורת החריפה של יסודותיה, ההולכים ונופלים מאליהם, – כל אלה הדברים נעשו לחלק חי ואורגאני מהשכלתם הפּנימית של טובי הדור, שאינם עושים שקר בנפשם.

ובאותה עת עצמה שהמדינה בצורתה הקיימת היתה לסבל ירושה מכבידה ומעיקה על העמים, שקשה להפּטר ממנה, כי הנבנה במשך אלפי שנה אין להרוס במשך עת קצרה, כי גם מפּלתו של בניין עתיק כזה, של חורבה ענקית כזו, מביאָה חורבנות, הריסות ואסונות גדולים על ראשי העמים יוצרי המדינות וממשיכי קיומן במשך תקופות ותקופות;

[בעֵת] שהמדינות הקיימות מכבר, במערב ובמזרח, כל-כך נסתבכו ביחסיהן זו לזו, כל-כך נלכדו ברשתותיהן, בסכסוכיהן, במלחמותיהן זו בזו, עד שכמעט כל האנושות סובלת מזה צרות לאין-קץ – הנה את הרעיון המדיני שכבר נפסל ונפגם, נשחת ונתקלקל על-ידי מחזיקיו, נושאָיו ומעריציו אָנו באים לנטוע בקרב עמנו ועל אַדמת ישראל.

תאמר: המדינה שאָנו רוצים בה ושאָנו באים לייסדה תהיה מטיפּוס אַחר לגמרי, כי תהיה בנויה על יסודות היושר והצדק החברתי, כי מדינתנו תהיה לסמל ההתקדמות התרבותית, לסמל השלום והאחוה, למופת ולדוגמא בכל מוסדותיה ויסודותיה. תאמר: אָנו הבאים לייסד מדינה יהודית, לא נחזור על כל השגיאות והזדונות, הטעיות והנסיונות הבלתי מוצלחים של המדינות המתקיימות עד כה, כי מדינתנו-אָנו עתידה להיות למקור-ברכה לכל העולם.

ידידי,

גם אני-עבדך חשבתי, הגיתי וגם כתבתי כדברים האלה, בשפה עוד יותר נמרצה ובהתלהבות עוד יותר עזה.

נלחמתי בעטי ובפי שנים רבות על הציונות המדינית ועל ירושתם הרוחנית של הרצל וחבריו שהלכו לעולמם.

הציונות היתה בעינַי – מדינה עברית, רפּובליקה דמוקראטית, תרבות עברית חיה, פּוריה ומַפריאָה. רק למדינה עברית כזו חלמתי, התפּללתי וגם קויתי. אולם באו ימים, באו מאורעות גדולים בעולם, באו מהפּכות גדולות ועיקריות במחשבתם, וגם באופן מחשבתם של גדולי-הדור, של אצילי-הדעת שנשמה בקרבם. באו ימים שנתעשרנו בנסיונות חדשים וכבירים, – ומהפּכה באָה גם במחשבתי הציונית, שנשתרשה בלבי ובמוחי בהיותי עוד בן עשרים שנה. נתתי לעצמי דין וחשבון מכל אשר נעשה ונתהוה, נשתנה ונהפּך בעולם אשר מסביב לי וגם בעולמי-הפּנימי-אני.

והנני למסור לך בקיצור נמרץ קצת מן השאלות אשר שאלתי בזמן האחרון את נפשי-אני ומן התשובות אשר נסיתי להשיב על שאלותי אלה, מבלי עשות שקר בנפשי.

מדוע ואיך הייתי לציוני (אָז נקרא זה בשם “חובב ציון”) בהיותי בן עשרים שנה, בעת אשר כבר עברו עלי זרמי הרוח הסוציאלי, הקוסמופּוליטי והמהפּכני, אשר שטפוני אָז ביחד עם רבים מחברַי יוצאי בית-המדרש הישן? סמולנסקין השפּיע עלי, מַחברתו הקצרה של פינסקר “אבטואֶמאנסיפּאַציון”, הפּוגרומים הראשונים, הרוח הלאומי שאָחז אָז רבים מן העמים הקטנים באַרצות הבאַלקאַן. אולם יותר-מכּל השפּיעה על מהלך-מחשבתי אהבתי ליהדות, לספרותנו העתיקה והחדשה ורצוני העקשני להשאר נאמן לעמי ולתקוותיו המשיחיות, בצורתן הצרופה והעליונה.

ציונוּתי-אני, כציונוּתם של טובי חברַי, היתה מין רומנטיקה, שיר-השירים של נפשי שהיתה דבקה בכנסת-ישראל. –– נער הייתי ולבי היה נרגש אָז מהמליצות והשירים והחזיונות הנשגבים של משוררי ציון. גם הקריאּה התכופה בנביאי ישראל הלהיבה את רוחי הציוני. העליה הראשונה של הבילויים אשר עזבו את בית-מדרש-המדעים והלכו להקריב עבודתם לתחיית ארצנו ביגיע כפּיהם ובזיעת-אפּם עשתה עלי רושם כביר והגבירה בי את הרומטיקה הציונית. אולם בלבה של הרומנטיקה הזאת היה חי גם רעיון קבוע: היה-נהיה ככל הגויים! הלא אין אָנו גרועים מאותם העמים הקטנים אשר בארצות הבאַלקאַן, שהרימו ראשם בשאיפתם לחיות חיים לאומיים על אַדמתם וברשות עצמם. –– דברי הנביא אשר קרא כנגד אלה האומרים, כי על בית ישראל להיות ככל הגוים – “והעולה על רוחכם היה לא תהיה!” – אזהרה זו נמחקה מעל לוח לבבי וזכרוני מאליה, כאשר נמחקה מעל לוח זכרונם ולבם של רבים מבני דורי אָז. מתוך צמיחתם של חיים חדשים בדור ההוא ומתוך האידיאולוגיה של ביכּוּרי הציונות בעת ההיא, כמובן שלא שמו לב לאזהרתו של הנביא. גם השבועון הציוני בשפה הרוסית “ראַזְסְוֶט”, ביחוד מאמריו של משה לֵיב לילינבלום ומַחברתו הרוסית “תחית ישראל”, גם הם הועילו לפתח בי את הרעיון הציוני והלאומי, לפרנסו ולכלכלו.

וצריך לציין עובדה נפשית מתמיהה: הציונות שלי כשל כל חברי בעת ההיא היתה מצד אחד ריאקציה נמרצת כנגד השאיפה להתבוללות ולטמיעה בגויים (שאיפה שגם היא אָחזה בנו בהיותנו עוד נערים), שמצאָה לה הד וגם נשמעה כקול שופר מפי המשכילים העברים הראשונים, כיל"ג, ליוואנדה וחבריהם. סמולנסקין במאמריו “עת לטעת”, וכן בחלק הרביעי של “התועה בדרכי החיים”, ובכל מלחמתו נגד בן-מנחם הִתְּעִיב בעינַי את השאיפה להתבוללות: להיות ככל הגויים. ומצד השני היתה הסיסמה, הגלויה או הנסתרה, שבכתב או שבעל-פּה: “היה נהיה ככל גויים!” גם אָנו נייסד מדינה, גם אָנו נעבוד את האדמה, ניטע כרמים ונפַתח את תרבותנו אנו. ואם יקומו אויבים וצוררים מבחוץ להגלות אותנו מעל אדמתנו ולגזול את נחלתנו, גם אָנו נלחום ונשפּוך את דמנו ודמי אויבינו בעד ארצנו ושפתנו.

סתירה גלויה זו שקיננה בלב הציונות מראשית צמיחתה: לבלי היות ככל הגויים ויחד עם זה להיות ככל הגויים – סתירה זו לא היתה עוד בימים ההם מורגשת לנו. החיים החדשים והתקוות החדשות שצמחו ועלו אָז בלבנו, לב צעירי הדור, גשרו גשר על-פני תהומות המחשבה ועל-פּני הסתירות והניגודים שבעצם מחשבתה של הציונות. הניגודים הרעיוניים והסתירות ההגיוניות הלכו ונתפּשרו או נמחקו על-ידי החיים עצמם.

והנה באו הימים שנמשכתי בכל נימי נפשי אחרי ההשכלה האירופּית. טובי היצירות של ספרות העולם, זרמי הרוח של התרבות המערבית שָׁבו את נפשי שֵׁבי. רומנטיקה חדשה, מערבית, מודרנית. באותם הימים לא הרגשתי שום סתירה בין ההשכלה המערבית ובין הרגשתי הלאומית והציונית. הספרות האירופּית, המדעית והאמנותית לא לבד שלא הרסה בקרבי את חלומותי הלאומיים ואת תקותי הציונית המדינית, כי-אם להפך: בכל אשר קראתי בספרויות הגויים מצאתי רק סיוע לציונות, רק שיכלוּל לרעיונותי הלאומיים. מחשבתי הציונית (זאת זה עלי להודות) ינקה מתוך הספרות הכללית הרבה יותר מאשר נתפּרנסה מתוך ספרותנו העתיקה, הספרות הדתית. אָמנם עוד בשנה הראשונה להכנסי בספרות העברית כבר ניקרה במוחי המחשבה המתקוממת נגד התרבות המערבית, שהבּעתיה בחזיונות ובמאמרים שונים, ועוד אָז כבר הרגשתי וראיתי בחזון רוחי, שעתידה התרבות המערבית להיקָבר תחת חורבנה הקרוב-לבוא, ורק תרבותם של הנביאים, נביאי ישראל, עתידה לרשת את מקומה ולהנחיל אושר לכל הגויים. אולם, האמת ניתנה להאָמר, כי מחשבתי המתקוממת כּנגד התרבות האירופּית לא היתה בעיקרה גם היא אלא פּרי הקריאָה בספרות האירופּית, בלבי ובעֵטי נשמע רק ההד של אירופּה החדשה או המתחדשת, של אירופּה העתידה לבוא, של אירופּה החפשית כנגד אירופּה הישנה.


ניו יורק, ז' באדר תרפ"ב.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!