_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שרטוטים לשוניים

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

קודש וחול הם סימניה המיוחדים של הספרות העברית מיום היוֹתה עד היום הזה.

המושג קודש תופס בה מקום חשוב:  כתבי-קודש, לשון-הקודש, גוי קדוש, ארץ הקדושה וכדומה.  החיים מקודשים גם במותר, ומוסיפים מן הקודש אל החול.  הספרים שאין להם קדושה מיוחדה נקראים בשם:  ספרים חיצוניים, או:  ספרי-חול.  בלשון ההמון נקראים הם:  ספרים טְרֵפים-ופְסולים.

הקודש והחול מתנגשים ולפעמים גם מתגוששים בספרותנו.  בגבולותיה ותחומיה הם יונקים זה מזה וגם בולעים זה את זה. 

הקוֹדש והחול בספרותנו, כשהם נפגשים בגבול צר וחד כחודו של מחט, אז או שהם מגבירים זה את זה, או שהם מחלישים זה את זה.  ויש גם שהם מִשְׁתַּנים מזה לזה:  הקודש נעשה חול והחול נעשה קודש, ולפעמים גם קודש-קדשים.  דוגמה מוֹפתית:  שיר השירים.  הספרות הקַבָּלִית והחסידית עשירה היא בדוגמאות כאלה.

המעבר מן הקודש אל החול ולהפך יש לו, בספרותנו, מדרגות שונות מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה, בחינת סולם מוּצב ארצָה וראשו מגיע השמַימָה.

*

הספרות העברית באלפי שנות קיומה מתנועעת ומתלבטת בין שני הצירים האלה:  בין קודש וחול.  פּעם היא נמשכת ונעתקת לציר אחד, ופעם – לציר-שכנגד.  בין שני הצירים האלה יש להכיר בספרותנו, בכל תקופותיה ושכבותיה, שני זרמים:  הכלָליוּת (האוניברסאליות) והלאומיות. 

בכל ספרותנו, מהעתיקה עד היותר חדשה, אתה מוצא שני יסודות עיקריים:  הלכה ואגדה.  חייב אדם מישראל לעשות או להתנהג כך וכך!  אָסור לאדם מישראל לעשות או להתנהג כזה וכזה.  אלה הם דברים קבועים במסמרות.  יִקוֹב הדין את ההר.  אין ויתור אף כּמְלוֹא נימָה.  עשֵׂה!  או:  לא תעשֶׂה!

יש אגדות דמיוניות, ספוֹגִיות, ציורים רוחניים בלבושים לשוניים, חלָקים  ומְהוּדָקים:  בת-קול יוצאת מהר חורֵב ומנַהמת כיוֹנה...

גם הסופרים והמשוררים העברים שבתקופתנו, יש מהם נוטים לבעלי-ההלכה, ויש מהם נוטים לבעלי-האגדה;  ההלכה והאגדה בצורתן של ימינו.  ויש שבסופר אחד נפגשים ומתמזגים שני היסודות האלה במידה מרובה או פחותה.

פּרד"ס – אלה הם ארבעה הטיפּוסים היותר מצויים בין סופרינו, מאז ועד היום.  יש לנו סופרים פּשטנים, דרשנים, בעלי רמז ובעלי סוד.  ויש שבסופר עברי אחד נפגשים ומתבוללים הטיפּוסים האלה, והם מתרוצצים בנפשו ובסגנונו:  קצת הוא פַּשטָן, מקצתו דַרשָׁן וגומר.  סופרים בעלי ארבעה פּרצופים כאלה אינם חזיון יקר בספרותנו.

*

"להשכין יפִיפוּתו של יֶפת באהלי שֵׁם", – הפּתגם הזה טעון בדיקה וביקורת.

אי-אפשר להשכין את היופי של יפת באהלי שם.  אין היופי הזה נקלט היטב באהלי שֵׁם, וצר הוא האוהל מהָכִיל היופי הזר ורחב-המושג.  אין זיווּגם של שני היסודות האלה, שם ויפת, עולה יפה.  אהלי שם יש להם יופי משלהם והיופי של יפת, של יוָן, שמשתדלים להכניסו באהלי שם, היא זמורת זָר, הַרכָּבה מלאכותית, מין בשאֵינוֹ מינו.

יפיפותו של יפת באהלי שם – זוהי פּשרנות, זוהי חצאִיוּת.  אם אין באהלי שם יופי משלהם, של שֵׁם, אז אין להשכין בהם יופי זר, נכרי.  היופי איננו סחורה שמביאים אותה מן החוץ לאיזו אכסניה, שהיא חוזרת עליה. 

היופי הוא חלק אורגאני, שאם אינו צומח מתוך-תוכו של רוח העם עצמו אינו אלא דופי.  היופי אינו אלא ההתאמה, ההרמוניה, של חלקי הגוף או של חלקי הרוח.  היופי אינו אלא נשמת-נשמתו של הדבר עצמו, ואין להעתיקו ולהסיעו ממקום למקום, מהיכל לאוהל.  מושג ה"גלגול" או "עקירת דירה", אינו חל עליו.  כל דבר ודבר, כל היכל וכל אוהל, יש לו חִנו ויופיו המיוחד לו לבדו.

ההשתדלות להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם – בזה יש ניווּל, ירידה, מין: חֶציוֹ לָכם וחציו לנו.

במקום יופי לקוח בהקָפה מאחרים, ראוי להוציא, להבליט את היופי המיוחד השוכן בזויות נסתרות באהלי שם עצמם.  צריך לגלות את עתֻרֶת התפארת הסמויה שָׁם מן העין הפּשוטה. צריך להוציא את היופי מנרתיקו המכוער. 

"אָמנות לשם אָמנות" הוא מושג זר לספרות העברית המקורית.  אָמנות לשם אָמנות היא עבודת אלילים.   האָמנות העברית יש בה משום עבודת אלהים, אלהי האמת והצדק. 

זה אֵלי ואַנוֵהו!

הנוי הוא בשביל אלהים.  כמובן שיש לכל אחד, על-פּי מדרגת השכלתו ותרבותו הפּנימית, ועל-פּי שורש נשמתו, מושג מאלהים מיוחד לו לבדו.

נוֹי בשביל נוי – זוהי עבודה זרה.

המחַברים העברים הקדמונים מתחילים את הקדמותיהם לספריהם בנתינת שבח והודיה לבורא עולם.  אם אין אלהים בלב הסופר, המשורר, האמן;  אם אין אידיאל נישא, אז יצירתו – הבל ואפס.

*

השפה העברית, מלבד שהיא, ככל שפה אחרת, כלי-ביטוי למחשבה, לכל צרכי הרוח והגוף, - הנה היא בעצמה קודש.  היא לבוש, גוף – וגם רוח, גבֶרת הרוחות. גדולי עמנו בדורות הקדומים צימצמו בה, בשפה העברית, את כל כוונות היצירה, את כל סודות הבריאה, את כל הכוח החיוני של רוח עמנו.  הסופרים היו סופרים-ומונים את האותיות.  היעדרה של אות אחת, של הברה קלה, היה יכול להחריב את כל העולם.  רבותינו הביעו את הערצתם האין-סופית ללשוננו, ללשון העברית בעצמה, בזה שהיו בטוחים ומבטיחים כי אין המלאכים זקוקים ללשון אחרת זולת העברית.

גם הצמחים והפּרחים אומרים שירה לרבונו של העולם רק בעברית, בפּסוקים מן המוכן בכתבי-הקודש.  בָּרִי היה להם, לגדולי אומתנו, כי אין השושנה יכולה להיות זקוקה ללשון אחרת זולת העברית.  החבצלת נושמת ושואפת בשפת שיר השירים הנודפת ריח פּרחי-השדה. 

שְׁמע[1] – בכל לשון שאתה שומע זהו ויתוּר, זוהי פּשָׁרה עם הטמיעה.  שפת הלַחש, שפת התפלה, השפה הנפשית בין האדם ואלהיו יכולה להיות רק אחת.

השֵׁם העברי אינו רק מסַמן את העצם, את הדבר, וקובע את אופיו, כי-אם בוראו, יוצרו ונופֵח בו נשמת חיים.

ספרותנו היא בבחינת ארץ-מולדתנו הרוחנית.  תולדותיה – הגיאוגראפיה שלה.  עלינו לציין בספרותנו את הריה, סלעיה ופּסגותיה, את ימיה, נהריה ונחליה, בקעותיה ותהומותיה.  אתה מוצא בה, בספרותנו, גם את ים המלח (הים המת), כמו שאתה מגלה בה נופים יפים, מישורים רחבים, אופקים גבוהים.  אגב, גם מדבריות ויערות קדומים אינם חסרים בה.

יש בה, בספרותנו, גם היכל-טוֹעִין ופרדסים תלויים-באויר.

תולדות ספרותנו היא הגיאוגראפיה שלה.

דוֹק ותמצָא. - - -

*

הסגנון הוא לא רק האדם, כי-אם גם התקופה.  הסגנון הוא לא רק אופן השימוש בשפה, לא רק אופן השליטה בה, באוצרותיה וברוחה, לא רק סידור המלים ובחירתן, יצירת הפּסוקים ואופן הטעמתם והרכבתם, לא רק אופן שליבת המשפּטים, לא רק הנח והנע, החי והמת, הדוֹמם והצומח בלשון הסופר, כי-אם גם, וביחוד, אופן ההרצאה בכלל, הריתמוס הכללי.  סגנונו של הסופר מתבטא ברוח הכללי שהוא שופך על דבריו, על כל שורה ושורה וגם על מה שבין-השיטין.  הסגנון הוא נשמת הדברים.  סגנונו המיוחד של הסופר מתגלה גם בזה:  מה הוא מקדים ומה הוא מאחֵר, מה לו עיקר ומה לו טפֵל, במה הוא מאריך, ובמה – מקצר, במה ואיך הוא פּותח, במה ואיך הוא מסיים. לא רק אופן הזדווגותם של המלים והפּסוקים, כי-אם גם אופן הזדווגותם של הרעיונות וההגיונות שייך לסגנונו של הסופר.  מסגנונו של הסופר הננו מכירים עד כמה הוא עבד לשפה ועד כמה הוא אדון לה ומושל בה כנפשו.  סגנונו של הסופר מתבטא גם באופן שתיקתו:  לכל סופר וסופר יש דברים שהוא עובר עליהם בשתיקה גמורה.  ודוקא שתיקה זו  מספּרת לנו הרבה.  אהבתו או שנאתו של הסופר למלים ולניבים ידועים מַטביעות חותמן על סגנונו.

בכל תקופה ותקופה ישנן מלים וישנם ביטויים שלמים שהם חביבים על רוב הסופרים, גם על אלה שהם שונים ונבדלים זה מזה בכשרונותיהם, בידיעותיהם ובסגנונם.  יש סגנון שחותם היצירה החופשית, חותמו של רוח הקודש (אינטואיציה) טבוּע עליו, ויש סגנון שחותם המלאכה טבוע עליו וריח הזיעה נודף ממנו. 

סופר שאין להכירו, גם בלי חתימת שמוֹ, על-פּי מספּר שורות היוצאות מעֵטו, אינו ראוי לשמוֹ.

יש להבדיל הבדלה גמורה בין סופרים מאריכים ובין סופרים מקַצרים. בספרותנו יש למצוא טיפּוסים קיצוניים משני אלה המינים.  אריכות כזו וקיצור נמרץ כזה שאָנו פּוגשים בספרותנו אין למצוא בשום ספרות אחרת.  ויש בינינו, הסופרים העברים, גם טיפּוסים מעורבים:  מאריכים לבלי דַי במקום שאין כל צורך, והם טוחנים קמח טחוּן רק בשביל שחביבה עליהם מלאכת הטחינה (כלומר: הכתיבה) כשהיא לעצמה, אותם הסופרים עצמם מקצרים, כמו מקוֹצר נשימה, מדלגים ומחסירים חוליות שלימות בשלשלת רַעיונם, במקום שהיה ראוי להסביר ולהאריך מעט. 

הרבה מידות בסגנון ובשפה:

יש סגנון שהוא מצטיין בשפה שִׁלְדִית.  הסופר מוסר על-ידה רק את שלד רעיונו, רק את גרעיני מחשבתו.  ויש סופרים שהם משתמשים בשפה שרירית.  יש לה שלד, שרירים מוצקים וגם צוֹמת הגידים, אך עצבים, עורקי ההרגשה, קרני-המישוש הדקות חסרים לה.  ויש סגנון שהוא מצטיין בשפה הנוחה להזדעזע מכל נשיבת רוח קלה, מכל מגע שטחי של איזה הרהור חולף, - אך אין בה לא שרירים ולא עצמות.  יש סגנון צמחוני שהוא חיור וחולני, ויש סגנון מלא דם אָדום, כביכול.  יש סגנון שמֵן ודָשֵן וצָבֶה יותר מדי, עד שהוא מעכב את הקריאה ומתעַבּה מרוב שמנוניתו, כמו שיש שפה עסיסית נוטפת דבש, או שפה תפֵלה מבלי  מֶלח – גם זו רעה חולָה.  יש שפה שקופה ובהירה כבדולח וגם את המושגים והרעיונות היותר עמוקים, היותר מורכבים, היא מוסרת בדיוק רב, מבלי שיוכל הקורא לטעות בכוונתו של הסופר.  ויש שפה – שהיתה בימינו למוֹדה, שהיא פּרי מוֹח בלתי-מסודר – שהיא עוטה ערפל גם על המושגים היותר פּשוטים וצלולים. - - -

יש סופרים שמתחילים כל דבר מ"בראשית", מתחילים בכַד ואינם יודעים לסַיים אף בחָבית.

יש שפה כבדה ומגומגמה, מפּני שרעיון חדש תוסס בלב הסופר, והוא עוד לא מצא באוצר הלשוני המקובל והמָסור מדור לדור את הניבים, שיש ביכולתם להביע את החדש המתהווה, המִתרַקם במעמקי נשמתו, על כן מתקַשה הוא בלשונו.  מנסה הוא לברוא ביטויים חדשים, מבלי אשר יש לו הכשרון לזה, מנסה הוא לעשות צירופים חדשים מדרכי הלשון הישנים, מנסה הוא להציג את הנגינה על המלים באופן חדש – ועל כן מלא סגנונו כֵּהוּת וקֵהוּת.  יפה כוחו של הסופר במחשבה, בהרגשה דקה מאשר ביצירה לשונית. ויש סופרים מגמגמים וכבדי-עט, לא מפּני עומק מושגיהם או חידושם, כי-אם מפּני ליקוי לשוני אורגאני, מפּני חסרון הגיון פּנימי, מפּני הֶעדֵר כשרון הביטוי.

המים העכורים אינם סימן כלל לעוֹמקם.  יש מים דלוחים והם – שטחיים.  מי שהוא עמל לָצוד מחשבות בסגנון דלוח – יעלה חרס בידו.

יש חֶבלי לשון ויש כּבְלי לשון.  מחבלי לשון "יתקלף", ייוָלד דבר-מה.  חבלי לשון פּירושם:  חבלי יצירה רוחנית.  כבלי לשון אינם אלא כוֹפתים את הרעיון, מַקשים גמישותו ומכבידים את כנפיו.

יש צנועי לשון וניגשים הם בחרדת קודש אל כל ניב, אל כל ביטוי שלא נתמעך מרוב שימוש.  ויש חצופי–לשון שאין להם אף צל של יראת  הכבוד מפּני המלה העברית, מפני הניב התנ"כי, מפני חוק השפה ורוחה המיוחד.

יש נקיי-לשון, שהם נרתעים מפּני כל ביטוי גס, אינם מנַבּלים את עטם, גם בשעה שהם כותבים על דברים שבצנעה.  ויש טְמֵאי-שפָתיים, ואלה – גם כשהם כותבים על דברים שבקדוּשה מנַבלים את פּיהם.

אַשְׁרֵי הספרות שהראשונים מרובים בה על האחרונים.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מדברי חז"ל:  תפילת "שמע" מוּתרת בכל  לשון שאדם נזקק לה, ולא רק בעברית.