_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכס נורדוי

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

הארי, כשהוא נפצע קשה ביער, משמיע רק שאגה אחת איומה;  אחרי כן הוא מסתלק, מסתחב, בהיותו זב דם, הצדה, מתחבא, בלי אנקות וזעקות, באיזו מאורה, באיזו חורשה, במקום אין עוברים ואין רואים, ושם – הוא גוסס בפצעיו האנושים, גוסס בלי העויות, ומתקרב אל קצו, קץ כל בשר, בהיותו עוד מלא גאה וגאון.

כך היה גוסס וכך מת הארי שבחבורתנו – שמחה מאיר (המכונה מאַכס) נורדוי.

מתוך עוני, מתוך דחקות, באיזו דירה צרה, בקומה חמישית, – מאורת אדם, בבירת-העולם, – עזוב, כמעט נשכח מלב, ופּצוע ברוחו, נסתלק מאתנו האָדם הגדול, היהודי הגדול.

לפני שנתיים בדיוק כתבתי על אדות נורדוי את המאמר "הסבא הגדול – והטראגדיה היהודית"[1], ובו אָמרתי:

"לפני יותר מעשר שנים הציגו בפאריז, ואחרי כן גם בערים אחרות, מחזה (שכתב הדראמאטורגן הנודע מוריס דונה[2], אחד מחברי האקדמיה הצרפתית) מחיי ההוֹוה.  בין הנפשות, שהועלו על הבימה, היה יהודי זקן, שקהל הרואים הכיר בו את צורתו של מאכס נורדוי.  נורדוי היה בעיני סופר-החזיונות הנזכר סמל היהודי המודרני עם מעלותיו, ועוד יותר – עם פּגימותיו וחסרונותיו.  היהדות החדשה השואפת לשחרור ולגאולה, – אותה היהדות המלאה סתירות וניגדים פּנימיים, נצטלמה במוחו של הדראמאטורגן בצורתו של נורדוי.

לפני כחמש-עשרה שנה כתב אחד החוקרים בצרפת ספר על דבר "הרוח היהודי" וסימניו המובהקים.  וגם המחבר הזה הקדיש פרק מיוחד לנורדוי.  חוקר-הנפש הזה רואה בחכם-עמנו זה יהודי טיפוסי, שרוח עמו ותכונת נפשו מצאו בו את הביטוי היותר מלא, היותר חד וחריף.

נורדוי היה (מיום אשר התוַדע אל אֶחיו) בעיני העולם הנכרי לסמל היהודי המודרני, לצורה כוללת, לצביון לאומי. 

בזמן האחרון היה מאכס נורדוי סמל מובהק לטרגדיה הלאומית שלנו.  מעת שהחלה מלחמת העולם, משנת 1914, הוא שבע נדודים ורוגז.  כארבעים שנה התגורר בפּאריז, ורבים מגדולי צרפת היו מידידיו וממוקיריו, ומהם גם מבאֵי ביתו.  והנה אך פּרצה המלחמה – שׂמוּהו במשמר בין הגרמנים הזרים הנאסרים.  ורק בהשתדלותו של אחד משרי-צרפת הגבוהים, שהכיר במקרה את נורדוי בתוך הנאסרים, עשו אתו חסד ונתנו לו את הרשיון לעזוב במשך עשרים וארבע שעות את גבולותיה של מדינת צרפת ולִגְלוֹת עם בני-ביתו למדינת ספרד.  את הונו, פּרי עבודתו הספרותית, ואת כל קנייניו, מטלטליו, ספריו ורהיטי ביתו החרימו לממשלה.  יותר מחמש שנים חי נורדוי במאַדריד, בהיותו נקי מכל נכסיו, והוא ובני-ביתו טעמו את מרירות הגלות, גלות בתוך גלות (אגב, גם בשבתו בספרד ובסבלו שם עוני ומחסור עשה הרבה לטובת עמו ולקִדְמַת הציונות).

מיום שהחלה מלחמת העולם נוכח נורדוי, האזרח הגדול של ספרות-העולם, שאין לו לא רק מולדת בגולה, כי אם גם מקלט-לילה בטוח.  הוא הרגיש כי זר ונכרי הוא בארצות המערב, שלמען התפּתחותן התרבותית והמוסרית הקדיש רוב שנותיו וכוחותיו.

נורדוי נולד בבודאפּשט, בהונגריה, ושם עברו גם ימי עלומיו.  אולם ההונגרים החביבים, ה"ידידים הנאמנים" ליהודים בני ארצם, חשבוהו תמיד לצרפתי;  והצרפתים הביטו על הסופר הגדול כעל גרמני נלהב, שהקדיש את גאוניותו לספרותו של עם-חֶרְמָם.  והגרמנים, שבשפתם כתב נורדוי והעשירהּ ובספרותם עבד והרחיבהּ, – הגרמנים הביטו עליו כעל יהודי, כעל צרפתי, כעל ציוני שנפשו מוזרה להם.  ובימי המלחמה, מעת שנתפרסמה הכרזת באַלפור, ראוהו האשכנזים בתור ידידהּ ומעריצהּ של אנגליה השנואה להם תכלית שנאה.  כל אחת הארצות הנלחמות חשדה בנורדוי, שהוא אויבה והנהו אוהב את הארץ והעם הנלחמים בה עד-דכא.  

ונורדוי הנהו באמת אויב ושונא לא לאחד העמים, כי אם לכל השקרים המוסכמים והבלתי-מוסכמים באשר הם שם, אויב לכל מיני עריצות ואכזריות, והנהו אוהב להאמת, הצדק והמשפּט.

הסופר הגדול והיהודי הגדול נשאר בכל גדלותו הרוחנית ולא זז אף כחוט-השערה מנקודת-גובהו האנושית-מוסרית גם בימי גלותו המרה ובימי עוֹניוֹ המרודים.

על ידי השתדלות נמרצה, תכופה וארוכה מצד חיים וייצמן נתנה הממשלה האנגלית, בקץ החורף שעבר, את רשיונה לנורדוי לבוא ממדריד לונדונה.

נורדוי היה היוצר של הפּרוגראמה הבאַזילית, בכל זאת היה חשוד בעיני האנגלים על גרמניוּת, שבאמת-לאמיתה היא מתנגדת לרוחו, למהותו הפּנימית, למזגו ולהשקפת-עולמו.  וגם בשבתו בזמן האחרון בלונדון הרגיש את עצמו בגולה.  האנגלים כיבדוהו – וחשדוהו.  הוא ידע, כי הבולשת החשאית נותנת בו עֵין השגחתה היתירה.  והסבא הגדול לא נשא פּנים גם לשרי אנגליה, ויגביה את תביעתו כלפיה ויזהיר על הדיפּלומאטיה שלה.

ירחי שבְתּוֹ של נורדוי בלונדון, בקיץ שחלף, ועמדתו בוועידה הציונית, הם פּרק מיוחד, מלא צער ויגון, שאין עִניינוֹ בכאן.

אחרי השתדלויות שונות התירה הממשלה הצרפתית לנורדוי לשוב פּאַריזה לבני-ביתו, שהם אזרחי צרפת.  ימים מועטים אחרי שובו לשם חלָה במחלה עזה ומסוּכנה, וכבר דאגו לחייו של הסבא, והנה – עוד לא ירד מעל ערש-דויו, וכבר הרימו האנטישמיים בצרפת קול צווחה והַתרָאָה נגדו.  ואנו קוראים בטלגראמה מלונדון את הידיעה המרגיזה הבאה: "האנטישמיים בצרפת החלו בתעמולה נגד הד"ר מאכס נורדוי, אשר שב לפני שבועות אחדים לפּאַריז לגור שם.  האנטישמיים דורשים, כי יגרשו את נורדוי מגבולות צרפת, יען כי מרגל גרמני הנהו, ואם הממשלה לא תגרשהו, אָז ישתמשו הם בידם החזקה.

"אלה תולדות הטראגדיה היהודית!  זוהי שֵׂיבָתו של היהודי הגדול, של הלוחם בעד הצדק העולמי ושל יוצר התוכנית הציונית.

"לפני כעשרים שנה, כאשר הציבו מצבה על קברו של היינריך היינה בפּאַריז, היה נורדוי המספּיד הראשי, בין יתר דבריו קרא המספּיד: האגדה מספרת, ששבע ערים בארץ יון התווכחו ביניהן, וכל אחת מהן טענה, כי לה הכבוד והגדולה, יען כי בה נולד המשורר הוֹמר.  אולם בנוגע להיינה הננו שומעים יום-יום את ההפך מזה: כל אחת הארצות וכל אחד העמים קוראים: לא לנו הוא.  הצרפתים אומרים: גרמני הוא, והגרמנים – יהודי הוא.  והיהודים – לא לנו, לא לנו!

"המספּיד והנספּד – גורל אחד היה להם.  אולם ההבדל הוא בזה: נורדוי הוא שלנו, שלנו בכל לבו ונפשו, כי הוא שב אלינו בתשובה שלמה, ולתחיתנו הלאומית הקדיש את עשרים וחמש שנות חייו האחרונות.  לנו ולתקומתנו הקדיש את גאוניותו ואת כל מרצו – ובו הלא אנו מתגאים באמת.

"על כן חובה לאומית היא עתה להביא את הסבא הגדול בכבוד רב לארצו ולבנות לו בית על הר הצופים, כי צופה היה לעמו מיום עלותו על הבימה הציונית בבאזיליאה, זה קרוב לרבע מאה שנה – – –"[3].  

התשובה אשר נתנו הציונים של כל העולם, אשר נתן העם העברי, על שאלתי זו, – היתה שלילית.  כלומר, לא נתנו כל תשובה.  לא שמו גם לב לזה.  זהו חטא לאומי, אשר לעולם לא יכופר ולא יכוּבָּס.

ד"ר מאכס (שמחה מאיר) נורדוי, היה אחד הסופרים המצוינים וחריפים בספרות האשכנזית, מיום אשר ירד הסופר בּוֹגוּמיל גוֹלץ[4] מעל במת הספרות, לא קם סופר כנורדוי אשר ילחום בכל כך עוז ותוקף עם תהפּוכות דורנו, ואשר בחֶבלוֹ נפל פּרסום רב כזה.  ספריו הגדולים של נורדוי תורגמו לכל השפות החיות, והם הולכים ונדפסים מהדורה אחרי מהדורה.  הסופרים האירופּיים הצעירים, יוצאי האסכולות החדשות, אלה המביטים על העולם מבעד ערפל ואוהבים בכל את הכֵּהוּת ואת הסודיות, הם אינם אוהבים את נורדוי, אשר ההגיוניות, הבהירות והצלילות מבריחות את כל מפעליו הספרותיים מן הקצה אל הקצה..  גם הנשים המפונקות, או המתפנקות, אינן להוטות כל כך אחרי ספריו.  עוז מחשבתו ההגיונית, תוקף דעתו המסקנתית, צבא מוֹפְתיו המדעיים, משפּטו החרוץ והמוחלט וגובה תביעתו המוסרית מן העולם דוחים מעליו את לב הקוראות, המבקשות קריאה נוחה, נעימה וקלה.  המורים מעל הקתדראות, כהני החכמה העמוקה והכבדה, וכל אלה החופרים במַחשך, בנקרות המדע, – כל אלה החרטומים, כבדי העין וכבדי הפּה והעט, מביטים מגבוה על נורדוי המסביר והממתיק את רזי החכמה בשביל הקהל הגדול[5].  כיון שאיש המדע כותב בשפה ברורה ויפה, או כיון שהחוקר הוא גם מספּר או עתונאי, כבר חושדים במדָעִיותו.  ההתלבטות הלשונית וחסרון הרגשת היופי היו לסימן של חכמה עמוקה ויסודית.

למרות כל אלה רק מעטים הם כיום הסופרים, שאינם מודים בהשפעתם המרובה של ספרי נורדוי על המחשבה המערבית, על ההכרה ההגיונית של דורנו.

נורדוי הוא סופר יחיד במינו ונפלא באהבתו אל האמת ההגיונית.  את עבודתו המדעית והספרותית הקדיש לשאלותיה הראשיות של התרבות האנושית בכלל, של התרבות ברוחב היקפה ועומק יסודותיה, ולא שם את לבו, – עד היותו לציוני, – לעמו ולמולדתו בפרט.

כמעט איש לא ידע עד שנת תרנ"ו, כי הסופר נורדוי הוא יהודי.  הוא, אמנם, לא כיחד זאת מעולם, אבל גם לא נשא זאת על שפתיו.

איך נעשה נורדוי לציוני, מי או מה הולידו את המהפּכה העמוקה בנפשו של הסופר הזה, שהיה רחוק מהיהודים והיהדות תכלית הריחוק, כי יתייצב בשורה הראשונה של הלוחמים בעד תקומת עמנו?  ביקשתי לדעת את תולדותיו, את חינוכו וגידולו בבית הוריו, בתקוותי למצוא בהם את הפּתרון לחידה הנפשית הזאת.  לשוא היה עמלי, כי בכל ספרי האגְרוֹנות (לֶקְסיקונים) ובכתבי-העתים בשפות שונות, אשר מצאתי בהם מאמרים על אדות נורדוי, לא נאמר בהם, בנוגע לתולדותיו, אלא בקיצור, "נורדוי נולד ביום העשרים ותשעה לחודש יולי, בשנת 1849, בבודאַפּשט".  ורק באחדים מהם נאמר גם, כי אביו היה יהודי מלומד.  אולם בנוגע ליהדותו של הסופר וכן בנוגע ללימודים אשר קנה לו בילדוּתו ובנערוּתו, כולם עוברים הם על הדברים האלה בשתיקה גמורה.

חודשים אחדים לפני הקונגרס הציוני הראשון פּניתי במכתבי אל הד"ר נורדוי ואבקשהו, כי יספּר לי על דבר הוריו ועל אופן חינוכו בשנות נעוריו.  הוא מילא בחיבה מיוחדה את בקשתי זאת.  ואני נותן פּה תרגום מאחד ממכתביו אלי מפּאריז, מיום 16 ביוני שנת 1896, בנדון זה: "...בני משפּחתי מצד אבי היו ספרדים;  אבותי התגוררו לאחרונה בעיר שיגוביה (Segovia) בספרד ומשם נתגרשו.  בני משפּחתי קבעו, אחרי הגירוש הזה, את מקום מושבם בטוניס, במשך של שלושה דורות;  משם הלכו ונדדו לתורכיה, וישתקעו בארץ זו במשך של ארבעה דורות.  בסוף המאה השבע-עשרה נקרא אחד מאבותי לקרוטושין במחוז פּוזן, להיות נאמן (רינדאַנט) בעדת ישראל של העיר הזאת.  ומהעת ההיא, זה כשתי מאות שנה, נשארה המשרה הזאת בקרב בני משפַחתי כירושת אבות וכנחלת-קדומים, ההולכת ונמסרת מדור לדור, מאָב לבן.  גם כיום הזה נושא עליו אחד מדודַי מִשְׂרַת מזכיר לעדת-ישראל בקרוטושין.

"אבי נולד בקרוטושין בשנת 1799 ושמו היה גבריאל בן עוזר בן שמחה נאמן וכינוּיו זידפעלד (את הכינוי הזה בחר לו אבי-זקני, בשעה שנגזרה גזירה על היהודים בפּוזן לקבל עליהם כינויי-משפּחה).  אחיו הבכור של   אבי-זקני בחר לו את הכינוי "וויענער".  את הכינוי "נורדוי" בחרתי לי אנוכי בעצמי, בהיותי נער בן שש-עשרה שנה, בהסכמת אבי וברשיון הממשלה.

"אבי, בהיותו נער, למד תורה בישיבת ליסא, במחוז פּוזן, ויהי אחרי כן לתלמיד חריף ואהוב לבעל ה"חוות דעת";  ומידי הגאון הזה קיבל אבי את התואר "רב".

"מורה מורנו הרב רבי גבריאל בן החבר רב עוזר (אלה היו תאריו) שנא את הרבנות, ולא חפץ להורות ולָדִין, להכשיר ולהטריף בתור רב באחת הקהלות, כי אם בחר בעבודת מורה ומחנך לילדי ישראל, אחרי אשר שמע אבי בלמודים באוניברסיטאות של ברלין ושל ברסלוי, לוּקח בתור מורה לבית הרב רבי ש"י ראפּופּורט בפּראג, ומשם לבית משפחת הרב רבי משה סופר בפּרסבורג.  מבית החת"ם סופר נקרא אבי בתור מורה ומדריך לבית פישהוף באלטופן (Altofen).  חכם המדינה ד"ר אדולף פישהוֹף היה תלמידו וחניכו האחרון של אבי.

"מספרי אבי אקרא לפניך: א) 'יסוד שפת עבר' (דקדוק לשון עברית).  ההוצאה הראשונה נדפסה בפּראג בשנת 1831, ואחרי כן יצאו מספר זה מהדורות רבות ושונות.  ב) העתקה אשכנזית מספר 'קהלת' עם הערות תולדיות ופילוסופיות.  ג) 'לקוטי פּרחים'.  שני הספרים האחרונים נדפסו בפּראג בשנת 1850.  ד) שירים רבים בשפת עבר, מקוריים וגם מתורגמים משפת אשכנז, אשר נדפסו ב'בכורי העתים'.

"אבי, מלבד שהיה בקי בחדרי התורה וסופר עברי ממדרגה העליונה, היו ידיו רב-לו גם בשפות ומדעים.  הוא ידע ידיעה עמוקה את השפות הקלאסיות, את השפה הצרפתית והאיטלקית.  הוא כתב שירים וחזיונות גם בשפה האשכנזית.  אחד מחזיונותיו (דראמה) בשם 'מַתילדה דוגלאס' נדפס, ואם זכרוני לא יטעני, הנה גם הוצג על אחת הבימות.

"אחרי כל אלה היה אבי עני מדוכא בכל ימי חייו, וכל ידיעותיו הרבות במקצועות שונים לא הועילו לו.  הוא מת בחודש אפריל שנת 1872 בשנת השבעים ושלש לימי חייו[6].

"אמי רוזליה (שרה) לבית נלקין היא בת ריגה.  היא נולדה בשנת 1813.  לאָשרי אמי עודנה חיה, והיא יושבת אתי בביתי בפּאריז.  אבי היה שומר מצוה וחרד על כל מנהגי ישראל במלוא מובן המלה, והיה משתדל לחנך גם אותי ברוחו, להיות זהיר ומדקדק במעשים טובים ובמצוות כיהודי נאמן לאלהיו ולעמו.  למדתי בנעורי תנ"ך, דקדוק שפת עבר וגמרא.  כאשר נעשיתי בר-מצוה, הייתי מעוטף ומוכתר בטלית ותפלין.  בחג הפּסח הייתי מקיים את הסדרים כהלכתם;  בחג האָסיף הייתי מקיים את המצוה לֵישב בסוכה.  כן צמתי והתעניתי בימי הצומות והתַענִיות, כאשר גם שָמחתי בשמחת-תורה.  הנך רואה, איפוא, כי שנות נעורי עברו עלי בתורה ובמצוה, כשנות נער יהודי בבית יראים וחרדים.  אולם אבי, בכל היותו קשור ודבוק ביהדות המסורתית, היה הוגה-דעות חפשי ברוחו.  לכן לא הניח מכשולים על דרך התפּתחותי הרוחנית.  במעשה הייתי צריך להיות ולחיות ככל היהודים ולהתנהג כמוהם, אבל איש לא שם מַעצור לשכלי לחקור ולדרוש ככל העולה על רוחי.

"במלאת לי חמש-עשרה שנה עזבתי את ארחות חיי היהודים ואת לימודי התורה.  היהדות היתה לי מעתה רק זכרון, בכל אופן זכרון נעים.  הפואיסיה של שנות ילדותי, חלומותי והזיותי משנות נעורי עשו כעין מסגרת-אור לזכרון הערב הזה.

"ומאז כבר הרגשתי את עצמי כאשכנזי, ורק אשכנזי.  חברי ורֵעַי, ידידי ומכרי, מורַי ומְאורי היו מעתה רק אריים, נכרים, ולא עברים.  ואין כל ספק, שהייתי מגיע בשיטת ההתבוללות, שאחזתי בה למעשה, עד המסקנה האחרונה, הקיצונית, – שהייתי מגיע אולי עד מקום אשר משם לא ישובו, לולֵי שהייתי מתעב בכל נפשי, מצד אחד, את השקר והכחש לקבל דת, שאין אני מאמין בה, ומצד השני נכמרו נחומי על אמי, לבל אמרר את חייה, בעזבי את דת אבותי, ולבל אחלל את זכרון כבוד אבי החרות עמוק בלבי.

"וכן נשארתי משנת השש-עשרה עד שנות הארבעים לימי חיי בלי כל קישור וחיבור אל היהדות.  על פּי דעותי, השקפותי ורגשותי הרגשתי את עצמי כאשכנזי לאומי מכף רגלי ועד קדקדי.  רגש מולדתי-אני נרדם בי כל אותן השנים, עד כי דמיתי, שכבר מת הוא בקרבי, וגם עקבותיו נמחו מעל לוח לבבי.  בעיותיה של הקולטורה האנושית בכלל בלעו את חיי רוחי ולבבי, עד כי אפֶס מקום לגעגועֵי הילדוּת ולזכרונות הנוער.

"האנטישמיות היא-היא אשר פּקחה את עיני לשוב אל יהדותי אשר שכחתיה.  השנאה אלינו היא אשר למדתני לאהוב את עמנו.  משנה לשנה תגדל בי התלהבותי לעמי, תרֶב בי גאותי, שאני מתגאה במולדתי.  עתה הנני יודע, כי אח אני לכל בני ישראל.  כאשר הדפּיס ידידי היקר את ספרו "מדינת היהודים", והוא ורעי האהוב השני זנגביל דרשו מידי, כי אהיה לעזר לעובדים וללוחמים בעד תחיית ישראל וארצו, הנני מקריב מאז את כוחותי המועטים וכל אשר בי על מזבח הרעיון הזה, אשר לקח את כל לבי ולכל בו חיי רוחי..."

כמדומה לי, שבמכתבו זה של נורדוי יש למצוא מפתח לפתרון חידתו הנפשית.  החינוך היהודי בבית הוריו וירושת הדורות, דורות של לומדי תורה ועסקנים ציבוריים, הם-הם שהשיבו את הסופר הגדול לעמו, אחרי אשר נקרע מעליו יותר מרבע מאה שנה.

עתה הנני שב לספּר את תולדות נורדוי ולתאר בקיצור מהות עבודתו הספרותית.

עוד בהיות נורדוי נער היתה לו תשוקה מיוחדה ללמוד את חכמת הרפואָה.  תשוקה זו באה לו בירושה מאבותיו הספרדיים, אשר נתנו, בדורות הביניים, את היתרון לחכמת-הרפואה המעשית על פּני יתר החכמות.  הורי נורדוי היו, כאמור במכתבו אלי, עניים מדוכאים.  על כן היה אָנוס ללחום בעצמו את מלחמת קיומו, החומרי והרוחני, עוד מימי נעוריו.  למען יהיה ביכלתו להכנס לאוניברסיטה ולשלם שם את שׂכר השיעורים במחלקה המדיצינית, ולמען יהי ביכלתו לכלכל גם את כל מחסוריו וצרכיו ההכרחיים, צרכי הגוף וצרכי הרוח, החל לעבוד, בהיותו נער בן שש-עשרה שנה, בעתונים יומיים.  עוד לא נמלאו לו שמונה-עשרה שנה, והוא כבר נמנה לעוזר קבוע במערכת של העתון היומי Pester Lloyd.  בשנת 1870 יצא נורדוי לרשות עצמו: הוא יסד שבועון בשם "אונגאַריאשה איללוסטרירטה צייטונג".

בשנות למודיו באוניברסיטה ראה נורדוי עמל, וסבל מחסור לא-מעט, היום היה לו לעבודה עתונאית וספרותית, עבודה קשה עד-מאוד, והלילה – לעבודת שיעוריו בחכמת-הרפואה.  ביום היו ידיו מלוכלכות בדיו, ובלילה – בשָׁפֹיר ושִׁלְיָה.  הוא היה מתמיד גדול בלימודים ושקידתו היתה עצומה לבלי-חוק.  בריאותו המוצקה כברזל עמדה לו.  בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים התנהג בצניעות, בתום וענוה, למרות כשרונותיו המזהירים והמפליאים.  הוא ידע את חסכון הזמן.  לא היה מבזבז אף רגע אחד לבטלה.  כל מעשיו ולימודיו היו בסדר, במשטר, במתינות ויישוב-הדעת.

בשנת 1872 קיבל באוניברסיטה אשר בפסט תעודת דוקטור לחכמת-הרפואה.

עוד מראשית צעדיו על שדה הספרות העתונית נראה בו כשרון רב ומיוחד במינו... רוחו הנוח להתלהב ולהתפּעל מכל מאורע וחזיון, כשרונו לנתח כל עניין לחלקיו, סקירתו החדה החודרת לתוך כל דבר ועניין, מהירות תפיסתו, עומק שכלו וקַלוּת עטו הם-הם שעמדו לו לבצר עמדתו בעתונות היומית של אותו הדור, מבלי אשר היה לו כל צורך במכתבי-המלצה ובסוככים ומגינים.

יש בעלי כשרונות, ביחוד בין המשוררים, אשר יצירתם הפּיוטית של ימי שחרותם היא גם היותר מוצלחה והיותר רמה ונישאָה, אשר לגוֹבהה לא יתנשאו עוד כל ימי חייהם.  לא כן היה נורדוי.  הוא לא היה בימי נעוריו משורר ופייטן (רק כעבור עשרות שנים צמחה ברוחו הנטייה גם לשירה ופּיוט, שנגלתה ביחוד בספרות ה"אגדות", שהקדיש לבתו היחידה).  לא על-ידי התרוממות הרוח ועל-ידי השפּעה ממרום (מה שאנו קוראים בלע"ז "אינטואיציה") כתב מה שכתב בבחרותו.  הוא היה, פשוט, עובד-ספרותי בנעוריו, עובד חרוץ ובעל כשרונות נעלים.  הוא כתב בשביל הלחם, בשביל שתהיה ביכולתו לשלם שכר לימודיו וגם להיות לעזר להוריו.  לכן לא היה כל ערך מיוחד למאמריו מן הימים ההם.  נורדוי כתב אז בעד הרגע, ואת תעודתו זאת מילא באופן היותר טוב.  אולם כחלוף הרגע ונשכח גם מה שכתב.

אגב: נורדוי היה בבחרותו אחד מהטופסים הראשונים של העתונאי היהודי בשפות הלועזיוֹת: מהיר ההשגה, זריז, זרזיר-העט, חסר-צורה מובהקה, נוח להסתגל ולהתרשם, חסר שורשים עמוקים באיזו קרקע, חסר סביבה בריאה, סופר שעֵטו בכּוֹל ועט כּוֹל בו.

אחרי אשר גמר נורדוי את חוק לימודיו לא חפץ "לפתוח את חנותו" תיכף ומיד וליהנות מפּרי עמלו בתור רופא-חולים מוסמך, כאשר יעשו רוב הצעירים הסובלים מחסור בימי לימודיהם, ועיניהם נשואות אל היום אשר יתנו על ידם תעודת-רופא ויוכלו גם הם לשׂבּוע מפּרי אומנותם.

נורדוי זה שבעשרות שנות חייו האחרונות היה כבד-תנועה, ובשום אופן לא יכלו להניעו לעבור את ים האוקיינוס, היה בנעוריו אחוז בולמוס הנסיעה.  בתור בעל מזג רותח שאף "לחבוק זרועות עולם".  הוא שאף לראות בעיניו את דרכי העמים, חייהם, תרבותם, מנהגיהם, אופיים ויצירותיהם האמנותיות.  ברצונו היה להשלים את לימודיו העיוניים והמחקריים על-ידי נסיונות ממשיים.  דמי "הנודד הנצחי" נזלו בעורקיו גם הוא.

שש שנים רצופות נדד נורדוי מארץ לארץ, ממדינה למדינה, מבירה לבירה ומעיר לעיר.  הוא עבר את ארץ אשכנז לאורכה ולרוחבה, משם נסע לארץ רוסיה ומרוסיה – לדנמאַרק, משם לשבדיה, לאיסלאנד;  מאיסלאנד, הפּינה הנדחה בארצות הצפון, עבר לאנגליה, לצרפת, לבלגיה, ומשם לאיטליה ולספרד, אשר משם גרשו, לפני מאות שנה, את אבותיו.

בשנות נדודיו אלה שָׁהָה נורדוי בכל אחת מערי הבירה של אירופה משך זמן ידוע, התוַדע שם לחכמים וסופרים, לאמנים ולנושאי משרות רמות, ויָשׂם את עינו הבהירה על פּרי העבודה והתרבות של עם ועם, על בתי-מדרש החכמה, על בתי אוסף סגולות עתיקות וחדשות למקצועותיהם, על בתי-המשחק ובתי-המחוקקים שלכל ארץ וארץ.   

בשנות נדודיו אלה שָׁהָה נורדוי בכל אחת מערי הבירה של אירופה זוית, ויקבע שם את מושבו בתור רופא-חולים, והוא שב גם אל עבודתו הספרותית.  באותה שנה הוציא לאור שני חלקים מספרו Studien und Bilder aus dem Milliarden Lande. ("מחקרים וציורים מארץ המיליארדים").  בספרו זה תאר את החיים הכלכליים והחומריים של פּאַריז לכל צדדיהם.  כן אנו מוצאים בספרו זה ציורים נעלים מדרכי חינוך הילדים בבירת צרפת, מחיי בני הנעורים העשירים ומחיי הספירות הגבוהות של החברה.  דבריו החריפים על אדות פּרי השכרון והזימה בחיי הצרפתים, וכן דבריו על אדות מצב האשה בחיים החברתיים של פּאריז, עשו אז רושם על לבות הקוראים בכל ארצות אירופה.  ספרו זה היה הראשון אשר פּירסם את שמו בספרות העולם.  שתי שנים רצופות ישב נורדוי בבודאפּשט וירפא חולים ויכתוב ספרים.  אולם צר היה מקום שבתו זה לרוחו השואף לחדשות ולשלימות[7].  בשנת 1880 העתיק נורדוי את מושבו לפּאריז וישתקע שם בתור רופא חולים, על-פי רוב למחלות הרוח והנפש.  בזמן הראשון לשבתו בפּאַריז, הוציא לאור את ספרו: "Paris Unter der dritten Republik" ("פאריז בימי הרפובליקה השלישית") וכן את ספרו "מכתבים נבחרים מפּאריז", שהיו כעין מלואים לספרוֹ הראשון.  במכתביו מפּאריז תאר נורדוי את בירת צרפת של אותם הימים.  התמונות שנתן לנו בספרו זה מגאמביטה, מגארוו, מאמיל זולא ומאלפונס דודה, היו מצויינות עד למאד.  הוא, אמנם, לא תפס היטב את השרטוטים הדקים שבעצמיותם הרוחנית של כל אחד מגדולי צרפת ההם, אבל הוא הכיר בסקירה חדה את הקוים היסודיים שבתכונתם.  נורדוי לא שם לבו כראוי לחוקים החימיים, אם יש לאמור כן, של נפש גדולי צרפת, אבל הוא חדר היטב לחוקים המיכניים של אופיים המיוחד.  אמת-מידה מוסרית ורוחנית היתה בידי נורדוי ובה מדד את כל אחד ואחד מהם.  אם אחד ממנהיגי המדינה או הסופרים והמשוררים הצרפתיים לא התאים למידתו זו, הרי זה היה פסול בעיניו, בטל ומבוטל.  בבואו לשפּוט על גדולי עם ועם, ברא לו נורדוי בדמיונו טיפוס אידיאלי, והיה אם הגדול, שעליו הוא דן, מתרחק ונוטה מטיפוסו הרוחני והמוסרי הזה (שהיה לו מעין: "כזה ראה וקדש!"), אז לית דין בר-נש.  נורדוי לא היה מרגיש, או לא היה רוצה להרגיש, את הטוב והיפה שבכל אחד מהטיפוסים הרוחניים, וחסרון זה מורגש ברוב-ספריו.

את פּרסומו היותר גדול השיג נורדוי בעולם הספרות על-ידי ספרו "השקרים המוסכמים"(Die Conventionellen Luegen der Cultur-menshheit).  ספרו זה, אשר במשך זמן קצר נדפסו ממנו יותר מעשרים מהדורות, הטיל בזמנו רעש גדול בספרות האירופית.  בספרו זה גילה נורדוי בלי-רחם את השקרים, בכל צורותיהם היסודיות, המונחים בעצם הקולטורה, בחיי המשפחה, בדת ואמונה[8], בחיי הנישואים ובקניין היחיד ואת התהפוכות אשר בהם.  נורדוי קורא תגר לא רק על פּרטים ומצבים ידועים בחיינו החברתיים והמוסריים, כי אם לופת את העמודים התיכונים, אשר כל הקולטורה האירופית נשענת עליהם.  הוא כופר בעיקרה, הוא מושיב על ספסל הנאשמים את כל המעמדות ואת כל החיים של בני דורנו ומלמד עליהם קטיגוריה נוראה.  דינו הקשה מתוח על כֹּול.  "מנא מנא תקל ופרסין!" זוהי קריאתו ואזהרתו של נורדוי, אשר הוא קורא למדינות אירופה.  הוא רואה את עולמנו הבנוי על יסודותיה של הקולטורה המערבית כמפרפר בין החיים והמוות, והוא מנבא, כי גם עליו יבוא קץ וכליון חרוץ, כאשר הקיץ הקץ על העולם העתיק, לפני אלפים שנה[9].

נורדוי העתונאי השנון נתגלה בספרו הנזכר בתור מוכיח קשה לבני דורו, מוכיח נלהב ומר.  השקפתו רחבה וסקירתו חדה נוקבת ויורדת עד תהום הדברים, שהוא נוגע בהם.  הוא מרגיש, כי הארץ רועדת תחת יושביה, כי פוֹר-יתפּוררו אָשיות התבל והוא עומד ומזכיר עווֹן, מייסר ומוכיח.  שפתו מזהירה, עשירה ומלאה עוז וביטויים חריפים.  סגנונו זורם כזרם מים כבירים הנופלים מעל ראש סלע לתהום עמוק, ובמלחמתו עם השקרים המקובלים, אשר מלוא כל הארץ סרחונם ורַעלָם, הנהו חמוש בכלי-נשק חדשים, הלקוחים מאוצרות החכמה והמדע – בכל פעם הוא בוחר לו נשק אחר, כל אחד יותר מסוכן מחברו.  אולם לפעמים, תוך כדי גבורת רוחו, הוא בא לנַגח חומות ברזל בקורי עכביש, ולגַדע בריחי נחושת בגבעולי קש.  הנביא ואיש-המדע שבו לא נשתחררו עוד בימים ההם מהעתונאי, ה"מרעיש עולמות" שבו.

נורדוי היה אָז בעצם ימי "הסערה וההתקפה".  מצד אחד אָנו מכירים כבר בספרו האמור את סימני יהדותו, יהדות שלא מדעת ושלא ברצון, ואת ירושת גזעו האצורה בכל תאי מוחו.  אמנם, יהדות שלילית, היהדות המנפצת את אלילי הגויים מבלי אשר יהיו לה עוד אלהים אדירים, אלהי האמת המוחלטה והצדק המוחלט.  רק סופר יהודי, שמילא כרסו בתרבות המערב, היה יכול לכתוב בימים ההם (בשנת 1884) בסגנון כזה על השקרים המוסכמים, האוכלים את אירופּה מנפש ועד בשר.  ומצד השני, אותו הסופר עצמו, שהוא מלא מרוח הנביאים ומהפּאתוס המוסרי שלהם, הנה בדבּרוֹ ב"שקרים המוסכמים" בפּרק מיוחד, על ערכם של כתבי-הקודש, הוא משפּילם ומחללם באופן נורא.  הוא מחליט בלשון של וַדאות, כי הקודש שהאנושות התרבותית מוצאת בתנ"ך, אינו אלא שקר מוסכם שצריך ללחום נגדו למען האמת[10].  לאמיתו של דבר לא הכיר ולא הרגיש אז את האמיתוֹת התולְדִיוֹת ואת הנפשיוּת הנשגבה האצורות בתנ"ך, כך לא הרגיש את הרוח המוסרי הנושב בין שורותיו ואת כל ההוד העליון ורוח אלהים  המרחפים על כל סיפּורי המקרא.

נורדוי מונה את כל השקרים הגלויים והנסתרים שבחברה התרבותית.  הוא איננו מתיאש.  להיפך, הוא הנהו אופטימי גמור.  בפּרק האחרון של "השקרים המוסכמים" אומר נורדוי: "עתידה האנושות להתרומם ולעלות מעלה-מעלה ולא לרדת מַטה-מטה;  ההתפתחות מביאה את חברת האדם לידי השתלמות המידות הטובות ולידי נדיבות הרוח, ולא לידי שפלות ופחיתוּת, כאשר יחליטו המוציאים עליה דיבּה... קצרי-הראות וטובי-הלב המאמינים, כי האנושות מתקרבת והולכת אל מצב של חיי הבהמה, כי היא הולכת ונסוגה אָחור אל הפראות והבערות, – יהיו-נא בטוחים, כי היה לא תהיה כזאת".  והוא מסיים את ספרו הנזכר בדברים הבאים: "האנושות, שהיא כיום מושג מופשט, מלה ריקה, עתידה להיות עובדה ממשית.  מה מאושרים יהיו בני הדורות הבאים, כי באחרית הימים תזרח שמש צדקה על כל בני-האדם, אשר יהיו כאחים ויהנו מזיו האמת והדעת, החופש והטוב!"

הד"ר אדולף יילינק[11] אומר בספרו Der jüdische Stamm ("הגזע היהודי"): האופּטימיות והפּסימיות אינן תוצאות המחשבה, כי אם, על-פי רוב, סגולות נפש העם הינן, – סגולות אשר תתעַצֵמנה או תֶחְלַשנה לפי השפעת התנאים האקלימיים והאַרציים.

כשאנו רואים את האופּטימיות הקיצונית, העוברת כחוט-השני בכל השקפותיו של נורדוי על עתידה של האנושות, למרות התמרמרותו העזה על כל אשר הוא רואה מסביב לו, למעלה ולמטה, הננו נוטים להאמין כי אופּטימיות זו ירושת אבות היא, סגולת עמנו מאז ומעולם.

כל גדולי הפילוסופים של העמים, העתיקים והחדשים, השונים זה מזה בדעותיהם ונטיותיהם, מצאו כל אחד ואחד מהם מחזיקים וגם מעריצים, אם מעט ואם הרבה, בקרב החוקרים העברים.  לא היתה דעה פילוסופית ממדרגה ראשונה, אשר לא מצאה הד קרוב או רחוק, או, לכל הפּחות, אַסְמַכְתָא בקרב היהדות העולמית.  היוצא מכלל זה היה הפילוסוף האשכנזי ארתור שופנהויר.  המחשבה העברית, – גם באלה המקרים שאין היא מכירה את עצמה כי עברית היא, – אינה יכולה לקלוט את הפּסימיות הקיצונית של אותו הפּילוסוף.  עצם מהותה של היהדות, על פי תכונתה המקורית, הוא בניגוד גמור להשקפת-עולמו של שופנהויר וחבריו, הקרובים לו ברוחם.

ונורדוי, אשר גם תוכחתו הנמרצה גם אמונתו החזקה בטוֹב טבועות בחותם רוח נביאינו וחוזינו, נלחם תמיד – גם באותה תקופת חייו שהיה מסיח את דעתו מהיהדות – בכל תוֹקף ועוֹז בפסימיות של שופנהויר וחבריו.

הסיסמה המדעית והספרותית של נורדוי היתה תמיד: "ובָחַרתָ בחיים!"  

בספרו "פַּרַדוֹכּסים" ניסה נורדוי, בפרק "אופּטימיות או פּסימיות?" לחזק את השקפתו האופּטימית על יסודות מדעיים ופילוסופיים.  הפּרק הזה מלא עשירות רוחנית.  רעיונותיו מקוריים ומוסברים בבהירות מיוחדה.  רוח החריפות התלמודית מרחפת על כל ראיותיו והוכחותיו.  הנני מביא בזה קטעים אחדים מן הפרק האמור:

"נצייר-נא בדמיוננו, כי תולעי-הרקבון יודעים להתפּלסף.  האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאוד!  מנקודת-ראותם הם יהיו כל התיקונים, כל הסדרים והכֵּלים הבאים לנקות את האויר ולהשבית את החלאָה והזוהמה דברים נוראים, משחיתים ומחַבּלים, דברים שהם פּורעים את המוסר עד לתועֵבה.  המטאטא ומַטלית-השפשוף, החמצן הממית והמים הרותחים ייחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים-בנפש, אשר עשו יד-אחת להשמיד ולכַלוֹת את כל הדברים, שהיו יכולים להיות להם למזון ולמחיָה.  בעצם הִתעלסָם באהָבים ייזָרקו עליהם פּתאום נטפי מִחְמֶצת חריפה, והיתה תשואתם העליזה למחולות-המוות, וגורל אחד לחַידק צדיק ולחַידק רשע, – שניהם מתהוללים ומשתוללים, והיו כלא-היו.  אבל הלא אותם הדברים המביאים את היצורים הקטנים ליאוש ומרָה-שחורה, – אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב".

"לא, ועוד הפּעם לא.  הפילוסופיה הפּסימית איננה עומדת בפני הביקורת האמיתית.  הפּסימיוּת הישרה, שאין בה אף צל של צביעות, אינה אלא התאוננות על קוצר רוח המַשיג ועל עוֹמק המושג.  האדם רוצה להבין את סדר העולם ואת רוח החיה הנוהגת בו, אולם דבר זה נבצר ממנו, על כן הוא מתלונן עליהם ונותן בהם דופי.  כן ישליך פּרא האדם את תיבת-המַנגינוֹת  בהיותו מלא חימה, אחרי אשר עמל לשוא להשיג את תכונתה ומנגנונה של תיבת-פּלא זו.  האדם חושב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל פסיעה ופסיעה אנוס הוא להוָכח, כי רק אֶנוֹש-אָנוּש הוא וממשלתו לא רבּה היא;  על כן יִרגַז, ואת רוחו הרעה הוא עושה לשיטה ולתורה אשר יקראנה בשם "פּסימיות".  הילד המושיט ידו אל הלְבָנה להורידו אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, הנה גם הוא פילוסוף פּסימי – שלא מדעת.  אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש."

"מלבד הפּסימיוּת המדעית, אשר לא תנִיא את לב הדבקים בה משמוח בחייהם, יש עוד פּסימיות מעשית, אשר פּי העם יקראנה בשם "מרה-שחורה".  פּסימיות זו אינה מעמדת את חזיונות העולם והחיים במשפּט, ואין היא מביאה ראיות ומופתים להצדיק את רוֹע גזר דינה, שהיא גוזרת על הקיום, אין לה לא שיטה ולא תורה.  פּסימיות זו אינה מנסה את כוחה לבאר מדוע היא מואסת ובוֹחלת בעולם ובחיים.  התבל ומלואָה מעוררים בה רק גועל נפש ורעיוני הרס ואבדון.  את הפּסימיות מהמין הזה אי-אפשר לבטל ו"לַענות את כַּחְשָׁה בפניה" על-ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי-אם לנתחה לחלקיה ולהתבונן אליהם.  פּסימיות זו הוא החזיון המלַוה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה.  שנים רבות בטרם יובא חולה כזה אל בית-המשוגעים, שוכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו.  באחד מחלקי כלי המחשבה – מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוֹך וגדול.  חולה כזה רואה בכל רגע את מפּלתו הפנימית והריסוּתו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה מבליע את כל חושיו ואוסרַהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המוסתרה, עד כי לא יוכל לשים לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים.  מובן הדבר כי במוח כזה משתקף העולם כבעַיִן עיוורת: כלֵיל אופל וצלמוות.  כל המשוררים הגדולים של הצער העולמי היו מדוכאי-הגוּף.  לָנאוּ מת בשגעונו;  ליאופּרדי היה חולה באחת ממחלות-המין, הידועות היטב לרופאי חולי-הנפש;  היינה היה רק אז לנכא-רוח כאשר הגיעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו.  ביירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטות יחשבוה לסימן של גאוניות, אבל רופאי-הנפש רואים בה אותותיה של מחלת הרוח.  הפּסימיות הזאת, אשר בראתה זוג של נאהבים היא סופקת כפּיה, ובבוקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סיבה, תבכה בלי הפוגה ותמאֵן להנחם, – פסימיות כזו מחלה ארורה ומגוּנה היא.  כל הבריא בגופו וברוחו יָקוּץ בה.

"ועוד יש מין "מרה-שחורה", שהיא אינה אלא עשויה וצבועה.  הכסילים מתהדרים ומתקשטים בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על-ידה ייחשבו לאצילי הרוח וייבּדלו מהאספסוף.  יש אנשים נַעוֵי-פנים אשר חוורון-המחשבה מוצא חן בעיניהם כחוורון הפּנים.  והאנשים האלה שופכים מְרֵרָתם על כל חזיונות העולם אשר יִגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם, כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עָדוּ עליהם.  המה נאנחים וקוראים: "הכל הבל!"  למען יאמינו, כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין האנושי.

"אנכי קראתי את הפּסימיות בשם "אחד משבעת פּלאי התבל", ובזה רציתי להגיד, כי הפּסימיות היא נצחון רוח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של אדם להלביש את הטבע, למרות מַדיה היא, בגדים ככל העולה על רוחו, כאשר יידע האדם להכריח, בעזרת המספָּריים ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ ועליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ושל בנייני בעלי שתי-הרַגליים, כן ידע להוציא ממעשים  ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם.  ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע המתנוצצת בשלל צבעי פּרחיה ובשפעת גווני שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאַת נשמה ואנקת חללים בזמרת צפרים עליזות נצחון החיים.

והטבע משמיעה באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים לאזנינו גם אם נאטום אותן.  הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופּטימיות, כלומר: אהבת החיים והדביקוּת בהם.  וכל נסיון לשָׁרֵש את הרגש מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פּנת הויתנו ועַצְמוּתנו, ורק בכלוֹת החיים יִכלֶה גם הוא."

הבאתי את הקטעים האלה מהשקפתו של נורדוי על הטוב והרע בעולם, למען הוכיח באותיותיו המחכימות עד כמה הוא מלא אופּטימיות ושמחת החיים.  מדָעִיותו ושירתו מכוּונות תמיד כלפי שמש החיים.  את ההשקפה המאירה והבריאה הזאת אנו מוצאים, בצורות שונות, בכל ספריו מימי שחרותו עד ערוֹב חלדו.  את אמונתו החזקה, שהוא מנסה בכל פעם לְיַסְדָה על מדעים שונים, מדעי הטבע ומדעי הרוח, על נצחון החיים, נצחון הטוב והאור, – אמונתו זו המבוססה כל צרכה, היא העדות היותר נאמנה והיותר יסודית על יהדותו הגזעית, שמתחילה היתה שלא מדעת וסופה בהכרה ובדעת, של יהודי המגין בכל כוחותיו המדעיים והפּיוטיים על מורשת-דורות.

הספר "פַּרַדוכּסים" הנזכר (נדפּס בפעם הראשונה בשנת 1885 ואחרי כן יצא במהדורות רבות ושונות) הוא כמלוּאים לספרו "השקרים המוסכמים", וגם הוא עשה רושם על קהל הקוראים באירופה.

ה"פּרדוכסים" של נורדוי הם קבוצת מאמרים שונים.  ואם גם לא תמיד אנו מסכימים למסקנותיו האחרונות, בכל זאת אנו קוראים את מאמריו אלה בעונג רב.  ההגיון הבריא, הדעה הצלולה, הידיעה העמוקה בחכמת הטבע וחכמת הנפש, ההסתכלות המקורית והחדה, השפה הנמרצה והברורה עשו את המאמרים האלה לאבני-חן.

הספר "פּרדוכסים" יש לו ערך מיוחד בעינינו לא רק מצד יחוסו של המחבר, שהוא עתה "נורדוי שלנו", כי אם משום שהוא מעשיר את הקוראים במחשבות והגיונות, והוא מלמדם לעמוד ברשות שׂכְלָם עצמם.

במאמרו "הלאומיות" ("פּרדוכסים" חלק שני, פרק י"א)[12] מבקש נורדוי פתרון לשאלה: מה היא הלאומיות?  והוא משיב על זה: לא הדם, לא הגזע, לא התולדה, לא החוקים ולא המשפּטים הם יסוד הלאומיות, כי כל זה הוא רק הבל! – רק השפה היא יסודה וסודה של הלאומיות.  "רק השפה – אומר נורדוי – נותנת לאדם את לאומיותו, רק היא מקשרת אותו בנפש אומתו.  מה רב כוחה של השפּעת השפה על עצמיותו של האדם!  השפה היא הלוקחת את החלק היותר גדול ביצירת תכונתו המיוחדה של האדם, במחשבותיו ורגשותיו;  השפה היא הנותנת ליחיד את השקפותיו ואָפני מחשבותיו של העם, אשר יצר את השפה, הִרְחיבה והֶאדירה ויבטא בה את התנועות היותר דקות וכמוסות אשר בחיי רוחו ואת הסגולות היתר צפוּנות שבדמיונותיו ורגשותיו;  השפה עושה את העם ליורשם הרוחני של כל משורריו וחושביו, של כל מוריו ומאַשְׁריו;  השפה, על-ידי השפעת הכללית שהיא משפּיעה על כל אישי האומה הדוברים וההוגים בה, היא מַשְׁוָה אותם, במידה ידועה, ברגשותיהם ובמעשיהם ומטביעה בהם חותם מיוחד;  השפה היא האדם;  השפה היא המוסרת לאדם את רובי חזיונות התבל היותר חשובים, והיא הכלי הראשי אשר על ידו יפעל האדם על התבל אשר מחוצה לו;  רק אחד מרבוא רבבה חושב את מחשבותיו-הוא על פי דרכו ורוחו הוא!  אולם ההמון הגדול חושב את אותן המחשבות, אשר כבר חשבו אבותיו ואבות אבותיו לפניו אשר קיבלן מהם על-ידי השפה, על כן השפה היא הקשר היֶתר-חזק אשר בידו לקשור את נפש האנשים זה בזה.  האחים שאינם מדברים בשפה אחת משותפָה להם רחוקים הם זה מזה הרבה יותר משני אנשים, שהם זרים איש לרעהו, ואשר אם יפגשו זה את זה בפעם הראשונה הם שואלים איש לרעהו לשלומם בשפת האֵם".  אין ספק, כי השפה היא אמנם גורם עצום ביצירות הלאומיות, אבל יש עוד גורמים אחרים, והם יותר עצומים.  ההתבוללות האשכנזית, אשר נורדוי היה שקוע בה בעת כתבוֹ את הדברים המובאים, היא אשר עיורה את עיניו.

בשנת 1893 הוציא נורדוי את ספרו Entartung ("התנוונוּת") בשני חלקים גדולים (המחזיקים כאלף עמודים).  ספרו זה, שיצא במהדורות תכופות זו אחרי זו ונעתק מיד ללשונות רבות, הקים סערה בעולם הספרות.

נורדוי העמיד את הספרות של סוף-המאה (Fin de Siecle) ואת האמנות שלה לפני כסא ביקורתו ויִמְתַּח עליהן דין קשב.  הוא מוצא בסיפּורי זולא, בחזיונות איבסן, בפילוסופיית פרידריך ניצשה, בשיטת טולסטוי פּריצת מוסר, השחתת דרך, שגעון ודעות נבוכות, שאינן אלא פרי מחלת הרוח.  הוא השליך את העטרות מעל ראשי מלכי הספרות האירופית וירמסן ברגליו.  באזמל חד ודק הוא מנתח את יצירי הספרות והאמנות של גדולי התקופה, והוא מבקש בהם את יסודותיהם הנפשיים והחיוניים.  הוא הפך את מקדש-הספרות לבית-חולים ויחלק את הסופרים והחוזים על פּי מחלותיהם וידביק על מצחו של כל אחד מהם שם מחלתו בשפת רוֹמי.  הוא רואה בַּכֹּל קלקול טעם, בולמוס התאוות,ליקוּי השכל וחולשת הרצון.

בבואו לבקר את הסופרים המפורסמים שבאירופה ולנתח את יצירותיהם, בוחר הוא לו כלי ניתוח וביקורת ממקצועות שונים במדע, כדי להראות ולהוכיח, כי פרי רוחם מסוכן הוא לחברה האנושית כסם-מוות.  הוא שופך את לעגו המר, בסגנונו החריף המיוחד לו, על אותם המספּרים הצעירים בצרפת ועל מחַקיהם בשאר הארצות, המבקשים רק את היופי, רק את הצורה הנאה, בהאמינם, כי במקום שהצורה נאה ומחוטבה שם אין התוכן, יהיה מה שיהיה, יכול להיות מכוער, נבזה ונמאס.  נורדוי מתנגד, בכל כוח הוכחותיו, לאלה המספּרים והאמנים, שהכניסו ב"אני מאמין" שלהם את העיקר: האמנות תכלית היא בפני עצמה, ואין לה תכלית אחרת מחוצה לה;  היופי עומד גבוה מהמוסר והצדק, והיכולת להשיג ולחוש את היופי בכל עומקו ודַקוּתו היא הנקודה היותר עליונה בהתפתחותו של האדם;  הרגשת הצבעים והגוונים וצללי-צלליהם המרומזים היא יותר נעלה מהרגשת המשפט והיושר.

הרעיון העיקרי העובר כחוט-השָׁני בכל הספר "אֶנטאַרטונג" הוא, כי תכלית האמנות הוא המוסר והחוק, שהם תכליתם האמיתית של כל מעשי בני האדם, כי אין יופי בלי מוסר.  המוסר (אֶתיקה) והיופי (אסתטיקה) דבר אחד הם על-פי מהותם הפנימית.

אלה הסופרים המתארים בעונג מיוחד את הזימה והפשע בכל נפתוליהם ושחיתותיהם, כחוטאים ופושעים גמורים הם בעיני נורדוי.  כדי להוכיח זאת ב"אותות ומופתים", הוא משתמש בתורת רבּוֹ צֵ'יזַרֶה לוֹמְבְּרוֹזו[13] ששירטט את הקוים המיוחדים של ה"פּושע מבטן" ואת הסימנים המובהקים המשותפים לגאוניות ולמחלת הרוח.

המלחמה העתיקה אשר קראה היהדות, על-ידי נביאיה וחוזיה, בשם המוסר והמשפט, בעובדי אלילי היופי, בבעל ובעשתורת, – מלחמה זו נתחדשה על-ידי נורדוי בצורה ספרותית.

הננו יודעים לכבד את הרגש המוסרי המפעם בכל הספר "אֶנטאַרטונג", אבל האמת דורשת מאתנו להגיד, כי שנאתו הכבושה לספרות המודרנית עיוורה את עיניו, לבל יראה ולבל ירגיש את הקוים הדקים של האמנות החדשה ושל השירה החדשה, שאינן נתפּסות במלקחיים של הגיון בריא ושל מדעי הטבע.  בכל יצירה אמנותית גדולה יש מלבד פְּשַט גם רמז וסוד.  חסרה לו, לנורדוי, צניעות המבטא.  כולו "מפרק הרים ומשבר סלעים", אך ה"דממה הדקה" בלתי מצויה אצלו.  אין הוא מבדיל בין הסופרים והאמנים של התקופה החדשה הבדלים דקים;  אין הוא רוצה להכיר את האישיות המיוחדה של כל אחד מהם ואת זכותה של האישיות להתבטא על פּי דרכה היא.  כולם שוים בעיניו, כולם חולי-רוח, כולם פּושעים וחוטאים הם.  הסופר הצרפתי מוריס בּאַרס[14], אשר כל עין בלתי-משוחדה מגלה בסיפּוריו וציוריו שרטוטים דקים וביטויים החודרים לתוך סתרי הנפש, גם הוא רק משוגע וחסר-דעה, פּושע וחוטא הנהו בעיני נורדוי.  הקסם הרב השפוך על פּני חזיונותיו של מוריס מטרלינק אינו לוקח את לבו, והוא מוצא בהם פּטפּוט ילדים והזיות משונות.

כלי ביקורתו וניתוחו רבים ושנוּנים הם.  דוגמאות ומְשָׁלים מכל ספרי-המופת ערוכים ושמורים בזכרונו, והוא יודע להשתמש בהם לחזק את סתירתו.

בפרק Der Ibsenismus, בספרו "אֶנטאַרטונג" מתנפּל נורדוי בחימה שפוכה על המבקר גיאורג בּרַנדֶס על אשר הגזים את ערכם של הסופרים המודרניים, וביניהם את ערכו האמיתי של הנריק איבסן.  הפּולמוס הספרותי שבין נורדוי וברנדס (ושניהם בחרו ביטויים גסים מאוד במלחמתם איש ברעהו שאינם לפי כבודם, כאשר היו עושים לפָנים הרבנים, המתנגדים והחסידים, במלחמתם לשם-שמַים), – פולמוס זה הבליט את שני הטיפוסים המובהקים והקיצוניים של המבקרים היהודים בספרות העולם, של החסיד האָדוק, המלא "דביקות" בדברו על סופרי התקופה של עם ועם, ושל המתנגד בעל "מוח הברזל" שניפץ את אלילי הדור.  ברנדס הוא תלמידם או חברם של היפוליט טן, של רנאן, של אנאטול פראנס, של ניצשה ויתר כופרי הדור ובעלי הסָפק.  נורדוי למד בבית-מדרשם של אפּלטון, ברוך שפּינוזה, משה לאצארוס וצ'יזרה לומברוזו.  הוא אהב את מוריו אלה ושמם היה נישא תמיד בפיו.  ברנדס הראה תמיד סימני הכנעה, כמעט התרפּסות, לפני היהודי בן-הנַגר מנצרת (אף אם לא הודה מעולם במשיחויותו או אלהותו)[15].  ונורדוי הראה תמיד (אף בטרם שנעשה ציוני) פּנים זועפות ונזעמות להוֹזה בעל הפּנים החוורים הזה, שראה בו רק את חולה-הרוח.  ברנדס בתור מבקר נוטה חסד ומראה לפעמים גם חיבה יתירה לאותם הסופרים הדקדאנטים, המרגישים הנאה מיוחדה לטפל בזוהמת החטא ולהשפיל את כבוד האדם ולחלל את קדשי הרוח.  נורדוי מתח תמיד את דינו הקשה על אותם הסופרים, אשר מכל ציוריהם, חזיונותיהם וסיפוריהם מבצבץ ועולה הרעיון, כי בקרב כל אדם, גם היותר תרבותי, מתנמנמת איזו חיה-רעה, איה שֵׁד נורא, ואין, בכלל, צדיק בארץ;  על אותם הסופרים העמלים לתאר רק את הצד הרע, השחור והמגונה שבאדם, שקללת ירושת הדורות רובצת עליו ואין בכוחו להשתחרר מירושתו זו ולהיטיב את דרכיו, כי על ידי זה עוזרים אותם הסופרים להכניע ולשעבד עוד יותר את רוחו של האדם החפשי לבחור בטוב ולִמְאוֹס ברע.  השקפת-עולמה של היהדות: הַבָּא לְטַהֵר מסייעין אותו, וכי ביד כל איש להגיע למעלת משה רבנו. – השקפה זו היא חלק מעצמיוּתו הספרותית של נורדוי.

בהיות נורדוי לציוני החל להתעניין בספרות העברית החדשה.  הוא ביקש למצוא בה לא רק את הד החיים החדשים של התנועה הציונית, כי אם גם את הרעיונות המקוריים שהולידו תנועה זו, שראה בה, כחברו הרצל, את הנסיון האחרון לראות עם חי, ככל העמים, היושב על אדמתו, עומד ברשות עצמו ויוצר ערכים תרבותיים ששורשם בספרות החוקית והנבואית, וענפיהם הפוֹריים משתרעים על כל מקצועות חיי החברה, המדע, הספרות, והאָמנות.

הלימודים העברים שרכש לו, במידה ידועה, בבית אביו עד השנה החמש-עשרה לימי חייו, ושכבר הסיח את דעתו מהם ונדמה לו כי כבר שכחם, – הנה הלימודים האלה חזרו ונעורו בקרבו, בשובו אל עמו ואל תקוותיו, והם אשר עמדו לו להבין את אשר הוא קורא בספר עברי (אם התעניין משום-מה לקרוא בו).  החוש החריף של בלשנותו והרגשתו הספרותית, – שהיתה חדה ומפותחה בו באופן מפליא עוד משנות עלומיו, – עזרו לו לתפוס את הרושם הכללי של הספרות העברית החדשה ואת זרמיה השונים.

ומעניין הוא לשמוע את סקירתו של נורדוי על הספרות העברית:

"...כאשר הציע לפָנַי ידידי וחברי-לעט, הסופר ראובן בריינין, בפעם הראשונה לתרגם את ה'פּרדוכסים' עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמוהה וכמעט זרה בעיני.  כמעט יראתי להעלות את הרעיון על לבבי כי את ספרי זה יגישו לקוראים העברים בשפת אבותינו.  שאלתי את נפשי, לא בלי חרדה, אם ראוי הוא ספרי זה באמת להיות מזון רוחני לרבבות ולמאות רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה סופר עברי?[16]

לא יָרֵאתי, חלילה, כי אחי בני עמי יושבי הַתְּחוּם לא יבינו לדברַי ולמחשבותי.  יודע אנוכי יותר מדי, עד כמה גבוהה התפּתחותם הרוחנית ועד כמה מוכשרים הם לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי.  השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולמצוא נתיבות בין הרי הפּלפּול התלולים, לא יקשה עליו לחדור אל עומקי כל מחשבה.  לפקפוקי בדבר התרגום היתה סיבה אחרת.  אנוכי שאַלתי את נפשי: איך תפעל החליפה הפּתאומית של חוג ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלימודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים?  האם לא יכניסו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם?  הילכו בעקבותי אני?  האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות הרוח הכבושות והמסורות להם?  ואיך יתייחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים ניגוד גמור לאותם הדרכים שהורגלו בהם?  האמונה נשענת על הקבּלה והמסורה, וראיותיה והוכחותיה הנה: "כמה שנאמר" ו"כמה שכתוב";  ואני כופר באסמכתאות שאינן עומדות בפני כסא המשפט של הדעת.  התלמודיים   

בעלי ההלכה, הסברא והאגדה, לוקחים את אחד המקראות, או אחת הסוגיות החמורות בגמרא, ומפלפּלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כך מיישבים אותם, או רק חושבים כי הם עושים זאת, – ומיישרים את מַעקשיהם.  גם אנוכי מגלה סתירות בדברים מדעיים המסורים לנו, גם אנוכי מבקש למצוא את הכוונה הנכונה המתיישבת על הדעת, אבל דרך הגיוני-אני הוא אחר לגמרי: אנוכי מבקש ביותר לגלות את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדַבּק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחבּרן על כרחן.

אבל די היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות, להניח את דעתי ולהחליש את פּקפּוקי.  ראיתי כי סופרים רבים הקדימוני להרגיל את הקוראים, אשר השפה העברית היא המקור היחידי של השכלתם, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן.  כבר ניתנו להם ספרים על-דבר תולדות האדם הקדמון ועל-דבר תורת ההתפתחות של דרווין, על אדות תורת הכלכלה של קארל מארכס ועל-דבר תורת הנפש והחיים.  ולא זו בלבד, אלא גם סיפורים טבעיים, ריאליים ועוד יותר פּורנוגראפיים, המלאים ניבול-פה, המציאו לקוראים העבריים, דברים שאולי צרכם איננו כל-כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדיהם.  ואם מעט היו כל אלה, הנה גם את הפּטפּוטים הערפִּליים של ניצשה, המשוגע האומלל, אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבולבל ומטורף, וישים קץ לה רק אחרי אשר הועם בו זיק שכלו האחרון, ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוללות, אשר בעיני שיכּוֹרֵי ההשכלה, שהתפרצו מבתי-הישיבה, הם נראים כ"המלה האחרונה" של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסוֹדיים האלה הכניסו אל הספרות העברית בחוצפה יתירה, כאילו השמיעו תורה חדשה וינַבאו גדולות לעמם.  ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מָלְאָה מכל המינים והיא חילונית לכל דבר, נחַמתי ואמרתי בלבבי: לא נורא הדבר אם גם יבואו ה'פּרדוכסים' שלי ויתפסו בה קרן-זוית.

ואחרי שובי לחשוב בדבר נוכחתי, כי יש אמנם לסלוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחילה להיות כלי-תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים.  קודש היא השפה העברית בעינינו, על כן נוטים אנו, על-פי רגש טבעי, להאזין ולהקשיב ביראת הכבוד אל כל אשר תאמר לנו, ולקבל בלי בחינה וביקורת את כל הגה היוצא מפּיה.  ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו.  אם קליפּת השפה מַחְנֶקת את גרעינו של הרעיון הצפון בה, ובקדושתה וכבודה החופפים עליה היא מגינה על זה האחרון, לבל תחלל אותו עין הביקורת בסקירת הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים בה, מפּלת תרדמה על שכלו של האדם, מַקְהָה את חודה של המחשבה ומחנכת מעט-מעט דור של אמני הזכרון, החוזרים על פטפוטי אחרים מלה במלה, מבלי הבין את כוונתם ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם.  כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא מטמטם את רוחו.

טוב איפוא הדבר, כי ינטל מהשפה העברית טעמה הדתי.  טוב איפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה.  על-ידי זה ייוָלד החשד המועיל בלב הקוראים העברים גם בדברים, שהם קוראים "שחור על גבי לבן" בשפה העברית, וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מובעים הם בשפת ישעיה, איוב ונעים זמירות ישראל.  על-ידי זה ילמד גם הקורא העברי לבלי וַתֵר על זכות האדם העליונה, היא הביקורת החופשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשיטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה הונביאים.

רק בתנאים כאלה, כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקודש, יכולה היא להיות אוֹמנת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלָפים.  ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קודש תהיה לנו על-ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קודש על-ידי הדעות וההשכלה שהיא מרביצה בקרב אחינו, קודש בתור מורה-דרך לעם העברי העולה מהעָבר אל ההוֹוה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והדמיונות אל עולם המציאות;  מעולם הגהגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים.  השפה העברית לא היתה מעולם יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להכין את העם העברי לתעודתו הגדולה, אשר התפתחותו ההיסטורית מַתחֶלת להתווֹתה לפניו.  התפתחותנו ההיסטורית העלתה על הפרק שאלות רבות העומדות ומחכות לפתרון: שאלות הכלכלה המדינית, שאלות המוסר, שאלות חברתיות ומדעיות, ורק אותה האומה תוכל לפתור אותן, אשר מחשבותיה ורגשותיה תהיינה לפי רוח הדור.

אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים.  נוסיף-נא ללמוד כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללַמד אותנו.  במוח העברי יש די מקום לדעת הכפולה הזאת.  נהיה-נא גם להַבָּא עם-כהנים בכל הנוגע לטהרת המידות, לארחות המוסר הגבוה, לנקיון הלה והנפש, אבל נהיה-נא יחד עם זה עם העומד על מרום פּסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע.  כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אַל יהיה זר לנו, – נאמר נא בסגנון המשורר הרומי.  נלמוד-נא הכל, אם גם בשביל זה שנוכל אחרי כן להשליך מדעת אחרי גֵוונו דברים אחדים ולהַבזותם בעינינו".[17]

ניו-יורק, בחודש טבת, תרפּ"ג.

נוספות

שעות אחדות רצופות שוחחתי היום עם מאכס נורדוי בעניינים שונים. אגב שיחתו בשאלות העם העברי העומדות על הפּרק נגע בפרובלימה של המוות.  חפצתי לשמוע את השקפתו על אדות השארת-הנפש, והסיבותי את שיחתי לנושא זה.  כפי הנראה חשב הסבא הגדול בשנותיו האחרונות הרבה על המוות והאלמוות, ובחפץ לבבו נענה להערותי בנוגע לחידה נצחית זו.  זרם שיחתו התפּרץ.  והנני רושם בפנקסי את תמצית השקפתו על המוות, ואני מתאמץ למסור דבריו כּהוָיָתם, אף אם בקיצור נמרץ.

פּיקח ופיכח הוא נורדוי יותר מדַי במה שנוגע לשאלת המוות.

"כופר אני באַלמוות, בכל אופן במושג האַלמוות המקובל.  מת האדם – ואיננו.  במוֹת הגוף ימות גם הרוח – וחדל ה"אני" לעולם.  סופו של כל אדם – יהיה גורלו מה שיהיה – אפס ותוהו.  כל החקירות והפלפולים הפילוסופיים על אדות חיי הרוח, חיי הנפש, – אם בצורה זו או בצורה אחרת, – גם אחרי מוֹת הגוף ואחרי הפרדו ליסודותיו, אינם אלא הבל ואונָאת עצמנו.  כיון שמת הגוף, פּרחה גם נשמתו, פּרחה הכרתו לנצח-נצחים, חדלה אישיותו והויָתו לעד."

ונורדוי חושב, כי האפס המוחלט הבא עם המוות הוא אך לטובתנו.  אילו היה רוחנו בן אלמוות, היינו סובלים מזה יסורים גדולים.  נניח לרגע – קרא נורדוי – כי רוחנו חי לעד וה"אני" שלנו (כלומר: זכרונותינו, רגשותינו, געגועינו והכרתנו) אינו פוסק עם מוֹת הגוף, אז הלא כעבור מאה או מאתיים שנה אחרי מותנו, הולכים ונֶאסָפים וכָלִים כל אותם האנשים, כל אותם חזיונות החיים וענייניהם, אשר רוחנו היה דבוק בהם, וכל החיים, בני-האדם ומעשיהם ועלילותיהם, כבר יהיו זרים ומוזרים לנו וגם רחוקים מאִתָנו, עד כי סוף-סוף ה"אני" שלנו ישונה בהכרח והיה לאחֵר לגמרי, ולא דבר לחלוטין מאותו ה"אני" היקר לנו מכּל, כל עוד אשר אנו חיים, ושכל-כך קשה לנו הפּרידה מעליו.

עוד זאת: אם גם אחרי מותנו לא יחדל ה"אני" שלנו להמשיך את קיומו באיזה אופן, באיזו ספירה רחוקה הנעלָמה מאתנו כיום, ורוחנו אשר יוסיף להתקיים, אם גם בקיום הבלתי-מובן לנו כיום, והוא ירגיש ויידע ויכיר הכל, – אז הלא יסבול ויעוּנה לבלי קץ, בראותו כי הנפשות החיות התלויות בו והוא בָהֶן נצרכות אליו, בעוד שהוא, הרוח, אין לאל-ידו להושיען ולחלצן מן המיצר.  הבנים נתונים בצרה והרוח החי של אביהם המת יודע ומרגיש זאת, אך קצרה יכולתו לבוא לעזרתם, כי חדלה ממנו כל פּעולה.  חיי רוח כאלה בלי כל פּעולה, בלי כל התגַלוּת במעשים מוחשיים, – חיי רוח כאלה טוב מהם המוות.  ואם נאֹמַר, כי ה"אני" המסוים שלנו אמנם חדל עם מוֹת הגוף, אבל הרוח שב למקורו, לאלהי הרוחות, והתבולל בהרוּח הכללי של העולם, בהבִּינָה העליונה של האוניברסום, – הלא גם אז חָדַלנו מִהיוֹת, אחרי שאישיותנו הפּרטית, שרַק היא יקרה לנו ורק בנצחיותה-היא אנו חפצים, כבר נכחדה כליל.  סוף מסקנתו של נורדוי: "אין לפחוֹד מפניה מוות.  כל מי שראה פעם ושתיים, ומה-גם אם פעמים רבות (כמוני הרופא), את גסיסתו ויציאת נשמתו של האדם, כבר חדל מִפְּחוֹד מפני הפְּטירה מהעולם הזה.  בשעה האחרונה אין הגוסס מרגיש בצערוֹ ובמַכאובֵי בשרו, ורוחו הולך ונרדם והוא ישן שנת הנצח, אחרי אשר עיף הוא מטרדות החיים והעולם.  בן הדעת העליונה אינו ירא את המוות כשהוא לעצמו, כי אם קשה עליו הפרידה מהנפשות האהובות עליו, או מעל העבודה שלא נמלָא חוּקהּ, שעדיין לא נגמרה.  הוא יודע, כי המוות בלי עִתו יגרום צער והפסד לכל הנפשות התלויות בו והנצרכות לעזרתו וכי תעודת חייו, עבודה המוטלת עליו, תיפסק בטרם השלים את הניטל עליו.  אולם משיִזְקַן האדם, כוחותיו יעזבוהו, והוא כבר השלים את חוק חייו, הלוך-ילך מעולמנו בלי רגשי צער וגם בלב מלא מנוחה.  עבר יום העבודה וכבר אין צורך בו – ויישן שְׁנַת המָוות.  בניו ואוהביו יבכו מעט ומהרה יתנחמו, וישובו לחיות על-פּי דרכם הם – עד אשר יגיע גם סופם.

פּשטן הוא נורדוי יותר מדי.  הוא השליך מעליו את סבל הירושה של הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, שהרבו והעמיקו לחקור בסודות המוות ושלאחר המוות.

ובמוחי מנקרת שאלה אחרת: כמעט חוצפּה היא מצדנו לחשוב את עצמנו ראויים להשארת הנפש, כי מה הם מעשינו הגדולים, מה הם נצחונותינו הכבירים כי נהיה ראויים בשבילם לחיי נצח?  עוד זאת: וכי כדאי הוא ה"אני" הפּעוט שלנו, עם כל ערכיו הפּנימים הדלים, כי נחפּוץ להמשיך את קיומו לנצח-נצחים?

מן היומן, לונדון, 12 ביולי 1920.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נדפס ב"התורן", הערוך על-ידי.

[2] מוריס דונה – Maurice Donnay (1859–1945) – סופר צרפתי, כתב קומדיות על חייהחברה הצרפתית של זמננו;  בין השאר מחזה בעל מגמה ציונית.

[3] זהו קטע ממאמרי "הסבא הגדול – והטרגדיה היהודית", שנדפּס ביום י"ד טבת, תרפּ"א, ב"התורן" השבועי, גליון ל"ט.  מאמרי זה חזרו והדפּיסוהו ב"הצפירה" היומית בואַרשה ובתרגום צרפתי בהשבועון Le Peuple Juif"" בפּאַריז.  מעריצי נורדוי שהתדלו לפני הממשלה הצרפתית, כי תשיב לו את הונו המוחרם, הגישו לפניה את מאמרי המתורגם.

[4] גולץ בוגומיל (1801–1870) – ממשפחת בעלי אחוזה פרוּסים.  סייר בארצות רחוקות.  חיבר ספרים במגמת ההשכלה-לעם.  עסק בשאלות אנתרופולוגיה, טיפּולוגיה של החברה, של המינים ועוד.

[5] בכל-זאת לא נמנע החכם רודולף וירכוֹב להשתמש (באחד ממאמריו על אדות הדארוויניוּת שקרא לפני אסיפת חכמי-הטבע בשנת 1889) ברעיונותיו של נורדוי, אם כי שכח לקרוא בשם אבי הרעיונות האלה.  ראה-נא את "הרבים והמעטים" בספר ה"פּאראדוכסים" של נורדוי, ואת קובץ הרשימות של אסיפת חכמי אשכנז משנת 1889.

[6] אלה היו בדיוק שנות חייו של נורדוי-הבן, אף כי שונים היו דרכי חייו, ועבודתו, תנאי קיומו והתפּתחותו, מלחמתו, נצחונותיו ומפלותיו מאלה של אביו.

[7] בשבת נורדוי בבודאפשט היה לו משא-ומתן רק עם האשכנזים של העיר הזאת.  נורדוי, כהרצל, לא הודיעו מעולם שום חיבה לבני הונגריה האמיתיים.  הם ידעו את שפתם, אבל לא השתמשו בו בדיבורם למעשה.

[8] בפּרק Der religiese Luege ("הכזב הדתי") אשר באותו ספר, אנו מוצאים הערה מעניינת זו: "על פּי חוקי המדינה באוסטריה נתנה הרשות ביד כל איש לעזוב את דתו ואמונתו.  והנה אף חמש מאות איש לא השתמשו ברשות זאת גלוי לעין כול.  וגם אלה אשר קיבלו עליהם להקרא ולהכתב בכל תעודותיהם בשם "אנשים בלי דת" Konfessionslos)) גם הם לא עשו זאת ביושר לבם, בחפצם להתאים דעותיהם עם מעשיהם, כי אם, פשוט הדבר, אלה עשו זאת יען כי חפצו לבוא בברית-הנישואים כדת המדינה עם בן או בת אמונה אחרת;  ואלה עשו זאת יען אשר האמינו בשגעונם, כי לא ישאו עליהם חרפת עמם, לא ישנאוּם ולא יצררו אותם, אם בתעודותיהם יהיה כתוב, כי עזבו את דת אבותיהם.  הסיבה האחרונה היא כל כך מצויה, עד כי שם "בן בלי דת" ושם יהודי כמעט שמות-נרדפים הם באוסטריה.  בבוא המזכיר של האוניברסיטה הווינאית לרשום בספר שמות התלמידים למחלקותיהם, וישאל, כנהוג עוד שם, את התלמיד, מה דתו ואמונתו, וזה האחרון עונה: "בן בלי דת אנוכי", אז יעבור שחוק קל על שפתי המזכיר ויאמר בלצון: "מדוע לא תגיד ישר ובלי כל הקדמות, כי יהודי אתה!"

[9] לפני כשנה יצא לאור הכרך השני (הכרך הראשון יצא לאור בשנת 1920) של הספר הענקי Der Untergang des Abendlandes  ("חורבנה של ארץ המערב") מאת אוסוואלד שפּנגלר, אשר הטיל בזמנו רעש בעולם המדע והספרות.  אולם נורדוי היה הראשון, שניבא בדברים נמרצים על החורבן הזה.  המחבר האשכנזי, שפּנגלר (שהשקפתו על תפקידה של היהדות הנבואית בעולם בלתי-חופשית משנאה לעמנו וממשפטים קדומים) מדבר על החורבּן הזה בקרירות-לב ובשוויון-רוח כעל מסקנה מדעית, כרופא אשר החליט, שהחולה מות-ימות ושוב אין לו רפואה ותקנה.  בעוד שנורדוי מדבר על החורבן הזה,  אחרי אשר בדק לאור המדע את כל מחלותיה המסוכנות של הקולטורה, בקול נביא ומוכיח.

[10] בהיות נורדוי לציוני ולאומי נגע, בשיחותיו הארוכות אתי, לא-אחת בערכו המיוחד של התנ"ך.  הוא הודה לי בפיו, כי כבר חזר מדבריו אשר כתב בספרו "השקרים המוסכמים" על אדות כתבי-הקודש, וכבר נוכח, שבעצמו נמשך אחרי "השקרים המוסכמים" של כמה-וכמה מחוקרי הגויים (וביניהם גם גיטה ושילר), אשר מצאו בשנאתם לעמנו, כי התנ"ך שלנו הוא מלא פּריצות ואכזריות ואסור לתתו בידי ילדים, לבל ישחית את מוסרם.  כאשר שב נורדוי לעמו, החל להכיר ולרומם את החכמה העליונה ואת המוסר הנשגב, את היופי וההוד האצורים בכתבי-קדשנו.  אולם בנוגע לשירה וליופי אשר בתנ"ך היה עוד מתאמץ להוכיח לי, כי בשירי הומירוס ובשירי וירגיל יש למצוא מקומות יותר יפים – ולא עלתה בידו.

[11] ד"ר אדולף יילינק (1821–1893) – רב, חוקר בחכמת-ישראל – בלייפציג ובווינה.  נקט עמדת-ביניים בין האורתודוכסיה והרפורמה הקיצונית.

[12] כאשר תרגמתי בשנת ר"ס את ה"פּרדוכסים" לעברית דלגתי, בהסכמתו של נורדוי, על הפרק "הלאומיות", כי הוא בעצמו חזר מהדעות שהביע בו.

[13] נורדוי היה תלמידו וידידו של צ'יזרה לומברוזו (שגם הוא מזרע זרעם של רבנים ידועים).  מוצאם היהודי והפּסיכיקה היהודית קרבו אותם זה לזה קרבת הנפשות והמזגים.  אולם עד שהיה נורדוי לציוני לא העלו מעולם (כאשר סיפר לי נורדוי בעצמו), בשיחתם, על שפתם את השם יהודי או יהדות, אף כי שניהם הרגישו זאת בסתר נפשם, אבל יראו להזכיר את השמות האלה בפירוש.  אחרי הקונגרס הציוני הראשון ניסה נורדוי להשפּיע מרוחו החדש על לומברוזו, להשיבו אל היהדות ולהכניסו במחנה הציונים – ולא עלתה בידו.  אחרי כן, כאשר נעשה לומברוזו למאמין אדוק ברוחוֹת-מספּרות (ספּיריטיזמוס), ניסה לשפוך מרוחו החדש הוא על נורדוי – ולא עלתה בידו גם הוא.  בהיות נורדוי כופר קיצוני בספּיריטיזמוס, הבטיח לו לומברוזו, שאחרי מותו ייגלה לנורדוי בחלומו וימסור לו סודות ורזים שמעבר לקבר.  באחד מעלוניו ב"נייאֶ פרייאֶ פרסה", שבו סיפר נורדוי על-דבר הבטחה זו, הוא קורא באירוניה: "לומברוזו לא נגלה אלי עד היום!"

[14] בארס אוגיסט-מוריס (1862–1923) – סופר צרפתי.  טיפח את פולחן ה"אני" והלאומנות הקיצונית ("רומאן הכוח הלאומי"), ממיסדיה של תנועת Action Francaise המונארכיסטית.  אנטישמי פעיל.  הצטיין בסגנונו המבריק.

[15] בשנת חייו האחרונה כתב ברנדס את ספרו הקטן (שהנהו מועט המחזיק את המרובה) Die Jesus Sage, שבו הוכיח את הסתירות העצומות אשר אנו מוצאים ב"הבשורות" של השליחים.  בראנדס מותח בקורת חריפה מאד על האבנגליון, עד שהוא בא לידי מסקנה, כי כל המסופר בספר "הברית החדשה" אינו אלא דברי אגדה, שאין בהם אף שמץ של אמת היסטורית.  ספרו זה של בראנדס, המצטיין בפּכחיותו, בקצור לשונו וברוחב השקפתו של המחבר, היודע להבדיל היטב בין האמת והשקרים הבדויים מן הלב, – ספרו זה מכפּר על עווֹנותיו הראשונים, על התיחסותו הקודמת אל הנצרות.

אופיני הוא הדבר, כי יוסף קלויזנר מדבר על תולדותיו של ישו, בעוד אשר בראנדס מדבר על אגדת ישו.

[16] כוונתו של נורדוי בגוזמה זו: הקוראים העברים של דורנו והדורות הבאים אחרינו, אשר ישובו לשפת אבותיהם בארץ-תחייתנו.

[17] הדברים המובאים פה לקוחים מההקדמה שכתב נורדוי (בפאַריז, 8 בחודש מאי 1900) בשפה האשכנזית בשביל תרגומי העברי מספרו "פּרדוכסים".