_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְׁתֵּי מִיתוֹת

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

א.

הוא... את שמו האמתי לא ידעתי. הנני מסופּק אם גם הוא בעצמו ידע שמו, אשר נקרא בישראל ביום אשר הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו. הוריו קראו שמו "זולּל וסובא"; מלמדיו – "גולם"; חבריו – "חמור". אשתו קראה שמו בשעת רצון: "אתה" ובקצפה – "שלומיאל". גם בני עירו לא קראוהו בשם עצם פּרטי, כי אם בכנוים שונים ומשונים. עליה לתורה לא נתנו לו מעודו, כי הוא היה אחת מאותן הבריות המתכנסות באיזו זוית בבית הכנסת ואינן תופסות שם מקום כלל. ושוטר העיר קרא שמו "יהודי" סתם.

פּניו... אתם חושבים כי לכל איש ואיש צריכים להיות פּנים, צורה, דמות ותואר – לאו דוקא. ל"נושא" זה לא היה אף אחד מאלה. שטח מלא קמטים, יבלות ואבעבועות זרועות שערות, אשר מראה אפר להן, זעיר שם זעיר שם; ספּחת גבנונית משמיעה קול שריקות ונחרה; מתחת להספּחת לרחבה חריץ ארוךְ; שני חורים נוזלים, רמז לעינים; סרח העודף, כעין אפרכסת, מעבר מזה, וסרח העודף מזה – הלהם תקראו פנים?

שנותיו... אךְ גם את שנותיו לא אדע. יום הלדתו לא חגג מעולם. גם פּניו, כביכול, לא העידו על שנותיו. אנשים כאלה זקנים הם גם בילדותם, והמה עושים ציונים לחייהם לא על פּי שנותיהם, כי אם על פּי צרותיהם, יסוריהם ופגעיהם אשר אין מספּר להם.

בן בלי שם, בלי פנים ובלי שנים זה היה רש, ולרש הזה, אשר היה מטופּל בבנות רבות, אין כל, כי אם אשה שחורה והינדה שמה ופרה אחת אדומה, מפּתו אָכלה ומקדרותיו שתתה ובמסדרון ביתו תשכב ותהי לו כבת; ובעת שפּרנסותיו הוא או פרנסות אשתו לא היו מצויות, היתה בהמתו מכלכלת את בני ביתו. חיבה יתירה נודעת לפרתו, כי אותה הקדיש החלבן – זה שמו השגור בפי הבריות – לנדוניה למרים בתו הבכירה.

החלבן והינדה ובנותיהם הסכינו לחיי עני ומחסור ולא התאוננו רע באזני אלהים. אךְ דבר אחד העציב מאד את רוח ההורים – בן לא היה להם. שבע בנות נתן להם אלהים, אך "יורש" מנע מהם.

– מה המה חיי האדם אם לא ישאיר אחריו במותו "קדיש"? הבנות תשכחנה גם את יום הזכרת נשמת הוריהן – היתה אומרת הינדה באנחה.

– זכני נא אלהים בבן אשר ילמוד תורה. אינני מקנא במי שיש לו אוצרות, אבל מקנא אנכי, אל יחשב לי זאת לחטא, במי שיש לו בנים זכרים, – היה אומר "החלבן".

שיחות מעציבות כאלה היו נשמעות בביתם בכל שבת ומועד.

אך לא לנצח ישכח אביון.

בשוב פּעם אחת החלבן מקוניו אל ביתו, קדמה המילדת את פּניו בשמחה ותקרא: ילד יולד לך לזקוניך, בן נתן לך, מזל טוב, מזל-טוב!

– ואנכי לא ידעתי, כי צירי יולדה אחזו היום את אשתי...

– "אתה", בוא נא הנה! – קראה אשתו, אשר הסתירה בבוקר חבלי לידתה מעיני אישה לבל תפריעהו מעבודתו – הביטה וראה-נא את בננו אשר ילדתי לךָ.

החלבן שחה ראשו אל הילד, אשר לא רוחץ עוד, ויתבונן אליו.

– מה יפה הוא, פּשוט השכינה שורה עליו! – אמר החלבן בשמחה רבה ודמעות נראו בין ריסי עיניו. קולו, אשר יצא תמיד מנחיריו – והאותיות לא נחתכו בפיו כי אם יצאו מאפּו, – קולו זה היה עתה צלול ורךְ. קמטי פניו כמעט שנעשו חלקים. בשני חוריו מתחת למצחו הבריק דבר-מה. גם הבנות עמדו מסביב לכר הילד ותתבוננה בו ותשוחחנה אתו בשריקות שפתים; כל אחת מהן הגידה שבחה בפניו אשר היו אדומים כבשר חי.

– מה זה אחרת להביא היום את כד החלב? – התנפּלה אשת הגביר קרח על החלבן – הנה גם הוא "פּריץ", יושב לו על תנורו בחבוק ידים ומתנמנם. ובבית המבשלות שלי דרוש חלב – ואין, יען כי "השררה" לא הקיץ עוד משנתו.

– הינדה, תחיה, ילדה לי למזל בן... קצת חולה היא היום... לכן התמהמהתי מעט... כי...

– כל פּעם הוא בודה לו "יום-טוב". חג גדול היום: החלבנית ילדה בן! – מילתא זוטרתא! ומחר יהיה "יום-טוב" אחר, אולם אלה הצאן – ילדי, מה חטאו. בעד כספּי המזומן אמצא חלב גם מפּרתו של רבי אלעזר הנושךְ.

– הנה הוא פה – אמרה הגבירה חזירה – ברוךְ הבא! כבר אמרתי לךָ כי חלבךָ לא יצלח לשום דבר, יען כי פגול הוא, אולם גם סחורה יקרה זו הנךָ מאחר להביא! החפץ אתה כי אשלח אחריךָ, עז-פּנים, שלוחים או רצים מיוחדים?

– אשתי... הינדה... גמגם החלבן לשונו.

– מה לי ולאשתך? האם עמדת לשרת לפני גבירתך זאת או התעלסת אתה באהבים, חא, חא, חא!

– היא ילדה בן... בן ילדה.

– ראה נא את שמחת החלבן, המעט לךָ ילדים... לךְ ושאל שאלות מאת אלהים! בתיה כלתי, שהיא בריאה ועשירה עקרה היא וחלבנית זו, אשר כל עוד נפשה בה, – הסחורה הזאת יולדת בכל שנה, כאלו מעטים המה הקבצנים בעולם בלי ילדיה...

– החלבן זוחל – אמרה הקצינה דינה – פּנו מקום! לסוף נכמרו רחמיו אלינו ואחרי אשר צמנו היום בגללו, – כי תה בלי חלב לצום יחשב לנו, – הביא חלבו. היש לך עסק ומסחר אחר, כי תזלזל כה בפרנסתך זו?

– הינדה...

– כמדומה לי שפּרתךָ ולא הינדה היא הנותנת את החלב, הלא?

– היא ילדה בן... בן...

– הינדה ילדה... "רחמנות גדולה"... בודאי שאין לה מזון מבריא, בודאי שלא טעמה עוד חתיכת תרנגולת צלויה... עוד ילד... מה תעשה האומללה... רחמנות...

– הינדה מאושרה, הלא בן ילדה ומה דרוש לה עוד!

– שמע נא, חלבן, אשתךָ לא תשבע בבנה הנולד לה והיא צריכה כעת למעט תפנוקים ופרנסתך הלא דלה היא...

– זו אמת, הינדה צריכה אָמנם כעת לשמור מעט על בריאותה, אבל ברוךְ השם, היא לא תגוע ברעב... שבעה היא נחת מבנה...

– אבל אנכי כבר דאגתי להינדה שלךָ. יודעת אנכי כי אשתךָ היא בריאה בעצמותיה ואיננה רגילה בדאגות, על כן חלבה טוב ודשן מחלב פּרתךָ, ומאשר אחוס עליה, אקחנה למינקת לילדה של בתי וגם את שכרה לא אקפּח.

– ובני, הלא בן ילדה לי הינדה, מה יעשה הוא? – התפּרצו המלים מגרונו בנשימה אחת, כאילו מחנק הושם לו.

– בנךָ, גם זה דבר, הנךָ שוטה גמור... שאל את פּי ואגד לך: פעם יאכילוהו במים חמים מהולים בחלב, פּעם ישקוהו חלב מהול במים מתוקים ופעם ב.... ב... אחת היא במה, וכאשר יגדל מעט, יאכל מה שאתם בעצמכם אוכלים.

החלבן היה נבוךְ. מכונת מחו, אשר לא הוגיעה מעולם בעבודה יתירה, החלה הפּעם לעבוד מעט ותוצאות עבודתה היתה מחשבה כזאת: פּרה יש לי, אני מאכילה, משקה, מגדלה, מטפּחה ומפנקה ובני ביתי לא יטעמו מחלבה אף טפּה אחת, כי מכור אמכרנו. הינדה הרה, חלתה, ילדה בן יחיד, הגם את האם תקחו מעל בנה? המעט מכם חלב פּרתי, כי גם חלב אשתי תחפּצו לעשות לקנין כספּכם!... היה לא תהיה כדבר הזה...

לא! השמיע החלבן סוף מחשבתו, לא אוכל לעשות כדבר הזה...

– אם אינךָ חפץ בזה אָז אמצא לי מינקת אחרת וגם פּרה אחרת. אַל תוסיף להביא לי גם את חלבך.

– מדוע זה הבאת היום רק חצי לוג חלב? – שאלה דבורה הגבאית את החלבן.

– הינדה שלי היא הפּעם יולדת ואותיר לה צנצנת חלב – התנצל החלבן.

– בעל טוב ומטיב הוא – צעקה דבורה – על חשבון אחרים... אשתו ילדה – שמחה במעונו...

– הייתי רוצה לבקש מעט כסף בעד חלבי, – חנן החלבן קולו בעמדו כעני בפּתח לפני הגבירה צירה.

– הנךָ, כפי הנראה, חושש פן אפשיט לךָ את הרגל... היה בטוח, כי לא תקצר ידי משלם לך נשיך.

– יודע אנכי, כי הגבירה צירה "בטוחה" היא, אבל הינדה ילדה לי בן, ומעט "מזומן" דרוש לי...

– מזל-טוב, מזל-טוב! שמע נא – קראה צירה לחתנה, אשר ישב בחדר הסמוךְ – שמע נא, החלבנית ילדה בן.

– מזל-טוב! – קרא האברךְ בגשתו אל החלבן.

– במזל תחיה. – נהם החלבן.

– בודאי אין לךָ כסף, – פּנה ה"תכשיט" אל החלבן – במה לעשות סעודת-מצוה לברית-מילה.

– לדבר הזה ימצא, – ענה החלבן – הן לא בכל שנה תוליד לי הינדה בן.

– ובכל זאת לא יזיקו לךָ שקלים אחדים אם אתנם לצרכי הברית.

– תהלה לאל, אינני צריךְ למתנת-יד, – השיב החלבן ופניו אָדמו מבושת או מקצף.

– אבל לא נדבה אתן לך, חמור, כי אם אשלם לך בכספּי, אם תתן לי את בנךָ למול בשר ערלתו, כי מרגיל אנכי את ידי לאומנות זו, ואף כי עוד לא נסיתי למול, אַך מובטחני כי לא יצא מתחת ידי דבר שאיננו מתוקן.

– בעד אלף אלפים שקל לא אָשים נפש בני בכף... חלילה!...

ב.

הבוקר היה סגריר והערפל כסה את פּני הארץ. החלבן לקח תחת אצילות ידיו את תיק-הטלית וילךְ להתפּלל תפלת ותיקין. עוד לא הרחיק ללכת מביתו, והנה מרים בתו הבכירה נראתה בפּתח ביתו.

– אָבי, אָבי! – קראה בקול רועד.

– מה לךְ כי נזעקת? – שאל החלבן ברוגז – מה אכפּת לךְ אם אתפּלל בצבור עם דמדומי חמה? – ויפן שכמו ללכת הלאה.

– אָבי, אָבי, הפּרה...

– מה הפּרה? – שאל החלבן בבהלה ויפעם לבו בקרבו.

– מהרה, חושה, אָבי, שוב לביתךָ, כי פרתנו חולה, אין שלום בעצמותיה, היא לא תקום ולא תזוע ממקומה. באשר כרעה שם נפלה כאבן דומם. הדפתיה ברגלי, הכיתיה בשוטים והיא לא תניע אבר, אין זאת כי חולה היא.

– אויה! – נאנח החלבן – לבי מנבא לי רעות, וגם בחלומי ראיתי הלילה...

– יהיו חלומותיךָ עלינו ועל בהמתנו לטובה! – אמרה הבת אשר פּניה הלבינו כשיד.

החלבן הניח את הטלית ותפלין ויתר תשמישי הקדושה, אשר נשאם בתיק גדול, בביתו, ויצא לאט על בהונות רגליו, לבל יעיר את הינדה אשתו משנתה, וילךְ אחרי בתו למבוא-ביתו, הנקרא בפיו בשם "רפת", שהיה מלא אויר חם ורטוב, ריח עז וחריף, ריח הדומן המתנדף. הפּרה שכבה על מצע דשאים לחים ובאושים, ירכיה הגסות והלבנות הורמו והושפלו כמפּוח, קול נשימתה נשמע כקול המסור המנסר בעצים. החלבן שח ראשו אל פּרתו ויתבונן בה בעינים מפיקות רחמים ודאגה; בזהירות גדולה משש את כל אבריה וירים עפעפיה, אשר מתחתם נשקפו עינים נוצצות, כמו אש הקדחת בוערת בהן, וקמות כעיני המשוגע.

– פּרתי האדומה, חיתי, פּרנסתי! – קרא החלבן בקול רךְ וענוג – החלית, יפתי? מה זה יכאב לך? אויה!... החלבן לקח מעל הספסל שעמד אצל התנור בביתו לפת וכרוב צלוים באש, שהכינה בתו לשבת-קודש, ויושיטם לפרתו הנאנקת, אך היא לא טעמה את המעדנים האלה.

– מה לך, בהמתי, מה עצמו מכאוביך! – חנן החלבן קולו ויושיט לה עשבים רעננים, אשר הוציא משק לא גדול, אך הבהמה האומללה לא נגעה בהם. החלבן הריח בהעשבים, ויתבונן אליהם בעין בקרת חדה, כאלו חפץ לחדור לתוך הרכבתם הפּנימית.

– העשב פּסול לאכילת בהמה, רע הוא, משחתו בו, לא יצלח לכל! – גער החלבן בבתו הנדהמה.

– עשב הוא ככל העשבים, – ענתה מרים.

– עשב, עשב! יקחךְ אופל! רואה אנכי, חכמה, גם בלעדיךְ, כי עשב ולא קמוש בידי.

– אָמנם כן, עשב בידךָ, ומה זה יהיה אם לא עשב, הזהב או פנינים אאכילנה?

– הנך עוד חומדת לצון, הלא אם תפּול הפּרה פּגר מי זה יקחךְ לאשה? גם פּחות שבפחותים לא יבחר בךְ, כי מה זה אתן לך לנדוניה, האם את נפשי היבשה, או את צרות לבבי? – פּתיה! – פּנה החלבן אל פּרתו אכלי נא, רחמי, חוסי, את משענתי בחיי וכל נחמתי בעניי!

הבהמה געתה כמתחננת על נפשה, במקום תשובה לבעליה.

פּני החלבן כסו חושך, קמטיהם התעמקו, וכאיש אשר רוחו נבוך גרד אחורי בדל אזנו, בלי דעת מה לעשות. רגש יגון כבד כנטיל עופרת לחץ את לבבו. בתו הבכירה עמדה בזוית הרפת עצובה ושוממה ותבט בעינים דולפות אל הנדוניה שלה, אשר תמס תהלךְ לפניה. החלבן כרע על ברכיו ויט אָזנו לחזה פרתו ויעצום עיניו, למען ישמע ברור היטב את קול נחירתה.

– אוי לי! קול כחלילים תוציא ממעיה! – צעק החלבן מנהמת לבו בקומו מעל הקרקע – הרוח הומה ושורק בריאתה כבתוךְ ארובה. חלתה מינקתנו, חולה היא, מסוכנה, פּשוט כמשמעו. מרים, אַיךְ?...

– מה לךָ, אָבי? – ענתה מרים, אשר עמדה והתפּללה בסתר לבבה בשלומה של פּרתה.

– לכי, בתי, והביאי את השקים השוכבים על התנור, גם את המחצלת של קנה תקחי. התדעי את מקומה? היא מונחת במטתי מתחת להמצע.

מרים נעה כשכורה בלכתה לקחת את החפצים האלה.

החלבן הוסיף לטפּל בפרתו, אשר ירכיה התרוממו עוד יותר ויותר, ברוח נכאה ובנפש מדוכאה. הרעיון הנורא, אשר עלה על לבו – אולי תפּול בהמתו פגר, הפחיד את עצמותיו. פּרתו הטובה והיפה בכל העדר, הפּרה אשר עטיניה מלאו תמיד חלב כמעין המתגבר; הפּרה אשר פּלטה כל שנה עגל רךְ וטוב; הפּרה אשר היא כעת מקור כלכלת ביתו ואשר אותה הזמין לנדוניה לבתו הבכירה, שכבר הגיעה פרקה לנשואים, – הפּרה הזאת תמות בלא עתה!

– רע מכל אלה, – חשב החלבן בלבבו – כי מי יודע מי ומה הסב את מחלת בהמתו פתאום. ובאמת, היש לה המשפּט לכלוא ממנו את הכנסתו התמידית? האם כלכלנה, חס וחלילה, לא כראוי? הלא הוא החסיר לחמו מבטנו ויתנהו לה. העשב הנתן לה מידי יום ביומו היה רטוב ורענן, גם הלפת והירקות היו דשנים ומתוקים, ומה לה עוד?

מרים הביאה את השקים והמחצלת. אָז חתלו את הבהמה, כסוה ויעטפוה בזהירות מיוחדה, כאלו אחת מבנות הבית שכבה לפניהם בחליה.

מרים הורידה ראשה לארץ ותספוק כפיה מבלי אומר ודברים, כי יבש מקור מחשבותיה, אשר גם בימים כתקונם לא היה נובע יותר מדי, ואָביה עמד אצל ה"חולה המסוכנה" בפנים זועפים, מבלי הסיר עין מעליה ויחזור כנואש על המלים: צער-בעלי-חיים! צער-בעלי-חיים!

– צער-בעלי-חיים!" – חזרה מרים אחרי דברי אָביה ופניה הפיקו יאוש נורא.

ברגע ההוא שכחה הבת את הנדוניה שלה והאב – את מקור פּרנסתו, ושניהם השתתפו בצערה של בהמתם המפרכסת ברגליה. ברגע ההוא היתה הפּרה בעיניהם נפש חיה ובמכאובה גם להם כאב.

זרה אָמנם להעברי שיחתן של בהמות, חיות ועופות; גם נעדר הוא הכשרון לשמוח בשמחתם ולהתרועע בחברתם; אך אין היהודי חסר מיתרים דקים ורכים בנפשו לחוש ולהרגיש בצערם.

 

ג.

– האם תשים מחסום לפיךָ, ילד בליעל? – קראה הינדה לבנה יחידה הקטן, בעת אשר הכינה בליל סובין ומים לבהמתה, – אני אראךָ, נבל, את ידי כי קשתה, ואת קולי כי חזק עוד מקולךָ!

הילד הקטן השוכב בעריסה הוסיף לצעוק מר בקול צרוד, כאילו לא אתו דברה אמו קשות ולא עליו שפכה חמתה; מהרה נהפכה יללתו האיומה לנחרה מוזרה ולאנקת דום, כמו נסתם גרונו.

– בן משחית, מנוול, התשים קץ לבכיתךָ! – קראה אמו ברוגז.

אחת הילדות שכבה על קרקע הבית בפישוט ידים ורגלים ותתבונן אל האודים העשנים בתנור, ומפיה התמלטו, שלא במתכוין, המלים: "תורה צוה לנו משה..." אחת לאחת בגמגום נעים ומלא חן. לפי הנראה, הסכינה הילדה למחזות זעם כאלה, כי גם עליה עברה כוס חמת אמה לא אחת ושתים. החתול השחור, אשר צנף צנפה ככדור על הספסל, לא התעורר מתנומתו הנעימה; להפךְ, צוחת בעלת-הבית היתה סגולה בדוקה ומנוסה לישנהו. הינדה נערה כפיה מהסובין ותגש אל העריסה, אשר בה שכב ילדה המתיפּח. פּניו החורים והרזים קומטו, סדק עיניו אשר נמקו בחוריהן היה כמכה טריה זבת דם ועורו צפד על עצמו. שאגותיו התפּרצו מגרונו שהתכווץ ומפיו הפּתוח בקושי גדול, כפטורי בפי וושט, גוו הדל התעות, התפּתל והתהפּךְ מצד אל צד על מצעו המגואל והרקוב.

– בן סורר ומורה, מתי תדבק לשונךָ לחכךָ וקול שאגתךָ לא ישמע עוד? מתי תאלם, סחי נמאס? – צעקה הינדה בהטותה את ראשה אל העריסה אשר חרגה ממסגרותיה, ותוציא מתוכה בחרון אַף את הבריה הקטנה והאומללה, ותחבוט את שק התבן ותציע בלואי הסחבות ותשכיב את ילדה עליהן. ובהתבוננה בפניו שככה חמתה ותקרא אליו ברחמים רבים: "נום שנתךָ וירוח לךָ, מחמדי. הה, בר בטני, בן-אוני, מקוצר-רוח ומעבודה קשה אין איש מאתנו שם לבו אליךָ, אומלל! פּיות רבים, בל אחטא לאלהים, בביתנו ועל בהמתנו, תחיה לאורךְ ימים, לכלכל את כולנו, ואם לא נשמרה כבבת עיננו, אָז נגוע כלנו ברעב, כי תגרנותי בשוק הולכת ומתדלדלת ומתמעטת, וגם אָביךְ אינו משתכר כלום... אוי ואבוי לי!..." ותעזוב את בנה יחידה שהשפּיל את קול-תחנוניו הקורע נפש, אחרי אשר שפכה לפניו נפשה המרה, ותשב אצל התנור לפחת באש אשר לא נאחזה היטב בגזרי העצים הלחים.

צרה בלב איש מבני המוני אומות-העולם ישיחנה לפני סוסו, פּרתו, תרנגלתו או כלבו, – והעברי או העבריה, יספּר צרותיו ויגלה נגעי לבו לפני ילדיו, בעודם שוכבים בחתוליהם.

קול מפּוח נחר נשמע בבית, – לא נקל היה לריאת הינדה הבלה להעלות להב בתנור, וברגע זה באו החלבן עם בתו החדרה.

– בהמתנו... אוי לי, – אמר החלבן במנוד ראש.

– מה בהמתנו? – שאלה הינדה אשר היתה עוד תפושה במחשבותיה הנוגות.

– בהמתנו חלתה, – ענה החלבן בקול עצוב – וכמדמה לי שהיא חולה מסוכנת.

הינדה הפכה חיש את פּניה לבעלה.

– מה זה אמרת? דבר נא דברים ברורים.

– אני אומר כי פרתנו חולה...

– אויה, שוד ושבר, מה זה היה לה? – קראה הינדה ותרעד בכל גופה.

– לא אדע מאומה... אולם זה אנכי רואה, כי בהמתנו לא תגע בכל אוכל ומלאה היא כנאד נפוח...

– מעיה יהמו וגרונה נחר – שתה מרים, אשר כמו הזקינה בבוקר הזה, נוספות לדברי אביה, אשר בשעה זו נתקטן, מרוב צרותיו, נתכווץ ונצטמק.

– כן, חולה היא, מכאוביה עצובים, "צער-בעלי-חיים" – נענע החלבן בראשו ויקח את ספר "תהלים" בידו ויבט בו בעינים קמות, אךְ לשונו לא התהפּכה בפיו.

הינדה נרעשה ונפעמה, עד כי לא עצרה כח לבטא בשפתיה אף מלה אחת. פּרתה, מקור חיי ביתה; פּרתה, הנדוניה של בתה הבכירה, – פּרתה זאת חלתה פתאום. לבה נשבר בקרבה ותעמוד על מקומה כהלומת רעם או כאיש שנטרפה פתאום דעתו עליו, זרועותיה נטויות, פּיה פתוח ועיניה תועות.

אַך מהרה שבה רוחה אליה, ובהביטה אל אישה בעינים מזרות זועה נתנה עליו בקולה: שלומיאל, פּרתנו חולה, פּרתנו צבה ונחרתה אימה, ואתה, הוי נרפּה, עומד במנוחה על מקומךָ כגולם, כאילו אין הדבר נוגע אל עצמךָ ובשרךָ! מדוע החרשת עד כה ולא נקפת אפילו באצבעך הקטנה? בהמתנו תפּול כפגר ואתה תפהק ותתנמנם! האם רפדת תחתיה חציר רענן? הוי, רבונו-דכולי-עלמא! לךְ, רוץ אל פּועה המכשפה, להצועני הזקן, להמלמד החרש והביאם הנה, אולי יעלו ארוכה לבהמתנו, אולי יצילוה בעוד מועד... חושה, למה תעמוד, גזלן...

– נסיתי בעצמי כל תחבולה... – גמגם החלבן בלשונו.

הילד הרים עוד הפּעם את קולו ועריסתו חרגה ממסגרותיה, כי הבריה הקטנה והדלה המוטלת בה נלחמה עם מכאוביה בכל שארית כחותיה הדלים. פּעם השפּיל הילד קולו כאוב מארץ ופעם השמיע קול ענות חבלי מות, ויטולטל טלטלה, כאילו התאמץ להתבקע ולהתפּוצץ לרסיסים כשבר נבל יוצרים, ועוד הפּעם השפּיל קולו, שהיה מלא תחנונים ובקשה, בקול נגוע ומוכה שאָפסו כחותיו. הילד השמיע אנקות דום תכופות זו אחר זו ונחרת יציר חלש המתאבק עם מר המות.

האב והאם הכינו שקוים וסמים לפרתם החולה, ולא הטו אזן קשבת להבכיה והיללה, ואחר כן להאנחה הדקה והממושכה של בנם יחידם, אשר אליו התפּללו זה שנים רבות, הקורא אליהם לעזרה. שניהם לא חדלו מהתוכח ומבוא בריב זה עם זו, כמו אין כל צעקה ואנחה בבית.

– אתה תדמה, – קראה הינדה לבעלה – כי בהמתנו תקום מחליה, אם גם לא נקרא לה את המכשפה, היה לא תהיה! – אחרי כן פּנתה למרים בשצף קצף: רק בךְ, מכוערת, האשם! עליךְ היה לשמור את בהמתנו ולהשגיח עליה לבל תאונה אליה כל רעה, ואת, נאלמה, ישבת בחבוק ידים ואת מינקתנו – הנדוניה שלך, עזבת לנפשה; כעת לבשי שק, קחי תרמיל וחזורי על הפתחים.

בעלת הבית התנפּלה על הספסל ותכס פּניה בסינורה, וקול ברמה נשמע, – הינדה מבכה על בהמתה.

– את "אדומתי" אכלה עין-הרע, ינטה הארורה נתנה בה עיניה... הוי, קויתי לראות את מרים נשואה לאיש, ועתה, הה, שוד ושבר... חיי פרתי, אשר טפּחתיה, פנקתיה ורביתיה, תלוים בשערה. אבדנו, אבדנו!

– היושב בשמים, אָבינו זה עודנו חי! – קרא החלבן בקול עז.

השעול שם מחנק לגרון הילד; רגעיו האחרונים קרבו, הגסיסה החלה. גוו, קומץ-עצמות, התפרפר... החלבן נשא עיניו אל העריסה, אשר שתי ידים קטנות וצנומות מתכוצות ומתפּשטות מתוכה.

– מה זה יצעק הילד? – שאל החלבן ורעדה אחזתהו.

– אין דבר, – ענתה אשתו – שניו צומחות... בהמתי האומללה, הוי, הוי...

– מדוע זה תקראי, חוטאת, לבכי ולמספּד, התמו רחמי אל?...

– הוי, פרתי, יחידתי, – הוסיפה הינדה לבכות – מי זה יתן לנו תמורתךְ? התאלם, בן משחית! – קראה אל ילדה – הנני אליךָ, זולל-וסובא, וידעת את תנואתי!

מרים לקחה את הילד על זרועותיה ותנס להלעיט את ה"זולל- וסובא" בכף עץ גדולה נזיד ריפות גסות. הילד חגר שארית כחותיו להתחמק מכפּיה, התפּרץ להקיא ויוסף להתפּרפר.

החלבן טפל במבוא-ביתו בבהמתו, ולא האמין בסתר נפשו, כי שחת אל רחמיו ולא יראה בעניו.

 

ד.

אמי, אמי! – קראה מרים – בואי וראי, הירשלה קורץ בעיניו ומולל ברגליו, אוי, מה היה לו...

– אויה לי! – קראה הינדה כנואשת, ותעזוב את השקים אשר הכינה לבהמתה.

– בני, בני – צעקה הינדה בקול בכי תמרורים ותגהר על הילד ותחלוץ לו שדיה הצומקות.

הילד הסב פּניו הירוקים בגועל נפש.

– מרים, מרים! – צעקה האם – רוצי אל הרופא, בכי והתנפּלי לפניו כי ימהר לבוא. אל תתמהמהי, חושי! אוי, הירשלה, בני יחידי, תנא, חכם, נשמתי! איך שכחתיךָ, עזבתיךָ ולא שמתי לבי אליךָ, אומלל. אם אכזריה הייתי, אבל שהדי במרומים, כי צרותי העבירוני על דעתי; הוכיתי בעורון, בינתי סרה מעלי ולא ראיתי את מכאוביך, לא ראיתי ולא התבוננתי כי יבשת, בני יחידי, כשחיף עץ, כי מעיךָ חמרמרו, כחותיךָ אָפסו ורוח אין בךָ. הה, מה אומללה אנכי... הירשלה בני – הוא גוסס... למה לי חיים? אנכי אשמה... מידי זאת לו!

– הבאתי את פּועה המכשפה, – אמר החלבן לאשתו בבואו הביתה עם אשה זקנה, חציה עורת וחציה חגרת.

– למה לי בהמה, למה לי חיים!... הירשלה בננו הוא חולה מסוכן, השם ירחם... מה נואלנו ומה חטאנו, דאגנו לבהמתנו – הנבלה הסרוחה – ולא פקחנו עינינו לראות, כי בננו יחידנו, נשמת חיינו, הוא חולה...

– אהה, מה תדברי, מה תאמרי? – נהם האב נהימה מוזרה ולא קראת לרופאים, למגידי-תהלים. חיש נשלח לעיר-המחוז אחרי הרופא הגדול... גם את נפשי וכל אשר לי אתן כופר נפש הירשלה, מאור חיי ואישון עיני. הירשלה בני, פּקח עיניךָ, הושיטה לי ידךָ הצחה, רחם על אביךָ... חוסה עליו... הה, אלי, צורי ומשגבי, יסרני, קח את נפש בהמתי, את נפשי אָני, ולו רק הירשלה בננו יחיה ולא ימות...

הילד שכב אין אונים ונחרתו אימה.

– איפה הוא החולה? – שאל הרופא אשר בא הביתה בלוית מרים.

– הצילה נא את בננו, – התחננה הינדה אל הרופא – מחנק הושם לגרונו, נשימתו נעצרה, גוסס הוא, הושיעה נא!

– רואה אנכי את כל אלה גם בלעדיךְ, אשה פתיה – ענה הרופא בקרת-רוח וימשש את דופק הילד.

החלבן ואשתו התבוננו בפני הרופא ויתאמצו לקרוא מעליהם את "גזר דינו" על בנם הנוטה למות... אך פּני הרופא היה כנייר חלק וכל רושם ותנועה לא נראו עליהם, כאילו כפיס עץ אָחז בידו ולא נפש חיה המפרפּרת בין החיים והמות.

– היש תקוה לבננו כי יחיה? – שאלו הורים בקול רועד – כל אשר בביתנו ואשר על גויותינו נתן לאדוננו, רק את נפש ילדנו יציל נא ממות.

הרופא הניע ראשו, כאיש היודע ומבין הכל, ויטמון בכיס בגדו את המטבע, אשר הושיטה לו מרים בידים רועדות, ויחליק את שפמו ויצא במנוחה מן הבית.

– קרעו, בני, את קברות אבותינו, התפּללו לאלהי מרום וישלח לנו עזרתו מקודש, – קראו ההורים בקול מר צורח – הירשלה הוא גוסס...

מרים התיפחה ותוריד דמעות כמים... שפתותיה נעות וקולה לא ישמע.

שקט ודממה בבית; כל העינים נטויות אל עריסת הילד אשר התפּלצה מטלטולי הגוסס.

– פּרתכם האדומה מתה... – הודיעה המכשפה הזקנה, אשר טפלה עד כה אצל הבהמה ותלחוש על מחלתה.

– תהי מיתתה כפּרה להירשלה החולה, – ענו ואמרו ההורים והבנות פּה אחד...

– אויה... הירשלה פשט את רגליו... סגר את עיניו... פּסקה נשימתו... גוו קר כקרח... מת הוא! – נשמעה יללה בבית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה