_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמריהו לוין

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

אם נמוד את ערכו ומהותו הפנימית של הד"ר שמריה לוין רק על פּי מה שכתב ­­­– ומה גם אם נוציא עליו משפטנו רק על פי דבריו הנדפסים – אז לא נצדק במשפטנו ובהערכתנו.  ואם נעשה כזאת הננו פוחתים ממידתו וממעיטים  את דמותו האמיתית.

הבא להעריך את החזיון המיוחד של תקופת תחייתנו, אותו החזיון הנקרא בשם "שמריה לוין", ואם באים אנחנו להתבונן על האישיות המזהירה הזאת, אשיות שהיא מרובת הגוונים וגם מרובת הצדדים, אז, אם אנו מבקשים את האמת, עלינו להבדיל בין לוין שבעל-פה ובין לוין שבכתב.  לוין שבעל-פה קודֵם.

שמריה לוין שבעל-פה הוא מַעיין נובע ואינו פוסק לעולם.  פיו מפיק מרגליות וגם יורה אבני אלגביש.  בפיו כל כוחו, כוח יצירתו הפנימית, ומרצו, חנו וקסמו, גם גאוניותו ומעוף רוחו.

לוין שבעל-פה – ואחת היא אם הוא נואם ברבים או בשעה שהוא סח עם רעיו – הוא אדם-הסערה, קלחת רותחת.  אם נחה עליו הרוח – והרוח מצוי אצלו כמעט בכל עת ובכל שעה – אז אך יפתח פיו והנה רעמים מתגלגלים, וברקים עפים ורצים זה אחרי זה.  והנה תהומות המחשבה נפתחים לפניך ואופקי השקפת עולמך מתרחבים לעיניך.  ואם פתח לוין את פיו, בשעה שנשמתו הלאומית, הנשמה היתירה, מתגברת עליו, אז הנך עֵד למעשי בראשית של כוח הבטוי, של כוח הדבור והניב.  מי ששמע את נאומיו או את שיחתו של לוין ברגעיו הגדולים, ברגעי עליית נשמתו, יעיד כי לא הפרזתי על המידה.

*

הד"ר שמריה לוין – זהו מזג בוער, רוח לוהט, לשון מלוטשה כחרב פִּיפיוֹת, חרב ספרדית, גמישה ומסוכנה לאויביה, זהו מוח חריף ומבריק, מאָיֵן מַפליא, נַצְחָן-עַקשן מאֵין כמוהו.  בפתחו פיו, לפעמים גם פי עטו, והנה כידוֹדי אש, רשפי רעיון יתמַלֵטו.  והנה מבול של קַל-וחוֹמרים, ניגודיוֹת, הכרעות, הכללות וגזירות-שוות.  הרי לך, בנאומיו ובכתביו, משל מפליא, או ניב חודר ונוקב עד תהוֹם הדברים שנגע בהם, אם גם רק בדרך-אגב; הרי לך דוגמה מצוינה, אניקדוטה מזהירה; הרי לך ביטוי מדויק מכוּון לסַמן תקופה שלימה; הרי לך כינוי לאיש או מפלגה שלימה, כינוי יחיד, מלה אחת האומרת הכל ומבארת הכל.  הרי לך מלה שכולה תמצית, שכולה גרעין, ואין זֵכר לקליפּה.

לוין – זהו אדם בלי פשרות ובלי ויתורים, קַנאי קיצוני לכל דעה, לכל השקפה שהחזיק בה, ושהאמין בה באחד מפרקי חיו.  ובשעה שהוא מגין על הדעה הקבועה בלבו ומתנפל על מתנגדיה ורודפיה, אז יש בסגנונו לא רק מלח סדומית, כי אם גם דבר-מה משל אשמדאי.

לא במקרה ולא בלי-משים נזדמן לעטי במקום זה השם הנורא אשמדאי, ולא משום שהד"ר לוין בעצמו בחר בשם "אשמדאי" לכינויוֹ הספרותי בשביל מאמריו באחד השבועונים האנגליים.  ברצותי להסביר לעצמי את החזיון הפסיכולוגי המיוחד במינו, שהתלבש בצורתו של סופרנו-ולוחמנו זה, אז הנני רואה אותו בתור אדם בעל הַרְכָּבָה נפלאה: השטן המשחית והכְּרוּב הסוכֵך התאחדו בו במידה ידועה – אף כי לא עשו שלום ביניהם, – הסייף והספר ירדו אצלו כרוכים בנשמתו.  שטן משחית ומחבל הוא, בשעה שהוא מתנפל על צוררי תחייתנו הלאומית ועל האדוקים בתורת הטמיעה והכליון העממי.  כרוב סוכך הוא, בשעה שהוא יוצא להגן על קניינינו הרוחניים ובשעה שהוא חוזה עתידוֹת גדולים לתרבותנו המקורית.  קטיגור איום הוא לאויביו ושנוּאיו, וסניגור מצוין לאוהביו ואהוביו.  על כן גם דבש וחלב וגם אש וגפרית תחת לשונו.  אשרי מי ששמע ומי שמצא את הד"ר שמריה לוין בשעת חדוה ורצון.  אין כמוהו אז לנועַם ורוֹך, לשירה ופיוט שבלב, לעֵדן ופינוּק של רוֹחַב-נפש וגוֹדל-רוח.  ואוי לו למי שפגע בו שעה שהוא נוח לכעוֹס ולהחריב עולמות שבָּנו אחרים, ולפעמים גם מה שבנה בעצמו.  לא בשוטים, כי אם בעקרבים ייַסְרְךָ על פניך בשעה כזו.  בשעה בלתי רצויה כזו לחישתו ועקיצתו הן של תלמיד-חכם אמיתי, ויש בו דבר-מה משל שַמאי הקפדן.

אין כלֶוין להרגיש, לגַלוֹת את הרפיונות, את הנקודות הפגומות בהשקפותיהם ודעותיהם של המתנגדים לרעיון הלאומי, לרעיון התחייה.  ואם הרגיש בהם אָז ישׂימם לשחוק, כי ירים על-נס את הצדדים המגוחכים שבהם.  מצטיין הוא ביחוד בכוח הביטול.

*

זו לו ההגיון הקר.  הד"ר לוין חושב בהרגשתו ומרגיש במוחו, במחשבתו.  ובשעה שהוא נואם ברבים, או מדבר בחוג צר של מכירים או גם זרים, הוא מכריח אותך לשמוע.  הוא מושך ומַקסים את קהל השומעים, הוא משחק ברוּחם וגם מַגבּיהם מעל חוג ספירתם המצויה.  בשעה שהוא עומד על הבמה הנך מרגיש לפניך כח יסודי, רוח ממרום, זעם הנביאים ותוכחת החוזים.

יכולים אתם לקבל את דעתו, להימשך אחיו ואחרי דבריו, או להתנגד לו בכל כוח ועוז.  יכולם אתם להיות מאוהביו וממעריציו, או מאויביו וממתנגדיו, אבל אין אתם יכולים בשום אופן להתייחס אל הד"ר שמריה לוין בקרירות-רוח ושויון-נפש.  אין אתה יכול להיות בחברתו סתם שומע.  הוא משחק בנפשך, הוא צוֹדה את רוחך, הוא מרימה למרום או קולעה בכַף הקֶלע.  וכשהנך מעיז להתקומם בפניו ולבטל את דבריו בסברא והגיון, בדעת ומַדע – לא יִתנך.  חזק הוא ממך.  הוא יתקפך, יבטלך בשנינה אחת.  הן לא תתוַכח עם רוח סוער, או עם הר מתגעש.  הוא אשר אמרתי: בחברתו אתה מרגיש לפניך כוח-יסודי, אחד מפלאי הרוח.

הד"ר לוין אינו שוקל ואינו בוחן ובודק את הדברים אשר לפניו, אינו חוקר ודורש במנוחה שלימה שורשיהם וענפיהם, את המוקדם והמאוחר שבהם.  לא בזה כוחו.  הוא תופס כל עניין ודבר כהרף-עין. תפיסתו בכלל מהירה, וגם זריזה, וכיון שתפס איזה דבר מיד הוא חודר בסקירה חטופה אחת למצפּוּניו, למעמקיו ולתהומותיו.  זוהי ראִיָה פנימית, ומסתכל הוא בחזיונות חיינו, בשאֵלות העולות על הפרק מנקודת השקפה מיוחדת לו, והנקודה היא תמיד עברית, לאומית, מקורית.  גם שגיאותיו וגם זדונותיו נובעים ממקור קדוּמים.  מחשבותיו חצובות הן מסלע עתיק, יסוֹדו של העם העברי.  הוא להן רק לפּה.  הוא המציא להן רק ביטוי חדש.

וכיון שבחר לו אחד העניינים לטפל בו, בפה או בכתב, מיד הוא רואה, – יותר נכון: מיד הוא מרגיש, – את יחסיו הנסתרים לדברים הגדולים והחשובים.  לא הפרטים, לא הלבושים החיצונים של הענין, [הם] העיקר לו, כי אם תמציתו, חידושו ומקומו בעולמנו אנו ובעולם אשר מסביב לנו.

*

שמריה לוין – זהו יהודי נלהב השואב ויונק תמיד, מדעתו ושלא מדעתו, מכתבי-הקודש, מהאגדה הקדומה, מהספרות המדרשית וממשלי העם ושיחותיו.  זהו יהודי מודרני, חניך הספרות הפילוסופית של תקופתנו, אבל יחד עם זה הוא נצר מגזע קדומים, בן-דורם של יוצרי רוח האומה העברית.  אין הוא נכנע לפני שום בר-סמכא משלהם, ואין הוא משועבד בדעותיו והשקפותיו לחכמי הגוֹיים, לא לראשונים ולא לאחרונים, אם רק הרגשתו העברית מתנגדת להם, אם רק השקפת עולמו העברי אינה נוחה מהם.  אז הוא מבטלם – או מאמין שהוא מבטלם – במימרא אחת, במָשָׁל אחד.  כקליפת השוּם הם בעיניו.

שמריה לוין – זהו עברי שלם וגֵאה.  ולעולם אינו מתבטל לפני דעות חכמי-העולם שאחרים, ביניהם גם לאומיים כשרים, משתחוים להם, אם רק הדעות האלה סותרות, ולוּ רק מקצתן, או אינן מסכימות לדעותיהם של גדולי חכמי-ישראל שהחזיק בהן מנעוּריו.  לא רק החקירה החופשית נֵר לשׂכלו, כי אם גם הרגשתו העברית הלאומית, העמוקה והחדה.  דומה לך פעמים רבות כי בהרגשתו זו מקופלת ומצומצמת הרגשה של אומה שלימה, של דורות ראשונים ואחרונים, הרגשה יסודית ומקורית שלפניה בטלות-ומבוטלות כל אותן הטענות הבאות ממקור אכזב, ממקור לא עברי; הרגשה שלפניה נמחקות וכָלוֹת כעשן כל אותן הדעות וההשקפות והשיטות שיש בידן להזיק ולהפסיד ליהדות החיה והיוצרת, לנשמת-נשמתה.

ואם מצא לוין בבית-מדרשם של חכמי-הגויים דעות והשקפות שהפיקו רצונו ומצאו חן בעיניו, אז מיד הוא מלבישם בבגדי פָּסוק נאה או בבגדי מדרש-פליאה.  נדמה לך אז שחכמיהם לא חידשו כלום, כי את מבחר מחשבותיהם ודעותיהם שאבו רק מהמקורות שלנו, כי הין המשומר באוצרות ספרותנו העתיקה מָהוּל במֵימֵיהם.

ועומד הוא, שמריה לוין, זה עשרות בשנים, על המשמר כצופה נאמן.  ואם רק ירגיש כי סכנה נשְׁקָפָה, מאיזה צד שיהיה ומאיזה רוחות שׂתנַשֵׁבנה, ליהדות החיה ולתקוותיה בעתיד, לציוניוּת ומטרותיה הקרובות או גם הרחוקות, אז מיד הוא מתעורר בכל עוזו ותוקפו הרוחני לפגוש את האויב הגלוי, או אשר שָׂם סֵתֶר פָּנים לו, אז מיד הוא מתקומם להריע עליו ולהכריעו בעוֹד-מועד.  אמנם לא תמיד שָׁם היא הסכנה במקום שהוא מרגישהּ, אבל עלינו להודות כי כמה-וכמה פעמים היה לוין הראשון להכיר ולהרגיש גם מבעד ערפל את הסכנה הנשקפת ליצירה הלאומית החדשה והרכּה, לגידולי הציונות ולנטיעותיה השתוּלים בכל כך עמל, בכל כך חרף-נפש.  וכמה פעמים הרגיש סכנה לאומית, שסופה הגלוי הוכיח על התחלתה הנסתרת, במקום שאחרים, ואפילו הגדולים והטובים שבּנו, לא הרגישו מאומה, לא גם חשש קל.

*

מתבונן אני על שמריה לוין מקרוב ומרחוק.  ובוחר אני בכל פעם זוית-השקפה אחרת, למען אראהו ואשיגהו מצדדים שונים.  והנה פעם יתגלה לפנַי, על פי מזגו, רוחו וכל מהותו הפנימית, כאיש שנברא לעמוד בראש מרידה לאומית, כלוחם שנוצר לפתוח תקופת מהפכה בסדרי חיינו ובמושגינו הדלים, ירושת הגלות הארוכה, ומקומו יכירנו רק בין העוקרים זמוֹרות זָר, בכן מְכַלי הקוצים מכַּרמֵנו.  נדמה לי אז שאין כוחו אלא בעקירה והריסה ואין הוא מסוגל כלל למלאכת הזריעה הַלְאַטִית, החשאית, למלאכת הנטיעה הדורשת סבלנות וזהירות יתירה.  ואם יש בדבריו גרעיני תחייה, אז על כנפי סערה חזקה הוא נושאֶם.  נדמה לי כי הוא בונה רק בשעה הוא הורס, ונוטע רק בשעה שהוא עוקר.

ויש שאני רואה את לוין והוא מלא חלומות ודמיונות וגעגועים של הוזה, של משורר וגם של איש המדע;  ואז נדמה לי שרק במקרה, שלא במתכוין, נדחף לשדה המערכה, בשוּרות הלוחמים, הלוחמים בקול תרועה ובכלי-תותח כבדים. נדמה לי כי מקומו יכירנו בהיכל השירה[i]  או באהל המדע, ורק סערת התקופה, תקופת תחייתנו, עקרה אותו ממקומו הנכון, השליכה את הנֵבל מידו ונתנה לו "חרב גבורים" ותחת גוילים עתיקים – מגילת חיינו, בתקופה זו, הכתובה בדם ואש.

אולם מכל הזויות, שאני מסתכל בו, הנני מכיר בו אדם הבָּז לקטנות.  חכמת המִסְכֵּן בזויה עליו, מפני שהוא מוצא בה דקדוקי עניוּת.  ואין דבר השנוא לנפשו כמו דקדוקי עניות.

הד"ר שמריה לוין היה במשך שנות עבודתו לאומית לחביב האומה.  בכל ארץ שהוא בא הוא מלהיב את הרוחות של קהל שומעיו.  בין מעריציו אתם מוצאים גם חרדים קיצוניים וגם ראדיקאלים קיצוניים, משכילים, סופרים ומלומדים וגם ההמון הפשוט.

אי אפשר לקהל העברי – יהיה הקהל הזה מורכב מאיזה יסודות שהם – לשמוע את נאומיו של הד"ר לוין מבלי אשר יתפעל ויתלהב. לא תמיד הוא הגיוני עד הקצה ולא תמיד נקודת-השקפתו היא הנכונה.  אבל תמיד הוא חריף, עשיר-הרוח ועז-המזג.

במה צפון סוד קסמו, במה כוחו המיוחד לחשמל את שומעיו, ולפעמים גם את קוראיו? – בנשמתו העברית העשירה, באָפְנוֹ המיוחד להרגיש ולחשוב, אופן הכי עברי, ובמזגו החי.  ועל כל מה שהוא כותב, ועל כל מה שהוא נואם טבוּע החותם העברי הלאומי בטהרתו.  הגאון של עם שלם בעל קולטורה עולמית מצא בו את הביטוי הנמרץ.

בהיותו בקי בספרותנו העתיקה, ביחוד בחלקי האגדה והדרש, הוא נושא בקרבו מסורה תרבותית בת אלפי שנה – אבל יחד עם זה הוא נושא בקרבו את גרעיני החיים של עתידנו הלאומי, את התקוות והחלומות הנשגבים של בחירי אומתנו בכל דור ודור.  בכל מה שהוא נואם וכותב אנו שומעים את הֵד העבר הרחוק ואת הד שירת העתיד שלנו, שירת עם חי ויוצר ערכים חדשים על אדמת אבותינו.

יש ספרים ומאמרים נגד ההתבוללות הזולֵלָה יותר חריפים, יותר עמוקים ויותר יסודיים מאותם שחיבר הד"ר שמריה לוין; יש לוחמים נגד ההתנַוולות הלאומית שהם חמוּשים יותר ממני בכלי זין המדע, ושהם יותר מסוכנים לה.  אך אין איש מסופרינו, בשום שפה, אשר הצליח כד"ר לוין לעשות את ההתבוללות לצחוק וללעג ולגַלות יחד עם זה כל זיופיה ותועבותיה.  איש מן הסופרים והנואמים לא חונן בחוש-הרגשה כל כך דק וחד שיכיר את רוח הטמיעה בכל צורותיו ובכל עקיפיו, שֶׁיָריח את צֵידו בכל מחבואיו, אותו החוש הדק והחד שבו חונן הד"ר לוין.

*

שמריה לוין הסופר, אָז בהיותו רק סופר, הוא בולם את רוחו הסוער והוא מצמצם את כוחותיו הגועשים, שוקל את ניביו ושומר את נימוסי הספרות המקובלים.  וכך אנו רואים אותו ב"השקפותיו", שנדפסו בזמנן ב"השלח" בעריכתו של אחד-העם.  אך שם, דוקא שם, במקום שהוא יוצא מן הגדר, במקום שהוא מרשה לברקי רוחו לשחק מעט – שם הוא יפה, שם הוא חזק ושם הוא כמעט יחיד במינו.

גם במה שכתב הד"ר לוין עד כה היה די לסופר אחד לקנות לו שֵׁם תפארת ולעמוד בין בחירי השורה הראשונה של הסופרים העברים.  אולם לא נצדק אם נשפוט את לוין הסופר רק על פי מה שפירסם עד כה בדפוס.  היודע את לוין מקרוב הוא גם יודע מה שהיה צריך סופרנו זה לכתוב וגם מה שהיה ביכולתו לכתוב, לולא עבודתו הציבורית והלאומית.  הוא בעצמו, אף כי איננו עוד צעיר לימים – כמה שלא יהיה זר הדבר – לא גילה עוד את כוחו הספרותי ואת האפשרויות הספרותיות העצומות, המונחות בעצם כשרונותיו.

דומה אני לפעמים – בשעה שאני קורא את אחד המאמרים השכיחים של לוין – כי רק קרן אחת, – לכל היותר: קרנים אחדות, – הֶאציל מרוחו הכביר לספרות העברית, בכל אופן עוד לא השתאֵב בה.  לא נתן לה כל כוחותיו וכשרונותיו.

אין אני אוהב במדה מרובה את לוין הסופר באותם מאמרים שבהם הוא בא אלינו בתור מסכם לדעותיהם של אחרים, או בתור משקיף אוביֶקטיבי, בשעה שהוא חלָק יותר מדי.  לא את לוין המַסְכִּים הנני אוהב, כי אם את לוין החולק, הזועם, הסותר והמפַצל את גרעיני האמת מקליפתם הקשה.  אוהב אני את לוין הסופר בשעה שהוא מזדקף במלא קומתו ותובע בכל-פּה את עלבון רוחנו מידי מחלליו ואת קדושת שאיפתנו הציונית מידי מטַמְאיה.

*

לוין שבעל פה ולוין שבכתב.  בשעה שלוין נואם ברבים, אם השעה היא שעת התעוררות לו, אז הוא מבריק ברקים, מצליף על פנינו זרם של  רעיונות, אז הוא מפתיע אותנו בפתגמים שנונים, אז הוא מזהיר בפַרַדוכסים מחודדים, מצית את הלבבות ואת הרוחות.  אין הוא מבקש אסמכתות, ראיות והוכחות לחזק ולבסס את הנחותיו שבעל פה, את מוסרו ותוכחתו.  כל אלה אינם עניין לנואם, לצופה, למוכיח ולחוזה.  כל זאת היא מלאכה פשוטה לחוקרים, לנַקְרָנים ולשַקדָנים.

לוין אינו בא אלינו במסקנות מפרי חקירותיו, מפרי שקידתו.  הוא מקדים את הדור במחשבתו, הוא קופץ-בראש בהנחה, בהשערה חדשה שבאו לו על-ידי הרגשה דקה.  אלה הן פרי יצירתו הפנימית, יצירה של נפש עברית שהיא מקוֹּשָׁרָה באלפי נימים בנפשותיהם הגדולות של דורותינו מִקֶדֶם.  הוא מניח לשקדנים, לבעלי המלאכה המדעית לבקש את היסוד והבסיס לרעיונותיו המפתיעים שנוצצו במוחו.

לוין הסופר הוא ארִי בסוּגָר.  הוא בעצמו בוחר לו את הסוגר מגיח אל תוכו ברצונו הטוב.  הסוגר שהוא בוחר לו אמנם נאה הוא, אבל בכל זאת הנהו סוּגר.  לוין הסופר עושה לו בעצמו גדרים.  גבול הוא עושה לרוחו הלוהט.  מתייצב הוא בשורות הסופרים, שהוא חושבם לרבותיו או לחבריו בדעת, ועל פי רוב איננו יוצא מדופן זה המסומן כל-צרכו.  רק לפעמים קשה עליו ללכת פסיעה בפסיעה עם כל הסופרים החלוצים שבמחננו, ואז הוא מַבריח את מֶכס רעיונותיו המיוחדים לו לבדו מעל לגבול.  וכמה נאה וכמה חזק הוא לוין הסופר בתור מעביר-מכס כזה.  לפעמים צר לו להסתובב בסוגר אשר בחר לו ואז יֵז קצפו, קצף מחשבותיו, מבעד הסריגות.

ולוין הסופר, כמו לוין הנואם והמטיף, רואה ביהדות חזוּת-הכל והוא מרגיש את עתידה הגדול של תורת ישראל, אם ישוב לאדמתו ויהיה עומד ברשות עצמו.  כל מלה חדשה וכל גאולה חדשה, גם לכל האנושות, עתידות לצאת רק מציון המחודשה.

לוין הסופר הביא אמנם מבתי-מדרשיהם את דרכי החקירה המדעית, את מכשירי הספרות הכללית ויודע הוא להסתייע, בשעת הצורך, בדברי חכמיהם ומסקנותיהם, אם רק מתאימים הם לרוחו הוא ולהלך הגיונותיו.  אולם לא האמת המדעית, האמת היבשה והמופשטה, עיקר לו, כי אם האמת שבלב, האמת של ההרגשה הפנימית.  ואם יש לו צורך במאמריו להסביר לקוראיו אמיתוֹת מדעיות, הנחות פסיכולוגיות, ציבוריות או אישיות, אז משמשים לו עֵזר דברים פשוטים, שיחות מצויות בקרב ההמונים וגם משלֵי-עם.  אל כל אשר ישא עין הוא רואה סמל חי ובולט למחשבתו העיונית.  בכל אשר הוא פונה הוא פוגש משלים ודוגמאות מן המציאות.  כל העולם אשר מסביבו פירוש הוא לו לחזיונות רוחו, לכל ההומה והתוסס בנפשו פנימה.  ובבואו להרצות על אחד המאורעות החשובים בחיינו, או בחיי העמים שכנינו, לא יַרחיק עדותו.  כל אשר מסביב לו עֵד הוא ונותן תוקף לפסק דינו הספרותי.  אין הוא גובה את עדותם של דברים רחוקים, או גם קרובים אם זרים הם לו.  כל הדברים והעניינים אשר הוא נוגע בהם, ולוּ רק בדרך אגב, בדרך הילוכו או מעופו, כבר קרובים הם לו.  אינם נתבעים, והם נותנים את עדותם מעצמם לאַשֵׁר ולאַמֵת את הקַטֵגוריה או הסַנִגוֹריה שלו.  פַּשְטָן הוא בתכלית הפשטות, אם גם איננו יורד מגוֹבהוֹ הטבעי לעשות חונֶף לטעמם הגס של קוראיו או שומעיו ממין ידוע, בכתבו או בדבּרו על עניינים דקים, העומדים ברומו של עולם.  לכל הנחה או השערה עיונית יש לו ציור חי ודמיון מעוגל ומלוטש.  עשיר הוא בצבעים וגוָנים בקולות וצלילים הן בתור סופר והן בתור נואם.  לכל יש לו ביטוי מלא, ואין לו צורך ברמזים.  הבהירות היא אחת מסגולות נפשו.  גם אם רוצה אתה לטעות בדבריו שבכתב – אין אתה יכול.  בהירות זו היא מתנת אלהים לבחיריו.

*

בתור עסקן לאומי ולוחם ציוני כבר הבליט הד"ר לוין את צורתו בכל קויה היסודיים.  ביחוד גילה את אישיותו הנמרצה במלחמתו על השפה העברית נגד מנהיגי ה"עזרה" בגרמניה (בשנת תרע"ג).  מלחמתו זו ראויה להכתב באותיות זהב על לוחות דברי מלחמת הרוח בישראל.

בשעת מלחמתו זו נראה לנו באופן בהיר ובולט גיוס כוחותיו העצומים של האדם הנפלא הזה.  נדמה לנו אז כי לגיון שלם של לוחמים עזי נפש התאחדו באיש הזה, באיש אחד לבד.  מעיר לעיר, ממדינה למדינה נדד, הלך הד"ר לוין, באותם הימים, לנאוֹם, להטיף, להוכיח ולהכריע ולנַצח את הלוחמים נגד שפתנו הלאומית, למען תירש השפה האשכנזית את מקומה בפּוליטכניקום.  ובכל מקום שבא הד"ר לוין הִקְהיל קהלות ברבים וגם ראשי המתבוללים, מורי האוניברסיטאות ומנהיגי מפלגות מדיניות, באו לשמוע את דבריו, "החוצבים להבות אש" – וגם אותם לקח שבי.  רבים מהם לא עמדו, לכל הפחות באותו מעמד, בפני שטף דבריו הנמרצים ובפני עוז הוכחותיו ורשפי מחשבתו הלאומית.  נדמה לנו אז כי גם לשפה העברית עמד בר-כוכבא שלה.

בימי המלחמה ההם היה לוין משתמש בנאומיו בכל כלי נשק הרוח.  זרם של רעיונות חדשים ושל ניבי חוזים שָׁטַף מפיו, ויַלהיב את הרוחות ויַגביר את הידיים הרפות.  ונפלאות עשה במלחמתו זו.

עוד אז היטיב לראות, כי המלחמה נגד הלשון העברית במוסד המדעי הראשון, שהיה צריך להבנות בארץ ישראל, אותה המלחמה שהתעוררה, שהתלקחה מצד מנהיגי היהדות בגרמניה, - כי מלחמה זו היתה ערוכה ומכוּונה נגד עתידותינו על אדמת אבותינו ונגד נשמתנו הלאומית.

שמריה לוין ראה מראש, שאם ינצחו מתנגדי הלשון העברית, שביקשו לפלס נתיב לרוח הגרמני בארץ ישראל המתחדשת, אז ירעילו את שורשי התחייה העברית, את שורשי היישוב העברי על אדמת אבותינו.

במסירת נפש, בגאון רוח ובמרץ מפליא נלחם לוין עד כי ניצח, והנצחון שנחל הוא נצחון רוח תחייתנו.

*

יש לו  לד"ר לוין, כמו לכל אדם מצוין, ריתמוס מיוחד בנאומיו וגם בכתביו הספרותיים.  בתור נואם, מנהיג ועסקן לאומי וציוני מצטיין הוא בריתמוס של רוח סערה, של גלי ים המתנשאים ורודפים זה את זה.  שונה הוא הריתמוס שלו בספרות.  בספרות הוא יותר מתון ושקט; ויש שהריתמוס שלו בתור סופר הוא נוזֵל כשֶׁמן.  אך זה הוא רק לעיתים רחוקות.

על ה"השקפות" הנתונות בספרו "ימי-המעבר" המונח לפנינו שפוכה רוח שלוה, של כוח עצור המכיר את ערכו.  אמנם גם במאמריו אלה רעיונו עושה לפעמים קפיצה פתאומית, כמו שהם מפליאים במקומות ידועים בהברקה מַרְעֶשת.  אך בכלָלָם וברוּבֵּי מקומותיהם הם מעידים שמחַברם יודע גם לכבוש את רוחו הסועל, כי יודע הוא לשמור את מנוחת נפשו ואצילות רוחו גם בשעה שהוא מבטל בתכלית הביטול את זרמי החיים המתנגדים לזרם הלאומי, לשאיפות התחייה.  ברוח שקטה, ולפעמים כאילו לאחר-יד, הוא מסיר את העטרות מעל ראשי מנהיגים המוליכים את העם בתוהו-לא-דרך.  ויש שהוא מבליע בנעימה בין שורות מעטות ביקורת מרה וחריפה, שלא כל הקוראים מרגישים בה. - - -

בספרו "ימי המעבר" הננו רואים את התפתחות חיינו הלאומיים במשך עשרים השנים האחרונות, ואנו רואים בו גם את התפתחותו של מחַברו.

יש דברים בספר זה שהד"ר לוין מגין עליהם בחֶלקת לשונו ביושר הגיונו, או שהוא מצַדֶד בזכותם, והוא בעצמו חזר אחרי כן מהם.  למשל: במאמרו "עבודה ופרסום" הוא מתנגד להכנסת העבודה הקולטורית לפרוגרמה הציונית.  ועתה הוא, הד"ר לוין, בעצמו בעד זה ובכל-תוקף.  הוא השפיע במידה מרובה על התפתחותה של הציוניוּת, לעומר ולרוחב, והוא מושפע גם מהתפתחותה.  רוחו הוא חי יותר מידי, כי יוכל לקפוא בנקודה אחת מבלי אשר יזוז ממנה.

כך אנו רואים בספר זה עצמו, שהד"ר לוין שינה את דעתו ויחסו, ברבוֹת השנים, בנוגע לד"ר הרצל. אחרי אשר פירסם אחד-העם ביקורת חריפה ושלילית על הספר "אַלטניילאַנד" של הרצל, יצא לוין, שהוא אחד המעריצים הנלהבים של סופרנו הגדול בַעל "על פרשת דרכים", להגן על יצירתו ושיטתו של החולם הלאומי.

למען ייוָכח הקורא עד היכן מגיע כוחו של הד"ר לוין לבט את אמת המרה שבלבו בסגנון יפה, בדברים פּשוטים וחודרים אל הלב והמוח, הנני להביא רק שורות אחדות מ"מכתבו הגלוי לאחד העם":

"הרצל בונה ואתה סותר.  הרצל כותב "רומאן": בן שמ"ד עמודים, אתה כותב "ילקוט קטן" בן י"ב עמודים ומהרס את כל בניָנו של הרצל ממסד ועד הטפחות,  מבלי להשאיר ארִיחַ על גבי אריח ולבַנה על גבי לבנה.  הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו מעיד על יתרון כוחו של הסותר על הבונה" ("הבניין והסתירה").

עד כמה חריף הוא לוין בהגנתו על הבניין נגד הסתירה, ועד כמה הוא יודע להביא את יתרון הבניין על הסתירה באופן ובסגנון המיוחדים לו, יעידו-נא דבריו אלה:

"לוּ חפצנו, למשל, היום להרוס את מגדָלוֹ של עופֶל, המתנוסס ברום גבהו ומתגאֶה על כל סביביו, לא היינו דורשים למלאכתנו זאת יותר מעשירית שבעשירית העֵת שבלע בניָנו של המגדל הזה, ובכל זאת צריכים אָנו להודות שעופל היה מהבנאים היותר מצוינים שבעולם.  נשער נא הלאָה בנפשנו, כי בנאי אחד מומחה ובקי שעסק כל ימיו בבניון בתי מדרש ואוניברסיטאות נגש אל מגדלו של עופל ומודד אותו בקנה המדה של הבנינים שהוא עסק בהם כל ימי חייו.  הבנאי הזה מוצא, כי המגדל כולו מראשו ועד סופו אינו אלא מִגְרַעת אחת גדולה: מגדל שגבהו עולה עד לשלש מאות מטרים ואין בו מקום אף לקתדרא אחת!  ומהיות שאי אפשר להכשיר אף חלק ידוע ממנו לבית מדרש, אין לו תקנה אלא בהריסה גמורה, אָז ישאר לכל הפּחות חבל אדמה שנבנה עליו המגדל ויהיה מקום פָּנוי לבנין אחר" (שם).

אילו קראתי את השורות האלה ושֵׁם המחבר לא היה חתום עליהן, מיד הייתי יודע שמעֵטו של בעל "בימי המעבר" יצאו.  לוין שכל כך גדול כוחו בסתירה ועקירה, כמה ואיך יודע הוא להטעים את יתרון הבניין על הסתירה!

יש אמנם בספרו "ימי המעבר" המונח לפָנַי גם דברים שבשעה זו אין להם ערך חיובי וחיוני, כי כבר ירדו מעל הפּרק, אף כי בשעתם הרעישוֹ עולמות.  אבל גם הגברים האלה נקראים בספר זה בנעימה מצד סגנונם המצויין ומצד המחשבות והסקירות הצפונות בהם.

יש דברים והשקפות בספר זה שהמחַבר העמיקם אחרי כן הרבה יותר, או שהיה מנסחם היום, אולי, באופן אחר, בכל זאת יש ערך ספרותי ותרבותי גדול לכל המאמרים שנכנסו בקובץ זה (שהמחבר לא רצה לעשות בהם אף תיקונים קלים, לבל ישַנה את דעותיו והשקפותיו כמו שיצאו בפעם הראשונה, כל מאמר בזמנו ובשעתו), יען כי בבואם מקובצים במקום אחד הם נותנים לנו ציור שלם מהתפּתחותם של הדעות והמעשים בעולמנו העברי וממהלך המחשבות ומלחמת המפלגות, ומלחמת הסיעות בתוך המפלגות עצמן, באותן שתי עשרות השנים שבהן נכתבו המאמרים הללו. - - -

במאמרו "העם" הביע הד"ר לוין כל כך מקורי ובסגנון כל כך יפה ומלא חיים את תמצית דעתו העמוקה, שיש בה גם חידושים רבים, על דבר "שאלת העם". הרעיונות המזהירים המובעים במאמר זה יש להם, מלבד ערכם הקיים לדורות, חשיבות מיוחדה וערך ממשי דוקא כיום בשעה שאנו מוכרחים ומחויבים לפתור את "שאלת העם", באותו מובן ואותה הַטעָמָה שהמחבר נותן לה, הלָכה למעשה.  היופי של צורת המאמר והרצאתו המצומצמת מִתחָרים עם עוֹמק תוכנוֹ.

מאמרו "החיים" הוא מלא שירה, שירת הפְּגָעים של חיים.  וכמה אמת פסיכולוגית יש בשירת-פּגעים זו ומה נוראה היא האנחה הנשמעת מתוכה, אנחת לב אָדם, אנחת לב עברי, שחדר לתוך מעמקי החיים ותהומותיהם המכוסים ערפל.

ומה עזה היא המחאה שנשמעת מתוך שירה זו, המחאה נגד החיה שבאָדם נגד שונאינו בנפש, נגד מורֵי היחֵפים רוצחינו ונגד כל אותן תנחומות-שוא, שאנו מתנחמים בהן בגָלות!

במאמרו "האסטניסים שלנו" מתייצב לוין על יד מרחיבי הלשון העברית, על יד המחַדשים, מְחַיי שפתנו הלאומית.  תשובתו לפפרקוביץ הבלשן היא תשובה כהלכה, קצרה, חריפה ויפה.  ומה יפה היא הסַטִירה בסוף המאמר (סַטירה לֶוִינִית):  "יכתוב נא (הבלשן פּפרקוביץ המבקש חסרונות ושגיאות בלשונם העברית של סופרי זמננו) את הבקרת שלו בעברית, ואָז יהיה הוא הסופר ואנחנו המבקרים"?

במאמרו "תשובה חלקית" כמו במאמרו "מעבר לגבול" הכניס הד"ר לוין ראשו בין הרצל ונורדוי מצד אחד ובין אחד העם מצד השני.  ועינו של המחבר נשארה בהירה ובלתי משוחָדָה בקֶרב האבק הרב שהעלו אָז הסופרים, בשפות שונות, על ידי פּולמוס הקולמוס, אותם הסופרים שיצאו אָז ללחום על הצד האחד או השני.  בדעה צלולה, בסקירה חדה, בהגיון ישר וברגש הבא מתוך אהבת האמת שפך אז הד"ר לוין אור רב על כל עניין המחלוקת שהתפּרצה בין המנהיג הרוחני, אחד העם, ובין המנהיגים של הציוניוּת המדינית, הרצל ונורדוי.  אין הד"ר לוין חולק כבוד לרב, לאחד העם, ואינו מפריז על מידתו, כשם שאין הוא פּוחֵת מכבודו של יוצר הציוניות המדינית וההסתדרות הציונית, אולם יחד עם זה הוא מכיר גם את התנועה של הקולטורה העברית ואת תביעותיה הצודקות בתוך המחנה שלנו.  הוא מגלה במאמריו אלה את המִזרָחי וגם את המַערָבִי שבו.  הוא למד בבית-המדרש גם של שֵׁם וגם של יָפת.

 

ניו-יורק, כסלו, תרע"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] בהיות לוין, אם אין אני שוגה, נער בן ט"ו שנה כבר פּירסם בדפוס ספר-שירים קטן.