_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חשבונו של עולם

מקס נורדאו

תרגם: ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

(הטוב והרע)

אתם חושבים את הפירַמידים אשר במצרים העתיקה, את הגנים התלוים באויר של המלכה שמירמית ומצבת-הענק אשר על האי רודוס (Rhodus) לאחד משבעת פלאי התבל?  אולם אני יודע פלא עוד יותר גדול, אולי הגדול שבכל הפלאים אשר ברא רוח האדם עד היום, והוא הפֶּסימיוּת (Pessimismus);  כונתי: אותה הפסימיוּת אשר תתבונן על העולם, על הטבע, על בני האדם והחיים ברוח כהה של מתרונן  משכרון הבא אחרי שתִיַת עשרים וארבע כוסות שבר-שעורים.

הפסימיוּת האמתית מתחלקת לשני מינים: המדעית והמעשית.  המדעית – מותחת בקרת מכחדת על כל מראות התבל.  היא חורצת משפט קים, כי התולדה כֻּלָּה היא יצירה-מקולקלה, לא טובה מהיצירה הראשונה של אָמָן-אֱלִיל אשר לא עלתה בידו.  היש תכלית לקיומה של הבריאה?  הרואה עומד לפני המכונה הכבֵדה, רבת הגלגלים והאופנים, ומניע ראשו; לשוא יבקש איזה רעיון ומחשבה בתנועתה המִּשְׁתּוֹללת.  ואם התולדה בכלל היא ערבוביה של תּהו ובהו בלי כל תכלית ובלי כל מחשבה, היש, לכל הפחות, לפרטי חלקיה איזה הגיון ואיזה חֹק?  גם זה לא.  המקרה העִוֵּר שולט בכל הטבע וגם בדבר המעסיק אותנו לכל היותר, בחיי האדם.  אין כל מוסר אשר על פיהו יכינו המעשים הגדולים והקטנים את דרכם בתבל; הרע ינצח את הטוב; אהורמין מפיל את הורמיז מעל המדרגות והוא שוחק, מבלי הכלם, בהִשָּׁבר לזה האחרון רגל.  ולמה תתקַים תבל אשר כזאת?  האם לא טוב ולא נכון היה לוּ התפוררה עד היסוד ולוּ חזרה אל התּהו אשר ממנו נוצרה, – דבר הצריך עוד ראיה?

מה יהיר שופט כזה ועד היכן מגיעה אהבתו לעצמו!  הוא חושב לדבר ודאי, שאיננו מטיל בו ספק כלל, כי דעת-האדם היא המדרגה היותר גבוהה ביצירת הטבע, כי יש ביכלתה להקיף ולתפוס את כל ההוה, וממילא אין דבר נמצא מחוץ לגבולה, וכי כל התבל משתעבדת לאותם החוקים עצמם אשר היא נכנעת לפניהם.  רק מנקודת-ראות כזו יכולים אנו להבין את הבקרת המתוחה על כל מראות העולם.

אם רק נניח כי הדעת השולטת בטבע היא דומה לדעת-האדם, הנה אין כל ספק כי יוצדקו המתלוננים והמתאוננים על רֹע הנהגת העולם, יען כי תעבט ארחותיה: פעם היא פזרנית ופעם קמצנית, וכל מה שהיא עושה תעשה בלי חשבון ותכלית, בלי תכנית ומטרה; ומה טוב ומה נעים היה לו יכֹלנו להפקיד את השגחת-העולם בידי מורה לחכמת הפלוסופיה.

וכן הוא הדבר במה שנוגע לחציפות ההשגחה.  אלו היה האפוטרופוס על מוסר העולם איש משכיל ונבון מבני דורנו, אשר פקידי מקומו נתנו לו תעודת-הכשר על טיב הנהגתו, אז לא היו שערוריות בתבל.  אז לא תהיה עוד הצדקה לצעקה, והרשעה לא תרים ראש בגאון.  ואמנם בכל עת אשר יברא משכיל כזה עולם לפי רוחו וטעמו, כלומר: אך יכתוב ספור או חזיון בעד התיאטרון, אז יתקן את עולמו זה במלכות הצדקה, והקהל החביב ירבה למצוא כף, אם על הדף האחרון או במערכה החמישית יבוא הצדיק על שכרו והרשע יֵענש כרשעתו.  והרואה או הקורא חושב בלבבו: "כן היה צריך אמנם העולם להתנהג!".  אמנם יש בין הסופרים והמשוררים גם בריות משונות כאלה, אשר יתארו בספרים את החיים כהויתם בלי כחל ושרק: תמר לא תנשא לאמנון, אף כי יאהבנה בכל לבבו ונפשו, והיא בוחרת לאלוף נעוריה איש ריק ופוחז אשר יהיה בעוכריה כל ימי חייה; הכשרון יאבד יען כי לא ימצא תנאים נאותים להתפתחותו; והתקיף בעיר והשליט בעניני העדה ישאר על מקומו, אף כי הכל מרננים אחריו והכל יודעים איך עלה לגדולה.  בספורים וחזיונות כאלה, אשר אין בהם אלא מה שבמציאוּת הערמה, לא ימצא הקורא או הרואה לקח טוב: המוסר יוצא וידיו על ראשו, והקהל סופק כפיו על עלבון כבוד הישר והצדק.

הרי הדבר ברור:  הטבע איננה לא בעלת-יֹשר ולא בעלת הגיון, ולכן עליה או להיטיב את דרכיה ולתקן את חסרונותיה, או לשוב לתֹהו.

אבל מי הגיד לך, מבקר-שוטה, כי ההגיון שלך, שהוא אינו אלא אחד מחקי הטבע הפועלים בכלי-מחשבתנו, – כי ההגיון שלך הוא גם אותו ההגיון של התבל?  מי נתן לך המשפט למוד על פיהו את ערכם של כל חזיונות העולם ומלואו?  האם לא אפשר הדבר להניח, כי כשם שאין ביכלתנו לפתוח שערי ברזל סגורים במפתח קטן של שעון-הכיס, כך אין בידינו לפתור את חידות העולם וסבך חזיונותיו על ידי ההגיון האנושי?  יכול היות כי אותם הכחות הפועלים בגופנו הם הם הכחות השולטים בכל התולדה, כאשר אין הבדל בין יסודות המלאכה אשר עליהם נבנה המנעול הגדול התלוי על בריחי שערי הברזל ובין יסודות המלאכה אשר עליהם נבנה השעון הקטן הטמון בכיסנו.  ההבדל בזה – הוא רק בין הקטן במדה ובין הגדול לאין-סוף, בין הפשוט, בערך, ובין המרכב במדרגה היותר גבוהה.  אין לנו כל מופת להוכיח כי הטבע היא משוללת הַכָּרָה-כּוֹלֶלֶת (Allbewusstsein), אשר קצרה דעתנו האנושית להשיגה.  ראוי רק להעלות על לבנו את תורת שפינוזה: "הכל הוא אלהים!"  או את תורת שופינהויר המיוסדה על "רצון העולם".  ואחת היא לנו מה הוא השם אשר נתנו הפלוסופים  להכרה-הכוללת של הטבע.  אחת הננו יודעים ברור:  אנחנו רואים כי החֹמר בהִקבצו בצורת מוח-אדם, והכֹּח בהִגָּלותו בעבודת-עצבים יולידו את ההכרה.  היסודות אשר מהם יורכב מוח האדם וגופו, – ואשר היותר חשובים שבהם המה, – מלבד הַחֶמְצָן, הַמֵּימָן, הַחֶנְקָן והפחמן, – ברזל, גפרית, זַרְחָן (Phosphor), שִׂידָן (Calcium), נַתְּרִית (Natrium), קַלְיוּם וחֲלוֹר (Chlor), – היסודות האלה נמצאים במַתְכֹּנֶת רבה מאד גם מחוץ לגוף האדם; הכחות המולידים את פעלות החיים, כמו הכחות הכימיים, המכניים, האיליקטרון ויתר מראות האנרגיה הבלתי נודעים לנו, – הכחות האלה פועלים גם מחוץ לגוף האדם.  ומי זה יעיז בנפשו להבטיח אותנו כי היסודות האלה והכחות האלה יכולים להוליד את ההכרה רק בצורת מוח-האדם, רק בצורת רקמת-עצבים?  האם אין להעלות על הדעת, והדבר הוא גם קרוב לאמת, כי צורת רקמת-העצבים הוא דבר מקרי ורק היסודות אשר מהם יורכבו והכחות הפועלים בהם הם הם העיקר, ואלה האחרונים יכולים להוליד את ההכרה גם בהתחברם באופן הרכבה ופעולה שהוא שונה לגמרי מאופן הרכבתם ופעולתם של הגופים הנודעים לנו כיום?

אבל אני מרחיק ללכת הלאה, והנני אומר: למען נִוָּכַח כי אין לנו הצדקה למד את חזיונותיו של כל העולם באמת-ההגיון-האנושי הקצרה, אין לנו כל צֹרך לקבל את ההנחה: הטבע היא בעלת-ידיעה המכרת את ישותה.  למען נחליט כי אין כל דעת ותבונה בהנהגת העולם, צריכים אנחנו ראשית כֹּל להניח, כי יש לו איזו מטרה והוא שואף לאיזו תכלית; הן אין אנחנו יכולים להגיד על ההַלֶךְ, אשר אין אנחנו יודעים אם הוא הולך למחוז חפצו, או הנהו רק מתהלך לרוח היום למען הניע את גופו, – על הֵלֶךְ כזה הלא אין אנחנו יכולים להגיד, כי הוא בוחר ארחות עקלקלות, כי הוא עושה קפנדריה, כי הוא הולך בעצלתַּיִם!  אבל ההנחה הזאת, כי יש תכלית ומטרה להעולם, הוא דבר שאין לו יסוד מוצק.  הן אפשר הדבר כי התכליתיות (Finalität) כמו הַסִּבִּיוּת (Kausalität) הוא חזיון הקשור רק בפעלות גופניות, ומחוץ לגוף אינן כלל במציאוּת.  הנסיון הורנו כי לא תִוָּלֵד אף פעולה אחת של מחשבה ורצון במוח האדם, מבלי אשר יקדם לה איזה שנוי במערכת-העצבים הבא מהתרגשות החושים;  לכן הורגלנו לבקש סבה לכל מעשינו ולכל החזיונות העוברים בגופנו.  וההרגל הזה יְלַוֵּנו ולא יעזבנו גם בבואנו לשפוט על חזיונות ומראות אשר מחוץ לגוף.  אבל יען אשר חושינו לא יפעלו בלי התעוררוּת הבאה מן החוץ, יען אשר בלי גרוי לא יעשו את מלאכתם, יען אשר כל שנוי הבא בהם יש לו באמת סבה, יען אשר המה באמת נכנעים לחֹק הַסִּבִּיוּת, מזה אין עוד כל ראיה נצחת כי החֹק הזה שורר בחֹמר גם אז אם יִמְּצא בתנאים שהם שונים לגמרי מהתנאים אשר בהם ימצא בגוף האדם!

נניח נא כי רֵחַיֵי-הקַּהֲוָה המה עצם בעל ידיעה; האם לא יחשבו הרחיים כי יד האשה הוא תנאי הכרחי של כל תנועה ותנועה, ואם האשה לא תניע את יד האופן לא תצויר כל תנועה?  ואלו היו רַחַיֵי-הקהוה המִּסכנים האלה רואים מכונה המתנועעת בכח החשמל בלי עזרת יד אדם, אז יֵראה החזיון הזה בעיניהן כחידה סתומה שקשה למצוא לה פתרון ולשוא תבקשנה אחרי חֹק הַסִּבִּיוּת, אשר במושגיהן התלבש בצורת יד אשה.  רחיי-הקהוה יודעות מהנסיון כי אין תנועה בלי עזרת יד אשה, ודבר זה הוא מהוַּדָאיות הברורות והמקוימות בעיניהן.  ובכל זאת יודעים אנחנו כי אין לְכַיֵּל את החק הזה.  כי יש תנועות שאינן באות מיד האשה, אם גם ימצאו עגבנים נבוּבֵי-מוח אשר דעתם בזה תהיה כדעת רחיי-הקהוה.  אין אני שוכח אף רגע אחד כי גם תנועת המכונה החשמלית יש לה סבה, כאשר יש סבב לתנועת הרחיים, אבל הדוגמה אשר הבאתי היא רק להראות, כי הנסיון היוצא ממעשים המסודרים במערכה ידועה לא יוכל היות לנו לחק כללי בפתרון חזיונות שונים ואחרים.  ומה שקרה לרחיי-הקהוה המבקשים את הסביוּת יקרה למכונת-הקיטור, בעלת-ידיעה, אשר תבקש את התכליתיוּת.  המכונה יודעת כי מטרת הקיטור הוא להניע את הגלגלים על ידי מוט-התנופה, ואלו היתה המכונה הזאת אוהבת לדבר בלשון קצרה, אז בודאי היתה אומרת בקול של בת-סמכא: "אין קיטור בלי תנועת גלגלים!"  ומה תשתומם המכונה הזאת בראותה מַבּוּעַ מְזַנֵּק ורותח (מאותם הנמצאים באמריקה ובאיסלאַנד) ואת עתר ענן הקיטור הנודף מתוכו מבלי אשר יניע אף גלגל אחד!  הדבר הזה יֵראה בעיניה כמתנגד לחקי השכל ויביא מבוכה וערבוביה במושגיה ע"ד פעולתו ותכליתו של הקיטור, ולא הייתי מתפלא כלל אם החזיון הזה, שאינו משתעבד אף לאחד מחקיה הידועים לה, היה מבלבל את דעתה.  יוכל היות כי סבת השנויים הבאים בהחמר אשר מחוץ לגופנו מונחת בהחמר עצמו והשנויים האלה הם תכלית בפני עצמם ואין להם כל תכלית אחרת זולתה, ולכן רק לשוא נבקש סבה חיצונית ותכלית זרה להם, תכלית המכרחת אותנו להניח, שיש לה יחס אל קבוצת-חמר אחרת.  באופן זה אין אנחנו יכולים לקרוא את הטבע בשם – פתיה, ואין לנו כל יסוד אשר עליו תשען בקרתנו שאנחנו מבקרים מעשיה לדעת: אם יש להם תכלית או אין להם כל תכלית.  למען נבין את הטבע, למען נשיג את סבת חזיונותיה ואת תכליתם ולמען נשפוט עליהם בצדק צריכים אנחנו לעמוד במרכז, אשר משם יוצאים ונובעים כל החזיונות האלה.

וההתאוננות כי העולם מתנהג שלא במוסר היא עוד יותר דומה למחשבת רחיי-הקהוה.  מנקודת-ראות המוסר שלנו מיוּסדה ההתאוננות הזאת; אבל מי נתן לנו המשפט להתבונן מנקודת-ראות זו אל הטבע ואל החיים?  המוסר שלנו הוא תולדות תנאי המקום והזמן; המוסר שלנו פושט צורה ולובש צורה ומחליף את גִזרתו, כאשר יחליפו הבגדים והמגבעות את גזרתם.  המוסר אשר בשמו ידברו ובמדתו ימֹדו את הנהגת התבל הוא המוסר של בני הגזע הלבן, המוסר של הנוצרים בני המאה התשע עשרה, רק שלהם ולא של אחרים.  והמוסר הזה אנוס גם בתחומו הצר, אשר שם יש לו לכל הפחות ערך תוריי, לוַתֵּר על כמה דברים ולהשלים עם הפכים רבים: אם יקום איש אחד על רעהו והרגו – חטא מות הוא, אולם מלחמת עם בעם, אם יכינו מַטְבֵּחַ לרבבות אנשים – זה הוא דבר הראוי לתהלה ושבח; מרמה ושקר בדברים שבין אדם לחברו – חטא הוא, אבל מותר להשתמש בהם בעניני מדינה.  המוסר של היום שונה הוא מהמוסר של העבר הקרוב אלינו, והמוסר אשר יקובל מחר בודאי יהיה לא כשֶׁל היום.  המוסר הוא ספר המדות, המנהגים והחקים המסכימים ומתאימים לתנאי הקיוּם של המין האנושי בתקופה ידועה.  עם התפתחותה של האנושות ישתנו תנאי הצלחתה וקדמתה ועמהם גם ההשקפה על המוסר ותביעותיו.  והאם בקנה-מדה כזה כקנה-מדת המוסר שלנו, שאין לו שעור קבוע, חפצים אנו למד את חזיונות התולדה?  והמוסר של היום, דבר אשר לא היה לו ערך גם בעיני אבותינו אנו, ומי יודע אם גם נינינו ונכדינו לא יקוצו בו, – האם דבר כזה יהיה לחֹק קבוע להטבע הנצחית?  המתאונן והמתלונן על פריעת חק-המוסר ועל אכזריותה של הנהגת העולם לא יחכם ולא יצנע מאותה העלמה המתהדרת בשפעת צבעי בגדיה, והיא קובלת על השמים אשר עין תכלת להם תמיד ולא יחליפו את צבעיהם וגוניהם בכל פעם לפי צבע שמלותיה וסמרטוטיה אשר תתתיפה ותתקשט בהם.

מימי קופרניקוס חדלו להאמין וללמד לאחרים כי כדור הארץ הוא מרכז הבריאה והאדם הוא נזר היקום ותכלית היצירה.  איש מאתנו לא יחשוב כיום כי הירח נברא להאיר את הלילה, וצבא הכוכבים למען ימשיל המשורר את עיני אהובתו אליהם.  אולם בקרב הפלוסופים לא חדלו עד היום לאחוז לפעמים בדעות-בֹּסר כאלה, אשר כבר קהו בהן שִׁני זקנינו, ולמתוח דין קשה על מערכת-העולם, יען, כפי שיש לשער, יִכלו אוצרות גחלי-האבן בבטן האדמה, יען כי בעיר פלונית ואלמונית מצאו אלפי אנשים את קברם בעודם בחייהם על ידי רעידת-האדמה, יען כי שם נגף ופה דֶבר, פה ילדים מתים ושם יולדות מתות וכדומה.

נצייר נא בדמיוננו כי תולעי-הרקבון יודעים להתפלסף.  האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאד!  מנקודת-ראותם הם יהיו כל התקונים, הסדרים והכלים הבאים לטהר את האויר ולהשבית את החלאה והזוהמה דברים נוראים משחיתים ומחַבלים, דברים שהם פורעים את המוסר עד לתועבה.  המטאטא ומַטלית-השִּׁפשוּף, החמצן-הממית והמים הרותחים והקוצפים יחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים בנפש, אשר עשו יד אחת להשמיד ולכלות את כל הדברים אשר היו יכולים להיות להם למזון ולמחיה.  בעצם התעלסם באהבים יזרקו עליהם פתאם נטפי מחמצת-חריפה והיתה תְשׁוּאָתָם העליזה למחולות-המות, וגורל אחד לְחַיְדַק צדיק וּלְחַיְדַק רשע, – שניהם יתהוללו וישתוללו עד אשר יהיו כלא היו.  אבל הדברים המביאים אותם בצדק ליאוּש ומרה שחורה, את אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב.

הנני משוה לנגד עיני זבוב, אשר לבו מבין במלאכת מחשבת.  דמיוני זה איננו מופרז ביותר; נשי-החיל המקפידות על נקיון הבית יודעות למדי את אהבתם היתרה של הזבובים אל התמונות והפסלים.  והנה נציֵּר נא בדמיוננו כי שרץ-העוף הזה, היודע להתענג על ציור אחת הדבורים, טס בטיסה אחת על פני הַפֶּסֶל-בַּבַרִיָה, אשר במינכן, המצוין בגדלו.  הזבוב לא יראה הפעם בעיניו מצבת-פאר, עשויה בטוב טעם באומנות רבה וברוח מחשבת נעלה, כי אם עֲרֵמַת-מתכת בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה ותבנית, בלי טעם ויופי.  הזבוב יראה בעיניו בעברו על פני הפסל הכביר לארכו רק עמקים וגבנונים, פה שטח חלק ומישור ושם זיזים בולטים והדורים, מבלי דעת מדוע ולמה כל אלה הזויות, הקרנות וְהַמַּעֲקַשִּׁים המתפתלים ומתעקמים הנה והנה.  ואלו נולד הזבוב הזה, אשר חֹנַן ברוח יופי, בחללה הפנימי של המצבה הגדולה הזאת, אז היה יכול לכתוב ספר מלא מרירות ע"ד החלל הריק הזה, אשר בעיניו היה נראה ככל העולם כֻּלו, אשר אין לו מטרה ותכלית.  והספר הזה היה עושה בודאי רושם גדול על כל היתושים והיַבחושים האזרחים במַעֲמַקֵּי הפסל-בַּברִיָה.  אבל הזבוב הזה לא היה מגיע בכל חקירותיו והתפלספותו ע"ד המצבה להכרת האמת, שהיה יכול להביא בלבו אחד המנהלים הפשוטים במינכן המראים להעוברים ושבים את סגלות העיר.

לא, ועוד הפעם לא.  הפלוסופיה הפסימית איננה עומדת בפני הבקרת האמתית.  הפסימיוּת הישרה, שאין בה אף צל צביעות, אינה אלא התאוננות על קֹצר כֹּח המשיג ועל עֹמק המושג.  האדם רוצה להבין את סדר-העולם ואת רוח החיה הנוהג בו, אולם דבר זה נשגב ונבצר ממנו, לכן יָלֶן עליו ויתן בו דֹפי.  כן גם ישליך פרא-האדם בחימה את תבת-המנגינות, אחרי אשר יעמול לשוא להבן את תכוּנתה.  האדם יחשוב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל צעד וצעד אנוּס הוא להִוָּכַח כי רק אנוש אנוּש הוא וממשלתו לא רבה; על כן יִרגז, ואת רוחו הרעה יעשה לשטה ולתורה אשר יקראנה בשם פסימיוּת.  הילד אשר יושיט ידו אל הלבנה להורידה אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, גם הוא פלוסוף פסימי מבלי-דעת.  אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש.

ואמנם חזיון מצוי הוא לראות כי גם בעלי שטת הפסימיות, המדקדקים ומחמירים בעיון בכל פרטיה, יודעים את ערכם של המעדנים ומשתה השמנים, וגם המה ישאו נשים ויולידו בנים ככל האדם, ולב להם לחוּש את כל מנעמי החיים.  פלוסופיתם היא כעין בגדי-שרד אשר ילבשו הכהנים בחגים ומועדים להביא רגשי כבוד ויראה בלב המון העם; אבל אנחנו יודעים כי מתחת לבגדי-הכהונה יסתרו כלי פשתן פשוטים ומרֻוָחים, אשר ילבשו גם כל החַלונים.

מלבד הפסימיות המדעית, אשר לא תניא את לב הדבקים בה משמוח בחיים, יש עוד פסימיות מעשית, אשר פי העם יקראנה בשם "מרה-שחורה".  הפסימיות הזאת לא תעמיד את חזיונות העולם והחיים במשפט ולא תביא ראיות והוכחות להצדיק את רֹע גזר דינה שהיא גוזרת על היקום, אין לה לא שטה ולא תורה.  הפסימיות הזאת גם לא תנסה את כחה לבאר מדוע תמאס ותבחל בעולם ובחיים.  התבל ומלואה מעוררים בה רק גֹעל נפש ורעיוני הרס ואבדון.  פסימיות מהמין הזה אי אפשר לבטל "ולענות את כחשה בפניה" על ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי אם לנתח אותה לחלקיה ולהתבונן אליהם.  פסימיות זו הוא החזיון הַמְלַוֶּה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה.  שנים רבות בטרם הובא חולה כזה אל בית-המשוגעים ישכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו.  אחד מחלקי כלי-המחשבה, אשר לא התפתח כל צרכו או נפגם ונתקלקל מאיזו סבה פנימית או חיצונית, מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוך וגדול.  חולה כזה רואה בכל רגע את מפלתו הפנימית והריסותו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה יבלע את כל חושיו ויאסרהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המסותרה, עד כי לא יוכל לשום לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים.  מובן הדבר כי במוח כזה יֵרָאֶה העולם כבעין עִוֶּרֶת: כליל אֹפל וצלמות.  כל המשוררים הגדולים של הצער-העולמי היו מְדֻכאֵי-הגוף.  לינוי מת בשגעונו; ליאופַּרדי היה חולה במחלות-המין, הידועות היטב לרופא חולי-הנפש; הֵינה היה רק אז לנכֵא רוח, כאשר נגעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו.  בַּירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטים יחשבוה לסמן של גאוניוּת, אבל רופאי-הנפש יראו בה אותות מחלת-הרוח.  הפסימיוּת הזאת, אשר בראותה זוּג של נאהבים תספוק כפיה ובבקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סבה, תבכה בלי הפוגה ותמאן להתנחם, – פסימיוּת כזו מחלה ארורה ומגונה היא.  כל הבריא בגופו וברוחו יקוּץ בה.

ועוד יש מין "מרה-שחורה" שהיא אינה אלא עשׂויה וצבועה.  הכסילים יתהדרו ויתקשטו בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על ידה יֵחָשבו לאצילי-הרוח ויבדלו מהאספסוף.  יש אנשים נַעֲוֵי-טעם אשר חִוְרוֹן המחשבה מוצא חן בעיניהם כחִוְרוֹן הפנים.  האנשים האלה שופכים מְרֵרָתם על כל חזיונות העולם אשר יגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עדו עליהם.  המה נאנחים וקוראים: "הכל הבל!" למען יאמינו כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין האנושי.  עם בעלי "משרה-שחורה" מהמין הזה אין הדבר שֹׁוֶה להתוכח ולהתפלסף, כי אם להגיד להם: "לצים, עד מתי תתהוללו!"

אנכי קראתי את הפסימיוּת בשם "אחד משבעת  פלאי התבל", ובזה רציתי להגיד כי הפסימיוּת הוא נצחון כח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של האדם להלביש את הטבע, למרות מֶרְיָהּ, בגדים ככל העולה על רוחו.  כאשר ידע האדם להכריח, בעזרת המספרַיִם ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ, דָּלְיותיו ועָליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ובניני בעל שני הרגלים, כאשר ידע להכריח, על ידי צנורות, את המים לעלות, למרות טבעם, ההרה, כן ידע להוציא ממעשים ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם.  ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע, המתנוססת בשלל צבעי פרחיה ושפעת גְּוָנֵי שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאת נשמה ואנקת חללים בזמירת צפרים עליזות נצחון החיים.

והטבע משמעת באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים לאזנינו גם אם נאטום אותם.  הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופּטימיוּת, כלומר: אהבה החיים והדבקות בהם.  וכל נסיון לשָׁרֵש את הרגש הזה מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פנת הויתנו ועצמותנו, ורק בכלות החיים יכלה גם הוא.

אם נתבונן היטב אל טענותיה הראשיות של הפסימיוּת, אז נִוָּכח כי מקורן הוא גֹדל לבב האדם והתאוננותה היא התאוננות העשיר על אוצרותיו אשר יביאו לו דאגות רבות.  האדם יתאונן על העולם אשר אין לו תכלית ומטרה, או יותר נכון על אי-יכלתו להבין ולהשיג תכלית זו.  אבל האם לא תעיד התאוננות זו עצמה על גֹבה המדרגה אשר הגיע אליה רוח האדם בהתפתחותו, והאם אין לנו יסוד לשמוח בזה שהשגנו?  כמה כֹח ואון דרוש להמחשבה, למען אשר תתרומם לשאול את השאלה על דבר תכליתה ומטרתה של הטבע!  כמה רֹחב דרוש לחוג-המבט של האדם, למען אשר יערב לבו לגשת אל פתרון החידה הנצחית!  וכמה מקומות נחמדים ויפים, כמה פרחים נעימים ומרהיבי עין ראה האיש בדרכו עד אשר הגיע אל עֶמְדָתו הגבוהה, אשר שם יצא דֵי אֹמץ בלבו להעמיד לפניו את כל העולם בדין ולקרוא אליו, כאלו היה מנהיג הבירה ויש לו הזכות והמשפט לזה, – לקרוא אליו בקול נגיד ומצוה: "מחוּיָב אתה להתנהג על פי תכנית מסוימה; אל התכנית הזאת הנני רוצה להתבונן ולמתוח עליה מדת בקרתי!"  החיות, גם היותר גבוהות בסֻלם ההתפתחות, אינן שרויות בצער-העולם, וגם אבותינו בני-דורם של דֻבֵּי-המערות לא הוגיעו את מוחם לבקש את מטרת האדם ותכליתו בימי חיי הבלו.  האדם הקדמון אם מלא את בטנו לָשׂבַע אז השיג בזה, בלי ספק, את מטרת חייו ואם נשאר לו עוד איזה חפץ – בלי ספק החפץ לישון בלי מפריע.  ואנחנו לא נאמר עוד די לנפשנו בנתח בשר צלוי ובשינה של תענוג;  ככל אשר יגדל רכושנו הרוחני, כן תגדל תשוקתנו להרבות להעצים את אוצרותיו.  ואחרי אשר עשינו חיל רב, לא נוכל עוד לשים שלום ברוחנו עם הרעיון כי גבול וחֹק הוּשם למעוּף שכלנו.

כן תתאונן הפסימיות בלי כל יסוד על יסורי הגוף ומכאוביו, כמה קֹצר-ראות, כמעט הייתי אומר: כמה כְּפִיַת-טובה יש בהתאוננות זו!  אבל, אדוני הצעקנים, אִלו לא היו יסורים ומכאובים בעולם, הלא אז עלינו להמציאם!  היסורים היא המתנה היותר טובה אשר נתנה לנו הטבע.  ראשית לכֹל יעיד המכאוב, כי המרגישו הוא בעל מערכת-עצבים בריאה ומפותחה במדרגה גבוהה, שהיא התנאי הראשי לקבלת כל אותן ההרגשות הנעימות, אשר בלעדן החיים המה תפל מבלי מלח.  בעלי-החיים השפלים אינם מוכשרים כלל להרגיש מכאובים חזקים, אבל עלינו לשער כי גם רגשי-תענוג לא ידעו כמונו, יען כי הרגשתם בכלל היא קהה וחלשה.  והאם לא זר ונפלא היה הדבר, אלו היינו יכולים להתפעל ולהתרגש בחושינו הדקים ולהִמָּלֵא שכרון נעים מריח השושנה, ממנגינות ביטהוֹבֶן ומתמונותיו של הציר ליאונרד, ובכל זאת לא היינו מרגישים את ריח הנבֵלה, את שריקת הַמְגֵרָה בשִׁני הַמַּשּׂוֹר ולא היינו מזדעזעים למראה מכה טְרִיָה!  שאלו נא את פי החולָה אשר אחזה השבץ והיא איננה מרגשת בפלג או בכל גופה, האם תשמח על אשר לא תחוּש מכאובים! העולם החיצוני לא יגרום לה מכאובים, אבל לא יביא לה גם רגשי-ענג.  חולָה כזו תובעת מהרופא כי ישיב לה ההרגשה, למען תחוּש מכאובים.  פעמים רבות שמעתי באזני את קול-השמחה, אשר הוציאה חולָה כזו מגרונה בהרגישה בפעם הראשונה את המכאוב אשר הסבה לה דקירת המחט.  הכאב הוא המלאך הגואל אותנו מכל רע.  הוא מזהיר אותנו מפני הסכנות הנשקפות לנו וקורא אותנו למלחמה עליהן, או להתרחק מהן.  הכאב הוא אפוא ידידנו הטוב, שומר חיינו ומקור רגשי-הענג היותר חזקים.  הכאב מעורר אותנו ליגיעה רבה להרחיק את סבתו, והיגיעה הזאת קשורה ואחוזה בהתאמצות כל כחותינו ובעבודת כל עצמיותנו המשביעה אותנו רצון אין קץ.  לולא הרגשת המכאוב לא היינו יכולים להכיר ולדעת את הדברים המזיקים לבריאותנו ולהזהר מפניהם.  מתקני-העולם מהמדרגה העליונה יכולים אולי להשיב על דברי, כי במקום המכאוב היתה יכולה הזהירוּת ופקיחוּת-העין להגן על בריאותנו; יסורי-הגוף אך למותר המה, אחרי כי גם רגש טבעי, שאין בו כל צער, היה יכול לשמור עלינו מפני המזיקים והסכנות.  על זאת יש לענות: הזהירות-הטבעית הזאת או שתהיה רפוּיָה ולא יהיה בה די-כֹח לעורר אותנו להזדַיְנוּת במדה ראויה נגד אויבי-חיינו, ואנחנו נפול שדוד תחתיהם, או התביעה-הטבעית תהיה חזקה ועצומה ואז נרגיש אותה כמין מכאוב בעצבי-גופנו ולא יִבָּדל מהמכאוב, מְבַשֵּׂר-המחלה, אשר הננו מרגישים עתה.

וכמו שדרושה הרגשת המכאוב לקיום הגוף, כן דרושה ההתאוננות להרוח.  אם רוחו של האדם איננו נוחה ממצבו ומכל הנעשה אִתו או אשר יעשה הוא והוא סובל צער מזה, אז יתאמץ בכל כחותיו לשנות או להיטיב את התנאים אשר הוא נתון בהם.  המאֻשר לא יחשוב מחשבות-הרס על הסביבה אשר הוא חי בה ולא יבקש לברוא תנאים חדשים להוָּיָתוֹ; גם שמשון הגבור, אשר כל עבודה לא תכבד עליו, לא ינקוף אפילו באצבעו הקטנה בלי סבה מכרחת לזה.  האדם לא ירפד את יצועות, אם לא ירגיש מתחלה כי לא נעימה לו השכיבה באשר הוא שוכב.  ההתאוננות היא אפוא סבת ההתקדמות וההשתלמות, וכל האומר כי ההתאוננות הוא אסון בחיינו הרוחניים, והיה מוטב שלא נבראה משנבראה, עליו לערוב את לבו ולהודות בגלוי כי הוא נושא את נפשו לאנושות בלי שנוי ותמורה, בלי התפתחות והשתבחות, לסִינִיוּת (Chineserei) נצחית.

ואמנם ההתאוננות על התנאים השוררים, אשר האדם היחידי או עם שלם אנוסים לחיות בהם, – ההתאוננות הזאת איננה ראיה להפסימיוּת, כי אם, להפך, ראיה נצחת לדעה האומרת כי ביסוד מחשבתו של האדם מונחת האופּטימיוּת הבלתי-נכחדת.  כל בקרת היא תוצאות ההשתווּת, אשר אנחנו משוִים את מצב הדברים במציאות למצב הדברים בעולם הדמיון אשר יצרנו ברוחנו ואשר נחשבם לשלֵמִים.  ויסודה של כל בקרת כזו היא האמונה, אשר לא תבוטא בדברים ברורים, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, ואמונה כזאת הלא בודאי אופטימית היא!  עוד יותר: בשעה שאנחנו מתלוננים ומתאוננים על המעמד השורר בעולם, בשעה שאנחנו חושבים מחשבות ברורות, או רק מרגישים בהרגשה בלתי ברורה, כי הדברים יכולים או איך יכולים המה להשתנות לטוב, – הנה בשעה ההיא כבר נעשה בכח השנוי לטובה.  הדברים שאין רוחנו נוחה מהם בעולם המציאות כבר שֻׁנו לטובה ונתקנו בדמיוננו: עולמנו הרוחני, אשר יִבָּרֵא על ידי הצרופים השונים של עבודת תאי-מוחנו, יש לו, לכל הפחות בעינינו אנו, ממשות לא פחותה מאותו העולם החיצוני אשר הננו מרגישים אותו באמצעות חושינו.  ובכן כל איש המתאונן על המציאות הוא מתקן או בורא עולם חדש ברוחו, עולם שהוא נמצא בראשו והוא כולל בקרבו כל התנאים הדרושים לאֹשר האדם.  ואם הוא יודע לנתח את מחשבותיו ולהתבונן אל יצרי לבבו, אז יִוָּכח בנקל כי התאוננוּתו על העולם משביעה אותו בעצמו רצון רב והעֹנג אשר יתענג על עולמו הרוחני, העולם היפה אשר ברא בדמיונו הוא, לא פחות הוא, בכל אופן שיהיה, מהצער אשר הוא סובל מהעולם הממשי אשר מחוצה לו.  והנני שואל את הפלוסוף-הפסימי הישר, האם לא ישבע נחת ועֹנג בשעה שעלתה בידו לתאר בצבעים שחורים ואיומים את רשעת העולם והבלי החיים?  אם צלחה הרוח על חוקר כזה וכתב בספרו ע"ד רעות התבל וכליון ההויה דף אחד המצטַין במרירות משפטיו ושחור צבעיו, אז, אולי, יקפוץ ממקום מושבו אצל שלחן-הכתיבה וירוץ מרוב התפעלות לחבק את רעיתו.  ואחרי אשר גמר לכתוב את ספרו יקרא לפני חבריו פרק ממנו והוא נהנה מזה הנאה מרובה, אשר גם בשבילה לבדה שוים הם החיים בעמק הבכא הזה.

ובכן הננו רואים כי התרגזותו של האדם על קצר השגתו את תכונת התבל ותכליתה, היא רק ראיה נאמנה לגֹבה התפתחותו של כח מחשבתנו, והיא משביעה אותנו רצון ונחת.  הרגשת המכאוב בגופנו תעיד על בריאוּתנו ועל כח העבודה והחיים במערכת עצבינו, אשר לה אנחנו חיבים להודות על כל רגשי העֹנג.  ההתאוננות היא מקור חזיונותינו ודמיונותינו הנעימים והעדינים.  ואיך יכולים כל הדברים האלה להביא את שנאת החיים – מה שאנחנו קוראים היום "פסימיוּת" – זאת לא אוכל הבין.

אקוה כי איש לא יטעה בדברי ולא יחשבני לתלמידו של הפלוסוף פנגלוס (Pangloss).  אינני אומר כי עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות.  מה שאנכי אומר, הוא דבר אחר לגמרי.  אני אומר: יוכל היות כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב, הרע או הבינוני שבכל העולמות, אבל בזה אין כל ספק כי האנושות לא תחשבהו לרע.  כשרון נפלא יש לו לאדם להתרגל להתרועע אל התנאים הטבעים אשר הוא נתוּן בהם ואשר אין בידו לשַׁנותם בשום אופן, ולא לבד כי ישא ויסבול את תנאי חייו אלה בסבלנות של תלונה, כי אם יראם כנעימים וכדברים שהם מובנים מעצמם וכן צריכים המה להיות.  האדם מסתגל כל כך אל תנאי חייו הטבעים, עד כי אין בו כל חפץ להחליפם באחרים, אם גם הוא יכול לציר בדמיונו יותר טובים.  והדבר הזה הוא אפשר, רק יען כי יסוד עצמיותו של האדם, אשר עליו ירקום הנסיון את תמונותיו וצִיציו המעציבים, הוא אהבת החיים.

היש צרך להביא משלים ודוגמאות לחזק את דעתי זו?  הנה הם קרובים לנו.  גם שונא-החיים המושבע מודה ביפי הטבע והוא מתענג ביום קיץ בהיר, בשעה שהחמה זורחת בשמי תכלת ואף עב קל לא יכסם, או בליל-תמוז חם בשעה שהוא רואה את הלבנה במלואה בין רבבות כוכבים נוצצים.  והנה נשַׁוֶּה עתה בדמיוננו: אחד מיושבי הכוכב נֹגַהּ ירד פתאום אל ארצנו; האם לא יאמין כי יתעה במדבר, בישימון קר וקודר!  הוא הורגל להאור הרב והמזהיר של כוכב-מולדתו ולהחום הבוער כתנור-אופה, לכן ירגיש קֹר בעצמותיו גם באֵזור-החם של כדור-ארצנו וצבעינו היותר בהירים ומבהיקים יֵרָאו בעיניו ככהים ועצובים, ואורנו היותר זך וצח – חִוֵּר ונוּגֶה.  האם לא יֵראו שָׁמֵינו היפים, אשר רק יָרֵחַ אחד יָשוּט עליהם, בעיני יושב הכוכב שבתאי (Saturn), אשר עינו הורגלה לראות על השמים הנטויים על ראשו הוא שמונה לְבָנוֹת ושתי עטרות, ואולי עוד יותר, והיא מתענגת בזריחתן ושקיעתן, בחליפות מקום עמדתן ויחסן זו לזו עֹנג נפלא, אשר נבצר ממנו לתארו גם בדמיוננו, – האם לא יֵראו בעיני בן השבתאי הזה השמים הנטויים על ראשינו אנו שוֹמֵמִים ואיומים!  אולם אנחנו, שוכני הארץ, איננו מתגעגעים על הדר השמש הזורח על הכוכב נֹגה ועל מחולת המחנים של הלבנות המלַוֹת את שבתאי, והננו מסתפקים בתכונת שמינו ומערכת-צבאיהם הדלה, כאלו היינו באמת מתאבקים בעפר רגלי פנגלוס ושותים בצמא את דבריו.  אך למה לנו להגביה עוף למרחבי הרקיע ולבקש שם, בין כוכבי המרום, אותות ומופתים להאופטימיוּת הנטועה בלבות בני האדם?  נביט נא אל צירי הארץ.  שמה יושבים בני אדם אשר שמחתם בחיים הֵסבה עליה את עיני התרים-החוקרים.  יושבי צירי-הארץ מתענגים על רב טובם: נאות-קרח וחשכת ליל-נצח.  אלו היו להם משוררים, בודאי היו שרים את שיריהם על ערבות-השלג האיומות אשר בגרֶנלאַנד באותה ההתפעלות עצמה, אשר ישירו משוררינו אנו את שיריהם על הדר הכרמל והשרון, על ארזי הלבנון ואלוני הבשן.  אגב אורחי הנני רוצה להעיר, כי הדבר הזה פותח לנו פתח תקוה לתקופת-הקרח העתידה לבוא על פני האדמה, אם רק אמת בפי השטה האומרת כי הארץ הולכת ומתקררת.  בשעה שאנחנו משַׁוִּים לנגד עיני דמיוננו את ימי העתיד האלה, הננו רואים את האנשים האחרונים עטופים עורות כלבי-הים כשהם יושבים צפופים בזרעות צנומות ורזות פשוטות ממול גחלים לוחשות, שגם הן האחרונות, ועל פניהם שוכן ענן עצב ויגון כעל פני קוף מוכה-שחפת אשר בגן-החיות שבברלין.  אבל התמונה הזאת שתאר לנו דמיוננו כוזבת היא.  אם נלמוד מחיי האיסקימוסים על חיי זרע זרעינו אשר יחיו בתקופת-הקרח, הנה אין כל ספק בלבי כי המה יהיהו השמחים והעליזים בין ילדי-שעשועים.  המה יכינו נשפי-חשק, חגי-קרח ויגרשו את הקֹר מגויתם על ידי מחולות ורקודים;  המה ישתו שמן-דגים בלוית שירי זמרה ומצהלות מקהלות ויהיו שמחים בחלקם.  וכאשר יקפא האדם האחרון מקֹר אז, כפי שיש לשער, תרחפנה שפתיו מצחוק ובידיו הנקפאות יחזיק את הגליון האחרון של עִתּוֹן הלצנות והבדחנות אשר יצא לאור בימים ההם.

אף כי המשורר אומר, כי לא החיים המה ראש האשר, בכל זאת הננו חושבים ומרגישים כי רק החיים המה מרום הטוב.  הרעיון על דבר פסיקת דעת-נפשנו וע"ד כליון ה"אני" שלנו נורא הוא; אם ימותו עלינו הורינו, בנינו וכל אלה אשר אנחנו אוהבים אותם, אז נתאַבֵּל ונחוש בנפשנו את המכאובים היותר עצומים והיותר עמוקים.  הברכה היותר טובה והיותר נעלה אשר בה נברך את רעינו הם המה חיים ארוכים.  אבל מה חיים ארוכים?  חיים ארוכים המה לכל היותר מאה, מאה ועשרים שנים; יותר מזה לא יבקש איש מאתנו.  בנוהג שבעולם, אם יגיע איש למאה שנה אז רבים מקנאים באריכות ימיו, ואם ימות האיש באִבו, כשהוא בן עשרים, אז הכל בוכים לגורלו.  כן יתנהג העולם וכן חושבים בני האדם ואיש מאתנו לא יתקומם נגד הסדר הזה ולא יבקרו, והלא הדבר הזה בעצמו מעיד על האופטימיוּת, אהבת-החיים הנטועה בלבות בני האדם.  הננו אומרים די לנפשנו במאה שנה וגם בפחות מזה, יען כי דבר יקר הוא עד מאד לראות אנשים אשר חייהם עוברים את גבול הזמן הזה.  אלו היו ימי האדם על הארץ, כימי העורב והפיל, שתים או שלש מאות שנה, אז היה חָפֵץ להאריך ימים עד שתים או שלש מאות שנה, ואם היה נודע לו כי נגזר עליו לחיות רק עד מאה וחמשים שנה אז היה לבבו נשבר בקרבו, אף כי עתה לא יחפוץ האדם לחיות יותר ממאה שנה.  להפך, אלו היה נועד האדם, על פי מבנה גֵוו, לחיות כסוס לא יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, אז לא היה חָפֵץ איש לחיות יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, וכל המת בימי זקנה כזו היה נחשב למאֻשר, כאשר יֵחָשב היום לאומלל.

עוד יותר מזה: אלו נודע לנו רק מקרה אחד, כי אחד מילודי-אשה נמלט מידי המות האכזרי, אז לא היה איש חפץ למות, כל אחד היה מקַוֶּה, היה מִתְאַוֶּה וחולם את חלומו כי המקרה היחידי הזה יִשָּׁנֶה בו.  רוב האנשים היו מביטים אז על המות כעל גזרה קשה ונוראה היוצאת מן הכלל, אשר רק לעתים רחוקות יגזרוּה על אחד האנשים, ואשר הכֹּל מתאמצים להנצל מידה.  אבל אחרי אשר איש מאתנו לא שמע מעולם כי ימָּלט בן-אדם מידי המות, לכן ישלים כל אחד, בלי יגיעה יתרה וגם בלי יסורי הנפש, עם הרעיון כי סופו של האדם למות, רק יקוה כי יום המיתה ירחק חק.  האם לא היה יכול האדם להאריך ימים על פני האדמה מאות-שנה אחדות או אלפי-שנה אחדים?  אין אנחנו יודעים כל סבה מספקת, מדוע לא יוכל היות כדבר הזה.  ובכל זאת אין אנו משתוקקים לזקנה מופלגת כזו, יען לא ראינו כזאת.  האם צריך המות בכלל לשים קץ לההויה האישית?  אין אנו רואים את הכרחיוּת הדבר, אף כי גֶתֶּה וחוקר-החיים וַיסְמַן התאמצו להוכיח כי המות הוא טוב מאד לתועלת המין.  בכל זאת לא נחרד מפני יום המות, יען כי אין מפלט ממנו.  לאשרנו הננו מקבלים על פי טבענו המיוחד לנו, את הרע ההכרחי בקרת רוח.  ובזה הננו מבארים את האפשרות של בדיחות-הַצְּלִיָבה (Galgenhumor), את עליזותם והלצותיהם של החוטאים האומללים המוּבלים למַטְבֵּחַ.  אנשים שיש לסמוך עליהם העידו על מקרים כאלה, והדבר נעלה מעל כל ספק.  הנידון למיתה ישלים גם עם החרב המונחה על צוארו אם יִוָּכַח כי כל הצלה אָיִן.

ולהפך אם ישאר פתח תקוה, גם אם צר הוא כחודו של מחט, כי יש איזוֹ אפשרות שתהיה, גם אם רחוקה וקלה היא, לשנות אחד מתנאי חיינו לטוב, להרחיק איזו צרה ופגע מעלינו או להצליח באיזה דבר, – איך תתגלה במקרים כאלה האופטימיוּת הטבעית של האדם בכל תקפה ועוזה!  אפשרות כל כך קטנה, שאין איש בריא ברוחו יכול להתערב עליה את רעהו ושאין להביאה גם בחשבון המקרים הרחוקים, – גם אפשרות כזו דיה להאדם שיבנה על יסודה מגדלי-אויר רמים ונשאים.  הא לכם דוגמה מפליאה:  בצרפת הוציאו ארבעה עשר מיליונים שטרי-גורל בני פרנק אחד; זכות-ההגרלה של השטר-הראשי עלתה לחמש מאות אלף פרנק.  אם כן כל הקונה שטר-גורל כזה קנה לו איפוא חלק-אפשרות, שהוא אחד אחוז מן ארבעה עשר מיליון, כי יעלה בחלקו הגורל הראשי, ולהראות ערכו של החלק הזה הנני להביא משל אחד.  מספר בעלי המיליונים באירופה עולה בערכך למאה אלף, ומספר האנשים שהונם מגיע לחצי מיליון עולה ליותר מחמש מאות אלף.  נשכח נא את אלה האחרונים וליסוד חשבוננו נקח נא רק את מאת אלף המיליונרים.  עתה נשער נא כי אחד אחוז מעשרה מיליונרים הוא עָקר וגם קרובים אין לו, או כי ישנא את בני משפחתו והוא מסוגל להנחיל את כל הונו הרב לאחד האנשים אשר התודע אליו במקרה ואשר מצא חן בעיניו.  מספר יושבי אירופה עולה היום לשלש מאות ועשרים מיליון.  ובכן מגיע, לפי חשבון זה, על שלשים ושנים אלף יושבי אירופה מיליונר אחד אשר יחכה רק למקרה אשר יבוא לידו להנחיל את כל רבבותיו לאחד משלשים ושנים אלף האיש.  להאשכנזים או להאנגלים הנה היחס הזה הוא יותר טוב, יען כי מספר המיליונרים באשכנז ובאנגליה הוא הרבה יתר מאשר, למשל, בארצות רוסיה ואיטליה.  לפי זה מגיעה אפוא האפשרות של כל אחד מאתנו, מבלי קנות שטר-גורלות, לרשת את רבו רבבותיו של איזה מיליונר, לכל הפחות, לחלק אחד אחוז מן שלשים ושנים אלף, והאפשרות הזאת היא אפוא גדולה ארבע מאות ושלשים ושבע פעם מאפשרותו של הקונה שטר-גורלות מן הַLoterie des Arts  לזכות בחמש מאות אלף פרנק.  ואם נסתפק במועט ולא נבקש גדולות, הנאמר די לנפשנו אם נירש רק את הסך הקטן של חצי מיליון, אז תגדל האפשרות לקבל את הסכום הזה בירושה מאיזה נדיב-לב, קרוב-רחוק, עוד יותר רחוק מאיזה "דוד באמריקה" ובלתי נודע לנו,– אז תגדל האפשרות הזאת אלפַּיִם וחמש מאות פעם מאפשרותו של קונה שטר-גורלות לזכות בסך כזה.  ובכל זאת אין איש מאתנו מקוה ומיַחֵל לירושה כזו.  וראה זה: בארץ אחת נמצאו שנים עשר מיליון איש אשר שלמו פרנק אחד בעד חלק-האפשרות שהוא אחד אחוז מן ארבעה עשר מיליון, לזכות בגורל ויבנו עליו מגדלי תקותם, אף כי חלק-האפשרות הזה הוא קטן ארבע מאות ושלשים ושבע או אלפַּים וחמש מאות פעם מאפשרותנו אנו, – שלא שלמנו בעדה, לכל הפחות, אף פרוטה אחת, – לקבל הון עצום בירושה.  אני חושב כי הטענה היותר נצחת ומכרעת, אשר אנו יכולים לטעון על שונאי-החיים המושבעים, היא לתת לידם שטר-גורל אחד מן הַ Loterie des Arts.

עתה נתבונן אל הדבר מן הצד השני.  כל אחד מאתנו עושה מעשים שיש בהם חלק של סכנת נפשות בודאי יותר מן 1:14,000,000.  במסלות-הברזל העוברות באירופה יֵהָרֵג, למשל, בכל שנה יותר מאיש אחד מבין ארבעה עשר מיליון נוסעים.  האם יספיקו מקרי המות האלה להטיל אימה ויֵאוּש על אחד האנשים לבל יעבור במסלות-הברזל?  אפשרות קלה ומצערה כזאת איננה מספקת, כפי הנראה, להביא מֹרך בלבבנו, אבל דַיָּהּ להעיר בקרבנו תקוות.  רוחנו איננו נוח להתפעל מפעולה כל כך דלה וחלשה, אשר יפעלו עליו ציורים בלתי-נעימים, אבל קל הוא להתרגש מפעולה לא יותר חזקה, אשר יפעלו עליו ציורים נעימים.  מדוע?  יען כי רוח האדם נוטה מטבעו אל צד הטוב, ולא אל צד הרע שבחיים.

את החזיון הזה הננו רואים בדברים היותר גדולים, כמו בדברים היותר קטנים.  מי מאתנו היה בוחר לו איזו מלאכה, איזו משמרת או משלח-יד לעשותם לתעודת חייו, לולא שהיינו אופטימיים, כלומר, אוהבי-חיים, בכל קַשְׁיוּת-ערפנו.  בכל אחד מדרכי-החיים רק מעטים המה עד מאד אלה האנשים המגיעים עד המדרגה העליונה, וכיוצאים מן הכלל יחשבו.  מחמשים פקידי-צבא יגיע רק אחד למעלת שר צבא; ממאה רופאים יִמָּנֶה רק אחד למורה בבית מדרש גבוה; השאר ישארו בחֹשך ולפעמים גם בעֹני ומחסור, ועד קץ חייהם אנוסים המה ללחום עם תלאותיה ופגעיה של המלאכה אשר בחרו לנפשם, מבלי אשר ילמדו לדעת אף את אחד מצדדיה הטובים, המְשַׂמְחים והמאירים.  אבל בשעה שאנחנו בוחרים מלאכה לנפשנו הננו משַׁוִּים לנגד עינינו רק את האחד המאושר בקרב החמשים או המאה ולא את הארבעים ותשעה או את התשעים ותשעה הבלתי-מוצלחים, והננו בוטחים בטחון חזק, כי אנחנו נהיה אותו היחיד המאושר, אף כי כבד הדבר מאד ורבים המה המעצורים.  וכן הוא הדבר בכל המעשים והעסקים.  ההפסד הוא יותר מצוי ושכיח מהשָּׂכָר והחסרון מהכשרון.  בכל זאת אנו מתחילים את עסקינו ומעשינו: להפסדם אין אנו חוששים, אבל בהצלחתם וברכתם הננו מאמינים.  האופטימיות הנטועה בלבנו היא היא הלוחשת באזנינו ומבטחת לנו "הרים וגבעות", והיא היא אשר תפרוש בקסמיה הרבים ערפל-זהב על פני המעשים והמכפרים.

בינו נא: כל הדברים האלה אמורים רק בנוגע לעצמנו ולענינינו.  אולם אם יבקשו זרים עצה ומשפט מפינו על דבר המלאכה והתעודה אשר יבחרו בחייהם, או על דבר העתידות והתקוות הנשקפות לעסקיהם אשר התחילו או רוצים להתחיל, אז פקחים אנחנו.  בדעה צלולה ומיושבת הננו שופטים וחושבים, שוקלים וטורים.  הננו רואים מראש את המעצורים והמכשולים, הפגעים והמניעות אשר יפגשו על דרכם ואשר יוכלוּ להִוָּקש בהם ולהחטיא את המטרה, אשר אליה המה שואפים.  בענינים הנוגעים לזרים, ולא לעצמנו ובשרנו, הננו רואים את כל הנגעים והננו נוטים לנבאות רע.  מדוע?  יען כי בענינים הנוגעים לזרים לא תבוא האופטימיות בתמונתה הטבעית ולא תְזַיֵּף את החשבונות אשר חשבנו בקרת-רוח ולא תטה את מאזני שכלנו.  אנחנו רואים אמנם את אבני-הנגף הפזורות על דרך עניניהם, אבל אין אנו רואים יחד עם זה גם את כחם ותקותם של בעליהם המעוררים אותם להתגבר על כל שטן ומעצור.  את הכֹּח הזה יחוש בלבו רק אותו האיש עצמו, אשר ערב את לבו להתחיל עסקו, ולכן ישפוט אחרת גם על דבר תוצאותיו מאשר ישפוט האיש הרואה את הדברים מן הצד.

שחוק מיטיב לב הוא לראות את אלה שונאי-החיים, בעלי "מרה-שחורה", המאמינים כי אין עוד להם כל תקנה, – שחוק הוא לראות איך ירגישו הפסימיסטים האלה רגש של יראת-הכבוד לפני הזִּקְנָה והתפעלות של שמחה לפני היַּלדוּת.  הַיָּשִׁישׁ הוא סמל החכמה ונסיונות-החיים בעיניהם, והיּוֹנֵק - האביב והתפתחות הכחות.  והלא הילד, המשתעשע ומשחק על ברכיהם, אינו אלא חיה קטנה, בלי דעת ושכל, מטונפה ומלוכלכה, מתיפחת ומתפרפרת; והזקן, אם נתבונן אל גופו בעינים בלתי משוחדות בדמיון קדום, יֵרָאה כסמל הכליון והרִקבון, ההרס וההפרדות.  ואם נתבונן בעינים כאלה לרוחו יֵראה כסמל אהבת עצמו עִוֶּרֶת העוברת כל גבול וחֹק, אהבת-עצמו שעניניה מעטים ומוגבלים מאד.  הזקן מבקש ומקרב רק את הדברים הנוגעים אל עצמו ואל בשרו, לכבודו ולהנאתו, אוצרות שכלו, החלש והדל, המה שרידי שגיאות ישָׁנוֹת.  משפטים קדומים שכבר העלו חלוּדה והמה סגוּרים וחתומים לפני נשיבת הרוחות החדשות, לפני הרעיונות הרעננים.  ומדוע זה נהדר, אחרי כל אלה, את פני הזקן ולמראהו יִמָּלא לבנו רגשי כבוד?  מדוע זה ימלא לבנו רגשי עֹנג ונֹעם למראה פני ילד, וככרוב קטן יראה בעינינו?  יען כי מאושרים אנחנו בשעה שהננו יכולים להתמכר לחזיונות ודמיונות, ויען כי שחרוּת החֶלֶד וערבו, הפרק הראשון והאחרון בספר החיים, נותנים לנו את האפשרות למלא את הפרקים החסרים ככל העולה על רוחנו ולברוא בריאה שגיונית היפה בעינינו.  להזקן אננו נותנים בדמיוננו עבר יפה ומלא חזיונות נשגבים, ולהילד – עתיד נאה ומלא משאות-נפש, אף כי ברוב המקרים היה הזקן הנכבד בבחרותו ובימי עמידתו אחד השוטים וההדיוטים המצויים, חסרונותיו ומעלותיו של אחד מן השוק, שאינם ראויים גם לשים אליהם לב, והילד הענוּג, "המלאך הקטן", יהיה אחד הכסילים המִתְיַפִּים, אחד החנונים, אחד הבַּשָׂמים, אשר ידבר שקרים, יוציא דבה על רעהו וישפיל את נפשו לפני התקיפים ממנו, ככל אשר יעשו רוב בני האדם הרומשים בשוק-החיים, ואשר בשום אופן לא יעוררו בלבנו לא רגשי כבוד ולא רגשי עֹנג.  אין אנחנו מודים במציאות המעשים הרעים, אלא אם נכשל בהם, וגם אז לא תמיד נעמוד עליהם.  אבל במקום שנתנה הבחירה לדמיוננו, כמו בהמשלים שהבאתי על דבר הילד והזקן, למלא את חסרון הידיעות המדויקות, בנוגע לעבר ולעתיד, על ידי ציוריו, ציורים יפים או מכוערים, טובים או רעים, – במקרים כאלה אין אנו מפקפקים אף רגע אחד והננו נותנים את היתרון להראשונים על האחרונים.  ובאופן הזה יהיו בעינינו הילד והזקן מבלי מחשבות יתרות ל"חצי-אלהים", שהמה לעדים נאמנים על האופטימיות השוכנת עמוק בבתי נפשנו.

המסורה והאגדה, אשר בהן תתלבש דעת ההמון הפשוט והשקפתו על העולם, מעידות מאה פעמים על האופטימיות היסודית אשר בלב העם.  למעלה הראיתי לדעת, עד היכן מגעת קרת-רוחו של האדם הפרטי בהתיחסותו אל הרעיון הנורא ע"ד המות.  ההמון הגדול מרחיק ללכת: מעז יוציא מתוק.  הוא בודה אגדה מלבו שפירושה הוא: המות הוא טוב מאד והחיים הנצחיים אסון נורא.  כי זה הוא המוסר היוצא מהאגדה על דבר היהודי הנצחי, אשר יבקש המות כמטמונים וישאף אליו בכל עֹז יאוּשו, ולא ימצאנו.  האם לא ידמה העם, אשר המציא את האגדה הזאת, אל השועל, אשר בראותו כי קצרה ידו להשביע נפשו השוקקה בענבי הגפן יודיע לכֹּל כי ענבי רוש המה?  אין אנו יכולים להיות בני אל-מות, ובכן מאושרים ומבורכים אנחנו כי טפחות ימינו.  והמוצא נחמה ברעיון זה יקרא: אכֹל ושתה, כי מחר נמוּת!

אמת הוא הדבר, כי האופטימיות הוא היסוד הראשי והעקרי של השקפת האדם על העולם והוא הרגש-הטבעי הַמְלַוֶּה אותו בכל ארחות חייו.  מה שאנחנו קוראים אופטימיות היא היא הצורה, אשר בה יתלבשו כח-חיינו ואותן הפעלות החִיוּנִיוֹת העוברות בגופנו בהגיעם לדעת-נפשנו.  האופטימיוּת היא אפוא שם-נרדף עם "כח-החיים", היא היא הנותנת תֹּקף ועֹז להרגשת הויתנו.  אנחנו חשים ומרגישים את פעולת-החיים בכל תָּא וְתָא (Zelle) מ"האנכי" שלנו, אותה הפעוּלה הפּוריה שהיא המעוררת אותנו לעבודה בלתי נפסקת ונותנת אותנו לטעום את טעמה מראש; אנחנו מאמינים בעתידותינו, יען כי אנחנו מרגישים אותן עמוק בכל עצמוּתנו; אנחנו מקַוִּים, יען כי הדעת שבנפשנו אומרת לנו, כי עוד נחיה, עוד נהיה.  ורק כאשר תעזבנו הדעת הזאת יחד עם כח-החיים, אז יִכָּבה ויעלם גם הזיק האחרון של התקוה ושערי-האורה של העתיד יִנָּעלו, אבל אז תחשכנה גם העינים בארֻבותיהן ולא תראינה עוד את הצלמות.  כשרונו של הגוף להסתַּגל אל התנאים שהוא נתון בהם, הכשרון אשר בלעדו אי אפשר לו כלל להתקים ואשר הוא הדוחפו ומכריחו להתפתח על פי תכנית ידועה, – הכשרון הזה הוא הוא היסוד החי של האופטימיוּת, אשר הכרנוּהָ בצניעותנו להסתפק במה שיש לנו ובמבטנו המלא-תקוה הנִּשא אל הימים הבאים.  שאיפה עצומה למרום ההתפתחות, היכֹלת להגן בכל עז על עצמנו מפני כל אויבי-קיומנו, התנועה, הקִּדמה, התקוה, כל אלה המה רק שמות נרדפים של האופטימיוּת.

הרומי הזקן, אשר המציא את הפתגם: dum Spiro, spero (כל עוד שאני נושם, הנני גם מְקַוה), הביע את פלוסופית פעולת החיים במלים ברורות וקצרות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה