_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רשימות אמן עברי

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

א.

אָבי היה חיט עני.  הוא היה יהודי פשוט, ירא אלהים וזהיר במצותיו, גם בן-תורה במדה ידועה.  זוכר אָנכי שאָבי היה אוהב לספר לילדיו, כי בקרב משפּחתו היו לפנים לא רק חיטים וסנדלרים, כי-אם גם מלמדים ומופלגים בתורה.

עוד היום זוכר אָנכי את נגוניו המלאים תוגה, שעל-ידם היה מטעים בשעות עבודתו לקוטים ידועים מפּיוט ומסדר תפלות השנה.  ביחוד היה אָבי אוהב לשורר "כל נדרי", "ובכן תן פּחדך", "וכל מאמינים", ומתאמץ לחקות קול חזן ידוע בשם "חיים כנור".  הד הנגינה העצובה הזאת ישמע באָזני עוד עתה, גם בשעה שהנני יושב בבית הזמרה ומאָזין לשירי עם נכר.

אָבי היה חוזר על הכפרים ועל אחוזות "הפּריצים" לבקש שם מלאכה.  ואם אך מצאה, היה עובד יומם ולילה, עובד עד כלות כחו ועד כבות אור עיניו.  אַף רגע אחד לא היה מסיח את דעתו מאשתו ומילדיו.  הוא היה בעיניו הטפל, ובני-ביתו – העיקר.  בכל אותם הימים שהיה עובד בבתי נכרים לא היה מביא אל פּיו כל אוכל מבושל, מלבד פת קיבר ומים חמים.

אולי חפצתי לצייר כיום את צורת אָבי על הבד, את חוטמו הגבנוני, את סנטרו החד, את זקנו הדל, את עיניו הטרוטות, את גופו הכחוש ואת קומתו הכפופה, אָז הייתי מוסר להרואים רק ציור של בריה מוגת-לב, ציור של צל אדם.  אולם את האור המיוחד שהיה נוצץ לרגעים ידועים בעיני אָבי, את בת-השחוק הנעימה, שהיתה מרחפת לפעמים על שפתיו החורות, ואת ארשת-פּרצופו המיוחדת, – זאת לא אוכל, לא אני ולא צייר אחד, לתאר כמו.  האמנות הציורית מוסרת לעין הרואה רק את צורת הדברים, אבל לא את פּנימיותם;  רק את הקליפּה, לכל היותר את חזיונות הנשמה, אכל לא את נשמת הנשמה.

אמי היתה יהודית פשוטה וצנועה.  גם קרוא וכתוב לא ידעה.  בנעוריה היתה יפה מאד.  זה היה יופי של אשה עבריה, שלא ידעה וגם לא שמעה מעולם כי יפה היא.  אמי לא התבוננה מעולם אל יפיה שהיה נפלא במינו.  ראי לא היה בבית הורי, ואמי גם לא הרגישה מעולם כל צורך בכל אשר כזה.  שערותיה השחורות היו תמיד מסותרות תחת צעיפה הלבן, ובכל פּעם שהיתה נכונה להעביר עליהן מסרק, כסתה מתחילה את "הספרים הקדושים" (בבית אָבי, למרות שהיה עני מדוכא, נמצא ארון לא-גדול מלא ספרים, אשר הוקירם כבבת עינו), לבל יראו, חלילה, את פאר ראשה.  אָזניה לא שמעו מעולם חלקות, חלקות אשר בלעדן אין "האשה של העולם" יכולה לחיות ולהתקיים אף שעה אחת.

בית הורי היה צר וקטן, בכל-זאת שררו נקיון וטוהר בכל זויותיו.  הילדים, אחי ואחיותי, שהיו רבים בבית, היו תמיד מכובסים ולבושים בגדים שלמים ונקיים.  ידי אמי היו תמיד מלאות עבודה ואף רגע אחד לא נחו.

לעולם לא אשכח את השחוק המאושר שהיה מרחף על שפתי אמי בשעה שהיתה משתעשעת את יונקי שדיה, את צפצופּיה ופטפּוטיה הרכים והנעימים, את חקוייה המלאים ילדות רעננה, את עיניה המאירות והמפּיקות תוגה קלה ומיוחדת במינה ואת השלוה הקדושה שהיתה שפוכה על פניה החורות מעט.  בשעה שאָנכי מעלה בזכרוני את אמי ואת אחד מילדיה על ברכיה, אָז רואה אָנכי בעיני רוחי את ה"אם", אשר לפניה ישתחוו כל האמנים הפּייטנים, אָז, רק אָז, אָבין, אשיג את כל הקסם ואת כל ההוד העליון שבציור כזה.  אולם הציירים הגדולים, אשר שאפו כל ימיהם לתאר את הטפוס  העליון של ה"אם", המה לא זכו לראות יופי צנוע בכל זיוו הנשגב ובכל מנוחתו הפּנימית, כאשר ראתה עיני אני בפני אמי.  עיני הציירים רואות על-פּי רוב רק  יופי חצוף, או יופי מתכסה במסוה הצניעות, יופי שכבר חללוהו עין רואים, עין המתאוים.  כי היופי שעינים חושקות ראוהו וחמדוהו, כבר הועם והורד מקדושתו.

יודעים אנחנו, האמנים, לתאר כמו את אברי גופה של האשה;  נקל לנו לצייר גם את שמלותיה, כפליהן וקמטיהן בכל קויהן, וגם את העדיים והתכשיטים התלוים עליה;  אולם קצרה ידנו לתפוס ולקבוע על הבד את טוהר נפשה, את רגשותיה, רגשות אם, את אותה הצניעות ואת אותה התמימות שיש בהן הוד עולמים, – בקצור: את נפש היופי.   היופי ממין הזה איננו יכול להתרגם כל צרכו בעזרת המכחול והצבעים.  האמן שהוא מנסה את כשרונו לתאר את הנפש שביופי נמצא תמיד בבחינת "צייר ושייר".

*   *   *

אָבי האמין, לא אדע מדוע, כי נוצרתי לגדולות.  תקותו היתה חזקה כי אהיה לרב וגדול בישראל, ואמי הגדילה עוד בתקותיה ובחלומותיה לעתיד.  לכן אין כל פלא אם אָבי העני לא למדני מלאכתו הוא, למרות אהבתו אותה.  עד השנה השלש-עשרה לימי חיי למדתי בחדר מלמדים, ואף כי לא הייתי מתמיד בלמודי, בכל-זאת ראיתי בהם ברכה.  ובצאתי מחדר מלמדי נכנסתי לבית-המדרש ועתותי נמסרו לידי.  בבית-המדרש הייתי יושב אָמנם בכל יום מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, אך לא הרביתי ללמוד ולהגות בספרים.  כמעט בהבל ובבטלה הייתי מבלה שם את זמני.  עצל לא הייתי מטבעי וגם נפשי לא געלה בתלמוד ופוסקים, אך איזה געגועים פּנימיים, איזו שאיפות עמומות היו מסיחים את דעתי מהגמרא, שהיתה מונחת לפני בכל מלוא ארכה.  נפשי שאפה למרחביה, והאותיות המתות לא יכלו למלא את צרכיה, אשר אך זה החלו להתפּתח.  ויהי בכל עת אשר התגבר עלי השעמום, הייתי מצייר בעט-עופרת צורות שונות על גליון נייר.  בחשק מיוחד הייתי מצייר את צורותיהם של השמש, של הפּרוש ושל הגבאי הקנאי ועז-הפּנים, אשר בבית-מדרשנו.  את הצורות האלה, אשר היו מעוררות בי מורא ופחד או בוז וגועל נפש, הייתי מצייר בכל פּעם בנוסחא אחרת;  הגדלתי את כעורן והוספתי על נולותן הטבעית.  מלאכתי זאת היתה בעיני עצמי כמין מעשה-נערות, כדבר שיש בו להתביש בפני זרים.

זוכר אָנכי: פּעם אחת ישבתי בבית-המדרש בליל חורף.  הבחורים אשר למדו בו כבר ישנו על הספסלים, על התנור ועל השולחנות.  בחוץ היתה רוח סועה, אשר קול שריקתו חדר מבעד החלונות והדלתות.  את החשכה אשר בבית האירו רק נרות-חלב אחדים.  הצללים טפסו, דלגו על הקירות הכהים.  ארונות-הספרים והעמודים נראו לי פעם כבריות משונות, אשר הפילו עלי אימה, ופּעם כשלדים יבשים.  בראשי היתה ערבוביה משונה:  גזרי סוגיות של דיני נפשות, טומאה וטהרה;  בתים בודדים מהשיר "הדעת והמות" של אד"ם הכהן, ועוד קרעים שונים מספרי "השכלה", אשר קראתי "בגנבה".  אולם לבי היה מלא רגשות, ודמיוני – מחזות מחיי הכרמל והשרון.  ביום ההוא קראתי את הספור "אהבת ציון".  תמונת תמר לא סרה מעל עיני. אויתי, חמדתי את יפיה.   זמן רב ישבתי שקוע במחשבותי ורגשותי.  הייתי חולם בהקיץ.  נשאתי את עיני מעל הגמרא הפּתוחה לפני, והנה – בפנה אצל ארון-הקודש תמר נצבת כמו חיה בכל הוד קומתה:  שערותיה השחורות פזורות על כתפותיה, עיניה מאירות כאבני-שהם ושחוק נעים ומלא עדנים מרחף ומשתעשע על שפתותיה – אלמוגים...  היא עומדת ורומזת לי...  ושמלותיה נופלות מעליה לאט לאט.  גופה הערום נגלה אלי בכל הוד קסמו...  רעד עובר בכל יצורי גוי וראשי סחרחר עלי.  פּתאום חרג אחד השולחנות ממסגרותיו, אחד הנרות הדועכים כבה, קול הסופה  בחוץ ונחרת הבחורים בבית עולה בלול באָזני – והתמונה נעלמה.  ראיתי רק את הפרוכת והארי המוזר השזור עליה.  עוד הפּעם דומיה.  מחי ישן כנדהם, רק לבי ער ואני שומע את דפיקותיו.  הוצאתי גליון נייר לבן מבין דפּי הגמרא ואתאר עליו את תמר בעינים חולמות ומלאות געגועים ותאות-נפש.  לא שמעתי עוד את יללת הרוח, לא ראיתי עוד את הצללים הבולעים את הבימה, כי כל חושי היו נתונים אל התמונה, אשר ציירתי בעט-עופרת...

והנה פּתאום יד נגעה בי...  התעוררתי...  נבהלתי.  ראיתי לפני את תנחום הפּרוש.  הרגשתי את ידו הקרה והלחה.  זו היתה צומת גידים מכוסים עור קמוט וצמוק כקלף ישן.  עיניו היו ממולאות מין חומר עכור, בלי אישון ואור חיים;  פּיו – בלי שנים, קדקדו המחודד – בלי שער, וכולו נגלה אלי כצלם-בלהות.  בשרי סמר מפחד.

– מה אתה עושה?  מנוול!...  שקץ, מומר להכעיס...  על הגמרא... ובמקום קדוש...

שמעתי רק את קולו, קול עמום ומפּיל אימה, כקול היוצא ממעמקי קבר, אולם את דבריו, מוסרו וקללותיו לא שמעתי...  לא הרגשתי גם את ידו הצנומה, אשר נחתה על לחיי...  רק שביבי אש מכל המראות והצבעים רקדו מול עיני...  צלמו התפוגג בצללי-הבית, ובתוך העלטה פורחות ובוערות האותיות שעל לוחות ארון-הקודש, והאותיות מצטרפות למלים:  "לא תעשה לך פסל"!...

*   *   *

אחד מהציורים אשר עשיתי בעט-עופרת נתגלגל ובא במקרה לידי בעלת-אחוזה פולאנית ושמה סלובצקיה.  היא היתה בתולה זקנה ועשירה מאד, קמצנית עד לשגעון.  טוב היה לה, כי ינקרו את שתי עיניה, מאשר תתן מכספה לזר אף פּרוטה אחת;  אולם לפעמים בהתגבר עליה שגעונה היתה גם ותרנית ופזרנית בלי כל חשבון.  את הכלבים והחתולים אהבה יותר מקרוביה וגם מנפשה היא.  באחד הימים נמאסו עליה בעלי החיים האלה, אשר בחברתם בלתה את ימיה ולילותיה, – ותשליכם מעל פניה באין חמלה.  ואָז החלה לתמוך בכספה ביד ציירים וציירות, אשר מצאו חן בעיניה.

אָבי היה בא מזמן לזמן אל אחוזתה, שהיתה לא רחוקה מעירנו, לתקן את בגדי עבדיה ומשרתיה.  והנה קרה הדבר, שמבין אחד הספרים, שהיה אָבי נושא אתו בתיק הטלית ותפלין, נפל אחד מציורי, צורת "התקיף" של קהלתנו, ונתגלגל ובא לידי סלובצקיה.  ויהי כראות הפּולנית את ציורי זה, ותצחק בקול רם ותקרא:  הלא זה הוא היהודי "התקיף"!  בעטי הארכתי את חוטמו הכפוף ועקמתי עוד יותר את גבו המעוקל.  גוזמא ציורית זו מצאה חן בעיני הבתולה הזקנה, אשר היתה מלאת חימה על היהודי הנצחן, שפגע פעם בכבודה.

– מי הוא הצייר האמן, – שאלה סלובצקיה את אָבי – אשר ערך דמות כל-כך נכונה להכלב הזקן הזה?

– בני הבכור – ענה אָבי, ולבו מהסס בו מבלי דעת מדוע.

– הגד לבנך, כי בעל כשרון גדול הוא, וסופו להיות צייר נעלה...

– צייר?  חלילה! – קרא אָבי וחיל אחזו, כאילו השמיעוהו דבר נורא – בני הוא למדן גדול והיה יהיה לרב בישראל...

סלובצקיה שחקה בקול גדול ותקרא:

– לו תשמעני, משה'קה, ותשלח אלי את בנך, והיה אם ימצא כשרונו חן בעיני ואשלחהו על חשבוני לחוץ למדינה, למען ישתלם שם בחכמת-הציור ותתימר פולין בכבודו...

– קטנתי גבירתי הבהירה, מחסדיך...  אנחנו הננו יהודים פשוטים ומחזיקים בדת אבותינו...

– לא האמנתי, כי אתה, משה'קה החייט, תמאן לקחת חסדי זה.  הלא כאשר יהיה בנך לאחד הציירים הגדולים ועשה עושר רב, ואת הכסף הלא יאהבו כל היהודים!

– רב תודות לך, גברתי רבת-החסד, על כל הטוב אשר את אומרת לעשות לבני, אבל אָנו אין לנו חפץ בעושר, גם במועט הננו מסתפּקים...

– כן, מבינה אָנכי מה חפצך...  אתה חפץ, כי בנך יהיה לסרסור, למלוה ברבית, כי יהיה נוכל ועלוקה...  עקשנים הנכם היהודים וכפויי טובה.

– חלילה, חלילה, גבירתי הרוממה, – לא זה חפצי...  הן גם אני הלא אינני עלוקה...

– למה לי לגבר עם הדיוט כמוך? ­– קראה סלובצקיה בקצפה – אראה את בנך ואדבר אתו, והוא יבין לרעי.

הפּולאנית קיימה את דבריה.  היא באה העירה ותקראני על-ידי אחד ממשרתיה לבוא אל ביתה, שעמד בגן גדול ומלא פרחים מגודלים ורבי-קומה, אשר היה נעול בפני כל היהודים של עירנו.  אָנכי, אף כי לא ידעתי מה חפצה, בכל-זאת לבשתי בגדי-שבת, ואמהר לבוא אליה.

סלובצקיה קבלתני בחבה יתירה ותושיבני על כסא רך ממול פּניה. גמגמתי בלשוני ולא ידעתי לבחור מלים פּולניות, שלא רב היה מספרן באוצר זכרוני, אולם היא הוסיפה להסביר לי פניה ולשונה, ותהלל את יפיי בפני.  היא העבירה את ידה הצנומה על קוצות ראשי ועל חלקת צוארי, כאשר היתה רגילה לפנים לעשות לכלביה וחתוליה אהוביה.  כבן שמונה-עשר הייתי אָז, ובפעם הראשונה בחיי שמעתי, כי יפה אָנכי.  נעים היה לי עד מאד לשמוע דבר זה, אם כי הדברים יצאו משפתים נובלות.

– היש אתך, בחור, מציוריך? – שאלתני סלובצקיה.

מששתי את צלחת-בגדי, ואמצא בה ציורים קמוטים אחדים.  בבושת-פנים הגשתי אותם לידה.

היא הסתכלה בהם מקרוב ומרחוק, כבקיאה בדבר, ותקרא בהתפעלות רבה:

– אָכן כשרון גדול יש לך לצייר צורות, סקירתך חדה והיא תופסת את הקוים הדקים המיוחדים שבפני כל אדם.

אף כי לא הבינותי היטב את כל דבריה בכל-זאת מלמלתי בפי מלים בודדות, שהיו מכוונות להביע תודה.

– מדוע אתה מצייר רק פּני גברים? – סלובצקיה נעצה בי את מבטה החודר.

– יען, יען כי...  גם אָנכי בעצמי לא אדע...  בפני הנשים לא הסתכלתי מימי היטב.

תשובתי העירה צחוק מוזר על פּניה הכמושות.

כעבור רגעים אחדים של שתיקה, החלה הפּולנית לדבר בהתפּעלות מיוחדת על היופי ושלטונו בעולם, על האמנות וערכה בחיים ועל הציירים הגדולים ופרי יצירתם.  אָנכי ישבתי בראש נטוי לארץ ואבלע את כל דבריה בצמאון רב.  רבים מדבריה היו נשגבים מבינתי אָז, אבל הדברים אשר הבינותי נהיו חדשים ונפלאים בעיני וירימוני על.  באותה שעה נדמה לי, כי הבתולה הזקנה והמכוערה הזאת היא גם יפה ונעימה, וחוט של חן מתוח עליה.

היא היתה כנראה, שבעת-רצון מהרושם, אשר עשו עלי דבריה, ותשאלני אם יש בחפצי ללכת למינכן וללמוד שם בהאקדמיה את חכמת הציור.

עיני נהרו מרוב שמחה והדבר לא היה בי.

– אם תשמע לעצתי ותלך מינכנה, אָז נכונה אני לשלוח לך כסף בכל חודש די מחיתך ברוח וגם שכר למודיך.

דבריה האחרונים העירו בי תקוה לחיים חדשים, לחיים ברשות עצמי, לחיי חופש ואושר, רחוק מבית-המדרש ומהבטלנים שבו.

– בכל חפץ לבבי הנני נכון לשמוע לעצתך, גבירתי הבהירה, אך הורי לא יתנוני לעזוב את ביתם...

– אם הוריך לא יאבו, – יעצה לי סלובצקיה – אַל תשמע להם.  קללת אלהים רובצת על אחיך היהודים.  בסנורים הוכו ולא יראו ולא יחושו את האויר והיופי...  אולם עלם כמוך, אשר רוח אלהים בו ורגש היופי נגע בלבו, עליו להתרחק מן הכעור ומחיי-הרפש.

– טוב הדבר, גבירתי ואשת-חסדי, – עניתי אחרי דומיה ממושכה – הנני נכון ללכת מינכנה גם למרות פּי הורי...

ואולם אך התמלטו הדברים מפי – ויגפני לבי על זה.  כחוטא ופושע הייתי בעיני ברגע ההוא, וסלובצקיה נראתה לי כמסיתה ומדיחה, אשר פתתני ללכת לעבוד אלהים אחרים.  אבל היא מלאה פּיה שחוק של נחת, אשר האיר כמעט את חשכת מבטה, ותך בכפיה היבשות על כתפּי הבריאות ותקרא:

– הידד, יהודי שחור-השיער ושחור-העינים.  עלה והצלח!

הודיתי להפּולנית בתמהון רוחי ובבלבול לשוני, ככל אשר יכולתי.

– לך בשם אלהים.  בעוד ימים אחדים אָבוא במרכבתי אל בית הוריך ואקחך עמי להובילך עד חצר-מסלת-הברזל הקרובה.  תעודת-מסע אָביא לך, גם כסף להוצאות הדרך ומכתבי מליצה למורי האקדמיה במינכן, למען ינהלוך בעצתם וישגיחו בעין פּקוחה על התפּתחות כשרונך.

השתחויתי.  חפצתי לנשק את ידה הרזה, אך לא ערבתי את לבי.  שפתי לא נשקו עוד אשה, מלבד את אמי.

– זכור ואַל  תשכח כל ימיך, – קראה אלי סלובצקיה ברגש – כי נוצרית, קתולית הוציאתך מעבדות שפלה, מבית-המדרש המגואל  לחיי חרות של אמן, היא הרימתך מאשפּתות לשמי השירה והדמיון.  וגמולי יהיה:  כאשר יפרח כשרונך ויגדל, אָז תאר תתאר את אם האלהים, את מרים הקדושה, ואת הגואל, אשר בעונותינו הערה למות נפשו, בכל יפים וקדושתם.  היהודים המיתו את משיח-אלהים, ועליהם גם להחיותו באמונתם.  כי רק צייר יהודי מסוגל לזה.

בצאתי מבית סלובצקיה הייתי כחולם.  לא יכולתי האמין, כי כל זה שמעתי וראיתי בהקיץ.  ניסיתי לצרום בצפּרני את בשרי, ורק בהרגישי כאב נוכחתי, כי ער אָנכי.  המלות "יופי", "נועם", "חן" צללו באָזני, זמזמו במחי, כאילו שמעתי אותן בפעם הראשונה בחיי, וינסכו עלי רוח דמיון חזק.  עברתי על פני בית-המדרש ויראה בעיני כחורבה ישנה, כמעי מפלה.  קולות הבחורים הלומדים בו, אשר התפרצו מחלונותיו, נשמעו לאָזני כקול קינה ובכיה ממושכה, כאנקת אסירים וכיללת מעונים ומוכים.

נדתי להאומללים האלה, הקבורים בחייהם בין החומות...

שבתי לבית הורי.  אָז נבהלתי לראות את הדלות הנוראה, השוררת בכל הפּנות.  נדמה לי, כי בפּעם הראשונה הנני רואה את פניה הזועפים.  עד העת ההיא לא הרגשתי את מרירותו של העוני.  להפך:  מאושר הייתי בעיני.  בשכונתנו היו עניים יותר גדולים מהורי, עניים הרעבים ללחם יבש.  עיני אמי היו צופּיות בכל אשר בבית;  והיא ידעה למתוח חוט של פיוט מיוחד על העניות הערומה והזעומה.  אולם עתה שונו בעיני פני החזיון.  ריק ושומם נראה לי הכל בבית.  ענן וערפל רובצים בכל הזויות והעוני נשקף משם בפניו המגואלים.  הרצפּה בביתנו היתה אָמנם נקיה, אַך בלתי משוחה בששר וערומה מבלי מרבד;  על החלונות לא היה גם זכר לוילונים, ונראו כעינים בלי גבות שער;  הספסלים היו קשים, וכל כלי הבית – פשוטי כלי עץ.  חפצתי להסתכל בראי ולהוכח אם באמת יפה אני, אם באמת שערותי שחורות ככנפּי עורב ועיני נוצצות כגחלי אש, כאשר השמיעה זאת סלובצקיה באָזני, אולם בביתנו לא היה גם סימן של כלי כזה.  שחותי על כד המים ואסתכל בהם, אך פני נראו עקומות ותויהן מטושטשים.  הדבר הזה הרגיז את רוחי.  מנעורי הצטיינתי בזכרון מיוחד לאצור בקרבי את רשמי המראות החיצוניים.  הנוי וההדר, והכלים היפים והתמונות היקרות, שראיתי בפעם הראשונה בבית סלובצקיה – רחפו מול עיני, והוספתי על תפארתם גם נופך משל דמיוני, לכן נראה לי עתה כל אשר בבית הורי כתכלית הכעור וכסמל העוני.  גם הארוחה אשר הגישה לי אמי בפניה המאירות, לא נעמה בפעם הזאת לחכי.  גם קולותיהם וצעקותיהם של אחיותי ואחי הקטנים רצעו הפּעם את מחי כדקירות מחט.

– מה לך, בני, – הוכיחה אותו אמי – כי כה נמאס עליך כל אשר בביתנו?  לא נחטא לאלהים, בן יקר, – יש עניים יותר גדולים ממנו, יש דלות יותר נוראה.  הלואי לימים הבאים לא יגרע מצבנו.  מאכלי לא יערב לחכך, אבל התעלה על לבבך מה יאכל אָביך כל ימי השבוע בנדדו מאחוזה לאחוזה, מכפר לכפר? – גם כף תבשיל חם לא יביא אל פיו.  ובשביל מי הוא עובד וסובל יסורים קשים, בשביל מי הוא יושב כפוף כאגמון על מחטו כל היום ומרבית הלילה? – הלא רק בשבילנו.  הן למדן אתה ותדע את הכתוב בספרים הקדושים יותר ממני, הלא יודע אתה מה שכתוב בתורתנו, כי חטא ועון גדול הוא להתאונן על אלהים, – אַל יחשוב לך זאת לחטאה!

מוסר אמי הרגיז את רוחי.  לא נזהרתי בלשוני, ואענה אותה מעט קשות.  זו הפּעם הראשונה בחיי, אשר עברתי על מצות כבוד אם.  אָז נפתח מקור הדמעות בעיניה.  היא בכתה לגורל אָבי, על בריאותו כי התמוטטה ועל עיניו אשר התחילו להיות כהות, עד כי קשה לו להכניס חוט אל קוף המחט.  וכל מה שבכתה אמי יותר, כן העלתה את חמתי יותר.

הריב שהתפרץ ביני ובין אמי היה בו מעין נקודת-הפּרידה, אשר תתגלע לראשונה בתא-החי, בטרם אשר יתחלק לשנים.  זאת היתה הנקירה הראשונה של חרטום האפרוח המתבקע מביצתו.

בקצפּי הודעתי לאמי, בלי הכנות והקדמות, כי בעוד ימים אחדים אסע למינכן ללמוד שם את חכמת הציור, ולא אהיה עוד למשא לא עליה ולא על אָבי.  אמי שמעה את דברי ולא הבינה עד מה.  מעולם לא שמעה את שם העיר מינכן ולא ידעה מה היא חכמת הציור.  אבל לבה נבא לה, כי נכון אני לעשות מעשה רע, כי רוח רעה עברה עלי ותוליכני שולל.

בחוש-האם הדק הרגישה מהר, כי אָמנם לא שקר דברתי לה, כי אָמנם נכון אני להרחיק נדוד מקנה, אָז החלה לבכות ולהאָנח, ותתאמץ להאיר אלי את פניה ולהרך את קולה.  אולם לעולם לא אשכח את חוט-היגון, אשר נמתח פתאום על פניה, שהיו תמיד בהירות, את הצל אשר העיב את גבות עיניה, למרות התאמצותה להיות שמחה ושלוה.

היום ההוא ערב שבת היה.

לבבי נשבר בקרבי למראה התוגה, שהבאתי ללב אמי.  ואף כי ידעתי מראש, שהתנגדותו של אָבי לנסיעתי העתידה תהיה עוד יתר עצומה ויתר עקשנית משל אמי, אשר רק בכה תבכה ותתמוגג בדמעותיה, בכל זאת לא יכולתי לוותר על נסיעתי, או גם לדחותה ליום או יומים.  שאפתי לחופש, לעמידה ברשות עצמי, לאָפיני חיים אחרים, לסביבה חדשה, לעבודה חיה ופוריה ולעולם יותר רחב ויותר נאה.  המציאות היבשה, הקרה, העצובה, שהייתי שקוע בה בעירי הקטנה, נמאסה עלי פתאום על לבלי גבול.  לא יכולתי הבין, איך חייתי שמונה-עשרה שנה בתנאים קשים כאלה ולא בחרתי מחנק לנפשי.  דמיוני העז צייר לי את העולם, המחכה לקראתי במינכן בצבעים בהירים ועליזים.  קויתי למצוא שם שמים חדשים וארץ חדשה.  רוח השירה נחה עלי ותשאני בכנפיה הרכות לעולם שכולו אגדה.  אולם ברגעים אשר רפו כנפיה, נלחמו בי שתי נפשות:  אחת מהן משכה אותי מטה – אל בית אָבי והשניה מעלה – למרחקים. האחת היתה רכה, והשניה קשת-עורף.

כמעט שלא בידיעתי ושלא ברצוני, כי-אם על-ידי דחיה פנימית עורת, עשיתי הכנות שונות לדרכי.  אָמנם אָנכי עשיתי כל זאת בצנעא, כמעט שלא במתכוון, אבל מאמי לא נעלם דבר.  היא לא ראתה זאת אָמנם, אבל הרגש הרגישה.  כל רגע היה ביום ההוא בעיני כשנה שלמה.  חשתי את ביאת המשבר ופרק המעבר.

אמי, אף כי התאמצה לבלתי האמין לדברי, שבעוד ימים אחדים אעזבנה, אף כי קשה היה לה גם להעלות על דעתה, כי אכעיס אותה ואת אָבי ואעשה מעשה שלא נשמע כמוהו, בכל זאת בסתר לבבה כבר חשה את צער הפּרידה, לא רק במקום, כי-אם גם ברוח, צער הפּרידה שיש בו מעין צער המיתה, – ולפעמים גם קשה מזה.  אולם למרות צערה ומבוכת נפשה, היתה טרודה כל היום בהכנת התבשילים לשבת.  מתכוונת היתה לעשות הכל בזריזות, בנקיון ובדיוק רב כבכל ערבי שבתות.

ויהי כהתקרב שעת הדלקת הנרות, הפסיקה לרגעים עבודתה, נשקפה בעד החלון ותשאל בכל פּעם את נפשה: מדוע יאחר לבוא?  מי יודע אם לא קרה לו, חלילה, אל אפתח פה לשטן, – אָסון בדרך.  הוי, אומלל, היוכל היות כי ישבות בכפר?  היא שואלת והיא משיבה לנפשה: לא יוכל היות.  הוא צריך לבוא, הוא הלא יודע, כמה אָנו מחכים לו.  הוי, מר נפש, כמה הוא סובל בכל ימות השבוע, והכל בשבילנו.  רק בשבילנו הוא חי.  לו, לנפשו, לא יבקש מאומה.  הכל טוב לו.

וכאשר החל השמש לשקוע בקצה האופק, מהרה אמי לגמור את מלאכתה: הטמינה את החמין ותחתום את פי התנור, כבדה את הבית, סדרה את הכלים על מקומותיהם, הסירה את האבק מעל הקירות, גם רחצה את פניה לכבוד שבת.

– הוא הולך, – קראה אמי פּתאום, בהוציאה את ראשה מבעד החלון ובראותה בקצה הרחוב את אָבי ההולך שחוח בברכים כושלות. 

אחי ואחיותי רצו לקראתו ויסירו מעל שכמו את ילקוטו, וכל אחד מהם התחרה לשאת אותו לבדו.

כאשר נכנס אָבי הביתה, עיף ויגע ומכוסה באבק-הדרך, נפלה קערה מידי אמי ותשבר.  – "סימן טוב, אות ברכה!" – קרא אָבי ופּניו אורו, בראותו כי שלום לכולנו.  עיניו הביטו בחבה רבה על אמי ועל ילדיו.  אמי הגישה לו ספל מים חמים לרחוץ את פּניו.  אחרי כן נתנה לו כוס טה ואת בגדי שבתו, אחרי נקותה אותם היטב.  אמי הדליקה את הנרות בשבע מנורות נחושת, ובברכתה הטעימה בקול רועד ובכונה יתירה את המלים: "יהי רצון מלפניך, כי כאשר יאירו הנרות, כן תאורנה עיני הבנים בתורה".  ראיתי, כי מבין אצבעותיה, המכסות את עיניה, התגלגלה דמעה גדולה אחת.

אני, אָבי ואחי הצעירים הלכנו אל בית-הכנסת לקבל פני שבת מלכתא.  עמדתי בין המתפללים כנדהם: ידעתי בסתר לבבי, כי זאת היא השבת האחרונה, שהנני מתפּלל ב"מקום קדוש" זה, שהנני רואה את קהל המתפּללים בו.  באותה שבת היו כולם חביבים בעיני וקשה היתה לי הפּרידה מעליהם.  כולם נראו לי בשעה ההיא כקרובים, כבני משפּחתי, כאוהבים ואהובים לי.  נגוני החזן וסלסוליו המוזרים והנוגים ירדו אָז לתוך חדרי לבבי ויעוררו בי עצב ממאיר.  הסתכלתי בפני אָבי שהתפּלל בכוונה, התבוננתי אל המנוחה השאננה השוכנת עליו, ויראה בעיני כאיש- הרוח, כבן-חורים.  לא חייט היה זה, כי-אם בן מלכי-קדם לבוש בגדי עוני.   

– שבתא טבא!  – קראָנו פה אחד בשובנו, אחרי תפלת המערב, הביתה.

– שנה טובה! – נשמע קול אמי ואחיותי הקטנות.

– שלום עליכם, מלאכי השלום...

אך מלאכי השלום נכנסו הפּעם בפנים עצובות, ועיניהם המפיקות תוגה כוסו במסוה דמעות.  נכונים היו לבכות על הפּרידה הקרובה לבוא.

אמי ישבה על יד השלחן.  בכפה השמאלית תמכה את זרועה הימנית ובכפה הימנית – את סנטרה.

– בואכם לשלום, מלאכי השלום...

"מלאך השלום" הוציא אנחה דקה מאד...  ברגע זה הכיר אָבי, כי איזה יגון מוצץ את דמי לב אמי.

– ברכוני לשלום...

קול אָבי רעד מאד, אך הוא הבליג על דקירת הכאב בחזהו ויוסף להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, וידיו כפותות על לבו.  בגשתו אל אמי סטר על ראש חטמה סטירה קלה בקצה אצבעותיו.  שחוק אָנוס רחף על שפתיה, אך בקצותן כמעט רעדו.

אָנכי, אשר ידעתי כי בשלי כל המבוכה החרישית הזאת, נגפני לבי.  לא יכולתי לראות בצערם  של הורי.  סעודת הערב עברה בשיחות מצויות, שהיה בהן גם חולין גם קודש.  בלילה קרא אָבי בתורה שנים מקרא ואחד תרגום, ואני עיינתי באחד הספרים.  למחרת קרא אָבי כמנהגו, אחרי שנת הצהרים, בפרקי אָבות, גם הטה אוזן אל אחי הקטנים, אשר קראו לפניו את פרשת השבוע עם כל הפּרושים המחוברים לה.  אמי היתה לבושה, כבכל שבת, בגדיה "החמודות", אַך הנשמה היתירה חסרה הפּעם, נפקד מקומה.

אָבי לא שאל את אמי פשר דבר עצבה.  כפּי הנראה, הבין מה צערה, אחרי אשר שמע, כי סלובצקיה קראתני אל ביתה.  אמי לא ספרה לו אף ברמיזה, את הדברים הנוראים, אשר השמעתי באָזניה.  לא רצתה להשבית את קדושת יום השבת ומנוחתו.  אבל בתוך כל המנוחה העשויה הזאת היתה מורגשת סערת רוח ובכיה בלי דמעות, כאילו מת היה מוטל בבית.

עבר יום השבת.

– שבוע טוב!

– שנה טובה!

אָבי הבדיל על כוס איזה משקה דלוח.  אמי ראתה, כי הכוס איננה מלאה ותשלך אל תוכה בצל, ו"המשקה" עבר על שפתיה, לאות ברכה.

אחרי אשר כבה אָבי את נר-ההבדלה ברסיסי הלח שעל השלחן, שר בנעימה עצובה ומלאת יאוש קר: "המבדיל בין קודש לחול, חטאתינו הוא ימחול, זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה"...

את בגדי השבת פשטו.  המפה הלבנה ומנורות הנחושת הוסרו מעל השלחן.  נשמת חול לבשה את בני הבית.  רוח כהה שפך את ממשלתו בכל הזויות.

עתה באה שעה קשה.  אמצתי את לבי, ואגד לאָבי בקול עמום:

– סלובצקיה שולחת אותי לעיר מינכן ללמוד שם את חכמת הציוד...  גם כסף תתן לי להוצאות הדרך...

אָבי העיף עלי עין זועמת.  אולם אָנכי כבשתי את רגש היראה, שהוליד בי מבטו זה, והוספתי לדבר:

– גם תשלח לי כסף מדי חודש בחודש למחיה ולשכר למוד...

– בא-בא-בי, בא-בא-בי...  בים-בים, באם-באם...  מזמזם אָבי את נגונו של "הזקן" בקול דממה דקה, כאילו לא ישמע כלל את דברי.

– היא אומרת, כי כשרון אמן לי...

אָבי שותק.

– ומה תהיה תכליתי, אם אשב בבית-המדרש ואלמוד?...

אָבי לקח את אחד הבגדים הישנים וישטחהו על השלחן לתקנו.  אמי עמדה על ידו וידיה פרושות, כאילו חפצה לחסום את הדרך בעד החץ, אשר יריתי ללב אָבי.

– במינכן אשתלם במלאכת-הציור ותהיה אומנות בידי...  התאמצתי להסביר את הדבר לאָבי.

אָבי לקח את המחט ויחפוץ להביא בו חוט לאור המנורה הכהה, אך ידיו רעדו ועיניו לא ראו מאומה.  הוא קמט את הבגד כסמרטוט וישליכהו הצדה, ויקח ספר לעיין בו.

עמדתי על מקומי, כמו נטוע במסמר, ראשי שחוח ועיני נטויות אל אָבי. חכיתי לתשובתו.

אָבי שותק ועיניו תועות בספר.

– צריך אָנכי לנסוע, – גמגמתי בלשוני,  – היא אומרת...

– היא אומרת, – קרא אָבי בחימה עצורה, בהעתיקו את הספר הלאה – היא אומרת – מי היא?  אני, תהלה לאל, עודני חי, ובשום אופן לא אתן להארורה לשלוח אותך ולעשות בך כחפצה היא...  שגעון, – לא אתנך להיות עושה-אלילים...

– אבל צריך אָנכי לנסוע...

– לך...  נסע אל "כף הקלע", אל כל אשר ישאך הרוח, והיה את אשר תהיה, אַך ידוע תדע, כי מן היום ההוא והלאה לא בני תהיה...

דברי אָבי האחרונים חלפו כחץ שנון בלבבי.  לא יכולתי להתאפק ואקרא:

– אם כן אמצא את דרכי גם בלי עזרתך.

אָבי לא הוסיף לדבר דבר.  הוא לקח עוד הפּעם את הבגד הקרוע לתפור עליו טלאים, וינגן בקול דממה אחד הפּיוטים בניגון קורע לב.  כעבור שעה מועטה קרא מבלי הבט עלי:

– עשה את אשר תעשה, אבל דע לך, כי יש אל בשמים...  עוד תנחם באחריתך...

– טוב...  עניתי ברוגז.

– בני, מחמדי, יקירי, – קראה אמי בקול תחנה – מה תדבר? ...  הבט אל פני אָביך החורות, התדע כי בנפשו הוא?...  חוס ורחם-נא על אמך, ואל תבגוד באלהי ישראל...

תחנוני אמי ודמעותיה המסו את לבי, אך מלה לא היתה בפי, כאילו ניטל ממני באותה שעה כח-הדבור וכשרון המחשבה.

– טפשה, – קרא אָבי בחבה אל אמי – למה זה תבכי?...  ילך, יסע...  על כרחו לא נעצרנו בביתנו...  עוד יתחרט...  סוף ההולכים בעצת רשעים תמיד מר...

אך אמי לא חדלה מלבכות ומלהתחנן אלי בדברים רכים לבל אסע...  דומיתי הכאיבה את לבה עוד יותר, ותקרא:

– בני, למה תחריש?...  דבר-נא דבר...

– היי בטוחה, אמי, כי לא אָמיר את דתי...  רק תכלית בחיים אני מבקש...

– תכלית טובה...  איך תחיה בארץ נכריה ובקרב הגוים?...  מי יחמול עליך?  הלא חלש הנך...  בני, אל תעזבנו...  אל תשמע לעצת המכשפה...

– אמי...  צריך אני לנסוע...  אל תבכי...  צייר גדול אהיה...  עוד תשבעי נחת...

– בני, מה תדבר?  איך לא אבכה?...  אָנכי טפחתיך, גדלתיך, השקתיך בדמי לבבי, – ועתה תרחיק נדוד, ומי יודע מה תהא אחריתך...  מי יודע אם "לא תחליף את הדינר"...

– נשבעתי לך, כי יהודי אהיה על ימי חיי...

אמי הורידה ראשה;  ריסי עיניה צבו מבכי;  כח לא היה לה עוד לבכות.  החוט אשר בידי אָבי נפסק פעמים רבות.  הוא תפר רק למראית-עין, לבל יכירו מבוכתו.

למחרת בבקר עשיתי הכנות שונות לדרכי.  אָבי האיר אלי  את פּניו וידבר אתי רכות.  אמי התהלכה אתי כעם ילד חולה.

בין כה וכה נודע דבר נסיעתי לבני עירי, ויהי להם הענין הזזה חומר לאגדות, להשערות, למעשיות וספורי-בדים.  אלה מהם ספרו, כי סלובצקיה נתנה לי אלפי שקל וגם להורי נתנה כסף רב, למען אסע ללמוד את מלאכת-הציור, כדי לתאר אחרי כן את כלביה וחתוליה על הבד;  ואלה מהם הודיעו מ"מקור נאמן", כי הפּולאנית שלחה את תמונת הבתולה, אשר ציירתי בבית-המדרש, אל מלך אשכנז, והוא צוה להביאני אליו, למען יראה בעיניו את האמן-היהודי.  אלה מהם נבאו, כי שם, בחוץ לארץ, אתפקר לגמרי.  ואלה חשו לי עתידות, כי אהיה שם קרוב למלכות וגם לבני עמי אעשה טובות וחסדים.

ובבקר ההוא התאספו בביתנו שכנות ושכנים רבים.  כל אחד מהם בא ואמתלא אחרת בפיו:  זה בא להתיעץ עם אבי על-דבר תקון מכנסיו הישנים, וזו באה לשאול מאמי כף מלח.  זה בא לקרוא זוגתו וימתין לה עד אשר תכלה להריק את תשעת קבי שיחתה, וזו באה לקרוא את ילדה ה"שרץ".  ויש אשר באו בלי כל "תירוץ מספּיק", ויפערו פּיהם ויתבוננו עלי ועל הורי ועל כל תנועותינו.  כולם חפצו לדעת את כל הפּרטים הנוגעים לנסיעתי.  הורי הנבוכים התאמצו להסתיר את צערם מעיני השכנים, לבל ישמחו ה"שונאים".

אני עמדתי על יד מטלטלי הדלים ואצרור אותם בחבילה אחת לדרכי, והנה פתאום ראו עיני בין השכנות הנאספות את רחל היפה.  בית הוריה היה מול ביתנו, וכמעט יום יום ראיתיה, מבלי אשר ערבתי לבי לדבר אתה דבר.  יפת-תואר כזו לא ראיתי בכל ימי חיי.  קומתה דמתה לתמר.  עיניה היו גדולות, שחורות, נוצצות כשוהם ובוערות כגחלי-אש, חיות ומדברות בשפת הפּרחים והמלאכים, מביטות אל העולם בתום, בבטחון ואמונה.  קוצותיה השחורות והדקות היו יורדות תלתלים על שכמה ומתפתלות כנחשים.  אודם קל וצח, המשתפך ומתנועע ככסף-חי, רחף על לחייה הלבנות כשיש, אשר גידים דקים וכחולים יעברו בו.  שפתותיה הקטנות והאדומות היו כשתי דובדבניות, וצוארה הלבן מלא תנועה רכה, כצוארו של אוז-הבר.

בשעה ההיא, שעמדתי הכן לדרך, הופיע לפני יפיה של רחל בכול הוד מלכותו.  בפּעם הראשונה בחיי חשתי בנפשי את כל עוצם הקסם של היופי – ואכנע מפניו.  כל נימי לבבי הזדעזעו בי.  ברגע ההוא הרגשתי, כי יפיה של רחל משתפך בכל אברי כיין מתוק ועז, כי אני שואפו אל קרבי כצרי אויר-האָביב והוא חודר ללבי ומחי כשירה נעימה.

רחל עמדה עצובה ובמבט עיניה התחננה אלי לבל אעזבנה.  כמעט שמעתי את דפיקות לבה ואחוש את געגועיה עלי.  רק ברגע ההוא נודע לי, כי היא אוהבת אותי, וגם לבי נמלא פתאום אהבה אליה.  זה היה רגע גדול בחיי.  נדמה לי כי כנפּים צמחו לי;  ליצור אחר נהפכתי.  מן הזכרונות של הרגע הגדול והקדוש הזה שאבתי ימים רבים אחרי כן את עוז יצירתי הפּיוטית.  ובהיותי לאמן היה סמל היופי בעיני לא וינוס ממילו, כי-אם רחל, אשר פניה רחפו תמיד מול עיני.

ובאותה שעה, שהתגברה בלבי אהבתי לרחל, ומחשבה חלפה רגע בלבי להשאר בעיר מולדתי, למען אראה יום יום את פניה. – באותה שעה עצמה קרבה סלובצקיה במרכבתה, הרתומה לסוסים דוהרים, אל ביתנו.  כשד משחת, כמלאך-המות נראתה אָז בעיני.

סלובצקיה הסבירה את פניה אל הורי, ותדבר אליהם בחבה יתירה ותנחם אותם ותאמץ לבם לבל ידאגו לי, כי אתה, במרכבתה, אסע עד התחנה הקרובה, ושם, במינכן, לא יחסר לי כל דבר והייתי לגאון ולתפארת לאַחי ולפּולין ארץ מולדתי.

ברגע ההוא קפצה זקנה איומה על פני אָבי, ואמי עמדה בלי נוע כנואשה ונדהמה.  על דברי סלובצקיה אליהם לא ענו אף מלה אחת.  אימה חשכה נפלה עליהם.  ולבי נקרע לגזרים:  קשה היתה עלי הפּרידה החרישית מעל רחל, אשר רק עיניה דברו אתי וקול דבריהן לא נשמע לכל זר, אבל גם תאות-החופש והשאיפה לחיים חדשים גברו בי, ולא יכולתי עוד להכניען בלבבי.  אָז באה התקוה החנפה ותלחוש באָזני: לך מינכנה, ש תהיה לצייר גדול ותעשה לך שם, גם תבנה לך בית, אָז תשוב הנה ותקח את רחל, כשושנה מבין החוחים, ולך תהיה לרעיה ובאהבתה תהיה מאושר כל ימי חייך...

רוח לי.. לבבי רחב מעליצות מסותרה.  נדמה לי, כי גם מעיני רחל נמלטה ברגע ההוא קרן-אור, שביב תקוה.  היא הבינה לרחשי רוחי.

היו שלום!  היו שלום! – קראתי בקול רועד ובלב נשבר.

אמי נפלה על צוארי ותבך.

– היי שלום! – קראתי לרחל בקול מלא יאוש וגם תקוה.

זמזום בקרב קבוצת השכנים והשכנות, לחישות ומבטי-חשד עלי ועל רחל.  גם סלובצקיה הביטה עליה בעינים מלאות קנאה וזעם.

ורחל לא הסירה מעלי עיניה החולמות ולא ראתה את אשר סביבה.  רסיסי-דמעה התנוצצו הפּעם בעפעפּיה וצל של יאוש חלף על טוהר פניה.

לקחתי את צרורי.  סלובצקיה זרזה אותי לצאת מן הבית, לבל נאחר את מועד צאת המסע.  אָבי משש בתרמילי, להוכח אם לא שכחתי לקחת אתי את התפלין והסדור "כתב תפלה", אשר נתן לי לדרכי, באמרו כי בחוץ-לארץ לא אמצא סדור כזה.  אמי הושיטה לי זוג גבינות קשות, אשר החזיקה אותן כשנה בעד אחיה, – שהיה מבטיח לה במכתביו לבוא אלינו מעירו, – וגם זוג אנפילאות של צמר – יותר לא היו לה – הטמינה במלתחתי.

יצאתי את סלובצקיה, ואתנו יצאו כל האנשים, אשר היו בבית, ונשב אני והיא במרכבתה, אשר סבבוה נערים וילדים כעדת דברים ויטפסו של קרנותיה וזיזיה הבולטים, וישרקו בשפתיהם להניע את הסוסים.

– שלום, שלום... – קראתי בקול, והדמעות שמו מחנק לצוארי. 

אמי פרשה את זרועותיה, כאילו כוונה להצילני מידי ה"מכשפה", אשר חטפה אותי ברשתה, ותבך בקול רם.  אָבי עמד על סף הבית ועיניו נטויות אלי.  אף קורט דם אחד לא היה בפניו.  כמת נראה לי ברגע ההוא.  יותר לא ראיתיו עוד.

רחל הלכה אל בית הוריה בברכים כושלות, ותשא אלי עיניה בפּעם האחרונה.

העגלון הניף שוטו על הסוסים, והמרכבה עברה ברעש על פני הרחובות הצרים.

עוד רגעים אחדים, והעיר וכל חוצותיה ובתיה הקטנים והדלים נעלמו מעיני. 

_____________

 

ב.

בבואי מינכנה שכרתי לי חדר באחד הרחובות, אשר שם יגורו תלמידי האקדמיה לחכמת-חרשים.  בימים הראשונים הייתי כמבולבל.  הסביבה החדשה, החיים החדשים והשנוי הפּתאומי בכל תנאי-הוייתי נסכו עלי רוח שכרון והזיה.  לא יכולתי תת לנפשי דין וחשבון מכל המעשים אשר אני עושה ומכל החזיונות אשר עיני רואה.  כ"סהרורי" נדדתי בימים הראשונים בפרדסי העיר וחוצותיה.  הבנינים היפים, ההיכלים והשערים והמצבות, בתי אוסף הציורים והפּסלים וכל שכיות חמדת הבירה העירו בקרבי רגשות בלתי-ברורים.  בנפשי החל לצמוח עולם חדש, אשר גרעיניו היו מונחים בה עוד מימי ילדותי.

בימים הראשונים לא היה לי כל מכיר ורע.  אחרי אשר הטיולים והנדודים ברחובות הקריה הלאוני והוגיעוני, וראשי היה עלי סחרחר משפעת הרושמים, בחרתי לשבת ימים אחדים כלוא בחדרי.  בעיני רוחי ראיתי לפני רק את פּני רחל, ובעיני בשרי – רק את בעלת דירתי: אשכנזית זקנה.  היא היתה מקפדת עד מאד על הנקיון ועל הסדרים בחדרי.  בכל עת, אשר שמעה המולה דקה בתוך חדרי, היתה נחפּזה לבוא אלי לראות בעיניה, אם לא העתקתי איזה כלי ממקומו הקבוע, אם לא קלקלתי, חלילה, איזה חפץ ודבר.  היא היתה חרדה על כל המטלטלים אשר בחדרי.  כל יתד ויתד התקועה בקיר היתה חביבה עליה מגופה ונפשה.  גברתי זאת היתה פטפּטנית יותר מדי.  ותבקש בכל עת להריק לפני את אוצר מעשיותיה ואגדותיה אשר ירשה מאבותיה ואבות אבותיה.  בעת הראשונה האָזנתי לכל ונסיתי להרבות שיחה אתה, למען ארגיל את לשוני לדבר אשכנזית.  אבל רוב דבריה היו בלתי מובנים לי.  את ידיעותי בשפה האשכנזית שאבתי מתוך התנ"ך עם הבאור, ובעלת דירתי לא השתמשה בסגנון הנביאים, כי-אם בסגנון השוק, אשר היה זר ומוזר לי.

כעבור ימים מועטים הריחו פרחי הציירים בחוש-טבעי דק את הפּרוטה, שהיתה מצויה עוד בכיסי, – ויתרועעו אלי.  רובם היו בני ארצי, ומעוטם יהודים אשכנזים.  אלה ואלה היו באים אלי לעתים קרובות ללוות מידי סכומים קטנים.  שמחתי על החברה החדשה ועל שיחותיהם ווכוחיהם.  ביחוד מצא חן בעיני מרגלין, אחד מבני עמי וארצי.  את מדת כשרונו הציורי לא יכולתי אָז לערוך כמו, אבל התפעלותו והתלהבותו, שלא ידעו קץ וגבול, לקחו את לבי.  מעודי שנאתי אנשים יבשים וקרים, בפרט אם המה "כנים וישרים" במובן ההמון.

כעבור שבועות אחדים אחרי בואי מינכנה, קראוני חברי החדשים ללכת אתם אל מרגלין.  בית-מלאכתו, מין ארוה שוממה, היה מקום כניסה לכל חבריו ומכיריו.  שם לא הפריעם איש מלצעוק, לריב ולהתוכח ככל אות נפשם.

בבית-המלאכה של מרגלין מצאתי חבר ציירים, מפסלים, חרטנים ורבים משאר בעלי המלאכות "היפות" ו"החפשיות".  ערבוביה נוראה שררה בכל פנות החדר הגדול, כמו אחרי מהפכה גדולה.  מרגלין ישב על כן-עץ משונה, שערותיו הארוכות היו סבוכות ופרועות, זקנו בלתי עשוי ובגדיו זרים ומנומרים כבגדי אחד הלצים בקרקס, – והוא צועק בקול רם ונחר מעט:

– היופי הוא אלי, רק לו אשתחוה, רק לפניו אכנע.  לאלהים אחרים חלילה לי לעבוד.  כבר פרקתי את עולם מעל צוארי ובחקותיהם לא אלך.  אולם רוב בני האדם מוכי סנורים המה ולא יראו את היופי השפוך על פני הטבע;  ערלי לב המה וגם הרגש לא יגישהו.

– אל תפזר מליצותיך לריק, – קרא אחד מבני החבורה – דבר-נא אתנו בלשון בני אדם פשוטה, והגד-נא לנו מה חובת האמן כיום.

– חובתנו – קרא מרגלין ויקפוץ מעל הכן וילבש צורה כמתעתד להטיף  מעל הבימה לפני קהל שומעים הצמאים לדבריו – חובתנו אָנו להוריד את היופי משמי שמיו, אשר שמה הושיבוהו האמנים הראשונים, אל בני האדם היושבים בשפל, בעמק ההויה.  חובתנו אָנו לקרוע את צעיף הערפל מעל אלילת היופי ולהסיר את התבלול מעין הרואים...

– עוד הפּעם מליצות, עוד הפּעם פתגמים שגורים! – נשמעו קולות שונים, שהתבוללו והיו להמולת-קצף אחת.

מרגלין לא שם לבו להקריאות המפסיקות – שכפי הנראה, הורגל בהן ולא עצרו עוד כח לסכסך את חוט מחשבותיו – ויוסף לדבר בהטעמה מיוחדה:

– לא מליצות בפי.  זוכר אָנכי כי בבואי בפּעם הראשונה למינכן חשתי כמבוהל אל בית-אוסף התמונות והפּסלים.  אולם כעור אין עינים הייתי;  לא ראיתי מאומה.  ימים רבים הייתי משוטט בחדר הפינאקותיק החדש והישן ובחדרי "היכל-הזכוכית", אַך כל התמונות והפּסלים אשר ראו עיני לא העירו בלבי כל רגש וכל מחשבה.  לא ראיתי ולא הרגשתי את היופי המחיה אותם.  אך באחד הימים נפקחו עיני לפתע פתאום, התבלול נפל מעליהן.  אָז חשתי בלבי את שירת הצבעים, שירה רוממה ונשגבה.  ויד מי עשתה זאת?  אחת התמונות של רפאל חוללה בקרבי רוח חדש.  אָמנם הוא היה צייר גדול!...

– גם אני מסכים, שרפאל צייר גדול היה, אבל אתה הנך עור גם כיום, – קרא אחד החברים והוא רזה ודל בשר, גבח וקולו דק כקול סריס – את הנך עור גם כיום, עיניך עוד לא נפקחו.  שנים רבות תעבורנה עד אשר ילמוד האמן לראות, לראות את הצבעים וגוניהם.  האמן האמתי רואה בכל דבר ודבר את הקוים המיוחדים לו, אותם הקוים המציינים את תכונתו הפּנימית ואת מהות עצמותו.  האמן הגדול משיג את מעלת הראיה של גיטה, אשר היה רואה בחושך וחודר לתוך חליפות צבעי השחור באישון-ליל...

– סודות, רזים, – קרא מרגלין בכל מאמצי כחו, – הנסתרות למשוררים, ולנו הציירים – הנגלות!

– לא, אָחי, עור הנך וגם הנגלות כנסתרות לך.  כל עולם הצבעים הדקים והענוגים, חליפותיהם, רקודיהם, שעשועיהם, התמזגותם והשתפכותם זה בזה נעלמו מעיניך.  אתה, חברי, הנך רואה רק את הצבעים הגסים, הדוקרים את העין, הנך רואה רק את הקוים המסומנים היטב, אך אינך רואה את אותם הצבעים החורים, המתהוים, המרפרפים, הנראים ואינם נראים, הנתפסים בעין ואינם נתפסים;  אתה אינך רואה אותן התמונות שהן בנות המציאות והדמיון גם יחד...

– באר-נא את דבריך האחרונים! – קראו רבים מבני החבורה.

– דברי פשוטים מאד: את התמונות האגדיות המרחפות בדמיוננו מימי ילדותנו הננו רואים ברגעים ידועים גם בקרב מראות המציאות המוחשית.  בכל פעם אשר אני מסתכל, למשל, בשמיכות מצוירות ובמרבדים מרוקמים, הנני רואה בין התמונות המצוירות והמרוקמות באמת גם צללי ברואים משונים, ילדי דמיוני ורוחי.  כל אחד ואחד מכם יודע דבר זה מן הנסיון.  המציאות, האגדות, החזיונות והדמיונות מעורבים תמיד זה בזה.  לכן הצייר הגדול יודע להעיר בדמיון הרואים על-ידי תמונות הלקוחות מעולם המציאות גם את עולם האגדה החי בסתרי נפשו של כל אחד מהם.  אולם צייר כמוך, מרגלין, המוסר לנו רק את הסמנים הגסים של הדברים שהוא רואה בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבלי אשר יניח מקום לדמיון המסתכל, מבלי אשר יעורר בלב האדם את העולמות הנרדמים בו, – בעל מלאכה פשוט הוא ולא אמן.  צייר כזה לא למד ראות ומוכה בסנורים הוא.

– כן, כן, – קרא צעיר גבה-קומה  ובריא בשר אל הגבח, – הנך נאה דורש, אבל אינך נאה מצייר.  אתם, היהודים, הנכם מכניסים פלפולים גם בחכמת חרשים.  בכל הנכם מבקשים את הנעלם, את האין-סוף, או את הכונה והמחשבה.  אני, למשל, הנני מצייר כל דבר העושה עלי רושם נעים, כל דבר המשעשע את בת עיני.  כל כונה וכל תכלית אחרת אין לי בציורי, בלתי אם לתת דמות וסמל למראה עיני.  אולם אתם, היהודים, הנכם מבקשים בכל מטרה ותכלית, על כן יצירותיכם וחייכם דלים וחורים מאד.  יפה אָמרה לי סופרת שוידית אחת: העלמה העבריה אוהבת למען תאָרש;  נארשת למען תנשא;  נשאת למען תלד בנים;  יולדת בנים למען תביאם למטרה ידועה.  אולם די יהיו לנו הפּעם להתפּלסף.  הבו אחים, נלכה-נא אל בית משתה היין.

– כפי הנראה, – נשמעו קולות שונים – קבלת היום כסף מביתך.  אם אתה חפץ להדיח את גרון חבריך ביין-שמפּניה...  טוב הדבר, – לא נהא סרבים...

– דא-עקא, שלא קבלתי מאומה.  ה"זקן" שלי הוא צר עין.  תחת לשלוח לי כסף, ילמדני במכתביו הלכות נזירות ופרישות...  אבל, אדוני, אין אני מומחה למקצוע זה...  בלי יין בלי נשים, בלי שירה, – מה המה החיים?...

– ירחמיאלזון, ירחמיאלזון קבל היום כסף, כסף הרבה מאד, – והוא המנוול, שותק! – קראו רבים מבני החבורה, אשר קצה נפשם בהוכוחים על-דבר האמנות.

ירחמיאלזון היה צעיר כבן עשרים וחמש או עשרים ושש שנה, בעל לחיים אדומות ושערות צהובות ומסולסלות.  הוא היה יפה כפסל-שעוה שבחלון הגלבים.  עיניו היו עיני עגל, אור המחשבה או הרגש לא הגיה מעולם מבטן.  הוא היה מדקדק ומקפּיד מאד בנקיון בגדיו ובנוסחת תפירתם.  אולם קליפתו המגוהצת היתה בלי כל גרעין.  מנוחת-מות ושממון-תהו שררו בחדרי רוחו.  מעולם לא רעדה בו נימה פנימית, וכפּי הנראה, גם לא היו בו נימות כאלה. 

לשם מה או לשם מי נכנס הגולם הזה להאקדמיה של אמנות, – זאת לא ידע איש, וכמדומה, שגם הוא בעצמו לא ידע.  מעולם לא הצילו חבריו דבר מפּיו על-אדות תולדותיו וחייו.  וכפּי שיש לשער, לא היה לו גם מה לספר.  גם תולדות, גם חיים לא היו לו, כי-אם גידול הגוף וצמיחת השערות, שהיה מטפּל בהן בכונה רבה ובזהירות יתירה.  ביום קבוע בחודש היה מקבל כסף מאת הוריו, והיה מוציא אותו בחשבון מדויק לצרכי גופו;  צרכי רוח לא ידע.  חלק מהכסף השלוח לו היה מקבץ, לפי דברי יודעיו, על יד ונותנו לפקדון בקופּת-החסכון.  רוב שעות היום היה עוסק בציורי אבטיחים וקשואים;  בדיוק רב היה מושך קו לקו ושרטוט לשרטוט, מבלי אשר יסיח דעתו ממלאכתו אף רגע אחד.  יתר שעות היום היה מבלה בשינה, בגיהוק ופהוק.  חברתו היתה למעמסה על תלמידי האקדמיה.  מעולם לא הלוה לאחד מהם אף פּרוטה אחת.  כשנזדמן לו להתהולל בחברת התלמידים, היה עושה זאת כמו על-פּי איזו תנועה מוכנית, ובה בשעה שכלו הגלגלים את תקופתם ההכרחית היה מפסיק את ההוללות באמצע ונפרד פּתאום מעל החבורה.  אחד המורים בהאקדמיה היה מציג את ירחמיאלזון למופת ליתר התלמידים בני רוסיה וירם תמיד על נס את כשרונותיו, התמדתו ודיקנותו.

– כסף, כסף, – קרא ירחמיאלזון כמקיץ משנתו – אבל מאין יהיה לי כסף?...

– מעשה אבותיו בידו , – קראו אחדים מבני החבורה – גם הוא נותן את כספו בנשך.

– מילא, יהי כן, – נמלט מפּי ירחמיאלזון פסוקו השגור.

– אבל, – קראו אחרים – הלא רוזינפייג קבל היום כסף בעד התמונה, אשר עשה להזקנה אשת רב-החובל, והוא הלא איננו נותן את כספו בנשך...

– טוב הדבר, – קרא רוזינפייג בשמחה – בחפץ לב הנני נותן את הכסף, שקבלתי היום, למשתה והוללות.  ממקום שבא – שמה ילך...  רבות הבלגתי על גועל נפשי, בציירי את תמונתה של זקנה זו, אשר אחרי בלותה תדרוש מאת הצייר לתת לתמונתה נוער ועדנה.  יום יום, במשך שבועות אחדים, הייתי אָנוס לשמוע מפּיה נבלות ותועבות, העלאת גרה של חטאות נערים, הרהורי-עברה בקול... נלך נא, אָחים, ונבזבז "אתנן זונה" זה עד הפּרוטה האחרונה, לבל יהיה לי למזכיר עון.

כל בני החבורה עזבו את בית-מלאכתו של מרגלין בשאון-עליזים, וילכו אל בית-המשתה "הנשר".  גם אָנכי נסחפתי בזרמתם.  כאיש בלי רצון הייתי בעת ההיא.  מחי היה כלוח-חלק, ויד הסביבה כתבה עליו את אשר כתבה.

עד היום לא נמחה כתב זה, ורשומו יהיה ניכר עד יום מותי.

בבית-המשתה "הנשר" היו כל בני החבורה "אורחים קבועים".  הם ידעו את שמות כל המשרתים, את חדודיהם הקהים ואת אופן שרותם.  גם המשרתים ידעו את שמו של כל אחד מהם, את המטעמים והמשקאות האהובים עליו ואת כתבי-העת, אשר הוא בוחר לקרוא בהם.  אחרי רגעים אחדים נלוה אלינו חבר חדש, אשר כל בני הכנופּיה קראוהו בשם בארון.  הוא היה גבה-קומה ורחב-כתפים, בעל שערות לבנות כפשתן ושפם מסולסל ומחודד בקצהו.  פּניו היו מכוסים שרטים ככתובת-קעקע וקולו כקול איש מתרונן מיין.  גס-הבשר וגס-הרגש הזה השתעשע בדמיון כוזב, כי נוצר להיות משורר-הצבעים, כי רב כחו לתאר במכחול את היופי שבטבע. 

מיום בואו אל האקדמיה שבמינכן התרועע להאמנים היהודים.  בחבורת הנוצרים היה מרגיש את עצמו כנעלב ונדח, יען כי היו מרמזים לו על אחדים ממעשיו הפּוגמים בכבוד האצילות ומסורת האבירים.  התיחסותם של האמנים העברים אל הבארון היתה כפולה: מצד אחד לא היתה נקיה מלעג דק והתול שנון להכנוי "בארון", אשר בלבם חשבוהו לסכל כחמור.  ומצד השני היו נכנעים, כמעט שלא מרצונם ודעתם, לפני כנוי-הכבוד הזה.  בחבה מיוחדת, כמעט כחנופה, נשאו את השם "בארון" על שפתם, אף כי על-פּי חנוכם ודעותיהם היו כמעט כולם דימוקרטים.  את הלעג הדק של היהודים לא הרגיש הבארון;  הוא ראה רק את התבטלותם החיצונית מפּניו.  אולתו העירה בקרב חבריו היהודים רגשי שחוק, אך גבורת ידיו ואומץ לבו רכשו לו אהבתם.  הוא היה בז לפחד המות, וישמח על כל סכנה, שהיתה צפויה לחייו, אם אך ניתנה לו יכולת להראות לכל את כח שריריו.  אם הביט אליו אחד העוברים והשבים, יהיה מי שיהיה, במבט אשר לא מצא חן בעיניו, היה נכון להרגו וליהרג בעצמו.  לא אכזר ואוהב דמים היה, כי-אם בן אדם של הפקר, אשר החיים כמשחק בעיניו.  התלמידים היהודים היו מתפלאים על אומץ לבו והפקרות חייו של האציל הנוצרי, והוא, הבארון, היה משתומם על חריפות שכלם וכשרונם לבדות מלבם מהתלות מפולפלות.  הוא ידע, כי במלחמת-הבינים, מלחמת החרב והאגרוף, ינצח הוא את כולם.  אבל גם זאת ידע, כי במלחמת-שפתים הוא החלש והמה הגבורים, הוא הננס והמה הענקים.  לא לכחד ממנו, כי רק לשוא יעמול להשמיע אף חדוד שנון אחד כהתלמיד העברי.  ואם היה חוזר לפעמים על אחד החדודים, אשר שמע בחברת האמנים העברים, היה מסרסו, משבשו, מקהה את חודו ונוטל את עוקצו.  כיסם של חבריו היהודים היה תמיד פתוח לפניו.  אם היה בא אל אחד מהם ללות כסף ולא היה בידו, אָז הלך זה האחרון ולוה מאת רעהו או רע-רעהו, כדי למלא את בקשתו של הבארון.

בני החבורה החלו להתוכח בקולות בלולים על-דבר היופי, מהותו, ערכו והשפּעתו על החיים, הנימוסים והמוסר.  יחד עם זה הרבו לשתות יין ושכר.  גם אלה, אשר השתיה היתה קשה עליהם, בושו להיות מן הנחשלים.  יותר מכל התבוששו מפּני הנוצרים, אשר היו בין המסובים אל השלחן הגדול.  גם אני, אשר בעירי הקטנה לא טעמתי מעולם כל משקה חריף, בושתי להיות נזיר בין גבורי השתי האלה, לבל אהיה מטרה לחצי לעגם.  אחרי לגימות אחדות סבב עלי ראשי כגלגל.  בתמהון מחי שמעתי, כמו מתוך תנומה, את המשך הויכוחים על-דבר היופי המוחלט והיופי המוסכם ועל-אדות ערכה החברתי והתרבותי של האמנות.  מספר המסובים היה מספר הדעות וההשקפות.

מתוך השיחות אל-אדות היופי והאמנות התפּטרו בני החבורה מבית-המשתה וילכו להתהולל בבתי-זמה...  גם אני, בהיותי מבולבל משתיה השכר ומהשיחות החריפות, נמשכתי אחרי הכנופיה העליזה הזאת ואלך עמהם.

*   *   *

למחר הקיצותי אחר הצהרים.  ראשי היה כבד עלי ועצמותי כמו שבורות.  חשתי גועל בנפשי ונוחם בלבבי.  כיסי נתרוקן, אבל רע יותר מזה: כל אשר היה בנפשי נתרוקן.  בכל חדרי רוחי שררו תהו ושממון.  עיני רחל רחפו מול עיני ואקרא בהן תוכחה ומוסר...

הרגשתי, ידעתי, כי נפלתי, כי חטאתי, – נטמאתי.  נפילתי באה כמו בהיסח-הדעת, שלא ברצוני.  והחרטה בלבי היתה עזה ועמוקה.  מעין מחי כמו דלל: אף מחשבה אחת לא הקר.

כל היום לא יצאתי מפתח חדרי.  בושתי לצאת החוצה ולשאת עיני השמימה.  בושתי גם להסתכל בראי;  בזיתי את צלמי.  התהלכתי בחדרי אָנה ואָנה, וכל אוכל לא הבאתי אל פי.  בערב החלו מחשבות נוראות לנקר במחי: מה עמוקה התהום בין הדבור ובין המעשה בקרב חבורת הציירים.  המה מדברים, מתוכחים וחולמים בהקיץ על היופי, – על המרום והנשגב, – וחייהם מה מכוערים, מה מאוסים, מה מנוולים.  היתכן הדבר, שאלתי את נפשי, כי מעשים מגונים כשכרון וזמה לא יהיו נשקפים כצלמי בלהות מתוך יצירותיו של האמן?  האם יפרד האדם מעל האמן שבאיש אחד, מבלי אשר ישפּיע ויפעל זה על זה?  האם לא תדבק הזוהמה של החוטא קל הדעת גם בכל אשר הוא עושה ויוצר?

מחשבה שחורה ואיומה מצצה את דמי לבבי: עוד לא נכנסתי אל האקדמיה, עוד לא לקחתי מכחול בידי, עוד לא התענגתי כראוי על אוצרות היופי, הצבורים בבתי-אוסף הסגולות, – והנה כבר באו חברי האמנים וישליכוני אל שחת החלאה...

האם חברי השליכוני?  האם לא רצתי בעצמי לקראת החטא? 

עוד אני מתהלך בחדרי שקוע ביאושי, והנה אחדים ממכירי החדשים נכנסו אלי.

– הצל-נא, אח ורע, והלוה שקלים אחדים.  אמש הוצאָנו עד הפּרוטה האחרונה בשתי והוללות, ועתה רשים ודלים אנחנו כעכברי בית-התפלה...

– גם לי אין פּרוטה בכיס, אבל תחת זה יש לי יסורים בנפשי.  הנני מלא כיום חרטה, בושה וכלמה, על אשר ארחתי אמש לחברתכם.  לא הסכנתי לחיי הוללות כאלה...  חולה הנני כיום בגופי וברוחי.

– חה-חה-חה, – צחקו חברי – אתה באת הנה ללמוד את מלאכת הציור, ודבריך מעידים עליך, כי נפש אמן אין בך.  מי שיש בקרבו נפש אמן ואיננו אחד ההדיוטים, הוא לא ישים עליו כבלי המוסר הנהוג, הוא לא יתנהג באורח-חיים קבוע;  האמן צריך לחיות חיי חופש בלי מצרים...

– חיים רגילים, על-פּי סדר קבוע – אָמר השני – מקטינים, מפחיתים ומחלישים את האדם, ואם גם כנפים לו, סופו לזחול על הארץ.

בני העמים הנאורים – הגיד הקטן שבחברים, אשר קולו היה כקול ילד וגם ראשו היה עליו כראש ילד – בני העמים הנאורים יודעים לאחד את חיי ההוללות, חיי בשרים עם חיי הנפש והרוח.  הן המה שותים יין און שכר במדה מרובה, צוהלים, מתעלסים עם אהובותיהם ועוסקים בכל מיני התחרות הגוף, – וחיים כאלה לא לבד שאינם מחלישים את גופם ורוחם, כי-אם, להפך, מוסיפים להם כח ועצמה, התמדה ותשוקה לעבוד עבודה רוחנית.

– רק אולת היא – קרא הרביעי – אולת וחטא לחשוב את ספוק צרכי הגוף לעון.  להפך: ספוק החושים מרומם את הרוח, כאשר רוממות הרוח הוא גם עונג הגוף.  אמת אָמרו חכמי ישראל: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.  אנשי הרוח, בעלי המחשבה והרגש, הם גם בעלי תאוה במדה מרובה, הם שואפים גם לחיי בשרים.  רק נפש עניה דלה וצנומה ממאסת בחיי בשרים...

עוד זמן רב דברו החברים כזה וכזה, ואני שמעתי בדומיה ובקרבי השתומם לבי.

______________

 

ג.

כעבור חדשים אחדים אחרי בואי למינכן נתקבלתי בתור תלמיד בהאקדמיה לאמנות.  אָז החילותי לצייר וללמוד בשקידה רבה.  סלובצקיה שמרה את הבטחתה ותשלח לי בכל חודש כסף למחיתי ושכר למודי, והכל ביד רחבה.

מורי נתנו לי מסכות-פסילים למופת, למען אצייר את דמותם על הגליון.  מורי בהאקדמיה לא למדוני להתבונן בעיני אני אל הטבע ולהרגיש את היופי וההרמוניה שבו;  המה למדוני להביט אל מחזות הטבע ואל האנשים החיים בעיני אחרים, שכבר קדמוני, בעיני אחרים, שגם הם לא היטיבו ראות.

קשה היה עלי עד מאד ללמוד ראשית הכללים והחוקים של מלאכת הרשום והציור.  לא הסכנתי בנעורי אל הלמוד המודרג, העולה מן הקל אל החמור, על כן הרגשתי את כל העמל, אשר בלמודים היבשים.  לא כחכמה ואמנות נראתה אָז מלאכת הציור בעיני, כי-אם כמלאכה פשוטה, כחריצות יד, כעבודה שאין בה כל רוח ושירה.

בשנים הראשונות לשבתי במינכן הייתי בעיני כאבר מדולדל בחברת האדם, כנדח ונעזב, כאיש אשר קיומו המוסרי תלוי על בלימה.  געגועים חזקים היו לי על הורי, ולא יכולתי לשכוח את צער פרידתי מעליהם.  רחל היתה חלומי בהקיץ.  עיניה רחפו תמיד מול עיני רוחי, ואקרא בהן בכל פעם או הסכמה למעשי או – מה שהיה יותר מצוי – תוכחה ומוסר...

האגדות על-דבר אלילי היונים, תולדותיהם וחייהם, אשר האמנים מפרנסים בהם את דמיונם, – כל העולם הזה היה זר לרוחי.  שמעתי את האגדות האלה מפי מורי בהאקדמיה, קראתי גם בספרים את ספורי-הבדים של העמים העתיקים, אבל בשום אופן לא יכולתי לעכלם, לא יכולתי להפכם לדמי ובשרי, דבר שהיה נוח להתלמידים שאינם יהודים.  ואלה מהתלמידים העברים, אשר התאמרו, כי עולם-היונים היה לשלהם – בשקר התהללו;  עולם זה נשאר זר גם לרוחם הם.  ואם נסו למסור אותו, בעזרת המכחול או החרט, לאחרים, – הטביעו בו חותם יהודי שלא בידיעתם ורצונם.

רוב התלמידים של האקדמיה היו פועלים ולא יוצרים, בעלי מלאכות ולא אמנים.  רק מתי מספר מהם היו אמנים באמת, וחברתם היא אשר פתחה לפני שערי היצירה הפּיוטית.

אחד מהנבחרים האלה, אשר השפּיע על התפּתחות רוחי וכשרוני, היה גוטמאן, בן עמי וארצי.  בעת אשר התודעתי אליו היה כבן עשרים וחמש.  דירתו היתה בעליה קטנה, אשר היתה משמשת לו גם בית-מלאכה לעבודתו.  רוב שעות היום היה שוכב במטתו השבורה וקורא בספרים, אשר היו צבורים לפּניו חבילות חבילות על קרקע הבית.  שעות רבות היה קורא בכל ספר שבא לידו במקרה, מבלי אשר יראה וידע את הנעשה בחדרו;  שקוע בקריאתו היה שוכח את כל חובותיו לנפשו.  והיה כעבור עליו חדשים אחדים בבולמוס של קריאה, שהיתה לו כמין שכרון הרוח, היה בוחל אחרי כן ימים רבים בכל ספר, ואינו קורא אף שורה אחת ביום.  ראשו היה מלא תמיד מחשבות, והמחשבות היו מתלבשות במחו בציורים ותמונות.  כל העולם היה בעיניו כתמונה אחת גדולה רבת-הצבעים והגונים, הדורשת תקונים והגהות, השלמה ושכלול.  את מלאכת ההגהה קבל על עצמו.  הוא היה אומר: היצירה של ששת ימי בראשית היא רק תבנית ראשונה, מלאכה גסה מעט, ורק כחומר ביד היוצר היא לברוא ממנה תבנית יותר מהודרה ומפוארה.  את מורי האקדמיה, הסינים בעלי המחלפה הארוכה במלכות האמנות, שנא תכלית שנאה.  הוא היה נגש אל לוח-הצבעים רק כאשר ינוח עליו הרוח ואת הכל היה מצייר באופן ובסגנון מיוחד.  לא תמונותיהם של אנשים חיים ולא העתקות מדויקות מעל מחזות הטבע או מעל ציוריהם של האמנים הראשונים היה מוסר על הבד, כי-אם את פרחי דמיונו הוא.  הדוממים, הצמחים וכל בעלי החיים עד "נזר-הבריאה" בעצמו כולם היו בעיניו "חיים מדברים", כולם – חוליות חוליות חרוזים חרוזים משירה אחת רוממה.  האמנות היתה בעיניו כתכלית בפני עצמה, יצירה שהיא חפשית מכל כבלי ההרגל, המסורה והמציאות הגסה.

עוד היום אני זוכר את שיחותיו אתי.

פּעם אחת באתי אליו להראות לו את אחד מציורי, למען ישפוט עליו ויגלה לי את חסרונותיו.  גוטמאן היה נודע בחברת באנשים כמבקר קשה, ודוקא משום זה פניתי אליו, אף כי אז עוד לא נמניתי בין מכיריו וחבריו הקרובים.  המורים והחברים לא הגידו מעולם את האמת בפני, על כן לא ידעתי במה כחי גדול, כאשר לא ידעתי ברור גם את הלקויים והפּגימות, אשר בכשרוני הציורי.

– "צפרא טבא!" – קראתי בבואי אל גוטמאן החדרה, שהיה פתוח לפני כל איש בכל עתות היום והלילה.  מעולם לא נעל את דלת עליתו.

גוטמאן שכב, כדרכו, על מטתו, שקוע בקריאתו בספר, ולא הרגיש כלל בבואי.

– "צפרא טבא!" – קראתי עוד הפּעם בקול יתר רם.

גוטמאן לא זה ממקומו ולא הניד עפעף.

רגעים אחדים ישבתי דומם על מין ספסל משונה, מבלי השביתו מקריאתו.

פּתאום הרים גוטמאן את ראשו מעל הספר, אשר קרא בו, ובת-צחוק נעימה ותמימה עברה על שפתיו: הפּעם – ראני.  ומבלי שאול אותי דבר, ספר לי את ה"הבלים", אשר אך זה קרא בספר המונח לפניו, כאילו הייתי אחד מידידיו הקרובים, אף כי רק בפעם הראשונה ראני בחדרו.  הוא היה אומר: לא פה אל פה ידבר, כי-אם הנפש אל הנפש מדברת, על כן הנימוסים המקובלים בחברת-אדם והדבורים השגורים בפיהם רק עוצרים המה בעד התגלות הלב.

הראיתי לו את הציור אשר הבאתי ואשאל למשפּטו.  גוטמאן התבונן אליו בעינים בוחנות מקרוב ומרחוק, ויען על שאלתי:

– אם למשפּטי אתה שואל, הנני להגידו לך: גם אתה, כרוב חבריך, תלמידי האקדמיה, הנך רק מעתיק, רק מחקה!  התקרא משורר לאיש אשר לא את רגשות לבו הוא כותב, כי-אם מעתיק בכתבו שירים של אחרים מלה במלה, אות באות?  גם עבודתך היא עבודת משורר כזה.  עבודה כזו היא רק מלאכה ולא יצירה.  ואם במלאכה אנחנו בוחרים, – אָז הלא טוב לבחור במלאכה פוריה, במלאכה שהיא מביאה תועלת גם לאחרים...

– אבל – הפסקתי את דבריו – הלא גם על מלאכה טובה יתענגו בני האדם והנה נהנים ממנה.  והאם מעט היא התועלת שיש במלאכה המייפה את חיי האדם העניים ונותנת להם רגעי עונג והנאה!

– הציור, – קרא גוטמאן בהתלהבות – כשהוא רק פרי מלאכה ולא יצירה פּיוטית, נהנים ממנו רק מתי מספר, וגם זאת הנאה שטחית, שאיננה מעוררת בלב האדם רגשות נעלים, שאיננה מטהרת ומרוממה את רוחו ואיננה דוחפת אותו למעשים גדולים וכבירים.

גוטמאן הפסיק פתאום את דבריו ויתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה מבלי הוציא הגה מפיו ומבלי הרים עפעף, כאילו אין איש אתו בבית.  אחרי כן הסב אלי את פניו, את ידו האחת העביר בין שערותיו הסבוכות והארוכות, ואת ידו השניה שלח למולי כמזהיר ומוכיח.  רגעים אחדים עמד במצב כזה דומם, ואחרי כן הוסיף לדבר:

– האמנות צריכה להיות גורם חברתי חדש, אשר הראשונים לא ידעוהו, היא צריכה להוסיף מן הקודש על חול החיים של יום יום, היא צריכה להוריד את שמי השמים לבני האדם יושבי ארץ, את הגן-עדן העליון אל עמק הבכא, עמק הזוחלים והרומשים.  תעודתה של האמנות היא לא להנאות עשירים אחדים, כי-אם לזכך ולרומם את מין האדם בכלל.  הציור צריך להיות כהטבע עצמו, מובן ומושג לכל בני האדם, לכל אחד ואחד מהם לפי מדת הכשרתו, אבל יחד עם זה עליו להיות גם עמוק לבלי סוף...  וציורים כאלה לא יעשו בידי בעל מלאכה, כי-אם יבראו בידי יוצר.

– אבל – ניסיתי להצדיק את נפשי – אָנכי לקחתי לי, בעצת מורי, למופת את גדולי הציירים של המאה השבע עשרה, ובעקבותיהם הנני חפץ ללכת...

גוטמאן לא נתן לי לכלות את דברי, ויקרא בקול מטיף:

– אבל אָנו, האמנים היהודים, הננו חפשים מכל מסורה מעיקה, מכל הבלי הציירים של דורות עברו.  אנחנו, בני העם המתנגד בכל עצם הויתו הארוכה אל רוח היונים, הננו מחויבים לנתץ את כל האלילים, אשר הקימו במקדש האמנות...

– אבל מה נתן לאותה האנושות הכורעת לפני סמל היופי, במקום אליליה ההרוסים?

– חובתם של האמנים העברים היא לזרוע זרע חדש, להצמיח גרעיני יופי חדשים, להוליד אמנות חדשה.  את הרגשות החדשים של האדם החדש, המבשר בואו, נוכל להביע רק בשפת הציור הנמרץ.  אנחנו היהודים הננו אוהבים בכל את הקצור והתמצית.  עדה היא השפה העברית.  אנחנו נהיה הבוראים את הציור החדש, שפת העולם החדש ההולך וצומח.  לא על-ידי מלים רבות ולא על-ידי שפעת חרוזים נוכל להביא את האמת ללב בני האדם, כי-אם על-ידי תמונה בהירה, על –ידי דבור-ברק, המאיר בטיסה אחת מעמקי תהומות וראשי הרים.  שפתו של האדם הבא תהיה מין שפה הנדסית, שפה מרוכזת ומצומצמה, אשר כל אחת ממלותיה תכיל בקרבה תמצית של שפעת רעיונות.  והשפה המרוכזה והיותר נמרצה היתה ותהיה שפת האמן האמיתי.  האמנות העברית הבאה תהיה מעין "כתבי קודש" חדשים לכל העמים.  האמנות מדברת אל הרגש בשפת הרגש, על כן היא מדברת אל כל האדם, אל כל האומות והלשונות ואל כל הדורות.

– היש תקוה לאמנות עברית מיוחדת, אם העברים בכלל מתנגדים לכל יופי ולכל אמנות?

שאלתי זאת הרגיזה את רוחו של גוטמאן.  רגעים אחדים רץ בחדרו אָנה ואָנה, בהכשלו פעמים רבות בגלי הספרים הפּזורים על הקרקע.  ופתאום עמד נוכח פּני ויקרא:

– שקר בפי האומרים: העברים אינם מרגישים את היופי, כי בטבעם הם מתנגדים לאמנות, ליצירות פיוטיות.  רוב היהודים אינם מרגישים צורך מיוחד ביופי ואינם מכירים את כל ערכה של האמנות, לא יען כי עברים המה, כי-אם מפּני שעניים מדוכאים המה, רחוקים מהטבע ומהשכלה אנושית.  יתנו-נא להם, או ינסו בעצמם לרכוש מעט אור ואויר, מעט השכלה ותנאי חיים נאותים ונוחים, אָז יצמח בקרבם רגש היופי – אשר גרעיניו הבריאים כבר נרדמים בהם – במהירות ובכח מיוחד, אשר יפליאו כל לב ומח.  הציירים העברים הבאים לא יגיעו אָמנם למדרגה ראשונה בציורי הגוף, בציורי החומר, אבל מסוגלים יהיו, דוקא בתור עברים, להרגיש ולתאר, לחוש ולהגשים מין יופי מיוחד, אשר העמים האחרים לא ידעו גם את מציאותו ולא ישערו גם את אפשריותו.  העמים המערביים חושבים ומאמינים, כי אין יופי אחר זולתי זה, שהמה בעצמם מרגישים בו, זולתי זה, שהמה מוכשרים להתרשם ממנו.  אבל היופי שלהם הוא מצומצם ומוגבל בחוג צר, רק בנקודות ידועות, אולם האמנים העברים יהיו התיירים הראשונים בעולם היופי, אשר יגלו ארצות חדשות ושמים חדשים, שלא נגלו עד היום.

– לפי דבריך, איפוא, מוכשרים היהודים להגשים את היופי יותר מכל העמים האחרים, – והלא אָנו רואים אחרת: רגש היופי שביהודי הוא פחות ומצער מאשר באינו-יהודי, יהיה גם עני שבעניים, הדיוט שבהדיוטים...  בדמיונך הנך מפריז על המדה.

הערתי הקצרה על השקפותיו של גוטמאן, שהראו לי כהשתפּכות הנפש של משורר, אשר יתרומם מעל חוג הארץ והמעשים שבל יום, – הערתי זאת היתה בעיניו ככפירה בראשי יסודותיו, כהדיוטות גמורה בת הבינוניות הארורה, השמה כבלים על מעוף הגאוניות.  פניו העידו בו, כי דברי הכאיבו את לבבו עד מאד.  ולא מהר לענות אותי, עד אשר עלה בידו לכבוש את כעסו ולמשול ברוחו.

– יש יופי ויש יופי, – הוסיף לדבר בנחת – אבל האמן דורש מאת כל חומר רק את היופי המיוחד לו לעצמו, את הצורה המונחת בטבעו;  האמן היוצר מחיה ומעורר בכל עצם, בכל גולם את נשמתו המקופלת ונרדמת בו.  משלו יתן לו.  להשיש הוא נותן את נשמת השיש, ולהעץ – נשמת העץ.  האמן איננו מטיל בחומר נשמה חדשה, כי-אם מחזיר לו את נשמתו הוא.  כן אין אָנו יכולים לתת לעם נשמת-יופי חדשה, כי-אם להעיר לתחיה אותה הנשמה הנרדמת בו מעת היותו לעם.  רגש היופי שבקרב האומה העברית לא פחות, כי-אם שונה הוא מאשר בקרב העמים האחרים.  אם נאמר, כי יש רק יופי אחד בעולם, והוא המקובל והמורגש בקרב העמים המערביים, אָז עלינו להודות, כי הטבע שלל מאתנו את הכשרון להרגישו במדה אחת עם יתר העמים התרבותיים.  אבל האנושות עומדת לפני עולם-יופי חדש, אשר עוד לא נולד.  והאומה העברית היא המבשרת עתה את לידתו.  נשמה חדשה וזרה, הלקוחה מאוצר-נשמות העמים, אין אָנו יכולים אָמנם לתת לה – ולו גם יכולנו, לא היה שוה הדבר – אבל יכולים אָנו לאמץ את נשמתה של אומתנו, אותה נשמת היופי הנרדמת בה ושהתעוררה עתה לתחיה.  אָז תולד לנו אמנות חדשה, אותה האמנות של העולם הבא, אשר תשנה את ערכי חיי האדם.

גוטמאן חבש לראשו את כובעו הקמוט וילבש את מעילו הישן ויקראני ללכת אתו לגן-העיר.  את הדלת לא סגר אחריו, כדרכו.  בחוץ לא שם לבו אל העוברים והשבים, אשר רבים מהם הביטו עליו כעל מטורף, כי מדי דברו אתי הניע את ידיו בתנועות נמרצות.

אחרי אשר טיילנו מעט בין שדרות האילנות ישבנו על אחד הספסלים סמוך לבית-משתה הקהוה אשר בגן.  שאון העליזים, משק הכוסות והמזלגות, רסיסי שחוק וקטועי דבורים נשמעו מסביב.  באם השדרה ישב על הקרקע זקן בלי רגלים ויסובב גלגל של תבת-מנגנים קטנה.  לראשו היתה חבושה מצנפת אחד המלחים, אשר נקרע מעליה הזר והתו, וגופו היה עטוף בפראק קרוע, אשר מכנפיו לא נשאר גם "שריד ופליט".  התבה השמיעה בלי הפסק מנגינה אחת שבורה ועצובה.  על יד התבה נחה מגבעת ישנה והפוכה למעלה, אשר בשוליתה התגוללה רק מטבעת נחושת אחת קטנה, כי אף  אחד מהעוברים והשבים, אף אחד מהזוגות המאושרים והמטיילים בגן לא שם לבו אל המסכן נכה-הרגלים הזה, ולא השליך אל מגבעתו אף פרוטה אחת.  וראש הזקן הזה היה יפה עד מאד, ראש הוגה דעות.  זקנו הארוך והמסובך, תוי פניו הבולטים והחדים, עיניו העמוקות והעצובות והקמטים על מצחו שוו עליו הוד-יגון של אחד שליחי-האמונה מבני הדורות הראשונים.  בראותו כי איש לא יחמול עליו מכל המון המטיילים המבוסמים והמגוהצים, הנושאים את ראשם בגאון, – זחל בידו על הארץ ויסחב אחריו את כלי-זמרו אל השדרה הקרובה – זבוב-רקמה אחת נלותה עליו בטיסותיה הקלות והעליזות, כאילו היתה שמחה לאידו של אדם-תולעה זה – אשר דרך שמה יעברו גם עניי העם.  פה קוה ל"ציד" יותר מוצלח.

– נלך-נא אחריו, – קרא גוטמאן אלי – כי הזקן האומלל הזה לקח את לבי.

ישבנו לא הרחק מהמנגן נכה-הרגלים.  גוטמאן לא הוציא אף הגה מפיו.  ניכר היה כי דבר-מה מתרחש בקרבו.

עוד הפּעם נשמעה מנגינת התבה.  והפּעם לא לחנם.  עברה אשה מעוברת אחת, אשר כרסה היתה כמעט בין שניה, יען כי גם גבה היה כפוף מכובד סל מלא כלי תכבוסת.  בשולי סנורה המלוכלך נמשך ילד כבן שלש.  ויהי בראותה את קצןץ-הרגלים, הוציאה מטבע מכיס בגדה ותתן לילדה, באָמרה לו: לך ותן את האגורה לידי הדוד היושב על הארץ.

הזקן נשא את עיניו בהודיה אל הכובסת וילחש דבר-מה בשפתיו.

עוד הפּעם מלאה המנגינה את אויר-האביב.

והנה איש לבוש בגדי תפארה התיצב מול המנגן וישלך מטבע של נחושת אל מגבעתו השוכבת לרגליו הקצוצות, כאשר ישליכו עצם לכלב, ויוציא מתיק-סופרים מפת-ציירים וירשם בעט-עופרת את פני הזקן.

– ראה-נא, – פנה אלי גוטמאן – את קרירות-רוחו של צייר זה.  שבר-אדם-חי רק חומר הוא לו לציור עובר לסוחר.

 

הצייר גמר את מלאכתו ופּניו צהלו משמחה.  בטוח היה, כפּי הנראה, שהציור עלה בידו.  עלז בו לבו, על שהזמין המקרה לידו "ראש" כזה.

ועוד הפּעם נשמעה המנגינה השבורה, הרצוצה, הרועדת והגועת.  אולם פרוטות לא נזרקו אל המגבעת ההפוכה.  אחדים מהטיילים התרעמו על הזקן, שחסם את הדרך בפני העוברים ושבים.  אָז נגש  השוטר אליו ויצו אליו להעתק הצדה, לבל יהיה למפגע ל"הקהל".

הזקן זחל מעט הלאה.  ניכר היה כי חשב את פקודת השוטר צודקת, ויהי בעיניו כעובר חוק וכמסיג גבול הבריות.  עוד הפּעם השמיעו גלגלי-התבה  קול תלונה.  עלמה אחת צעירה לימים לבושה בגדי קיץ קלים עברה על-פּני נכה-הרגלים, ותשורר חרש את מנגינת-התבה בנעימה רבה ובהטעמה מיוחדה.  נגינתה החמה והזכה היתה יכולה לבייש את הנגינה הקרה והנחרה של כלי-שיר-הברזל.  אך זה האחרון לא ידע בושת, כאשר לא ידעוה גם העוברים והשבים, הטיילים והטיילות.

הזקן נשא עיניו אל העלמה היפה, אשר לותה בקולה את מנגינת תיבתו, ואל מגבעתו ההפוכה שהיתה עוד כמעט ריקה, ותרעד ידו הסובבת את יד האופן.

אחרי רגעים אחדים נשמע עוד הפּעם קול התבה בעוז.  המנגן לא נלאה להזכיר לקהל על-ידי מנגינתו העקשנית, כי רגלים אין לו, אבל קיבה יש לו.

שתי ילדות חבוקות זרוע, כבנות שבע או שמונה, עברו לפני התבה ותרקדנה ותפזזנה על פּי טעם מנגינתה, וכאשר דרכו בנעליהן על שיורי רגליו הכרותות של הזקן, נאנח מכאב.

אָז נגש גוטמאן אל האומלל ויתן לו בחבה ובפנים מאירות שקל כסף.  נכה-הרגלים נח מזעפו, ויקרא בשמחה: "אָכן זה הוא נדיב, לא כאותם הכלבים בצורת אדם המתנודדים פה".

הזקן נתר בידיו על הארץ ויקרב אל בית-היין העומד בקצה הגן, על יד הככר ששם עומדות המרכבות.

– נלך-נא אחריו, – קרא אלי גוטמאן – הזקן הזה מושך את לבי אחריו.

נכנעתי מפּני רצונו של בן-לויתי ואלך אחריו אל כל אשר יובילני.

בית המשתה היה מלא עגלונים, סבלים, נושאי-מכתבים וגם אנשים חשודים ומסופקים.  ריח המשקאות החריפים, עשן עלי-מרורים ממין הגרוע, אשר עלה ממקטרות ומסיגריות עבות וארוכות, וריח זעת האדם – מלאו את האויר צחנה נוראה, אף כי החלונות היו פתוחים.  רוב הבאים ישבו אל השלחנות הארוכים והערומים וישתו שכר מגביעים רחבים וידברו, כולם בבת אחת, בקול רם וגס.  אחדים מהם התוכחו בעניני-מדינה הנוגעים למסים וחיל הצבא בים וביבשה, ויש אשר ספרו זה לזה מקרי יום ומקרי לילה.  ואחרים ישבו דומם מסביב לשולחנות בלתי-גדולים וישחקו בקלפים מעוכים ושמנוניים ויריקו את הכוסות ___[i] אחר זו, כאילו קדחה בקרבם אש צמאון נורא.

מסביב לאחד השלחנות על יד הדלת הפּתוחה אל הרחוב ישבו עגלונים אחדים וישמיעו קול נחרה.  השנה תקפתן.  ראשיהם היו מורדים על חזיהם והזבובים התהלכו על פּניהם וחוטמיהם באין מפריע.  כפתורי הנחושת של בגדיהם לא היו מרוכסים ועל חזיותיהם האדומות תלויות שרשרות-מתכת כבדות.  למולם ישבו תגרניות אחדות מן השוק, על ראשיהן היו מצנפות-תבן רחבות ואל סינוריהן המגואלים מקושרים כיסי-עור מלאים מטבעות נחושת.  על ידן בפנה ישב נכה-הרגלים וישתה יין-דגן.  פּניו נהרו הפּעם משמחה, והלצות מנוולות לא פסקו מפּיו.

– ראה תראה, גוטמאן, כי הזקן הזה לא יצא מפה עד אשר יבזבז על היין, אשר הוא שותה, את כל הכסף אשר בידו.

– ידעתי זאת מראש – ענה גוטמאן בקצור, – ולא הסיר עין מעל הזקן.

– אם ידעת זאת מראש, אָז חטאת לנפשך, בתתך להסובא הזה את שקלך האחרון.  הבט-נא על בגדיך הישנים, אשר חרפה היא להראות בהם בין הבריות.

– יש חרפות יותר גדולות, אשר הבריות האלה דשות אותן בעקבן.

– אבל אתה נתת יד לשכור...

– אי אפשר לעולם זה, שאָנו חיים בו, ההולך וגוסס, בלי שכרות.  חיינו דלים ורידים, מנוולים ומלאים שממון, לכן יבקש כל אחד ואחד לשכוח את ריקניותו הפּנימית ולברוח מעמק-המציאות העכור לעולם החזיונות והדמיונות.  הן אתה ראית את כל אשר ישא ויסבול הזקן, האדם-התולעה הזה, בחוץ, לכן יבקש מפלט לו במדוחי-החושים.  היין הוא גואלהו מחבלי ההויה השוממה.  הלא גם אמנות זו שאָנו מתפּארים בה ושאָנו מקדישים לה כחותינו, כשרונותינו וחיינו – גם היא איננה אלא מין שכרות, הבאה להתעות את החושים ולהעביר את האדם מן עולם המציאות לעולם הדמיון.  אלו היו חיינו טהורים, בריאים, שלמים ומלאים, אָז לא היינו מבקשים גאולה לנפשנו, לא במשרת ענבים  ולא ביצירותיה של האמנות הדמיונית.

– אם כן, לפי דבריך, לא יהיה עוד כל מקום לאמנות אחרי אשר נתן לנו תוכן לחיינו, אחרי אשר נגשים את האידאלים הרמים בפועל ובמעשה.

– לאמנות כזאת, ענה גוטמאן, בודאי שלא יהיה מקום.  האמנות העתיקה וגם האמנות החדשה אינן משנות את ערכי החיים הממשיים אף במעט.  ראה-נא, – גוטמאן הניף את ידו ויראה לי מבעד החלון את בית-אוסף התמונות והפּסלים – ראה-נא את מקדש האמנות אשר נוכח בית-המשתה הזה!  היש איזה יחס וקשר פּנימי בין אוצרות היופי אשר שם ובין הכעור הממשי אשר פה?  האם השפּיע מקדש האמנות מרוחו על בית-המרזח? – אל מקדש האמנות, כמו אל מקדש האמונה, יבואו חוטאים  ופושעים דלי-רוח ועניי-מעש להשתחוות ולסגוד בהכנעה רבה לפני אחד הפּסלים, ואחרי כל ההשתחויות והסגידות ישובו לחטוא ולפשוע כבראשונה, ישובו אל דלותם-הרוחנית ואל אפס-מעשיהם.  קצר כחה של האמנות הנושנה וגם של החדשה לשנות את ערכי חיי האדם, על כן גם שתיהן הבל הנה...

– בוא-נא הנה, – קרא הזקן לגוטמאן בלעג – בוא-נא הנה, נסיך אין-כל, ושתה אתי כוס יין. משלך אתן לך...

השתחויתי, אין אני שותה יין...

האיש אשר לא ישתה – אלהים אין בלבו.  הין ישמח לא רק לב אנשים, כי אם גם לב אלהים, – קרא נכה-הרגלים בעליצותו וירק את כוסו בלגימה אחת.

אבל... אבל... גמגם גוטמאן בלשונו.

כל "אבל" למותר, – קרא נכה-הרגלים כמנצח – אני שותה והנני עני, ואתה אינך שותה – והנך גם כן עני.  בגדיך הישנים מעידים על זה...

לא על כספּי אני חס, – התנצל גוטמאן, אשר רצה להכנס בשיחה עם הזקן – לא על כספּי אני חס, אבל מחי חלש ודי לי לבלוע טפּות אחדות, כי אהיה שכור.

חא-חא-חא – שחק הזקן בקול רם – בוז לך, צעיר לימים – הבט נא אל זקני הלבן!  אָנכי, עבדך, כבר עברו עלי יותר משבעים שנה, וככחי אָז, בהיותי בן-עשרים, כחי עתה לשתות תריסר צלוחיות יין חזק וצרוף.  מדה זו תעורר בקרבי רק תאות הצמאון.  אָמנם חסר-רגלים אָנכי, אולם  בחצי גופי צפונים ושמורים עוד כחות-החיים במדה אשר תספּיק למאה מכם, חדלי-און.  בוז אבוז בלבי לבני הדור החדש, לאותן הבריות היפות והמגוהצות המתנועעות כצללים שם בשדרות הגן... כח גברא אין להם, להמנוולים האלה...

הגד-נא זקן, – שסע גוטמאן את דבריו – האם זה כבר הנך חסר-רגלים, מתי ואיך קרח אסון זה?

צווה-נא לתת צלוחית יין מן המובחר, - קרא הזקן בחדוה – הן אתה אינך קמצן באותם הכלבים שם בגן.

רב לך לשתות הפּעם! – קרא גוטמאן – הלא בכסף זה תוכל לקנות לך בגד שלם...

אין פּרנסתי דורשת מותרות כאלה...

אבל אתה לא ענית לי עוד על שאלתי, – קרא גוטמאן.

זוהי מעשיה ארוכה... גרוני יחר מספּר... זה שלושים שנה הנני בלי רגלים...

– ומה היתה מלאכתך עד אָז?

– כל מלאכה לא היתה לי, עשיר הייתי.  בביתי היו ערוכים בכל יום שלחנות לאצילים ורוזנים, אשר זללו וסבאו, עד אשר התגוללו כחזירים בקיאָם. 

– ואיך זה אָבדו רגליך?

– רגלי? – זה הוא ספּור בהמשכים רבים, כבר נחר גרוני...

– הנח לו, – אמרתי לגוטמאן – דבר אמת לא תוציא מפּיו.

– כן, כל אָדם כוזב.  כל אחד מאתנו בודה לו עבר אשר לא היה ולא נברא...

גוטמאן הובילני עוד הפּעם לגן העיר.  האויר היה צח, רך ונעים.  קרני השמש שהיתה קרובה לשקיעה, נשקו את הפּסלים בני הדמיון והאגדה היונית, ואת מצבות-הזכרון מעשי ידי האמנים הגדולים, אשר היו פזורים בשדרות הגן.  הרגשות המעציבים אשר לחצו את לבבי בבית-המשתה כלו כענן-בוקר, ורגשות נועם, געגועים בלתי ברורים וכליון נפש מלאוני.  עיני היו נטויות אל קבוצות פּסלי-שיש: רועים ורועות.  דמות האנשים הבריאים, החזקים, התמימים, היפים והמלאים חן-הטבע, ילדי השדה, שוכני העמקים וההרים – מחזה מרהיב עין ומרחיב לב.

– אמנות כזאת – קראתי בהתפּעלותי – היא פרי קולטורה גבוהה.  הבט-נא, כמה כח וכמה יופי עצורים בתבניות אלה!

– הקולטורה שלנו יודעת לחצוב אנשים בריאים ומלאים חן רק בשיש או בנחושת קלל, אבל הבט-נא אל האנשים החיים ותראה את פּריה הנחמד במציאות.  הסב-נא את פּניך ותראה תמונה אחרת, תמונה חיה.

גוטמאן הובילני מעט הצדה, ויאמר: ראה נא את הפּועלים והפּועלות השבים עתה מבית העבודה.

לפנינו עברו המון פּועלים ופועלות, צעירים וצעירות, זקנים וזקנות, גם ילדים וילדות בני ארבע עשרה שנה וגם פּחות מזה.  פּניהם היו מכוסים פיח, רובם דלי-בשר, רעי-מראה, עיפים ויגעים ומדוכאים.  המחנה הכבד הזה, אשר התנועע בין שדרות האילנות בקצה הגן, לא השמיע קול שאון רב, כאלו יראו להשבית את מנוחתם של הטיילים הבטלנים, אשר בהשדרות הקרובות.

המחזה היה כהה, כמעט כל הצורות היו שוות.  רק שני פועלים הסבו עליהם את עיני: צעיר לימים וזקן ההולך שחוח.  פּניהם העידו כי לפנינו עוברים אב ובנו.  הבן היה חסון כאלון.  מבין הפיח אשר על פניו נוצצו שתי עינים לוהטות באש ירוקה ומתיזות שביבי-זעם.  האב היה כחוש כשלד יבש ובמקום עינים נראו על פּניו מכות טריות זבות דם.

– המכונה הארורה מצצה את לשד עצמותיך, – קרא הבן אל האב וירם את אגרופו, כאיש המאיים – המכונה המיתה בך כל חפץ, היא שעבדה לא רק את גופך כי אם גם את רוחך, – אם אקבל את מרותה כמוך, אָז יהיה סופי כסופך, גורלי כגורלך...

– אל תתן, בני, יד לפושעים, – התחנן האב בקול רועד – כי כן רצה אלהים, שנעבוד כל ימי חיינו, כי נסבול ונשא את אשר נטל עלינו...

– לא אלהים נטל עלינו, כי אם בני-אדם כמונו, – קרא הבן בכעס – ואנחנו נשא ונסבול כל זמן שלא נבין, כי מידינו לנו זאת...

סוף דבריהם לא שמעתי.  גם קולם, גם תמונתם נעלמו.  מחנה הפּועלים נמשך אחריהם כלויה עצובה, ורק קול תלונה חרישית שמעתי, כקול המית גלי-ים מרחוק.

נראתה הלבנה, מגל-כסף, מבין ענפי-האילנות.  הדליקו את פּנסי-החשמל.  מעל בימת-המנגנים, העומדת בתוך הגן, נשמעה מנגינת-מחול עליזה של שטרויס.  בין קהל המטיילים נראו פּתאם המון נשים כחולות וסרוקות, לבושות בגדים צבעוניים.  "הנפשות הפּורחות" האלה קרצו בעיניהן לכל עובר וימלאו את האויר בשחוק של עזות וחוצפה מיוחדה.

– רבות מהן – אמר לי גוטמאן בקול עצוב – תשמשנה בתור "תבניות" בבתי-המלאכה של הציירים והמפסלים, ובלילה הנה מוכרות את גופן לזקנים וילדים.

אחת מהנשים האלה נגשה אלינו ותאמר בחבה עשויה:

– הזמינוני-נא, ידידים, לסעודת הערב...

עברנו על פּניה מבלי ענות דבר.

– אין אלהים בקרבכם, – קראה האשה בכעסה – ואין רחמים בלבבכם לעלמה עניה;  בעלת דירתי תשליכני החוצה...

– בקשי לך עבודה – קרא אליה גוטמאן.

– מוסר שבעתי, אבל רעבה אני ללחם...

כעבור רגעים אחדים ראינו את העלמה הזאת הולכת שלובת זרוע עם איש שיבה, אשר הוליך אחריו כלב גדול.

– נלך נא מזה, – קרא אלי גוטמאן – כבר שבעה לה נפשי מחמדי הקולטורה...

על יד שער הגן נתעכבתי מעט אצל פּסל שיש של עלמה כפרית העומדת על יד הבאר, על כתפותיה ומסביב לה עמדו יונים לבנות.

– כן, אמנים המה לחצוב את סמל התום בשיש לבן, – קרא גוטמאן בתלונה.

*   *   *

כעבור ימים אחדים ישבתי עם גוטמאן בבית-מזון אחד בפרור העיר.  הבית הקטן עמד בתוך גנה לא גדולה.  פּה היה גוטמאן אוכל, תחת כפּת השמים, ארוחת-ירק, אם רק היה כסף בכיסו.  גוטמאן היה אוהב לבוא בשיחה עם בעל בית-המזון, אשר עבד לפנים בצבא, וזה שנים רבות יבש חצי גופו, גם לשונו התנהלה בכבדות רבה.  בשפה נלעגת היה מספּר לבן-לויתי בכל יום את גבורותיו ונפלאותיו במלחמה.  הארוחה היתה תמיד דלה מאד והשתיה רק מי-"סודה", אך האויר היה נעים ומלא ריחות בושם.  השיחות הערבות היו במקום פּרפּרת, והטיסות במרחבי הדמיון – במקום יין.

לא רחוק מבית המזון עבר באותה שעה גדוד-צבא ובראשו להקת מנגנים, אשר השמיעו את ההמנון הלאומי.  בעל האכסניה, אשר ישב בגנה על כסא-גלגלים, התעורר ממקומו לשמע המנגינה, אשר נפחה בו רוח-חיים, ומשפתיו התמלטו כמו מאליהן המלים: "אשכנז, אשכנז – מה רוממת ומה עצמת!"

– לחיי אשכנז האדירה! – קרא אחד הגלבים או משרתי החנויות, בנשאו את כוסו  מול פּני בעל האכסניה.

– לחיי האמנות העברית! – קרא אלי גוטמאן, בנשאו כוס מים.

– לחיי האמנות העברית שעדיין לא נולדה! – קראתי לתומי. עיני חברי היו כחולמות ופּניו נהרו מחדוה. בראות המשרת את פּניו הצוהלות ידע, כי "מנה יפה" יקבל היום מידי "האדון המוזר".

– כל העמים, – קרא גוטמאן – שואפים כיום להרחיב ולהגדיל את ארצם וממשלתם.  שאיפת ההתפּשטות היא היא המציינת עתה את תכונתם של העמים הנאורים.  כל אחד ואחד מהם, מלבד שהוא מתאמץ להרחיב את גבולות ארצו, משתדל להרחיב גם את גבולות תרבותו, למען תכריע ותנצח את כל העולם כלו ולמען תטביע את חותמה המיוחד בכל המעשים והמאורעות.  לכן גם אנחנו היהודים, בתור עם נאור מקדם קדמתה, אם גם אין לנו כיום ארץ וממשלה, – הלא אין אנו חסרים השאיפה ל"יהדות-גדולה", כלומר: יהדות המרחיבה את חוג השפּעתה לא רק על מקצוע האמונה ועניני הדת, כי אם גם על כל עניני החיים.  היהדות חטאה להאנושות זה דורות רבים בהתרחקה מעל היופי.  אבותינו אָמנם חטאו, אולם אנחנו נביא כפּרה על חטאם...

גוטמאן הפסיק את דבריו ויצלול רגעים אחדים במחשבותיו.  פתאם התעורר ויקרא:

– עתה באו ימים אחרים להאנושות;  עתה רגש היופי הולך וכובש את רגש האמונה בלבות בני האדם.  עתה ניתן תפקיד חדש להיהדות להספּיק את צרכי היופי, למלא את תביעות דמיונו של דור המדע.  לפנים התבשלו בקרב העם העברי מושגי-מוסר חדשים, עתה הולכים ומתבשלים בנו מושגי-יופי חדשים.  בימי ממשלת האמונה, לחמה היהדות נגד אלילי הדמיון הנשחת, אשר בראם לו האדם לרעתו ולאסונו.  עתה תבוא האמנות העברית, והיא בוא תבוא, ותנפץ את אלילי-היופי.  אותה האמנות המתפרנסת באגדותיו ומושגיו של עולם היונים, עולם שהוא זר לנו לגמרי, עולם העובר וחולף לבלי שוב עוד, – אמנות זו תהיה כקליפה ריקה בעיני העולם הבא.  אולם האמנות העברית, בת התחיה הלאומית, חפשית תהיה מן ההבלים הגוססים, היא תקח לה לחומר את עניני עולמנו אָנו, עניני דורנו וחיינו ההוים.

– אבל האמנות הלא חיה היא רק מפי האגדות והדמיונות, ואיפה תמצאם בימינו?

– אני מוצא, – ענה גוטמאן בהתעוררות – כי דוקא עולמנו וחיינו אָנו עשירים בחומר לאגדות, לדמיונות וחזיונות.  האם התבוננת בלילה אל אחד האולמים הגדולים של מסילת-הברזל, אשר בו יעמידו את מכונות-הקיטור הנחות מעבודתן?  האם התבוננת בלילה מעל אחד הגגים הגבוהים אל רשת חוטי-הברזל של הטלגרף, אל עששיות-הרחוב ואל עגלות-החשמל הרצות רצוא ושוב?  האם לא תמצא בזה חומר נעלה לאגדות חדשות שתהיינה עוד יותר יפות מאגדותיהם של הקדמונים?

– אבל המדעים, הפּקחיות, הבקורת ומלאכת הנתוח הדק אשר בימינו הם שונאי פיוט ואויבי אגדות, לכן ישוב תמיד האמן, הפּיטן והחוזה לימים מקדם, לשיבת העבר, לימי ילדותה של האנושות, בטרם עוד ידע האדם לחקור ולדרוש, לבחון ולנסות.

– דוקא התפּשטותם של המדעים – השיב גוטמאן – הרחיבו את גבולות הדמיון ויתנו חומר חדש, יותר נעלה, להיצירה הפּיוטית.  השמים הצרים של דור האמונה התמימה גדלו, רחבו, עמקו לבלי קץ ולבלי סוף;  ושם, בהשמים שלנו כיום, נגלו רבבות חזיונות של מלחמות, מפּלות ונצחונות, פּגישות וטיסות, לידות ומיתות, ואין קץ להשערות ודמיונות חדשים.  זה הוא גיא-חזיון חדש, שלא ידעוהו הראשונים.  כחות חדשים, הרכבות חדשות ו"אפשרויות" חדשות נגלו בימינו על ידי המדעים.  החומר החדש הזה מחכה ליוצר, לאמן, לפיטן.  לבו של בן-דורנו, עולמו הפּנימי, נתרוקן ונתדלדל והוא מבקש תוכן חדש לחייו, ואת התוכן הזה תתן לו היהדות, האמנות העברית. 

– אבל היהדות הלא כבר יבשו עצמותיה, והאמנות העברית הלא עדין לא נולדה?

– כח המוליד של היהדות עדין שולט בעולם, והוא מפרה ומרבה מחשבות ורגשות בקרב בני האדם, אשר גם שמה שנוא להם.  היהדות של משה והנביאים היתה רק התחלה, וסופה מי יראה!

עוז אמונתו של גוטמאן בכחה של היהדות ובעתידותיה הגדולות היו לחידה בעיני.  "העתיד" ו"היהדות" היו בעיניו שמות נרדפים.  כל אידיאל רם ונישא קרא בשם "יהדות".

– איך זה יולידו העברים – שאלתי את גוטמאן – אמנות חדשה, אם אין להם הכשרון לחקות את הטבע, להבליטו ולתת לו תואר ודמות?

– האמנות הבאה תהיה רוחנית, – ענה גוטמאן – כאשר גם חושי האדם יהיו יותר רוחניים.  האמנות האמתית איננה העתקה מדויקה מן המציאות, כי אם הוספה חדשה עליה, המשך החיים, בריאה חדשה, יותר שלמה, יותר עשירה ויותר עמוקה.  האמנות העברית תתאר לא רק את הבשר, כי אם גם, וביחוד, את הרוח המחיה של כל חומר, כי אין חומר מת, בלי כל רוח.  בכל ימי שבתנו בתחומנו הצר היינו אנשים יבשים, קרים, בעלי חשבון, בלי כח הרוח המוליד.  מעין החיים והיצירה כאלו נסתם בקרבנו.  כצללים התהלכנו על אדמות, כרפאים שוטטנו בעולם התהו.  עתה כאשר נולד בנו החפץ לפעול ולברוא ערכים חדשים בחיים, – עתה תהיה לנו האמנות כגואלת, כטל של תחיה.  הרעיון משפּיע ופועל רק על המח, רק על חלק קטן מן האדם.  לא כן הרגש, הוא מעורר את כל האדם, את כל עצמותו ומהותו הפּנימית.  האמנות העברית הבאה תתאר לא את הבשר, החומר של האדם, כי אם תנועותיו.  יש תנועות רבות ושונות בגוף האדם אשר בהן מתגלה רוחו.  לכל תנועה נפשית יש תנועה גופנית, לפעמים דקה מן הדקה, המכוונה כנגדם.  האמנות העברית תהיה כעין ציון וביאור להמיכניקה הנפשית, והיא תגביר בעולם את ממשלת הרוח ותפעול על החיים בעצמם לרוממם ולזככם.

*     *   *

כאשר נודע למורי ולחברי, כי אני מתרועע עם גוטמאן, חשבו לי זאת לחטאה.  המה הביטו עליו כעל איש זר ומשונה, או כעל משוגע ומטורף.  על כן חשבו את השעות שאני מבלה בחברתו לאבוד זמן, וידברו על לבי לעזוב את חברי זה, אשר החל להרוס את יסודי השקפותי על העולם והחיים, ולשוב לעבודת-הציור המקובלה והמסורה.

הציירים הביטו על גוטמאן כעל אויב נורא, כמורד בממלכת האמנות;  כי יותר שהיה צייר, היה גם סופר-מבקר, ולא נשא פני כל אמן.  הוא הסיר את העטרה מעל ראשם של מורי האקדמיה וישפּוך עליהם במאָמריו את לעגו המר.  דבר זה לא יכלו לסלוח לו, ויבקשו לנקום ממנו את נקמתם ככל אשר מצאה ידם.  ונקמתם זו היתה שפלה ומכוערה.  נפלא הדבר, כי אלה האמנים הרודפים בעבודתם אחרי הגודל, התפארת וההוד, האוהבים לתאר מלכים וגבורים במעמד-הלולים ולשפּוך רוח-חג גם על עניני החול, – האמנים האלה מה קטנים ודלים, מה מכוערים ומנוולים המה באהבתם, בשנאתם, בקנאתם ובנקמתם!

עתה, אחרי אשר עברו עלי רוב שנים בחברתם של האמנים, – עתה נוכחתי אמנם כי אין אדם קטן ושפל מסוגל כלל להיות אמן גדול.  אין האדם נותן לאחרים אלא מה שיש בו בעצמו.  גם ה"גדלות" של האנשים הקטנים שוא היא, חיצונית היא, עשויה היא.  האמנים בעלי נפש דלה מטביעים את חותם קטנותם גם על ה"גבורים" אשר המה עושים.  דרושה רק עין בוחנת למען הכיר את העניות בתוך העשירות.  רק כאשר תגדל נפש האדם, תגדל גם יצירתו.  על כן האמנות היותר נעלה היא אמנות-החיים, זו השואפת להפוך את החיים ליצירה מלאה גודל, יופי והוד.

וסוף סוף עלה בידי המורים והחברים לשפוך אָז מרוחם עלי, ואנכי התרחקתי  מעל גוטמאן ולא שמעתי עוד לעצתו.  המתי בקרבי את מחשבותי ורגשותי, אשר הוליד גוטמאן בלבי, וסגלתי לי את מלאכת הציור, ככל חברי הצעירים, על פּי התכנית אשר התוו לפני מורי-האקדמיה.

כעבור עלי חמש שנים במינכן גמרתי את חק למודי בבית-מדרש האמנות.  ואחרי אשר סלובצקיה חדלה לשלוח לי כסף, הייתי אנוס להביא את לחמי בידי.  כל זמן שלא נצרכתי לדאוג לצרכי החמריים, אשר הספּיקה לי הפּולאנית, יכולתי עוד לחלום חלומות-אמן ולקות ליצירה חפשית, אך ביום אשר גורלי ניתן בידי וחק מלחמת-הקיום הכריחני לקבל עלי את עול מלכותו – גזו חלומותי מפּני יד המציאות הקשה.  מעתה מוכרח הייתי להביט על האמנות כעל פּרנסה.  מוכרח הייתי לעשות תמונות שיש להן קונים, תמונות שהן עובר לסוחר.

אז שכרתי לי בית-מלאכה ואחל לצייר נשים ערומות, אלילי-אהבה, שרי צבא, "ציורי-מין", ציורי מעשים וחזיונות שבכל-יום, לפי טעם הקהל הגדול, שאיננו מבין ואיננו אוהב חדשות, יען כי הוא מפרנס את מחו ולבבו במחשבות ורגשות שכבר קנו להם חזקת הדורות והסכמת האבות.

הגוף הערום של נשות-התבנית, שהיו עומדות לפני בשעת עבודתי, היה עושה עלי בעת הראשונה רושם מוזר עד מאד.  לא יכולתי לשרש מלבי את הצניעות העברית, את ההרגל להתבייש מפני כל עריה.

וכל מה שהתגבר בי גועל-נפשי לנשות-התבנית, שהן בשר ולא רוח, כן התעצמו געגועי על רחל, על הטהר והתם שבעיניה הגדולות והשחורות.  והגעגועים האלה הולידו בי רגשות חזקים שבקשו להתלבש בצורה ודמות.  אחרי שנים אחדות של עבודה בלתי פוריה, של עבודת-חקוי על פּי הדרכים הכבושים, התעורר בי האמן.  הגעגועים עשוני למשורר-הצבעים.

______________

 

ד.

בימי הגעגועים ההם התודעתי לעלמה אחת, מרים שמה, בת-עמי וארצי.  אנכי פגשתיה בפעם הראשונה בבית אחד ממכירי.  היא ישבה כחולמת על יד החלון.  השמש פּזרה על ראשה את אלומות קרני-זהבה.  ברגע ראותי אותה הלך רוחי שבי אחריה.  מרים נראתה בעיני כתכלית היופי, כתכלית האצילות הרוחנית.  עיניה הגדולות והיפות, אשר נפש עדינה ויפה נשתקפה מהן, הביטו אל העולם בהשתוממות רבה.  ותהי מרים בעיני כשירה חיה, יצירה מלאת-חן אשר לא יראה האמן גם בחלומו.  היא היתה מלאת רגש, התפּעלות  והתלהבות;  נדמתה לכנור בעל מיתרים דקים ורכים, הרועדים ומזדעזעים גם בנגוע בהם רוח קל.

כאשר הציגוני לפניה ויקראו את שמי, שאלה בתמימות של ילד:

– אולי אתה הוא אותו האיש המיוחד במינו, אשר אני מבקשת בין בני האדם זה כמה ולא מצאתיו עד היום?

– האנשים המיוחדים במינם – עניתי – ימצאו, סלחי-נא עלמה כבודה, לא באשר יבקשום, ולא בעת יבקשום...

– ואתה אדוני, מה הנך מבקש בחיים? – שאלתני מרים בקול רועד, ועיניה ירדו חדרי לבי.

– אני, עדינה, – אני אינני מבקש, לכן מצאתי הפּעם יותר אשר...

מרים לא נתנה לי לכלות את דברי, ותקום מכסאה, ותאמר כמעט ברוגז של ילד:

– חונף שנאתי.  תשובתך היא רגילה יותר מדי...

– חלילה, עלמה כבודה, – בלבי היה להגיד לך, כי...

– אין אני חפצה כלל – שסעה אותי בדברי – אין אני חפצה כלל לדעת, מה היה בלבך להגיד לי...

– אבל אנכי רק זאת היתה כונתי, כי. .

– אחת היא מה היתה כונתך – שסעה עוד הפּעם את התנצלותי – אבל הגד-נא לי, אדוני, בחבתך, מה אתה מצייר כעת?  זה כמה שנים מבקשת אני ציור מקורי, ציור אשר ימצא חן בעיני, ועוד לא מצאתי..  הציירים מעתיקים ציור מעל גבי ציור, ואין סוף לדבר...

– בכל זאת יש...

– מאומה אָין...

אחרי הפסקה של רגעים אחדים, מתחה את בקרתה על כל הזרמים החדשים במקצוע האמנות הציורית.

כל דבריה היו כחידות בעיני. לא ערבתי את לבבי להתנגד להשקפותיה והנחותיה על דבר האמנות, אשר הרצתה לפני בסגנון של ודאי שאיננו מניח מקום לשום התנגדות, ומה גם כי באמת כמעט שלא הקשבתי אל אשר היא מדברת אלי, כי אזני הלכו שבי רק אחרי קולה הנעים, ויפיה לכד את כל חושי בי.  אחת היתה לי מה היא מדברת ועל מה היא מוציאה את משפּטה;  אנכי חפצתי רק אחת, בי תוסיף לדבר ולא תפסיק.  תנועותיה, התלהבותה, ברק עיניה וצלצול מלותיה היו יותר יפים, יותר לוקחים את הלב מתוכן דבריה, לו גם השמיעה חכמת שלמה.

– התרשה לי, אדוני, לבקר את בית-מלאכתך ולראות את יצירות רוחך? – שאלתני מרים פתאם, בהפסיקה את זרמת דבריה.

– לכבוד גדול אחשוב לי, עלמה כבודה, את חסדך זה...

– לא רק את הציורים הנכם עושים כלכם בדפוס אחד, על פּי שטה אחת ובאופן אחד, כי אם גם דבריכם, תשובותיכם כאלו מפה אחד יצאו.

מרים באה לבית מלאכתי ותתבונן לכל ציורי.  ביחוד מצאה חן בעיניה אחת התמונות, אשר החילותי לצייר:  ראש פילוסוף שקוע במחשבותיו ולפניו שלד-אדם, לימינו אשה יפה וצעירה לימים, התופרת בגדי-בד להאורח הקטן המקוה, ולשמאלו המון חבילות של גליונות, מגילות קלף וספרים עתיקים.

במשך חודש ימים היתה מרים באה יום-יום לבית-מלאכתי לראות את השנויים והתקונים שאני עושה בציורי זה.  על פּי עצתה ורמיזותיה שיניתי בו הרבה.  את כל נפשה ורוחה הכניסה ליצירתי זו.  אם קרה לפעמים כי לא באה אלי, לא יכולתי לאחוז מכחול בידי.  נדמה לי שהיא הנותנת כנפים למחשבתי ועוז לרגשותי.  וכאשר היה ציורי קרוב לגמר, כבר הורגלתי לחשוב, וכפי הנראה גם היא חשבה כן, כי זה הוא ילד רוחנו המשותף.

אז קרה הדבר, כי ימים אחדים לא באה מרים לבית-מלאכתי. ואני עזבתי את עבודתי, כי נסתלקה מעלי רוח היצירה.  כמשוגע רצתי בחוצות ושנתי נדדה מעיני.  אז זכרתי את גוטמאן, בדעתי כי בו אמצא רע ויועץ ב"שעה קשה" כזו, אולם בבואי למעונו נודע לי, כי כבר עזב את מינכן.

וכבוא אלי מרים נבהלה בראותה, כי יושב אני שחוח וקודר ופני נפלו.  כמעט לא הכירתני.  יצורי היו כצל.  כה שוניתי במשך הימים האחדים שלא ראיתי את פּניה.

– האם חולה אתה? – שאלתני מרים.

– אמנם כן...  אין אני יכול לחיות בלעדיך...  אהבתי אליך עזה ממות...  את נתת לי את נשמתי, ועליך לשמור אותה בקרבי...

– דברים כאלה – ענתה מרים במנוחה – כבר שמעתי לא אחת.  כולכם שוים...

– אבל...  – גמגמתי מעוצם הכאב אשר הסבו לי דבריה, – אבל אני מדבר אמת: טוב לי המות, טוב לי אלפי מיתות עם כל יסורי השאול מלחיות יום אחד בלעדיך...

– לו יכולתי לאהוב...  לו יכולתי האמין...  אבל, לאסוני, נשגב ממני דבר זה.  – צל יגון חלף על פניה הענוגים.

– האם לב אין לך?

– אם חפץ אתה, כי אבוא אליך יום-יום עד שתגמור את ציורך ה"פילוסוף", אז אחת אבקשך: אל תדבר באזני הבלים כאלה, כי נפשי געלה בהם.

– אבל נפשי בשאלתי, – התחננתי.

– האמן האמיתי – קראה מרים בעוז ובהחלט – צריך לאהוב רק את אמנותו, רק את יצירת רוחו.  רק אהבה כזאת שוה דבר-מה;  כל אהבה אחרת – הבל ותהו...

– אבל – קראתי מנהמת לבי – האמנות אך צל היא, אך דמיון כוזב...  והחיים הם הכל, הכל...

– אם כן, לא אמן, לא יוצר אתה...

– יוכל היות כי אינני אמן, כי נפש יוצר תחסר לי, אבל לב חי ומרגיש בקרבי, והלב הזה אוהב אותך לבלי-קץ...

– אם אינך אמן, אם אינך יוצר – קראה מרים – אָז כאין וכאפס הנך בעיני ולא אשים לך לב.  מי שאין בו כח היצירה הרוחנית, מי שאיננו אמן היודע ליפות ולשכלל את החיים והמציאות – להבל נדמה.  רבים המה ההולכים על שתים, רבים הנה הקופים בצורת אדם היודעים רק לחקות, לעשות את אשר יעשו אחרים...  אבל אני מבקשת בין בני האדם אחרת:  יוצרים, בני-עליון, אשר התרוממו על המציאות הגסה והמה בוראים לנו עולם חדש, יותר נאה ויותר רוחני...

אהבתי למרים גדלה מיום ליום, והיא חפצה לאהוב אותי ולא יכלה.  לבה היה מלא תמיד רגשות, תשוקות, מאויים , געגועים על האהבה, אך ראשה היה ראש חוקר-מהרס.  היא אהבה את האהבה, השתוקקה לאהבה, אך לאהוב את מי-שיהיה לא יכלה.  דבר-מה המית בה את כשרון האהבה המצוי ברוב בנות מינה.  היא בעצמה הרגישה בנפשה כי אומללה היא, יען כי אין ביכולתה לאהוב, להתענג וליהנות ממנעמי החיים בלי התחכמות ובלי התפּלספות.  והרגשתה זאת הכריחה אותה עוד יותר להתפּלסף ולבקש את סבות השניות אשר בנפשה.  על כן סערו ורגזו עצביה תמיד ונוחה היתה לעבור ממעמד רוחני אחד אל השני המתנגד לו.  לפעמים היתה מתאמצת לשחוק, לפזז ולהתהולל כילדה, אך מעולם לא עלה דבר זה בידיה כראוי.  ניכר היה תיכף, כי הוללות זו רק מלאכותית היא ולא טבעית.  שפעת הרעיונות והמחשבות של אחרים, אשר בלעה בימי חייה בכמות רבה, החקירות והנקור הפּנימי המיתו בה את הטבעיות, את "התמימות האלהית".

*   *   *

מרים היתה בת חסידים ויראים מאחת ערי "התחום".  אביה, אשר הלך בדרך אבותיו הרבנים, לא נתן את בניו ללמוד בבתי-הספר, אך לבתו זו הרשה ללמוד בגימנסיה, יען כי כן עשו בעירו גם חסידים אחרים.  מעולם לא עלתה על דעתו, כי למודי הגימנסיה יכולים להרחיק את בתו מעליו ולמשול על רוחה.  הוא חשב את כל הלמודים שנועדו בשביל נשים למין שחוק ושעשועים לילדות, שאין בהם כל סכנה מיוחדה.  הוא ידע, כי רק בספרים העברים החדשים יש אפּיקורסוּת, יש כפירה ומינות, ומכיון שלא למד את בתו עברית, הרי היה בטוח, כי לא תטה, חלילה, מדרך הישר.

אמה של מרים מתה עליה בילדותה, ואם-חורגתה, אף כי היתה מראה לה לפנים אותות קרבה ואהבה, – בסתר לבבה שנאה אותה שנאת-מות, יען כי לא יכלה לסלוח לה את יפיה הנפלא, את חנה וכשרונותיה המצוינים.  תפיסתה של הילדה היתה קלה מאד, שכלה חריף ומזהיר וגם כח זכרונה היה חזק מאד.  "ראשה – ראש גבר", היה אומר אביה ויאהבה אהבה עזה.  ואהבתו זו היתה כאש תפתה בלב האם-החורגת.  זאת האחרונה ראתה באהבת בעלה לבתו את שארית אהבתו לאשתו הראשונה המתה, אשר מרים היתה דומה לה בקלסתר פּניה.  האם-החורגת היתה חציה חסידה וחציה משכילה.  היא היתה מסכמת לכל דברי החסידים וגם לכל דברי המשכילים.  אך באמת שנאה גם את הראשונים וגם את האחרונים.  היא אהבה רק את גופה, את בשרה היא.

מרים היתה מתיחסת אל אם-חורגתה בקרירות-רוח של נמוס, למרות כל אותות החבה שהיתה זו מראה לה.  לפעמים היה מתמלט, כמעט למרות רצונה, לעג קל מבין שפתותיה למראה ההתקשטות וההתיפּות של אשת-אביה, שהיתה עסוקה כל הימים בחליפות בגדיה ותכשיטיה.  מרים בעצמה כמעט שלא היתה נהנית מעשרו של אביה.  היא היתה לובשת בגדים פּשוטים הנמכרים בזול.  האם החורגת, מיראתה פּן יחשדוה, כי היא אשמה בזה, שהבת לבושה כאחת העניות, היתה מדברת על לב מרים להחליף את בגדיה באחרים, יותר נאים ויקרים, למען לא ירננו אחריהן הבריות.

– מה לי ולהבריות? – היתה עונה מרים קצרות על כל דברי אמה-חורגתה – ירננו כנפשן!

אביה היה מתאמץ למלא את כל משאלותיה בשמחה וברצון, אך עולמה הפנימי היה זר לו לגמרי.  מרים אהבתו, אך לא יכלה, למרות רצונה, לכבדהו בלבבה.  היא לא דברה מעולם דבר את אביה על אדות אם-חורגתה, אַף כי ידעה את כל תעתועיה ומזמותיה.

פּעם אחת נכנס אביה אל חדרה בחשאי ויבך על צוארה.  הוא ספּר לה, כי אשתו, אשר מסר לידה את כל מפתחותיו ואת כל הנהגת ביתו, ממררת את חייו.  בשעה ההיא שפך לפניה את כל לבבו.  באהבה רבה ובגעגועים חזקים זכר את אמה, טוב לבבה, נדיבות רוחה ואהבתה הנאמנה אליו.  אחרי אשר שמעה מרים את כל דבריו והשתפּכות נפשו, ענתה אותו בסערת רוחה:  לא נאוה לגבר לבכות ולהאנח;  חובתך להשתחרר מעולה הכבד...

מני אָז לא הוסיפה דבר עם אביה על אדות האם-החורגת.

מצב הדברים בבית אביה לא נשתנה.  הוא נשאר כמו שהיה, עבד לאשתו, וזאת האחרונה השתררה בבית ותכביד את עולה על כל.  הוא נסה אמנם להראות ולהוכיח לה, כי הוא אדון הבית ואין בחפצו להיות לה לעבד.  אך היא הבינה מקור "עזותו" ומי נפח בו רוח-אדנות זו, ותוסף להכניעו ולרדות בו.  עד כי לבסוף לא נסה עוד "אדון-הבית" להתקומם בפניה ולהסיר מעליו את עול סבלה, תחת זה נסה להשקיע את מרירות נפשו בכוס יין.  אז החל האב להשתמט מפני בתו, כי התבייש מפּניה.  וגם מרים החלה להתחמק מפני אביה, כי לא יכלה לראותו בקלקלתו.  והפּרץ הזה, בין האב והבת, הלך הלוך ורחב;  ידי האם-החורגת הרחיבוהו.

צרים היו למרים החיים ב"כפיפה" אחת עם אם-חורגתה, וחברת החסידים היתה זרה לרוחה.  על כן נסתה לבקש ידידות בקרב רעותיה הנוצריות, תלמידות הגימנסיה.  אולם שיחות חברותיה אלה על דבר הגברים, המורים, האוהבים, העוגבים וכדומה – היו לה לגועל נפש.  היא חפצה להתפּלסף עמהן על-דבר ענינים העומדים ב"רומו של עולם", על-דבר תקונים בחברה, על-דבר שווי-זכיות-הנשים וע"ד המהפּכות המדיניות, ככל אשר קראה בצנעה בספרים, אך הן גם יראו לשמוע שיחות "מסוכנות" כאלה, ונעים היה להן לספּר זו לזו מעשיות על אדות חניכי-צבא, שרי-חילים וע"ד אגרות-אהבה בין פּלוני ואלמונית וכדומה.

בהיותה בהמחלקה האחרונה של הגימנסיה התודעו לה צעירים אחדים מקרב הנכרים וירבו לך חלקות, אך גם בחברתם מאסה, אחרי אשר הכירה אותם מקרוב.  היא נוכחה, כי המה מביטים עליה רק כעל "יהודית יפה-פיה".  היא ראתה כי שאלותיה וספקותיה רק למשא עליהם, ולשגעון יחשבו לה את התפּלספותה.  המה היו דוברים באזניה רק על חובת האדם לחיות, לשמוח ולשכוח הכל בסערת התאוה;  המה היו דוברים באזניה רק על יפיה וחנה ומפזרים לה תהלות ותשבחות המוכנות בפיהם לכל "יהודית יפה".

אחד הסטודנטים הנוצרים אמנם מצא חן בעיניה בתור איש נעלה ובעל אידיאלים רמים.  אך גם הוא, אף כי היה חפשי בדעות, דרש ממנה להמיר את דתה ולעזוב את אחיה היהודים.  גם הוא לא הבין לעולמה.

על כן התעמקה בספרים ותאהב רק את חברתם.  היא קראה מכל הבא בידה: ספּורים וחזיונות, ספרי מדע ופילוסופיה, ספרים מותרים ואסורים.  ובכל יום התרחקה יותר ויותר מעולם המציאות ונפשה מאסה בחיי בשרים ובאהבת בשרים.  היא האמינה בלבבה, כי ימים יבואו והאדם יהיה כפרי השדה, אשר ישבע אויר ואור ויזריע זרע למינהו באופן יפה וצנוע.  מיום ליום הסבה עיניה מן ההוה ותשא את נפשה אל החברה העתידה לבוא, אל החברה אשר בראה בדמיונה.

אחרי אשר גמרה חוק למודיה בגימנסיה נסעה לעיר הבירה, לשמוע לקח בבית מדרש גבוה.  אביה אמנם התנגד בלבבו לנסיעתה זו;  הוא חפץ, כי בתו תנשא לאיש, לסוחר הגון, למען תשכח את כל ה"הבלים" ותהיה לבעלת-בית הגונה, כנהוג בישראל.  אך הוא לא ערב לבו להתנגד לבתו בגלוי.  גם אשתו דברה על לבו, כי טוב לבתו ולהם, שתלך לעיר הבירה, כי אם יעכבוה בביתם על כרחה, מי יודע אם לא תמיר גם את דתה.

בעיר הבירה התאמצה מרים בעת הראשונה ליהנות מן החופש הניתן לה בכל מלואו. היא חדלה לאכול את ארוחתה בשעה קבועה ביום, לבל תהיה משועבדה לסדר קבוע ומנהגים מחויבים. פּעם אכלה את ארוחתה בצהרים, פּעם בערב ופעם לא אכלה כלל, אף בשעה שהיה כסף בכיסה.  את שמלותיה אשר הביאה אתה לעיר הבירה נתנה לחברותיה העניות והיא לבשה בחורף מעיל-קיץ דק, וגם את נעליה הקרועות לא היתה נותנת לתקנן.  את הכסף אשר היה שולח לה אביה בכל חודש, היתה מפזרת לכל מכיריה ביום הראשון לבואו.  ואחרי  אשר, לפי דעותיה, לא היתה לה כל צדקה לקבל כסף מאביה לצרכיה, על כן החלה לבקש עבודה להשתכר.  היא קבלה עליה הוראת-שעות וגם העתקות משפה לשפה.  אך כל שכר לא ראתה בעמלה, פּעם מסבה זו ופעם מסבה אחרת.  פּעם  היתה היא אשמה בזה, כי לא שמרה את המועד ותאחר מן השעה הקבועה להוראתה, או אחרה להביא אל הרידקציה את ההעתקה אשר קבלה עליה, כי עסוקה היתה ב"צרכי-צבור", – ופעם היו אחרים אשמים בזה, כי עשקו את שכרה.

בתשוקה רבה היתה מקשבת לשעורי המורים ותשקוד על למודיה, אולם פּעם בפעם החליפה את מוריה ולמודיה יחד.  היא שאפה לחדשות: למורים חדשים וללמודים חדשים.  בעת הראשונה היתה מתפּעלת ומתלהבת מכל למוד, מכל מורה ומכל איש אשר התודע אליה.  בימים הראשונים היתה חושבת, כי זה הוא הדבר או האיש אשר בקשה נפשה ימים רבים, אשר אליו התפללה ועליו התגעגעה בלא יודעים.  אולם, כעבור ימים אחדים, היה רוחה הולך ומתקרר, ותבחל היום באשר חשקה נפשה אתמול.  כן עברה בחפּזון מלמוד ללמוד, מענין לענין, ממורה למורה, מאיש לאיש ומעבודה לעבודה, ואת  אשר בקשה, או האמינה כי היא מבקשת, לא מצאה.  פּעם בפעם האמינה, כי גלתה במכיריה גאונים ואנשי עליון, ותדבק בהם בכח חום נפשה ובכל עוז דמיונה, עד אשר נוכחה מהרה, כי כל אלה המה רק מצויים ושכיחים, אם לא פחות מזה.  מלה אחת יפה היתה לוקחת את נפשה שבי, ומלה אחרת, אשר לא מצאה חן בעיניה, הורידה אותה  משמים ארצה.  היא דרשה מן הגבר המכובד בעיניה, כי יהיה "גבור" בכל עת ושעה, גבור בלי רפיונות  ובלי רגעי חולין, גבור אשר יהיה מרומם ונשא על כל בני אדם.

בשנים הראשונות ללמודיה בבית המדרש הגבוה האמינה רק בהמדעים החיוביים, רק בחכמת הטבע.  היא האמינה, כי החברה הבאה תוסד רק על יסודות הנדסיים, על ערכים שעוריים.  היא האמינה, כי חיי האדם, החברה וכל העולם יכולים להתבאר כל צרכם רק בעזרתם של המדעים החיוביים, אשר אין נשגב מהם.  הכל הוא כל כך פּשוט: כל חי הוא מורכב ומרוקם מ"תאים", ההולכים ומתפּתחים, חיים וגועים.  תאים, אטומים, כח המשיכה והדחיפה, – זה הוא סוד מכונת העולם והחיים.  יותר אין כל.  בתקופת חייה זאת היתה מתנגדת לכל דבר שבדמיון, להאמנות, להפּיוט ולכל דבר שלא ראתה בו תועלת ממשית לבני האדם.  היא ערכה אז את כל דבר רק על פּי התועלת המוחשית, הנכרת לעין, אשר יש בידו להביא להמין האנושי.  ראש דאגותיו של הראש היפה הזה היה להרבות תפּוחי אדמה בעולם, להרבות, בכלל, את נכסי האנושות החמקיים ולבסס את חברת האדם על יסודי השותפות ובטול ההון הפּרטי.  אחרי עבור איזה שנים, נואשה לפתע פּתאום מהחכמות החיוביות, נואשה גם מאנשי המדע, והאידיאל של השתוף החברתי היה עתה לתועבה בעיניה.

אחרי שמעה בלמודים חמש שנים בבירת ארצה, הלכה לבירת צרפת.  שם היתה, אחרי גלגול-נפש שונים, לאחת המעריצות את תורת ה"אישיות".  גם היא בחרה בהפּתגם שהיה שגור אָז בפי רבים: "החכמה פשטה את הרגל", וכדרכה, הוסיפה והפריזה עוד על השגור בפי הרבים.  החכמה החיובית ואנשי המדע היו עתה בעיניה כאין וכאפס.  עתה היתה אומרת: דוקא המגמות הכמוסות ושאיפותיו הנסתרות של האדם הן הן המכריעות בחיים.  שלטון הנסתר בגורלו של האדם הוא יותר חזק מהגלוי;  חלק הדברים שהאָדם עושה בבלי יודעים הוא גדול וחזק מאתנו מאותו החלק שהוא עושה ביודעים, בדעה צלולה ובכונה ברורה.  עתה היו דברים אחרים בפיה: הדמיון והרגש הם הכל, והשכל השופט וההגיון הקר הם אין ואפס.  החכם המלומד והבקי, היה עתה בעיניה כקליפּת השום לעומת הנביא, החוזה, האמן.  עתה, כאשר התוכחה עם בעלי השתוף, היתה חוזרת על דברי שטירנר וניטשה, כי החברה מכניעה ומשעבדת את רוחו של הפּרט, את "היחיד", ומעכבת את התפּתחותו ושוללת את חפשיותו, כי כל תכליתה של האנושות אינה אלא להוליד איש גדול אחד, וכל ההמון לא נברא אלא בשבילו.

אחרי שבתה שנה בפריז, נדדה כחצי שנה בערים הגדולות אשר באירופה ותבקש שם אנשים גדולים, "יחידים" עצומים, אמנים גאונים, פּיטנים ענקים: – היא חפצה לראות עין בעין את ה"אדם העליון".

בבוא מרים למינכן בקשה להתודע רק אל האמנים, בתקותה למצוא ביניהם את האדם העליון, האדם החפשי, – אחרי אשר לא מצאה אותו בקרב החוקרים והמלומדים.

חדשים אחדים היתה מרים שואפת צלי.  היא החלה למצוא בי גם סמני גאוניות, סימני אדם-העליון.  החילותי להאמין כי סוף סוף תאהבני, ואהבתה תאשרני בארץ.  את ציורי "הפלוסוף" לא גמרתי.  באותם הימים אשר מרים היתה קרובה אלי וחושי ורוחי היו מלאים שכרון מיפיה וחנה של אשת ההפכים והנגודים הזאת, באותם הימים אשר התפּעלותי והתלהבותי לא ידעו קץ וגבול, – לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לאחוז מכחול בידי.  בקרבת האשה החיה, היפה והאהובה נראתה לי האמנות כשלד-מת, כצל, כמקסם כזב.

בבקר לא עבות אחד באה אלי מרים ותודיעני, כי היא עוזבת את מינכן.

– אבל איך תעזביני, – קראתי מנהמת לבי והדמעות שמו מחנק לגרוני – ואני לא אחיה בלעדיך, כאשר חיי לא היו חיים, בטרם ידעתיך.  את היית לנשמת נשמתי, ומה הוא האמן בלי נשמה?....

– אין אני יכולה לאהוב אותך, – ענתה מרים ועיניה היו כחולמות – יען כי נוכחתי, שגם אתה הנך אדם בינוני, אדם מצוי ושכיח, כרוב האנשים אשר ידעתי, ואני מבקשת אדם-עליון, איש-מקורי, שאיננו דומה לאחרים, ולא אדע מנוחה בנפשי עד אשר אמצאהו...

מרים עזבה את מינכן.  כל דברי ובקשותי לא הועילו.  אם מצאה את "האדם העליון" אשר בקשה, – לא אדע, כי לא ראיתיה עוד. 

עוד הפעם הייתי עזוב ובודד.  הרגשתי ריקנות נוראה בלבי, כאלו עולמי שב לתוהו ובוהו.  השממון החריב את מעין מחשבותי, חפצי ורגשותי, והציורים שהתחלתי התגלגלו בבית מלאכתי כיתומים עזובים.   

______________

 

ה.

אך צרכי היום, מחסורי הגוף ומלחמת הקיום עשו את שלהם:  מכאובי האהבה שקטו מעט מעט, ונפשי שבה למנוחתה.  המבוכות והסערות הפּנימיות עברו, אך העולם נשקף לי עתה כמו מבין ערפל-כהה זרוע אור-שושן.  יסורי-אהבתי השאירו בקרב נפשי עונג שיש בו צער, וצער מהול בעונג.

שבתי לעבודתי.  ציורי מן העת ההיא, שבה קרמו פצעי אהבתי, עשו רושם חזק על רוב רואיהם, ועל ידם קניתי לי שם בעולם האמנות.  מבקרים ידועים כתבו על אדותי ועל אדות ציורי מאמרים בעתונים שונים, ודעת הקהל החלה לטפּל בי.  כל אחד מהמבקרים ה"גדולים" התאמר, כי הוא היה הראשון אשר גלה את כשרוני, או גם "גאוניותי".  אחד המבקרים לוטשי-הניבים עטרני בשם "שופּנהויר של הצבעים".  והשם הזה הגדיל את פּרסומי.  בימים ההם – והימים ההם לא רחוקים – כל אמן, כל חושב, כל משורר אשר היה מבטל את הישות וההויה, כל אשר היה מטיל ארס במעינה של שמחת-החיים וכל אשר היה מצייר את אפיסת כחותיהם של בני האדם, – נחשב לנביא הדור.  במשך של שנים אחדות הייתי על כן גם אני ל"אליל-היום".  ידידי-האמנות וחובבי-הציור הקיפוני כעדת זבובים, רדפוני בעצותיהם וירגיזוני בתהילותיהם ותשבחותיהם, והמבקרים מכל המינים דפקו יום יום על דלתותי לדעת מה אני מצייר, מה אני חושב לצייר ואיך אני מצייר.  פּגע רע היא האומה הזאת, אומת-המבקרים הנזונים ומתפּרנסים מיצירותיהם של אחרים.  רק סריסים המה בהרמונם של בנות-השירה.  אותו מין המבקרים שהמה בעצמם יוצרים ומפרים את החיים, אותם המבקרים שהמה באים כמורי-דרך להאמנים והמה נגלים כחוזים בהיכל האמנויות, המין הזה הולך ופוחת בימינו.  רוב המבקרים אשר "הדריכוני מנוחה" היו לפנים בעצמם ציירים בלתי מוצלחים, אשר האמינו כי בעטם יצליחו יותר.  ויהי בבואם לשפּוט על ציורי, פּרי רוחי, השתמשו בניבים רצוצים וגם משונים אשר לקחו מן המוכן בילקוטם, ניבים שלא היתה להם כל שייכות ישרה לעצם יצירתי ולסגנונה המיוחד.

מוקירי ציורי, ידידי וידידי-האמנות, היו רואים, או חפצו לראות, מצאו, או חפצו למצוא בהם דברים אשר מעולם לא עלו על לבי.  כל אחד מהם ראה בציורי רק את הרהורי לבו הוא,  רק את חלומותיו ודמיונותיו הוא.

*   *   *

הדברים אשר לקחו אָז  את לבי היו ענינים מחיי בני עמי.  בימי צערי ויאושי נשאני דמיוני אל עיר-מולדתי הקטנה, אל בית הורי ואל זכרונות ימי נעורי.  ובהיותי נמצא תמיד בסביבה הרחוקה מן היהודים והיהדות ובהעמיקי  לחשוב בגורלם, התעצמו געגועי עליהם.  ואָז התעורר בי הרגש הלאומי.

בהיותי כלוא בין כתלי בית-המדרש בעיר מולדתי לא היה מפותח בי הרגש הלאומי וכמעט זר היה לי.  אחרי אשר טעמתי מספרות ההשכלה, נמאסה עלי היהדות.  דמיתי, קויתי, חלמתי, כי שם במרחקים, העולם הגדול והנאור – שם הכל מרווח, הכל טוב, הכל יפה ואין קץ לחופש.  אולם חיי במינכן בקרה האמנים, הסופרים, החולמים ובעלי החזיונות, חיי בקרב הסביבה הנכרית – הוכיחוני אחרת.  בימים ההם הרגשתי את מעמד נפשו של ה"בן שגלה מעל שלחן אביו".  אָז החילותי לחלום חלומותיו של עמי לעתיד, ואז נולדה בקרב לבי התשוקה לתאר את גבורי ישראל ותקותיו, תקות התחיה.

לבי נבא לי, הרגש הרגשתי, כי תקופה חדשה הולכת ובאה להאנושות, אשר בה יהיה האדם יותר אמן, יותר פּיטן, יותר קרוב אל הטבע ויותר חי חיי הרגש.  והעם אשר בניו יהיו מן הנחשלים, לא יוכל להתקיים.  על כן נולד בי הרעיון להגשים את האידיאלים של העם העברי ולתת להם תואר ודמות, צבע וחיים.

כשנה שלמה הייתי עסוק ביצירת ציורים אשר תכנם לקוח מחיי בני עמי בימי התחיה, בתקופת המכבים;  אולם אנוס הייתי להפסיק עבודתי זו בטרם עשיתי בה חיל.  כי אנוס הייתי להביא את לחמי ולצייר על כן את אותן התמונות שהן עוברות תיכף לסוחר, את אותן התמונות התפלות שרבים דורשים אחריהן.

בני אמנותי הגידו לי מראש, כי הציורים העברים מתקופת התחיה שלנו ובכלל – ציורים ברוח האומה העברית, ימיטו על ראשי רק אסון וכאבן-נגף יהיו על דרכי בחיים.

לריק יגעתי להגשים בציורי את מחשבותי על דבר גבורי האומה העברית, את מעלות רוחה ותקותיה בתקופות שונות, כדי לשנות על ידי צורתם הפּיוטית את רגשותיו של ההמון העברי.  יותר משנה הייתי כאובד-דרך: בקשתי, שאפתי לברוא יצירה לאומית – ומאומה לא עלתה בידי.  נתון הייתי בתנאים רעים ומיוחדים.  אמן – יהודי – זר: זהו אָסון כפול שלושה, אָסון בתוך אָסון. 

בין כה וכה מצבי החמרי הורע מיום ליום.  דירה קבועה לא היתה לי.  מבית-מלאכתי השליכוני, כי לא היה לי במה לשלם;  הציורים העברים, אשר עבדתי עליהם יותר משנה, התגוללו בלתי נגמרים בבתי-המלאכה של מכירי.  רעי, אשר היו חולקים אתי את כספּי בימי טובה חלק כחלק, רחקו עתה ממני, הכל כנהוג.  עני שבעניים הייתי בימים ההם, רק מחי היה עשי במחשבות ולבי ברגשות. 

ויהי בהודע רוע מצבי החמרי לאחד המורים של האקדמיה, אשר האמין בכשרוני, נתן על-ידי מכתבי-מליצה לנדיבי בני-עמי, אשר היו ידועים בעיר ובמדינה ל"חובבי אמנות".  בשעה שהנני מעלה על לבבי זכרונות הימים ההם, הנני כמשתולל.  בושת תכסה עתה את פּני, בזכרי, כי פשטתי יד לנדיבי עמי ולא ירקתי בפניהם.

יודע אנכי, כי סופר תולדותי אשר יבוא אחרי יספּר לקוראיו רק את "נצחונותי", רק את תולדות אמנותי והתפּתחותה.  לכן אחפּוץ לספר בעצמי דוקא אותם הדברים, אשר אחרים יעברו עליהם בשתיקה, אם שיחשיבום לפוגעים בכבודי או לקטנים ובלתי חשובים.  אין אני מכסה דבר.

*   *   *

לקחתי את מכתב-המליצה בידי ואלך בראשונה אל יועץ-הממשלה בן-שמואל.  בקושי-רב נתרצה השוער, שהיה גבוה כענק ובריא-בשר כשור-פּר, לתת לי לבוא אל הארמון.  בהביטו עלי, הפיקו עיניו בוז ומשטמה.  ככלב רעב הייתי בעיניו – זאת ראיתי.  רק בתתי לו את המכתב אל אדונו, פתח לפני את השער הכבד.  אחד המשרתים צוה עלי, צוה ולא בקש, להמתין במסדרון עד אשר יקראני האדון אליו.  יותר משעה חכיתי לקריאה זו, והשעה הזאת נמשכה בעיני כנצח נצחים.  עיני ראו, כי צעירים שונים, מהם עברים ומהם נוצרים, באים אל הבית לקבל את כסף-תמיכתם החדשי.  בסקירה הראשונה הכרתי, מי מהם רגיל ב"נהמא דכסופא" זו, ומי מהם רק מתחיל בדבר.  הראשונים – פּניהם צוהלות, בגדיהם נקיים וטובים, והמה נכנסים החדרה בקומה זקופה, כאילו יבואו לתת צו ופקודה, אך בגשתם אל הגזבר, הממונה על קופּת-התמיכה, לקבל את כסף-הקצבה, הם מרכינים את ראשם ומתכוצים כאמללים הראויים לחמלה.  על משרתי "יועץ-הממשלה" יביטו בבוז מעורב בחנופה, במבט של כלב מלקק המצפּה לפרורי שירים;  – ואולם האחרונים נגשים אל תריסו של הגזבר בברכים כושלות.  עיניהם נטויות ארצה, פניהם חורות ומבטם תועה.  והגזבר משליך להם את קצבתם בתנועה של שאט-נפש.

סוף-סוף קראוני אל האדון "יועץ-הממשלה".  מבויש ובפיק ברכים נכנסתי אל חדרו.  ברגע הראשון לא ראיתי כמעט מאומה.  מעטה-ערפל היה פרוש על עיני ובאזני נשמע קול שריקה ממושכה, כשריקת מכונת-הקיטור המבשרת בואה.  נדמה לי כאילו דחפוני מעל ראש הר, ואני יורד ומתגלגל אל עמקי תהום נורא.  הדחיפה הראשונה סכסכה ובלבלה את חושי.  ומתוך המבוכה הפּנימית שמעתי את קול "האדון יועץ-הממשלה" מדבר אלי בחמה עצורה ובחבה אנוסה:

– מה אתה מצייר?

– אנכי, אנכי, גמגמתי בלשוני, – אנכי הנני מצייר, הנני מצייר...

– זאת יודע אנכי, כי אתה צייר ולא תופר נעלים, זה כותב לי ידידי הפרופיסור.

לא מצאתי מלים לענות.

– אנכי שואל אותך: מה אתה מצייר, למשל, איזה...  איזה...  כלומר, - ובכן, איזה מין ציורים הנך עושה?...

האדון יועץ הממשלה התאמץ להסביר לי את פּניו.  הוא האמין, כי הוד אצילותו הטיל עלי אימה יתירה, לכן הראה לי אותות חמלה בנסותו לאמץ את לבי בבת-שחוק שהעביר על שפתיו, אשר האמין, כי נעימה היא.

– אנכי מצייר עתה את יהודה המכבי בשעה שקרא את אחיו לגאולה, לחופש, להתקומם נגד...

– יהודה... יהודה... להתקומם – שסע האדון את דברי – כיצד להתקומם?...

ראיתי כי יועץ הממשלה בן-שמואל לא ידע, מי הוא יהודה המכבי.  המלה "להתקומם" החרידה אותו כל כך, עד כי נשתנו פניו וחלחלה אחזתהו.

– אני מצייר את יהודה המכבי, את גבור האומה העברית, בשעה שהוא מתקומם...

– וידידי הפרופיסור יודע זאת?  היתכן?  הנך יהודי רוסי?

– את ציורי זה עוד לא ראה עוד מורי...

– טוב, טוב... אתראה פנים עם ידידי הפרופיסור...  אָז אודיעך על ידו, מה אני חושב לעשות למענך...  הנך יהודי-רוסי?...  טוב...  שלום...

האדון פנה אלי ערפו ויצא מחדרו. גם אנכי יצאתי.

כל החזיון נראה לי כאלו עבר בשנה.

אולם המציאות העירתני משנתי.  מחסורי האיץ בי ללכת גם אל יתר "חובבי-האמנות" ולמסור להם מכתבי-מליצה.  הדחיפה הראשונה מעל ראש ההר נעשתה, ואני התגלגלתי מטה מטה...

כעבור ימים אחדים באתי אל יועץ-הממשלה בן-יצחק.  זה היה אדם כרסני, עגול כחבית של שכר, בעל שתי עינים קטנות וידים כבדות.  נכר היה כי אבותיו ואבות אבותיו אנשים גסים היו.  נשמתו היתה כבדה מרוב משמן בשרו וסבל שריריו.

בסבר פנים יפות הושיבני על כסא רך וכבד.  השעה היתה אחרי ארוחת הצהרים.  בן-יצחק נלחם עם השינה שתקפתו...  שמורות עיניו הקטנות והמכוסות חלב כמעט דבקו.

רגעים אחדים ישבתי דומם ואחכה.  פּתאום התעורר "התומך" מתנומתו ויתבונן בי כמשתומם, וישאלני:

– מה רצונך פה?

הוא שפשף את עיניו וינעץ בי מבט מוזר.

– הלא מכתב מליצה הבאתי לאדוני מהפרופיסור זוננברג...

– כן, כן, מכתב...  מחילה...  הנני זה עתה אחרי הארוחה..  השינה תתקפני...  בוא נא שנית בעת אחרת.

*    *   *

באתי אל השולחני בן-אהרן ומכתב המליצה בידי.  כמעט שגועו בי בימי עניי רגשי הכבוד וההכרה העצמית, וגם פני כמו שונו עד שלא הכירוני רעי לפנים.  השולחני  בן-אהרן היה נודע בעיר, וגם בערים אחרות במדינה ומחוץ למדינה, כנדבן, כפזרן וכמלומד גדול.  בן-אהרן היה לשולחני למרות רצונו.  בהיותו בן כ"ב שנה גמר את חוק למודיו בתורת המשפּטים, ורבות עמל להשיג את המנוי למורה באותו בית המדרש אשר שמע בו לקח.  כשש שנים הוסיף להשתלם בתורת המשפּטים, ויעש בה חיל רב.  ספריו במקצוע זה עשו לו שם גדול.  אך תקותו להיות מורה לרבים ולנטוע בלב הדור הצעיר, המתעתד לכהן בבתי הדינים, את רגש היושר והצדק, – תקותו זאת היתה לאַל.  לפני חבריו האשכנזים הגמורים, אף אם לא הגיעו לקרסוליו בחכמה ודעת, נפתחו שערי האוניברסיטה והקתדראות, אשר אליהן שאפו, נתנו להם בכבוד.  אולם על דרכו הוא להיכל החכמה מצא מכשולים ומעצורים לאין מספּר.  סוף סוף נודע לו, כי רק יהדותו מעכבת.  מ"גבוה" רמזו לו, כי הטבילה תכפּר עון מולדתו.  אך בן-אהרן, אף כי היה בנעוריו רחוק מבני עמו, לא נאות לתת את היהדות מחיר הקתדרא.  אָז החליט להיות שולחני כאביו.  מעת לעת היה בא אָמנם  אל בתי-הדינים, אך לא בעד בצע כסף, כי אם לדרוש משפּט עניי אחיו, אשר לא השיגה ידם לקנות להם אחד הטוענים המצוינים.  הוא יסד בתי אוצר וחלפנות ברוב ערי הבירה של אירופּה.  מלבד הכסף הרב אשר ירש מאבותיו, הגדיל את הונו על ידי שקידתו, חריצותו הרבה וידיעותיו המיוחדות בעסקי ממונות.  הוא בעצמו הסתפּק במועט;  חיי מותרות תעב בלבו.  בעין יפה היה נותן מכספּו לכל חברות הצדקה, לכל מפלגה מדינית השואפת קדימה, לכל מוסד צבורי, לכל מפעל ספרותי, לסופרים ולאמנים עניים.

בן-אהרן קבלני בסבר פּנים יפות, כאלו הייתי אחד מחבריו המקורבים, בלשכת עבודתו בבית-אוצרו.  אחרי אשר קרא את מכתב המליצה של הפּרופסור זוננברג, נכנס אתי בשיחה ארוכה על אדות האמנות בכלל והציור בפרט.  שיחתו נפסקה לרגעים על-ידי אחד המשרתים, אשר הביא לו חבילות, חבילות של שטרות לחתום עליהם את שמו.  בן-אהרן לא שאל את פּי דבר, רק התאמץ להראות לי בקיאותו במקצוע האמנות.

אחרי אשר הריק לפני את כל הבטויים השגורים בפיו ואת כל פּסקי ההלכות של תורת הצבעים, שאלני, באיזה מקצוע של ציור בחרתי ואת מי מהציירים לקחתי לי למופת, אם את הדיקטנטים, הסימבוליסטים או האימפּרסיוניסטים, הישנים או החדשים?

על השאלה האחרונה השיבותי, כי לע"ע עוד לא בחרתי לי מקצוע מיוחד בציור ואת דרכי עוד לא מצאתי, כי כל מה שציירתי עד עתה היו רק נסיונות.

אָז המטיר על בן-אהרן עצות והצעות, באיזה מקצוע לבחור, איך לצייר, מה לצייר ואיך להשיג מדרגה גבוהה באמנות.  כל העצות האלה היו לו מוכנות מכבר, וערכן היה גדול בעיניו מערך כספּו שהוא נותן לאמנים.  הכסף לא נחשב בעיניו למאומה, ועונג מיוחד היה לו לפזרו, כאשר התענג גם לקבצו באוצרותיו.  ברצונו היה להרבות אמנים בישראל, לא מפּני שאהב בעצמו את האמנות ולא מפּני שהבין באמת את ערכה בחיים, כי אם משום "לעשות נקמה בגוים", לבל יאמרו, כי אין היהודים מסוגלים לאמנות.

בהרכנת-ראש שמעתי לכל עצותיו, שלא היו שוות בעיני אף כקליפּת השום.  אנכי ידעתי מה חסר לי: כסף חסר לי, ולזה היו עיני נשואות ברגע ההוא;  עצות ודעות שבעתי.

– ואה אנכי – הגיד לי בן-אהרן ופניו מאירות – רואה אנכי, כי עתיד אתה להיות צייר גדול בישראל, למרות שונאינו אשר יכחשו בכשרונותינו, – לכן אלי תפנה בכל עת אשר כסף יהיה דרוש לך.  מאד ישמח לבי, אם אוכל להיות בעזרתך להרימך מעלה מעלה.

הודיתי לו על חסדו, אך זרם דבריו הלאני עד מאד.

– ומה עשו למענך, – שאלני בן-אהרן פּתאום – יועצי-הממשלה בן-יצחק ובן-שמואל?

– הם... הם... לעת-עתה מאומה לא עשו.

– זאת ידעתי.  חמורים ובורים גמורים הם, ומה הם יודעים, מה הם מבינים באמנות!

בדבר בן-אהרן את דבריו האחרונים הושיט לי סך הגון של שטרות-מדינה ויבקשני לפנות אליו בכל עת אשר כסף יהיה דרוש לי.

בן-אהרן היה נוח להתלהב, להתפּעל ולהתרגש.  בשעה הראשונה היה מבטיח הכל להפּונים לעזרתו, אך מהרה היה מצטנן ושוכח היום את אשר הבטיח אתמול.  בכל יום ויום היו באים אליו העסקנים והשתדלנים העברים בהצעות חדשות להציל את כבוד ישראל ולהסיר מעליו דבת שונאיו, לכל אחד ואחד מהם היה נותן מכספּו ביד רחבה;  אך בראותו כי כבוד היהודים עודנו הולך ונרמס ברגלים, כי הצוררים עוד לא שמו יד לפה, בראותו כי כל אלה הסופרים והאמנים המקבלים תמיכתו עוד לא הרימו קרן ישראל, – בראותו כל אלה היה מתיאש וגומר בלבבו לבל-יוסיף תת עוד לא לדברים שבצדקה ולא לצרכי מלחמת ההגנה נגד בני בלי שם.  שנים אחדות האמין בן-אהרן, כי מפלגת הסוציאל-דימוקרטים תלחם לישראל ותגן על זכויותיו, ויענק לה מכספּו סכומים גדולים, עד אשר נוכח, כי גם זאת תקוה הבל. – עתה פתוח אוצרו של בן-אהרן רק להדופקים על דלתותיו, רק לפני אלה שהמה מומחים לפשיטת-יד ולא ירפּו ממנו, עד אשר יתן להם ויחזור ויתן.

את הכסף שקבלתי מיד בן-אהרן בתור "תמיכה" הוצאתי לצרכי גופי השונים ולא הספיק לי לשכור בית מלאכה ולקנות את הרהיטים הדרושים, למען אוכל להחל עבודה חדשה, או לגמור את הציורים שכבר התחלתי.  כל-זמן שהיתה הפּרוטה מצויה בכיסי, לא עלה על לבי לפנות אל יתר "התומכים", אשר מורי המליצו עלי לפניהם.  אולם הרעים והחברים, אשר עזבוני בימי עניי, סבוני עוד הפּעם כילק, אחרי אשר נודע להם כי בן-אהרן בתומכי.  בין החברים האלה היה משורר אחד, אשר איש לא חפץ להדפיס את שיריו, ואם הדפיסום לא בא על שכרו, וגם עלמה אחת מבנות עמי וארצי, אשר באה למינכן ללמוד את חכמת הזמרה.  בזמרה אָמנם לא עשתה חיל, אַך במשך עת קצרה הצליחה באופן נעלה ללמוד את חכמת הקבצנות.  הפּיטן והמשוררת, אשר קוו להעשיר את העולם בדמיונות וחזיונות, בשירים וזמרות, אשר לא נשמע כמותם מיום ברוא אלהים פּיטנים ומשוררות, - נצלו את כיסי בזמן קצר מאד.  ולא קשה היה להם דבר זה, אחרי אשר בשמחה נתתי את כסף-הבושת לאחרים.

אולם ככלות הפּרוטה האחרונה מכיסי, החילותי לדאוג עוד הפּעם לקיומי.  דאגתי לא רק לצרכי החמריים, כי אם הרבה יותר לצרכי הרוחניים.  התשוקה לצייר התעוררה בי בכל עוז.  עולמי הפּנימי נתמלא בימי התרוקנות הכיס.

ליסינג אמר: "אלו נולד רפאל בלי ידים, היה מצייר ברגליו".  לא נכון הדבר: רפאל בלי ידים – זה הוא דבר שבדמיון.  ואני, אמנם ידים היו לי, – אך כל המכשירים האחרים הדרושים לעבודת הציור חסרו לי הפּעם.  הציורים אשר נולדו במחי, פּרי הסתכלותי בחיים, נתבקשו להתלבש בצבעים, אך לך וצייר אם דירה קבועה ומכשירי הציור אין לך.  אז החילותי להטיל ספק בעצם ערכה של אותה האמנות, התלויה בדברים חצוניים ומקריים כאלה.

האמנות האמתית – נולד בי אָז לראשונה הרעיון – איננה קשורה בתנאים מקריים ובמכשירים חיצוניים.  האמנות האמיתית חפשית ואפשרית היא בכל עת, בכל מצב ובכל מקום.  רק זה הוא אמן, מי שמגשים את אידיאל היופי בכל מקום שהוא נמצא ובכל אשר יעשה.  היופי שלו איננו פרי רגעים ידועים מרגעי חייו, כי אם חייו בעצמם.  הנביא הוא סמל החי של האמת;  ישותו בעצמו מזכרת לבני האדם, כי יש אמת בעולם, אמת עזה מכל יד חזקה.  רק זה הוא אמן אמיתי, מי שהוא נביא היופי וסמל החי.  ומה הוא היופי? – האמת בטהרתה ובמעלתה היותר עליונה.  במקום שאין אמת שם אין גם יופי.

המחשבות האלה העירו בי גועל נפש אל התומכים והנדיבים.  הנביא, – אמרתי בלבבי, – האמן, המשורר צריך להיות חפשי ובלתי תלוי בדעת אחרים.  קרעתי את מכתבי המליצה אשר היו בידי ואחל לבקש לי עבודה, איזו עבודה שתהיה.  אם אביא את לחמי, אמרתי בלבבי, על ידי עבודה פשוטה, אָז אוכל להקדיש את השעות הפּנויות לאמנות נקיה, ליצירה אמיתית.

נפלא הדבר: בכל עת היותי רעב ללחם, היה לבי פתוח יותר אל דעות גבוהות.  ובימי געגועי ההם על היצירה החפשית, התגעגעתי לא רק על מנעמיה, על האושר  הצפון בה, כי אם, ואולי הרבה יותר, גם על היסורים הרוחניים הקשורים בה.  חביבים עלי אותם היסורים העמוקים עד היום הזה.  נחוצים המה סגופי הרוח וענויי הנפש להאמן, כי על ידם יתרומם, ויתעשר אושר פּנימי.  על ידי המעצורים והמכשולים אשר הוא פוגש על דרכו ועל ידי הפּגעים הפּנימיים המונחים בעצם היצירה – הולך ומתרקם ונברא אופיו  המיוחד של האמן.  מלחמותיו ונצחונותיו הפּנימיים ממלאים את כל חלל עולמו הרוחני ונותנים תוכן לחייו.

על הכל יוכל האמן לוותר בחייו, אך לא על יסוריו הרוחניים.  על ברכם נולדו היצירות היותר אנושיות והיותר נשגבות.  יש לי עתה הכל מה שה"עולם" חושב לתנאי ה"אושר" המקובל, אשר רבים רודפים אחריו, אך עני אני כיום  הרבה יותר משהייתי אָז.  היום חסרים לי אותם יסורי הרוח וגעגועי הנפש.  אָז, בימי עניי, היתה נפשי מלאה, אמיצה, שואפת, מתרוממת, חולמת, נואשת.  אָז היה לבי מלא רגשות ודמיוני – חזיונות, אָז מסוגל הייתי ללחום ולהתנגד לכל המעצורים הפּזורים על דרך היוצר, אָז מסוגל הייתי להנזר מכל מחמדי התבל ולצמצם חיי בפנימיות נפשי.  ועתה, בהיות ביתי מלא כל טוב, – נפשי ריקה ואין בה כל שאיפה רמה.  היוצר שבי מת, האמן שבי כבר גוע.  עתה אין אני מסוגל עוד ללחום עם תנאי החיים, עם תנאי הסביבה הנשחתה ולנחול נצחון,  עתה יש לי אמנם הרבה, – אך מה שיש לי לא קניני הפּנימי הוא.  החפצים והמטלטלים שיש לי, לא המה ברשותי, כי אם אני ברשותם.  עבד נרצע אני להם.  עתה, כאשר מת בי היוצר, יחיה בי רק בעל-המלאכה.  עתה אין עוד בכחי לשמח בציורי את עין אלהים, עין המשוררים והאמנים האמתים, את העין הבלתי משוחדה, כי אם את עינו של איזה זקן טפּש, או – איזו זקנה בלה.  עתה יבואו יום יום אל בית מלאכתי רק פּגרי-אדם, בחפצם להשאיר את צורת נבלתם לדורות.  והמנוולים האלה משלמים לי מחיר עבודתי במיטב כספּם.  אולם על מה אני מוציא את כספּי? – הנני מחקה את מנהגיהם וארחות חייהם של אלה, הנני מבזבז את כספּי על דברים המכלים את גופי, רוחי ונפשי.

מספּרים, כי באותן השנים אשר הצייר היהודי מונקטשי היה עסוק בציורו "התלוי", היה תולה את עצמו בכל יום על עץ עשוי כצלב ושוהה במצב זה שעות אחדות.  בשעת צליבתו היו מעתיקים את צורת גופו על ידי כתב-אור.  דבר זה היה דרוש להאמן, לא רק להשגת אמתות הציור של הגוף התלוי, כי אם עוד הרבה יתר להעתקת נשמת המעונה.  בכלל, יש צורך פּנימי לכל אמן אמיתי, לכל נביא וגואל, בסגופים ובענויים.  אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, גם האמנות אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה.  משה רבנו לא אכל ולא שתה ארבעים יום קודם קבלת התורה.  גם בזמננו אי אפשר להוריד איזה רעיון חדש מן השמים אל בני האדם ארצה, אי אפשר להורות להם תורה חדשה ודעה חדשה מתוך אכילה ושתיה, מתוך דשנים ופנוק הגוף.

________________

 

ו.

במינכן לא מצאתי כל עבודה להחיות את נפשי, לכן הלכתי לעיר הבירה המערבית נ., בתקותי למצוא שם עבודה לגוף ולנפש.  בבואי לבית הנתיבות הצפוני של עיר נ. פּגשתי את הצייר פּערל.  הוא למד שנים רבות באקדמיה למלאכת חרשים אשר בפטרבורג, אחרי כן "התחכך" כשנים אחדות בבתי המלאכה של הציירים במינכן.  במינכן לא דברתי אתו מעולם דבר.  הוא היה שם מטרה לחצי לעגם של חבריו.  כלם חשבוהו למין מפלצת של אמן.

בהזדמני עם פּערל בבית-הנתיבות, לא הכרתיו כמעט.  במינכן היה הולך לבוש בגדים קרועים, ומראהו היה כתרנגול שעלה מן הרחצה: מקומט, מכווץ, מעוך, כאלו היה זה עתה משוי מן המים.  אם היו לועגים לו בפניו, היה גם הוא שוחק שחוק של הכנעה והודיה, באלו היה גם הוא בעצמו מצדיק עליו את הלעג ומוצא נחת רוח בזה שהוא מהנה את הבריות בכעור פּניו ומעורר אותם בתנועותיו המשונות לבדיחות הדעת.  דומה היה, כאלו על פּניו כתובות המלים: "במחילה מכם רבותי!  אע"פּ שאני בכאן, הרי אני כאלו אינני ומציאותי בטלה ומבוטלה לפניכם;  בכל אופן הריני לפניכם ככלי שנוצר למלאותו בוז, ואתם מלאוהו כאות נפשכם!"  – עתה היה פערל בעיני כבריה חדשה:  כאחד "המשרתים הנוסעים", או כאחד עוזרי-הגלבים: מבוסם, מכוחל ומפורכס.  שפמו הצהוב היה מסולסל ומחודד בקצותיו, כזנב עכבר.  השערות הקשות האחדות אשר על גבחתו היו עשויות למשעי.  בגדיו היו חדשים ונקיים וכולו מגוהץ ו"חלק".  על פי צורתו ומראהו לא הייתי מכירו כלל – כה שונה תארו החיצוני – אבל דבר אחד נשאר בו, אשר הטביע עליו את החותם הישן:  איזו סמנים של אדם-ארנבת.

פּערל נפל על צוארי וידרוש לשלומי בחבה יתרה.  וכעבור רגע עזבני, וירץ הנה והנה ויחפּש את מי.  ועוד הפּעם שם אלי וישאלני:

– הראית את דודתי, אולי נסעת יחד את דודתי?  הנני מחפּש פּה את דודתי.  דודתי היתה צריכה לבוא במסע זה...

– איזו דודה?

– דודתי, – ענה פערל בקוצר רוח – האם לא תדע את דודתי יחנה הגבירה?

פּערל עזבני עוד פּעם ויסובב כמשוגע לבקש את דודתו יחנה הגבירה.  שמחתי על שהתפּטרתי מפּניו וברצוני היה לצאת מבית הנתיבות, אַף כי לא ידעתי אָנה אפנה ואנה אלך: בכיסי היו רק מטבעות אחדים של נחושת.

– דודתי איננה, כפי הנראה עוד לא באה, קרא אלי פערל מרחוק, ברוצו לקראתי – זה שלשה ימים הנני משכים ומעריב לבית הנתיבות לקבל את פּני דודתי יחנה הגבירה, – והיא, כמו להכעיס, איננה.  לא למותר יהיה לי לקבל עתה את פּניה, בהיותה נוסעת עם צרור מלא כסף...

הפניתי שכמי ללכת, אך פּערל לא הרפּה ממני, וידבק בי כ"פגע רע" ויקיפני בשאלותיו:

– מה אתה עושה פה?  אנה אתה נוסע?  מה שלום הצייר חייקין ומה שלום טרייטיל ופייטיל במינכן?  היש לך פה מכיר ומודע?  איפה עתה מרים?  ומרגלין עודו רוק?  וגוטמאן משוגע כשהיה?

על כל שאלותיו עניתי אותה תשובה קצרה אחת:

– באתי הנה לבקש עבודה, איזו עבודה שתהיה...

פּערל חשב מעט עד כי התעורר פּתאום  כמו מתרדמה, ויקרא אלי בקול מלא חמלה ותחנונים:

– בא נא אתי, חבר, בדירתי תגור וגם עבודה אמציא לך.  אל תדאג, חבר, דע לך, כי פּערל הוא עתה אחד האנשים החשובים בעיר נ.  ומהלכים לו בבתי-הגדולים.

דרך אחרת לא היתה לי, ואלך אחריו.

פּערל הביאני אל דירתו.  הוא גר בעליה קטנה בקומה החמישית.  "חברי" פנה אל בעלת-דירתו בדבריו הממושכים, שנשמע בהם כעין זמר משונה, ויאמר:

– שרתי, יקירתי, נדיבתי, – האיש הזה – הוא הורה באצבעו עלי – האיש הזה חפץ לגור אתי בחדרי.  הוא לא יתפוס פה מקום כלל וגם שאון לא ירבה.  איש טוב הוא, וגם מנחה יקרה יביא לך.  הגידי נא, שרתי, מה את אוהבת, יין פּורטה או יין קפּריסין?...

בעלת הדירה עותה את פּניה.  כנראה, הבטיח לה שכנה לא אחת להביא מנחות ומתנות, ואף פּעם לא קיים.  אחרי אשר חשבה מעט אמרה:

– אבל בכל זאת, הלא שני אנשים יגורו עתה בחדרי... הכלים, השמיכות, הכל הולך ומתמעך.  הלא עוד מטה אחת דרישה בחדר...  ואנכי הנני רק אלמנה עניה, זקנה, ושכר הדירה עולה, אדוני, משנה לשנה...

– מה בכך...  הבלים...  חברי יישן – הרגיע פּערל את רוח האלמנה – על הספה, מטה לא ידרוש כלל...  בכליך לא יגע, לא יחסיר מהם חלילה מאומה...  חברי הוא איש זהיר, ישר, שקט, שלו...  ובחג-הלידה יביא לך תשורה יקרה...  חנם לא יחפּוץ...

האלמנה הניעה ראשה, כחושבת מחשבות, ותצא.

שני החלונות של החדר נשקפו החצרה, על פּני הגגות.  האור, אשר חדר מבעדם במדה מצומצמה, היה כהה.  על השלחן אשר לפני המטה ראיתי תנ"ך ישן בכריכה מעוכה ועל ידו אחד הספורים הרוסים משנות החמישים.  התנ"ך, כפי הנראה, היה לפערל זכרון יהדותו, והספּור היה שריד השכלתו הרוסית, זכר לשאיפתו קדימה.  פּערל לא אהב את הספרים, לא אהב גם את האמנות.  הוא אהב רק כסף וגם את בגדיו, אשר שמרם יותר מבבת עינו.  פעמים אין מספּר היה מנקה אותם ומחליקם בידיו בכל יום.  ב"חוש" מיוחד היה מגלה את אותן החנויות, שבהן יש הזדמנות לקנות בגדים בזול.

עבודתו אשר התפּרנס ממנה בעיר נ.  היתה: העתקה מתמונות פוטוגראפיות בנתר, ומלבד זאת היה מקבל "תמיכות" מקופּות של צדקה.  תעודות רבות היו באוצרו מידי גדולי הציירים והסופרים, כי אמן נעלה הוא הראוי לתמיכה.

פּערל ידע להטות לחפצו כתבנים ידועים, אשר חמלו עליו ויכתבו אודותיו מאמרי-בקורת ויהללו וירוממו את ציוריו, אשר ברצונו לצייר ועדיין לא התחיל בהם.  ותיק מיוחד היה לו שבו נאצרו כל גזרי העתונים אשר בהם נזכר שמו לשבח, ואת התיק הזה היה פותח לפני כל איש אשר ראהו בפעם הראשונה בבקשה לקרוא את אשר כתבו עליו המבקרים ולא הרפּה עד אשר מלאו את משאלתו זו.

עוד לא נחתי שעה קלה מעמל הדרך ופערל כבר נתן לי עבודה: לגמור את העתקתה של אחת הפוטוגרפיות.  חדשים אחדים עברו עלי בעבודה לא-נעימה ממין זה, וחלף עבודתי זו היה פערל מספיק את צרכי בדוחק רב.

ומעט מעט שעבדני פערל וישתרר עלי עד כי לא יכולתי עוד לשבת אתו בכפיפה אחת, כי לא רק את שכרי עשק, כי אם גם את רוחי.  עבודה קשה עבדתי כל היום בחורו הצר;  משולל הייתי כל הימים האלה אור ואויר, שיחות רעים ותנועה חפשית.  נדמה לי, שבקרבתו של פּערל נחנקו בי כל רגשותי ומחשבותי.  בכל כחותי התאמצתי להגאל מידיו ולמצוא לי עבודה במקום אחר, למען אוכל עמוד ברשות עצמי.  אך לא נקל היה הדבר.  מספּר הציירים בעיר נ.  היה גדול ורובם בקשו עבודה ולא מצאוה.

יום סגריר היה.  כלוא ישבתי בחדרי ואעבוד עבודתי המיכנית כמעט.  טפות הגשם הכו על זכוכיות החלון מאז הבוקר במדה קצובה, כאלו ספרו את רגעי החיים הריקים והעצובים.  שממון רוחי הלך הלוך וגדול.  וכבוא הלילה הפסקתי את עבודתי, ואתהלך בעליה הקטנה אָנה ואנה.  כל קול, מלבד קול טפּות הגשמים, הנופלות בעצלתים על זכוכיות החלון, לא נשמע בקרבתי.  רק מעת לעת נשמע קול אנחת האלמנה הזקנה אשר ישבה כפופה מאחורי המחיצה.  בקשתי ספר לקרוא בו, למען גרש את העצבת מלבבי, ולא מצאתי.  ברגעים האלה הרגשתי את כל כובד ההויה ואת מרירותה.  השאלה: "מאין ולאן" נקרה במחי בלי הרף.  ידעתי, כי תשובה אין.  נדמה לי, כי רוב בני האדם אחים ברוח המה לפערל, אשר יתנועע כצל על פּני הארץ מבלי בקש פּתרונים לחידת החיים.  וגם לא כחידה המה החיים בעיניו, כי אם מין "יריד", שוק של סוחרים בבלויי-סחבות, וכל המרבה שאון, כל המרבה לסחור, להונות ולקנות "מציאות", – הרי זה מאושר.  הבטתי על הפוטוגרפיות ועל העתקותיהן הנעשות בידי, וישתומם בי רוחי על הבלי בני-אדם-נמלים, אשר יבקשו להשאיר לבניהם אחריהם את צל צלם.  אמנותם של הציירים נראתה בעיני בשעה ההיא כמשנה הבלי החיים, כהעלאת גרה של סכלותם, דמיונותיהם, הזיותיהם וחזיונותיהם של בני אדם קטנים וריקים.

עודני עומד תפוש במחשבותי והנה יד נגעה בשכמי: נשאתי את עיני כמתעורר מתרדמה ואראה לפני את פּערל.  פּניו היו צוהלות, ועל שפתיו הכמושות תעה שחוק מעורר גועל נפש.

– ראה נא חברי, – קרא פערל בשמחה – את אשר הבאתי.  ההצלחה האירה לי היום את פניה.

"חברי" הניח על השלחן צרור גדול ויוציא ממנו חבילות של מכנסים ישנים וחדשים.

– מה אתה אומר, חברי, לסחורתי זו?  ראה נא, חביבי את המכנסים החדשים האלה קניתי ב"רחוב היהודים" בזול גדול, כמעט בחצי חנם...  שער נא כמה שלמתי בעדם?

– יקח האופל אותך ואת מכנסיך! – נהמתי בכעסי.

– אל תכעוס כה ידידי, – נחם אותי פערל – גם לך, אהובי, אתן במתנה מכנסים מן המובחר...

ישבתי משמים בפנה ויגוני שב אלי.  פּערל בשכרון הצלחתו לא שם את לבו אלי ויוסף לטפּל בחבילת מכנסיו, בודק אותם לאור המנורה, ממשש אותם בידיו הצנומות, מהפּכם לכל עבר, מקפּלם ומחליקם ומוציא משפּטו על טיבם וערכם:

– המכנסים האלה – "מציאה של גנב" הם...  פּערל לא יקנה סחורה שאיננה מציאה...  וגם אלה לא רעים הם כל כך, דרוש רק לתפור עליהם טלאים אחדים.  בכל אופן שוים הם את הכסף אשר שלמתי בעדם.  טוב ללבוש אותם בימות הגשמים...  ואלה הלא בודאי מציאה הם!  עשוים מאטון אנגלי ממש...  ועוד חדשים הם, כאלו זה עתה יצאו מתחת המחט...

– חדל לך, פּערל! – קראתי ברוגז ואסב את פּני אל החלון. 

– מדוע הנך סר וזועף היום – שמעתי מאחורי את קול פּערל – ותפנה אלי עורף?  כמדומה לי, שרעה לא עשיתי לך...  הן בבואך הנה בחוסר כל הביאותיך אל תחת צל קורתי וכל מחסורך עלי...

לשמע דבריו האחרונים רתחו דמי בקרבי.  חפצתי להרים עליו את קולי, אך מלים נעתקו מפּי.

– ראה נא – קרא פערל  בקול של פּיוס – ראה נא את המכנסים אשר הבאתי לך.  נסיך הנסיכים לא יבוש בהם...

– דום מנוול!  – קראתי בקצפי – ואם לא, אשים מחנק לצוארך...

אימתי נפלה על פּערל.  מוג לב היה, וכל גערה הפּילה עליו פּחד.

– מה אתה כועס חברי? – התחנן פּערל בקול רועד – הן אני רק טובתך אני דורש, גם מכנסים הבאתי לך...

– אם לא תחדל מדבר, אשליך אותך ואת מכנסיך החוצה...

– טוב, טוב, לא אדבר דבר, אשים מחסום לפי...  אך על תכעוס...

בדבר פּערל את דבריו האחרונים השתטח על צרור המכנסים, כאלו ירא פּן אשליכם החוצה.

למראה הזה לא יכולתי התאפּק משחוק.

– אין כל שחוק בזה, – חנן פּערל את קולו, שהיה כקול סריס – לכל אחד ואחד יש תאוה ותשוקה מיוחדה.  אתה, למשל, הנך מתאוה לקבץ העתקות-חרט מציורי האמנים הגדולים, ואני אוהב להרבות את מספּר המכנסים אשר במלתחתי...  אך היום יש לי גם סבה מיוחדה לדבר...

פּערל הפסיק לרגעים אחדים את השתפּכות נפשו.  אחרי כן שב לדבר בקול איש המגלה סוד:

– המכסה אני מאוהב נאמן כמוך דבר?...  חלילה!  לא אכחד ממך, כי נמאסו עלי חיי רווק זקן...  עתה, אחרי אשר השאתי את כל אחיותי, בא מועד לבנות גם לי בית...  וההצלחה האירה אלי פניה...  מצאתי חן בעיני אלמנה, והיא גם ממשפּחה מיוחסת בישראל.  אמנם זקנה היא ממני, אך מי ישים לב בימינו לקטנות כמו אלה...  העיקר הוא שיש לה כסף, וכמדומה לי – לא מעט, וגם אנכי קבצתי על יד סכום לא גדול, ואם אשא אותה לאשה – והנני מגלה לך סודי: דבר זה קרוב לגמר – איסד מכתב-עת מצויר בעד תופרי בגדי נשים, – דבר זה יכול היות לעסק טוב עד מאד, וגם לך, חברי, תהיה עבודה רבה, ואת שכרך לא אקפּח, חלילה, הן יודע אנכי את נפש העני.  עוד לא שכחתי את ימי עניי ואת תעניותי התכופות בפטרסבורג ובמינכן.  ומעתה תבין, כי כעת יש לי צורך בסחורה זו שהבאתי...  הן האלמנה, אשר שמה עיניה בי, עשירה היא מנעוריה והורגלה לערוך את האדם רק על פּי בגדיו...  ובכן, מה אתה כועס?

חמלתי באותה שעה על הבריה האמללה אשר לפני...

*   *   *

למחרת בבקר עזבתי את חברי, על מנת שלא לשוב אליו עוד.  כשני חודשים הייתי נודד בעיר הבירה.  בקשתי פרנסות ועבודות שונות, אך התחרות היתה גדולה,  ההצעה מרובה והדרישה מועטה.  בבואי לבקש עבודת סבל או מרצף חוצות העיר, הביטו עלי כעל "יד-נקיה", כעל "אינטליגנט", שלא הורגל בעבודת הגוף, ובבואי לבקש עבודה בבתי המלאכה של הציירים, חשדוני בקבצנות ובחטאים שלא חטאתי מעולם.  חטאי היותר גדול היה – עניי הנורא.

בימי נדודי אלה הייתי מבקר כמעט יום יום את בתי אוצר-התמונות ואת תערוכות האמנים.  כשכור הייתי מהמון הרגשות, מתענוגי העין ומשפעת החיים.  עולמות חדשים נגלו אז לפני: העולמות אשר ברא דמיון האדם בתקופות שונות ובארצות שונות.  אך, כפי הנראה, נהניתי מהעולמות האלה יותר מדאי.  הנאת היופי טובה היא לאמן רק בשעה שהיא מעוררת ומחדדת את חושיו, רק בשעה שהיא מוציאה לאור החיים את העולמות הנרדמים בו, את כל החבוש במעמקי נפשו.  טובה הנאת היופי בשעה שהיא קשורה ביצירתו של הנהנה עצמו.  אולם רחוק הייתי אָז מכל יצירה פנימית,  על כן ההנאה המרובה אשר נהניתי מיצירותיהם של אחרים הכבידה סוף סוף על כנפי רוחי ואקוץ בכל תמונה וציור.

*   *   *

אחרי אשר לא מצאתי עבודה בבית-מלאכה של צייר, אחרי אשר התיאשתי בכלל מהאמנות ומהעוסקים בה, קבלתי עלי עבודת רושם-תבניות לבנינים במשרדו של הבנאי העברי גרוסמן, שהיה מפורסם כבונה בתי תפלה לעברים וגם לנוצרים.  הוא היה אחד מיועצי-העיר ואחד מראשי הקהלה העברית.  גם ראש לחברות של צדקה, של ספרות ושל מדע.

בבואי בפעם הראשונה אל הבנאי גרוסמן לבקש עבודה, היה מסדרון ביתו מלא אנשים ונשים.  רובם באו לבקש משרה או עבודה, תמיכה או מכתבי מליצה.  גרוסמן היה מרגיש עונג מיוחד לראות ולדעת כי אנשים רבים ושונים דורשים לעזרתו, לעצתו ומליצתו.  ימים אחדים דחה אותי הבנאי ב"לך ושוב", עד אשר המציא לי עבודת רושם-תבניות בלשכת עבודתו בשכר לא רב.

יותר משנה עבדתי בלשכת הרושמים של גרוסמן.  במשך הזמן הזה לא התעוררה בי אף פּעם אחת התשוקה להביע בצבעים איזה רעיון על ידי דמות וצורה.  עיף הייתי מיסורי היצירה הפּנימית, מנדודי הגוף והנפש.  על כן כמעט שמח הייתי בעבודתי החדשה;  וכל אשר הוספתי למשוך קוים ולשרטט שרטוטים מדודים וקצובים בלי רוח ונפש, כן הוספתי להתענג על העבודה המכנית הזאת, שלא דרשה ממני יגיעת הרוח.  במשך הימים האלה שונו גם ארחות חיי.  הורגלתי מעט מעט לחיים אזרחים בנוסח אשכנז.  עבודתי המכונית החדשה והסביבה החדשה – סביבת שכירי חודש, פּקידים ומשרתים המתנהגים בחיים על-פּי תכנית קבועה – הטביעו את חותמן המיוחד על כל דרכי ונמוסי בעת ההיא.  בכל עת אשר יצירתי הפּנימית נחלשה ונתמעטה ועצמיותי נתבטלה ונתכוצה, אָז גברה עלי יד הסביבה, אז נכנע הייתי לכל התנאים החיצוניים.  אולם באותם הימים אשר עצמיותי היתה מתעוררת בי בחזקה ודורשת תפקידה, באותם הימים אשר כח יצירתי הפּנימית היה מתעורר בי לתחיה, אָז כצפּור דרור הייתי, שאיננה מקבלת מרות, אָז הייתי מתאמץ לנצח את התנאים החיצוניים, המעצורים והמכשולים אשר על דרכי, אז השפּעתי אני על הסביבה.

במשך הימים ההם שהייתי בא על שכרי מדי חודש בחדשו ביום קבוע, לא היו הוצאותי מרובות מהכנסתי.  אכילתי, שתייתי, מלבושי ודירתי היו לפי ערך שכרי.  בימים ההם הורגלתי, נגד טבעי, לדקדק דקדוקי עניות בחשבון הפּרוטות.  לא עבר עלי אף יום אחד בלי ארוחה, ולילה אחד בלי לינה במטה מוצעת.  לא פזרתי כספּי לאחרים, כאשר גם לא נהניתי משל אחרים.  לא עבר עלי אף יום אחד, מלבד ימי חגיהם ושבתותיהם, בלי עבודה, אך העבודה הזאת היתה במדה וקצב, בשעות קבועות ביום.  בימים ההם חדלתי להבין את ארחות החיים המוזרים של האמנים היוצרים, אשר לפני זמן-מה  הייתי וחייתי גם אני כאחד מהם.  בלתי מובנות היו לי עתה אותן הזריחות והשקיעות של הנפש, אותן העליות והירידות של ההויה הפּנימית ואותם המעברים הפּתאומיים במעמדות-הרוח.  עתה שבע הייתי.  אולם זאת היתה רק שביעות הגוף, זאת היתה שלוה חיצונית.  ברגעים ידועים הייתי מרגיש בי כעין תביעה פנימית, הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש.  אך הרגעים האלה היו עוברים וחולפים חיש מהר אחרי שתותי כוס שכר בחברת רעי החדשים.  סביבתי החדשה היתה של אנשים בינונים, שאין להם בעולמם אלא פרנסתם ועניניה הקטנים וצרכי הגוף של יום יום.  שאיפותיהם ואידיאליהם הם: משרה יותר   גבוהה, שעבודתה מועטת ושכרה מרובה, פּלגש יפה, סוסים ומרכבה, משרתים לבושים בגדי שרד, בית חמדה במגרש העיר;  – כל הדברים האלה היו כמרום האושר בעיניהם.  את צרכי הרוח ויסוריו לא ידעו, גם לא חפצו לדעת.

בימי שבתי במינכן ראיתי סביבי רק אמנים, ציירים ומפסלים, תלמידים ומורים, ציורים ופסלים.  השאלות הנוגעות לחליפות האור והצללים ולפעולות הצבעים על עין האדם – עמדו ברום עולמי.  שאלות אחרות וענינים אחרים, מלבד אלה הנוגעים ישר אל האמנות – לא ידעתי.  העולם הגדול, עניניו הרבים והסבוכים, החיים ושלל גוניהם, וים המציאות ונבכי התהומות – היו זרים לי, וגם בשנה הראשונה לעבודתי בלשכת הרושמים של הבנאי הייתי שקוע רק בעולם אשר מסביב לי: בכל אותן הקטנות, הסכסוכים הזעירים  והענינים הפּעוטים של החוג הקטן אשר בו חייתי.

הבנאי לוי, עוזו הראשון של גרוסמן, התאמר תמיד בהשכלתו ובידיעותיו.  חברי הביטו אליו בעיני קנאה.  הוא היה בעיניהם מוצלח והצלחתו גזלה שנתם בלילות ומנוחתם ביום.  הוא עלה במשרתו מעלה מעלה בפסיעות גסות.  את שכרו הגדילו משנה לשנה, וגם אלמנה עשירה לקח לו לאשה.  בשחוק הקלפים וגם בחברת הנשים קלות-הדעת היה הוא תמיד המצליח.  לולא שם משפחתו העברי, היה כבר – לפי השערת חבריו – ל"יועץ-הבנין" מטעם הממשלה.  נבאו לו, כי בעוד שנים אחדות יעלה לגדולה ויהיה אחד הנבחרים לבית-המחוקקים.  ההצלחה, אשר האירה לו תמיד פּניה, חשכה את נפשו גם מצער גדול בנים ומההוצאות הרבות הדרושות לחנוכם, כי עקר היה.  כלב קטן, בעל שער מסולסל היה לאשתו במקום בנים, ובכבוד כלב-שעשועים זה היו חייבים כל חברי, שהיו חונפים ללוי בפניו, למען ימצאו חן בניניו ועל ידי זה גם בעיני גרוסמן.  זה האחרון היה מביט על כלנו ועל ערך עבודתנו וכשרונותינו לא בעיניו הוא, כי אם בעיני לוי, אשר גם הוא היה רואה את האנשים והדברים בעיני המטרונה לוי, שהיא בכספּה הרימתהו על.  וכל הפּוגע בכבוד כלבה היה מתחייב בנפשו.

פּעם אחת בקשתני אשת לוי לצייר את פּני כלבה.  היא שמעה מפי בעלה כי צייר הנני, ורק בבקשי לי מטרה יתר גבוהה בחיים, בחרתי בעבודת רושם תבניות לבנינים.  כבואי אל בית לוי, קבלתני אשתו בסבר פּנים יפות.  היא התאמצה להראות לי חבה יתרה וגם ענוה יתרה, בחשבה, כי אני, שהנני רק אחד השכירים הקטנים בלשכת-הסופרים של גרוסמן הגדול, לא ארהיב עז בנפשי להיות בביתה חפשי בתנועותי ובנמוסי.  אולם מתוך כל החבה שהיתה שפוכה על פּניה העגולות והרחבות היה נכר רוחה הסר והזועף.

– חלום רע חלמתי, – החלה מרת לוי ואנחה ממושכה התפּרצה מקרבה – חלמתי, כי קרבו ימי קיסר, זה כלבי הנעים, למות.

בדברה את דבריה אלה העבירה את ידה המסורבלה בשר על גב החיה, אשר רבצה לרגלה.  ויהי בראותה, כי אנכי עומד מחריש ומשתומם, הוסיפה לדבר:

– אמנם יודעת אני, כי החלומות שוא ידברו, הן רואָה אנכי, כי שלום לכלבי הנחמד...  הוא אכל היום נתח בשר, אשר יספּיק לחמשה...  זולל וסובא הוא קיסר שלי, שבע לא ידע.  אבל מי יודע, אמרתי בלבבי, הן גם סוף הכלב למות, ויש אשר החלום בא כמבשר רע, חלילה...  זוכרת אנכי, כי שבוע אחד לפני מות אמי ראיתיה בחלומי מוטלת בארון...  על כן אמרתי לצייר את פּני כלבי, והיה בבא עתו תהיה לי תמונתו לזכרון עולם...

קשה היה עליה לגמור את דבריה.  רסיסי דמעות הראו בין ריסי עיניה.  אך בראותה כי דבריה לא נגעו עד לבי ואין אנכי משתתף בצערה, הביטה אלי בעיני חמלה, ותקרא בקול יגון:

– רואה אנכי, אדוני, כי תתפּלא ליגוני ולא תבין לפחדי, אבל אלו ידעת עד כמה קשורה נפשי בכלבי זה, כי אָז אחרת חשבת...

בקשתי מלים להצדיק את שתיקתי וקור רוחי למשמע דבריה ואנחותיה, אבל אשת לוי לא נתנה לי לכלות את התנצלותי.  כפי הנראה מצאה נחת-רוח מיוחדה בשפך-שיח ע"ד גודל אהבתה לכלבה, אשר נרדם בעינים סגורות לחצאין.  היא כרעה להיטיב את המצע הרך, אשר הקיסר שכב סרוח עליו ויחלום חלומותיו הוא, חלומות שלא היו כל כך נוראים כחלומות של גברתו.  ובקומה מעל המרבד, הניעה ראשה ותאמר:

– אכן היהודים, – סלח לי אדוני, – לא אליך אני מכוונת בדברי – היהודים לא ידעו את נפש החיה, נשגב מהם לאהוב את הכלב הנאמן לאדוניו...  דוד יש לי, יהודי בן הדור הישן, בן בלי תרבות, והוא שוחק תמיד לאהבתי לקיסר כלבי...  רעיה יש לי בפריז, אלמנת הגרף אורביל, אשר במות עליה כלבה אהובה הקימה לו מצבת-שיש יקרה בשדה הקברות לכלבים, ועל המצבה חרות, באותיות מוזהבות, שיר יקר אשר חבר אחד המשוררים ממכיריה.  ויהי בספרי דבר זה לדודי בהתפּעלות רבה, – היינו אני ורעותי ממש כמשוגעות בעיניו.

השקפתי על דבר הכלבים וספקותי על דבר "השארת נפשם" לא מצאו אמנם חן בעיני אשת לוי, אך ציור פּני כלבה, אשר עבדתי בו שבועות אחדים, הפיק ממנה רצון, ותהי מאושרה לאין קץ.  ביום שנגמר הציור עשתה משתה-תה לרעיותיה, וכל אחת מהן הרבתה לפזר תהלותיה להציור ולהצייר.

בחסד אשת לוי עליתי במשרתי בלשכת הרושמים, גם את משכורתי לחודש הגדילו.  גרוסמן הפקיד אותי למשגיח על הפּועלים ועל כל העושים במלאכת הבנינים.  מידי קבלו את שכרם ואנכי דרשתי מהם חשבון.  אָז באתי במשא ומתן עם אנשים חיים, עם צרכים ממשיים ועם תביעות ממשיות.  נקל לי לרדות בצבעים;  לא כבד היה עלי לפנים גם להספיק את התביעות הפּיוטיות של האמן, אך מה קשה היה לי לרדות באנשים חיים, לשאת את טרחם, ריבם, משאם ומתנם.  קשה היה לי גם לראות, מה כבדה עבודתם ומה דל שכרם.  יום יום שמעתי את תלונותיהם של הפּועלים על הבנאי גרוסמן ופקידיו.  ובאמת נוכחתי, כי אלה האחרונים מביטים עליהם, על הפּועלים, כעל "חומר אנשים", כעל מכונות בלי רוח חיים.  גרוסמן היה רואה את עצמו כבחיר המין האנושי, אשר כל אלה הפּועלים לא נבראו אלא לשמש לו, להעשירו ולהאדירו.

בכל יום ויום היו מתקבצים במסדרון ביתו של גרוסמן נודדים עברים אמללים, הנעים על פּני הארצות ומבקשים בהן איזו נקודת-אחיזה ועבודה כל שהיא, והמה קוראים לעזרה באזני אחיהם אשר לא הגיעה הרעה לנפשם.  האמללים האלה היו מאמינים, כי הבנאי גרוסמן הוא בבחינת "הכל יכול".  רואים היו את הדר תפארת היכלו ומעמד משרתיו, ושומעים היו את כל כבוד כנויו ותאריו, – ויחשבו, כי דבר לא יבצר ממנו, כי ידו לא תקצר להושיע לכלם, אם רק יחפּוץ, אם רק יתעורר.

באמת לא היה כחו אלא בפה להבטיח הרבה.  ובבוא אליו אחיו בני עמו להתחנן לפניו, כי יתן להם עבודה, עבודה בחמר ובלבנים, במקומות הבנין, – היה נותן להם מכתבי-מליצה לחברות של צדקה.

– אבל לא חסד ולא צדקה הננו מבקשים, כי אם עבודה, לו גם עבודת פרך, – קוראים אליו אחיו העניים.

– העבודה בחמר ובלבנים היא לא לפי כחכם, – ענה אותם הבנאי רכות – לא תוכלו שאתה...  לכו איפוא והתפרנסו זה מזה בערי השדה, בעירות הקטנות.

אימת היהודים הנודדים, הנרדפים והמגורשים נפלה עליו מיום הכירו אותם.  הוא ירא פן ישא את חרפּתם, פּן יסכסכו את הפּועלים הנכרים ויסיתום לדרוש תוספת שכר עבודתם.  היהודי הוא יותר פּקח;  היהודי הוא אח, וגם צרכיו יתר מרובים, על כן גם תביעותיו יתר מרובות.  "ומי כהפּועל העברי – היה אומר לי גרוסמן בלחישה – מסוגל להביא תסיסה, מהומה ומבוכה בחברת הפּועלים שאינם יהודים".

והפּועלים הנכרים היו שונאים שנאת מות את הבנאי היהודי.  בפניו היו מרכינים את ראשם ומקבלים למראית עין את מרותו, אך כמעט הלך מהם – היו שולחים לו לשון, לועגים לו, מנאצים ומקללים את מקורו וגזעו ועושים מעשים נוראים להרעימו ולקלקל את תכניתו, למען יוציא מתחת ידו בנין שאינו מתוקן.

בהשתדלותי נתקבל יהודי פולני אחד בין הפּועלים העובדים בחמר ובלבנים.  בקנאה יתירה היה עובד עבודת פּרך.  הוא היה סבלן, חרוץ ואיש שמח בחלקו הדל, בחפץ לבב היה משרת לכל אחד  הפועלים הנכרים.  לפעמים היה מתאמץ לבדח את דעתם על-ידי מהתלותיו וחדודיו השנונים.  הפּועלים הנכרים היו שוחקים וצוהלים לשמע החדודים החריפים של היהודי ועם זה היו לועגים לו, לבעל החדודים האלה.  הפּועל היהודי היה שומע חרפּתו מפיהם ואינו משיב דבר, היה נעלב ואינו עולב, כי גם בישרו, גם בצניעותו בעניני אישיות וגם בנזירתו משכר היה לשחוק להם.  הפועלים הנכרים לא ידעו, בעצמו של דבר, מדוע הם שוחקים ליהודי טוב הלבב, מדוע יכעיסוהו וירגיזוהו, והוא, לא לבד שלא עשה להם רעה מעולם, כי אם גם את פּרוטותיו האחרונות היה נותן או מלוה להם.  המה היו מכעיסים את הפּועל היהודי מבלי דעת מדוע, אבל ע"פּ ההרגל היו עושים כן.  נראה להם, כי כן צריך להיות ואי אפשר כלל באופן אחר, כי חוק עולם הוא.  הם שחקו להיהודי וירגיזוהו, יען כי הוא היה החלש שביניהם, היחיד השונה מכולם, יען כי אגדות רבות מלאות שנאה להיהודים היו שגורות בפיהם מילדותם.  הפֹועלים הנכרים, אשר רובם היו סוציאל-דימוקרטים, היו אמנם מודים בפיהם בתורת מנהיגיהם, כי אין הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, כי כל האנשים שוים המה במשפּטיהם וזכיותיהם.  אבל כל זה היה רק להלכה, ואולם במעשה, כשראו לפניהם יהודי ממש, לא היו יכולים להבליג ברוחם, לבלי שפוך לעגם עליו ולבלתי הרגיזו.  הדרשות ששמעו מפי מנהיגיהם והמאמרים אשר קראו בעתוני מפלגתם לא נקלטו ולא נתפּסו היטב במחם, לא נהפכו לבשרם ודמם.  השנאה והלעג ליהודים – זה היה טבעם, זה בא להם בירושה, זה היה הרגלם, שאחזו בו בלי על כונה ורצון מיוחד.  מהדרשות אשר שמעו והמאמרים אשר קראו נתקבל בלבבם ונתפס במחם רק אותו החלק האומר, כי להם בעצמם ישנן כל זכויות האדם, כי להם בעצמם המשפּט והכח.  המה הבינו, או יותר נכון, הרגישו, בתורת השתפנות רק אותן האמתיות היכולות להביא להם בעצמם הנאה ממשית, אבל אותו החלק שבתורה זו, האומר, כי גם ליתר החלשים, המשועבדים, יש משפּט האדם וכל זכיותיו, חלק זה היה להם כאותיות מטושטשות ופורחות באויר.  עוד זאת: המה חשו, כי גם המנהיגים בעצמם, גם העברים שביניהם, גם כותבי המאמרים הראשיים שבעתוניהם, יש להם טינא בלבם על היהודים, אם גם יתאמצו להסתירה.

משה, הפּועל היהודי, היה אמיץ-לב.  במקום סכנה היה הוא הראשון.  ובכל זאת היו חבריו הנכרים קוראים לו "מוג-לב", "ארנבת".  כל ימיו הנה נהנה מיגיע כפּו ויהי אוהב עבודה ומבקש עבודה.  ובכל זאת היו חבריו הנוצרים קוראים עליו תגר, באמרם, כי להוט הוא אחרי "סחר-מכר" וכי שואף הוא לחיות על חשבון אחרים.  המה לא ראו את היהודי אשר לפניהם.  המה לא באו בחשבון עם המעשים הקיימים לנגד עיניהם: – אָזניהם שמעו ועיניהם ראו רק את היהודי של האגדה, רק את היהודי, אשר יצר דמיון ההמון הגס.  המה ראו את אשר חפצו לראות, שמעו את אשר חפצו לשמוע.

משה היה קורא, בשובו מעבודתו, עד שעה מאוחרת בלילה בספרי חכמה.  הוא היה מיגע את מחו להבין את הכתוב בספר ה"קאַפּיטאַל" של מרקס.  זה הספר היה קדוש לו, כהתנ"ך לאבותיו.  השיטה הסוציאלית היתה כעין אמונה חדשה בעיניו;  בה בקש למצוא תשובה על כל שאלותיו.  הוא האמין, כי שטה זו תפתור את כל השאלות הסבוכות שבחברה האנושית ותשרש את כל הדעות הקדומות וההבלים מקרב לבות בני האדם.  דברי מרקס ותלמידיו, אשר הבינם הבנה שטחית, היו כמשפּט האורים בעיניו, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו.  כל איש שהיה מטיל ספק בדברי מרקס, היה בעיניו כמטיל ספק בישותו הוא, וכל איש, יהיה מי שיהיה, שהיה כופר בתורת בעלי השתוף, היה בעיניו כהדיוט וכרשע גמור.  כל מי שלא נמנה על מפלגת הסוציאל-דימוקרטים היה בעיניו כאיש היודע את האמת ומכון למרוד בה, או כאיש אשר לא זכה עוד ליהנות מאור האמת ומצוה היא לפקוח את עיניו.  בימים אשר לא מצא לו משה כל עבודה, או בימי חגיהם ואידיהם, היה מתוכח עם כל איש המתנגד לתורת בעלי השתוף או מטיל ספק בה.  הוא היה משתדל להראות ולהוכיח, כי הצלה וגאולה אחרת לבני האדם אין.  סוציאלי וקנאי אדוק היה, והמתנגדים לאמונתו היו ראוים בעיניו לכל ארבע מיתות בית-דין.  אַך בפועל לא נגע מעולם גם בזבוב שעל הקיר.  בעד שארית פּרוטותיו היה קונה את המגילות והקונטרסים החדשים של ה"מפלגה" וקורא בהם בעיון רב ובחשק גדול.  הוא היה מקמץ בכל צרכי גופו ונותן כל מה שיש לו לקופּת ה"חברים" בשמחה ובחדוה.

משה היה מתאמץ להשכיל את "חבריו" ולפקוח את עיניהם, ביחוד לשרש מלבם את שנאת הגזע.  אבל חבריו הנכרים לא חדלו מהתל ב"היהודי המלומד" הזה, על אשר לא ישתה שכר ועל אשר ירתע לאחוריו בשעה שמשרתת בית המזון נוגעת בו באצבע קטנה.

עקיצותיהם של חבריו לא היו מכאיבות את לבבו.  הוא היה סולח להם את דבריהם הקשים.  חושב היה בתומתו, כי רק את עון אחיו בעלי ההון, אשר לא ילכו אחרי תורת השתוף, הוא נושא, והוא הוא השעיר לעזאזל בעד חטאם.

בכל עוז היה מתנגד אל הלאומיות העברית.  כל יהודי, שהיה מדבר בשם הרגש הלאומי היה בעיניו כהולך חשכים וכמעכב את הגאולה.  בסתר לבבו היה אָמנם כרוך ודבוק במנהגי אבותיו ולבו נוהה אחרי חיי אחיו היראים.  אולם הוא חשב את רגשותיו העברים לשרידי קדומים, שחובה היא לבער אחריהם ולשרשם.  וכחוטא היה בעיניו, על כי בסתר לבבו פּועמת עוד רוח אמונת אבותיו.  על-כן היה מתאמץ להכחיד את רגשות היהדות אשר בנפשו, ואת כל האוחזים במנהגי הדת העברית היה מחרף בשם נוכלים וצבועים.  אך ככל אשר התעורר נגד היהדות בגלוי, כן הרחיבה והעמיקה זאת האחרונה את שלטונה יותר ויותר בבתי נפשו.  הוא היה מחלל את השבת ככל חבריו הנכרים, וגם בפיו היה לועג לקדושת היום הזה ולכל השומרים אותו.  אַך לבו היה נוקפו על עון זה.  בעבדו את עבודתו ביום השבת היו מצלצלות באזניו הזמירות של "יום זה מכובד", אַף כי בפיו היה מזמר את השיר "די אַרבייט האָך"...

________________

 

ז.

על ידי הפּועל היהודי הזה התקרבתי אל המפלגה הסוציאלית.  פּעם בפעם הלכתי לשמוע את דרשותיהם ונאומיהם של מנהיגיה.  משה היה ממהר לתת על ידי את כל החוברות והספרים החדשים של מוריה ומאוריה.  וכל אשר התקרבתי יותר ויותר אל מפלגה הסוציאלית, כן בלעה בקרבי שאלת העבודה והרכוש את כל יתר השאלות.  אָז האמנתי, ככל בני המפלגה, כי הטבת מצבם החמרי של בני האדם הוא התנאי הראשון והיחידי להתפּתחותם הרוחנית והמוסרית.  אָז ראיתי את כח ההשפעה של הסביבה על נפשי.  גם אני החילותי להאמין בדברי מנהיגי המפלגה, אשר הבטיחו להפּועלים, כי עוד מעט ויגיעו אל המטרה המקוה...

אנכי, אשר כל ימי נעורי עברו עלי ללא סדרים וללא משמעת, הבטתי ביראת הכבוד אל הסדרים הקבועים ואל המשמעת החזקה אשר בקרב מפלגת הפּועלים.  המכונות בבתי העבודה, הקצב והחוק והחיים בצבור, – כל הדברים האלה היו מרגילים למשמעת, לסדרים ולחיי שתוף.  בעת ההיא התמזגה, התמוגגה רוחי בחברת הפּועלים, כטפּת מים בתוך הים.  שאלת הכלל, עניניו וצרכיו היתה בעיני כשאלת קיומי אני.  גם אנכי נשאתי עיני אל החברה הבאה, אשר היחיד יהיה בה בטל ומבוטל, ורק הרבים יהיו בה המכריעים והמושלים ממשלה בלתי מוגבלת.  האידיאל אשר החיה אָז את רוחי היה: השווי המוחלט, העבודה המחויבת לכל בני אדם, החנוך הכללי של הילדים בבתי צבור.

לא עברו ימים רבים, ואני הרגשתי, כי עצמיותי, אישיותי, הולכת ומתבטלת.  הרגשתי יום יום את אפיסת ישותי הפנימית.  אך פּתאום באה מהפּכה בקרבי.  עצמיותי החלה לתבוע את עלבונה;  אישיותי דרשה את תפקידה. האמן אשר בקרבי, שהיה שותק לזמן ידוע מפּני שאון מכונת הכלל, החל לדרוש את שלו.  הוא החל לחלום את חלומותיו הוא, חלומות שונים מחלומותיהם של הפּועלים.  האמנתי אמנם בלבי בצדקתן של תביעות הפּועלים, אבל יחד עם זה הרגשתי, כי כאבר מדולדל הנני בחברתם, ואני לא חפצתי להיות עוד כלי עור בידי אחרים.

תשוקת היצירה התעוררה בי עוד הפּעם, אחרי תרדמה פּנימית של שנים אחדות.  אויתי להיות בעצמי דבר מה.  להיות את אשר אהיה, אך להיות בכל מלוא הויתי.  אָז החלה המלחמה בלבי בין השאיפות החברתיות ובין השאיפות האישיות.  יש שחשבתי, ועוד יותר הרגשתי, כי כשאני לעצמי מה אני, ואז חזקו געגועי על החברה, על חיי הצבור.  בשעות האלה היה נעים לי להרגיש את עצמי בתור יתד קטנה במכונה גדולה, בתור אחד מרבים, בתור טפּה מן הים.  ויש אשר הייתי שואף להתכנס ולהתכוץ בקליפּתי אני, ואתאו להיות בדד וזר בתוך ההמון הגדול, ואשנא בכל לבבי את החברה וחוקיה גדריה וסיגיה.

אחרי אשר התודעתי אל המנהיג הראשי של המפלגה הסוציאלית בעיר נ.  ואחרי אשר התבוננתי מקרוב אל דבריו ומעשיו, סר לבי מאחרי תורתו.

ראָדלר, מנהיג המפלגה, היה יהודי בן עשירים וממשפּחת רבנים.  הוא היה בעל כשרון-צבורי, איש מלא חיים ותנועה.  אחרי גמרו את חוק למודיו בבית מדרש המדעים, לא הרבה להתעסק בחכמת הרפואה אשר למד, ותחת זה הרבה להתעסק בעניני המדינה.  הוא נתן את ידו למפלגת "החפשים" ויקדיש להם את מיטב כחותיו וכשרונותיו.  ויהי כעבור שנים אחדות, והוא לא עלה בקרב הליברלים לגדולה, המיר את דתו ויהי לקתולי אדוק.  אָז נתן את ידו אל מפלגת המשמרים האדוקים וילחם בחרף נפש את מלחמותיהם.  אַך גם שם נשאר ב"סתר המדרגה".  אָז רשם את שמו בין בני-בלי-דת ויתחבר אל מפלגת הסוציאל-דימוקרטים.  את הכסף הרב אשר ירש מהוריו היהודים פּזר מעט מעט לצרכי המפלגה ומלחמותיה.  כמעט את כל עתותיו הקדיש לעניני הפּועלים, ויתהלך אתם כאָח ורע.  הוא  בעצמו לא נהנה מקופּת המפלגה, כי אם התפּרנס בדוחק רב מעבודת רופא באחד מבתי החולים.  במסירת נפש עבד עבודתו הצבורית, אולם אהבתו לשלטון לא ידעה כל גבול וחוק.  הפּועלים היו בעיניו כחומר ביד היוצר, אשר ניתן לגבלו על פּי תכנית ידועה.  אולם בעצמו של דבר לא היה ראדלר היוצר של החומר הזה.  הוא היה רק כלי-מבטאו  של ההמון, אבל לא נביאו או מנהיגו, יען כי לא היה מחזק ומרים את כח יצירתם הרוחנית  של הפּועלים, לא היה עוזר להתפּתחות אישיותם והשתחררות רוחם, כי אם חונף לנטיותיהם העורות, הטובות והרעות גם יחד.  דבריו, אשר השמיע ברבים בהתפּעלות שלא ידעה כל גבול, לא היו דברי נביא וגואל, דברי חוזה ויוצר, כי אם חד-קול תאותיהם ושאיפותיהם של בני ההמון.  ראדלר, אשר נולד בעצמו על ברכי יהודים, היתה בלבו שנאה מיוחדת אל בני העם הנרדף והמעונה, ואת השנאה הזאת היה מטעים הטעמה קלה במדברותיו ובמאמריו הנדפּסים, בידעו את רוח ההמון, השונא מטבעו את היהודים.  מעולם לא ערב את לבו להגן על היהודים, גם בעת אשר ברור היה לו, כי אתם הצדק, מיראתו, פּן יחשדוהו בהסברת פּנים לבני העם אשר מקרבו יצא.

ראיתי ונוכחתי, כי ראדלר זה, אשר הסוציאל-דימוקרטים היו כורעים לפניו ברך, עושה את מעשיו, דורש את דרשותיו ומנהיג את בני מפלגתו על-פּי פּרוגרמה  ידועה, אשר רוח ההמון הגס טבוע בה. 

איש כזה לא יוכל היות נביאי – אמרתי בלבבי.  קצר היה כחו להלהיב את דמיוני, לפעול על רגשות לבבי ולעורר את היוצר שבי.  ראיתי ונוכחתי כי ראדלר, ויתר המנהיגים חבריו אין בהם מאומה ממדתם של אותם יחידי הסגולה המרימים למעלה את המין האנושי.  ראדלר היה "בעל מלאכה" חברתי ומדיני, אם אפשר לאמר כן, ולא מצאתי בו אף צל של יוצר, של מחדש ומתקן.  המנהיגים ממין הזה אינם שואפים לברוא אנושיות חדשה, יותר אמיצה, יותר נדיבה;  המה אינם מבקשים לנטוע בלב בני האדם שאיפות יותר רוממות ותשוקות יותר אציליות, ויחד עם זה להציב לפניהם מטרות יותר נשגבות.  לזה יחסר להם לא לבד כח היצירה, כי אם גם החפץ והשאיפה.  המה שואפים רק להמשיך ולהאריך את קיומה של האנושות החולה והמקוללה, אך בהעתקת מרכז השלטון ממפלגה למפלגה;  ובהשתדלם להחיות בלב האדם את הרגש הצבורי, הם ממיתים בו יחד עם זה את העצמיות, את האישיות.

_____________

 

ח.

התעוררתי.  כל השנים האחרונות שעברו עלי, מעת בואי לעיר הבירה נ., היו עתה כחלום רע.  עתה נראה לי, כי לא אני חייתי את חיי בשנים האלה, כי אם איזה "אני" אחר, הנמצא בקרבי שלא מידיעתי.  עתה, כאשר התעורר בי ה"אני" האמתי, – נמאסו עלי חיי הטפלים, עבודתי המכונית, ומנוחה נגזלה מנפשי.  במצב כזה הנני נמצא בכל עת אשר יולד בי איזה רעיון חדש, והוא שופך עלי מיד חזקה את שלטונו.  עתה התעוררה בי תשוקתי להאמנות, לחכמת הציור, ביתר שאת.  כל יתר המחשבות והרגשות נכנעו, נאלמו ונחנקו בקרבי מכובד התשוקה הרמה הזאת.

עזבתי את עבודתי בלשכת הרושמים של גרוסמן, ואפּטר ממנו בשמחה רבה.

עתה, אחרי אשר היו לי מכירים רבים בעיר נ., לא היה קשה עלי למצוא עבודה בבית-מלאכה של אחד הציירים.

האציל הוהינואלד, בן משפּחה קתולית מיוחסת בעיר נ., קבלני לעוזר בבית-מלאכתו.  הוא היה עמוס בעבודה רבה, כי הרוזנים ובעלי-האחוזות היו נותנים לו לצייר את תמונותיהם.  וכל התמונות שהיה מצייר היו כמעט שוות, כאלו מפּני איש אחד נעתקו.  כל התמונות שהיו עשויות בידיו, היו בעלות-פּנים נפוחות וצבות, עינים קמות כעיני זכוכית ומבטן מוצק ומוקשה.  – שכרי לחודש היה עתה עוד פּחות מזה שקבלתי בלשכת הבנאים של גרוסמן.  אולם העבודה היתה עלי נעימה וגם לפי רוחי.  שעות ידועות ביום הייתי עובד עבודתו של ההינולד[ii], ויתר השעות ציירתי את הגות לבי.

שכרתי עליה קטנה במגרש העיר.  מחלוני היו נשקפים רוכסי-הרים, מצוקי סלעים והמים הכחולים של הנהר אשר בעיר נ. – אחרי אשר נתרחקתי, במשך שנים אחדות, מחיק הטבע, התרפּקתי עליו עתה בגעגועים רבים.  שעות רבות הייתי עומד על יד חלוני, מביט אל המראה הנהדר והנשגב.  כל מה שראו עיני, היה עתה מלהיב את רוחי ומרומם את נפשי.  הכל נראה לי כחדש, כאלו אני רואה זאת בפעם הראשונה.  כל עניני בני האדם וכל הויות החיים וסכסוכיהם נראו לי עתה כדברים קטנים, דלים וריקים מול מראות הטבע וחזיונותיו.  שכרון נעים מלא את חדרי נפשי.  הרגשתי בקרבי קולות וזעזועים חדשים, רעידות של תאוה כמוסה ועצורה;  ראיתי הפּעם בטבע צבעים וגונים יפים, דקים וחדשים.  עליתי הקטנה היתה בעיני כמקדש.  לא נתתי לאיש לבוא אלי.  אחרי הדרשות והנאומים המפוצצים, אשר הממו את מחי במשך יותר משנה, היתה הבדידות נעימה עלי.  גם קרוא בספרים, אף בספרי החוזים היותר גדולים, לא יכולתי בעת ההיא.  חפצתי לחיות חיי אני, חפצתי להסתכל בטבע בעיני אני, ולא מתוך האספּקלריה של המשוררים.  שאפתי לתת תוכן למחי ולבבי משלי ולא משל אחרים.

רהיטים וכלים יקרים לא היו אמנם בחדרי, אך הכל היה בו נעים, רך ומעדן את העין.  רצפת חדרי היתה מכוסה שטיחים פּרסיים;  הכרכובים של כתלי חדרי והמסגרות של האספּקלריות, קרנות החלונות והארונות היו עטופים משי-שושן או תשבץ לבן.  טעם, חן ויופי היו שפוכים על פּני כל אשר בחדרי, כאלו יד קוסמת בורא שירה נעלה מקולות פּשוטים והפּיטן בורא שירה רוממה ממלים מצויות ושכיחות, כן בראה גם בעלת מעוני את שירת-חדרי בעזרת אמצעים מעטים ופשוטים.  עליתי היתה לא רק נעימה ויפה, כי אם גם מרווחה וראויה לדירה: חיים ואור, אויר ומרחב, – כאלו נתנה נשמה לחדר זה.

והנשמה הזאת היתה נשמת בעלת מעוני.  היא היתה בתולה כבת ארבעים.  אָביה, אחד הציירים, אשר מת עליה בנעוריה, היה מומר, ואמה – נוצרית.  הבתולה התפּרנסה ממלאכת הציור על כלי-זכוכית.  זו היתה מלאכה דקה ונקיה, שלא חסרה בה גם אמנות במדה ידועה.  היא היתה מציירת על הזכוכית מלאכים קטנים, ילדים נחמדים ובנות אגדה, בחשק מיוחד וגם בכשרון מיוחד.  ילדיה המצוירים היו נחמתה בבתוליה.  היא לא נשאת לאיש, אף כי יפה ומשכילה היתה, יען כי מטבעה שנאה את הגברים, אשר רובם המה, לפי דבריה, אחוזי שכרון, רודפים אחרי תענוגות בשרים, אכזרי-לב הצמאים לדם אדם, מגושמים ונבזים.  בשום אופן לא יכלה לסבול את מבטם החצוף ולא את ריחם, ריח הטאבאק המחניק.  אולם במעמקי נפשה, בסתר לבבה, היו לה געגועים עזים מאד על "האהבה בת השמים", ועל הילדים "מלאכי המרום".  בכל פּעם שהיתה פוגשת בחוץ את ילדי שכנותיה היתה מנשקת ומחבקת אותם בצנעה ונותנת להם ממתקים וצעצועים, אשר היו תמיד מוכנים בכיסה.  בשיריה, אשר היתה שרה יום יום בשעת עבודתה בקול נעים ועצוב עד מאד, נשמעה לפרקים גם בכיה דקה, אשר היתה מגלה את סוד לבה.  פּניה, היפות מאד, היו תמיד חורות ועגומות.  מלבד חריצותה בעבודתה לפרנס את נפשה, היתה גם "אשת-חיל" בכל עבודות הבית.  בכל זויות מעונה שררו סדרים נכונים, נקיון וטוהר, חום וחיים.  ביחוד שמח את לבה לקשט ולפאר את עליתי.  הפּרחים שעמדו על סף חלונותי, היו תמיד רטובים ומעולם לא נמצא עליהם אף גרגר אבק דק.  בעלת-דירתי טפחתם ופנקתם ביד אם רחמניה.  בשעה שהיתה נכנסת לחדרי להגד לי דבר, היו עיניה נטויות ארצה, אודם קל מרחף על לחייה וקולה כמעט רועד.

ובימים ההם נחה עלי הרוח: ציירתי על הבד את בת-יפתח בצאתה לקראת אביה.  בצורתה הבעתי: פּגישתה של אהבת החיים עם תביעתה של החובה היבשה והעצובה, עלומי החיים וגעגועיהם הכמוסים, אהבת הבת לאביה והכרת תוקף החוק.  אור מיוחד שפכתי על תמונתי זו: תארתי את שפעת החיים בתוך שלד-מת, ואת חרמש-המות הטיתי פרחים רעננים.  ציורי לא מצא חן בעיני אדוני הוהינוולד.  "כתמים!" – קרא – כתמי אור, רשמים כוללים באין צורה, באין פּרטים".

בכלל היה אדוני זה מתנגד לכל הציירים המחדשים.  בכל ציוריו היה משוה את המסורה לנגד עיניו, וממנה לא זז כל ימי חייו.  על-פּי תכנית קבועה וכללים ידועים היה מצייר את כל התמונות והצורות.  הכל בנוסחה אחת ובסגנון אחד.  לא הרעיון הכללי, לא תויה המצוינים של הצורה היו לו לעיקר, כי אם הפּרטים הקטנים.  בקפּדנות מיוחדה היה מצייר בפני האדם גם את היבלת וכל אחת משערותיה, וגם את כתמי הנקודות השחורות  אשר מתחת לעור בקצה החוטם, בכל דקדוקי עניותם, מבלי שים לב אל החזות הכללית.  הציור הזה היה לו מעין עבודה קשה בלי כל התעוררות הרוח.  הוא היה מושך קו לקו, שרטוט לשרטוט – ועושה אוזן;  מושך קו לקו וגומר את מלאכת החוטם.  בכל עתה היה לועג לכל התנועה החדשה, האופנים החדשים והמגמות החדשות אשר בחברת הציירים הצעירים.  פּעם בפעם היה מתאונן באזני על כבוד חכמת הציור כי גלה.  הציירים החדשים – היה קורא הזקן בכעס – הורידוה  אל השוק, אל שדרות העם התחתונות.  כל פּרחח וכל אחד מבני ההמון הגס משתמש כיום בצבעים ומכנה עצמו בשם אמן.  גם גל של זבל ודומן, גם שער האשפּות וכל חלאה לקחו להם מטנפי-הצבעים הללו תוכן לציוריהם, אבל את האצילות, את הרוממות וההוד לא ישעו ולא יכירו.

שומע הייתי את דבריו אלה בשתיקה, אשר הזקן היה מרגיש בה לעג מר.  ובכל עת ראותו, כי דבריו לא נגעו עד נפשי, היה מנסה את כחו לשלוח עקיצותיו על לבי:

– גם היהודים – כמובן, לא אליך הנני מכוון דברי אלה – נדחקים כיום אל מקדש האמנות.  אבל לא שם מקומם.  מקומם הראוי להם הוא הבורסא.  בעניני ממונות המה חכמים מחוכמים;  להוריד ולהשפּיל את השער, – זאת המה יודעים באופן נעלה;  ב"סחר ומכר" המה חרוצים ונבונים, – אבל מה להיהודים האמללים ולהאמנות?

ואני עומד על יד לוח-הציירים ועובד עבודתי, מבלי העיר אף על אחד מדבריו.  שתיקתי היתה מעלה את חרונו של הצייר האציל, שהתימר בכבודו משפּחתו, והוא מוסיף לעקוץ:

– עוד מעט  וייהדו גם את האמנות, אשר היו רחוקים ממנה אלפי שנה, או יותר נכון – מעולם לא ידעוה.  המעט מהם כי יהדו את השירה והמנגינה והנם מעיזים ליהד גם את חכמת הציור, אחרי אשר כבר עלתה בידם להתפּרץ מן השוק אל התיאטראות וליהד מעט מעט את הדרמה.

קשה היה לו להצייר הזקן להבין, איך ימלאו לבו של אדם פּשוט, שאין לו יחוס אבות לכל הפּחות של עשרה דורות להיות לצייר, וכל כן היה מתרגז מדי דברו בחוצפּה זו, והתרגזותו זאת הועילה להגביר בי את הרגש-הלאומי ואת רגש השאיפה לחדשות בציור.  הזקן הוהינוולד, אשר גם בנעוריו לא היתה בו נפש אמן ורק קנה רגילות ידועה וקבועה במלאכת משיחת-הצבעים, שהשתמש בה כל ימי חייו בדרך אחד, כדבורה זו הבונה את תאי-הכורת בסגנון מקובל מדור דורות , – הזקן הזה הרגיש בנפשו, כי הצעירים, בני ההמון והיהודים ינחלו סוף סוף את זר הנצחון בשדה-האמנות.  הוא ידע כי העתיד הוא לאלה האחרונים, יען כי המה יורים איזה דבר חדש, אשר לעומתו יהיו בטלים ומבוטלים כל ציוריו הוא וגם כבוד משפּחתו המיוחסת לא יועל לו.

בעצמו של דבר היה הוהינוולד איש טוב ומיטיב.  שכר עבודתי אשר קצב לי לחודש היה אמנם מעט מאד, אבל הוא נתן לי כסף בכל פּעם אשר היה דרוש לי, בלי כל חשבון.  חשבונות לא אהב.  הוא קצב לי שכר מועט, לא משום שהיה חס על כספּו, כי אם לבל תזוח דעתי עלי.  בחפצו היה להוכיח לי, כי אינני רק פּועל בבית-מלאכתו, כי צעיר תלמידיו הנני ולא יותר.

אחרי אשר ציורי "בת יפתח" קנה לו שם, – כי ראשי המבקרים לאמנות כתבו על אדותיו מאמרים ארוכים וירימו את ערכו עד מאד, – החל הוהינוולד להתפּאר בפני כל, כי הוא ורק הוא אָצל מרוחו עלי ובכח השפּעתו יצרתי מה שיצרתי.  גם המבקרים החלו להטעים במאמריהם, כי תלמידו של הוהינוולד הנני ובעקבותיו אני הולך.  וזה האחרון התרגל מעט מעט לראות את ציורי הנזכר אשר מתחלה שפך עליו את לעגו, כיצירת רוחו הוא, ומני אָז החל לדאוג לעתידותי.  הוא דבר על לבבי להציג את ציורי "בת יפתח", אשר שמע את תהלתו מכל עבר, באחת התערוכות הגדולות.  תקותו היתה חזקה, כי שמו יפורסם על ידי זה עוד יותר משמי אני.

אנכי התנגדתי לזה.  שנאתי מעודי את הפּרסום.  לא נעים היה לי לשלוח את יצירתי האמנותית, שהיתה חלק מנפשי ורוחי, לשוק-התמונות, למען יסתכלו בה העוברים ושבים, אורחים ופורחים, וכל אחד מהם יערוך את מחירה וטיבה בעמדו על רגל אחת.  צר היה לי תמיד לראות אנשים שאין להם כמעט שום ידיעה ושום הרגשה באמנות – ממהרים לחוות דעתם ולחרוץ משפּטם אל אחת היצירות של האמן, אשר השקיע בה את מבחר כחותיו וכשרונותיו, חלומותיו וחזיונותיו.  עוד זאת: ידעתי, כי ה"שופטים" של התערוכות, אשר בידם לקבל או לדחות את מעשי ידי האמנים, מתנהגים בחלוקת המקומות להציורים והפּסלים – ופעמים רבות הלא תלויה הצלחת הציור או הפּסל בטיב המקום אשר יפנו לו בתערוכה – על פּי פּניות ונטיות שונות, שאין להם דבר עם טיבה של היצירה עצמה.  לא נעים היה לי לעבור דרך "שבעה מדורי גיהנום", רק למען אזכה, כי יתלו את ציורי במקום רואים ויתנו לי "עליה" הגונה.

בימים ההם היתה יצירתי האמנותית כשהיא לעצמה מעסקת את כל עולמי הפּנימי וממלאה את כל חדרי רוחי, ואחת היתה לי, מה יאמרו עליה הבריות ואיך ישפּטוה המבקרים.  גורלם של ציורי הנגמרים לא נגע עוד אל לבי.  אהבתי את רגעי היצירה, את ההתפּעלות והתרוממות הנפש הקשורות בה, אבל את ציורי בעצמם, אחרי אשר כבר יצאו נגמרים מידי, לא אהבתי עוד.  לפעמים יראתי גם להסתכל בהם, יען כי הצבעים אינם מוסרים את מעלות רוחי ומשא נפשי במלואם.  גם ציורי היותר מוצלחים המה רק העתקה קלושה מהציור המרחף בדמיוני.  הפּרסום אשר יקנה לו האמן על-ידי קידות והשתחויות, חנופה והכנעה, – היה מעורר גועל נפשי.  ברגש של צער ובוז הייתי מביט אל אותם מבני אומנותי, המשתמשים בכל התחבולות שבעולם אך ורק למען יתנו ה"שופטים" מקום נאה בתערוכה, אך ורק למען הסב עליהם את עיני הקהל העור, אך ורק למען ידברו ויכתבו הרבה על אדותם.  הפּרסום נחוץ להאמנים ממין הזה כאויר לנשימה.  קשה היה עלי להבין, איך אפשר הדבר, כי יתאחדו ויתמזגו באיש אחד האמן והסוחר, המלך והעבד, הנשר והתולעה, המושל על רוח בני האדם והמתרפּס לפניהם.

באותן השנים אשר אהבתי את עצם היצירה כשהיא לעצמה ואשר רחוק הייתי מבקשת הפּרסום ומכל הבלי ה"עולם", עלתה בידי לצייר ציורים אחדים, אשר הבעתי בהם מחשבות גדולות.  הציורים האלה, פּרי רוחי בשנים היותר מאושרות בחיי, הם עתה קנין בתי-אוסף-התמונות המצוינים באירופּה.  עתה מחליטים רבים מהאמנים והמבקרים, כי ציורי ההם סלו דרך חדשה בציור.  לא אדע אם באמת כן הוא הדבר, אבל אחת אני יודע, כי בשעה שציירתי את אותם ציורי המפורסמים עתה, לא ידעתי ולא עלה על לבי, כי חדשות אני מצייר, כי גדולות אני עושה.  בציורי ההם לא הלכתי בעקבותיו של איזה צייר מן הקדמונים או האחרונים;  לא חפצתי גם לצאת ידי חובתה של אחת המודות שבציור.  רוח המודה הצוררת בכנפיה את האמן, נותנת לו רק את הצורה, רק את הסגנון החביבים על הקהל באותה שעה, אבל היא מזקת להגרעין הפּנימי.  בימים ההם ציירתי רק את העולה על רוחי, ורק חפץ אחד היה חי בלבי:  להביע את כל רוחי, לתת צורה ודמות לכל מחשבותי ורגשותי הסוערים בקרבי.  אָז לא ידעתי את ערכם האמיתי של ציורי.  אני רק אחת ידעתי, כי לבבי רחב ופחד, נפשי התענגה וגם התענתה, עלתה וגם ירדה בשעת היצירה.  שקוע הייתי בעולמי הפּנימי ועולם אחר לא ידעתי, גם לא חפצתי לדעת.  עתה הנני זוכר את הימים ההם כחלום נעים, כחלום אשר מי יודע אם ישוב עוד.

*   *   *

עוד הפּעם באו שנויים בחיי.  אחדים מהמבקרים, אחרי ראותם כי ציורי אינם מוצגים בתערוכות ואין איש קונה אותם, החלו להודיע בעתונים, כי כשרוני הולך ופוחת, הולך וגוסס, ואחרים – עברו על יצירותי בשתיקה גמורה.  עם זר ומוזר המה המבקרים.  רובם שופטים את האמן לא על-פּי ערכו הוא, כי אם על-פּי ערך הצלחתו בשוק, ולא מעטים ביניהם המרגילים את הקהל הגדול לבחור בכעור ולמאוס ביופי.

בראות הוהינוולד את שנוי דעתם ויחוסם  החדש של המבקרים אלי, וכי אין איש קונה את ציורי, שב גם הוא לבטל אותי בדבריו: אני כבר אמרתי לך, – היה חוזר הוהינוולד פּעם בפעם על מוסרו – כי עבודתך איננה שוה כלום, יען כי אין זאת אמנות, כבר הזהרתיך לבל תלך בדרכך החדשה אשר התיצבת עליה, כי אחריתך תהיה מרה...  ואתה הנך רואה, כי נבואתי נתקימה, ואת אשר יגורתי בא לך...

עתה בודד הייתי.  אנכי התרחקתי מעל מכירי הישנים והחדשים, מעל בני אמנותי ומעל בני יתר המפלגות, וגם מעלי התרחקו כל יודעי.  פּה אחד החליטו עתה, כי אין בי כל כשרון ורק בטעות חשבו לפנים, כי נפש אמן בי וכי יש איזה ערך ל"בת יפתח" וליתר ציורי.  בעת הראשונה היתה נעימה עלי הבדידות החברתית והמוסרית, אולם אין האמן יכול לחיות ימים רבים רק חייו המיוחדים ולשאוב רק ממעינו הפּנימי, בלתי אם ידע, כי יש מכירים ומוקירים את יצירתו, אַף אם מעט מספּרם.  ואם רואה הוא כי יחידי הוא בתבל, כי אין לו אָח ורע, כי אין איש אשר יאמין בכשרונותיו, ויצירתו זרה לכל בני דורו, – אָז ישאל את נפשו:  מי יודע אם יש בי באמת כשרון, מי יודע אם לא כל פּעלי מאפע.  אחרי הספק  המתגנב אל לבו יבוא גם היאוש, ואחרי היאוש...  יש אשר תבוא תקוה חדשה בלבו ותרוממהו על, ויש אשר יכחש בנפשו ונפילתו המוסרית והאמנותית לא תאחר לבוא.

גם אנכי שאלתי את נפשי: מי יודע אם לא צדקו כל הכופרים בכישרונותיי;  גם בלבי התגנב היאוש הנורא, וכמעט נואשתי מכל יצירה אמנותית.  סוף יאושי היה לא תקוה חדשה ולא נפילה פּתאומית, כי אם מלחמה עזה, אשר התלקחה בקרבי בין האמן ובין האדם שבי.  ארוכה היתה המלחמה הזאת.  ויש אשר אאמין, כי ה"בשר ודם" שבי נצח והכריע את האמן...

____________

 

ט.

באחד הימים עזבתי את בית המלאה  של הוהינוולד;  עזבתי גם את דירתי, עליתי הקטנה והנעימה.  פּתאום הופיעו לפני כל הדברים אשר סביבי באור חדש.  מרגריטה בעלת דירתי, היתה עלי למשא באנחותיה, אשר בהן רמזה לי פעם בפעם כי אהב תאהבני ובלעדי אין לה חפץ בחיים.  עליתי נראתה עתה בעיני כמעון רוחות וצללים;  פּתאום הרגשתי בכל פּנות חדרי את דומית המות;  נמאסו עלי שיחותיה של מרגריטה על דבר הפּרחים, על-דבר הצפּרים ועל-דבר המשוררים אהובי נפשה;  למשא היו עלי ספּוריה יום יום על דבר עלם יפה עינים, צנוע ומלא חן, אשר הביט עליה פּעם אחת, לפני עשרים שנה, בעינים מפיקות אהבה;  על דבר אחד הציירים הזקנים, אשר שר לה שיר אהבה מלא געגועים;  – קצתי בכל אלה, ואחוש פּתאום צורך עמוק בחיים רועשים, בתמורות וחליפות.

והמקרה העור עזר לי למכור את אחד מציורי במחיר לא רב, אבל גם לא מצער לפי מעמדי.  אָז שכרתי לי דירה מרווחה, מקושטה בכלים נאים ומהודרים.  את הכסף אשר קבלתי חלף מבחר ציורי הוצאתי, או יותר נכון, – בזבזתי במשך ימים מועטים.  נעים היה לי עתה לפזר כסף על ימיני ועל שמאלי ביד רחבה.  אחרי אשר אזל הכסף מכיסי החילותי לשאת ולתת עם סוחרי התמונות בדבר יתר ציורי.  המה, כנהוג, הציעו לפני מחיר מצער עד מאד, סבבוני בעקיפים ובקנוניות, עד כי הייתי אָנוס למכור את כל פּרי יצירתי במחיר אשר ערכו המה.  את הכסף הנמאס אשר קבלתי בעד התמונות, שבהן היו צרורים חיי נשמתי, בזבזתי על דברים המדלדלים את כחות הגוף והרוח…

בלבבי ידעתי אמנם, כי נטיתי מני אורח, כי תועה אני מדחי אל דחי, אבל כח לא היה בי לעזוב את דרכי החדשה, אשר התיצבתי עליה שלא ברצוני.  אחרי שנים אחדות של עבודה תמידית, של נזירות ופרישות מכל הבלי העולם, אחרי ימי הבדידות וההתרחקות משאון התבל,  התעוררו בי תאוות משונות ועצומות ואשאף לשנויים עזים ופתאומים בחיי.  ולמען השקיט את המית לבי, נוחם כליותי, למען הבריח את עיני רחל, אשר רחפו מול פּני וירדפוני במבטן העצוב, – החילותי גם לשתות לשכרה, בקשתי לבלבל את חושי, מחשבותי ורגשותי.

תעבתי את נפשי, בזתי את צלמי;  ידעתי היטב, כי מתגלגל אנכי לעמקי תהום נורא, אבל לא מצאתי משען להאחז בו.  אָז קנאתי באלה הנופלים ואינם יודעים כי המה נופלים;  באלה החוטאים ואינם מרגישים כי המה חוטאים.

על ידי רעי החדשים, אשר עזרו לי בטובם לבזבז את הכסף אשר קבלתי מחיר ציורי, – הובאתי אל חברת נשי "חצי-העולם".  החילותי לבקר את נשפי המחולות, המשתאות ו"ערבי הרעות" של הכנופיה העשירה, המוזהבת והמקושטה מבחוץ, והעניה, מלוכלכה ורקובה מבפנים.  כל חבריה של הכנופיה המגונה הזאת שואפים להון, רודפים תענוגות בשרים, מתנפּחים ומתנשאים, מרמים את הבריות ומרמים עוד יותר את עצמם.  המה משתמשים בעל מיני אונאה גסה ודקה, רק למען התעות את יתר בני האדם, רק למען התראות, רק למען הופיע בהוד והדר.

כנופיה זו מחוברה היא מבני כל העמים והארצות;  גם בני עמנו תופסים בה "מקום נכבד".  בה רוזנים ונסיכים ממין ידוע, בני שועים מיוחסים וגם שועי-אליל;  משוררים, מנגנים, ממציאים ואמנים מכל המינים והצבעים.  ב"ערב-רב" זה תמצאו כל מיני בריות הנודדות והנעות על פּני כל הערים הגדולות וערי המרחצאות אשר באירופּה ואמריקה.  היום הנך פּוגש את אחד מבני הכנופיה כאן בטרקלין, מהודר ומסובל עדיי זהב ואבנים יקרות, – ומחר הוא "אזרח נכבד" בבית הסוהר.  היום יארח חברה עם רוזנים, – ומחר אָח הוא לאנשי משחית, לגנבים וזייפנים.  בסביבה זו, רק בסביבה זו, לא מצאתי שנאה לישראל.  בכנופיה זו שררה שנאה רק להאנשים "הבינונים", למעריצי החקים המקובלים, להקמצנים החסים על ממונם.  אַך לשנאה הגזע לא היתה כל זכר.  לכל הפּחות לא תגלה בסמניה החיצוניים.  כנופיה זו היתה בכלל מין בליל-אנשים, שנמחקה מעליהם צורתם האנושית והלאומית גם יחד.  בה היו נוצרים, עברים ומומרים, – ומשפּט אחד היה לכלם.  רק לפי מדת התפּארותו ופזרנותו לדברי הבל יהולל איש בחבריה זו.

החדשים האחדים אשר בליתי בחברתם של בני הכנופיה הזאת, השאירו בלבי עד היום את הרושם המעיק של חלום רע ומבהיל.  הזוהמה המוסרית, אשר דבקה בי בכנופית "חצי-העולם", המיתה בי לימים רבים את מעוף רוחי.  כמין תרדמה הפנוטית היתה נסוכה עלי באותם הימים, וכל מה שעשיתי, עשיתי שלא ברצוני ושלא בידיעתי, כאלו הייתי כלי עור בידי רצון חזק ממני.  עד שבאה המציאות עם צרכיה ההכרחיים, הממשיים – ותעירני.  כיסי נתרוקן, מטלטלי וחפצי נמכרו או נתמשכנו אחד אחד;  עבודה לא מצאתי, ומפּני דאגת-המחר נבהלו מאויי המשונים.

בעזרת אחת "הרוזנות" של הכנופיה מצאתי עבודה.  אחת המטרוניתות העשירות קראה אותי אליה לצייר את תמונתה.  כאשר באתי אליה בפעם הראשונה ספּרה לי בלשון מקשקשת, כי שמעה תהלתי מפּי מכירתה הרוזנת נ., על כן מרשה היא לי לצייר את פּניה, דבר אשר לא זכו לו גדולי האמנים.  בשטף דבריה רמזה לי רמיזה דקה, כי אתאמץ ליפות את צורתה ולהעלים עיני מהגומות והקמטים אשר בה.

למחרת באה אל בית מלאכתי.  אָז החלו ה"ישיבות" התכופות פּעמים אחדות בשבוע.  המטרונית, שהיתה זקנה בלה, התאמצה להראות כיפה, כצעירה ומלאת חן, וזה הוסיף עוד לנוולה.  ובכל עת, אשר היתה באה אל בית-מלאכתי "לשבת" לפני, היתה מוסרת לי את החדשות היותר אחרונות מספר-השערוריות של עיר הבירה.  כלומר, של הספירות העליונות.  בשמחה רבה היתה מספּרת על דבר המוקשים אשר הציבה מטרונית פּלונית לבעלה, על דבר הפּלגשים של הרוזן פּלוני ושל הנסיך אלמוני – היא היתה בקיאה להפליא ב"סודותיהם" של גדולי הבירה ובספר-הזכרונות של כל אותם המעשים "היפים" הנעשים מאחורי הפּרגוד ולפנים מן הקלעים.  הילינה לבית המרשטיין – זה שם המטרונית – היתה מומחה בנוגע אל היופי ואל הנמוסים של כל הנשים "הכבודות".  ביחוד היתה מותחת בקרת קשה וחריפה בלי כל חמלה על כל אותן הנשים אשר היו נחשבות בין חברותיה וידידותיה.  היא ידעה את כל התחבולות הנסתרות, אשר בהן תשתמשנה הנשים האלה להגדיל את חנן בעיני הגברים;  היא ידעה את מספּר שנותיהן ואת כל שערויותיהן, עונותיהן ועקיפיהן הנסתרים והסמוים מעין העולם.  בכל מעשי רעיותיה ראתה רק חטאים נגד המוסר, נגד הנמוס וטוב הטעם.  המלה "מוסר" לא סרה מעל שפתותיה הכחולות ומעל לשונה המלוטשה כתער.

המטרונית המרשטיין אמנם ידעה כי עברי אנכי, אבל היא היתה עושה עצמה כלא יודעת ואף ברמז קל לא רמזה לי מעולם על זה.  היא היתה אוהבת לחרף בפני את היהודיות העשירות, אלה "פּרות הבשן", המסובלות תכשיטים ועדיים, בכל זאת ריח הבצלים והשום נודף מפיהן;  אלה היהודיות העמלות להתנהג כנסיכות ורוזנות בעוד שאינן יודעות פּרק בהלכות הנמוס;  אלה היהודיות הנדחקות ומתפּרצות אל "החברה הגבוהה", בעוד אשר אין איש סובל אותן שם.  שיחות כאלה היו אהובות וחביבות  עליה עד מאד.

המרשטיין היתה בת יהודי עשיר, אחד מעמודי הבורסא, שנשאת לגרף עני ומסובל בחובות.  היא המירה את דתה, אך בסתר לבה אהבה את בני עמה, במדה שאשה כזאת יכולה לאהוב את זולתה.  בחדרי חדריה, בין סגולותיה היותר יקרות, היה צפון סדר-התפלה של אמה, אשר שמרה אותו כאישון בת עינה.  גם מזוזה קטנה תפוסה בתיק של זהב ואבני חן היתה תלויה על צוארה במקום הסמוי מן העין.  בכל שנה ושנה, ביום מות אמה, היתה שמה על פניה צעיף עב ונוסעת במרכבה שכורה (למען לא יודע לעגלונה סודה) אל המטיף, לתת על ידו סכום כסף להדלקת נרות בבית התפלה ולצדקה לעניי ישראל.  ביום הכפּורים לא היתה הולכת אל המשתאות, במצאה בכל שנה אמתלא אחרת.  את בעלה שנאה עד מאד, כאשר גם הוא שנא אותה.  הוא לא שכח מעולם את חרפּת מולדתה, והיא לא יכלה לשכוח כי בכספּה, כסף הוריה הנבזים בעיניו, פּרע את חובותיו, ואת כספּה זה הוא הולך ומבזבז על פּלגשים יפות, על סוסים אבירים, על כלבי ציד ושחוק הקלפים.  היא למדה את לשונה לנבל את היהודיות, בחפצה להסיר בזה כל חשד מלבות אחרים שלא יחשבוה לאחת מהן.  רוב חברותיה היו גם הנה מומרות.  מחברת היהודים התרחקה, ובחברת בני מרום עם הארץ לא סבלוה, ותהי שם כמטרה לעקיצות דקות ולמהתלות גסות.  פּעם אחת אמרתי לה בדרך אגב – לא אזכור כיום אם בכונה או שלא בכונה – כי יהודי אנכי.  אָז הגידה לי המרשטיין, כי כבר הרגישה בדבר זה, אך לא חפצה להלבין את פּני ולהראות לי, כי סודי זה גלוי לפניה.  היא יעצה לי להסתיר סודי זה מאחרים, יען כי הנשים מהספירות הגבוהות לא תבחרנה בצייר יהודי לעשות את תמונותיהן.  יוכל היות, – הוסיפה המטרונית, – כי הנשים האלה מרגישות בסתר לבבן נטיה יתירה דוקא להיהודי, אך היהודי לא מן המודה הוא עתה.  היפּני, הסיני, גם הכושי עומדים עתה על הפּרק, – אך לא היהודי. 

ומיום אשר גליתי בפי להמטרונית המרשטיין כי יהודי אנכי, הוסיפה להראות לי אותות קרבה יתרה.  נכר היה הדבר, כי היא הרגישה את עצמה בחברת מרום עם הארץ כשבויה, כאנוסה.  לא אחת התאוננה באזני על ההבלים ועל הנמוסים של החברה הגבוהה, אך קצרת כח היתה להשתחרר מעולם הכבד.  ומני אז אהבה לדבר אתי על ענינים הנוגעים לבני ישראל: על דבר החגים והמועדים ועל דבר הזכרת נשמות.  לפעמים היתה מספּרת לי אניקדוטים יהודיים, אשר נשארו בזכרונה;  ובכל פּעם אשר נוכחה כי אין איש שומע את דברינו, היתה מתבלת את דבריה במבטאים לקוחים מלשון יהודית-אשכנזית, אם גם מסרה אותם בנוסח משובש ומסורס מעט.

תמונת המרשטיין א