_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סְמוֹלֶנְסְקִין בְּתוֹר מְסַפֵּר

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

א.

אם רוצים אנחנו לחרוץ משפט נאמן על כשרונו של פרץ סמולנסקין בתור מספר, אז לא די יהיה לדון עליו על-פי אחד מספוריו וחזיונותיו; באופן כזה לא יהיה משפּטנו משפט נאמן מכל צדדיו.  כדי להכיר את סמולנסקין המספר עם כל מעלותיו ויתרונותיו ועם כל חסרונותיו ומגרעותיו, צריכים אנו לקרוא את כל ספריו הגדולים והקטנים, כי בכל אחד ואחד מהם התגלה רק חלק מכשרונו הספּורי של סמולנסקין, רק קוים אחדים מתכונתו המוסרית או הפיוטית; ורק אם נחבר ונצרף את כל הקוים הפזורים האלה קו לקו, שרטוט לשרטוט, רק אז תצא לנו תמונתו השלמה בתור מספר, בכל אורותיה וצלליה.

ספורי סמולנסקין עושים עלי עתה את הרושם המוזר והנשגב, שיעשה עלינו סלע-המדבר.  בסלע-המדבר יש חגוים ונקיקים, ידי אומן לא חלו בו ועקבות העבודה והתרבות לא נכרו עליו, ובכל-זאת ירהיב את עינינו בבקיעיו ופרציו וירומם את נפשנו בפראותו עצמה.  אם נקרא ימים רבים בספריות העמים ונתרגל בספורי-המופת של גאוני הרוח, המעובדים ומלוטשים כל צרכם, ואחרי-כן נשוב לקרוא את ספורי סמולנסקין, – אז נרגיש בלבנו מעין אותה ההרגשה אשר בלב הבא מארץ נושבת, מארץ תרבות, השכלה ועבודה, אל ארץ-פראים, במקום, אשר כל כחות הטבע נרדמים ואיש לא העירם; סגולות הארץ, אמנם, רבות ויקרות הנה, אך איש לא השתמש עוד בהן.  כל קורא ספורי סמולנסקין בשום לב יוכח, כי כחות כבירים היו צפונים בנפש המספר הזה,  אבל הכחות האלה היו כל ימי חייו בלתי מפותּחים ומעובדים כל-צרכם, ואם השתמש בהם לפעמים, – השתמש רק לרעתו, כי הם משלו בו ולא הוא בהם.  כשרונו הטבעי של סמולנסקין היה מספיק למספר אירופי בן-תרבות להרימו על ולתת את חנו גם בעיני קוראים, שטעמם הספרותי מחונך ומפונק, בעוד אשר ספורי סמולנסקין יוכלו להחשב בעינינו כיום רק כמצבה חיה לכחות יוצרם, אשר עלו בתהו.

לא אתרחק, כמדומה לי, מן האמת, אם אומר, כי הכשרון הספורי של סמולנסקין היה מורכב מיסודות המזרח והמערב גם יחד, אולם היסוד המזרחי, השמי, התגבר בו.

בחיי בני עמנו אנו רואים אחד מפלאי הטבע היותר גדולים: הוא הפלא, אשר יפליאונו הזרעים, המונחים קבורים במעבה האבן או בכפי חנוטי מצרים יותר מאַלפּים שנה, ובכל-זאת לא ימות בהם כח הזריעה והצמיחה.  זרעי הצמחים האלה, אם יוציאום מאפלה לאור, מסוגלים עוד גם כיום לחיות ולהשתגשג.  כל ימי התהלך ישראל בגולה היו תנאי חייו כאלו מכוונים להמית בקרבו את רוח השירה, הרגש וההתפעלות.  המוח והמחשבה חיו והתפרנסו על חשבון הלב והרגש.  בדברי נביאינו וחוזינו, המלאים יפעת נצח והוד עולמים, התאמצו להכניס הלכות יבשות, רמזים כהים או סודות איומים.  כן נתיבש בנו, בימי גלותנו, לשד-החיים, כן נדף מקרבנו רוח החוזים, נתמעט ונחלש בנו כח היצירה הפיוטית, וכנפי דמיוננו הלאומי הלכו הלך ורפה, ואז גם נולד בקרבנו הפתגם: "חכם עדיף מנביא".  אולם, לאשרנו, נשמר עוד ברוחנו הלאומי החנוט צמח נפלא אחד, הוא התנ"ך, אוצר השירה, הרגש וההתפעלות, והוא היה לנו כסם חיים.  החיים המרים והאיומים, היבשים והדלים, מלחמת-הקיום הקשה, היו קצרי-כח להחריב לגמרי את מקור הרגשות אשר בלב העם הזה ולהמית מיתה גמורה את השארית הדלה של רוח החוזים, אשר עוד הסתתרה במחבואי נפשו.

והיה לנו סמולנסקין לאות ולמופת.  בן-עוני, צמח-הגלות הזה, גם בהיותו נער רעב ללחם ומתגולל באשפּתּות בתי-הישיבה, גם בהיותו, בימי עמידתו, שקוע ביון מצולת החיים, גם אז היה לבו מלא שירה.  הרגש החי היה פועם בכל עורקיו, ואוצרות דמיונו היו מלאים תמיד חזיונות ומראות.  ומי הדליק את נר האלהים במחשכי הנפש של בן-הישיבה העזוב הזה?  מי הגביה ואמץ את כנפי דמיונו וימלא את רוחו פרחי השירה?  את הפלא הזה עשו כתבי-הקדש, אשר מספרנו הגה בהם מילדותו ועד יום מותו, והם הטביעו את חותמם ורשומם עמוק עמוק בתכונתו המוסרית, באופן השקפותיו ודעותיו.

בהספור "שמחת חנף", הוא הספור הראשון אשר כתב סמולנסקין, רצה להוכיח, כי המלט ופויסט, יצירי שקספּיר וגיטה היותר נעלים, לוקחו מכתבי הקדש: המלט ופויסט הם הם קהלת ואיוב במהדורה חדשה ובשנוי הסגנון לפי רוח הדור.  השפעתו העצומה של התנ"ך על סמולנסקין היתה גם הסבה הראשית, שלא הביט על היצירה הפיוטית כעל תכלית בפני עצמה.  משוררי יון ורומא התפעלו מהגבורה והיופי כשהם לעצמם.  לא המוסר, כי-אם הכח; לא הטוב, כי-אם הנוי, עוררו את מיתרי כנורותיהם ורגשותיהם.  לא כן נביאינו וחוזינו.  הם הביטו על עצמם ועל תעודתם כעל כלי-מבטא של שופט צדק; הם קראו מלחמה על התקיפים העריצים ויהיו לפה להחלשים, להנכנעים ולהמדוכאים.  לא גבורה ולא יופי, כי-אם טוב וצדק, ענוה ומשפט היו משאת נפשם.  ורוח נביאינו החיה גם את סמולנסקין המספר.  בכל ספוריו, אשר כתב, לא היה מתאר את היופי והמכוער, הגבורה והרפיון, כי-אם את האמת והשקר, הצדק והעול.  הוא ברא לו במתכוון חבל יצירים, למען יגידו במעשיהם, ועוד יותר בשיחותיהם ובוכוחיהם הארוכים והממושכים, את דעתו של המספר בעניני הלאום, בעניני הצבור וכדומה.

סמולנסקין לא ידע ולא הרגיש את הטרגדיה העמוקה, או את היופי המיוחד, אשר בהמעשים שבכל יום, את הסתירות והנגודים העצומים, אשר במהות החיים עצמם ובעומק פנימיותם; סמולנסקין לא ידע לתאר את התפתחותה של האישיות, את התרוצצות הכחות הרוחניים בתוך הנפש מבפנים; לכן, ברצותו להגדיל ולהעמיק את רושם ספוריו בלבות הקוראים, היה משתמש בארבע מיתות בית-דין ובכל המכות והיסורים, הפגעים והמצוקות, לענות, לסגף או להמית את יצורי דמיונו.  אלה מנפשותיו מעבירים מאכלת על צוארם (גד, אבשלום, ב"התועה"), אלה קופצים המימה (יוסף האב, אשת אחירע, ב"התועה"; אם המשוררת, ב"יללת הרוח"), זאת קופצת מחלון ביתה (המשחקת, ב"גאון ושבר") ואלה ישימו קץ לחייהם או לחיי אחרים על-ידי קנה-רובה ועל-ידי סם-המות ועל-ידי מיתות משונות אחרות.  וכל המיתות האלה אינן באות כתולדות מוכרחות מחיי הנהרגים והמומתים בידי עצמם או בידי אחרים.  המיתות האלה באות לפתע פתאום והן מתנגדות לתכונת המאַבדים את עצמם או את אחרים לדעת.  המיתות באות לרוב בספורי סמולנסקין אם להאדיר את הרושם, או מאשר המספר לא ידע מה לעשות ביצורי רוחו ובמה ישלים את אורח חייהם, לכן יקפד בחוזק-יד את חיתם וחוט הספור בבת-אחת.  תחבולה קלה ופשוטה.

הכחות הפועלים והלוחמים בעולם החזיונות, אשר ברא סמולנסקין בספוריו, הם: אהבה, צדקה, יושר, צניעות וחסד מצד זה, ואונס, כפיה, פּתּוי, מעל, קנאה, נקמה, שנאה, אהבת-בצע ועושק מהצד השני.  אולם צדקת נפשותיו היא צדקת השוק, צדקה גסה וצעקנית, אשר נקיי-הדעת וזכי-הנפש יקוצו בה.  יושר גבוריו הוא יושר ההמון, קצרי הראות וקטני-המוח, חסדם חציר יבש, ואין בו לשד הרגשות העדינות, וצניעותם קרובה לסכלות ובערות.  השנאה, הנקמה, הכפיה והמעל הם נוראים ואיומים, בצורתם היותר מגושמה.  את המדרגות והגוונים הרבים אשר בכל אחת המדות והתאוות האלה, הטובות והרעות, לא תמצאו בספורי סמולנסקין.  ואף גם זאת, כי את הרגשות והתאוות האלה הוא מראה לנו כשכבר נתבשלו, כשהן גמורות ומסוימות, אבל לא נראה את צמיחתן והתפתחותן. אנחנו רואים את מלחמתן הכבדה, אבל לא את התנגשותן הראשונה, נגיעתן זו בזו, סכסוכיהן, התחלת נצחונן או השתקעותן.

החלק היותר גדול של חיינו במציאות עובד במחזות שאין בהם רציחה, כפיה, עושק והרג, אהבה בוערת או נקמה לוהטת, חסד או חמס, כי-אם דאגות קטנות, משא ההויה, הרגשות שטחיות ועובדות.  "דמעותיו של האדם – אומר מטרלינק, – הן בימינו שתקניות, בלתי נראות לעין, כמעט רוחניות"; וכן המה גם חסדי האדם וצדקותיו בימינו.  אולם סמולנסקין לא יתאר את חיי החולין, חיי יום-יום עם רבבות קטנותיהם, את החיים הפשוטים, הממושכים, הבלתי-צבועים וכחולים, שיש בהם רגעי עליה וירידה מוסרית, רגעי שמחה עוברת ויגון עוקץ.  סמולנסקין רואה את מראות החיים בכלליותם ולא יראה את הפרטים, את חלופי הצבעים ומשחק הגוונים הדקים; מתוך הרעש והשאון אשר בשוק החיים לא יחוש את העומק אשר בהם.  לכן גם נקל היה למספרנו זה לכתוב את ספוריו על טהרת השפה התנ"כית ולא הרגיש מעולם חסרון במלים ומבטאים.  אילו היה מתאר את מראות החיים כמו שיראם בעיניו עצמו, אילו היה מבקש את הקוים הדקים והשרטוטים המיוחדים אשר במראה, אז היה מרגיש בלי ספק את הדחק והלחץ שבשפת כתבי הקדש, בבואו לתאר את מושגי בן דורנו, ועל-כרחו היה בורא לו מלים חדשות וניב חדש.

סתם רופא מרפא את המחלה, ורופא חכם מרפא את החולה; מספר בעל-מלאכה מתאר את האהבה או את השנאה, אולם מספר אמן מתאר את האוהב או את השונא.  כי כל איש אוהב או שונא על-פּי דרכו וסגנונו המיוחד; לכל אחד ואחד מאתנו יש "מקדש" מיוחד, יופי מיוחד ומוסר מיוחד.  גם סמולנסקין היה סתם-מספר, אם כי היה בעל כשרונות מצוינים, לכן היה מתאר בספוריו את האהבה ולא את האוהבים, את החטאים ולא את החוטאים.

 

ב.

הספור אשר הדפיס סמולנסקין ראשונה, הוא "התועה בדרכי החיים".  קשה מאד לתאר לנו עתה בדמיוננו את הרושם העז, שעשה הספור הזה בזמנו על הקוראים העברים.  קוראינו מצאו בספור הזה ציורים, תמונות וחזיונות, חלופי המראות ושנויי המקומות, דברים המשעשעים את הלב ומרהיבים את הנפש, דברים המעוררים שחוק ודברים המעוררים בכי, מליצה וגם חקירה, – הכל, הכל מצאו בו.  הספור הזה הוא היותר גדול בכמותו בין כל ספורי סמולנסקין ובין כל הספורים המקוריים אשר בספרותנו.  "התועה" יצא בארבע מהדורות, – חזיון שלא היה כמוהו בספרותנו הספורית, והוא הספור היותר מפורסם בין הקוראים העברים גם כיום.

סמולנסקין בעצמו מעיד ב"פתח-דבר" להמהדורה השניה של "התועה", כי "הספור הזה הוא כמעט הראשון בשפת עבר, אשר מצא מסלות כמעט בכל קצוי ארץ; מכתבי-עתים רבים וגדולים באירופא ואמריקה כתבו על אדותיו הרבה ויהללוהו; אבל התהלה הזאת כאַל נחשבה בעיני מול התהלה הנאמנה אשר הראו בפועל הקוראים והקונים, וכמעט אין איש, אשר יקרא בשפת-עבר, אשר לא ידע אותו ואת טיבו".

יוסף היתום, מעיר מדמנה, מספר, בארבעת חלקי "התועה", את תולדותיו ואת קורותיו מילדותו עד יום מותו בידי שודדים, שהתנפלו על בתי ישראל.  נתבונן נא היטב אל הספור הזה, שלא לבד סמולנסקין בעצמו חשבהו כל ימי חייו להטוב והמובחר שבספוריו, כי-אם גם אחדים מהמבקרים החדשים יציגוהו למופת למספרינו הצעירים.  אם ננתח את "התועה" לחלקיו ונחדור לרוחו, אז גם נבין לרוחם של רוב הקוראים העברים ולטעמם הספרותי.  סמולנסקין שם בפי יוסף, המספר את כל אשר עבר עליו, את הדברים אלה: "הנני כותב תולדות חיי!  יען מה?  יען לבבי יחשוב: לפקוח עינים עוורות, לבל יפלו במהמורות, כמו נוקשתי, נפלתי אני ונמלטתי בעור שני, למען הודיע לההולכים בדרכי החיים, כי מצודות וחרמים פרושות ליד מעגלם, וישמרו רגלם מלכד" ("התועה", ח"א, 2).

ולא לבד ב"התועה", כי-אם גם בכל הספורים התגלה סמולנסקין בתור סופר-העתים, בתור מטיף, מוכיח ולוחם נגד הבערות או נגד שונאי ציון.  הסופר שבו היה מתאמץ להמית את המספר שבו.  ואם לפעמים תתעורר בו נפשו הפיוטית ברב כח לאמר שירה, הנה בו ברגע יתגבר עליה סופר-העתים ויטביעה בים של מלים.  הדפים, אשר סמולנסקין היה בהם רק מספר ופייטן לבד, יפעלו עלינו עוד היום ביפים וברוח-השירה האמתית שבהם.  אולם הדרשנות, הליצנות והדברנות, הממלאות את ספוריו, מעוררות בקרבנו רק חמלה להמספר בעל-הכשרון.  הפּואזיה פועלת ומשפיעה על נפש האדם שלא במתכוון; הפואזיה חפצה רק להיות ולא לפעול; אבל הדברנות יודעת, כי קצרת-ימים היא, והיא חפצה על-כן רק לפעול ולהשפיע לפי-שעה.  האמנות נובעת מעצמיותו של האדם ושואפת אל הנצח, לכן גם תחיה נצח; הדברנות היא ילידת הרגע, עבר הרגע – בטל כחה.  הפואזיה היא נבכי ים החיים, והדברנות היא רק כקצף על פניו.

סמולנסקין היה מכניס, – לפעמים בדוחק גדול, – בכל ספוריו כוונות ונטיות ידועות, וכל הנפשות, אשר הוא מוציאן ומביאן על הבמה, נראות, כאילו נבראו רק בגלל אותן הכוונות.  והנה עלי להגיד להקורא, כי אין אני מסכים לדעות האמנים והמבקרים, האוסרים על המספר להכניס איזו כוונה ונטיה בספוריו.  לפי דבריהם, כל מגמה ידועה וברורה פוגמת ומקלקלת את האמנות הנקיה.  אבל לא כן הוא.  כל מספר, גם מן "הטבעיים" הקיצונים, יש לו מגמה ונטיה ידועה בספוריו, אם מדעתו או שלא מדעתו.  כי אחרי אשר המספר, יהיה מבית-מדרשו של מי שיהיה, בוחר בחומר ידוע לספוריו, בחומר זה ולא באחר, הלא יש לו בזה, על-כל-פנים, כוונה ידועה, בין שהיא ברורה כל צרכה בעיניו או בלתי ברורה כל-כך.  ההבדל בין המספרים הטבעיים, המתאמרים, כי הם מתארים את המציאות כמו שהיא, בלי כחל ושרק, בלא נטיה זרה וכוונה ידועה, ובין המספרים המודים במגמתם ונטיתם, – ההבדל הוא, לפעמים, רק בזה, כי הראשונים מנקרים באשפה ומוציאים משם חומר מגואל לספוריהם, והאחרונים בוררים להם חומר יותר נקי, אבל הצד השוה שבהם, כי אלה ואלה רואים ומתארים את הדברים לא כמו שהם בפני עצמם, כי-אם על-פּי אותו הרושם המיוחד אשר יעשו עליהם, לפי מזגם ותכונתם המיוחדים להם.  כל אחד ואחד מהם רואה את החיים בעיניו הוא ונותן להם דמות בצבעיו האהובים והמיוחדים לו.

טעות היא, לפי דעתי, בידי האומרים, – אף כי בין האומרים האלה נמצא גם חכם גדול כווילהלם וואונדט, – כי היצירה הפיוטית האמתית היא עוורת ויוצרת מבלי כל מחשבה תחלה ומבלי כל תכנית-קדומה.  קשה להבין, במה הורע כחו של הספור, אשר יוצרו בראהו במחשבה תחלה ויצפין בו רעיון ידוע, – אם אך לא יזיק הרעיון למהלכו הטבעי של הספור, – אשר יחיה את גולמו כאשר תחיה הנשמה את הגוף; במה יגרע ערך האומנות הנעשית בחכמה, בחשבון ובדעה צלולה ומיושבה, מערך האומנות הנעשית ברצון עוור, שלא מדעת ובלי כל מטרה ותכלית.  "נבא ולא ידע מה נבא", – דבר זה עוד אפשר להבין; אבל ספר ולא ידע מה ספר, – דבר זה לא יצויר למספר אמן בימינו.

ובכן אינני אומר לבטל את כשרונו הספורי של סמולנסקין בכח אותן הטענות של המבקרים ממין הנזכר, על שעשה את ספוריו לכלי-מבטא לרעיונותיו ולמחשבותיו על עמו, ועל שלא אהב את האומנות דוקא לשמה.  יודע אנכי, כי גם המספר בן הוא לעמו ולדורו, ואין בכחו, גם אם יתאמץ, להיות בן חורין ולהבטל ממלחמת הדעות, אשר ילחמו בני דורו ובני עמו.  חרש חכם, שהוא עם זה גם בעל רגש, לא יוכל בשום-אופן להשאר בתוך החיים הזועפים כצופה ומביט בקור-רוח.  אבל אם אינני מאשים את סמולנסקין על שהיה מספר "בעל-בחירה", הנני קובל עליו על כי רוב היצורים בספוריו הם גלמים בלי רוח חיים, על כי בריאותיו בחזיונותיו אינן יפות ואמתיות, על כי צורותיו מטושטשות וציוריו כהים וחלשים, על כי נפשותיו מדברות רק ככל אשר ישים המחבר בפיהן ועושות ופועלות רק ככל אשר יצוה עליהן הסופר.  היצורים של אמן אמתי המה כעולם קטן בפני עצמו, והמה חיים, פועלים ומדברים על-פי חקים מיוחדים להם לבדם.  הכשרון והרוח, אשר עמדו לניוטון לגלות את חקי תנועת כוכבי השמים, אותו הרוח עצמו עוזר לחכמי חרשים לגלות את החקים הפנימיים של אותן הנפשות, אשר הם מתארים.  ונעלה הוא עולמו הדמיוני של האמן על עולם המציאות, כי בהחיים העוברים לפנינו בספור הננו רואים בסקירה אחת את שלשלת הסבות והתולדות היוצאות מהן, הננו רואים בבת-אחת את הגרעין ואת העץ הצומח ממנו, את ראשיתן של עלילות היצורים, את אחריתן וסופן, וגם את כל המעשים והמקרים הנלוים והנטפלים עליהם בהעשותן.  גיטה אומר: ספור כתוב בידי אמן הוא כמורה שעות עשוי זכוכית, אשר המסתכל בו רואה את המחטים המורים מספר השעות, הרגעים והדקים, ויחד עם זה גם את תנועת הגלגלים והאופנים המניעים את המחטים שעל לוח-המספרים.  לא כן סמולנסקין.  נפשותיו, יצוריו וגבוריו לא יחיו חייהם המיוחדים והמוכרחים הכרח הגיוני, הכרח "אומנותי", כי המספר מניעם, מושכם ומטלטלם הנה והנה כפסלים אלמים, הוא מדבר בעדם והוא שופטם, הוא מהתל בהם, מיסרם או יגמול אתם חסד, בקצור – היצורים המה ברשות המספר ולא הוא ברשותם.  פלובר אומר: "המספר האמתי הוא בספוריו כאלהים בעולמו אשר ברא.  אלהים מלא כל הארץ כבודו, "ולית אתר פנוי מניה", ובכל זאת אין איש רואה אותו בעיניו, אין איש תופס אותו, כאילו אין מנהיג לבירה זו.  כן גם המספר האמן מבריח את ספורו מן הקצה אל הקצה ורוחו מרחפת בכל שורה ושורה, אבל אין הקורא רואה את היד הרוקמת את כל העלילות האלה".  אולם בקראֵנו את ספורי סמולנסקין הננו רואים את ידו בכל והננו שומעים את דבריו, אשר ישים בפי יצוריו.

אמנם, יש אשר סמולנסקין מתאר לפנינו את מחזות החיים לא כמטיף ומוכיח מעל הבמה, כי-אם כפוטוגרף (אף כי התמונה יוצאת מידו מטושטשה מעט ואיננה מדויקה כל צרכה).  אבל הפוטוגרף, יהיה גם החרוץ שבחרוצים, סוף-סוף איננו יוצר וחרש-חכם.  העתקה נאמנה מאיזו ממחזות החיים, כמו שהיה עושה לפעמים סמולנסקין, היא מלאכה טובה, אבל לא יותר ממלאכה טובה.  העתקה מן החיים, תהא גם מדויקה ונאה, לא יצירה היא.  האמן בורא את נפשותיו ולא יעתיקן מן החיים.  חרש-חכם לא יחקה, לא יעשה מעשה-קופים בלבד; אין הוא מוסר בדיוק את מראה עיניו או משמע אזניו, כי-אם הוא בורא בעצמו מעצמו.  הנה, למשל, הפוטוגרף מעתיק, על-ידי מכונתו, דמות פרח, והנה הפרח המועתק שוה הוא בכל פרטיו ושרטוטיו לאותו הפרח האמתי, אשר אליו היתה המכונה מכוונה; אולם הצייר האמן, אם יצייר פרח, לא יהיה פרחו זה דומה בכל הפרטים אף לאחד הפרחים האמתים, כי-אם יהיה בעינינו לסמל דמות הפרחים בכלל.  הצייר האמן השיג את הצורה הכללית של הפרחים, כלומר את הקוים הקבועים והמצוינים שישנם בכל הפרחים, אם בגלוי או בסתר.  מספר-פוטוגרף, אם יתאר לפנינו צלם דמות תבניתו של איזה אדם, אז יהיה האיש המתואר דומה בכל פרטיו לאחד האנשים החיים, אבל הוא ידמה רק לאותו האיש.  לא כן מספר-אמן.  הוא אם יתאר לפנינו את אחד האנשים, אז לא ידמה ולא ישוה לאיזה איש חי בכל פרטיו ודקדוקיו, אבל תמצאו בו קוים כוללים ומשותפים לכל האנשים מטפוס ידוע, תמצאו בו את הטבע האנושי בכלל.  יצורים אנושיים או "טפוסיים" ממין הזה אַל תבקשו בספורי סמולנסקין.  בין כל הנפשות הפועלות בספוריו לא תמצאו אף נפש אחת משראל אשר תוכל להשאר לאות ולמופת בספרותנו, בתור טפוס חי וקיים.  אמרתי נפש אחת מישראל, יען כי בני-נכר כמעט לא באו בין יצורי דמיונו של סמולנסקין ; ואם הועלו לפעמים על במתו (כמו בהספור "גמול ישרים" ובמקומות אחדים ב"התועה"), אז השחית המספר את צלמם ויעשם, את כולם, – אם הוא אכר או שר או פקיד, – לגנבים ולשודדים, לשכורים ולנואפים, לצוררי ישראל ולבוגדים.  כן יתארו המספרים האנטישמיים את היהודים בספוריהם הם.

 

ג.

אך נשובה נא לנתח את הספור "התועה בדרכי החיים".

מצד הגזרה והבניה, כלומר, מצד הערכת החלקים וקשורם זה בזה, מצד השתלבות המקרים והתפתחות המאורעות, אין כספור זה לרוע.  הספור האמנותי הוא כגוף שלם ומאוחד בכל פרקיו, אבריו וחוליותיו.  אם יחסירו איזה מהם או ישנו את מקומם, אז ישחיתו בזה את שלמות הגוף ויפיו.  אם נדבר בשפת הבנאים, אז נאמר, כי ספור שכתבו חרש חכם הוא בנין מלא תפארת והוד ממסד עד הטפחות.  כל חלק וחלק בבנין כזה נערך איש לעומת רעהו וכולם מכוונים לתכלית אחת.  כל המתבונן אליו יראה רק בנין נהדר אחד ולא קבוצת אבנים, מלט ושיד.  לא כן הוא "התועה".  הספור הזה, בן ארבעת החלקים, מכיל מראות וחזיונות, רעיונות ומליצות, שאינם מחוברים זה לזה כלל.  חוט הספור הולך ונפסק לרגעים וחוזר ונקשר בהרבה קשרים, קשר בתוך קשר.  החלק הרביעי של "התועה" נספח אל הספור שנים רבות אחרי צאת המהדורה הראשונה לאור, ואיש לא הרגיש את חסרון החלק האחרון.  כל הספור הגדול הזה הוא כ"בקעת העצמות" שראה יחזקאל במראה.

יוסף מתחיל לספר את תולדותיו מעת היותו בן חמש שנים.  אביו מת עליו עוד בהיותו בבטן אמו, וזאת האחרונה הלכה למנוחת עולם בהיות יוסף ילד קטן.  אמו מספרת עמו שתי שעות לפני מותה, ושיחתה איננה שיחת גוססת, כי-אם שיחת אשה הנוסעת ליום השוק.  הגוססת מתאנחת ושוחקת ומרבה לדבר בחשבון ודעת.  יצורי סמולנסקין אוהבים בכלל להרבות להג בכל מקום ובכל שעה, וגם בשעת יציאת נשמתם לא תעזבם תשוקתם זאת.  גם הזקן ידידיה, אשר ארבעים שנה חי בבדידות נוראה, – גם הערירי הזה כותב שעה אחת לפני מותו מכתב ארוך לאחיו, מלא הגיונות ומליצות, על-דבר אחד מבחורי הישיבה ("התועה", ח"ב, פרק "מות ישרים").  סמולנסקין בורר ע"פ רוב לגבוריו "מיתה יפה", אך לא טבעית.  בעולם המציאות הננו רואים, כי שכלם של הזקנים או הזקנות הולך הלוך ורפה, מוחם הולך ורופס, ואומץ לבם הולך ודל עוד בטרם יכבה זיק חייהם האחרון.  גם הזקן ניוטון, שבודאי לא היה בור, גם הוא כל-זמן שהזקין נטרפה דעתו עליו מעט מעט, כדרך כל הזקנים.  וידידיה החוקר-העקשן, אשר כבר יבש לשד עצמיו ויהי כחרס הנשבר, כצל-אדם, – הוא כותב מכתב, לפני עצם מיתתו, בדעה צלולה ומיושבה ובכח עלומים.

אחרי אשר מתה אם יוסף הובא היתום אל בית דודו, אחירע העשיר.  יוסף מתאר את מצב נפשו בעת ההיא: "משמים עמדתי על עמדי זמן כביר, כחולם הייתי בעיני, כי מעודי לא ראיתי עושר כזה, ולבבי הטהור לא ידע עוד ערוך את ערך האליל הזה, אשר בעבורו יבלו בני-חלוף ימיהם בהבל ושנותיהם בים צרה, על כן נבהלתי ואירא מפניו, כמו לבי נבא לי, כי אראה עין בעין את המלאך המשחית מנוחת בן-חלוף...  מי יתן והיה זה לבב כל אדם, ולבבי אני עתה, כי אז לא שבת שלום מהארץ, לא צדו איש את אחיהו חרם..." (ח"א, 7).  במקום לתאר את רגשות היתום העני, שהובא מאוהל דלים לחדרי דודו העשיר, ואת סערות נפשו הרכה, או את השתוממותו ומבוכתו, יתפלסף המספר וירבה דברים בטלים, כאחד הבטלנים האמתים.  הלילה הראשון לבוא היתום לבית דודו היה מלא זועות וחזיונות מעוררי שחוק.  יוסף ראה חלום רע ונורא ויתן בקול: אנא, חושו לעזרתי!  ויחרדו כל בני הבית לקולו, ותהי מהומה בבית: המלמד התגנב לצאת בבהלה מבית-המבשלות ויתפש בידי הדוד, "וכרגע נשמע קול מכת-לחי".  בין כה וכה נקבצו ובאו כל גרי הבית לחדר היתום ויעלו נר, והנה: הדודה בתלבושת חוה אמנו, המבשלת עטופה בשמלת המלמד ו"פה המשרת היה מגואל, כי בחשך שלח ידו בהמרקחה... אכל ולא מחה פיו".  כשוך מעט הסערה בבית וכשוב אדוני הבית לחדר-המטות, נגש המלמד אל ארון החפצים ויקרא מונולוג ארוך מתובל בשברי-פסוקים, וככלותו את דבריו "שבר בלאט את דלת הארון ויוציא כלי-כסף וזהב למכביר וינס בהחפזה" להצדיק, להודות עלי פשעיו ולתת פדיון לנפשו, למען ישא עוון חטאתו.  עברה הבהלה הראשונה והנה בהלה חדשה: יוסף הובא אל החדר.  החדר, כליו ופני המלמד מתוארים ברוח ההתולים, אשר חונן בו סמולנסקין, וההתולים האלה מלאים לפעמים חיים והמה ערבים לחך הקורא העברי.  אולם מספרנו יעשה חונף יותר מדי להחך הזה.  סמולנסקין, למשל, מהתל, במחילה מכבודכם, במכנסי המלמד, אשר התפארו בצבעים הרבה, והוא אומר:

"לוא הייתי אז חוקר קדמוניות, כי אז יכולתי להוציא משפט, אשר בימי יעקב אבינו לא היו עוד מלמדים כמו אלה, כי לולא זאת, מה זה היה לו לנוע על העצים, לקחת מקל לבנה ולפצל בו פצלים?  מדוע לא לקח מלמד כזה להציגהו בעדרי הצאן?  יראו – וילדו כמוהו; אך לדאבון נפשי לא ידעתי אז התבונן על אשר לפני ומה-גם לחקור קדמוניות.  אמנם עתה נוכחתי לדעת, אשר אף אם היו מלמדים כאלה בבית שם ועבר, גם אז בחר אבינו הזקן בבול עץ מהמלמדים האלה, כי ידעתי נאמנה, אשר בכל כופר לא יטום לעמוד בשקתות המים, כי באשר יין או שכר שם המה" (ח"א 15).

אין כל ספק, כי הקוראים העברים בימי סמולנסקין התענגו, ואולי רבים מהם עוד יתענגו גם כיום, על חדודים כאלה; אבל אך למותר להגיד, כי דבר אין לחדודים גסים ותפלים כאלה ולהספרות היפה, הבאה לשבח ולעדן את טעם הקוראים.

כאשר הובא יוסף בפעם הראשונה אל חדר מלמדו, הפיל כד המים ארצה.  הכד נשבר והמים נשפכו לארץ ויזו רסיסים על אשת המלמד.  אז תתנפל בחימה שפוכה כחיה טורפת על היתום, עד כי תתלקח מריבה עזה בינה ובין המלמד בעלה.  חרפות, גדופים וקללות ישמעו משני הצדדים; אז תאחז האשה בחרש מהכד הנשבר ותשליכהו על ראש המלמד, וגם הוא ירים סיר וישליכהו עליה, ושניהם לוחמים בכל תכסיסי מלחמה.  כאשר שקטה הסערה, נתן אחד הילדים קולו בזמירות: "על כן תטעי נטעי נעמנים".  המלמד קורא בקצף נורא לתלמידו זה: כלב!  ויאחז בציצית ראשו ויפרפרהו, גם ימרוט לחייו באכזריות חימה.  המלמד טעה וחשב, כי הנער בשפת עלגים ידבר, לכן בגמגומו יאמר: תטעי נטעי; אולם כאשר הביט המלמד בספר וירא, כי אמנם כן כתוב, קרא לתלמידו בקצף: "ומדוע תביא בידך כתבי-הקודש הנדפסים בווילנא, אשר מידי מינים, כופרים ואפּיקורסים יצאו?" – עוד הילד המוכה בוכה, והנה שני נערים גדולים ממנו לומדים במסכת בבא קמא.  הנערים נתנו יחד קולם בשיר: "שבר את הכד".  יוסף היתום דמה בנפשו, כי אליו מכוונים הדברים האחרונים ויאמר בקול דממה: "לא בצדיה שברתי את הכד".  המלמד נתן קולו בשחוק וגם התלמידים שחקו שחוק גדול (פה מצא סמולנסקין מקום לקרוא: "מי יתן והיה לבבם זה להם עד זקנה ושיבה, כי אז לא רבתה כה שנאתם גם קנאתם... ").  אשת המלמד, בשמעה קול ענות, חרדה הביתה, כי אמרה בלבה: חדשה נהיתה בבית.  המלמד רץ בחפזון לקראתה ויקרא:

"– ארורה!  מה לך פה?

– הלגרשני מביתי אתה אומר?

– כדבריך, אני אשלחך מעל פני לעולם.

– אני אשלחך אל ארץ תחתית ואתה לא תשלחני מביתי, היו לא תהיה!... אני אקרא חמס בשוקים וברחובות, ואנשים ישרים ישפטו בינינו!"

סוף דבר, אשת המלמד התנפלה על היתום ותאחז במפרקתו בשתי זרועותיה ותקרא: "פרא אדם! למענך יאמר אישי לשלחני מעל פניו, היו לא תהיה!  אך חצי חמתי אכלה בך"... אימת מות נפלה על הילד, אולם נס גדול נעשה לו, כי המלמד "קפץ כמלאך מושיע אל תוך הבית, התנפל על אשתו וישם בשתי ידיו מחנק לצוארה".  אולם גם אשת החיל לא טמנה ידיה בצלחתה, כי גם היא אחזה בזקנו ותבעט ברגליה בכל מאמצי כחה.  בין כה וכה נמלט היתום מן החדר, וברוצו מעדו קרסוליו ויפול מלוא קומתו ארצה ויפצע חוטמו.  למראה הדם נבהל מאד ויאמר קרוב קצו, ובבואו הביתה והנה דודתו לקראתו, ותתן עליו בקולה: "הוי נער שובב!  את בנים שובבים נלחמת והם יכלו לך, חכה עוד מעט ואני אלך אל מורך ואצוהו במפגיע, כי ייסרך שבע על חטאתיך"...

בכל המחזות האלה, המשתרעים על ששה עמודים, אשר בהם רצה סמולנסקין לתאר את החדר ואת הנפשות העושות בו, לא ראינו לא את נפש הילדים הרכים, לא את נפש המלמד, שמחתו וצרתו, לא את נפש אשת המלמד, עניה ולחצה, משושה ונחמתה; לא ראינו את היחס האמתי, אשר בין התלמידים הקטנים ובין מלמדם האומלל.  המספר השמיענו על העמודים האלה הלצות ישנות ומעוכות מרוב ימים, חרפות וקללות ונאצות, ויראנו רק מהלומות, מכות, שברי כלים וזרם דם, מהומה ומבוכה.

והחדר העברי, – כמה טרגיקה חרישית צפונה בו!  הצייר האמן יוכל למצוא בו טל-ילדות וחלוקת המסורה הנושנה כשהם משתמשים בערבוביא.  הוא ימצא במלכות-חשך זו גם קרני אור       ; הוא ימצא בין הפראים הקטנים ובין הפרא הגדול המנצח עליהם גם עקבות תרבות עתיקה, ערמומית מיוחדה במינה ותם וישר בלי קץ וגבול.  הוא יראנו בין ענני-התוגה, הרובצים על ראשי הילדים ומלמדם, גם ברק השמחה הטהורה.  בתוך שעבוד הגוף והרוח של הילדים בחדר אָנו מוצאים גם סמני חרות של הילדות הרעננה, שמקבלת מרות רק בקושי גדול; בתוך הטפשות האנושית והיהודית, השולטת בסדרי הלמוד וההנהגה בחדר, אנו מוצאים גם מחאת נשמת האדם הרכה, התקוממות רוח הילדים, אשר לא יחפץ להכנע תחת עול הסכלות האכזריה, התפרצות הטבע האנושי, הנאנח תחת ידי משחיתיו ועוכריו.  כמה טפוסים שונים ומצוינים במינם תמצאו בין התלמידים הקטנים בחדר; מה נאים ונעימים הראשים הקטנים האלה, השחרחורים והעצובים!  כמה שירה באש עיניהם, המביטות בבטחון אל התבל הגדולה!  והמלמד הזה, אשר בידו נתן אוצר הנשמות הטהורות האלה, מה קשה עבודתו ומה גדלה עניותו; מה רבה התמרמרותו על גורלו ומה עצומה תשוקתו לחיים אחרים.  הרי לפניך עולם קטן ומלא פסיכולוגיה עמוקה!  וסמולנסקין רוצה לתאר לפנינו את העולם הזה על-ידי הלצות תפלות וציורים חסרי-טעם.  התעכבתי מעט בפרק הזה, יען כי מבקרינו אומרים, שסמולנסקין היה אמן גדול לתאר את החדרים העברים בקוים דקים מן הדקים...

ואם לא תמצאו קוים דקים, ואף לא נכונים, בציורי-החדר אשר לפניכם, הנה תחת זאת לא תחסר גם בפרק זה "הפילוסופיה" של סמולנסקין.  הא לכם דוגמא קטנה:

"רק בית-ספר גדול היא התבל!  האדם עיר פלא יולד, אך המורה הגדול, הוא הזמן, יכרה לו אוזן לשמוע בלמודים, ואחריו יחרו יחזיקו עוזריו, הלא המה הנגעים והפגעים אשר יארובו על כל דרכים, והמה יביאו חכמה בלבבו... "

החכמה האלפא-ביתית הזאת, אשר מספרנו חוזר עליה כמעט בכל פרק, ראויה יותר למלמד-דרדקי מאשר לצייר אמן.

 

ד.

רק דרך אחד יש להאמן לברוא דבר שלם ואמתי, והוא – לספר תולדות הרגש או אופיו של האדם; לתאר את ראשיתם ברגע הולדם ולהתחקות אחרי צמיחתם, גדולם והתפתחותם, עד גסיסתם ומיתתם לאט לאט.  על האמן הצייר להבין גם את ההכרח הפנימי של התפתחות הרגש או האופי וסבת בלותם והכחדם.  אולם סמולנסקין לא ילך בעקבות התפתחות יצוריו, הוא מחזיקם במעמד נפשי אחד.  יוסף מספר את תולדותיו בארבעת חלקי "התועה", אבל המספר לא יראנו, איך התפתח אופיו, איך השתלשלו מקרי חייו ואיך נגמלה והתבשלה דעתו, כי סמולנסקין יעתיקו בחוזק-יד ממצב למצב, ממקום למקום, כאשר יעשה האמגוש, המעביר לעיני הרואים תמונות שונות בעששית-הקסמים, – תמונות, שאין כל קשר ביניהן.

סמולנסקין הבריח את יוסף היתום מבית דודתו ימים מועטים אחרי הכנסו לחדר, והסבה לזה היה נער אחד, גנב ומלא תככים.  הנער הזה הסית את היתום לגנוב כלים מבית דודו, ואחרי אשר לקח מידיו את כלי הזהב עזבהו באם הדרך.  יוסף הקטן ישב ובכה זמן כביר תחת אחד העצים, עד אשר נפלה שנה על עיניו ויישן.  אז בא החלום ברוב ענין לבעת את הילד.  חלומותיו של יוסף תופסים מקום רב בארבעת חלקי "התועה", והחלומות האלה הם הדפים היותר יפים בספור זה ומעידים על דמיונו החי והחזק של מספרנו.

בהתעורר הילד משנתו נפל בידי חברת קבצנים עברים החוזרים בעירות, ובין הקבצנים האלה זקן מתעוור, איש ישר וטוב, אשר דבר סתר אתו.  הזקן הזה לקח לו את יוסף לבן וילמדהו תורה, ושלשה ירחים ארחו לחבורת העניים הנודדים.  הקבצנים של מנדלי מוכר-ספרים הם קבצנים יהודים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, קבצנים חיים, אמתים, לכל פרטי שרטוטיהם.  אולם חבורת הקבצנים של סמולנסקין מתוארה (בפרק "גואל חדש", ח"א) בקוים כוללים, והיא יכולה להיות גם צוענית.  כל בני החבורה הזאת הם כולם גנבים, עושי זמה ומתחפשים, ואין הבדל בין אחד לשני.  לא נמצא בחבורת הקבצנים של סמולנסקין אף קו אחד של הדלות העברית, שיש לה צורה מיוחדה וסימנים מיוחדים.  אחרי מות הזקן המתעוור בא אל ה"הקדש" אחד ממכירי המת, והוא "בעל שם", ויקח את יוסף לו לבן או למשרת.  טרם יתחיל סמולנסקין לספר עלילות ה"בעל-שם" ונכליו, יקדים להבטיח להקוראים הנאורים, כי הדברים, אשר יספר, נכונים כנכון היום.  המספר חושש, שאם ילך אחד הקוראים הנאורים "לפנות ערב לשוח בין השדרות והבכאים על חוף הים ויראה המון אדם הולכים לשוח, מלובשים בגדי כבוד, ומשוחחים איש את רעהו בשפות עם ועם, בכל לשונות אירופא, ומנהגיהם כמנהגי העיר פאריז, אשר עלתה על מרום ההשכלה, – האם לא יאמר בלבו הרואה את כל אלה, כי כבר ספו תמו אולת ואמונות-הבל מהעיר הזאת?" (ח"א 36), לכן ימהר להבטיחהו על-ידי הקדמה מליצית כי אמת ויציב הדבר.  כמה תמימות יש בזה!  הקוראים המשכילים יודעים, כי גם במרכזי ההשכלה היותר נכבדים, כמו פאריז, לונדון, ברלין ואחרים, לא מעט הוא מספר המאמינים בלוחשים על-גבי מכות, בקוסמים, בידעונים, במנחשים ובכל מיני המכשפים, שיש להם עסק עם רוחות ושדים לשמותיהם.  בניו-יורק לבדה ימצאו כשלשת אלפים איש, המתפרנסים ממעשי-להטים שונים.  ולא רק היהודים, אשר "מלבושיהם ומנהגיהם ושפתם יאמרו עליהם, כי יהודים הם", כי-אם גם שרים, רוזנים וחורי הארץ ידרשו אל כל מיני קוסמים.  סמולנסקין יספר לנו בפרק גדול, כי ה"בעל-שם" היה רמאי ונוכל, שכור ורודף זמה; אולם לא יתאר לפנינו את "כח ההשפעה על ההמון", העצור, בלי ספק, באיש הזה; גם לא יראה לנו את השפעת המון המאמינים על ה"בעל-שם" בעצמו, כאשר כן יעשו סופרי המופת בבואם לצייר מאחזי עינים ממין הזה.  גם אם נקרא פעמים רבות את הפרק "בעל-שם" והפרק הבא אחריו ("התועה", ח"א), וגם אם נשמע את תולדותיו וקורותיו (הפרקים כ"ח-ל"ד בח"ג), גם אז לא נראה ולא נבין את כח הסגולה המיוחדה, אשר היה צפון באיש זה, ויכשירהו לתפוש את לב ההמון על נקלה ולהוליך שולל אנשים ונשים.  בדפוס ישן נושן, שבו היו הלצים, הבדחנים והספרנים בערי-התחום יוצרים תמונות "בעלי-המופת", למען עשותם לשחוק וללעג בעיני רואיהם, – בדפוס מטושטש זה השתמש גם סמולנסקין בעשותו את ה"בעל-שם" שלו.  לכן לא תמצאו בצורתו של זה האחרון תוים מיוחדים.  המחזה, אשר בו יחבק ה"בעל-שם" את אשת-האיש (ח"א 47-44), וכן כמעט כל הפרק "בהותם בוגדים ילכדו" (ח"א, 66-49), ביחוד שיחת ה"בעל-שם" עם בעלת המלון, וכן כל המעשה בהחתול, אשר נתן ה"בעל-שם" בתוך הכר, למען יקפץ כנפש חיה, – כל הדברים האלה הם הלצות מתהלכות בתחום-המושב, הלצות בלי כחל הדמיון והמליצה, המעוררות גועל נפש בנבלותן ובגסותן.  מה לפרקים ומחזות כאלה ולהספרות היפה? – ועוד יותר, כי גם את ההלצות האלה מסר לנו המספר בסגנון שאיננו נאה בשום אופן למספר הגון.  הא לכם דוגמאות אחדות: היתום מספר, כי כאשר חבק ה"בעל-שם" את אשת האיש לא הרימה קולה.  על זה מוסיף המספר נופך משלו ואומר: "מי פעל ועשה זאת, הכסף או האהבה?  ישאל הקורא בטובו את האשה, כי היא יודעת זאת ולא אני;  כי הה!  או האח!  מעודי לא הייתי אשה" (ח"א, 46); "מאחורי הפרגוד (מאחורי קיר החדר[1]) לא שמע כזאת" (ח"א, 59);"אך הקדושים אשר על הארץ המה (כי הקדושים אשר בארץ המה לא יאכלו מאומה) יאכלו מעט מהרבה" (61); "כי זכרתי את הראש לעדת החסידים בעיר אשדות, אשר עשה גם הוא כמעשה התרנגול...  ולולא יראתי פן אהיה מוציא דבה, כי אז גליתי עוד דבר אחד, אשר עשה כמעשה התרנגול" (66); "חזקה על חבר כמוהו, שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מסוכן" (63).

יוסף הלך עם ה"בעל-שם" להעיר אשדות ושם היה משרת את פניו.  זה האחרון העניק להיתום כסף בכל עת וככל אשר שאל ממנו, ויוסף התחבר לנערים שובבים ופריצים וילמד מהם כל דבר תועבה וזמה, ובלכתו את מיטיבו ואיש חסדו בדרך, גנב ממנו מלתחו עם כספו ומכתביו ויברח להעיר הסמוכה, למען...  למען יתגולל בבתי-המדרשים ויאכל לחם חסד.  סמולנסקין מתאר לפנינו את יוסף כילד חוטא ופושע.  אנו מוצאים ביתום זה, על-פי תולדותיו אשר כתב בעצמו, כל אותם הסימנים המובהקים, אשר נתן לומברוזו בילדים פושעים מבטן: גועל נפש לכל למוד ועבודה ונטיה עזה לגנבה, לחנופה, לשקר, לחוצפה, למרמה ולתועבות נוראות.  אין אנו מוצאים בהנער יוסף אף צל בושה, אף ניצוץ של ילדות; וכל תועבה אשר הוא עושה יעשה בקלות-דעת ובחוצפה נוראה[2], כאילו היה חוטא בן חוטא עד עשרים דורות.  הילד הזה חושב: "אין אמת ואין משפט, רק איש זרוע לו הארץ ואיש מרמה ימשל בכל, גם אני אבחר בדרכיהם ואהיה בכל עת לראש" (ח"א 80).  "כל בני תמותה היו כרשעים ערומים או כפתאים תמימים בעיניו" (שם).  ואת הילד הזה יחפוץ מספרנו להציג לפנינו בתור אחד מילדי ישראל היותר מצויים ושכיחים, בשומו בפיו את הדברים האלה: "ואני אם כי לא טוב אני מכל האדם, אך גם לא נופל מהם הנני גם עתה".  יוסף חוזר על דבריו אלה, בשנוי לשון מעט, פעם בפעם.  ואת הנער החוטא וקל-הדעת הזה עשה סמולנסקין, סוף סוף, לאיש-הרוח, הלוחם בעד עמו וגם ימות – ממש – בעדו.  אכן, זה הוא חומר נאה לעשות ממנו גבור האומה!  גם הנגר, ברצותו לעשות כלי, עץ לא ירקב יבחר, והאמן בחר בנפש רקובה מעצם הויתה לברוא ממנה מורה להתועים בדרכי החיים.  בריאה כיוסף יכולה להיות, לכל היותר, ענין לחוקרי מחלות-הנפש וטפוסי החוטאים, אבל בשום אופן לא יצלח להיות מוכיח לעמו ופוקח עיני עוורים.

בברוח יוסף עם החפצים הגנובים ממלון-האורחים, התודע בדרכו אל צעיר לימים אחד, דן שמו.  דן זה הוא מין משכיל עברי, אשר דבריו רמים ונשגבים, וכל היוצא מפיו הוא כמו שכתוב בספרי-מליצה של דור העבר.  ויותר משהוא "משכיל" הנהו בעל מרה-שחורה ומין משוגע, אשר רק רע יראה כל היום.  הוא מדבר הרבה, מתאנח הרבה ומתלונן הרבה.  דן חוזר בערים כי הוא מבקש איש אחד, אשר חלל כבוד אחותו, למען ינקום נקם ממנו.  שני הרעים החדשים האלה, דן ויוסף, יודעי זמר הם; לכן, בשימם פניהם למאפליה, יאמרו לבקש שם חזן, אשר יספחם אל מקהלת משורריו-עוזריו.  דן הולך למאפליה, יען כי יקוה למצוא שם את עוכר בית אביו, ויוסף נגרר אחריו, יען כי אין כל מטרה לפניו, ואל כל אשר ישאהו המקרה – שמה ילך.  והנה אך באו העירה, ותראינה עיניהם מחזה נורא: אשה נצבת על השלחן בחצר בית-התפלה, "פניה כפני מת, כל עצמותיה תרחפנה, בגד קרוע ומלא נוצות יכס את בשרה, על ראשה מגבעת מלאה נוצות, והיא מתופפת על לבה, וכל העם רואים וצוהלים, ויריעו בכל פה: החוטאת, החוטאת!" – עוון האשה היה, כי שני עדים ראוה מתלחשת את גבריאל הסוחר, וכאשר הובאה לפני ראשי העדה והם קראו לה אשת זנונים, אמרה:

– לא חטאתי!

– תני תודה! – נתן עליה ראש העדה בקולו, – והסירי מעלינו את המגפה, אשר הבאת עלינו ברשעתך.

– איך אתן תודה ואנכי לא נטמאתי?  אלהים, היודע מחשבות אנוש, הוא יודע, כי נקיתי מפשע!

– שוטרים, גשו הנה!  עוד מעט ותתני תודה!

– הנני בידכם, עשו אתי כטוב בעיניכם; אך ידע תדעו, כי דם נקי תשפכו היום!

ראש העדה צוה על השוטרים ויסירו את הבגדים מעל "החוטאת", רק הכתונת לבדה כסתה מערומיה, ויחלו לדוש את בשרה בשבטים.

– תני תודה! – קורא ראש העדה בקול.

– אני, אני, – קראה האשה בקול נורא, – אתן תודה, כי לא חפצתי לשמוע בקולך, להיות עמך!

הדברים האלה העלו חמת כל ראשי העדה, ויצוו על השוטרים להוסיף על המכות מכה רבה.  השוטרים לא מרו את פי השופטים.  האשה נאנקה דום, לשונה לחכה דבקה.

– תני תודה! קרא ראש העדה עוד הפעם, – ואם אין, יוסיפו לך כהנה וכהנה!

– אמנם, חטאתי!

אז צוו ויובילוה לחצר בית-התפלה בבגדי בוז, למען תהי לקלסה לכל רואיה.  ובשעה ההיא באו שני אורחינו המאפליה ועיניהם ראו את השערוריה, ואזניהם שמעו את קול שוטר-הקהל הקורא: "כה יעשה להאשה, המנאפת תחת אישה!" וקללות וגדופים ושחוק אדיר נשמע בקהל.

מסרתי להקורא רק את תמצית המחזה, רק את עצם הדברים; אולם המספר האריך לשון, הרבה חדודים ולהג, המחלישים את הרושם, גם הכביר הבטחות להקורא, כי אמנם קרו ונהיו הדברים, ולא מלבו בדא אותם.

מפי דן נודע ליוסף כי ראש הקהל במאפליה הוא נחש בצורת אדם, כי ידיו עשקו, רצחו וישפכו דמי נקיים, כי בגד וימעל מעל במטיביו ואנשי-חסדו ובכל אשר פנה חמס לפניו יהלוך, וכי ה"חוטאת" היא אשה צנועה, נפש נקיה ונדיבת הלב, וכל חטאתה היא, כי לא השיבה אהבה להבוגד הבליעל, אשר אביה האכילהו לחם חסד, ולבסוף הוריד את אחיה ואת אביה שאול ויבלע את הונם.  ועתה נקם ראש-הקהל את נקמתו גם מקשת-העורף הזאת, אשר דחתה אותו.  ראש הקהל הזה הוא גם עוכר בית אביו של דן ומחלל כבוד אחותו, אשר אחריו ירדוף, אותו יבקש.  ואולם גם אחרי אשר נודע לדן מקום הבליעל, לא יחדל ללכת עם יוסף, בתור משורר, אחר החזן הנבל מעיר לעיר ולספר לזה האחרון ספורי מעשיות; ומתוכן נודע ליוסף תולדותיו: אבי יוסף היה עשיר מתנגד, ואחיו, אחירע דודו, היה עשיר חסיד, ושנאת עולם היתה ביניהם אך ורק מפני שזה היה חסיד וזה מתנגד.  ואחרי אשר התרושש אחירע, – כי פזר את כל כספו על הצדיק, על משתאות להחסידים ועל תכשיטים לאשתו, – בא לשרת בבית-מסחר אחיו המתנגד, ועל פי עצת הצדיק החליף את שטרות אחיו בשטרות מזויפים וילשין עליו לפני השופטים; אז שמו את שני האחים בבית-הסהר.  אולם את אחירע הוציאו מהרה לחפשי, יען כי עשרה מהחסידים נשבעו בשם אלהים, כי חף הוא מעוון ופשע, ועל המתנגד נגזר (עוד בטרם הביאוהו במשפט!) למות על במת-מטבח.  אולם זה האחרון לא חפץ, כי תנוח חרפתו על רעיתו, לכן קפץ מחלון בית-האסורים אל הנהר הגדול, אשר יעבור בצד הבית, וכל עשרו של האומלל נפל בידי אחיו אחירע, הוא הדוד, אשר אליו הובא יוסף היתום במות עליו אמו בעניה, כי גיסה גזל כל הונה מידה.

דן קרא ליוסף את המכתב, אשר כתב אביו לאסתר אמו לפני קפצו הנהרה.  אבי יוסף, – אשר היה אחד הסוחרים בעיר קטנה, יהודי פשוט "בלי כל חכמות", – לא יחפוץ בשום אופן להמלט על נפשו, אף כי שר בית-האסורים המשוחד מבקשהו לעשות זאת.  האסיר רוצה דוקא לקפוץ אל הנהר, למען הסתיר חרפת מותו מעין רואים, ובטרם יעשה קץ לחייו יכתוב מכתב לאסתר רעיתו בסגנון מכתבי האוהבים לאהובותיהם בהספורים ממין הידוע.  המכתב של היהודי הפשוט הזה מלא מליצות גבוהות, ויש בו גם דברים בסגנונו של המלט ("היות או בלתי היות") ושל מליצי אשכנז.  בסוף המכתב יקלל ההולך למות את תורת החסידות ואת הצדיק, אשר יעץ לאחיו לבוא לביתו ולהחליף שטרותיו בשטרות מזויפים.

כל "התועה" הוא כעין כתב שטנה נוראה על החסידים וצדיקיהם: כל צרה וכל תוכחה שלא תבוא על אחד מבתי ישראל, מי האשם בזה? – החסידים!  רק החסידים וצדיקיהם!  מי הרס את בית אבי יוסף ומי הביא שואה על נפשו ועל הנפשות הקשורות בו? – הצדיק מצבועאל והחסידים עושי רצונו!  הצדיק מיעץ לאחירע, כי יחליף שטרות אחיו המת בשטרות מזויפים, כי ילשין, כי ישפּוך דמי נקיים, והחסידים נשבעים לשקר ועושים כל תועבה שבעולם.  מי החריב את בית אבי דן, אשר הוא הוצא להרג ובתו הבכירה מתה בסוהר ובתו הצעירה היתה לזונה?  התשובה פשוטה וקצרה: החסידים אשמים בכל אלה!  ("התועה", ח"ב, פּרק כ"ד).  עוד הפעם טומנים החסידים בבית המתנגד, אבי דן, שטרות מזויפים, מלשינים עליו לפני הפקידים, משקים את סוסיו סם-המות, נוקבים חורים בכדי-יינו, נשבעים לשקר ומשתמשים בכל עלילה ודבה להכרית בית אדם מישראל ולעקור אותו משרשיו, רק יען כי אבי הבית לא יאמין בהצדיק מצבועאל.  מי הביא שואה על שלמה שלמן, מי הורידהו בית-האסורים, מי בלע את חילו, מי הכריחו להמיר דתו, ומי האשם כי בתו עשתה מדחה? – עוד הפעם הצדיק מצבועאל, עוד הפעם החסידים!  והחסידים משתמשים גם נגד שלמה שלמן בשטרות מזויפים, בשבועת-שוא, בנתינת-שוחד, בכחש ובעושק.

בנוהג שבעולם, צרות, עוני ויסורים באים על בתי-אבות, אם מסבות השנויים והתמורות, הנעשים בדרכי המחיה והכלכלה ובעניני המדינות, אם מסבות טבעיות, כמו מגפה, דבר, חלי-רע, בצורת, שדפון, ברד וכדומה, או מסבות המונחות בטבע האדם הפרטי עצמו ובטבע קבוץ האנשים: חסרון-דעת, רפיון-רוח, קוצר-ראות, תאוות רעות ומחלות הגוף והרוח, קטטות, רדיפת הכבוד, קנאה, שנאה, אהבה והתחרות וכדומה, או מסבות המונחות בטבע הלאום והגזע בטבע ההורים והאבות הקרובים והרחוקים, או בתכונות החנוך, הנמוסים והחוקים של אותו העם, ועל פי רוב תתלכדנה ותתאחדנה כל הסבות האלה והיו לגורם כביר אחד.  אולם לא כן ידמה סמולנסקין.  הוא רואה רק מגפה אחת בעולם: כת החסידים וצדיקיהם, או יותר נכון – וצדיקם שבצבועאל.  הצדיק הזה הוא ה"אהורמין" היוצר רע ובורא חושך ואבי אבות הטומאה.  וכאשר אך יבוא סמולנסקין לתאר את החסידים, אז יהפך בידו המכחול למקל חובלים, הצבעים לפיח שחור, אז יועם שכלו, תכהינה עיני רוחו, ואהבת האמת כמו תנוע ותסוף בקרבו.  ואף גם זאת, כי בבואו לדבר על החסידים ועל צדיקם, יעזבהו כח-המצאתו לגמרי.  כל מה שעושים החסידים הראשונים יעשו האחרונים.  כאלה כן אלה.  סמולנסקין מחקה את סמולנסקין והוא חוזר על מחזה אחד פעמים רבות, עד לגועל נפש.  בכל מקום שיבואו החסידים ב "התועה", יביאו אתם גם שטרות מזויפים.

 

ה.

נשוב אל הספור: דן למד את יוסף לקרוא בספרי-עבר, "ובאמרי פיו הביא חכמה בלבו", ואז החל גם יוסף, אף כי היה מטבעו נער שמח, לראות חמס ושוד בכל מעשי בני האדם.  ובכל זאת גבר פתאום החפץ בלבו "לטהר לבו, למען יהיה רוחו נכון ולבו מבקש יושר כאחד השרידים אשר קורא בשמם, כי להיות כאחד מבני המעלה אותה נפשו" (ח"א, 234).  איך באה התמורה בלב יוסף ואיך נעשתה המהפכה ברוחו, זאת לא יראה לנו המספר, ועלינו רק להאמין, כי כן היה.  ויוסף, החפץ להיות "כאחד השרידים", יסובב בערים, בתור משורר, את דן, המדבר רמות, ואת החזן המנוול, עד אשר נתפש זה האחרון בידי שוטרים "בעת אשר עמד לפני ארון אלהים להתפלל בעד הקהל".  כי החזן הזה, בעברו מעיר לעיר עם משורריו להתפלל לפני הצבור, עשה מקנה וקנין בסוסים גנובים ושטרות מזויפים זה שנים רבות ואיש לא ידע מזה דבר.  אז הלך יוסף, על-פי עצת דן, לשכולה, ללמוד בישיבה, וזה האחרון הלך לאשדות לבקש את בעלה של ה"חוטאת", למען ינקמו נקם בראש הקהל של מאפליה.

יוסף אומר בתולדותיו: "... מי יודע אם לא הייתי לאחד השודדים והמרצחים אשר ביערות ילינו, לולא נגלה פתאום רעי דן כמלאך מושיע" (ח"א, 247); "... דבריו (של דן) הנשגבים ירדו עמוק עמוק בחדרי לבבי ויכו שרשיהם בהיותי בן ארבע-עשרה שנים והנם עושים פרי תנובה עד עתה" (שם).  סמולנסקין רואה את נפש האדם "כלוח חלק", אשר ביד כל מקרה וביד כל איש לכתוב עליו ככל העולה על רוחו.  כי לולא כן, לא היה מאמין, שיש בכחם של מקרים קלים אחדים לעשות את יוסף לרוצח ביער, ובכחם של דברי איש כדן, שראשו מלא תהו ובהו ובשגעון ינהג, להרימו על ולפחת בו נשמה חדשה.  גם הביולוג המפורסם ווייסמאַן, אשר, כידוע, יתנגד בכל כחו להמגדילים ערך השפעת הירושה על ערכה של השפעת החנוך ותנאי החיים והחברה על נפש האדם, גם הוא מכיר ומודה, שכחה הראשי והעיקרי של נפש האדם הוא בה בעצמה.  היא מביאה אתה לעולם הרבה יתר מאשר תקבל ממנו.

אל כל מקום אשר יביא המספר את יוסף, שם יבוא לרגליו גם איזה מקרה בלתי-מצוי.  סמולנסקין מרגיש את כח החיים רק בשעה שהם רועשים וסוערים, ולא בשעה שהם שקטים ומלאים עומק אין סוף.  אך בא יוסף לשכולה, עוד לא הסיר את אבק-הדרך מעל רגליו, אך נשא עיניו להביט אל ה"צלם" אשר על בית תפלת הנוצרים, והנה איש אחד אוחז בערפו וצועק: "הוי, נער שובב, מומר להכעיס! – וינף ידיו ויחפוץ למרוט לחייו, וכאשר שוה יוסף את רגליו כאילות (במקום "ברח" יאמר המספר תמיד: "שוה רגליו כאילות"), ירים האיש קול זעקה גדולה: תפשוהו!  תפשוהו!  – ולקולו ימהרו רבים מהעוברים בחוץ לרדוף אחריו, וכרגע נתפש בכף, ואנשים ונשים, נערים ונערות, יסבוהו בקול המולה.  אלה מהם יספרו, כי גנב, ואלה קראו בקול: הוא בא לבית התפלה להמיר דתו!  והאיש, אשר קם עליו בראשונה, קרא בקול גדול: הובילוהו אל בית הקהל וישלחוהו לעבוד עבודת הצבא ביד פשעו" (ח"ב, 7).

אם בן ארץ אחרת, אשר איננו יודע את ערי ה"תחום" בישראל, יאמר לשפוט עליהן על-פי ציורי סמולנסקין אלה, אז יהיו בעיניו כהכפרים של ההוטנטוטים בשעה שיבוא שם אורח אירופי.

יוסף בא אל ראש-הישיבה בשכולה ויתן לו מתן בסתר, למען יקבלהו במספר תלמידיו.  המספר יתלוצץ, יתחכם ויגבב "אותות ומופתים" על עמודים אחדים, להבטיח להקורא, כי ראש הישיבה לקח אמנם את השוחד, וכי השוחד דבר מגונה הוא.  סמולנסקין לא יתן להמעשה עצמו לדבר אל לב הקוראים, כי-אם הוא ידבר בעדו, והדברים מלאים להג תפל, שהמחבר חושבם ללעג דק:

"אמנם, חלילה לך, קורא דברי, לחשוב על ראש הישיבה, אשר תורת ה' מפיו תצא, כי כפיו נגואלו בשוחד!  גם חלילה לך להאמין בשוא נתעה; כי יצאתי לחרף שם מורה לצדקה בעד שלשת שקלי זהב, אשר לקח מידי; חלילה לי מעשות כדבר הזה!  הן כנפשך, הקורא, גם נפשי יודעת מאד, כי מורה דת ואמונה, אשר תורת ה' בתוך מעיו ומלתה על לשונו, ואשר ידע נאמנה כי השוחד יעור עיני חכמים, לא יפשוט ידיו לקחת מתן בסתר, וגם לא ארהיב בנפשי עוז להשמיע דבר כזה קבל עם, כי כל אלה, אשר ידעו את ראש הישיבה פנים אל פנים, יקומו וישימו לאַל מלתי, כי יתנו עדיהם, כי עיניו כעיני הנשר למרחוק הביטו, ואות נאמן הוא, כי השוחד לא עור את עיניו ונקי כפים היה..." (ח"ב 18-17).

יוסף התודע בישיבה אל הבחור גדעון, אשר גם פיו ידבר רמות כדן, אף כי שונים המה בתכונותיהם.  זה האחרון היה בעל מרה-שחורה, מטורף ומשוגע לדבר אחד, וגדעון היה מביט בעין טובה על כל הדברים שבעולם.  הצד השוה שבהם, כי שניהם היו משכילים בטלנים ורועי רוח.  אולם סמולנסקין רואה בהם תפארת בחורי ישראל, ופעם בפעם יעיר על גודל ערכם ושאר רוחם, ולא ירגיש את ה"דון-קישוטיות" שבהם, המעוררת צחוק.  היצורים האלה, בפרט גדעון, קרובים ליוצרם בכמה דברים.  סמולנסקין הקדיש פרקים רבים בח"ב של "התועה" לבני הישיבה, לדרכיהם, שיחותיהם ועלילותיהם; אולם את הטפוסים השונים אשר ביניהם לא נראה, כי רק את ספורי מעשיותיהם, קטטותיהם ותגרותיהם אנחנו שומעים, ואת תכונתם, עולם הפנימי ויצרי לבבם אין אנו רואים.  קראו נא את "כתבי-בית-האסורים" של דוסטוייבסקי ותראו ותוכחו, כי האמן הגדול הזה מצא גם בקרב האסירים המגושמים והפראים, בקרב האנשים שאין תכונותיהם מתפרטות ומתבדלות כל-כך ושאין העצמיות המסומנה והמצוינה מצויה אצלם כל-כך, – כי גם באלה מצא האמן האמתי עולם מלא של טפוסים שונים.  וסמולנסקין, בכל אשר עמל לתאר את בני הישיבה, אשר הוא היה בנעוריו אחד מהם, לא עלה הדבר בידו.  והנני מביא לדוגמא אחדים מציוריו, אשר שמם בפי גדעון, למען נראה, עד כמה הם כהים וחלשים:

"שמואל דוד, מעיר צלצח, או המתמיד הגדול, היה כבן עשרים ואחת שנים; שערות ראשו ושפמו שחורות משחור ולא כסיל-אדם היה, רק לא דבר את איש דבר, כי כל היום ואשמורה בלילה הגה בלי מרגעה בקול גדול, גם לב מבין בתורה היה לו".

"נח יצחק הקטן, או "הבתולה", כאשר נקרא בפי בני הישיבה, היה קטן בשנים וקומה, כבן שבע עשרה שנה היה בעת הזאת, הוא אהב ללבוש בגדים כאחד מבני העשירים, ועל-כן מצא חן בעיני העשירים, אשר נתנו לו ארוחתו " (שם 7ת).

מה תאמרו לכרקטריסטיקה כזאת?  אולם הא לכם הציור היותר בהיר של סמולנסקין.  הוא מתאר את בן-הישיבה גללון בחבה ובאריכות יתרה.  הוא, גללון, "לא ידע בין ימינו לשמאלו, בכל זאת הבין בגמרא כאחד המבינים, והדבר הזה היה לפלא בעיני רבים וגם היום הוא לפלא, כי כעת הוא רב באחת ערי ארצי ונודע שמו בשערים, כי הוא מחמיר גדול" (שם 77).  והנה גללון זה (פה רצה המספר לקחת נקם מהמחמירים) בא עם עכבור אביו למשתה, אשר עשה אחד מעשירי העיר, ושם נתנו לקרואים זיתים "פרי ארץ ישראל".  עכבור, אף כי הזיתים לא נעמו לחכו, בכל-זאת אכל את הפרי הזה בתאות נפש לכבוד הארץ הקדושה.

– חכו לי מעט, ואני אנסה כרגע, אם אמת בפי עכבור, כי רק למען כבוד ארץ-ישראל יביא אל פיו גם אשר לא יאכל. – קרא מאיר וישם פניו אל הזקנה, אשר ישבה לימינו.  ויאמר: – אמי, תני לו מעט עפר ארץ-ישראל אשר בידך, ונראה אם יבלעהו.

הזקנה נתנה על כף עכבור מעט עפר, והוא לא אחר מלתתּו אל פּיו ויאכלהו... ומאיר שאלהו בלצון: הינעם העפר הזה אל חכך?

– כמעדני מלך, – ענה עכבור בגאון.

– תן גם לי, אבי, – קרא גללון, – הן אתה אכלת לבדך את האגוז השחור וגם את הדבר, אשר נתנה לך הזקנה, ולי לא נתת מאומה!

עכבור לחץ בחזקה רגל בנו, למען ישים מחסום למו פיו, אך הוא לא הבין לערמת אביו ויקרא בקול גדול:

– כלב!  כלב תחת השלחן!  הכלב לחץ את רגלי!

פני עכבור אדמו כדם ויאמר:

– שגית, בני, אני לחצתי את רגלך במקרה.

– האם דברי סכלות דברתי, כי לחצת את רגלי?  הלא אמרת לי, כי רק כאשר אדבר דברים נבערים, אז תלחץ רגלי, למען אחדל מדבר...

כל היושבים הוסיפו לשחק בקול גדול, ואני – יוסף – נגשתי בלאט אל בן עכבור, אשר ישב לקצה השלחן, ואומר אליו בקול דממה:

– החפץ תחפוץ בהאגוזים השחורים?

– אחפוץ.

– בוא אתי ואני אתן לך לאכול לשבעה.

הוא יצא אחרי ויקח מידי את אשר שאל, וישב בצד אביו, ויקח אחד מהאגוזים השחורים ויתן על פיו ויאמר:

– ראה נא, אבי, ראה, כי אגוזים שחורים רבים ימצאו בידי, ואם תחפוץ אתן גם לך.

עכבור קרא בחמה שפוכה:

– מי נתן לך גללי העזים?  השלך ארצה!

הבן החכם הביט בפני אביו בתמהון ויקרא: "טעם ארץ-ישראל, טעם ארץ-ישראל", ויוסף לאכול מבלי פנות אל דבריו... (שם 94-93).

וקוף-אדם זה, מעין "שמנדריק" שבחזיונות גולדפדן, מין הדיוט שאפשר רק לאמר עליו "לית דין בר-נש", – הוא גם איש "המבין בגמרא כאחד המבינים", אשר היה אחרי כן גם לרב מחמיר.  וכמה יופי וטוב טעם יש בציור זה, – ישפטו מעצמם הקוראים אשר חך להם.

יוסף אכל בבית זקן נכבד יום אחד בשבוע, ולהזקן היתה נכדה, ילדה בת שלש עשרה שנה, מחוכמה ומלאה חיים, ותמשוך אחריה את לב בחור-הישיבה הזה.  רגש האהבה היה עוד כמו זר ללבבו, ובכל-זאת היה לו עונג נעים לשמוע ניב שפתי הילדה "ומאור פניה הפך לו את המאכלים למעדני מלך".  "מחשבות לבי, – יאמר יוסף, – היו לי כדברי הספר החתום בעיני ולא ידעתי עד מה, רק כי עיני הנערה שחורות מאד וכי פניה יפים מאד וניבה נעים מאד, ואתענג לראות ולשמוע".  קץ לא היה לשמחת יוסף, כאשר בקשהו הזקן להטיף לקחו בשפת הארץ לנכדתו הילדה, כי מעתה קוה לראות יום-יום את פניה ולדבר אתה.  יוסף היה כהלום יין מרוב עליצות, ובשובו מבית הזקן הציתה שמחתו אש הקדחת בדמו ויהי כמשוגע: עיניו ראו זרות, לשונו דברה תהפוכות ויעשה מעשה זרים.  בלילה, בעת אשר כל בני הישיבה נמו שנתם, העלה נרות רבים ויקרא פעמים רבות: לילית, לילית!  וכאשר חפץ גדעון להשכיבו על משכבו הכה אותו לחי בקראו בקול: לילית, סורי ממני!  והרופא אשר בא ביום השני לבקרו אמר, כי מחלת הקדחת היא ולא מחלת שגעון, כאשר דמו בני הישיבה, ולא האמין כי יקום מחליו זה (שם 123).  סמולנסקין הביא קדחת עזה על יוסף כמעט בלי סבה מספקת.  יוסף, כפי המתואר ב"התועה", לא היה חלוש עצבים, גם הסכן הסכין לחליפות ותמורות טובות ורעות בימי ילדותו ונערותו; גם אהבתו להנערה הקטנה לא היתה כל-כך חזקה ועמוקה, או, אולי, לא היתה זאת אהבה כלל, כאשר יעיד על עצמו, כי רגש האהבה היה אז זר ללבבו, ובכל-זאת די היה לו לשמוע מפי הזקן, כי יבקשהו להטיף לקח לנכדתו, והנה תקפתהו קדחת עזה "ויגיע עד שערי מות"!  הוא אשר אמרתי, כי יצורי סמולנסקין חיים ומתים, חולים ומתרפאים, מתרוששים ומתעשרים רק ברצונו החפשי של המספר.  סמולנסקין רצה לתאר, או יותר נכון, לספר על-דבר בית-החולים, לכן הביא שמה את יוסף בעל-כרחו.  שלשה ועשרים יום שכב יוסף כבול-עץ בלי כל הרגשה והכרה, ופתאום שבו אליו בינתו והכרתו, ובפקחו עיניו בפעם הראשונה ישאל:  "מה זה היה לי?  איפה אנכי?  ומי אלה האנשים?  ומה הנה המכות האלה אשר הוכיתי על צדי?  הלא אתמול הייתי בהישיבה?  מי הביאני הנה?  ומי הכני?  ומדוע יטפו רסיסי מים משערות ראשי?" – וכאשר אמר לו גדעון, אשר סעדו כל הזמן על ערש דויו, כי עתּה ישוב לראות באור החיים, ענה יוסף: "אני אשוב לראות באור החיים?  האם מת אני ובירכתי שאול משכני? מי המה אלה האנשים?  האם גם המה מתים המה ופה היא התפתה?" (שם, 120).  כשם שחלה יוסף שלא כדרך הטבע, כן גם יתרפא שלא כדרך המתרפאים.  שלשה ועשרים יום שכב יוסף אחוז הקדחת בלי הרגשה והכרה, והנה אך פקח עיניו, אך נצנץ בו שביב הכרה – ישאל שאלות בלי קץ.  חלותו והרפאו לא הביאו כל שנוי ברוחו ולא עשו כל רושם בתכונתו אף לימים מועטים.  קראו נא בהספור "החמדה" של המספר האיטלקי גבריאל ד'אַנונציא את תאור ההתרפאות ותראו בעיניכם את התחדשות גו החולה, התרקמות תאי הגוף והנפש הנהרסים, התאמצות-הרוח הלאטית, שיבת כח החיים, החזרת ההכרה, התמלאות העולם הפנימי שנתרוקן בזמן המחלה, דקות הרגשתו של המתרפא.  לא כן יוסף.  הוא חלה פתאום, גם נתרפא פתאום.  ובשובו לבריאותו ישוב לבית הישיבה; אולם המשגיח "אחז בערפו וישם מקומו אחרי הדלת", וראש הישיבה, "אשר עשה מעשה אונן (!) ויבקש שכר כפינחס" (שם, 164), היה האשם בזה.  יוסף מצא לו מקלט באחד מבתי המדרש, אולם לא עבר יום אחד ו"החוטפים" רמוּהו וישימו משכנו בבית האסורים; ושם נקרה את גדעון (גם גדעון, גם דן נפלו בידי ה"חוטפים", – גורל אחד לשלשתּם!), ומפיו נודעו לו תולדות דן, והתולדות כמעט מתאימות לתולדותיו של יוסף, רק בשנוי נוסחא, שנוי קטן מאד.  שם בבית-האסורים, יספרו הכלואים את תולדותיהם, ועד הפעם הננו שומעים (שם, בפרק "בן-צדיקים"), הצדיק הוא עושה זמה, איש משחת ובליעל, כי בנו הממזר ידבר נבלה וזמה באזני אמו הורתו.  בין האסירים ימצא גם בן אחירע (דודו של יוסף), וגם הוא יספר תולדותיו, ומהן יודע ליוסף, כי דודו, רוצח נפש אביו, השתגע; כי דודתו הציקה מאד לבעלה המשוגע ותענה את רוחו בכל מיני ענוי; כי בנה הבכור, הוא האסיר, ישנא ויתעב את אמו; כי פעם אחת חטף סכין ויכנה מכה רבה.  כל התולדות של האסירים מלאים דברים נוראים, חטאים ופשעים, ופני האנשים המתוארים יראו עקומים ונעוים כבראי-שוא.

יוסף יצא לחפשי עם כל הכלואים, כי המלך הסיר פתאום את הגזרה הרעה, אשר גזר, לחטוף ילדים ולמסרם לעבודת הצבא.  אז הלך גדעון לאשדות, וגם יוסף התחנן לפניו לקחתו אתו; אולם פתאום בא נחם בלב יוסף על כי "נבער לקרוא בספרי חכמה (?) ("שירי תפארת", "אהבה ציון" ועוד ספרים כאלה) ולהתרועע את המחזיקים בם", ואז גמר פתאום בלבו: "אהיה ככל אחי, אשר רק התורה ידרשו ובכבודה יתימרו, אשים לעיר יובך פעמי, ששם הישיבה הגדולה, אבקש לקח בכל לב ואמצא עז וכבוד וחיים".  יוסף פנה עורף לגדעון, ופתאום חשקה נפשו בתורה בלי כל סבה והכרח, רק מפני כי סמולנסקין חפץ להביאו לעיר יובך, ולעיר יובך חפץ להביאו יען כי על דרכו יסור אל בית מלון אורחים במאפליה, ושם יראה נערה יושבת על-יד איש צעיר לימים ואוכלים ושותים בטוב לב.  אז יאמר יוסף בלבבו, כי אך זאת היא אחות דן, רעהו, יען כי תאר אחד היה לפני שניהם; ויתבונן אל העלמה, ואז ישאל האיש, היושב לימינה, ברוגז: "מדוע תלטוש עיניך לנו?" – ויוסף יענה: "לא בך, כי בפני הנערה התבוננתי"; ואז יתנשא הצעיר לימים ממקומו ויכנו לחי בכל כחו, ויניף מטהו עליו ויאחז בערפו וישליכהו החוצה, וכל הנאספים יתנו קול שחוק גדול וגם את מלתחתו ישליכו החוצה.  אז יתפלסף יוסף: "מדוע הכני?  מה עשיתי לו?" – ובכן יאשים את כל התבל, ותיכף ומיד יעזוב את העיר וילך להעיר הקטנה נצב, ובלבבו יגמר אומר לבלי סור עוד אל בית מלון אורחים.  וכן עשה: כי בבואו לנצב, הגדולה "טפח על טפח", לא סר עוד לבית מלון, כי-אם בא ישר אל בית התפלה.  אולם גם זאת לא הועילה לו, כי אחת גזר סמולנסקין, אשר אל כל מקום שיבוא גבורו האומלל יפגשוהו ראשונה ריבות ומהלומות.  בבואו לקיקלון התנפל עליו תיכף אחד הבחורים בבית-המדרש וימרוט את לחייו על לא דבר, ויחפוץ לקחת ממנו מלתחתו ביד חזקה לעיני כל.  בבואו לשכולה חפצו אנשי המקום תיכף לקרעו כדג, יען כי הביט אל ה"צלם" אשר על ראש בית תפלת הנוצרים.  בבואו למאפליה הכוהו, פצעוהו, יען כי הביט אל פני עלמה, ובבואו לבית-התפלה לנצב לא הביט לא אל צלם ולא אל נערה, אולם צרה אחרת היתה שם: פרוש צרוע, עז פנים ואיש רע.  הפרוש הזה התנפל על יוסף ברגע הראשון לבואו ויבוא אתו בריב, עד אשר בא הרב, שוטה גדול ואיש ישר, ויציל את ההלך מידי הפרוש, אשר חפץ לבלעהו חיים.  ובכן השתקע יוסף בבית הרב בתור מלמד לבנו ובתור משורר-עוזר להרב בעצמו, שהיה גם חזן.  בנצב התודע יוסף לאחר המלמדים, ובהיותו יוצא ונכנס בביתו אהב את בתו, כלומר, לא אהב, כי-אם... לא אדע אכנה בשמו האמתי את הרגש שהרגיש יוסף לבת המלמד, כאשר לא אדע אכנה את הרגש, שהרגיש יוסף להילדה, שבשבילה אחזתהו קדחת נוראה, עד כי הרופא לא האמין בחייו.  יוסף מעיד על עצמו: "בימים האלה הייתי נכון לאהוב את כל נערה, אשר הטיבה פנים לי" (שם, 270).  סמולנסקין תאר את בת המלמד, עלמה עבריה מדור העבר, צנועה וחסודה ובעלת לב רגש, בקוים בהירים אחדים, והציור נעלה.  יוסף הלך לבקר בערב יום-כפור שלשה אסירים עברים, שהובאו לנצב, ובמוצאי יום-כפּור שחט אחד האסירים את עצמו בסכין, ועקב זאת שמו כבלי ברזל על ידי הרב וראשי העדה, ויירא גם יוסף פן ישימו אסורים על ידיו, ויתחפש בבגדי אשת המלמד מכרו ויחבא בבית אכר נוצרי, ושם נודע לו, על-פּי המגלה, אשר מסר על-ידו אחד האסירים בעת קידוש הלבנה, ואשר קראה לאור הלבנה, כי השחוט הוא דן.  בבית האכר ישמע יוסף, בלילה, ממקום מחבואו, את שיחת האכרים, כי יעלילו עליו עלילת דם, כי יחליטו להרוג את כל היהודים.  אז באו לעזרתו המלמד ואשתו ויתנו על-ידו את תעודת-המסע של בנם ויצילוהו מידי השופטים וישלחוהו לצבועאל אל הצדיק.  ובזה תם החלק השני של "התועה".

 

ו.

יוסף גומר כל פרק בדבריו: "תועה הייתי בדרכי החיים"; אבל באמת לא היה יוסף תועה כלל. תועה הוא האיש, המבקש איזה דבר; תועה הוא האיש, החפץ לעשות אחת ובשגגה הוא עושה אחרת; אבל יוסף לא יצדק באמרו: "את אשר בקשתי לא מצאתי, ואשר מצאתי עזבתי, וכרגע שבתי והקרבתיו ועד ארגיעה החלפתיו" (ח"ב, 298), כי הוא היה רק ככדור-המשחק בידי כל מקרה, בידי כל איש.  יוסף אינו תועה בדרך החיים, כי-אם יהדף, יסחב, ימשך כקנה-תבן על-פני שבלת-מים.  יוסף הוא קל-הדעת, איש בלי רצון, בלי חפץ, איש בלי צל של עצמות, לכן יצדק באמרו: "כהולך ועושה בחלום לילה, אשר לא ידע חשבון מעשיו, כן הלכתי דברתי ועשיתי, מבלי בקש משפט וחשבון; המלמד ואשתו יעצוני ללכת לצבועאל, לכן הלכתי שמה, ולוא הורוני לבחור בדרך אחרת, בחרתי בה" (שם, 23).

בדרכו לצבועאל פגש יוסף באחד האברכים החסידים, ויסורו לעיר מרה, לנוח שם מעמל הדרך.  במרה ראה יוסף בפעם הראשונה בית תפלת חסידים, הליכותיהם ומעשיהם.  את בית-התפלה ימשיל למרזח אכרים ולבית מרחץ.  כל החסידים זוללים וסובאים, מחללים את הקודש בגלוי, עושים זמה וכל תועבה, כולם בורים ועמי-הארצות; ויוסף אך זה בא בפעם הראשונה לחברתם, – וישתה וישכר גם הוא ויתגולל בקיאו.  יוסף, אשר שמע תמיד את שם החסידים וצדיקיהם כמרצחים ושודדים, אשר הסבו באסון בית אביו, באסון בית דן ובאסון בתי ישראל אחרים, – יוסף זה, כשמעו במרה בבית חסיד זקן אחד על-דבר הנסים והנפלאות הגדולות, אשר עשה הצדיק, יאמר: "אם כי עוד לא האמנתי אמונה אומן בכל דברי החסידים ונפלאותיהם, אך האמונה בצדיקים ובכחם לאלהים החלה למצוא מסלות בלבבי, ואני לא התעוררתי לסגור בעדה חדרי לבי" (ח"ב, 41).

מה שאירע ליוסף בהערים הקודמות, אירע לו גם במרה ביום הראשון לבואו שמה.  החסידים חשדוהו בגנבה ויתנפלו עליו ויענוהו ויחרפוהו, עד אשר נודע, כי האברך החסיד, בן-לויתו, הוא הגנב, והוא גם רודף זמה ועושה כל דבר רע שבעולם,  כמעט נוסחא אחת וטופס אחד לכל הפגישות והמקרים בתולדות יוסף, והכל עשוי על-פי דפוס ישן: הפרוש – צרוע, והאברך החסיד – גנב, שכור ונואף.  כאשר נמלט יוסף מידי החסידים במרה, הלך לצבועאל.  שם ראה בעיניו מרמת הצדיק, נכלי החסידים ותועבותיהם; שם ראה עמל ואָון, שפלות ורשעות, ובכל זאת גם הוא יאכל וישתה וישכר עמהם, ויתהולל כאחד מהם, גם יספר נפלאות הצדיקים.  היום הוא נוטה להאמין במופתי הצדיקים ומחר יזעמם, יתעבם ויבזם בלבו, הכל לפי השפעת הרגע.  בכל הפרקים, אשר סמולנסקין תאר בהם את הצדיק בצבועאל ואת חסידיו, אשר התהלך עמהם ויתבונן אליהם, הראה והוכיח רק אחת, כי לא יבין את המאור שבהם ואת ערכם המוסרי, כי לא יבין גם את חסרונותיהם ומגרעותיהם לאמתּם.

יוסף גורש בחרפה מחצר הצדיק ומביתו, אשר ראה שם חיי מנוחה, חיים שיש בהם אכילה ושתיה לרוב ואין בהם כל עבודה ודאגה.  מפי יוסף התמלטו הדברים, כי הגאון מווילנא היה אדם גדול, ויתנפלו החסידים עליו ויכוהו מכות אכזריות ויקרעו בגדיו לקרעים, וימרטו שערות ראשו, וירבו פצעיו בפניו ובראשו, ושלשה ימים שכב על ערש דוי.  החסידים הוציאו עליו דבה בחצר הצדיק, כי חרף שם כל הצדיקים ויקלל קללה נמרצת את הצדיק ואת תורתו, והגבאי צוה עליו, כי יעזוב את בית הצדיק.  בכל מקום, אשר בא יוסף, קרהו אסון.  פה חלקו לו מכות, מהלומות, חרפות וגדופים; שם חשדוהו בגנבה, ומשם ברח או גורש בחרפה.  גם המתנגדים וגם החסידים הכוהו, פצעוהו.  וכל המכות האלה למה הן באות תכופות זו אחר זו?   למי מנפשות הספור הן דרושות ואת מי מהתועים בדרכי החיים, אשר בעבורם נכתב הספור, תלמדנה דעת? – כל המכות האלה אינן באות אלא בשביל לבדח את הקוראים התמימים, – תחבולה, אשר בה ישתמשו גם הלצים הגסים בחזיונותיהם לעיני האספסוף בשוק.

מצבועאל הלך יוסף לעיר שבמה, ויסר אל בית-התפלה, ושם נמצא איש טוב, שלמון שמו, אשר נתן לו ארוחת תמיד על שלחנו בביתו.  בשובו אחרי הארוחה הראשונה לבית-התפלה, נגש אליו חסיד גבן, אחד הנכבדים בעדת החסידים, יהויריב שמו, ויסית אותו לרגל בבית שלמון מיטיבו ולהיות שליח לדבר עבירה: להודיע לו בכל פעם את כל הנעשה בבית נותן לחמו.  ויוסף קבל עליו את השליחות הזאת באמרו: "אף כי נעויתי משמוע את דבריו, בכל-זאת לא מצאתי און לי למרות את פיו ואומר: אעשה כדבריך" (שם, 93).  והבחור דנן, – אשר סמולנסקין עתּדו להיות מורה דרך להתועים בדרכי החיים, – שמר את הבטחתו באמרו: "לא נתנני לבי לסבב את יהויריב בכחש ולהסתיר ממנו דבר, ואשמיעהו כפעם בפעם ככל אשר שמעה אזני (כי שלמון "משך אותו חסד ויחשבהו לאיש אמונים ותמים לב, אשר רמיה רחוקה ממנו, ולא נזהר מדבר בפניו את אשתו ומתי-סודו בדבר מקנה וקנין, אף בדברים, אשר היו כסוד כמוס עמהם, וכאחד מבני הבית נחשב")... יראת יהויריב היתה על פני והוא משל ברוחי ויטני לחפצו, ואירא מהסתיר דבר" (שם, 94).

הוא אשר אמרתי, כי לא ב"תועה בדרכי החיים" עסקינן הכא, כי-אם באחד מחולי הרוח, שאין לו גם צל רצון.  אם יתבונן הקורא בעין פקוחה אל כל מעשי יוסף המסופרים ב"התועה" יוכח, כי זה האחרון עושה כל מה שהוא עושה על-פּי איזו השפּעה היפנוטית, וככל המושפעים יחשוב בשעת-מעשה בלבבו, כי מדעת עצמו ומרצון עצמו הוא פועל ועושה כל מעשיו.  הנני מבקש את הקורא לשום לב אל המחזה הזה: שלמון קרא את יוסף לחדרו  ויאמר לו:

"הנה מצאת חן בעיני ויש את נפשי להיטיב עמך, כי תמים אתה בעיני, ודע כי יש לאל ידי להיטיב להסרים למשמעתי.  הנה יש את נפשי לשלחך בעגלה אל העיר הקרובה ושם תתן את המכתב הזה בבית משלוח המכתבים (כלומר: בבית-הדואר), ואת כתב-הקבלה מידי שר (כלומר: פּקיד) בית-המשלוח תביא לי, אך איש אל ידע בדבר הזה; במרכבתי תלך ובמרכבתי תשוב, והיה כי תביא לי את כתב-הקבלה אשלם לך כפעלך" (שם, 100).

יוסף בא לבית-המשלוח, והנה לקראתו יהויריב, צוררו ואויבו של שלמון, אולם נניח ליוסף לספר הדבר בלשונו:

"הוא, – יהויריב, – אחז בידי ויביאני מבלי דבר דבר אל חדר קטן בצד הבית ויאמר: "קרא הכתוב על המעטפה".  עשיתי כדברו.  הוא התבונן בי רגע, כמו לא האמין למשמע אזניו, ועיניו הבריקו כעיני צפעוני, ויוציא מכתב מחיקו ויאמר: "כתוב על המעטפה הזאת כדברים הכתובים על המכתב הזה", ויתן לי עט ודיו, ואני עשיתי כדברו.  "עתה לך תן המכתב הזה על יד השר ותקבל כתב-הקבלה ותביאהו אל שלמון", אמר אלי, בשומו מכתב שלמון בצלחתו ובתתו מכתב אחר לי" (שם, 101).

צריך להעיר, כי יהויריב לא עשה טובות ליוסף, וזה האחרון איננו אסיר תודה לו, ואין כל סבה מוסרית או חמרית להכנעתו לפני בן בליעל זה, ובכל-זאת ימלא בדיוק את פקודת החסיד הגבן לרעת איש חסדו.  האין זה מעשי איש במצב היפּנוטי, בשעה שהוא משולל רצון והכרה, וכחומר ביד היוצר כן הנהו ביד המשפיע עליו?  ואיש כזה יורה דרך להתועים!

ויהויריב זה, אחרי אשר מלא יוסף את שליחותו ויעש את כל אשר היה דרוש לו בבית שלמון, ירא, כי המרגל יגלה גם את סודו הוא, לכן עשהו למשוגע וישימהו בכלא על-ידי שני שוטרים משוחדים, ולמען לא ידע איש את מקום יוסף ואת אשר יעשה בו, תפש יהויריב את כל המכתבים, אשר שלח האסיר למכיריו.  אולם נס נעשה ליוסף, כי אחד השרים הגדולים בא לעיר שבמה לבקר את בתי-הסהר, ואחרי אשר נודע לו מפי יוסף, כי בלי כל עון שמו אותו בבור, הוציאהו לחפשי.  אם נתבונן היטב בפני יהויריב, נראה ונוכח, כי אין זה אלא שודד, אשר נכליו ומזמותיו הם של שוטר-חרש מצוין מימי נפּוליון, ורק סמולנסקין שם חטוטרה על-גבו ופאות על קדקדו, – ויהי לראש החסידים.

בצאת יוסף מבית-האסורים מצא לו מחסה וארוחת תמיד בבית המשכיל בנימין, שהיה מבשל-בורית, קורא בהתמדה רבה בכתבי הקודש ומדבר בשפת אנגליה.  בבית זה האחרון ישב יוסף שנה תמימה "וילמד את שפת בריטניה כאיש בריטני מלידה ומבטן", "וגם חכמת החשבון באה בלבו".  אז נועצו רעיו, בנימין ובן-שמריה, אשר בית אביו נהרס עד היסוד בידי יהויריב, מה יעשה עתה יוסף.  "בנימין אמר, כי ילך לעיר אשדות, או לאחת הערים סביבותיה, לבקש לו בית, אשר יעבוד בו עבודתו; ובן-שמריה אמר, כי ישים פניו לארץ אחרת".  ויוסף לא אמר כלום.  רעיו יעצו לו, כי יעזוב את העיר שבמה, – יהי כן.  ואחרי אשר בן-שמריה נתן לו שתי מאות שקלים להוצאות הדרך, ויגמר אומר גם הוא לעזוב את שבמה.  אולם יוסף לא עזב את שבמה עד אשר הרבה להתוכח עם רעיו על-דבר בני-עמו, על-דבר החסידים והמתנגדים, והוכוחים הם כל-כך ארוכים ומעוכים, עד אשר תבלה האוזן לשמעם.

יוסף שב עוד הפעם לעיר שכולה, כי חשקה נפשו לראות את הילדה היפה, אשר בבית זקנה אכל לחם על שלחנו יום אחד בשבוע.  בבואו אל בית משה בן-צבי, הוא הזקן, הכירתו שפרה, היא לפנים הילדה, שהיתה עתה העוזרת הראשית בעסקי זקנה, אשר סחר באבנים טובות.  הילדה הקטנה, היפה והעליזה, "אשר לחייה היו מתלעות ומלאות כתפוחים", היתה עתה "לעלמה רכה ועדינה, אשר קומתה כתמר, על פניה הארוכים לנו עצב ומנוחה, עיניה השחורות הפיצו אש כמקדם, אך אהבו לנוח".  הזקן הציע תיכף ליוסף לעבוד בבית-מסחרו, לכתוב מכתבים ולענות לכל שואל.  יוסף קבל הצעה זו בשמחה רבה, לשמחת לב שפרה, אשר זיקי אש התנוצצו בעיניה, ועל ידו נתנו ביום הראשון כל ספרי החשבונות ומפתחות האוצרות.  רגשי אהבה סוערת התעוררו בלב יוסף לשפרה, ובהשארו אתה לבדו התפרץ מפיו מבול של מליצות ארוגות מפסוקי כתבי הקודש: "אַת היא היתד, אשר עליה תלואים כל חזיונות לבי"; "קפדי כאורג חוט חייתי"; "תמס אהלוך כשבלול"; "לבי חם בקרבי, וספק קם כמטה זדון בלבי" (שם, 139 ,138).  שפרה נרתעה, נבהלה לשמוע את השתפּכות נפשו ודברי אהבתו.  "הן בני ישראל אנחנו, – אמרה שפרה, – ואיך נדבר כגוים דברי אהבה, וכן לא יעשה, לכן הבלג על סערת רוחך ודבר אתי כתמול שלשום ונשב יחדו, ולא אירא מפניך".  ואף כי כל הליכותיה, שיחותיה וכל יצורי גוה העידו עדות נאמנה וברורה, כי תאהב את יוסף אהבה עזה, ככל אשר תוכל עלמה עבריה צנועה וביישנית לאהוב את בחיר לבה ומחמד נפשה, בכל-זאת התאמץ להוציא מפיה בחזקה את המלה "אהבה".  את שפרה, אהבתה, תומתה ותכונתה תאר סמולנסקין בטוב טעם ודעת ובקוים מועטים, שלא כדרכו.  אולם אהבתו של יוסף לא עלתה להמספר.  האהבה הזאת איננה נקיה מזיוף ומסיגים, גם לא תברר לנו את תכונת האוהב, כאשר הגידה לנו אהבתה של שפרה את תכונת האוהבת גם בלי אומר ודברים רבים.

ימים אחדים אחרי אשר גלה יוסף את אהבתו לשפרה, יעץ הרופא לאמה החולה, כי תלך להילגאלאנד להעלות ארוכה למחלתה, ותקח אתה את שפרה ואת יוסף בתור מליץ ביניהן ובין המדברים אנגלית.  עתה נבין את פתרון החידה: מדוע ולמה לקח סמולנסקין עליו את שליחותו של המלאך גבריאל ללמד את יוסף את השפה הבריטית על רגל אחת, "כאיש בריטני מלדה ומבטן".  סמולנסקין עשה זאת, למען יוכל יוסף ללוות את שפרה ואמה בדרכם להילגאלאנד בתור מליץ אַנגלי.  בדרכם סרו לעיר המלוכה, ומדי עברם במרכבה על גשר המלך נגשו אליהם אחדים מהאסירים, "אשר משפטם לעבוד עבודת פרך בכל ימי חייהם, ואשר חפרו תעלה בצד הגשר", לבקש מהם נדבת יד.  אחד מהאסירים, איש צעיר לימים ויפה מראה, עמד למולם ויתבונן בשפרה ואמה, "וכראות אם שפרה את האסיר, צעקה בקול גדול: אויה! – ותתעלף, וגם פני שפרה חוורו כפני מת ותסתר פניה בכפות ידיה" (שם, 152).  שלשה ימים שכבה החולה כבול עץ על משכבה, ושפרה בכתה כל היום, לא אכלה ולא שתתה, גם לא האזינה לתנחומות יוסף.  אז נודע לו מפי שפרה אהובתו, כי בת היא לאחירע דודו, אשר חלה במחלת השגעון וימת במחלתו זאת, כי שני אחים היו לה, הגדול הלך ואיננו, – הוא הגדול, שישב יחד את יוסף בבית-האסורים בשכולה, – והאח השני, הקטן, אשר אמו אהבתו, הלך שובב בדרך לבו ויעשה עול ואָון, ובעוונותיו נלכד ויצא משפטו לעבוד עבודת פרך כל ימיו, והוא הוא האסיר, אשר הביט אליהם אצל גשר המלך.  אהבת שפרה ליוסף הלכה הלוך וגבור מיום ליום.  לא כן יוסף; מעת אשר נודע לו, כי שפרה היא "בת המרצח, אשר מידו נגזר אביו מארץ החיים, מני אז רפה כח אהבתו, אשר לא הכתה עוד שרשיה על תלמי לבו, ותלך הלוך וחסור", ויגזור אומר, "כי לא יתחתן בבת-הדמים אף אם ישימו נזר מלוכה על ראשו".  מעיר המלוכה הלכו שלשתם באנית-קיטור, או כאשר יאמר סמולנסקין: "באניה הולכת בכח האש", והנה "סופה וסערה הגיחו מהחדר ויאחזו בירכתי האניה וינערוה ויקלעוה; פרץ מים כבירים שטף ועבר ויפרוץ אל תוך האניה בעד הדלתות ויגיע עד צואר היושבים בה".  היושבים לא קוו עוד לשוב לראות אור שמש.  "אבדנו, כולנו אבדנו (יספר יוסף), – הורידה דודתי בבכי בקול נורא, – אנא הושיעה לי" (שם, 100).  ויוסף אמר לנפשו: "הן עוד מעט יבלענו תהום יחד, אמרר חייה ברגעים האחרונים ואקום נקמת אבי מהארורה הזאת, ובקול עברה קראתי: קראי אל השטן, אשר אתו עשית חוזה, לא אל אל שפכי נפשך, כי דמים שפכת ובדם פשעך תרדי ירכתי בור, המצולה תפתח לועה, הכוני לקראתה!" (שם).  אם שפרה לטשה עיניה כמשתגעה ותקרא:

"האתה הוא השטן, או יוסף איש ריבי?  האם מירכתי בור יצאת לענני, הלא זה כבר מת?  האם באה עתה העת לענני ולהציקני, כאשר ענית את בעלי ימים רבים?"

"אני יוסף!" נתתי קול גדול.  היא ספקה כפיה ותקרא: "אויה!" ותאבד לנצח בתהום רבה (שם, 160).

יצוריו של סמולנסקין גם בעמדם על פתחו של שאול ירבו לדבר: אם שפרה מרבה שאלות בשעה שאחזתה חרדת מות, ויוסף, באותה שעה, שהתהום פתח את לועו לבלעו חיים, – באותה שעה הוא חפץ למרר את הרגעים האחרונים של דודתו, וגם הוא ירבה להג.  עד כמה שאנו יודעים מספורי היורדים באניות, הנמלטים ממות בשעת סערה וסופה, – יאבד האדם, יהיה גם גבור שבגבורים, את עשתונותיו בשעה זו, ואין דעתו צלולה, ואין לבו פנוי למחשבות נקם והתולים על עוון אשר נעשה, – כמו בנידון דידן, – עוד טרם יצא האדם ההוא לאויר העולם.

לקול האם הטובעת במצולת גלים התנערה שפרה מתרדמתה, ותחפוץ גם היא לקפוץ אל תוך המים.  "שפרה לא חדלה מצעוק וקרוא בקול גדול ותכה סביבה ותשוך את ידי רב החובל, אשר החזיק בה" (שם, 161).  אהבת שפרה, אהבת עלמה עבריה, לאמה, מתוארת היטב ובמעט מלים.  האניה הגיעה עד חוף העיר מאלמה, ושם הובלה שפרה אל בית המשוגעים, וראש הרופאים אמר, כי שגעונה שגעון עולם.  כעבור עשרה ימים מתה האומללה בבית-המשוגעים, ואז התעוררה עוד הפעם האהבה אליה בלב יוסף.  ובכן היה סמולנסקין לשופט זועם, למספר קנא ונוקם, ויכה את בית אחירע חרם: אחירע מת בשגעונו, בנו הבכור מת בבור השבי, בנו הקטן שולח לעבודת פרך לכל ימי חייו, אשת אחירע טובעה בים, ובתם היחידה מתה בארץ נכריה בדמי עלומיה בבית המשוגעים, וגם זכר לא נשאר להם.  אחרי אשר הובלה שפרה לקברות התעצב יוסף אל לבו והיגון דכאהו.  אז נלוה אליו אחד מבני ארצו, וידבר על לבו וינחמהו, וינסה לפתות אותו להשכיח בכוס יין את יגונו.  "שלשה שבועות, – יספר יוסף, – שכחתי יגוני בחברת שני הרעים: היין והאיש בן ארצי, אשר בראש מאהביו נחשב, ויבקש להרבות לו עוד רעים רבים.  יחד שתינו ויחד אכלנו בבית משתה, אשר רק אוהבי-יין שם יתקבצו... ביום ההוא שתינו יחד לשכרה עד כי מעדו קרסולי ולא יכולתי שוב הביתה, ולולא תמך רעי בימיני, כי אז אולי שכבתי בראש חוצות.  זעף ונרגן הייתי כל היום ואקרא לריב את רעי ואחרי-כן למהלומות, ורעי לא מנע מחפצי, וביום השני נגשתי אל ראי המלוטש ונבהלתי מראות, כי פני היו מלאים פצעים וחבורות ועיני הימנית מלאה דם" (שם, 165).

בראות יוסף, כי צרור כספו דלל מאד, הלך להמבורג לבקש שם מחיה לנפשו.  בבואו להמבורג היו בידו רק שלשים שקל, ויקנה תיכף שטר-גורלות, ובאותה שעה זכה שתי מאות אלפים שקל, ומרוב שמחה נפל ארצה ויתעלף.  הוא חטף את הכסף וימהר לעזוב את הבית, מבלי גם לברך את היושבים בו, וילך ויקנה בגדים יקרים חדשים ותכשיטים, ויבוא אל בית-משתה של עשירים, ומשם סר אל בית-מלון גדול, אשר רק עשירים יגורו בו.  ובאותו לילה עצמו נגנב מחדרו כל הכסף, אשר זכה בגורל, על-ידי אנשי רמיה, אשר סבבוהו בכחש.  כל מעשה הגנבה הזאת סופר בנוסח העתונים האמריקנים, "המפריחים יונים".  התעשרותו הפתאומית של יוסף והתרוששותו בן-לילה הן כחלום חזיון לילה, וכל החזיון הזה לא יגלה לנו אף קו אחד מהמעמד-הנפשי המיוחד של המתעשר עושר רב בן-שעה.

אחרי אשר התרושש יוסף, נספח על חברת משחקים, העוברת ונודדת ממקום למקום.  סמולנסקין מתאר את המשחקים והמשחקות בצבעים היותר שחורים ואיומים.  הוא לא ימצא בחברתם ובעבודתם כל קרן אור, כל נקודה בהירה, כל תשוקה ושאיפה לאמנות.  לא בעלי כשרון אובדים ונודדים, שמחים ועצובים, בוכים ומשחקים, יתאר לפנינו, כי-אם חלאת מין האנושי, אשר אין עוד כל תקוה להם.  הנני בטוח, כי גם אבי אבי-זקני, זכרו לברכה, היה מתאר ככה את חברת המשחקים; גם הוא, בלי ספק, היה רואה רק לתעלוליהם ולא לרוחם ולבבם ואל הנעשה במחבואי נפשם.  יוסף מעיד על עצמו, כי תיכף בהמנותו בין חברי המשחקים: "כמעט שכחתי את כל הראשונות, גם דרכי עמי ותורתו, ואשמח גם אני, כי לא הכירוני, כי לישראל אני; זקני גלחתי, בגדים לבשתי כאחד המשחקים" (שם, 180).  בכל אשר נוסיף לקרוא את תולדותיו של יוסף, כן נוסיף לראות ולהוכח, כי הוא נופל תחת השפעת כל איש וכל חברה, אשר יקרב אליהם; הוא נופל תחת ההשפעה בלי כל התנגדות פנימית, בלי כל מלחמת-נפש, ולא לאט-לאט, כי-אם פתע פתאום ובפעם אחת. בכל פעם יהפך יוסף כהרף עין ליציר חדש, כאילו נגע בו שרביט הקוסם:  בבואו לעיר מאלמה ובמות עליו אהובתו, התרועע אליו שכור, איש זר, אשר לא ידעהו מתמול שלשום, וישתה וישכר גם הוא "עד דלא ידע", וימעדו קרסוליו, ויקרא לריב ומהלומות כאחד השכורים, אשר זאת מלאכתם להתגולל בראש כל חוצות.  אך נספח יוסף אל חברת המשחקים הנודדים, והנה כבר "שכח את כל הראשונות, גם דרכי עמו ותורתו", וכעבור עליו שנה וחצי בחברתם, התעבר בו אחד המשוררים על-דבר עלמה אחת, אשר הראתה לו אהבתה, ויערכו יחד קרב ויפצעו איש את רעהו, ואז גרש ראש החברה את יוסף, וילך לבקש לו מחיה בהמבורג.  היום היה יוסף בן-ישיבה, מלמד בבית הרב, חסיד, משכיל עברי, ומחר הוא יוצא למלחמת-שנים על-דבר אחת העלמות המשחקות!

בהמבורג פגש יוסף את ה"בעל-שם", אשר הלך ללונדון, ומפיו נודע לו תולדות מנשה, ראש-העדה במאפליה, כי ממזר הוא ואביו נכרי, כי עושק ורוצח הוא, חיה אכזריה וטורפת בצורת ראש עדת ישראל.  בין יתר הספורים המוזרים והתמוהים שמע יוסף מפי "איש המופת" הזה (אשר רצה דוקא לאכול טרפות ולגור בבית-מלון של נוצרי), כי "אכר הציל את אביו, – של יוסף, – ממצולת הנהר, ויברח מעל לגבול, וישם לאמריקה פניו, ושם עשה עושר רב במאד מאד, ובעיר לונדון ימצא איש עשיר, אשר ידעהו פנים אל פנים" (שם, 214), אז שם יוסף את פניו ללונדון לבקש את עקבות אביו בעל הרבבות.  בבואו ללונדון לא מצא כל מחיה ומשלח-יד, וישוטט בחוצות בלי כל תכלית ומטרה ומבלי  גם בקש את האיש, אשר ידע את אביו.  בצר לו פשט את ידו לבקש עזרה מנדיבי לב, מבלי הרגש גועל-נפש.  יוסף הלך קודר כל היום, וכל מלאכתו היתה לקרוא במכתבי-עתים מספר המתים, אשר טרפו נפשם בכפם, ולכתוב את כל הקורות אותו מעת היותו, אף כי לא ידע, מה תועיל לו המלאכה הזאת, וכהתימו את כל המלאכה, כלומר את כתיבת תולדותיו, החליט ללכת אל הגשר, אשר על נהר טימזה, ולקפוץ אל תוך המים, אולם בכל עת בואו אל הגשר לבקש שם את המות, רפה רוחו, וימהר לברוח מהמקום הזה.  בעמדו בפעם הראשונה על הגשר, ראו עיניו "עלמה יפה כלבנה, אשר פניה והליכותיה ומרכבתה העידו בה, כי ממרום עם הארץ היא", וימשך לבבו אחריה; ובעת אשר אמר לנפשו, כי הוא הולך אל הגשר לבקש לו את המות, בקש לראות את האור, אשר הציץ מעיני העלמה, אשר לעתים מזומנות עברה במקום הזה לפזר כסף להעניים העומדים שם על המשמר.  באחד הימים הציק הרעב ליוסף עד מאד, וכזאב רעב לטש עין אל חלונות בתי האופים, ובאותה שעה עברה על פניו העלמה היפה, אשר ראה על הגשר, ומדי התרחקה מעיניו ראה פתאום כיס על הארץ.  העלמה השליכה לו בחשאי את הכיס, אשר מצא בו שקלי זהב; הוא דלק אחריה ויבקשה לקחת מידו את כיסה, אשר אבד לה, והיא כחשה ותאמר, לא כיסה הוא, למען לא תבייש את פניו.  פני העלמה היפה והעדינה גזלו מנוחת לבו ושנתו על משכבו בלילות, "וימלאו נפשו נועם ועונג גם דאגה ואנחה".  בכל המחזות של חיי יוסף מחוץ למדינתו, אשר תאר סמולנסקין. לא תמצאו סימני חיים שבמציאות,  אולם בבוא סמולנסקין לתאר את חיי המחסור והרעב של יוסף בלונדון, יהפך במקומות רבים לצייר אמן, היודע את הפסיכולוגיה של הרעב ללחם.  זה לא כבר הדפיס קנוט האַמסון, אחד המספרים היותר מצוינים בנורבגיה, ספור בשם "הרעב", אשר בו תאר בציורים נפלאים את נפש הרעב, ובציוריו אלה נמצאו קוים אחדים, המזכירים את ציורי סמולנסקין.

יוסף, שהננו רואים אותו בכל הספור כנפש נפעלת ולא פועלת, התודע במקרה להמשורר בן-דוד, ועל-ידו הובא לבית-ספר השירה והזמרה, והנדיבים הספּיקו לו כל מחסוריו.  אחרי עת מועטה הציג בן-דוד את יוסף לפני העלמה היפה, אשר השליכה לו את כיס-הזהב על הגשר, ולפני אחיה רום-העינים.  העלמה (אשר נולדה, נתגדלה ונתחנכה בארץ החדשה) ידעה את השפה העברית ותאהב את ספרותה; ויוסף החל לבוא יום יום אל ביתה, ותקבלהו ברצון, וישיחו בכל פעם על-דבר רוממות השפה העברית, וישירו שירי עבר ויקראו יחד ספרים וישוחחו יחד כאח את אחותו.  יוסף אהב את העלמה היפה, אשר מיום ראה אותה בפעם הראשונה על הגשר נחרתו פניה עמוק בלבו, וגם היא משכתהו חסד.  ובעבור חצי שנה אחרי התודעותם נפל יוסף באחד הימים על ברכיו לפני אהובת לבו ובשפתים דולקות, כבקי ומנוסה בדבר, גלה באזניה את עוצם אהבתו אליה, וישק ידה למו פיו נשיקה ארוכה, ובתוך כדי הנשיקה נכנס אחיה ובעינים מזרות אש זעם וקצף קרא ליוסף בקול רעם: "מה לך פה, בן בלי שם, אוכל לחם-חסד!  איך מלאך לבך לגשת הנה?  ברח לך כרגע, פן תאחז ידי בך וגלגלתיך מהמעלות כשקץ נתעב...´ יוסף הועיד את אחי העלמה למלחמת-שנים ויהרגהו למות, וגם הוא, יוסף, נפצע וישכב על ערש דוי כחצי שנה.  ובשעת לכתו למלחמת-השנים שלח יוסף את ספר תולדותיו, אשר כתב בעצם ידו, אל העלמה היפה.  ומספר תולדות זה נודע להעלמה, כי יוסף אחיה הוא ובידיו הרג את אחיהם, אשר קנא לכבודה.  כאשר שבה ההכרה ליוסף, אחרי ששת ירחים מן העת, אשר בא כדור העופרת בבטנו, ראה, כי הנהו "שוכב על מטה כבודה בחדרים גדולים ומלאים כל טוב, משרתים רבים עומדים עליו, משק כלי כסף וזהב ישמע באזניו, עלמה רכה וענוגה יושבת אצלו, שמאלה סמוכה על המטה, אשר הוא שוכב עליה, וימינה תסיר שערותיו מעל מצחו, לבל תכאבנה עיניו".  וכעבור ימים אחדים נודע לו מפי העלמה היפה, אשר בחדרה שכב, כי היא אחותו, בת אביו, וכי הוא הרג את אחיה, שהוא גם אחיו, במלחמת השנים, ולשמע הבשורה הרעה בא אביהם מאמריקה, בעת אשר הובילו את אחיהם לקברות, ובהודע לו האסון, בכה תמרורים וימאן הנחם; והיה בקראו מבלי משים את הגליונות, אשר עליהם כתובות תולדות יוסף, "ספק כפיו ויקרא: אני שכלתי גם שניהם!  – ויפול ארצה, כי אחזהו השבץ, ואחרי עבור שני ירחים נאסף אל עמיו" (שם, 250).  ויהי כשמוע יוסף את דברי אחותו, קרא: "אם כן לא קין הנני, כי הרעותי עוד יותר ממנו!  הוא רצח נפש אחיו, ואני רצחתי את אחי והמתי את אבי" (שם).  עיני יוסף חשכו בארבותיהן, ויפול באין אונים, וכאשר נפקחו עיניו שנית לראות אור, היה לבו חלל בקרבו, בעצמותיו שולח רזון, והעושר הרב, אשר נפל בחלקו, הוסיף רק מכאוב על מכאוביו.  גויתו היתה עתה כחרש הנשבר, אשר לא יצלח עוד לכל, כל תאוה וכל חפץ רחקו מעליו, רק חפץ אחד ותאוה אחת מצאו עוד קן בלבו הנשבר: "ללמד תועים דרך החיים".  יוסף מסיים את תולדותיו (בחלק השלישי של "התועה") בתקוה, כי כל אלה, המבקשים דעת, יראו דרכיו ויחכמו.

הבן לא אוכל, איך זה נולד פתאום החפץ בלב יוסף "ללמד תועים דרך החיים"?  איזה דרך עבר עליו הרוח ללמד תועים בינה, ובאיזה אופן נוכל ללמוד מדרכיו?  הן העברתי לפני הקורא את תולדותיו של יוסף, ראינו את כל דרכיו, ומה נחזה בו?  איש בלי רצון, העושה כל מעשיו בלי חשבון ודעת; איש, הנופל תחת השפעתו של כל קל שבקלים; איש, אשר לא אסף חכמה ודעת וגם לא חפץ לאסוף; איש, אשר מעולם לא היתה לו כל מגמה טובה וכל חפץ נעלה; איש, אשר נטיות חוטא ופושע מבטן היו לו; איש, אשר את שנות ילדותו ואת שנות התפתחותו בלה, על-פי-רוב, בחברת ריקים ופוחזים, נבערים מדעת או ממוסר; איך זה, הנני שואל, יולד פתאום בלב איש כזה, אשר נתעשר פתאום, החפץ להורות דעת לבני עמו ולהיטיב להם; ואיך זה נחכם מדרכיו?

 

ז.

בחלק הרביעי של "התועה" יראה לפנינו יוסף, –במכתביו לאחותו ולהרופא, אשר הציל את חיתו, –  כחולה מחלת הנפש.  אהבתו ותאותו של יוסף לאחותו הולכת ומתגברת בו גם אחרי אשר נודע לו, כי אחותו היא, בת אביו.  הוא נודד מכרך לכרך, מבירת צרפת לבירת אשכנז, ומתפלסף במכתביו לאחותו על-דבר חיל צרפת, על-דבר נפּוליון השלישי ועל-דבר נצחון האשכנזים בסגנון המאמרים הראשיים של העתונים, שאינם נוטים אחרי אשכנז.  אין אני מוצא כל קשר פנימי בין יוסף של שלשת החלקים הראשונים מ"התועה" ובין יוסף של החלק הרביעי.  יוסף של החלק הרביעי הולך בעצת רופאו לשוב ולהתחקות על שרשי רגלי אחיו בארצו ולראות מה המה עושים: "אם פרקו כבר מעליהם עול סכלותם והסירו כבלי אמונות ההבל, או עוד ינהלם לחפצו כל חנף ומרע ועודם תועים ונתעים כמקדם".  הוא שב לארצו בתקותו, "אולי עוד יצלח בידיו להיטיב ואם גם לאנשים מספר" (ח"ד, 30).  "נפשו כלתה מאד לבוא אל ארצו ולמהר במלאכה, להיות למטיב לנתעים כמוהו בשחר טל ילדותם בדרכי החיים בדעתו, אשר קנה לו ברוב צרה ויגון" (שם, 46).  מה היא המלאכה, אשר הוא חפץ למהר בה לטובת אחיו בני ארצו, ומה היא הדעת, אשר "קנה לו ברוב צרה ויגון", זאת גם לא ירמז לנו.  תשובה על שאלותי למעלה לא נמצא גם בחלק הרביעי.

יוסף מבקר ערים שונות בארץ-מולדתו וכותב משם מכתבים לאחותו ומספר לה את מראה עיניו.  לבו מלא רוגז וכעס למראה השכלת הבנות.  הוא רואה את השנויים והתמורות בחיי בני ישראל בהערים, אשר הוא עובר בהן, אבל לא ידע מה הוא רואה, לא יבין את סבות השנויים והחליפות.

לפנים, בגלגול הראשון, האשים יוסף בכל את הצדיקים והחסידים, ועתה, בגלגול השני, יאשים בכל את הבנות המבקשות השכלה.  באחד ממכתביו לאחותו יאמר: "הנשים המשכילות הנה ראשית חטאת לעמנו להעבירו מדעתו, להרבות עניותו ולהשיבו עד דכא" (שם, 86).  במכתב אחר יאמר: "נשבר לבי, בראותי דרכי בנות ציון, אשר היו לפרוצות אין חומה, אשר לחכמה ולכבוד תחשב להן, כי תתרועענה רק את גברים ותדברנה דברים, אשר יעלו רק על שפת פריצים בבתי האסורים" (שם, 96).  בדרכי בני הנעורים בכלל יראה רק אָון, רק בערות ועצלות.  הוא חפץ להיטיב לבני עמו, ומה הוא עושה?  הוא מתאנח, מתקצף, כותב מכתבים לאחותו ושופך את כל חמתו על ראש בן-מנחם ועל ההשכלה הברלינית, ככל אשר היה דרוש לסמולנסקין סופר-העתים עצמו.  כל מעשי יוסף, גם במהדורת חייו השניה, תהו והבל.  ואחרת גם לא היתה יכולה להיות, יען כי החפץ להיטיב לעם, החפץ הטוב לבד, מבלי הידיעות הדרושות לזה, מבלי הבנת חיי העם והכחות הפועלים בהם, – החפץ הזה לא יועיל, ולפעמים גם מזיק.

כצל יתנודד יוסף בערי התחום ויבכה לעניות עמו, להשכלת בניו ובנותיו, ולא ינקוף אף אצבע קטנה לעשות דבר מה בעד אחיו העניים והאומללים, והוא מנחם את נפשו באמרו: "לעשות טוב בקשתי, זאת תהיה נחמתי, ואם לא יכולתי, הן לא אשמתי היא".  אך אם לא ישמח יוסף בחייו ובמעשיו, שמח הוא בקצו ובמותו, כי המספר ברר לו "מיתה יפה", ויביאהו קרבן לעמו.  יוסף בא לאשדות, ושם התנפלו על היהודים בחג הפסח, – אך נתן ליוסף לספר בדבריו הוא את קצו, אשר יתענג עליו ויצטייר בו לפני הקוראים:

"ובבית אשר אצל הבית אשר אני גר בו, – יספר יוסף, – התנפלו על אדון הבית ויכוהו הכה ופצוע, עד אשר לא נותרה בו נשמה; את אשתו השליכו מבעד החלון החוצה, ובתו הבכירה היתה למרמס להם...  כשמעי קול מר צורח, התעוררתי, פרצתי אל עדת הזאבים, יריתי בקנה הרובים ואַפּיל אחד ושנים, ואָציל את נפש הבת השניה מידי המרצחים, אך אני נפלתי שדוד בידיהם.  במדה כנגד מדה נוסרתי, בקנה רובים העמסתי על נפשי חטאת לא אוכל כפרה, כי השאתי מות על אחי, ובכלי מות זה הביאו רצח בעצמותי ואמות למען אחי...  אתעתד למות כאיש, אשר הקריב נפשו בעד אחיו ועמו, ואם לא עלתה בידי לעשות גדולות מאלה בחיי, גם זאת דיה לי, כי עלתה בידי לעשות דבר, אשר לזכרו לא ישבר לבי" ( שם, 106).

בטרם ימות יציע דעתו לפני גדעון, שהיה לראש המורים בבית-מדרש המדעים בציריך, במה יש לרפא את שבר עמו בארץ מולדתו: לטהר ולתקן מעט מעט את הישיבות והחדרים, ואז לא יעזבו בני הנעורים דרך אבותיהם, ואבותיהם לא יקומו לשטן להם בדרכיהם.  ההולך למות מוסר את ספר תּולדותיו לגדעון ומבקשו, כי לא יגרע מדבריו וממכתביו דבר, "כי מי יודע, אם לא יהיו גם לאור מאיר בדרכים לתועים רבים כמוני" (שם, 116); ובזה נשלם גם החלק הרביעי והאחרון של "התועה בדרכי החיים".

אם נשפּוט את פני הדור על-פּי "התועה", אז ישחרו כשולי קדרה: העניים המחזירים על הפתחים הם רמאים, גנבים וכל נגע בם.  המלמדים הם או הדיוטים נבערים מדעת, או גנבים ועושי זמה.  החזנים הם נבלים, או סוחרי סוסים גנובים.  ראשי הישיבות הם לוקחי שוחד.  הצדיקים והחסידים הם פחותים שבפחותים, חלאת מין האדם.  ראשי העדה הם ממזרים ורוצחים.  המשכילים ובעלי הכשרונות הם או משוגעים, או שכורים, או אינם מן הישוב.  והאנשים הישרים והתמימים, המתוארים ב"התועה", הם שוטים ופתאים, או מוזרים ומשונים.

סמולנסקין לא תאר מעולם בספוריו את ההמון העברי, את בעלי המלאכות, את הפועלים והעובדים, את המשרתים ואת החנונים הקטנים ואת הרוכלים והתגרנים, כלומר את הרוב היותר גדול של העם היושב בגולה.  גם ב"התועה", ספורו היותר גדול, לא תמצאו בין כל הנפשות הרבות העושות בו אף נפש אחת מן ההמון העברי, לא תמצאו אף מחזה אחד מחייו הפשוטים והעצובים.

בשעה שאתה קורא את ספורי סמולנסקין, ובכלל זה גם "התועה", הנך מרגיש, כי המספר כמו אחוז בקדחת-העצבים, כי נפשו תסער, לבו יהמה, והמנוחה הספורית השאננה חסרה לו לגמרי.  סמולנסקין לא יספר ברוח שקט, כי-אם יבכה או ישחק, יתלוצץ או יקונן, כאשה חולת-העצבים, וזה הוא גם סוד השפעתו על רוב הקוראים העברים של הדור העבר, שלא היו מוכשרים לקבל עונג מציורים פשוטים, יפים ונעימים, שאינם מרגיזים את הנפש ואינם מעוררים גם לשחוק גס.

אין כל ספק, כי סמולנסקין נראה במקומות ידועים מספוריו, – אף כי רק מעטים הם, – כאמן, אבל אומנותו היא פרח חוור, בלי אור שמש, תמונה בלי צבעים, – אומנות, שהמוח מרובה בה על הלב.  דפים יפים ומצוינים, המעידים על כשרון נעלה, תמצאו ב "התועה" (הנני מעיר את הקורא על הפרק "בעותי-אלוה" בח"ג ועל הציור הנפלא של חוף הים ושל הדיג המשליך חכה, בח"ד, 99-98), אולם גם הדפים המצוינים בחנם וקסמם המיוחד מקולקלים על-ידי מליצות או התולים תפלים.  טוב-טעם, מדה וקצב אַל תבקשו בספורי סמולנסקין.

 

ח.

בכל ספורי סמולנסקין הננו מוצאים בין הנפשות העושות בהם גם את המספר בעצמו בתמונות ובנוסחאות שונות: סמולנסקין כמו שהיה באמת, כמו שחפץ להיות וכמו שהיה יכול להיות, אילו היה חי בתנאים אחרים.  נפשו של סמולנסקין היתה תמיד מלאה "מאורעות" פנימיים, רגשות ורעיונות לוהטים היו ממלאים את כל חללה ודוחפים את כח יצירתו.  בספורי סמולנסקין לא תמצאו רושמם של זרמי הזמן הכלליים, את מחשבות התקופה ונטיותיה האנושיות, כי-אם את הדברים, שהיו קרובים מאד ללבבו ורוחו הוא, את היצורים והטפוסים, שהיו אהובים או שנואים לנפשו.  ספורי סמולנסקין יכולים להיות לנו לראי, אשר בו יראו כל השנויים והחליפות, שנעשו בעולמו הפנימי בתור איש חושב-מחשבות, ועוד הרבה יתר בתור עברי בעל-דעה ורגש.  כל אחד מספוריו היה לו כלי לבטא על-ידו את אהבתו או שנאתו לחזיונות ידועים בחיים, בכל אחד מהם שפך את רוחו, גלל אבן מעל לבו, בהשמיעו בו את ודויו הפנימי.

בהספור "שמחת חנף" הננו מוצאים את סמולנסקין המספר בצורת שמעון, – בצורה, שסמולנסקין חשבה לאידיאַלית.  ננתח נא את הספור הזה.

"שמחת-חנף" לא נכתב בעצם וראשונה לשם ספור, כי כונה אחרת היתה בו למספרנו.  וזה את אשר יספר סמולנסקין בעצמו, בהקדמותו לההוצאה השלישית, על אדות תולדותיו של הספור הזה והמטרה, אשר למענה נברא:  "הספר הזה הוא הבכור לי, אותו הוליד רוחי בראשונה, אף כי חזה שמש אחרי אחיו הגדול ממנו, הוא "התועה בדרכי החיים".  אותו כתבתי עוד בהיותי באודיסה...  בעת ההיא עלתה מחשבה על לבי לדבר דבר משפּט על פעולות החוזים הגדולים בעם ועם, לכרות אוזן לרוב הקוראים בשפת עבר, למען ידעו פועל פעלו החוזים ההם, ולא ישעו עוד בדברי הבל ולא ישישו אלי גיל בבוא לידם העתקה מספר, אשר גם בשפתו נוח היה לו שלא נברא.  אך למען תפוש אותם בלבם ולא תהיה להם הקריאה בעמל ועבודה, אמרתי לשים דברים בפי יצורי הדמיון, למען יקראו ספור המושך את הלב ובין כה וכה יקשיבו גם דבר משפט..."  הקורא רואה איפוא, כי "שמחת-חנף" לא נכתב כל עיקרו אלא בשביל המשפטים שבו על אדות שקספּיר, גיטה וליסינג, אבל המספר האמתי, וכזה היה סמולנסקין, הוא אמן לא רק כשירצה ומתכוון להיות כזה, כי-אם הרבה יתר בשעה שהוא רחוק מחפץ כזה.  המספר האמתי לא יחדל מהיות אמן גם בשעה שהוא מבקר ושופט את פּעלי החוזים האחרים.  "שמחת-חנף" איננו, על-פּי צורתו, גזרתו ובנינו, ספור במובן הרגיל; אבל הקורא המוותר על היופי החיצוני, על הצורה הנאה והנעימה ועל הסגנון הקצר והנמרץ, יוכל להתענג, אם איננו מבקש תענוגים אמנותיים דקים יתר מדי, על יצירתו הספורית הראשונה של סמולנסקין.  היצירה הזאת אמנם איננה מעובדה ומלוטשה, והיא מעידה, כי יוצרה הוא אחד מפרחי-המספרים, אחד מן הסופרים המתחילים, אשר לא למד עוד לשים מעצור לרוחו, מדה וקצב להחומר, אשר בו יגשים את רגשותיו ומחשבותיו, ואשר לא קנה עוד נסיונות במקצוע האמנות, אשר בחר לו; אבל היצירה הזאת היא חיה ונפש היוצר מדברת מתוכה בכל עז.  והנפש הזאת היא כולה עברית, היא טהורה וברה, רמה ונשגבה.  הנפש הזאת היא אמנם לפעמים פשוטה ותמימה יתר מדי, כמעט הייתי אומר "ילדותית", גם בשעה שהיא מתחכמת, או יותר נכון, דוקא בשעה שהיא מתחכמת, אבל בזה רב כחה וקסמה.  למרות כל המגרעות הרבות והחסרונות הגדולים, אשר אנו מוצאים בכל ספורי סמולנסקין, ולמרות אשר התרחקנו מעליהם ריחוק-זמן וריחוק-טעם, עוד מרגישים אנו גם כיום את הכח המיוחד במינו ואת הקסם המיוחד במינו הצפונים בהם.

בקראנו כיום את ספורי סמולנסקין אין אנחנו יכולים אמנם ליהנות מהם הנאת חוש-היופי באותה מדה, שהיו נהנים מהם הקוראים לפני דור אחד, אבל יכולים אנו להספיק על-ידי קריאה זו צורך-רוחני אחר: לחדור בעין סוקרת אל ראשית צמיחת הרעיון הלאומי בצורתו החדשה, לראות את מלחמת הדעות והמחשבות בישראל, – אותה המלחמה, שבאה על-ידי התנגשות שני עולמות, העברי והאירופּי.

אם יבוא סופר-הדורות הבא ויבקש לתאר את הטפוסים הראשונים של המשכילים העברים, אידיאַליהם, חייהם ומלחמותיהם, הטפוסים של המלמדים, בחורי הישיבה, הצדיקים והחסידים, המגידים ובעלי-השמות, הסרסורים והבטלנים, ראשי-הקהל ותקיפי-העדה, המלשינים ואנשי-הרוח, החזנים והרבנים, – בקצור: אם יבוא סופר-הדורות לתאר את חיי בני עמנו בתחום מושבם בעשרות השנים הראשונות של המאה השביעית להאלף הששי, למנין ישראל, אז יהיה אנוס לבקש לו חומר בספורי סמולנסקין. יבקש וגם ימצא.  ובידי סופר מבקר יהיה החומר הזה לאוצר יקר.  חיי בני עמנו בתחום מושבם עוברים כצל ולא ישאירו אחריהם רשמים מוחשיים: אין לנו ארכיונים מיוחדים, אין לנו מצבות, אנדרטאות, תמונות ושרידי זכרונות ממשיים, גנזי מטבעות, כלים, כתבים, חרבות ובנינים עתיקים, אשר בהם יעזר סופר-הדורות העברי בבואו לתאר את חיי בני עמנו, בבית, בשוק, בבית-המדרש וכדומה.  אין לנו שיור רק הספרים, והרוב היותר גדול של הספרים העברים מטפּלים בענינים הרחוקים מן החיים והמציאות של יום יום.  לכן אנוס הוא על-פי-רוב, הכותב את דברי ימינו, לו יהי גרץ בעצמו, לעמוד על אופיה של תקופה שלמה על-פי קוים מטושטשים, אשר ימצא בכתבים בלים, שהשאירו אחריהם מחברים שונים, אשר רבים מהם גם בחייהם היו נחשבים כמתים.

סמולנסקין לא היה אמן, המתבונן אל החיים מרחוק, או מגבוה, – אמן, העומד שאנן על החוף ומצייר את משחק גלי ים החיים ואת משחק קרני-השמש המשתברות ברסיסי קצפם, אבל הוא אמן, אשר בעצמו היה משחק לגלי-הים הזועף.  ידו האחת לוחמת עם משברי-מות וידו השניה אוחזת במכחול-ציירים.  ציורי אמן כזה אינם אומרים אמנם את שירת-ים-החיים, אינם משעשעים את בת-העין בחליפות הצבעים והגוונים הדקים, היפים והנעימים, אבל המה מספרים לנו את כל תוקף מלחמת האנוש האָנוש עם איתני הטבע, המסורה, הבערות ועם כל תלאות החיים וההויה.

אבל, בטרם אשר יבוא סופר-הדורות לבקש בספורי סמולנסקין, – האוצרים בקרבם חלק הגון מהמציאות, שבה היה חי יוצרם, – חומר לעבודתו, עלינו לבקרם ולנתחם ולראות כמה יש בהם מן האמת, מן המציאות ומן החיים, וכמה בהם מדמיונו הנפרז של היוצר, ואיך מתאר זה האחרון את עצמו.

*   *   *

התוכן של הספור "שמחת-חנף":

שני מורים היו באשדות: דוד ושמעון.  הראשון היה קל-דעת ומושך ידו את לוצצים, זוללים וסובאים; והשני היה עצוב-רוח ושטוף באהבתו להטיף מוסר.  לשמעון זה היתה תלמידה יפה, אשר לקחה לקח מפיו שנה תמימה, וכנהוג, דבקה נפשו בה ויאהבנה.  אך את סודו זה לא גלה לה בפיו.  הוא האמין בלבבו, כי גם היא תאהבהו; לכן התאמץ רק לקנות לו את לב אביה ואבי-אמה.  והנה פתאום נודע לו משיחה אחת עם דוד רעו, כי זה האחרון אוהב את תלמידתו, שפרה, וגם היא תאהבהו.  ודוד זה בא לאשדות ערום ויחף, ויאספהו שמעון אל חדרו וילבישהו וישביעהו וידבר עליו טובות באזני עשירים, אשר לקחוהו למורה לבניהם.  ובו ביום שנודע לשמעון, כי כל אָשרו ותקותו נהרסו, יען כי אהובתו בחרה בדוד קל-הדעת, הריק והפוחז, – בו ביום נפגש שמעון עם שמואל, אבי שפרה. להגדיל את מבוכתו של האוהב האומלל, שאלהו זה האחרון על אדות דוד, מי ומה הוא, למען ידע אם יבחר בו לתת לו את בתו לאשה.  על זה ענהו שמעון: "הוא (דוד) איש-דעת וישר-דרך, וימצא חית ידו בכבוד, ואין טוב ממנו", אף כי ידע בלבו, שדוד זה לא קנה מעולם דעת, כי אינו ישר-דרך ולא בידו לאַשר את הרעיה אשר יבחר לו.  וביום השני, בהוכח שמעון מדברי דוד, כי זה האחרון איננו דואג כלל לעתידות שפרה ולגורל חייה, נסה להתוכח אתו, לרפות את ידיו על-ידי שאלות-כסיל.  אחרי הריקו קב שיחה-בטלה והתפלספות-ריקה, הוא מסיים את דרשתו הארוכה:  "... כבר רבת שבעה לה נפשי מכאובים מידי האהבה (מתי ואיך?), כבר הובא בכליותי חץ-רעל מאשפות הקנאה ותוחלת נכזבה, ובאשר אמרתי, פה מצאתי לב יודע נפשי, שם מצאה אהבתי קבר עולם לה.  על-כן אומר: תשכב בקברה ולא אעירנה עד עולם ולא אַרבה פצעי חנם, כי ידעתי, כי לא איש כמוני יאָהב, ולא ארדוף רוח...  הבה, אנסה לשמוח בשמחת רעי, אחרי כי שמחה רחוקה מלבי; מחר אדבר עליך אל אבי אהובת נפשך ואעשה לך בית".  כה עזב שמעון, אשר שגה ימים רבים באהבתו לשפרה ויקו לראות אתּה חיי-אושר, את שדה-המערכה לרועה-רוח, בטרם אשר דבר את שפרה וישאל את פיה, אם נכון הדבר, כי תאהב את דוד.  ודוד זה, בטרם בואו לאשדות, כבר היתה לו אשה, אשר עזבה בעת מלאו ימיה ללדת, ועקבותיו נעלמו ממנה.  ואף כי היה קל-דעת ורודף-תענוגים, בכל-זאת יסרוהו כליותיו על בגדו ברעיתו.  ואחרי אשר שמע מפי שמעון את שיחתו הארוכה על-דבר האנשים, אשר יפרו בריתם את אשת-נעוריהם, הלמו ומחצו דבריו את ראשו "וחץ מוסר כליות בא בלבו", כי זכר את אשתו העזובה, אשר אולי ילדה לו בן, אך "אהבתו" לשפרה שמה מלים בפיו להצדיקו בעיניו, "כי גדול יהיה עוונו אם יבגוד בהאהובה אשר לפניו, למען תת זכרון לאשה אשר כבר נשכחה מלבו".  ושמואל, אבי שפרה, "היה איש כרוב אנשי אשדות: לא ידע דעת, גם לקח בתורה לא לקח מעודו; נער דל בידים ריקות בא לאשדות, ויעבוד עבודת עבד בבית-מסחר, ובתומת לבבו וישרו עשה חיל ויצליח למצוא חית ידו בכבוד".  וזלפה, אשת שמואל, "גודלה ככל בנות ישראל: לא למדה שפה וחשבון, רק לקרוא ב"קרבן-מנחה" היתה כל חכמתה, אשר בה התפארה מאד בשבתה בבית-התפלה בימים הנוראים ותקרא בקול גדול מעל סדר התפלות"...  "ואף כי לא ידעה טוב טעם לשון וספר, בכל-זאת היה כל משושה לראות את בתה היחידה מדברת צרפתית, ותפזר במלוא חפנים כסף להמורים, למען יביאו רב חכמה בלבה, ותקוה לשיש בה ביום שידובר בה, וכל חפצה היה, כי תנשא לאיש משכיל מבני הדור החדש לכל משפטיו וחוקותיו".  אוריה, חותן שמואל, היה כבן ששים וחמש שנים, "וידע להלוך לרוח העת, אף כי ירא אלהיו ובמצוותיו חפץ מאד; גם הגה בתורה בשמחת לב, ותהי מבחר שעשועיו".  אם מעט מאד יודע לנו מדברי המספר האמורים על אדות תכונתן המיוחדה של נפשות ההורים, הנה הרבה פחות מזה יודיע לנו על-דבר תכונתה של הבת, שפרה.  דוד מגלה את לבו לפניה "בשפתים בוערות וחוצבות להבות אש האהבה".  על-דבר הרושם, אשר עשו ה"שפתים הבוערות" על לב תלמידתו, לא הודיע לנו המספר, אך זאת הגיד לנו, כי דברי המורה לקחו את לב האם, זלפה, אשר ישבה מאחורי הדלת ותשמע בגלות דוד את לבו לפני בתה.  "ובראותה את דוד, איש יפה-תואר ומגולח-זקן, חפץ בבתה, ותגמר אומר כרגע לתתה לו".  אמנם, המספר משמיע לנו, כי כן היה; אבל אני ערב את לבי להטיל ספק בדבר, אם כן הוא הדבר במציאות.  הפסיכולוגיה של האם היא אחרת לגמרי.  יכול היה דוד למצוא חן בעיני זלפה המתמשכלת, בזה, שזקנו מגולח, ובזה שהוא דובר אהבה כאחד מבני הדור החדש; אבל בשעה שהיא שומעת ורואה, כי המורה הזה רוצה לקחת את לב בתה היחידה, היפהפיה, ואשר גם נדוניה רבה מזומנת לה, אז תזכור ולא תשכח, כי האוהב הזה אינו אלא מורה בביתה, מורה עני, בן-בלי-שם, אשר פרנסתו דלה.  אהבתה של האם לבתה, חנוכה וגדולה בבית הורים יראים-וחרדים בעיר קטנה, הרגלה לראות את הכסף ככח היותר אדיר בתבל וכמקור האושר, ושבתּה תמיד בין סוחרים, אשר כל היום ידברו רק על הריוח ועל הפדיון, – כל הדברים האלה לא יתנו לה לגמור אומר כרגע לתת את בתה אהובתה לאיש, אשר כל מעלתו הוא זקנו המגולח וכל הונו הם דברי-אהבה.   גם אם קלת-דעת חושבת מחשבות בשעה שיוטל גורל בתה. ברגע חשוב כזה מתגבר הרגש הטבעי על ההשקפות השטחיות הקלוטות מן האויר.

אם לקח דוד את לב זלפה בחלקותיו, לא עלתה בידו למצוא חן בעיני אביה, אשר בחר בשמעון, יען כי בו ראה חכמה ויושר-לבב, ודוד היה בעיניו כרודף-קדים.  ושמואל, אבי שפרה, היה מסכים לחותנו, בתנועת ראשו, כי אתו הצדק, ובראותו כי חותנו לא יביט אליו, היה מנענע ראשו לרעיתו, לאות, כי אתּה הצדק.  ויהי, כאשר שאלה זלפה את שפרה בתה: הישרו בעיניה דברי אביה הזקן, הבוחר בשמעון?  ענתה: "...כבודו גדול בעיני עד מאד ואדע להוקיר את ערכו וחכמתו, ואולי גם צדק אבי במשפטו, כי יתרון לשמעון על דוד... ידעתי, כי רם ערך שמעון מערכי ולמול חכמתו הנני כפתיה אין לב, ואדע נאמנה, כי הוא לא יבחר בנערה כמוני".  הזקן שש לדבריה, אך המענה הזה לא מצא חן בעיני אמה, ותאמר: הן שפרה בחרה בדוד ותאהבהו, אחת דברה לדוד ולא תשוב, האין זאת, בתי?

- כדבריך, אמי, - עתה שפרה ופניה אדמו.

המספר רצה לתאר את שפרה, כנראה מכל הספור, כסמל התום והענוה, אבל הדברים, אשר הוא נותן בפיה פעם בפעם, מעידים, כי היא גולם יפה בלי רוח, בלי רצון ובלי דעת.  בנות ישראל פקחות הן בטבען, אלא שהמספרים מנוולים אותן לפעמים בחפצם להציגן לפני הקורא כצנועות וחסודות ומציירים אותן כטפּשות ושוטות.

המספר, אשר רצה להוכיח את צדקת צופר הנעמתי, כי "שמחת חנף עדי רגע", לא נתן את שפרה לדוד.  לא שפרה ולא שמעון גרמו בפירוד הזה, כי-אם ממקום אחר הביא המספר רעה על דוד, שנוא נפשו:  העגונה, אשת-דוד העזובה, הלכה עם ילדה היפה לאשדות לבקש שם את בעלה; ובדרכה, באחד בתי-המלון, התודעה במקרה לשמואל ולשפרה בתו, ותספר לזאת האחרונה את כל הקורות אותה.  שפרה לא ידעה, כמובן, כי המעגן את האשה היפה, אשר פגשה בדרך, הוא בחירה; ויהי בהגיע יום חופתה, והיא יושבת ככלה ו"לימינה יושבת אשה צעירה לימים, רבת היופי, ועל-ידה יעמוד ילד יפה-תואר, היא העגונה אשר באה לאשדות זה שני ימים, ותקרא להיות כרעיה נאמנה להכלה".  והנה "הדלת נפתחה והחתן הדומה למלך צעד בראשונה על סף הבית ואליו עוטרים שמואל שקלי וחותנו ויתר הקרואים".

– אישי!  אלוף נעורי! – קראה העגונה, ותפול מתעלפת בזרועות דוד.  וגם שפרה, כמובן מאליו, "נפלה אחורנית מעל הכסא, ולולא חש שמעון לישועתה, כי אז אולי נשברה מפרקתה".

" – רב תודות לך, – אמרה שפרה אל שמעון, אחרי אשר נפקחו עיניה ותרא, כי היא בחדר אחר, והוא עומד לפניה ועל פניו דאגה, – רב תודות לך, כי חשת לישועתי... ”

דוד, העגונה ובנה נעלמו, ושמעון ארש לו את שפרה אהובתו, אשר "הביטה אליו בחן ותחנונים".  אך המספר לא נתן לשמעון אהובו את תאות לבו כרגע.  המספר הוא אדון כל בעולמו, אשר הוא בורא בדמיונו, כיוצר-כל בעולמו הוא, וגם הראשון כהאחרון יוכיח את אשר יאהב, וצדיקיו אינם רואים את שכרם בעולם הזה, אלא אחרי אשר יצרפם בכור-עני וינסם בעשרה נסיונות.  בהיות שמעון קרוב אל אשרו, התיצב שטן על דרכו.  וזה הדבר: שמעון גר בחדר אלמנה אחת, ולה היו שתי בנות פנויות, ויהי, כאשר התיאש שמעון מאהבת שפרה, בדמותו, כי תאהב את דוד ולו תהיה לאשה, התהלך בחדרו הנה והנה ויקרא לנפשו: "הרף מאהבה ועזוב תוגה, לא לכך נוצרת!  הנה אהובתך, אשר לה תשא נפשך עד עולם, לה תקריב חייך ועמלך, למענה תחיה, למען אהובתך, אשר קצרה יד איש מגזול ממך, לבת עמך אמור: אהובתי את ואהובתי תהיי עד רגע חיי האחרון!"

"פתאום נפתחה דלת חדרו ועלמה פרצה אל תוכו ותקרא בקול: "גם אני אהבת עולם אהבתיך ולך אהיה עד עולם".  זאת היתה בת בעלת-מעונו.  היא האמינה, כי שמעון יאהבנה, יען כי גם שמה היה שפרה ובאזניה שמעה מאחרי הכותל קול שמעון, הקורא מקרב לבו: שפרה, מלאך טהור!  וגם בעיניה ראתה את אהבתו אליה, כי פעם אחת, בשבת שמעון בחברת האם ושתי בנותיה ויהי שקוע במחשבותיו על אדות שפרה בת שמואל השקלי, לקח עט בידו ויכתוב את השם שפרה על הגליון פנים ואחור; ועתה, בדברו אהבה אל בת עמו, חשבה בת-האלמנה, אשר שמעה את דבריו האחרונים מאחרי הדלת, כי לה ידבר זאת, ותמהר להשיב לו אהבה.  שמעון היה נרעש ונפעם מהמחזה הזה, ובהבינו את סבת שגגת הבת, אמר לה ברגשי חמלה: צר לי מאד, כי משגה היה אתך!   בת האלמנה בכתה, גם חרפה את שמעון ותפיל עליו אימה, כי תמסור דינו לשופטים.  גם האלמנה, אשר התפרצה ברעש אל החדר, צעקה עליו בקול, כי תגיש עצומותיה אל השופטים, אם לא יקח את בתה לאשה, ולמען הפטר מפניהן הגיד להן שמעון, כי בעל-אשה הוא, אשר עזבה בביתה.  ויהי, כאשר נודע להאלמנה, כי ארש שמעון את בת העשיר, שמואל השקלי, ותמהר להגיד לו ולבני ביתו, כי שמעון בעל-אשה הוא, והמה, מלבד שפרה, האמינו בדבריה, אחרי אשר נכשלו פעם אחת בדבר כזה.  ובבוא שמעון לבית שמואל גרשתהו זלפה ותסגור אחריו את הדלת, ולא נתנוהו לדבר את שפרה.  וגם אבי זלפה, אשר שם שמעון היה תמיד מרומם בפיו, – גם הוא האמין כמעט בדבת האלמנה.  אבל הזקן הזה היה גואלו, כי מפי מלמד בן-עירו של שמעון נודע לו, כי שקר ענתה בו האלמנה, כי רק כזב לה באמרו, כי בעל-אשה הוא.  אז היה שמעון עוד הפעם לחתן לשפרה, "והזקן, בתו וחתנו הרבו לבקש סליחה ומחילה מאת שמעון על הכלימם אותו".  שמחת העליזים האלה הופרה רק רגע, כי דוד שלח על-ידי אחד מרעיו מכתב לשפרה, אשר בו הודיע לה, כי יתן את נפשו כופר חטאתו וכי ישים קץ לחייו בגלי הים.

אך "שמעון לא נד הרבה לרעו האומלל ויאמר: אמנם כן הוא, כי שמחת חנף עדי-רגע; אך שפרה הקריבה אגלי דמע לזכרון אוהבה האומלל, ובלבה זכרה תמיד את העגונה האומללה, אשר הצילה אותה מהפח הזה".

ובזה תם הספור.

שמעון, גבור הספור, איננו עושה מאומה, רק מדבר הרבה, כל דבריו ארוכים וממושכים יתר מדי.  והמעט לסמולנסקין, כי יצור דמיונו זה מרחיב פה וחוזר על דבריו פעמים רבות, כי עוד גם הוא, המספר, מדבר בשמו, תחת לתת לו לפעול דבר-מה.  בשמעון חפץ סמולנסקין, כאמור, לתאר צורת עצמו, צורת איש-הרוח, הוגה-דעות וחושב-מחשבות, לכן גם חלק לו ממדותיו ומתכונתו הוא. וסמולנסקין היה אחד מטובי המשכילים העברים, ואולי גם היותר מצוין שבהם, של שנות הששים למספרם, אשר המה היו המבשרים את התקופה הלאומית הבאה.  אלה האחרונים היו מתעוררים בדברי-מוסר ותוכחה על המשכילים המזויפים, אשר כל השכלתם היתה "בגדים קצרים, נקיים מכל חלאה", הפקרות מוסרית ולעג לכל קודש.  את תוכחותיהם של טובי המשכילים העברים בדור ההוא הננו שומעים מפי שמעון.  סגנונן אמנם מוזר לנו מעט בעת הזאת, אך אז היה מוצא חן ועושה רושם.

בספורו "שמחת-חנף", כמו ביתר ספוריו, צר לנו סמולנסקין את צורות ה"משכילים" חללי רוח העת החדשה: אלה, אשר את הישן עזבו, או חפצו לעזוב, ואת החדש לא היו מסוגלים ומוכנים לקבל ולעכל; אלה, אשר מהחוף האחד התרחקו ואל החוף השני לא עצרו כח להגיע.  באופן היותר טוב היה די כח להם רק להעקר ממקומם, להתרומם מיון הבצה, או לכל-הפחות לעשות נסיון של עקירה כזו, אבל המה היו בלתי-מזוינים כל-צרכם בכלי-נשק-הקיום, למען התבצר ולמצוא מעמד נכון ובטוח בתנאי החיים החדשים.  רוח העת החדשה העירם מתרדמתם העמוקה, גם פקחו את עיניהם לראות, כי שקועים המה ברפש וטיט עד צוארם, אך כח לא היה בהם לעמוד על רגליהם ולתור להם ארץ חדשה ושמים חדשים.

בסביבה רקובה כזו היה נותן מספרנו את אנשי-הרוח שלו, אנשי-רוח לפי הבנת הדור העברי ההוא, כלומר, אנשי-רוח כשמעון, נזירי-החיים, שחוג-השקפתם היה צר ואידיאליהם, לפי הבנתנו אָנו היום, מה דלים.  האידיאַל היותר רם של שמעון היה לשאת אשה ולראות אתּה חיים בטוב כאחד בעלי-הבתים החשובים, שיש להם הכנסה הגונה מכספם הנתּן בנשך, או מאחד העסקים, המביא פירות מעמל אחרים, מבלי אשר ידאגו לגורלם החמרי והרוחני של אחיהם האומללים בהוה ובעתיד.

בטלני ההשכלה, המתוארים בספורי סמולנסקין, המה אלה, אשר עמדו בתּוך, בין מפלגת המשכילים, שהיו מוכשרים לחיים ולמלחמה ואשר עברו בקפיצה גסה אחת אל החוף השני, ובין מפלגת האדוקים, אשר נשארו בתוך התחום ואחזו במעשי אבותיהם הטובים והרעים, היפים והמכוערים, ויתיצבו כצר לכל תנועה חדשה בישראל.  הראשונים נתקו את כל המוסרות הדקים והעבים, אשר קשרו אותם לאחיהם בני עמם, אל היהדות ואל העבר הגדול; מהם אשר גמרו את חק למודיהם בבתי-מדרשי-מדעים ויתפסו מקום בחייהם הכלליים של עם-הארץ, בתור מלומדים או סופרים, רופאים, טוענים, סוללים וכדומה.  ויש מהם, אשר אחזו בענפי חרושת-המעשה והעבודה ויעשו חיל רב.  אמנם, רבים מהמוצלחים האלה לא נתנו כבוד לעמם, כי לא תמיד היו בוחרים באמצעים כשרים ונקיים להשגת תכליתם, אך, זאת עלינו להודות, כל עסקיהם ומעשיהם בעולם המדע או הספרות, בעולם המסחר או הקבלנות, העידו על כח-החיים המיוחד של האומה העברית, השואפת בכל עז להתפתח, להתעורר לחיים חדשים ולהיות תקיפה במלחמת הקיום.  גם האדוקים היו בעלי כח, חזקים וכבירים במינם.  רוח-העת לא הדף אותם מהרה ממקומם.  המה נלחמו, המה התנגדו לכל השפעה חדשה ולכל רוח-בער הנושב מחוץ או מבית.  האדוקים חגרו שארית כחם להתבצר בתוך החורבה הישנה, אשר אשיותיה עדיין מוצקות.  מלחמתם ברוח-הסערה המתפרצת וחודרת אל תוך הבקיעים והסדקים הרבים אשר בחורבה, – היא אמנם מלחמת-שוא, אבל ההתנגדות הנמרצה הזאת היא אות כח ואות חיים.  לא כן היו ה"משכילים" העברים, העומדים בתּוך. רוח העת סערם כמוץ מגורן.  המה רחפו, נשאו באויר, מבלי מצוא מעמד.  המה היו יצורים אומללים, אחרונים לתקופה עוברת, אבל לא ראשונים להתקופה המתחלת.  המה חפצו חיים, המה התאוו למנעמיהם ולתענוגיהם, עיניהם כלו לחופש, ואולי גם שאפו לאור, אך כח לא היה בהם להלחם בעד כל הקנינים האלה.  המה היו, אם הורשה להשתמש בדמיון גם מעט, הזבל אשר דשן את הניר הלאומי.  את זבל-האדם הזה בצורת מורים עברים ומשכילי-אליל מעביר לפנינו סמולנסקין לראשונה ב"שמחת-חנף", אחרי כן ב"התועה" וב"הירושה".  כנופית ה"ריקים והפּוחזים" האלה השאירה בלב המספר זכרון נורא, ובכל פעם אשר יעלם בספוריו יחדל מהיות צייר-אמן והיה למטיף-מוסר, למוכיח ולמתפלסף.  מוכיח כזה הוא שמעון.  כל המורים העברים באשדות המה מנוולים, שכורים, כזבנים, נואפים, מוגי-לב ורועי-רוח; רק שמעון הוא היחיד והמיוחד בכל החברה הפרוצה הזאת, השואף לחכמה ודעת; רק הוא לבדו מתרחק מן הדברים המגונים והמכוערים, אשר חבריו בני-לויתו עושים אותם כל הימים.  בשמעון זה הננו מכירים את טפוסו של המשכיל העברי, חניך בית-המדרש-העברי, בשנות הששים למספרם.  ואלה הם הקוים היותר מצוינים בטפוס הזה: השאיפה להשלים בין האמונה ובין ההשכלה; השאיפה למצוא בספרות העברית העתיקה את כל הדעות החדשות, אשר בספריות המערביות; הנטיה להתפלספות מפשטה ולחקירות יבשות בענינים נאצלים; פרישות ונזירות במדה ידועה בעניני העולם-הזה.  טובי המשכילים העברים של שנות-הששים ברוסיה לא היו אנשים חיוביים; הם היו חסרים את כשרון המלחמה בעד קניני הרוח.  בדעותיהם ומחשבותיהם היו חפשים בכל הענינים הנוגעים לאמונה ולדת, אבל במעשה, בכל ארחות חייהם, מנהגיהם ודרכיהם לא היו נבדלים מכל יתר אחיהם, המאמינים הפשוטים והיהודים הישרים.  במעשה לא השלימו מעולם בין האמונה וההשכלה.  המה לא בנו גשר על התהום העמוקה המפרדת ביניהן, גם לא העמיקו להתבונן אל עמקי התהום הזאת.  השאלות הכלכליות והמדיניות, שהכו גלים בים-החיים-האירופּיים, אליהם לא הגיעו ואת לבבם לא הרעישו.  המהפכות והתסיסות בהעולם המדעי, הספרותי, המוסרי, – לא נגעו במוחם ובלבבם.  חוג עולמם הפנימי והחיצוני היה צר מאד, קניניהם הרוחניים היו מעטים ודלים, ובערכיהם המוסריים היו נכרים רשמי חותמו של שוק החיים.

סמולנסקין מתאר לנו ב"שמחת-חנף" את אהבתו של המשכיל העברי האמתי, אהבתו של שמעון.  האהבה, – זאת היא אבן-הבוחן של כל איש ואיש.  מחשבותיו ודעותיו של האיש, מעשיו ומנהגיו המצויים והשכיחים הם בכללם פרי החנוך וההרגל, פרי הקריאה בספרים, תוצאות השפעת הסביבה ויתר תנאי המקום והזמן.  לא על-ידם תודע התכונה האמתית של האדם.  אולם האהבה, התאוה והרגש החזק מוציאים את האדם מעולמו המותנה.  בשעה שהאדם אוהב באמת, אז הוא עושה את מעשיו לא בכח-ההרגל וההשפעה החיצונית, כי-אם בכח הדחיפות הפנימיות, הבאות ממקור נפשו.  עצמיותו המיוחדה של האדם מסותרה היא על-פי-רוב תחת קליפות, קרומים ומסכות רבים, ורק כאשר יאהב האדם אהבה עזה ונאמנה, רק אז תתפרץ החוצה ותשליך מעליה את כל המעטפות המחניקות אותה, רק אז תגלה ותראה בכל הוד מלכותה.  אז ידמו ויאלמו לפניה כל הרגשות, ההשקפות והדעות הבאות מן החוץ, ורק היא, העצמיות הנקיה, לבדה תשפוך את ממשלתה על כל האדם.

נתבונן נא הפעם אל אהבתו של שמעון.  הוא אהב את שפרה, עלמה בלי דעה ובלי רצון, הנמשכת אחרי פי מיעציה.  שמעון היה בעיניה כיצור נעלה ותכבדהו בכל לבבה.  הכבוד הזה, אשר חלקה לו, היה ציר המבשר את האהבה הקרובה לבוא; ובכל-זאת נתנה ידה וגם לבה לדוד, אשר היה בכל דרכיו ההפך הגמור מהראשון.  אחרי אשר נעלם דוד, בשעה שהיתה שפרה נכונה ללכת אתו אל החופה, נתארשה זאת האחרונה לשמעון, אשר היה בעיניה כמלאך גואל ומושיעה להצילה, כאשר תאמר, "מדבת רבים".  אולם, כאשר באה האלמנה, בעלת מעונו של המלאך הזה, ותוצאי עליו דבה, כי בעל אשה הוא, והוריה סגרוה בחדרה, לבל תראה את פני שמעון, ישבה כלואה ותוריד דמעות, מבלי אשר נקפה גם באצבע קטנה לצאת לחפשי, למען תדבר פנים-אל-פנים את בחיר לבבה.  אין כל דבר בכל הספור, אשר יעיד, כי יש לעלמה זו מוח חושב, או לב מרגיש, מתפעל ומזדעזע מאיזה חזיון שיהיה.  שפרה היא סתם-עלמה, מה שקוראים בשם "בת-בעל-הבית".  המספר מתאר אותה לא כנפש חיה, הפועלת והנפעלת, כי-אם כאיזה חפץ הנמסר מיד ליד.  אמנם, פעם אחת היינו יכולים להאמין, כי איננה גולם בלי רוח, והוא בעת אשר קראה הנערה בכל-עז באזני הוריה: "כי אין כמוהו (כשמעון) בכל הארץ לישר ובר לבב, ואני לא אתן לאיש לנגוע בו לרעה, כי אישי הוא", ובעת אשר אמרה להוריה: "קראו לו (לשמעון) ושאלו מה בפיו, ואז נדע דבר ברור".  אך כל זה היו דברים בעלמא, כי היא הבטיחה לאמה לבלי דבר עם שמעון עוד דבר.  ומלבד דמעותיה אשר הורידה לא עשתה מאומה ולא מצאה כל עצה ותחבולה להציל את נפשה ונפש שמעון.  היא גם לא בקשה תחבולות, כי היא הפקידה את גורלה בידי אביה הזקן, כי יחקור וידרוש, אם לא ענו שקר בגואלה.  סמולנסקין  מעיד בשמעון, כי אהב אהבה עזה ונאמנה את סתם-העלמה הזאת, אבל הוא לא הראה לנו, איך נולדה ואיך התפתחה אהבה זו.  אין אנחנו מוצאים בכל הספור אף שיחה קלה אחת בין שמעון ושפרה.  סמולנסקין, אשר מדד תשעה קבין שיחה להחקרן המשכיל הזה ויחלוק לו מפטפטנותה של אשה דברנית, חס על מלים אחדות לתתן בפיו בשעה שהוא יושב עם אהובתו.  ושיחה, לו גם תהא קצרה, בין שמעון ושפרה הלא היתה יכולה לגלות לנו הרבה מתכונתה המיוחדה של אהבה זו.  זאת היא באמת עניות במקום עשירות.

סמולנסקין מדבר על שמעון אהובו דברים כאלה: "הן שמענו מפיו משפטים נעלים, כשופט רמים ישב למשפטו וידבר על רגשות אנוש, על האהבה ועל התאוה, על פעולת סופרים כבירי כח לב...  הלא נשתומם לשמוע מפי איש צעיר לימים דברים כאלה, אשר יעידו עליו כי למד הרבה וחשב מחשבות הרבה וכח בלבו לחרוץ משפט מבלי שים לב אל משפטי חכמים אחרים" ("שמחת-חנף", פרק כ"ב).  עתה נשמע מה ידבר שופט-הרמים הזה על אדות הדברים הנוגעים לנפשו ועל אדות תכלית החיים.  בשיחה אחת ארוכה עם דוד יאמר: "ידעתי, כי אך בצל רעיה צל האושר, וכל תענוגי בשרים חולי לנפש ורעות רוח המה, כי על-כן אשב בדד משמים בחדרי כל היום, ולא לעתים רחוקות תבוא בי רוח עצבת ותדכאני ותרבה פצעי לבי בזכרי, כי הנני כערער בציה".  שמעון, פילוסופו של סמולנסקין, רואה את האושר אך בצל רעיה, רעיה סתם, ואחרי אשר קשה היה לו לעשות שידוך הגון, ישב בדד משמים בחדרו וישפוך נפשו במליצות נשגבות.  ניוטון, שפּינוזה, קנט ועוד חוקרים צנועים אחרים חיו כל ימי חייהם פנויים מאשה, ובכל-זאת לא היו יושבים שוממים כל הימים ולא התעצבו אל לבם על כי לא הקרה אלהים לפניהם כלה נאה וחסודה.  נניח, כי מספרנו לא חפץ לתאר לפנינו פילוסוף מעין שפּינוזה כי-אם את אחד מאנשי הרוח, חושב-מחשבות והוגה-דעות; אבל אין הצרה גדולה כל-כך אם גם רוק כזה, בן כ"ו שנה, לא נשא עוד סתם-רעיה; עוד יכול היה למצוא בחיים איזה דבר ללמוד או לעשות.  שמעון זה משתוקק לשבת בצל רעיה, אך רעיה אין כלבבו; רק אחת מצא, והיא שפרה, והנה גם אותה לקחו ממנו.  ומה עשה הוא?  אחרי אשר שמע מפי דוד, כי אוהב הוא את שפרה, וגם היא תאהבהו ולו תהיה, "ישב שומם בביתו, כי קשי-יומו הדמהו", מבלי עשות מאומה.  הוא איננו מבקש להציל את העלמה התמימה, אהובת נפשו, מידי הריק והפוחז, אשר משכה ברשת החלקות, כי-אם התפלסף על-פי דרכו, ולבסוף החליט לאהוב את בת-עמו במקום שפרה.  אילו חפץ סמולנסקין לתאר איש נלעג, אז לא היה יכול לשים בפיו פרזה יותר ריקה מזו: "בת עמי, בנפשי אשבע, כי אהבת עולם אהבך וחיי וכבודי, רוחי ונשמתי נתונים לך עד עולם".  היש פטפטנות יותר גדולה מזו?  מה עשה ומה היה יכול לעשות איש כשמעון באהבתו לעמו?  המספר רצה לתאר לפנינו איש-הרוח, עברי אידיאַלי, בכל תפארתה ורוממותה של המלה הזאת, אבל האידיאליות של שמעון אין בה לשד-חיים, דון קישוטית היא ולא נתּנה לבני-אדם, המסוגלים לפעולה ולמעשה, אשר באהבתם לעמם יכולים הם לעשות גדולות ונפלאות.  צעיר לימים, אשר בראותו כי אהובתו משאת-נפשו, הקרובה אליו כל-כך, נותנת את ידה בעצת אמה לרועה-רוח, אשר בכל רגע יוכל להביא עליה שואה, – בראותו זאת יניע ראשו בעצב ואומר לאהוב את בת עמו תחת שפרה, – איש כזה לא יועיל ולא יצלח גם באהבתו לעמו.  אהבת-עם כזו אפלטונית היא, עקרה היא, ולא תלד ולא תצמיח מעשים פוריים.  איש-הרוח של סמולנסקין שאף רק אחת: לשאת אשה ולראות אתּה חיים.  שמעון יודע להתעצב רק על דבר אחד, – דאגה אחרת לא ידע, – על שלא יוכל לקחת אשה, באמרו, מי יודע, אם אמצא רעיה אשר תאהבני, ואם גם במו פיה תאמר לי, מי יודע מה בלבה?  ומי יודע אם תמצא ידי לכלכל ביתי?  אולם סוף-סוף נשא את שפרה לאשה כדת משה וישראל וכל בעלי-הבתים החשובים, ובלי ספק היה עוזר לשמואל שקלי במסחרו ומשתדל למצוא חן בעיני אבי זלפה.  ואם לא היה מצליח במסחר, דבר שאין בו כל ספק, אז היה נותן בודאי את כסף הנדוניא שלו בנשך, ויחד עם זה היה מוסיף להתפלסף באזני הדיוטים וקלי-דעת כדוד.

סמולנסקין לא ספר לנו אמנם את אחריתו של שמעון; אחרי אשר נתן לו את שפרה לאשה כבר מלא המספר את תפקידו ויגולל את המסך על-פּני החזיון; אבל את הסוף הזה הננו קוראים בספר-החיים.

גם דוד אינו אלא איש קל-דעת הראוי לחמלה, אבל איננו איש-מעשה ופעולה.  גם הוא אך נפעל ואיננו פועל בחיים.  בבוא דוד לאשדות, אחרי אשר נמלט על נפשו, ערום ויחף, אכל לחם-חסד על שלחן שמעון ויתגורר בדירתו, ואחרי אשר המציא לו זה האחרון תלמידים ותלמידות בבתי עשירים, "התחבר לרעים רעים, המבטלים ימיהם במשתה והוללות", ויהי כאחד מהם.  כל מעשה אחר, מלבד שיחותיו עם שמעון, לא ראינו ממנו בכל הספור.  בחברת שפרה הננו רואים אותו רק שתי פעמים: פעם אחת הלכו לשוח בשדרות האלונים על חוף הים, אך המספר מנע ממנו את העונג לשמוע אף הגה אחד יוצא מפי הזוג הזה, למען ישמיע באזנינו את הדברים היוצאים מפי אבות שפרה ההולכים אחריהם.  ובפעם השניה ראינו את דוד בבואו אל בית שפרה כלתו ביום חופתם, אך אז הכירתהו העגונה ושניהם רחקו מן הבית, ולא שמענו מפי דוד אף מלה אחת.  ובכן לא ראינו מה טבעה של אהבת שני הרעים לשפרה, כי-אם עלינו להאמין להמספר, ששני הרעים האלה אהבו את שפרה.  אבל הספור לא על האמונה בהמספר יוסד, כי-אם על ציורי החיים ונתוח הנפשות.

שמעון ודוד, ראשי יצורי הספור, הטפוס החיובי והשלילי של המשכילים העברים בשנות הששים, אינם מתוארים בידי צייר-אמן.  היוצר לא נפח בהם נשמת-רוח-חיים.  הנפשות החיות והאמתות בכל הספור הן רק האלמנה, שתי בנותיה והמלמד הליטאי.  את הנפשות הצדדיות האלה השכיל סמולנסקין לתאר בקוים מועטים אחדים.  והדבר הזה מעיד על כחו הציורי, אשר לא השתמש בו תמיד כראוי.  לפעמים היה מתאמץ לקלקל את כשרונו זה כמו במתכוון.

סמולנסקין הכניס ל"שמחת-חנף" קטע אחד שלא לצורך כלל, – קטע, אשר אילו היה חסר מן הספור, לא לבד שהקוראים לא היו מרגישים בחסרונו, אלא שגם מהלך הספור היה מרויח מזה הרבה.  בפרקים אחדים יספר סמולנסקין את עלילות זמרי (הטפוס השנוא הזה הולך וחוזר בספורי סמולנסקין ), אשר היה עבד בבית אחד מאצילי העיר וישא את השפחה איזבל היפה וידע למצוא בה חפץ.  הוא התעשר על-ידה, כי התאמץ לחבבה על אדונו וקנאת-גבר לא בערה בו גם אחרי אשר היתה לאהובתו.  ולאיזבל זו נולדה בת וחוה שמה, יפת-תואר ויפת-מראה, ובודאי היו זיו איקונין שלה דומה לפני האציל רב-האוצרות.  חוה זו, אשר למדה בבית-ספר אחד עם שפרה, נשאה לסוחר עברי, אשר בזתה אותו בלבה, אף כי הוא אהב אותה מאד ויהי מסור לה בכל לב ונפש, יען כי שם היהודים בכלל היה מנואץ תמיד בפיה, ובעלה כאחד מהם.  המספר חבר את שפרה התמימה וחוה הפרוצה בעבותות אהבה.  חוה מחרפת ומגדפת באזני שפרה את כל היהודים, גם את בעלה בתוכם, גם תספר לה על-דבר אהבתה לאציל פולני; ושפרה התמימה והצנועה שומעת זאת, מבלי אשר תמצא עוז בנפשה להשמיע לרעותה, כי כאחת הנבלות תדבר.  המספר העניש קשה את הדוברת סרה בעמה.  בפרק שלם השמיענו את אחריתה המרה של חוה.  והסוף הזה היה נאה ויאה להכתב בידי מספר צרפתי מבית-מדרשו של פּול-די-קוק: חוה ברחה מבית אישה ותגנוב מביתו כסף וכלי-חפץ ותלך אחרי ולדימיר מאהבה.  המה באו לוינה, ושם בבית-המלון גנב האציל הזה את כל הנמצא בידה וימלט.  חוה, אשר ימיה מלאו ללדת, נשארה בחוסר-כל.  ויהי כבוא המשרת וחשבון בידו לבקש ממנה שכר המלון והמזונות, לא מצא אותה בחדרה, כי היא ברחה, ובמקומה מצא נפל-אשת מת.  כאשר שלחו השופטים לחקור ולדרוש אחריה, מצאוה בשוק הזונות, ויתנוה בבית-האסורים.  הרופאים, אשר בדקו את הילד, מצאו, כי האם המיתה אותו בידה, ומשפטה יצא, בלי כל ספק, למות.  הרי לפניכם כל מכשירי ספורי-השוק: בריחה, עוגב, גנבה כפולה, בגד בוגדים, אם הורגת ילדה, בנות שובבות, בית האסורים ומשפּט-מות.  כאשר שמעה שפרה את סופה של חוה מעדו קרסוליה ותתעלף.  ואין כל פלא בזה.  לא לבד שפרה, אשר היתה מומחה להתעלפות, כי-אם גם בעלי עצבים חזקים יכולים להתעלף לשמע סוף נורא כזה.  אם היה ברצונו של סמולנסקין להציג את חוה מול שפרה, למען תסומן יותר ברור תכונתה של זאת האחרונה, אז לשוא היה כל עמלו.  שני היצורים האלה, מבנות המין היפה, לקוחים המה משני עולמות רחוקים זה מזה.  צייר אמן, אם יציג במערכה זה מול זה שני יצורים רחוקים, אז הוא מראה לפנינו את נקודת-פגישתם גם במקום שהמה מתפרדים ומתרחקים ואת נקודת-פרידתם גם במקום שהמה נפגשים ומתקרבים למראית-עין.  אבל חוה ושפרה נפרדות זו מזו בכל, כאילו כל אחת מהן קורצה מחומר אחר ונבראה בדפוס אחר.  אין הנה פועלות זו על זו ואין הנה נפעלות זו מזו.  משתי נפשות כאלה אין אנחנו יכולים גם ללמד מזו על זו.

סמולנסקין היה מחקה את המספרים הצרפתים, הכותבים בעד השוק, בכל מה שנוגע לקשור המקרים הזרים להפליא את לב הקוראים, אולם הוא לא שאל מהטובים שבהם את טעם היופי, ההרגשה החדה, הציוריות, המדה והקצב.  מהמספרים האשכנזים למד להתפלסף ולהכביר מלין, אבל הוא לא שאל מהם את העומק ורוח-הפיוט האמתי.  יותר מכל למד מהמספרים האנגלים.  הוא למד מהם להטיף מוסר, לחפש את עוונות-הקהל ולשפוך רוח-התולים על-פני רבים מחזיונותיו, אבל הוא לא למד מהם את נתוח-הנפש הדק ואת בהירות הסגנון.

החזיונות היותר טובים והיותר מצוינים במינם, אשר כתב סמולנסקין, המה אלה, אשר שאב מתוך החיים והמציאות עצמם, אלה אשר פעלו על רוחו ונפשו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] סמולנסקין חפץ להשתמש בבטוי תלמודי, אבל בהיותו פוריסט יבאר בתוך הספור את המלה "פרגוד":  "מאחורי קיר החדר".

[2] קרא נא, למשל, את אשר עשה יוסף להחזן באשדות (ח"א, 83).