_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִכְתָּב גָלוּי לְהַמְּשׁוֹרֵר י. ל. פֶּרֶץ

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

אדוני הסופר, יכל יכלתי גם אני להתחיל את מכתבי אליך במשל ממדינת העורבים או העטלפים ולדבר אליך מתוך הערפל על-ידי רמזים וסודות;  אבל כבר רבו בעתונינו המשלים, החידות, והמליצות על הדברים הפשוטים, הברורים והמובנים.  עוד מעט ונשכח לדבר בלשון בני-אדם;  עוד מעט ונסיר את השכל וההגיון מכסא מלכותם. 

בוחר אנכי לדבר אתך בלשון ברורה.  מתודה אנכי לפניך ולפני הקהל הגדול, כי בנוגע לרבים מדבריך הנדפסים הנני בבחינת "אינו מבין".  אתה בחרת לך מקצוע אחד ב"הצופה" בשם "היחיד ברשות הרבים".  בתור אחד מרבים הנני נוטל לי הרשות לדרוש ממך, כי תדבר גם אלי בלשון המובנה לי.  והנה, לצערי הגדול, עלי להודות, ואולי גם להתבייש, כי קראתי ב"מדינת העורבים" שלך (בגליון ל"ט של "הצופה") את הפרק "מפריח יונים וסוסו", קראתי אחת ושתים ושלש ולא הבינותי, ובשום אופן לא יכלתי לרדת לסוף מחשבתך.  בקשתי לחבר באורים ופירושים לדבריך ומאומה לא עלתה בידי, מאומה.  רק הדיפלומטים אומרים, כי הלשון נתנה לכסות, ולא לגלות את המחשבה,  אבל אנחנו, הסופרים, סוברים,  כי העט נתן לנו לברר ולגלות את המחשבה שבמוח ואת הרגש שבלב,  ולא למען כסותם והאפילם.   כיון שיצא סופר או משורר לרשות הרבים,  הרי חובה מוטלת עליו לדבר בלשון, שהיא מובנה לרבים.   לא לגאוה תחשב לי, אם אומר, כי מבין אנכי בספרי שפּינוזה וקאנט גם במקומות, שהם קשי ההבנה,  וכמדומה לי, שאני מבין גם את ה "צרתּוסתּרה" של ניטשה,  ויש בכח השגתי והרגשתי להבין ולהרגיש גם את דברי הדיקדנטים והסימבוליסטים הצרפתים והאשכנזים.

והנה מה זה היה אתי, כי בבואי לקרוא את דברי ה"אשמאי" שלך, לא הבינותי מאומה, – לחלוטין מאומה.  וכמדומה לי, שאני מבין מעט את הלשון העברית, לכל הפחות, במדה, הדרושה להבין איזה מאמר, הנדפס במכתב-עתי עברי. לא הבינותי, למשל, באיזה פונדק האשמאי מדבר, כמו שלא הבינותי מה הוראתה של ה"יתד" אשר תקע במוחו, והמצע, אשר שכב עליו, – אם הם יתד ממש ומצע ממש,  או אולי רק בדרך רמז נאמרו הדברים.  אם כה ואם כה – הדברים בלתי ברורים ואין לישבם אף בדוחק.   ה"אשמאי" שלך מספר, כי בעל המחשבות "היה שוכב על מצעו ומוחו מטפטף יונים", – הרי אני קורא וסופר זה שנים רבות ובשום-אופן אין אני יכול לצייר בנפשי מוח, שמטפטף יונים;  בשום אופן אין אני יכול לשבר את אזני וכלי-מחשבתי, כי יהיו נוחים ומסוגלים לקלוט מבטא משונה ומוזר כזה.  הלאה מספר ה"אשמאי" שלך: "ואנשי השוק יושבים ואוכלים, ושותים... אוכלים הם יונים צלויות, שותים הם יין אדום, – דם היונים, וזורקים את העצמות לעורבים..." –  מה פירושם של הדברים האלה?  היונים הלא הנן מחשבות, ומה הנה יונים צלויות?!  מחשבות צלויות?  ומה הוא ה"יין  האדום – דם היונים",  שאנשי השוק שותים?  האם כונתך לדם המחשבות?  ומה הנה העצמות, שהם זורקים להעורבים?  האם גם הנה עצמות המחשבה?  לא אבין דבר, כשם שאין אני מבין מה פירושם של "עלי הזית" אשר העורבים קושרים אותם לכתרים על ראשי המסובים.  אבל לא רק את המלים והמבטאים הבודדים של האשמאי שלך לא הבינותי, כי-אם גם את כל ספור המעשה שלו לא הבינותי כלל וכלל.

יודע אנכי, כי רוב הקוראים והסופרים, ובפרט אלה החדשים והצעירים, יבושו להודות, כי לא יבינו את דברי "מפריח היונים וסוסו".  כל אחד מהם יחשוב בלבבו, כי רק הוא ה"אינו מבין", אשר אותו הוקעת לעיני השמש ("הצופה", גליון כ"א), – והמעשה של בגדי המלך, באגדות אַנדרסון, יוכיח.    אין אחד רואה, אין אחד מרגיש מאומה ואין אחד מבין מאומה, – ובכל זאת כל אחד קורא: אני רואה, אני מרגיש ואני מבין!  באחד בתי-מצפה-הכוכבים התאספו גדולים וקטנים, גברים ונשים, להביט דרך האַספקלריה הגדולה אל אחד הכוכבים.  הגדולים הביעו את השתוממותם והתפעלותם על המחזה הנהדר, שהמה רואים ברקיע השמים;  רק אחד הילדים קרא: "אין אני רואה מאומה!" – אז הטה התוכן את קנה-הצופים הנה והנה, למען כוון אותו אל מול פני הכוכב המבוקש;  אולם הילד לא חדל מלקרוא: "אין אני רואה מאומה!" – רק אז התבונן התוכן וראה, כי לא הסיר את הכסוי מעל קנה-הצופים.

רבותי, אין אני רואה מאומה!  אתם אולי תקראו לי: "עור הנך!" ואני אקרא: אולי לא הסיר החוזה את הכסוי מעל קנה-הצופים שלו! או: אולי האספּקלריה שהוא מביט בה, איננה כל-כך בהירה!

לא להרגיזך ולא להקניטך, אדוני הסופר, באתי במכתבי זה אליך, כי-אם להגיד לך את האמת אשר בלבבי.  הנני מתיצב אל עמוד הקלון בראש נטוי ארצה ומתודה ואומר: אין אני מבין את דבריך!  אולי בי האשם ובי החסרון, ואולי בך, אדוני, האשם ובך החסרון;  אולי אשם בזה קוצר המשיג ועומק המושג, ואולי אין בזה כל מושג, כי-אם מלים יפות וריקות לבד: עורבים ויונים, יונים ועורבים, ולא יותר.

פניתי אליך, אדוני, במכתבי זה, יען כי בתומתי אני חושב, שחובתנו, חובת הסופרים העברים, היא – לתת להקוראים מושגים ברורים ובריאים;  חובתנו היא להרחיב את אופק מחשבתם ולהעמיק את עולם רגשותיהם, ולא להביא ערבוביה במוחם.   החוזים צריכים ללכת לפני בני העם כעמוד אש להאיר את חשכת מושגיהם, ולא להיות להם כעמוד ענן, המאפיל את שארית ניצוצי האור, הזורחים ומבריקים עוד זעיר פה וזעיר שם.  מובטח אני, שרוב קוראי דבריך ב "הצופה", מעין אותן המעשיות של ה"אשמאי", לא יבינו, מה הם קוראים;  ואלה מהם, האומרים, כי המה נהנים מדבר-מה, שהמה מרגישים, או גם מבינים דבר מה, – רק את נפשם המה מרמים.  תן תודה, אדוני, כי חובתנו היא לתת להקוראים בעד פרוטותיו מזון רוחני, הנוח לעכול, ולא לחבר למענם "זהר" חדש וקבלה חדשה.   חובתנו לכתוב בעתונים, שנוצרו בעד הקהל הגדול, דברים ברורים, שאין לטעות בהם, ושאין לגלות בהם כמה פנים, ולא לכתוב דברים, הדורשים באורים ופירושים אין קץ, כמו שעשו רבותינו בשנות החושך...

הנני כותב אליך, אדוני, את מכתבי הגלוי, יען כי בטוח אני, שימצאו בקרבנו צעירים, אשר יחקו את נסיונותיך החדשים, והיית להם למופת במליצותיך וחידותיך, אשר אין פתרונים להן;  אז תרבה בספרותנו החשכה, אז תגדל בקרבנו מבוכת הרוחות, שהם נבוכים ומבולבלים גם בלאו הכי.  הן מי כצעירי עמנו נוחים להחלות  בכל מיני מחלות-הנפש, ומי כצעירינו נוחים לכל מיני חקויים, בפרט בענינים, שאינם דורשים עבודת השכל ויגיעת הרוח.

 

ברגש כבוד ויקר, – ר. בריינין

ברלין, 1902.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה