_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סידאניע

או

לב נשבר ונרפא

מרדכי דוד ברנדשטטר

לתוכן הענינים

 

א.

הנרות אשר במנורות בכסף ישפכו זהר זהב בחדר מלר חסן ויקר, אורם יחָלק ויכָפל אלפי פעמים במראות הבדלח אשר על הקירות ומקרקע החדר ועד הספון יתנוסס הכל בהוד והדר. בפנת החדר עומד עוגב פתוח ועליו גליונות השיר פתוחים אך קולו לא ישמע, כי המון לשונותיו הלבנות כשלג תחרשנה יחדו והעלמה היושבת עליו לא תעיר ידה להעירן ולעוררן לתת בשיר קולן, כי עיניה ולבה אך אל אגרת קטנה ככף איש ומפיקה ריח דודאים, אשר בידיה הרכות. סידאניע יפה כלבנה, אך כעב קל יעיב עתה את זהר פניה וכענן עצב יראה במרום מצחה הצח מחלב. – המבין טורות האגרת אשר בידה יעלה עב ענן הענן הזה? – האנחה החרישית אשר תתגנב מבין פתחי פיה בהתבוננה בה תורנו למדי כי כן הוא, ועיניה היפות אשר תעופנה בכל רגע אל מורה השעות המה יראונו לדעת כי לבה בקרבה  לא  ינוח וחרדה היא לרגעים הבאים לקראתה. – לא כן הנערה היושבת על שלחן קטן ועיניה על המטפחת אשר היא רוקמת. גם אמנם היא איננה רעת התאר, אך פניה רחוקים מיפי סידאניע כרחוק שמלת צמר גפן אשר עליה מעשר בגדי גברתה ותפארתם, אפס כי יתר שאת לה על סידאניע גברתה במתת אלהים הנשקפת מעיניה השחורות, הלא היא: לב שמח, אשר תשא גם על שפתותיה הצוחקות תמיד, כאלו לא ידעה דאגה מה היא ועני איזה מקומו. –

"אך מה זה היה לך היום צלה, אמרה סידאניע, מדוע זה תדומי ולא תפתחי את פיך, האם תישני או נאלמת פתאם דומיה?"

"מדוע זה אדום ואחריש? תשאלי, השיבה הנערה בצחוק, אבל הודיעיני נא מלין אבחרה אתך היום יקירתי, נסתי להשיחך ותעניני תהפוכות כבחלום חזיון לילה, שַׁרְתִּי לך שירַי ותאטמי אזניך לקולי, אחריש אתאפק וגם בזה לא תבחרי. אין זאת כי אם תחפצי אשר אאנחה גם אנכי כמוך תמרורים, טוב איפא, אאנחה: אויה! – ההיטבתי להאנח סידאניע?  – אך עתה הואילי נא ותרשיני גם לצחוק ולזמר, הלא? – "

"נערה מאשרה", אמרה סידאניע בצחוק חן.

"ואמללה בבנות סידאניע העניה! ענתה צלה בלעג, הנה אוהבה יבא לה בחירה רצתה נפשה בו, ואיכה לא תעצב ותאנח!"

"עוד לא אוהביא הוא, וגם  נפשי לא רצתה בו עוד" אמרה סידאניע בקול דממה.

"לא? שאלה צלה, האם לא באת אתו בברית התנאים? ואַת האם לא שאלו את פיך ותאמרי הן?"

"במו פי אמרתי הן" ענתה סידאניע ותאנח.

"במו פיך אך לא במו לבך, אשר רק לו הצדק להשמיע קולו לעת יתנו אהבים. התראי סידאניע כי אבין לרעיך בידעי את הקות האהבה אף כי לא אהבתי ולא אאהוב, אמרה צלה ותאנח שנית בלעג: אויה!"

"לא אהבת ולא תאהבי גם לא תנשאי לאיש כי לבית מקלט לנזירות תלכי ושמה תשבי עד זקנה ושיבה, הן זאת ידעתי מני אז" התלוצצה סידאניע גם היא.

"האח! האח! צחקה צלה ותשר:

"הֶאַח! אֵין נְזִירוֹת בְּיַעֲקֹב, חֶסֶד אֵל מִמָּעַל!

וּבְכֵן כָּל נַעֲרָה עִבְרִיָה תִּמְצָא לָהּ בָּעַל.

זוּ – בָּחוּר כָּאֲרָזִים וְזוּ – גִּבֵּן, פִּסֵּחַ,

זוּ – כֶּתֶם פָּז רֹאשׁוֹ וְזוּ – מֻכֶּה שְׁחִין קֵרֵח.

זוּ – אִיש לָהּ לְאַהֲבָה וְזוּ – אִיש לִדְרוֹך בְּנַעַל,

וַאֲנִי? – לִי אַחַת הִיא אֹמַר, בַּעַל הוּא בָּעַל!

 

"כן הוא, הוסיפה, אחת היא לי מי או מה יהיה האיש אשר יבחר בי אם אך..."

"אם אך?"

"אם אך – אך אל נא תקצופי סידאניע יקירתי, אם אך לא יהיה תרנגול הודי מתנפח כהאדון אדמון אשר יארב לנו על כל מדרך כף רגל להלעותנו בחלקת לשונו ומרמת שפתיו, ואשר למרות רוחי הוא כצלך על יד ימינך זה שבועות אחדים – "

"והאדון אדמון לא ימצא חן בעיניך צלה?"

"חן? האדמוני הזה עם מצחו הצר ופיו הרחב ימצא חן בעיני? האחמד קטן קומתו בלבי, אם בחטמו הארוך ובעיניו הקטנות והאמוצות יקחני? שקץ אשקצנו!" קראה צלה ותתנודד.

דברי צלה אלו והתנודדה המרו את רוח סידאניע ותסב פניה ממנה בשאת בנפש ותאמר: "אַת תביטי אל מראהו כי אך למראה כי אך למראה עינים תביני לשפוט, אך אנכי אל דעתו הרחבה אתבונן, על חכמתו הרבה אשר לפני גדולים תנחנו להושיבו על." – "הידעת, צלה, הוסיפה בגאוה, הידעת כי כבר כלה חק למודיו בהאוניווערזיטעט ובעוד שנה או שנתים יהיה למליץ בבית המשפט ובשם דאקטאר יקרא?"

"את אשר יהיה בעוד שנה או שנתים לא אדע, השיבה צלה, אך את אשר הנהו היום, את זאת ידעתי וגם הגדתי לך גברתי: תרנגול הודי מתנפח בגאוה ובגאון. אחת היא על כן אמרתי: אותו לא אוכל..."

סידאניע לא ענתה דבר, כי אם העבירה את אצבעותיה היפות  ברגש ובחפזון נמרץ על כל כפות העוגב יחד, עד כי המו מיתריו ברעם ורעש וכמעט נתקו מתנופת ידה. – העלמה היפה חפצה להשכיח את שאון לבה אשר הכאיבה צלה בזעם לשונה. בשאון כלי השיר והמונו, וצלה אשר התבוננה עתה בשל מה הסער הזה, הביטה בה בעינים מפיקות תמהון וחמלה יחדו ושפתותיה נאלמו מפחד פתאם.

 

ב.

צלה היתה נערה נבונה, נאמנת רוח וישרת לב, ואת סידאניע גברתה ורעותה, אשר גדלה אתה יחד מהיותן שתיהן בנות שתים עשרה שנה, אהבה בכל נפשה ומאדה, ויהי כל חפצה ותקותה לראותה מאושרה בבית איש ישוה בה אשר  יאהבנה ואשר תשיב גם היא אהבה אל חיקו. כי יתומה מאם היתה סידאניע, ואף כי אהב אביה אותה מאד, וגם אשתו, אמה חרגתה, התהלכה אתה בשלום  ובפישור וכל אשר שאלו עיניה לא אצלו ממנה, בכל זאת חשבה צלה לדעת כי לא לענג הוא לה שבתה יחד עם האשה אשר לתוגת נפשה היתה לאם לה, ואשר ירשה לה את נחלת אמה, הוא לב אביה ואהבתו. מה גדלה איפא שמחת הנערה הטובה הזאת בבֹא  סידאניע בברית התנאים עם איש נכבד סוחר צעיר לימים טוב תאר ויפה עין, יוסף כספי מעיר ווראטנא, אשר בכחו ועצם ידועשה לו חיל וינחה את בית מסחר אביו בתבונות כפיו לשם  ולכבוד, ומה נבהלה עתה בהודעה כי אדמון זה אשר תתעבנו נפשה הסב את לב סידאניע אחורנית מחתנה הישר באדם אשר זה עתה יבא לבקר במשכן כלתו. להתיעץ אתה על דבר תכונת ביתם אשר  יכינו להם וליעד את יום חתונתם, כאשר אמר עם הספר אשר כתב לה, היא האגרת הקטנה אשר ראינו בידה – – –

רגעים מספר פרטה סידאניע על פי העוגב כאלו חפצה לנפץ את הכלי לרסיסים, אך לאט לאט שבה סערת רוחה לדממה ותחדלנה גם אצבעותיה רגז, עד כי נדמו רעש ושאון ומנגינה נעימה  חרישית לקחה מקומם והנה נפתחה הדלת ויוסף כספי בא החדרה. בזרועות פתוחות מהר החתן אל כלתו היפה אך היא לא קמה לקראתו כי אם הושיטה את ידה לו  ותברך את בואו בקול כחולה.

"סידאניע!" קרא יוסף וישק את ידה ויחבקנה בעזוז אהבתו, אך למראה פניה אשר האדימו ויחורו חליפות, ולמבטי עיניה אשר קדרו מכאב ואי-חפץ, נחתו זרועותיו, רפו ידיו, ונשיקותיו כמוח קפאו על שפתיו הדולקות. "סידאניע יקרת חיי האם תחלי או לא תכיריני?–––"

סידאניע הורידה ראשה ותדום.

"נחשתי נאנח יוסף בנפש נמוגה, נחשתי וינבא לבי לי כי יום אנוש נגד פני על כן לא שלותי ולא שקטתי ונפשי הנענה לא ידעה מנוח ולילות עמל מנו לי זה כמה! – אבל סידאניע! חנן קולו בהחזיקו בשתי ידיה ובהביטו לעיניה אשר הסבה מנגדו, סידאניע יקרה וטובה, הגידי נא לי כי שלום בעצמיך ועצבי כענן יכלה  ולפחדי אצחק, אך השמיעיני את קולך ואל תסבי עיניך מנגדי שהם חיי רוחי סידאניע נעימה, יונתי היפה!"

יונה נעימה ויפה. הה! לו ידעת יוסף כי יונתך היפה הזאת תקנן בעברי פי פחת, לו התבוננת על הרש הפזורה לרגלי ולו ראית את הפרס אשר יארב לה ממעל לראשה! – צלה התבוננה בכל אלה על כן נפשה ידעה לה עד כי לא עצר הכח לשמוע עוד ותאמר להתגנב חרש מחדר גברתה, אך היא קראה לה ותעמוד.

"צלה!"

"מה חפצך גברתי?"

"מעט מים כי עיפה נפשי."

הנערה הושיטה למים ותגע אל שפתיה בם ותאמר: "אמנם כי אין שלום בקרבי, ראשי יכבד עלי וריב עצמותי איתן, אך אל תדאג לי ידידי כי אולי זה חלי הוא ואשאנו" – "ואם גם ישבר לבי הנענה מה מני יהלך! הוסיפה בצחוק מר, אבל מה שלמך אתה ומה שלום אביך ואמך הטובה?"

"האח סידאניע! קרא יוסף ועיניו אורו, בשאלך לשלומי ולשלום הורי תרפאי במעט את אשר מחצת בהגידך כי חלית, ואף אמנם לא תחלי יונתי, וחיית ורבית ופרחת כשושנה באבה, וראי נא חמדת חיי כי הבאתי לך ברכה גם מהורי, מנחה למזכרת אהבתם, כי חמידות אַת לכלנו" ובדברו הציג לפניה עדי זהב משובץ פנינים ואבני חפץ יקרות, אך סידאניע הביטה בהעדי בלי חמדה ותאנה;

     "מה יסכנו לי פנינים

     "עם כל אבן יקרה

     "הן לא אחפץ התנוסס

     "כי אם היות מאושרה"

"יאמר שיללער בשירו. ואשׁר הן מרום מנגדי כגבה שמים על הארץ."

"אל נא תדברי כזאת סידאניע נעימה, התחנן יוסף, אל נא תתני את שפתיך היפות לחטוא בדבר עצב מעלה-אף אלהים אדירים, כי באמנה גם תתנוססי גם תאשרי בארץ, כי גם בעשר גם בחן ויפי לקחת מאת אלהיך כפלים ככל בנות גילך. האח! קרא בהתרפקו עליה באהבתו, ואשרך גם אשרי קרוב אלינו מאד, כי הנה זה יום שמחת חיי הולך וקרוב, יום חתונתי הנה...

"היום ההוא ירחק חק!" אמרה סידאניע בהתחמקה מידי יוסף הנבוך.

"האם תשמענה אזני נכוחות?!" קרא האיש משתומם.

פני סידאניע חורו כמות ותקם ממקומה ושפתותיה כמו נפתחו לענות, אך צלה אשר יראה לנפשה פן תשיב גברתה אמריה לו ותעש מדחה בהתגלות לבה, מעות לא יוכל לתקון עוד, נגשה אל יוסף ותאמר: "שא נא אדוני כספי והרשני להביא את גברתי לחדר משכבה למען תנוח מעט על מטתה ותרגיע ותשב נפשה למנוחתה. הן תראה אדוני כי חולה היא, על כן גם נפשה תשתוחח ומפתח שפתה אך יגון ועצב. הואילה אפוא לעזוב עתה את כלתך על ידי  וקדמה בין כה את פני אבותיה אשר יחכו לך." ובדברה החזיקה בידו חדרי הבית,"ואת גברתי סידאניע, הוסיפה בצחוק חן על שפתיה, אנכי אערבנה מידי תבקשנה, אם לא הביאותיה אליך והצגתיה לפניך כלולה בבריאות גוה ונפשה בעוד שעה או שעָתַיִם, וגואלתי והיה שמי יונה פותה כל הימים – – –"

"תגרשיני אפוא מנגד עיני כלתי", נאנך יוסף הנבוך, ויסב ויבט עוד רגע בפני סידאניע אשר השחה לארץ ראשה, וחפן ויצא סר וזעף.

 

ג.

עברו שעה ושעתים, חלפו גם יום ויומים וצלה לא מלאה עוד את דברה, כי סידאניע לא עזבה את חדר משכבה, אף לא ירדה מהמטה אשר עלתה עליה, עד כי נסע חתנה וישב לעירו ולמקומו, מבלי אשר יעדו את יום כלולותם ומבלי אשר  גם ידע שמץ דבר נמצא בכלתו אשר התחלתה  ותמצא תואנה לה להחלץ ממנו בכל עת אשר בקש קרבתה בחליה. – ר' שמואל ברזילי אבי סידאניע, ואשתו, אמה חרגתה, הם אמנם קרבוהו כמו נגיד ויעמלו בכל עז להשכיחו את מחלתכלתו, אשר הכירו וידעו כי כמוה כאין ועד מהרה תחלוף ותעבור; המה אמנם התאמצו גם לעודד את רוח בתם,  לשמחה מעצבה ויגונה, בהללם אליה את יקר ערך חתנה היקר באדם אשר עוד מעט מזער ותבוא אתו בברית עולם אבל לשוא! כאשר ירבו אבותיה לרומם את שמו תחת לשונם, כן תאנח סידאניע וכן תעצב אל לבה, ואף כי בהעלותם את יום חתונתה על דל שפתם, כי אז קדרו פניה כיום מר, ויוסף האמלל דמה לשמוע את קולה עונה בלי הפוגות: היום ההוא ירחק חק" מבלי אשר ידע על מה זה ולמה.

ככה התענה יוסף ימים אחדים בבית מחותנו ויהי בעיניו כשנים כבירות, במגנת נפשו ומצוקת רוחו, עד כי כמעט שמח לבו בקרבו בהשיגו מכתב מאביו אשר האיץ בו לשוב לביתו, ובכן לא אחֵר לעזוב את הבית אשר רק יגון וכעס מצא בו הפעם ויסע. –

מה שנו רגשות יוסף בנסעו בדרך הזה לראות את פני כלתו מרגשותיו עתה בשובו! לוהט באש אהבה ראשונה התנשא אז בדמיונו וירם מעל הארץ ויעף וידא על כנפי רוחו להעלמה משאת נפשו, אשר תלבבנו מרחוק בעיניה הכמהות ולבה ובשרה ירננו לקראת באו; השמים ממעל לראשו האירו פניהם אליו באור שבעתים והארץ מתחת לרגליו תרקד ותגל; גם עגלת הקיטור אשר הובילתהו למחוז תקותו שמחה לאשרו, על כן רעש אופניה אך גילת ורנן ושריקות המכונה קול מנים ועוגב ותרועת בני אלהים, האח! מה נעמת תבל ומה יפית למאשר בארץ, אך הה! מה תֹמרי מאד לגבר אשר דרכו נסתרה! שחוח ונדכה ישב עתה יוסף בפנת העגלה, תקותיו הנעימות חלפו נגוזו והגיוני עצב וחמה יתרוצצו בקרבו. האמנם יביטו יראו בו הנוסעים כלם וילעגו לאידו? האמנם יגילו שמים ממעל ויצחקו לאסונו, והארץ מתחת מתקוממה לו, על כן הד הרריה יענה לקראתו: "היום ההוא ירחק חק" למען הרעימו? – עודנו תחזינה עיניו אל כלתו היפה בחדר משכיתה, בהסבה עיניה מנגדו ובהורידה לארץ ראשה כדברו אליה תחנונים, אודנו תשמענה אזניו מרחוק את מענה פיה אשר כמדקרות חרב ימחץ את לבו הנענה, ו עודנו רואה הוא  אותה מתהפכת על משכבה בחליה! – בחליה? – אך האף אמנם חולה הנה; ואם כה אנוש מכאובה עד כי נחלה גם אהבתה? – לא, היא אך תתחלה, אך תבקש לה תואנה להתרחק ממני, ואך להרחיקני חפצה ומגמת פניה, היא תשנאני! ומה זה הסב את לבה לשנוא אותי? האם איש הולך רוח כזב ויבא את דבתי רעה אליה? או אולי הלך ל בה שבי לפני זר והיא באהבתו תשנה? – –  – – להרעיון הזה התנודד יוסף וישער שער, ולמרות עמלו בכל עז להסירו מלבו, חזקה עליו קנאת חמת גבר ותשם מחנק לנפשו...  "עכרתני אפוא משובה סידאניע, שברת אפוא לבי ותרמסי לארץ חיי!... ומי הוא האליל הנורא הזה אשר על מזבחו רצחת את נפשי האמללה?" עיני יוסף קדרו ועשתנותיו  נבוכו ויהי לילה סביבו  אמש שואה ומשואה, "אך מה זה היה לי! או האמנם ער אנכי? האמנם תשמענה אזני ואור עיני גם הן אתי? לא! לא! אזני אך זרות תשמענה, עיני תראנה תהפוכות ולבי יהגה מהתלות, כי רק חלום חזיון לילה יבעתני ורק מקסם כזב יוליך את רוחי שולל! – סורו ממני חלומות שוא חזיונות תהו! סורה ממני מקסם רע, אל תגע באהבתי לחלל יפעתה ולהשביתה מטהרה! סידאניע תתמם עמי בתמתה, סידאניע תאיר פניה לי באהבה, סידאניע תרהיבני בעיניה היפות, אף תקרא לי בנעימות קולה... סידאניע יקרת חיי! הנני בא אליך לחג את שמחת יום גילי, לארשך לי באמונה ולבא אתך בברית עולם האח! האח! יום חתונתנו – –  –" "היום ההוא ירחק חק!" הרעים קול נורא באזניו, ויתפלץ ויתר ממקומו, "ואיה אפוא אני?" צעק בחרדה גדולה, והנה קול שריקת המכונה, קול צלצל הפעמונים, קול שאון ממהרים ורצים, קול המולה גדולה מאד ומנהלי המסע יחפזון ויבהילו לפתוח את דלתות העגלות "יוראטנא!"

 

ד.

יוסף שב למקומו וסידאניע שבה לאיתנה והקול נשמע בעיר כי הפרה בריתה עם יוסף ותתנה אהבים את אחד הסופרים הצעירים בבית המשפט. – אם לא עצרה סידאניע כח לשמור אשר בלבה ותתהלל בו באזני רעותיה? אם צלה לא שמרה פיה ולשונה ותגלה את סוד גברתה? אם התפאר אדמון בנצחונו למען יקל לו למצוא  נתיבות בית ברזילי? – ר' ופסי השדכן יאמר כי אין דבר מכל אלה רק עוף השמים הוליך את הקול ואבן מקיר הגידה דבר, למען ידע ישראל כי דבק אשר לא יאמר לו השדכן ופסי כי טוב לא יקום ולא יהיה! – – – –

והשמועה באה גם אל אבות סידאניע, ויתגעש ר' שמואל ברזילי ויתהולל בקצפו על אויביו ומשנאיו הרבים אשר הוציאו דבה רעה זאת על בתו יחידתו, ואשתו התעצבה ויחר לה מאד, כי לב אם  חורגת אשר בקרבה פחד זרחה פן אמת בפי השמועה– – – – – –

ומועד צאת סידאניע הביתה יאחר... "לא הרעותי לאיש ולא הצרותי לבן אדם ומשנאי עצמו משערות ראשי! קרא ר' שמואל ברזילי בלכתו אנה ואנה בחדרו נרעש  ונפעם מהמון סרעפיו בקרבו, ומי יודע אם לא הבאישו שוררי אלה את ריח סידאניע גם בעיני יוסף חתנה בקנאתם? – הוא הדבר!– קרא ויספוק את כפיו, אויבי בנפש הקיפו גם עליו, סבבוהו גם אותו בכחש ועבר עליו רוח קנאה! – האל לא התבוננת גם את מרים, הוסיף בפנותו אל אשתו היושבת עצובה בדמשק ערש, האם לא התבוננת גם את כי סר וזעף היה יוסף כל ימי שבתו אתנו בפעם האחרונה?"

"כדבריך שמואל, ענתה האשה, אך דמיתי כי על דבר מחלת סידאניע התעצב יוסף אל לבו באהבתו אותה."

"הן גם אנכי כך דמיתי, התאונן ר' שמואל, ולולא הראיתי גם עתה לדעת כי שגיתי, אבל לדאבון לבבי אבינה עתה מדוע נאנח העלם לרגעים, ומדוע היה כאיש נדהם ויאלם דומיה עד יום נסעו. לא טוב הדבר מרים, לא, לא! ומה יחשוב לבך את?"

"לבי יחשוב כי בחנה והי לא נִוָשַׁע" השיבה מרים.

"זאת ידעתי גם אני, ענה ר' שמואל, אך במה אפוא נושע?"

לב מרים הגה לענות ואחרי החרישה רגעים ענתה ותאמר: "אם תוכל להרגיע את רוחך ולהשקיט את לבך במעט, כי עתה שמעה לי ואחוך דעי אני, ואם תמצא דברי כנים, ונועצה יחדו במה לקדם פני הרעה."

ר' שמואל ברזילי ישב לו לצד אשתו וידם.

"על דעתך אישי, אמרה מרים בהניחה את ידה על שכם אישה, על דעתך כי משנאיך קשרו עליך קשר ויחפאו דברים אשר לא כן על בתנו להבזותה בעיני חתנה, אך לא כראותך אתה אראה אנכי הפעם ולו היתה רק יש משנאינו בכל זה, כי עתה גם לא יראתי רעה, כי יפי פני הנערה ואהבת העלם נכרו על קנאת אויב ודבתו עלתה בתהו ותאבד – אבל אנכי אחרת אירא, אישי, רואה אנכי את פני סידאניע והנה איננה כתמול שלשום, בוכה היא בכל עת אשר תפגושנה עיני את עיניה, ובדברי ביום חתונתה ואשא את שם חתנה על שפתי, והיתה כלא שומעת ותענני זרות. אין זאת כי אם דבר סתר יצוק בה וסוד כמוס עמדה ומי יודע? מי יודע אם לא באמנה דניא אדמון זה אשר ידברו בו, את ראשה, ואם לא באמנה עשתה אתו חוזה? –"

פני ר' שמואל חורו ותרעדנה כל עצמותיו: "מה זה תבענה שפתותיך מרים?"

"ומה זה יפלא בעיניך אישי? – האם דבר אשר כזה לא היה עוד לעולמים?" –

"תחשבי אפוא כי באמנה נואלת סידאניע לשטות מאחרי חתנה ולכרות את אדמון ברית אהבה? – ומה נעשה לה עתה?" קרא ר' שמואל כמתיאש.

"לא נעשה עמה דבר, השיבה מרים בנחת דבריה, כי אם נתון נתן אותה לאיש אשר לו ארשה ולו גם על אפה ועל חמתה, או לאדמון תהיה לאשה טרם תעשה מדחה. אחת משתי אלה–  –"

"סידאניע בתי תעשה מדחה! שאג האב האמלל מנהמת לבו, אויה לי! תמיתיני מרים ברוח שפתיך, תהרגיני לא תחמולי!– –"

"סידאניע בתך גם בתי היא ואם גם לא בת בטני, השיבה מרים בפנים נזעמים, אך גם מלאכי אלהים נפלו ממרומים כי שגו באהבה, וסידאניע רק נערה היא כשאר הנערות אשר בגילה. – –" ר' שמואל נשך את שפתיו בשניו וידום במר רוחו ומרים הוסיפה בקול מושל ומצוה: "את אשר אתי לא כחדתי, ואתה אם כבוד ביתך יקר בעיניך, כי עתה הסר כעס מלבך ואל תאנח ואל תתאונן כי אם בין תבין את אשר לפניך ותמהר ותחיש לתת את סידאניע לאיש– –"

"לחתנה או לאוהבה? אויה לי!" נאנח ר' שמואל מרה.

לחתנה או לאוהבה, כן דברת אישי, לזה או לזה, כי נראה איך יפול דבר", ענתה מרים, ותקם מאצל אישה ותשב לה אל השלחן ותך פעמים בכפתור הפעמון אשר עליו, וכרגע נפתחה הדלת ונערה משרתת שאלה לחפץ גברתה. "קראי נא לי את צלה ותבוא הנה!" צותה הגברת, ור' שמואל ברזילי עודנו יושב על מקומו, נבוך ונדהם ממשמע אזניו  אשר שמע היום ומכה ומענה ממענה פי אשתו ועצתה. –

 

ה.

"גשי נא צלה  ושבי אלי ונשיחה יחדיו" אמרה מרים אל הנערה בבאה החדרה.

צלה ישבה אל השלחן ותבט בפני גברתה וגם היא הביטה בפני הנערה כאילו חפצו גם שתיהן לקרוא את הכמוס עמדן וחתום בקרב לבבן, אשה מפני רעותה, ומרים ענתה ותאמר: "הן נערה נבונה אַת צלה טובת שכל וישרת דרך, ופניך צהלו תמיד מטוב לב, ועתה התבוננתי בך והנך עצובת רוח, מיום אשר חלתה סידאניע או מיום שנסע חתנה מזה; אשאלך אפוא והשיביני דבר אמת, מה זה המרה את רוחך ומה זה נפלו פניך? הגידי  נא לי, אל נא תכחדי ממני בתי."

"באמנה לא אדע גברתי, השיבה צלה בצחוק קל על שפתיה, באמנה לא אדע במה זה מצאתי חן בעיניך להכירני ולהתבונן בי אם נפלו פני או נפלו ויקרדו. אנכי לא הסכלתי להתבונן בפני, אבל אבטיחך גברתי כי לא עת היה לי לפנים לשמוח ולא עת לבכות לי היום, וכפני אז פני עתה.

עפעפי מרים בחנו את הנערה בדברה: "תתחמקי ממני צלה!"

"אבל על דברתי כי לא שקר מלי ושלום בעצמי."

"וגם בנפשך בתי.?

"כדבריך גברתי, כי מה זה יפריע את שלום נפשי ומנוחתי אני?"

הנערה השחה ראשה בעבור חושה בה כי פניה יחליפו צבעם, ומרים אשר לא גרעה ממנה עיניה החליטה ותאמר: "אל נא תסתירי פניך צלה כי כבר מצאתי חידתך; לסידאניע ידאג לבך ועל כן רוחך עצבה! –  השבעתיך אפוא בתי, אם את שלום סידאניע וטובתה תדרשי כי עתה אל תאצלי ממני דבר אמת, אם עוד נאמנה בריתה את יוסף חתנה, או אם קארל אדמון עשתה חוזה כאשר יספרו ממנה בעיר?"

"אבל גברתי, ענתה צלה בחרדה, על השאלה הנמרצת הזאת הן תוכל אך סידאניע לענות, ומדוע לא תשאלי את פיה?"

"לא פללתי צלה, אמרה מרים, לא פללתי כי תשיביני על שאלה זאת בשאלה אחרת, אבל שאלתיני ואנכי אגדך. אם חרגת אנכי וסידאניע תחשבני ללא אמה ולא תפתח לי את סגור לבה, אך אותך תחשוב  לאחות לה ולך נגלו כל תעלומותיה. ידעת אפוא מדוע שאלתי את פיך ולא את פיה? – "

הנערה החרישה.

"ומה זה תחרישי צלה? הן חשבתי כי ברוח נכון תדברי את הפעם."

"וגם אדברה אתך ברוח נכון גברתי, ענתה צלה ותקם מעל הכסא ותעמד הכן למול פני מרים אשר יחלה למוצא שפתיה, כן הוא גברתי, ברוח נכון אדברה אותך כאשר חשבת למשפט, ובכן אמר לך בלא שפתי מרמה כי לא רגל על לשוני ולא אלך רכיל בביתך לגלות סוד אחר. מי אשר חטא ויאשם, או אשר טפלו עליו עון אשמה חנם, יודה עלי פשעו או יצדיק את נפשו, ואנכי מה כי אתן לחטוא חכי, להוציא דבה בלשון סתר? – שאלי אך את פי סידאניע, כי לא ילדה קטנה היא עוד, ובעצמה תוכל לתת דין וחשבון על פעלה אם באלה תחפץ, ואם לא תחפץ היא, לא לי לפתוח את פי לה, גם לא ידעתי כל מאומה גברתי."

"ידעת גם ידעת ואולי עוד רב מאשר לך לדעת, יונתי תמתי ענתה מרים בחמה מגלה, אך גם אנכי ידעתי צלה, ואם גם תעמקנה ממני עצה ותעשינה במחשך מעשיכן" – "הלא תראה שמואל, הוסיפה בפנותה אל אישה, הלא תראה כי התיצבה סידאניע על דרך טוב וגם צלה נלותה אתה, כי היא חברתה ורעותה הנאמנה. ומה זה תחשה אישי? או העוד לא תראה כי נהיה כלנו לכח אם לא תנתן גם יד סידאניע לבחירה רצתה נפשה, כי לבה כבר נתון לו בעצת יועצתה זאת אשר תשמור את סורה כאישון עיניה?" מרים הראתה באצבעה על צלה הרועדת וחרפה וכעס לשמוע דבריה אלה, "ואם עוד לא תדע אישי, ואם עוד לא תבין את אשר לפניך, כי עתה בפה מלא אגיד לך הפעם: מהרה והחישה מעשיך לתת את בתך לאשה לאדמון אהובה בעוד ינעם לו לחם סתרים, פן ישבענה ויקיאנה טרם תהיה לו, וישבה בביתך עד זקנה ושיבה. –"

אך זאת אם רחמניה, קראה צלה בשאת בנפש כי נלאתה הכילאת זעם לשון גברתה ומדקרות פיה, אך זאת אם רחמניה הדואגת לבתה חרגתה פן ילבינו מקלעות שערה בבתוליה בית אביה." פני מרים חפו וצלה הביטה אליה בעינים מפיקות בוז ותוסף ותאמר: "על האשימך אותי כי יעצתי בשת לסידאניע, לא אריב אתך גברתי ולא אצטדק לפניך, כי כאמנם לא עלי העטית בושה בהשיאך עלי עון אשמה אשר רחוקה אנכי ממנו כרחוק ישר מעול וכרחוק אהבה מלב אם חרגת לבת אישה; – אבל זאת אומר לך שרתי, כי רב לי שבר, בבית זה אשר הייתי בו לבת בליעל בעיני אדוניו, וחלילה לי מהיות עוד ליועצת רעה לביתכם. היו בשלום!"

"השמעת שמואל את דברי המשרתת הזאת, רעית בתך הטובה? קראה מרים בחמת אפה, ומדוע זה לא תעצור לה ללכת אישי? לעגה האשה בקצפה וגאונה, הנה היא יוצאת מביתך וסידאניע בתך תשאר בלי משען ומשענה ובלי יועץ בליעל!"

"חרפתך אל חיקך תשוב!" ענתה צלה גם היא בגאון, ותמהר ותצא את חדר אדוניה, ולא שמעה את מענה ר' שמואל והתרגזו וגם לט את קול ענות גברתה אשר קראה אחריה בחמה שפוכה: "אך זאת היא אָמה נצרת לב, פוחזה וריקה!"

 

ו.

צלה ערכה את מלתחתה ואת  יתר חפציה ותתנם על יד העגלון להעמיסם על עגלתו אשר תוחל לה לפני פתח הבית, להובילה אל חצר מסלת הברזל, וסידאניע התבוננה בה בעשותה את מלאכתה בידים ממהרות. "כלה ונחרצה אפוא כי תלכי מאתנו צלה?"

"הלא תראי סידאניע."

"אנכי לא פללתי כי תעשי לי את הדבר הזה" התאוננה סידאניע.

"גם אנכי לא פללתי כי תעשי לי את אשר עשית", השיבה צלה בפנים זועפים.

"כי עתה ריבי ריבך אתי, אמרה סידאניע, ואנכי אנסה להצטדק לפניך, ואולי תראי צדקי בי, אך שבי נא אתנו עוד יום או יומים.""לא אוכל סידאניע, ענתה צלה,  לא אוכל להתמהמה בביתכם עוד. כי עפר ארצו בוער תחת כפות רגלי כגחלים לוהטות."

"ואמי, אשת אבי, היא הציתה את האש הגדולה הזאת?"

לא, כי אחרת הציתה את האש, ו אשת אביך אך העמיקה הרחיבה מדורתה. – אבל מה יסכן לי כי אדבר ואנכי אך אמחצך באמרי פי ולרפוא לך אזלת ידי, כי אשרך רחקת ממך והנעשה אין להשיב –"

לרפוא לי אזלת ידך כי לא חליתי, אמרה סידאניע בצחוק אנוס, או האם פני דלים ורעים כפני ידוע חולי? – לא כן צלה יקרתי, כי חיה אנכי, בריאה וטובה  וגם אשרי קרוב אלי מאד ועוד תראינה עיניך ושמח לבך בשמחתי."

"לו  יהיה כדבריך, נאנחה צלה, אך מדוע אפוא תדמע בת עינך סידאניע?" העגלון פתח את דלת החדר ויאמר: "כלו נא את דבריכן שרותי כי עת לנסוע ולא נוכל להתמהמה". ותשק צלה את ידי סידאניע ותחבקינה בזרועותיה.

"היי שלום גברת יקרה."

לכי לשלום רעותי הטובה."

קול הנערות נחבא בבכין כי בכו גם שתיהן אשה על צוארי רעותה, עד כי התאוששה צלה ותתחמק מזרועות סידאניע ותמהר לצאת מן הבית ולעלות על העגלה. – הרכב שרק לסוסיו וינף עליהם בשוטו וצלה נסעה מבית אדוניה לבלי שוב אליו עוד. –

"אבל צר לי מאד! דברה סידאניע במר נפשה, בהביטה בעד חלון ביתה אחרי העגלה אשר צלה עליה, צר לי מאד צלה כי תעזביני, תרחיקי ממני, בעת אשר קרבתך יקרה לי, וגלמודה אנכי בלעדך כערער בערבה! – את יוסף שלחתי מעל פני והוא אהבני אהבה נצחת, ומי יודע אם הטיבותי לעשות בשברי את לב העלם הטוב הזה, בחפזי; אבי לא יאבה סלוח לי על עשותי את הדבר הזה, ולא יוכל דברי לשלום; ואמי הן לא טובתי תדרוש בהאיצה כאבי למהר לתת אותי לאיש, כי רק להוציא צרתה מביתה, להרחיק ממנה את בתה זו לא ילדה, חפצה ורצונה; ואדמון? הוא אמנם כל תקותי, הוא תוחלתי האחת. אבל – " סידאניע הסבה פניה מן החלון, כי שמעה קול צעדה על הפתח, והנה נפתחה הדלת וקארל אדמון עומד לפניה.

"האח קארל! קראה העלמה בתתה את ידה לו, ארבות השמים נפתחו ומשמים שלחת לעודדני, כי בודדה נשארתי עלי נפשי תשתוחח. או האם לא תדע קארל כי גם צלה עזבתני ותלך לה?"

ידעתי ידעתי, ענה אדמון בצחוק, ואף גם באתי לנחמך מיגונך זה, כאשר תראי יקירתי."

סידאניע הגישה לו כסא ואדמון הניח את מגבעתו ואת משענת הקנה אשר בידו על השלחן, וישב למולה ויצחק ויאמר: "כן הוא סידאניע, ידעתי את האסון הזה אשר קרך, אך הרגעי נא והנחמי ואנכי הבטיחך על דברתי, כי תמָצא לך נערה אחרת טובה ממנה לשרתך."

"אל נא קארל, אמרה סידאניע, אל נא תלעג לצלה ואל נא תבוז לה כי באמנה נערה טובה, נבונה ומשכלת היא."

בלי תפונה, ענה אדמון, נערה נבונה ומשכלת היא צלה, ואף על כן הלכה מביתך, כי ראתה בחכמתה אשר שבתה אתנו לא לרצון לי ולא אוכל נשוא אותה עם תבונתה וחכמתה, וגם אמנם הטיבה לראות, סידאניע—"

סידאניע נאנחה – "ומדוע זה שנאתה את הנערה העניה הזאת קארל?"

"ומדוע זה שנאה הנערה העניה הזאת אותי? השיב אדמון בלעג, או האם שכחת כי היתה צלה עוינת אותי ולא נתנה לי חנינה מאז התהלכי אתך? – "

"צר לי כי כן הוא", אמרה סידאניע.

"נעזבה נא את צלה לנפשה ונדברה עחה אודותנו אנחנו, ענה אדמון בהקריבו את כסאו אל כסא סידאניע ובהחזיקו בשתי ידיה וישק להן, אַמאָר העברי נקרה אלי היום וגם פה אל פה דבר בי –  ומה זה תצחקי סידאניע? האם לא תאמיני?"

"אמאָר העברי?"

הוא ולא אחר, אמאר העברי, קופידא אשר לבני אברהם יצחק ויעקב, ר' ופסי השדכן בכבודו ובעצמו. – "

"הוא אפוא אלהי האהבה אשר נקרה עליך היום? טוב מאד קארל, צחקה סידאניע, ומה זה דבר אתך אלהי האהבה זה?"

"הוא נתן לי את בריתו שלום ויבשרני, כי לא ימנע את ידך ממני ויתן אותך לי לאשה, וגם צוה את הברכה, ארבעים אלף כסף שלוחים לך, ומה יחפץ לבך עוד סידאניע! – "

סידאניע שכחה את צלה ואת אמה חרגתה ואת כל עניה ומרודיה יחרו, ותצחק מטוב לב ותאמר: "השתחויתי  כי מצאתי חן בעיניך אַמאר להכירני, ותפתח גם את  ידך לי להשביעני רצון! – אך אבי, מה יענה אבי על ברכת אַמאר זאת? האם על זה פקחת עיניך קארל?"

"אביך? ענה אדמון, אלהים בשמים ור' נחום ופסי השדכן על הארץ, המה גזרו אמר, ואביך מה הוא כי יפר את עצתם? – אין דבר אפוא בתי, ואגודתנו נוסדה לבל תמוט אם אך לא נמאן אנחנו, ואנחנו הן לא נמאן, או האין זאת סידאניע? – "

"מי יודע?"

תמאני אפוא בי?"

 " ולו כדבריך כן הוא?"

"כי עתה איסרך שבע על חטאתך זאת!" קרא אדמון ויחזק בה ויחבקנה וישק לה, וסידאניע לא התחמקה מבין זרועותיו הארוכות והרפות, כי אם התרפקה עליו ותעביר את י דיה הרכות על לחייו הדלות והרזות אשר קמטו ולא מזקן, ושפתותיה דבבו בקול ערב ונעים: "אל נא קארל, כי לא טוב הדבר אשר תעשה לנשק אותי באין רואה". ובכל זאת נשקה גם היא אותו מנשיקות פיה.

ויד מי היתה בזה?  – יד האהבה? – לא, כי תאות כסף ורכוש מעבר מזה ותאות כבוד מדומה מעבר מזה, נגעי בני אדם אלה התחפשו בבגדי האהבה והחמודות, ותדגולנה בשטה להשלות נפשות אמללות בחלקת לשון רמיה, האם תצלח להן? – –

 

 

 

ז.

ר' שמואל ברזילי ישב בראש השלחן ויסלסל את קצות שער שפמו בין אצבעותיו, כאשר הסכין לעשות רק בחרות אפו בו, מרים אשתו ישבה לצדו ותשעשע בהטבעות היקרות אשר על אצבעותיה, ובקצה השלחן ישב ר' ופסי השדכן ויחכה להם בדברים – "על אפי ועל חמתי המה לי שופטיך ושוטריך עם כל רופאיך יחד ר' ופסי ידידי, ענה ר' שמואל בתלונה מבלי אשר נשא את עיניו אל השדכן היושב ממולו, קארל אדמון "השופט" אשר תאמר, איננו בעל פקודות הממשלה, כי אם סופר בבית המשפט, אביו עושה כובעים ואמו מוכרת בצלים בשוק; שלשמאות כסף שכר "השופט" הזה לשנה, ולו אתן עשרים אלף כסף ואת בתי היפה לאשה? – "

שכנך הר הזהב יחפץ לתת לו חמשה ועשרים אלף כסף וגם בתו אינה רעת המראה", השיב ר' ופסי.

"אבל שכני הר הזהב הוא סרסור בן סרסור ואנכי סוחר בן נכבדי ארץ, ענה ר' שמואל בגאוה, הידעת ר' ופסי משפחת יד ברזילי מה היא בישראל?"

"ואשת ר' שמואל ברזילי היא לא שרתה בבית מלון עד יום חתונתה, ולא הסכינה לשפוט הסיר אצל האש אשר על האח בנעוריה בית אדוניה, כאשת הר הזהב שכנתי", ענתה בעלת הבית גם היא בגאוה וגאון.

"ומי כמוני יודע כי לא ישוה בית הר הזהב לבית ברזילי, השיב ר' ופסי בשפת חלקות, אך לא כיתר השדכנים אנכי להצמיד זהב וחכי לא יבין חנף, ובכן אשר אתי לא אכחד. אמת הדבר כי ר' שמואל ברזילי גביר נכבד הוא בישראל, אמת הדבר כי ביתכם בית שועים ואצילי ארץ, אמת הדבר כי בתכם המהללה יפה כלבנה וברה כחמה אבל – – סלח נא לי אדוני אם אגיד לך דבר אמת כאשר עם לבבי: מחיר בעל פקודות, רופא או דאקטאר לדת ולדין, הוא היום כפלים מאשר יאמר אדוני לפזר לנדן בתו, ואנכי מה אעשה אפוא? – יתן נא אדוני שלשים אלף כסף – אנחת תמרורים התפרצה מלב ברזילי ואשתו יחדיו – או ארבעים אלף כסף יתן אדוני, ויראה אם לא אתן לבתו חתן כלבבו. – כן הוא אדוני, הוסיף ר' ופסי בהתבוננו כי נכנע גאון ברזילי מפני ארבים אלף הכסף אשר השמיע באזניו, שדכן אחד אנכי אשר מהלכים לו בבתי הגדולים, ולא אתהלל במתת שקר אם אמר כי לכבוד יחשב לאיש אם על ספרי יכָּתב, כי רק עם גבירים ושרים יד ושם לי, ולפני השכנים לא אתיצב, ובכן יש לי כל, יש לי אדוואקאטען, דאֶקטאָרן, פראפעססאָרען, רופאים בצבא המלך ובאנקיעס מכל פנות העולם אבל – מחירם יקר! – –  ובאמנה עשרים אלף כסף מה הוא לאיש אשר נגמר כל צרכו בזמן הזה? – – יש לי דאקטאר אחד ומום בו, כי גבן הוא מפנים ומאחור, וגם הוא לא ימכר בפחות מחמשה ועשרים אלף כסף. התדמה אדוני כי לא ימצא לו קונה? ימצא וימצא, ויען מה? יען כי כחו בשפתיו וסנגור הוא בבית המשפט – "

"ואיש אשר לא יאבה או לא יוכל לפזר כעפר אלפים ורבבות, לאיש כזה אין אפוא תקוה להשיא את בתו לאיש נכבד?" שאל ר' שמואל ברזילי בצחוק תמרורים.

"לו רק באיש נכבד חפץ אדוני כי עתה "נכבדים" הרבה יש לי "ובזול גמור", ענה ר' ופסי כמנצח, אך לוּ חפצה גם בתו באיש אשר כזה, כי עתה הלא היתה כבר לאשה ליוסף כספי – "

"ולו חפצה בתי באשר חפצתי אנכי!" נאנח אדון הבית.

"ור' ופסי הדכן יאמר כי כעלמה חכמת לב בחרה סידאניע באשר בחרה, וכראוי ונכון לפני בת האדון ברזילי ענה השדכן בחלקת שפתיו, כי מדוע זה יגרע גורל בת האדון ברזילי מגורל שאר בנות גבירי העיר? – ומה? האם לא תאר לה ולא והדר? האם לא תשכיל כשאר בנות גילה? או הון ועשר אין בבית אביה? – אם הסרסור הר הזהב יוכל לתת דאקטאר לבתו הירוקה, יוכל גם האדון ברזילי לעשות כמוהו לבתו היפה כלבנה. – ובאמנה אדוני, סוחר צעיר לימים מה הוא כי נבטח בו כעת? האם מצבו איתן? לילה יחלום כי עפרות זהב לו, ולבקר כעוף יתעופף עשרו המדומה. וייקיץ  ותבת הברזל הסגורה על שלש מסגרות, ריקה כאמתחת ופסי השדכן, הלא? – אבל דאקטאר?! בעל פקודות?! – האדון קארל אדמון למשל! – לו יהיה כדבריך אדוני ברזילי, כי סופר בבית המשפט הנהו עוד, אך הן דרכו סלולה ועולה היא למעלה. היום יקל שלש מאות כסף לשנה, בעוד שנה יהיה לשופט ויקח אלף ומאתים, ובעוד שנה או שנתים עוד יהיה ליועץ בית מ שפט הגליל, ויותר מאלפים כסף יהיה שכרו. ומי זה לידינו יתקע כי לא ירומם וינשא לשר המלך או ליועץ הממשלה הפעם? התדע אדוני שכר יועץ הממשלה כמה הוא לשנה? –"

"ידעתי ידעתי, ענה אדון הבית בצחוק מר, וגם לא אכחד כי כח בשפתיך להעלות על, ואם על פיך יגביה איש, כי עתה לא יבצר מקארל אדמון לשאת גם כתר מלכות בראשו, אך באשר הוא שם, עודנו סופר בַּשִׁלוּם שלש מאות כסף לשנה תמימה, וזולת שכרו זה אין לו מאומה כי אם שטרי חובות בידי נושים וחפץ נמרץ לעשות עשר בקחתו אשה; טוב אפוא, אתן לו חמשה עשר אלף כסף אך בתנאי קודם למעשה כי מחובותיו לא אשלם אף גרה אחת."

"גם אנכי לא אשלם" ענה ר' ופסי במשכו את כתפותיו למעלה.

"והוא גם לא ישלם, הוסיף ר' שמואל ברזילי, ולמעל לא יבקשו נושים לכסף הנדה, לא אתן אותו בידו, כי אם אניחנו באוצר על שם בתי והוא יקבל הפרות מחדש לחדש. אם בזאת יאות לי אדמין טוב, ואם לא, יבקש לו אשה אחרת ולא בתי."

ר' ופסי קם מכסאו ויקח את כבעו ואת משענתו כחפץ ללכת.

"ומה תענה על זה ר' ופסי?" שאל אדון הבית.

"לא אענה דבר, השיב ר' ופסי בשפה רפה, אדוני ימצא חתן לבתו גם בלעדי ואדמון גם הוא ימצא לו עזר כנגדו, ואנכי מה אענה ואמר?" – היו בשלום! –

"אל נא נחפז לברוח ר' ופסי, אמרה בעלת הבית, ושבה נא עוד רגע ונשיחה יחדיו. – לכך יחשוב אפוא כי נשלם גם את חובותיו ונפדה מידי נושיו אשר לא נדע גם מספר להם? – "

"סלח נא לי גברתי, ענה השדכן ברגז, אנכי לא אחשוב דבר ולמעני לא אחפץ כל מאומה, רק אשר ישימו "הצדדים" בפי אותו אשמור לדבר, ואם רע בעיני גברתי לא אוסיף להזכיר את קארל אדמון לפניה עוד – "

"אך אל נא בקצפך ידידי השדכן, אמרה האשה בצחוק, וכמה המה חובותיו הידעת?"

"לא ידעתי כמה, השיב ר' ופסי, אך זאת ידעתי נאמנה כי לא רבות ישו בו נושים, והאלף או האלפים אשר הוא חיב, עודנו שוה הוא גם בחצי הלילה בנפול תרדמה על אנשים."

"אלפים כסף חיב הוא אפוא", החליט ר' שמואל ברזילי.

"ולו גם שלשת אלפים? ענה ר' ופסי, האיש אשר ידאג לטובת בתו ויחפץ לכונן אשרה בבית איש מוצק, הוא גם חמשת אלפים ישלם בנפש חפצה."

"אך עמל ואון הו להִוָלד יהודי! קרא ברזילי בחמת אפו אין שדכנים לכל עמי התבל, ובנותיהם תהיינה לאנשים גם בלעדי ר'  ופסי ומבלי אשר יפזרו אבותיהן כעפר כסף, ואם בחר ה' לנחלה לו, להם שדכנים לאלפים  ולרבבות, ובבא עת דודים לבת ישראל לא ימצא לה בעל בעמה אם לא יתנו לה אבותיה שבעתים מאשר לאל ידם. – שכן ביתי הנוצרי כנענאווסקי כמה נתן לבתו? בית ושדה במחיר ארבעת אלפים כסף, וחתנו מי הוא? הד"ר פתלתולאוויץ הנודע. – ראש האזרחים כמה נתן לבתו אשר היתה לאשה לראש בית המשפט? והחיט מהטאווסקי כמה נתן הוא לחתנו רופא המחוז? אפונה מאד אם גם גרה אחת – , אבל דרכו של נוצרי לחזור אחרי אשה, ודרכו של איש ישראל לחזור אחרי כסף וזהב והון רב! – אסון נורא ואיום הואלהולד יהודי, לא יועילו לה לבת יעקב, לא דעת וכשרון, לא יפי וחן טוב; אם לא יתנו לה אבותיה רבוא רבבות, לא יתן לה ר' ופסי בעל אשר  ישוה  בה –"

לב ר' ופסי צחק בקרבו בשמעו את מהללו מפי ר' שמואל ברזילי, כי ידו תמשול בבנות יעקב לתתן לאנשים כחפצו ורצונו, אך העמיד את פניו ויקרא כמתאונן: " אמנם קשה לבקוע עצים ביער, קשה להיות "מלמד" בישראל, אך קשה משניהם לשדך בנות הגבירים! – האדון ברזילי יבקש לבתו איש דגול ברבבות עם, ור' ופסי השדכן לא יישן ולא ינוח ויעמול בזעת אפים, יעלה שמים ויחתור בקרקע הים עד כי ימצא את האבן היקרה, חתן לבתו כאשר עם לבבו, ומה שכרו מאתו ופעולתו מלפניו? כי יזעף ויתקצף וישפוך עליו לעג כמים! אבל ופסי השדכן מה הוא אם אבני חפץ מחירו יקר?"

"ומחיר האבן היקרה הזאת הוא עשרים אלף כסף? אמרה בעלת הבית, וזה מחירה האחרון?"

שוא ודבר כזב רחוק ממני. ענה ר' ופסי, אנכי הבטחתי להאדון אדמון שלשים אלף, טובן מאליו כי אגרע לו מחקו אלפים אחדים ורק חמשה ועשרים יכתבו בהתנאים, ונתון לא תתנו כי אם את המחצה חמישה עשר אלף, כנהוג בכל תפוצות ישראל. – הלא תראו כי דרך שקר שנאתי ואך אמת יהגה חכי ומוצא שפתי צדק ומישרים. ובאמנה אדוני, הן שנים עשר אלף כסף חפצת לתת גם ליוסף כספי הרוכל מווראטנא, תשית עליהם נוספות ארבעת אלפים או חמשת אלפים, וידעת כי נתת את בתך לאיש כהאדון קארל אדמון."

"ראשי יסוב עלי כגלגל מהמון האלפים אשר תזרה סביבי ברוח שפתיך, אמרה בעלת הבית בצחוק מר, אך לו יהיה כדבריך, לו נתנה לא את הכסף אשר תאמר, האם יחפץ לקחת אשה טרם יהי לדאקטאר, לאדוואקאט או לבעל פקודות?"

"סלחי נא גברתי, ענה השדכן בגאוה, אנכי חפצתי, ואם אחפץ אנכי לא ימאן גם אדמון. – או האם לא ר' ופסי השדכן שמי? –" השדכן קם ללכת והנה איש צעיר לימים בא הביתה, האיש הזה הוא ר' ברוך ספיר, אחי אשת ר' שמואל ברזילי הראשונה, דוד סידאניע בתו.

 

ח.

אדון הבית ואשתו קדמו את פני האורח בכבוד וגם הוא שאל בשלומם וישב לו אל השלחן. "ובמה אתם עסוקים אַחי? שאל בצחוק ידידות, בלי תפונה ידבר ר' ופסי נכבדות בסידאניע בת אחותי, הוסיף בהתבוננו רגע בפני השדכן, אך מדוע זה החריש פתאם ומדוע יברח בבאי? המפני יבהל ר' ופסי?"

השדכן הביט בפני אדון הבית בעינים שואלות, כמבקש מענה אם לדבר או לחדול, ור' שמואל ברזילי הבין את מבטי עיניו ויאמר: "דבר נא ידידי, אל תירא, כי אין לי דבר סתר לפני ספיר גיסי אחי אשתי, וגם אמנם נועצה אתו יחדיו, כי דוד סידאניע הוא ומבין דבר לאשורו."

"גם אנוכי דבר לאט אין עמי, ענה ר' ופסי בשובו לשבת על מקומו, ובלי תפונה  ידע גם ר' ברוך את האדון קארל אדמון, ואותו הוכחתי לבת אחותו, לסידאניע, הלא יודה ר' ברוך, כי ידע ר' ופסי לבחור בטוב, או האין זאת אדוני?"

"וגם סידאניע תחפץ בהאיש הזה? שאל ר' ברוך ברוך, לא שקר אפוא השמועה, כי בו בחרה הנערה, תחת יוסף כספי אשר מאסה בו?"

"ואיכה לא תחפץ עלמה משכלת באיש דגול מרבבות בחורי חמד כהאדון קארל אדמון, ענה השדכן, והוא היה יהיה לשר וגדול, וירום ונשא וגבה מאד? – "

"כדבריך ידידי, השיב ר' ברוך, היה יהיה לשר וגדול בלי תפונה, אך כהיום הזה מהו?"

"כהיום הזה – הוא חיב שנים או שלשת אלפים כסף לנושיו". ענה ר' שמואל ברזילי בצחוק מר.

"ובאלה הן לא יעשה בית ולא יכלכל אשה ובנים? התפלא ר' ברוך ספיר, או האם לא תעגן סידאניע עד אשר – ירום ונשא ושכרו ירבה מאד?–"

"אל תירא אדוני ספיר, ענה השדכן גם הוא בצחוק, האדון אדמון ישא למזל טוב את סידאניע בת אחותך טרם ירום עוד ויגבה, וטרם יבא עוד על שכרו על פי פעלו הרב."

"ובכסף חותנו יחיה האדון הזה? ואולי גם על שלחנו יאכל כאחד מבחורי הישיבה כי יקח אשה? – "

"על שלחן חותנמו לא יאכל האדון אדמון, ענה השדכן ברגז, אך מה עול מצאת בו אדוני אם שנה או שנתים יחיה בכסף אבות אשתו? האם  יחפץ ר' ברוך כי יסחור בחטים ושעורים ועורות ושמן טרם יהיה לאדוואקאט?– "

"חלילה לי מעשות כדבר הרע הזה! צעק ר' ברוך, הן טוב לו לעשות עשר ולא בעמל, להאשיר את בת ר' שמואל ברזילי ולקחת עשרת אלפים או עשרים אלף כסף בשכרו. – אך מה זה ימריצך אותך, הוסיף בפנותו אל ר' שמואל גיסו, מה זה ימריצך למהר לתת לו את בתך לאשה ואת כספך לחיות בו טרם ימצאחית ידו הוא? הן היה יהיה לשר וגדול בעוד שנה או שנתים, על דברת ר' ופסי, תשב נא אפוא הנערה אתכם עד אשר יגדל, הלא מצער והיתה לו לאשה אז –"

"סידאניע לא תוכל לשבת אתנו עד העת ההיא" מהרה בעלת הבית לענות.

"לא תוכל? התפלא ר' ברוך ספיר, ומדוע זה לא תוכל?"

"שאל נא ידידי את פיה ותגדך אם חפץ תחפץ לשבת בבית אבותיה שנתים ימים עוד, ענתה מרים בצחוק מכאיב לב, ואף גם זאת, הוסיפה באנחת תמרורים, הן אין זר אתנו פה ומדוע זה נבוש לדבר דבר אמת כאשר הוא? סידאניע בעטה בחתנה הישר באדם אשר היתה בברית אתו שנה תמימה, ומי זה יערבנה כי לא תבעט גם בסמל אהבתה אשר תעגב עליו עתה? – ומה נעשה לה אז אחרי כי נבאשה בכל שומעי שמעה? אין טוב אפוא כי אם למהר לתת לה את שאהבה נפשה, וחדל מהיות חליפות לה."

"והאדון אדמון גם הוא, הוסיף השדכן אשר אורו פניו בדבר בעלת הבית את דבריה אלה, מי יערבנו גם אותו כי יקח את סידאניע לאשה אחרי אשר יגיע למחוז חפצו והיה לאדוואקאט או לבעל פקודות הממשלה? רבות ראינו כאלה, כי יאהב בחור בתולה ויעזבנה בעלותו על."

"אכן יש חכמה בר' ופסי, וגם אשת גיסי כאחת החכמות תדבר וכאם רחמניה הדואגת לאשר בתה וטובתה! ענה ר' ברוך בלעג. כלה אפוא ונחרצה היא מאתכם כי תהיה סידאניע אשה לקארל אדמון ור' שמואל גיסי בעל כרחו יענה אמן, אך הגידה נא לי גיסי מה זה תתן בעד האשר הרב הזה, כי יקרא שם דאקטאר על בתך היחידה? – "

"לא צדקת גיסי כי תלעג לי ותמחצני בשפת לצון לפצעי ולחבורתי אני, ענה ר' שמואל ברוח כהה, האם אנכי מאסתי ביוסף כספי? אם אנכי בחרתי באדמון? ומה אעשה לסידאניע כי תחפץ בהאיש הזה באהבתה אותו? האסע כעץ אהבתה זאת ואהרוס את אשרה ביד חזקה? הלא אב אנכי – "

"אך אם אב אתה איה מוראך? קרא ר' ברוך בשאת בנפש, אם אב אתה מדוע לא פקחת עיניך על בתך יחידתך לבלי תת את המשחית לבוא לחדרי לבבה? אם אב אתה מדוע נתת לבן שחץ כאדמון מהלכים עמה להניא את ראשה בהיותה ארוסת איש? ואם אב אתה מדוע תתן אותה  לבן שחץ זה, אשר ככלות שארו ובשרו יבקש לו אשה, – למען שלם את נושיו בכספה? – סידאניע תחפץ בו באהבתה אותו, תאמר, אך זאת לא זאת! אענך, סידאניע לא עזבה את העלם הנחמד, יוסף כספי חתנה, כי מאסה בו, ולא בחרה באדמון זה בול עץ יבש כי אהבתהו. כי אם בקנאתה בהנערות אשר בגילה, אשר לֻקחו לאותם בני העליה החדשים לנשים, התאותה גם היא תאוה להתנוסס בשם דאקטאר כמוהן, ויהי אדמון לה לישועה. – אבל צר לי על הנערה הטובה הזאת כי נטעה לבבה בשוא, וברדפה אחרי מקסם כזב, אחרי הכל נדף, אחרי כבוד מדומה, תשלה את נפשה להאמין כי תאהב ותאָהב ואהבתה תנחנה בשלום אל מחוז תקותה, וצר לי צר עליכם, כי עוד מעט ותפקחנה עיניכם לראות איך נואלתם בקנותכם אדון זה לבתכם בכסף מלא, כי תקנו רעה לנפשכם ונהמתם באחריותכם והועיל לא תועילו עוד – "

"הן מידעת זאת כי יחכם ר' ברוך מכל אדם, אמרה מרים בחמה גלויה, גם כל סתום בלב נערה לא עממהו וגם מרחוק יראה לדעת אשר יקרה באחרית הימים, אך יואל נא ויראך אישי גם אותך את הרעה הנוראה הנשקפה  לך מבעל סידאניע בתך אם לא יסחור בעירות שפנים ולא ילוה כסף בנשך, כבעל בתו הוא? – "

בעינים מפיקות בוז הביט ר' ברוך ספיר בפני מרים ולא ענה על דבריה, ור' שמואל ברזילי אשר גם הוא לא מצא נחת בדברי אשתו אלה, ענה בצחוק אנוס ויאמר: "באמנה גיסי, לולי הרבה עלי אדמון מֹהר ומתן מאד, כי עתה לא ידעתי גם אני למה זה אמנע ממנו את יד בתי אשר תחפץ בו. הלא סוף סוף ימצא חית ידו בחכמתו, ואם עד העת ההיא חיה יחיה בכספי. והיה בעיני כאלו לקחתי עלוי לחתן לי והאכלתיו על שלחני עד היותו לרב – "

"אבל שנית גיסי ר' שמואל, שנית מאד, ענה ר' ברוך במנוד ראש. לפנים בישראל כי קנה העשיר עלוי לבתו בכספו וזהבו ויקנה לו גם כבוד ויקר בעולם הזה ופרקליט וסנגור בעולם הבא, להנחילו כסא כבוד בעדן גן אלהים בזכות תורתו וצדקתו; אם היה העלוי הזה לרב או למלמד, לשמש או לקברן, באחרית הימים אם ראה בטובה או היו ימים מכאיבים וכעס, חותנו וחותנתו לא פזרו את מעותם כי זכותם לעולם הבא היא עומדת בתקפה ולא תאבד לנצח, והיו טובים ומאשרים באמונתם ודמיונם. – ואתה גיסי הנאור, במה תנחם אתה על מכרך בכבוד את בתך, אם חתנך זה אשר תשקול זהב מחירו לא יעלה מעלה ולא יהיה לשר וגדול כאשר תקוה לה סידאניע, כי אם על מעמדו אשר הוא עומד עליו זה שנים שבע, ישאר עד זקנה ושיבה? האם לא ראינו כזאת למדי בימים האלה? – – בן פורת זה יעש לו בית כאחד הגדולים אשר בארץ, יחיה חיי רוזנים ויפזר את כספך אשר עמלת בו אתה בזעת אפך, וככה יעלה הון בתך בתהו ויאבד בטרם יכשר עוד אישה למצוא חית ידו בחכמתו אשר למד. כי רועה זוללים ירדוף קדים הוא האיש הזה מנעוריו, ואם לא תהיה ידך פתוחה להמטיר עליו כעפר זהב בלי חשך, כי אז אוי אוי לבתך, כי יפגיע בה את עונו הוא, והיית גם אתה גם סידאניע חטאים. – הידעת אפוא גברתי, הוסיף ר' ברוך בלעג, הידעת אפוא את הרעה הנשקפה לכם מהשדוך הנמהר הזה עם האדון קארל אדמון? – "

ר' שמואל ברזילי סלסל את שער שפמו ויחרש ואשתו גם היא החרישה, כי לא מצאו גם שניהם מענה, ורק ר' ופסי השדכן לבדו לא נכנע מתוכחות פי ר' ברוך ולעגו , ויקם ו יאמר: "אכן כי כן ידבר האדון ספיר, יהי כן אלהים עמדי כי במקום תורה של חכמה! – אך משל הדיוט מה הוא אומר? "לשון ארֻכה לשור ואין הוא יכול לדבר ולאדם לשון קצרה ואינו רשאי", ואם בשאר כל אדם כך, בשדכן כמוני על אחת כמה וכמה. – כללו של דבר, הנערה תחפץ בדאקטאר ואתה הצדק, המחותנת תחפץ לתת את בתה לאיש ואתה הצדק, ובא דוד וגואל ויגזור אמר כי שקר האהבה והכל שר ושופט, וגם אתו הצדק, אך מכל הצדק הזה לא ימצא ר' ופסי לחם לאכול; – היו בשלום אפוא ועשו הטוב בעיני כלכם, חיו בשלום אדוני."

השדכן יצא ובסגרו את הדלת אחריו צחק ויאמר: רבות מחשבות בלב המחותנים ועצת ר' ופסי היא תקום! –

 

ט.

וגם קמה עצת ר' ופסי ותהי, כי אך יצא מלפני ר' שמואל ברזילי, מהר וילך נכיחו לחדר סידאניע, בידעו מראש כי ימצא שם עתה גם את האדון אדמון אשר הוא מבקש.

"גם האדון אדמון בזה? קרא בבֹאו החדרה כאיש אשר יתמה על החפץ אשר לא פלל לראותו, – אבל אצבע אלהים היא, הוסיף אחרי התבוננו כמעט רגע, באמונתי נשבעתי כי אצבע אלהים היא! – הנה אנכי בא לבשר את גברתי העלמה כי מצא לה אביך הגביר חתן כלבבה אדם אחד מאלף,  איש גדול ורם, איש נעלה ונשגב בדעתו הרחבה ובמצבו הנכבד מאד. הלא הוא האדון המהולל דאקטאר קארל אדמון, ואת מי אמצא בזה אִתָהּ? – את מי? – את האדון המרומם הוא בכבדו ובעצמו! – אצבע אלהים היא אפוא כאשר אמרתי, אות הוא כי בחרה גם גברתי באשר בחרו אבותיה הטובים וגם האדון אדמון מצא את שאהבה נפשו, ור' פיסי השדכן יבא על שכרו כי ירצה אלהים את מעשיו! – ומה זה תתראו בני? קרא בעליצות נפשו, בהתבוננו בפני הנאהבים אשר אורו בדברו, – האם לא טוב השדוך בעינכם? האח! יפי, הן טוב עם עשר רב מעבר מזה, ודעת ותבונה עם כבוד וגדולה מעבר מזה, גם אלהים בשמים ישמח לדבק זה כי טוב הוא! – אך אל נא תתמהמו, כי אבותיכם המאושרים יחכו לכם ויחרדו לקראת בואכם לברך את אגודתכם ולכתוב את התנאים והברית. לכו אפוא בני וגם אנכי אבוא אחריכם, אם חפצים את כי – "

"אם חפצים אנחנו כך? – האח, אֲמאַר קדושי, מלאכי הנעים! קרא אדמון ויצחק בכל פה, אכן חפצים אנחנו בך,ובכל לב ובכל נפש! – וראי נא יונתי, הוסיף בהחזיקו בזרוע סידאניע ובהציגו אותה בפני השדכן המאושר, הביטי נא בפני אמאר העברי הזה לא עלם רך ובעל כנפים הוא, כי אם יהודי זקן ובעל פאות ארוכות, גם קשת לא ידרוך ועליו לא תרו אשפה, ובכל זאת יצא כברק חצו ויהם לב אבות ובנים יחדיו, מקצה השמים ועד קצה השמים! – כן הוא, סידאניע יקרה, אמאר דבר  בקדשו ועלינו לשמוע בקול דברו, כי אלהים אדירם הוא ומי זה ימרה את פיו ונקה! הכיני אפוא גברתי היפה ונבואה יחדיו לאבותיך הטובים לקחת ברכתם, ברכת הורים, כאשר צוה ר' ופסי – "

"לץ ללצים אתה קארל", אמרה סידאניע בצחוק חן ותגש אל המראה ותטב את ראשה אף ערכה את שמלתה, ואדמון שאל את השדכן בלט: "ובדבר הכסף ופסי?"

"הכל נעשה יפה", ענה השדכן גם הוא בלט.

"וכמה?"


שלשים אלפים."

אדמון רעם פניו כמעט: "ולא יותר?"

"גם יותר יתן אם אך..."

"החרש!" צוה אדמון בשפתים נעות מבלי אשר ישמע קולו כי ברגע זה פנתה סידאניע אליו ותעמוד הכן לימינו.

"נלכה אדמון?"

"כמצותך סידאניע."

"למזל  טוב  ולשעה מוצלחת! ענה ר' ופסי וישתחוה אחריהם. ולמזל טוב ולשעה מוצלחת הלכו הנאהבים מעדנות, ויבאו ויעמדו יחד לפני ר' שמואל ואשתו אשר נבוכו מעט למראיהם. אדמון שאל את  יד סידאניע מאבותיה בשפת חלקות ובענות גאון, כדת וכמשפט לאיש גדול ורם כמהו, ואבות סידאניע נתנו אותה לו בשאלת פי בתם ותאמר הן, כדת וכמשפט לאבות טובים ונאורים כמהם, והנה קול תקיעת כפים, קול משק נשיקות,  וקול השדכן ברעו: "למזל טוב ולשעה מוצלחת!" ור' ברוך ספיר התגנב ויצא מחדר המאשרים האלה בבשת פנים, כבשת גנב כי ימצא, –

בערב היום הזה נכתבו התנאים.

 

י.

כרופא ערום אשר יראה רעה ויסתר, אשר יעלם ולא יצא החוצה ללות את המת אשר מידו נגזר, ככה נעלם השדכן כאשר הגיע הסופר לכתוב  התחייבות הצדדים בהתנאים. – – "הראש הגביר המפורסם ר' שמואל ברזילי התחייב את עצמו לפזר לנדן בתו הבתולה המהללה מרת סידאניע סך – " כותה התנאים טבל את עטו בהדיו ויבט בפני ר' שמואל העומד עליו כשואל את פיו: "כמה?" ור' שמואל הביט סביב ויבקש את השדכן בכל פנות החדר. – "ר' ופסי!" – "איה ר' ופסי?" – האם לקח אפל את ר' ופסי?" – יבקשו נא אותו איהו!" – הסופר טבל את עטו גם שנית גם שלישית ור' שמואל עודנו כאיש אובד עצות כי ר' ופסי איננו, והקרואים הגיחו איש ממקומו ויתלחשו ויחרו וישמרו את פיו,  לשמוע כמה הוא נותן לבתו. גם אדמון אשר היה כלא שומע, כי התבודד את כלתו המאשרה בירכתי החדר וישיחנה אהבה ונעימות ותענוגות בני אלים, גם הוא התבונן היטב בכל הנהיה , וימהר וירד ממרומי שמי אהבתו החדשה ארצה, ו יגש אל ר' שמואל הנדהם וידבר אתו חרש רגעים אחדים, והנה הלבינו פני המחותן כשֹד וחטם החתן ארך עד למטה לארץ.

"ופסי!"

"שלשים אלף אמר לי!"

"חי נפשי כי אך חמשה עשר אלף!"

"ואיה הגבול הזה?"

"איהו?"

אך ר' ופסי לא ירָאה ולא ימָצא, כי באחד בתי המשקה הוא יושב חדר בחדר, שמה ישתה וישכח רגז המחותנים ושאונם לא י עלה באזניו. – "כי יובל המת לבית מועד לכל חי שם יקָבר, וכי יבא החתן למשתה התנאים לא ישוב עוד אל ביתו בגפו". את הפתגם הזה ישנה וישלש על כל כוס וכוס, והוא ינחמנו מעצבו ועמלו, ונכון לבו בטוח כי סוף סוף ימונו הצדדים מזעפם, ועוד מעט יעשו שלום להם ושב אפם גם ממנו, ואז יצא אליהם לברך את הזבח ויבא על שכרו ביד רמה. –

"חמשה עשר אלף כסף אקחה אני? דבר אדמון רתת וכמה זה יקח אחד החיטים כיום הזה? – "

דבר כזה לא היה עוד לעולמים! ענה ר' גרשון עושה כובעים אבי החתן גם הוא חלקו, חמשה עשר אלף כסף לבני?!" צחק בשאט נפש, אף כי הכרת פניו ענתה בו כי גם חמשה עשר אלף כסף לא ראה בעיניו מעודו. –

אדמון לטש עיניו לאביו ויאלם דומיה, והוא דבר דברים נמרצים באזני ר' שמואל ואשתו, וישב אל סידאניע לשית בחלקות לה כבתחלה.

"ומה תאמרי עתה מרים?" שאל ר' שמואל ברזילי את אשתו אחרי אשר פנה אדמון מאתם.

"לא טוב הדבר שמואל", אמרה מרים."רע ומר הדבר מאד! קרא ר' שמואל באנחה שוברת חצי גופו אם לא אכתוב לו בהתנאים שלשים אלף כסף ילך וישוב אל ביתו יאמר, ואנה נוליך את חרפתנו ואת חרפת סידאניע אז? – "

"נאלץ הנך אפוא לכתוב לו בהתנאים כחפצו, אמרה מרים ולמה זה תתמהמה?"

אבל שלשים אלף כסף הוא כמעט כל הוני ורכושי, מרים ענה ר' שמואל בשפתי רועדות מחרפה וכעס, ואם את כל הון ביתי אתן לו?–"

"על זה לא יפול לבך אישי, השיבה מרים ברוח קרה, כי לא בדבר המלך יכָתבו התנאים וןלא בטבעתו יחָתמו אשר יבא במשפט אתך על כל האמור בהם; – כי יעצתי, יכתיב לו כאשר יחפץ הוא ונתן תתן לו כאשר נחפץ אנו. – אך מהרה ועשה פן נהיה לבוז."

"צדקת אשתי כי אין דרך לנטות, ענה ר' שמואל ברזילי כמתיאש, וימהר אל אדמון וידבר אתו באזני בתו בשֶלי – כי רק חמשה עשר אלף אמרתי לו."

"אבל אנכי לא שגיתי, ואם השדכן כזב הלא – –"

"אל נא בני, ויהו עשרים, ויהי חמשה ועשרים."

"לא נאוה לאדוני ברזילי לגרוע ולהוסיף כאיש אשר יקנה שור או כבש או עז בשוק הטבחים, ענה אדמון בצחוק דוקר כמדקרות חרב, גם סידאניע יודעת כי שלשים אלף כסף הגיד לי השדכן בשמך, ואותם גם תתן ליכתמם אם חפצה כי סידאניע, וסידאניע הן תחפץ בי, או גם בזה שגיתי יונתי?"

רע עלי המעשה קארל, לחשה סידאניע באזני אדמון, כי תקשיח את לבך משאלת אבי ובקשתו ותכאיב לו מאד בעד בצע כסף. – אם יקרה נפשי בעיניך אל נא תמנע מחפץ אבי קארל – "

"יקרת בעיני מאד, לחש גם אדמון באזני אהובתו, אך אחת אשאלה מאתך, אל נא תעצרי לי לעשות את הטוב בעיני בדבר הזה, כי זאת לא אוכל סידאניע."

פני סידאני אדמו וחורו ותדום, ואדמון פנה אל ר' שמואל ויאמר: "כן הוא אדוני ברזילי, מוצא שפתי אשמור ומחקי לא אסור, כי רק במשטר וסדר יכון שלום ושלות בית, ובמשטר וסדר הסכנתי מעודי.

ואם יחסרון שלשים אלף הכסף חמשת אלףים, יפרא סדר ושלות בית תמוט? – שאל ברזילי בצחוק מר , ומה דעתך את סידאניע? הגם את חשבת זאת למשפט בתי?"

סדאניע הסבה עיניה מאביה כי נכלמה מדבריו ולא עצרה בה להביט בפניו, ו אדמון החזיק בידו ויאמר: "אל נא אדוני ברזילי תדאיבה את לב בתך בדברים אשר לא לרצון המה לה, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה עוד, צוה נא להסופר ויכתוב, כי מחכה הוא לנו אדוני."

"וכמה?"

"ידעת גם אתה אדוני כמה."

"שלשים אלף?"

"שלשים אלף כסף במלואם וטובם, כאשר הבטחתני."

"או כאשר הבטיחך ר' ופסי, ענה ר' שמואל ברזילי ויפן אל הסופר ויאמר: כתוב."

"– הגביר המפורסם התחייב את עצמו לפזר לנדן בתו הבתולה המהללה מרת סידאניע סך – " שנה הסופר ויטבול את עטו ויעמוד.

"סך שלשים אלף כסף" – קרא ר' שמואל ברזילי בקול גדול. –

"ולסלק קודם החפה ליד החתן במזומנים", הוסיף אדמון. –

פני ר' שמואל ואשתו קדרו והתנאים נכתבו ונחתמו למזל טוב ולשעה מוצלחת, וראה זה פלא ברגע אשר נשברה הקערה הראשונה לאות ברית עולם, ברגע זה נראה ר' ופסי השדכן פתאם בחדר המשתה, פניו צהלו משמחה ועיניו אורו לנוגה ברק הזהב אשר יקח בשכרו, כי האנחות אשר תדבקנה בהזהב הזה לא תגענה בו לרעה ומקללת אלה אשר מידיו נגזרו לא יירא לבו. – מזל טוב! –

 

יא.

"שמחי סידאניע יקרה, ויעלץ לבך הטובה בגבירות, כי אמתך השובבה היתה לאשה כבודה, אשת חיל בעלת בית ונכסים, פרות ועזים ותרנגולות וגם איש לה, בעל בעמיו אשר יאהבנה. האח! התאמיני לשמועה סידאניע? בלי תפונה תדמי בנפשך כי חמדתי לצון לי ואך חתולים לי עמדי כאשר הסכנתי בהיותי אתך, אך זאת לא זאת! לא אתלוצץ ולא אהתל, כי אם באמת ובתמים אדברה אתך סידאניע. – שלשום נשאתי לאיש, והאיש הזה הוא סוכן על נכס אדוניו בכפר שדה–טוב, ושמו הערמאן כרמי. – האה סידאניע נעימה, לו ראית את אישי רוכב  על סוסו ועובר בין העובדים בשדה וביער, לצות על ימין ועל שמאל בקול מושל, לו ראית אותו בעזרו על יד החורשים או העובדים בגרנות בזעת אפים, ולו ראית אותו בשוב בערב מעבודתו, בחבקו אותי ובנשקו לי באהבתו, ולוא גם הואלת ותראי את אשר אני עושה אז, כי אז השתוממת ואמרת כי נהפכה צלה בעוד לילה, מעיר פרא ליונה הומיה! – ומה נעים לי קני! שלשה ימים אנכי בזה וכבר הסכנתי עם כל אשר סביבי, וכל אשר יראני יאהבני וישמח לקראתי. – הכלב הנורא בארי עז הנפש אשר לא ינקה כל הקרב אליו, הוא כרת בריתו אתי אך ראה את פני, התנפל עלי ויתאבק בעפר רגלי, ויהי לאות כי הכיר בי את אשת אדוניו וגברתו; והחתול הערום אשר ביום בואי נס מפני והתבונן בי מרחוק בעינים מפיקות ערמה ומזימה, כעיני אמך חרגתך ביום הפרדי ממנה, גם הוא השלים אתי עד מהרה, והנה רובץ הוא עתה לצדי, מתחכך בבגדי ומלקק את כפיו בלשונו ומעבירם על עיניו, כהמבשלת הזקנה בבית אבותיך בלחשה על עין הרע. – אך יותר מן הכלב ומן החתול, יתרועע לי שופט העדה, אכר זקן מאד אשר עוד לפני חמשים שנה היה שר עשרה בחיל הרוכבים, ועדי נחשת על חזהו לאות גבורתו אשר עשה על שדה הקרב. – הזקן הזה כבר גלה את אזני על המון נסתרות שבהכפר אשר הוא כשופט ידע את כלם, על העבדים הנאמנים ועל המתפרצים בפני אדוניהם, על השפחות החרוצות במלאכתן ועל העצלות הרודפות אחרי הנערים, על בעלי בתים נאמני רוח ועל השולחים את בעירם לרעות בשדה אחר, על אנשי בליעל השותים לשכרה ושולחים בעולתה את ידיהם ועל מאשקע המוזג החולק עם הגנב, ועל עוד המון דברים הנחוצים לי לדעת למען אדע במי לבחור וממי להזהר. – תצחקי גברתי ותתנני לפושקת שפתים, ובכל זאת לא אחדל מספר לך את רב עשרי ומהראותך את כל כבודי, כי מאושרה אנכי ובאשרי אשיחך גם איתך. – שתי פרות לי ברפת, פרות ברודות בריאות וטובות מראה. אותן אָצל אדוננו ויתן לי ביום חתונתנו. ומה אהבתי פרותי הטובות האלה! – התזכרי עוד סידאניע יקרה איך נטינו מני ארח ונברח בכא פרה לקראתנו אם הלכנו לשוח בשדה, כי יראנו פן תפגע בנו ותנפנו בקרניה? – לא כן אנכי עתה, בבקר בבקר אתן בליל חמיץ לפני פרותי, ובאכלן על אבוסן את הבריה, אשב לרגלה על הדומי, ואחלוב את חלבן אל ספל העץ אשר אחזיק בין רגלי בטח כאחת השפחות אשר בין המשפתים, – מזוינו מלאים מכל תבואות הארץ, מפרי האדמה ומפרי העץ, ומכל אשר יאכללכל נפש לא נקנה פה כל מאומה, כי גם היאור יתן לנו את דגתו, הדבורה את דבשה והתרנגולת את ביצתה, ובמכלא הן צאן לנו ואוזות רועות באחו וכלוב מלא עוף כנף, וכל אלה נתן אדוני הכפר בידינו ו/א ידע אותנו כל מאומה, כי מושבו בעיר רחוקה, ו את לב אישי מצא נאמן לפניו, – כסף אין לנו וזהב לא יבא באוצרנו, כי הלא רק מאשר לאדוננו נאכלה ונשבעה ואל כלינו לא נתן אבל מה לנו לכסף ולזהב? אין כסף גם למלאכי מרום במרום, גם גרה אחת אין בצלחתם, ו המה ששים ושמחים! –

"ועתה מה שלומך סידאניע יקרה? ומה שלום חתנך וכל בית אביך? – העוד לא הפך נמר חברבורותיו ואמך חרגתך את לבה העקֹב? – העוד השפנים עם לא עז ואביך עוד לא ימצא און לו להיות שורר בביתו כמשפט? וימי כלולותיך עד מתי ימשכו מתי תהיי לאשה לבחירך זה רצתה נפשך? – האח סידאניע יקרה, לו יכולתי לחבקך בזרעותי ולנשק לך על מצחך הצח משלג ביום חתונתך וביום שמחת לבך! אבל שאלתי זאת לא תבוא וחפצי מרום מנגדי, כי אם גם עוד יכירני מקומי בלבך הטוב כאשר ידעתי, אך רוח כל בית אביך זרה לי, ומה לאשת איש שדה כמוני בחדר משכית אשר לאשת ברזילי, אמך חרגתך הגבירה? – בקרב רוחי אחבקך אפוא ונפשי מרחוק תשק לך ולעת תשמיעיני ששון ושמחה אצהיל קולי תוך יער  וכרמל, ותחגורנה גבעותי גי והררי בשדה ירקדו, ועמהם אצא במחול, כי תצאי מחפתך כלולה ביפיך ובהדרן ובתפארתך, ומתנוססת (...?) ובאשרך ובכבודך.

צלה.

 

יב.

"נפלתי משמים ארץ בקראי את מכתבך אשר י חלתי לו מחריש ועד קציר. קארל בחירך ימאן בך אם ימעיט לו אביך ממכסת הכסף אשר הבטיח לך ואביך קצרה ידו מתת לכם הון רב כזה?

נבלה כזאת יעשה איש המעלה הזה ואַת עוד תריבי ריבו ותחפצי צדקו? ה סידאניע איך נואלת! לו הייתי אני תחתיך כי עתה הכיתי לחייו בחרפה, מלאתי פניו קלון ואתן לו מגנת לב תחת דודַי ואהבתי, והשלכתיו מפני כנצר נתעב. – ידעתיני סידאניע כי חכי לא יבין חנף ואשר יחשב לבי אותו תדבר לשוני ו גם אדע לכנות דבר בשם הנכון לו, ובכן אומר לך סידאניע כי המעשה אשר יאמר אדמון לעשות, להפר בריתו אתך שנתים לימי כלולותיך אם לא יתן לו אביך  מלא ביתו כסף וזהב, הוא רצח ונבלה מאין כמוהו. ידעתי את האיש הזה ואת שיחו ומיום ראותי את פניו לא אוכל נשוא אותו, ידעתי כי רק למען בצוע בצע בקש את ידך, ואולי גם יפיך לקח את לבו רגע, כי את סגלת נפשך הוא לא יכיר ולנדבת לבך לא יבין, ידעתי כי גדל גאותו וגאונו כן תקטן נפשו בקרבו, וידעתי כי ריק ופוחז הוא בכל חכמתו אשר יתהלל בה, אך זאת לא  ידעתי כי כה משחת מלב אדם לבו עד כי יגוש את אביך וילחצנו למכור את נחלתו ולתת לו רב מאשר תשיג ידו, ולא יבוש ולא יכלם להגיד לך בפיו ובשפתיו אלה אשר נשבע לך בהם אהבת עולמים, כי אם לא ימלא ספקו, יפנה עורף לך ויעזבך, אותך גברת  יקרה, אותך תפארת עולמות אשר למענו עשית מדחה ותעזבי חתן דגול מרבבה, אוהבך באמת ובתמים. – הה! תסמר שערות בשרי להשערוריה הזאת, אבל בעצם כעסי וחמתי תאיר תקוה טובה פניה לי, ותהי זאת נחמתי כי אולי תפקחנה עיניך בעוד עת, בראותך את אדמון זה אשר התנוסס מרחוק ביפעתו לעיניך, בראותך כי לא זהב טהור הנהו גם נחשת קלל איננו  כי אם חרש מחרשי אדמה, ובעטת בו ותנתקי את מוסרותיו, חבלי כבוד שוא אשר אסרת לו בהם, וחלצת נפשך ממוֹקשי עולם. – תקצפי סידאניע? תאמרי כי יעצתי בשת לנפשך, להפר שנית ברית, לעזוב גם את חתנך זה ולהיות לחרפה לשכנותיך מסביב? – אבל הסירי נא יראת הבל מלבך וכלימת שוא הרחיקי ממך והתבונני בדברי ובדבריך, וידעת אם לא טוב לך לשאת רגע חרפה מבנות גילך השמחות לאידך, מהיותך אומלל כל ימי חייך, – ואמללה באמללות תהיי אם תמכרי לבן חשכים זה בעד כבוד שמו, והוא גם בעפר רגלך לא ישוה. – או האמנם אהבת ותאהבי עוד את קארל אדמון ובאהבתך כי עזה תחזיקי בו עד היום הזה? אל  נא תחפזי להשיבני הן על שאלתי זאת; כי לא כן הוא  סידאניע. ערום לבך נגדי ורגשות נפשך כספר נגולו לעיני, ובכן  ידעתי את הגות רוחך אף כי שמרת לפיך מחסום ותסתירי סודך ממני בעודי עמך. – לא אהבת את אדמון מאודך ואף כי עתה, ורק למען רעיותיך בחרת בו למען תראינה בכבודך, למען תקנאינה  בך בקרא לך שם דאקטאר, אשת אדוואקאט או בעל פקודות, אבל סידאניע! יראה אנכי מאד, כי רעיותיך אשר אמרת להכבד על פניהן, רעיותיך אלה תלעגנה על משבתך או תנודנה לך בהיותך לאשה לבן שחץ חסר לב זה, ואַת תבושי משברך ונהמת באחריותך. – אם בינתך לא הסתתרה אפוא, אם רוחך נכון בקרבך עוד, ואם חפצה בחיים את, כי עתה אחת דברתי ואותה גם אשנה ואשלש, פתחי אגודת מוטה בטרם נוסדה לעולם, והשליכי את אדמון מלפניך וברכי את אלהי חסדך אשר הסב את לבו הגאלה אחורנית למען תמלטי מידו. – ואך אם יראה ורכת הלבב את מנתק את מוסרותיו ביד חזקה, ואם בושה את מהפר את בריתך אתו בעירך ובבית אביך, פן יתלוצצו בנות גילך ותכלמי ימים אחדים, הלא בית צלה אמתך לפניך! – בואי נא אלי ואתי תשבי עד אשר ירף אדמון ממך כי ימצא לו אחרת להתעשר בה, וחדלו גם בנות עירך מהשיח בך. – האח גברתי הטובה והיקרה! רוח מלאה תקוה יפעמני בכתבי ולבי ינבא לי כי תשמעי לעצתי זאת לטוב לך, ומה יכמה בשרי לך, מה תחרר נפשי לקראתך ומה ישיש עליך הערמאן אישי אשר עינו לא ראתך ולא ידעך, ואזנו לא שמעה את נועם מליך ויכירך ויתן כבוד לשמך, כי ערב  ובקר וצהרים אדבר בך נכבדות, ובאשמרות אהגה בך באזניו. האח! ומה תגל נפשך אַת בראותך את אֹשר צלה אמתך אשר אהבת! תראי כי לא בצל הזהב אֹשר ולא כבוד בצל גאוה, ורק בצל שלום בית אֹשר וכבוד וחיים; תראי ענג ולא בבית מרזח,  תראי אהבה ולא במשכנות גאים, תראי כי אהל ישרים יברך, תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, ושב ורפא לך, כי חולה אַת סידאניע ובביתי תרפאי. אך אל נא תתמהמהי! –

             צלה."

 

יג.

"אמך חרגתך? – ומה לנו ולה? תתגעש ותתקצף לה כנפשה שבעה, כעסה מרום מנגדי ואחת היא לי אם לשבט אם לחסד תשפטני, אם אך אַת את נפשך הצלת. "יד צלה הארורה בזה!" התרגזה אשת אביך בשמעה כי נואשת מחתנך ותגזרי אמר  לבקר בביתי עד כי נואש גם הוא ממך, "וימין ה' רוממה!" קראתי אנכי בהמון עליצותי בהתבשרי כי הופיע על עצתי זאת ויט אליה לכך. אות הוא לי כי עוד נכונים לך ימי אורה וישע. – מהרי אפוא ובואי סידאניע יקרה, חושי אל תאחרי, אנכי פניתי ביתי, הכינותי לך מרחב חדריו, והטבע גם הוא  יעזור על ידי להרהיב נפשך ולהחיות לבך ממראה עיניך אשר תראי בשדה ויער. כי דשאו הר וגבע ועמקים יעטפו ירקרק חרוץ, לבשה אדמה בגדיה החמדות וחֹרש מצל יעדה עדיו וחליתו, מבין עפאים ממעל מנעימי זמירות יהבו אזן, ונהר פלגיו מתחתיו, כסף נבחר לשמח עין רואה, פרחי ריח יציצו מסביב, ישאו ראשם בגאוה וגם יקדו ישתחו בענות חן לרוח צח שפים אשר יצחק בהם באהבה ויזיל בשמם להשיב נפש... הוא האביב, בהדרו ובתפארתו ובנעמו!... והאביב הזה אשר חדש פני האדמה ויעוררה לתחיה, יחדש רוח נכון בקרבך ויעירך ויעוררך גם אותך, והקיצות מחלומך הרע אשר חלמת בחשכת לילך אשר ערך יותר משנתים ימים, בחזיונות תהו, בנפול תרדמה על רגשות נפשך הטהורה! –

תשאליני מה המה הדברים הנחוצים לך להביא אתך מביתך; אין כל דבר, אענך, כי אם פניך הנעימים ולבך הטוב, וזולת זה רק בגד ללבוש תביא אתך, כי מטה שלחן וכסא כבר מוכנים לך ובתינו מלא ברכת ה'. עלי אפוא כל מחסורך ומבית אמך חרגתך לא תקחי כל מאומה. גם ספריך לא תעמוסי עליך הפעם, כי ספר גדול מאד אתנו, ספר נעלה ונפלא, ספר עתיק יומין וחדש יחד, ספר אשר לא תכיל הארץ גדלו ומספר עָלַיו רב ממספר עלי עץ כל יער, ספר אשר שנותיו כשנות עולם ולבקרים יופיע ויצא לאור חדש, ספר כתוב כאצבע אלהים ונקרא בשפת כל איש אשר יתבונן בו, ומה לך לספריך הדלים, וספר הספרים, ספר הגדול הזה, ספר הטבע פתוח לפניך בכל הודו והדרו, – תקראי בו וחיתה נפשך, ותאורנה עיניך ולא תראינה תהפוכות עוד! – – וראי נא סידאניע יקרה כי כל דבר אשר תמצאי בו חפץ ימצא לנו גם מבלי אשר נבקשנו. – הבית אשר אנחנו יושבים בו גדול ורחב ידים הוא מאד, לפנים שכן בו אדוני הכפר, אחד מאצילי הארץ, ומעת אשר היה הכפר נחלה לאדוננו היושב בעיר, רֹב חדרי הבית סגורים על מסגר, כי אין יושב בם. והנה זה לפני ימים אחדים צוה אותנו אדוננו במכתבו, לפתוח את דלתות החדרים הסגורים ואת חלונותיהם, ולטהר את הכלים אשר בתוכם למען לא יעבשו כלה תחת מסגרותיהם. עשיתי כמצוה וארא כי עצלות ושפלות ידים שלטו לפנים בבית הזה, כי מצאתי את חדריו מלאים כלים יקרים אבל נשחתים מאד, ובתוך המון הכלים האלה מצאתי גם כלי בתבנית עוגב, כלי שיר ישן נושן מכוסה באבק ועפר, ובין ארבעה וחמשה מיתריו אשר נשארו לו לפלטה, שממית בידיה תתפש ותארוג קוריה באין מעצר. – לולא הוחלתי לבואך סידאניע יקרה, כי אז לא שמתי לבי להעוגב הישן הזה, אבל למענך שמחתי עליו כעל אוצר נחמד כי ימצא, ותהי ראשית מלאכתי  לטהרו ולהסיר חלאתו ממנו, ובעצת כהן הכפר מודעתנו היודע ומבין בשיר, קראלי לי חרש אמן ויתקננו ויחדש את פניו ביד חרוצים, ועל דברתו כלי יקר הוא עתה, עד כי גם כלי שיר חדשים לא ישוו בו. גם עוגב ימצא לך אפוא בבית צלה אמתך, ואם דבר כזה עלה על לבך מעודך גברתי הטובה והיקרה? – אפס כי גם מנצחים בנגינות לנו, משוררים נפלאים אשר יחברוך בשירים וזמרם  ויענו למנגינותיך בנועם קולם להפליא, – משוררים בעלי כנף ונוצה אשר יזמרו משכיל וירנינו מוצאי ערב ובקר. –

קול צלצל הפעמונים אשר בצוארי הפרים בני בקר, קול הפרות הגועות, קול שריקת עדרים, קול מצהלות הרועים עם קול באַרי כלבי ברעו עולה עתה באזני. מקננו ישוב מן השדה ועבודת הערב תחל בבתינו. תנעם לך ערשך אפוא, תערב שנתך לך סידאניע יקרה. ואנכי אחתום מכתבי כעת בנשיקה מרחוק, הן בעוד ימים ארבעה או חמשה אחבקך בזרעותי ואנשקך במו פי.

    צלה."

 

יד.

גשם נדבות זרזיף ארץ, יהיה אדמה וכל אשר עליה, וצלה וסידאניע רעותה  נשקפות בעד החלון ומתבוננות על טוב ה', כי יריק שמים זהב מעליהם לתת אוכל למכביר. – מה שנו פני סידאניע מאז אשר ראינוה ביום שמחתה בית אביה! לחייה המלאות כחשו והלבינו, ועיניה הגדולות והשחורות כאלו הגדילו והשחירו מבתחלה, צחוק שפתיה היפות חלף ואינו ותוגה חרישית לקחה מקומו, ותמונתה בלה כאלו הֻמכה מעט, כאלו עתקה בכל תלאותיה; אך כל אלה יתנו עוד לוית חן ותחנונים לה, ישפכו עליה רוח אהבה וענות צדק והמה יכללו יפיה, עד כי כל עין רואה תעידנה כי נעימה היא עתה מאז ותֹף עוד מאשר היתה.

"האין זאת סידאניע? אמרה צלה, אך תצמא הארץ למים וגשמי ברכה ישוקקוה, והאדמה אך שתתה ותרוה, ויכל הגשם ומטר לא יהיה עוד. אות שובא וברכה הוא, ועל דברת האכרים היודעים פשר, מאה שערים ימצאו בשנה הזאת. – לוא שאלני אדוני אותי, כי עתה לא יעצתיו למכור את נחלתו כיום".

"אבינה, אמרה סידאניע בצחוק קל, ולו אותי שאל לא יעצתיו גם אנכי כזאת, כי מי זה יערבני אשר תשארי אַת על מקומך אם ימכר הכפר לזרים ואני אנה אני באה אז? אך האם כלה ונחרצה היא כי ימכור אדונך את גן עדן זה?"

אירא פן כדבריך כן הוא , ומי יודע אם כבר לא נמכר לצמיתות, כי גם מביני דבר היו בזה ויתורו את הכפר ויערכו את ערכו במצות הקונה, ובלכתם הגידו לא כחדו כי גן עדן הארץ לפניהם וקונה מאֻשר – "

"ומי הוא המאושר הזה?" שאלה סידאניע.

"שמו לא ידעתי, ענתה צלה, אך זאת אדע כי בן עיר גדולה הוא, סוחר נכבד ועשיר גדול, וגם על כן נכון לבי בטוח, – כי איש כזה אשר הסכין בחיי העיר ובשאון המסחר והמונו, הוא לא יקנה לו נחלת שדה לשבת עליה לעבדה ולשמרה, כי אם על יד סוכנו יתננה, ואיפה ימצא לו בן משק לנחלתו חרוץ במלאכתו ואיש אמונים כהערמאן בעלי? – "

רוח קדים חרישית יכה גלים בשדי תבואות ועצי הגן ינודו, ינועו ראשם ויזוקו נטפי מים אל החלון אשר צלה וסידאניע עומדות עליו, וסידאניע שאפה רוח ותעצר ברעותה מסגור את החלון הפתוח. "אל נא צלה, אמרה, כי נטפי מים אלה ישיבו את נפשי העיפה ורוח חיים יפח באפי רוח קדים זה. ומה נעים החזון הזה לעיני! – יום סגריר לפנים, בעיר כי ירד גשם, חדר בחדר באתי להחבא כי מהתענוג ומֹרך יראתי הצג כף רגלי על ארץ גֻשׁמה ביום מטר, פן אטנף נעלי ושמלותי תרטבנה; לא כן אנכי עמדי היום, עת יזרמו מים עבות וקול יתנו שחקים, עת ירעם בשמים ה' וחצציו יתהלכו ארצה, עת ינהג בעוזו קדים וירקד כמו עגל יער, אז כהולך בחליל אתהלך תחת שמי ה', ולוא גם ארחץ הליכי במי ברכים וכל לבושי אנאלתי, כי ארחץ בנקיון נפשי והזכותי לבי, להביט מעללי אל אדיר ונאור ולהתבונן בנפלאותיו כי רבו, ושכחתי עניי ועמלי, ושכחתי נורי ומרודי ותלאותי לא אזכור. – האח צלה יקרה! ומה יקנא לבבי באשרך, בחבלך כי נפל לך בנעימים! את אמנם הֻטַלְתְ  ערומה למשברי מים ובערי ערים עלית מתהומות ואנכי? – מי זה לידי יתקע כי לא מחר אגרש מנוה שלום זה, כי לא מחר יאלצני אבי לשוב לבית אמי חרגתי, להשתעשע במוסרה הטוב ולהתענג בתוכחתה כי נעים, ומי זה יערבני כי לא עתה יכרו עלי חברים, ר' ופסי השדכן ואשת אבי הטובה למכרני בשלישית? – הה צלה נעימה! חבלי שאול ומכאוביו, חמת מלאכי זעם ושבט אפם ענות הנפש החוטאת בהשפטה, אנכי שבעתי כל אלה בחיים חיתי, ומדי אשת אבי היו לי באמור אלי כל היום: אַת היית בעוכרך ואַת הרסת את אשרך בידיך, כי את יוסף גרשת מפניך בגאותך ולאסור את אדמון אליך בעבותות אהבה לא תביני באולתך". – הפכך לא-אם! את יוסף גרשתי מפני באולתי, ואת אדמון שנאתי כי נבונותי, אבל ראש דברך אמת ומשפטך הקשה נצב לעולם, אנכי הייתי בעכרי ואנכי הרסתי את אשר בידי, ומה תקותי בחיים עוד? – אויה לי! – "

סידאניע נאנחה ותדום, אך דמעות עיניה ירדו על לחייה באין הפוגות, וצלה התבוננה בה ותחבקנה בזרועותיה ותשק לראשה ותלחצנו אל לבה באהבה. "סידאניע גברתי הטובה, הלא הבטחתיני, הלא נשבעת לי כי תנחמי, כי תשכחי ימים עברו ושנות ראית רעה לא תעלי על לבך, ועתה תחללי את שבועתך ומוצא שפתיך לא תשמורי, ותבכי ותתני את יגונך למשול בנפשך? אל נא סישאניע יקרה! – "

"כן הוא צלה יקירתי, ענתה העלמה הבוכיה, אך אם ימלאו העבים מים התצוי עליהם מהמטיר על הארץ מטר? ואיכה אצוה על דמעותי כי לא תזרומנה, ולבי מלא על כל גדותיו, ועיני מקור דמעה? – "

"ומה אחרית כל אלה? קראה צלה מנהמת לבה, אם תגעי בפצעיך לרגעים כי עתה לא ירפאו עד נצח! – "

"וגם אמנם לא ירפאו! נאנחה סידאניע, אך פתאם התעוררה ותתחמק מזרעות צלה ותמחה את דמעותיה מפניה ותאמר: לא, לא נאוה לבת עשרים לבכות כבת שלש, ואני בכיתי ואתאונן כמו ילד על כן בושתי וגם נכלמתי! ובאמנה מה זה ימריצני לשוב  למקום זה שבעתי רגז, אם לא את תגרשיני מהסתפח בנחלתך? והן את לא תשלחיני מפניך, הוסיפה בצחוק חן, אם לא אוסיף להעציבך בתאניה ואניה – או האם שגיתי צלה יקרה? – "

פני צלה הפיקו נחת לדברי סידאניע אלה ותפתח את שפתיה לענות חן ותחנונים, אך סידאניע שמה ידה על פיה ותשק לה על מצחה, ותמהר אל  חדרה, ותשפוך את לבה הנפעם והנענה, בנגינות עלי עוגבה, מנחמה בימי עניה ומרודה, ותנשא  נפשה בשירה, ותרומם מעפרות תבל ומצוקותיה, ואצבעותיה הקרו נעימות כהקיר ביד מימיה להשיב נפש שוקקה. –

 

טו.

צלה עודנה יושבת על חלון חדרה ותופרת, ואזנה תתענג על שיר סידאניע ומנגינותיה, והנה מרכבה מרקדה תסור אל החצר ואנשים שנים ממהרים לרדת ממנה. האנשים האלה היו עטופים באדרתם עד חצי פניהם, כי הגשם לא חדל ומטר נתך עוד ארצה, ובכל זאת עמדו על מקומם ולא מהרו הביתה, וצלה התבוננה בהם בעת חלונה ותרא כי יתמהו האנשים איש אל רעהו על צלצלי העוגב וקול המשוררת כעל דבר אשר לא פללו לשמוע במקום הזה ותבין כי אדוני הכפר המה, והיא לא ידעה אותם לפנים, ותמהר ותרץ לקראתם, אך היא טרם הקריבה והערמאן אישה נגש אליהם ויקדם פניהם ביראת כבוד.

"ומה זה נערמאן? שאל אחד מהם משתומם, הגם עוגב לך בבית? ומי זאת המשוררת אשר תשמיע בשיר קולה? האם אשתך החדשה היא אשר לקחת לך?"

"העוגב לאדוני הוא, ענה הערמאן וישתחוה, בין המון כלים ישנים מצאנוהו באחד מחדרי החצר הסגורים, והוא הרוס ונשחת מכלי, ותחמול עליו אשתי ותתנהו על יד אמן ויתקננו ויקומם הרסותיו, ועתה הוא כלי חמדה. אך הפורטת עליו לא אשתי היא, הוסיף בצחוק על שפתיו,  כי אשתי עומדת לפני אדוני בזה – " וצלה נגשה ותשתחוה ותאמר: "נערה צעירה לימים היא אשר משרתת הייתי בבית אבותיה בעיר, ותכבדני להתארח אתנו ימים אחדים, והיא תשיר ותפרוט על פי עוגב, כאשר הסכינה בביתה, כי בת נדיב היא. אבל למה זה תעמדו אדוני בחוץ להרטב ממי הגשם? יסור נא האדון אל ביתו אשר פניתי לו, וינפש מעמל דרכו, אשר בלי תפונה לא ערב לו כעת ביום סגריר וגשם מטר".

"כן דברת בתי, ענה אדון הכפר, האדון בן-יעקב, באמנה עיפים ויגעים אנו וגם רטוב אנכי עד שמלתי לעורי, אפס כי גם רעבים וצמאים אנחנו, הואילי אפוא בתי הטובה ומהרי להכין לנו לחם לאכול ותברכך נפשנו."

צלה מהרה אל ביתה כמצות אדונה והוא פנה אל האיש אשר בא בחברתו ויאמר: "וראה נא ידידי כי כמו על יום טוב באנו היום, הערמאן לקח לו אשה יפה ו טובה אשר זה עתה ראיתי אותה בפעם הראשונה ועליו להכין לנו משתה שמנים כביום חתונתו, ואף גם עלמה משוררת אתנו ויודעת נגן בעוגב, ומה אנחנו חסרים עוד! – אך הגד לנו הערמאן, הגם יפה היא העלמה או הנערה המשוררת הזאת?"

"כן הוא אדוני, ענה האיש, יפה היא כלבנה וטובה כמלאך אלהים, אבל עצובת רוח היא ותאנח לרגעים, כי אבד אשרה בענין רע – "

"על כן ננסה לנחמה ככל אשר לאל ידנו, צחק האדון בן-יעקב, ומה שם הנערה כי נדע, הערמאן?"

סידאניע ברזילי שמה, ענה הערמאן, ובת האדון שמואל ברזילי היא מעיר קקיא".

ברגע זה באו כלם הביתה, ובן-יעקב אשר אהב מהתלות דבר אל רעהו הצעיר אשר בא אתו בצחוק ובקול דממה: "זכור נא ידידי ואל תשכח את שם הנערה היפה ועצובת הרוח, כי הלא איש צעיר לימים אתה ועליך לנחמה ושמחה מיגונה, ומי יודע..."

ופני האיש הצעיר חורו כמות וקרסוליו מעדו ויחשוב לנפול אחורנית, אבל התאמץ ויתחזק על עמדו, ולמען הסתר את פניו מעין רואה, העביר את מטפחתו על מצחו כאלו ימחה את זעת אפיו בה, ויפן ויבקש את הערמאן לתת לו ולהאדון בן-יעקב חדר לבדם למען יחליפו את שמלותיהם הרטובות, ואך באו אל חדר אשר פתח להם הערמאן, וימהר האיש ויסגור הדלת אחריו, ויחזק בידי בן-יעקב ויתנפל לפניו עליו על הכסא וישאף רוח ויקרא: "לא,  לא אדע נפשי, לא אדע אם עד אני או חולם חלום אנכי! – האם אינני יוסף כספי מעיר ווראטנא, האם אינך אתה האדון בן-יעקב, ואם הכפר הזה איננו הכפר שדה-טוב אשר קניתי ממך בכסף מלא? לא, לא מקסם כזב היא, כי עיני יחזו, עפעפי יבחנו, ויהי כל אלה, ובכל זאת התולים עמדי, חזיונות תהו יהתלו בי ובהמרותם יתעה לבבי ורוחי נבוכה! ואיה איפה אנחנו? האם בכפר שדה-טוב, אדוני? – "

כן הוא, בכפר שדה-טוב, ענה בן-יעקב משתומם, אך מה זה היה לך ידידי? הלא בריא אולם היית בדרך, ועתה חלית פתאם ותדבר תהפוכות, ההסכן הסכנת להתחלות לפתע פתאם?"

"לא כן אדוני, לא פתאם חליתי, ענה יוסף ויאנח במרירות, זה שלש שנים חולה אנכי ודומם אשא וסבול את מחלתי האנושה כי אין תקוה לי להרפא ממנה; אבל לפתע פתאם נגעה בי עתה יד ה' ותקרע את סגור פצעי, וימקו חבירותי הישנות, על כן דברילעו. – השמעת אדוני את שם הנערה הפורטת על העוגב בבית זה? "סידאניע ברזילי", הה! הנערה הזאת היתה רוח חיי ונשמת אפי, הנערה הזאת היתה אהבתי הראשונה והאחרונה, הנערה הזאת היתה כלה יעודה לי, ובעודי שואף רוח בגדה ונושק צל צלמה, נתנה ידה לאחר ואותי מאסה ותשליכני, ותרמוס לארץ נפשי וחיי לעפר השכינה – –  התדע אפוא אדוני את חליי? –" יוסף הסתיר פניו בכפות שתי ידיו וידום בעצמת כאבו, אך אחרי החרישו רגעים מעטים  התגודד ויקפץ ממקומו ויאמר: "וסידאניע ברזילי זאת היא בביתי ובנחלתי, זאת אשר רק על כן קניתיה ממך אדוני, כי אמרתי אקיצה בה לחיים חדשים, כי בעבודה ועמל כפים אסיע כעץ את עניי ויגוני עם זכר העלמה האהובה והאיומה הזאת יחד מקרב לבבי הנדכה והנענה, ומה אעשה אפוא עתה? – הה, אברח ועין לא תשורני! –"

"אכן יפליא המקרה לצחק בך ידידי, ענה האדון בן-יעקב הנפעם ממשמע אזניו, אבל הלא איש אתה ולא לך ליאש את לבך ולאמר כי רק להתעולל בך מגמת פניו. הן השמעתני כיום כי עוד עזה אהבתך להעלמה הזאת אשר על דברת הערמאן בן משק ביתי "אבד אשרה בענין רע". ומי יודע אם לא אתה הוא האֹשר הזה אשר אבד לה, אם לא עליך תאבל נפשה, ואם לא למחיה שלחך אלהים הנה, להטיבכם גם שניכם באחריתכם. – כי יעצתי, זאת עשה – הן לא יכירך פה כל איש, וגם אנכי לא הזכרתי עוד את שמך בזה, השמר אפוא והשקט בחדרך למען לא תראך סידאניע וגם קרבתך לא תדע, ואנכי לשכנה אדרש ובאתי בדברים אתה וכמבלי משים אחקרנה ובחנתי את לבה, ולו גם דלתות נחשת לו ובריחי ברזל, אנכי אפתח סגורו ואבא אל מקדשו, ובלי תפונה אבינה אז לאחריתך ותהי לאל ידי להודיעך את משפטך אם לשבט או לחסד –"

לחסד לא אקוה, ענה יוסף ויאנח מרה, תושיה נדחה ממני ונפשי כבר נואשה מטיבה, ובכל זאת אודך אדוני על עצתך, ואם גם לא אראה לצרות לבבי תוצאות. אפס כי תשגה אדוני בחשבך כי אין מכיר אותי במקום הזה, אשת הערמאן הסוכן אשר שרתה בבית ברזילי בעיר קקרא תדעני, ורק כי הלטתי פני והסיבותים מנגדה בדברה אתנו, על כן לא תכירני. ואיכה אעשה כי לא תכירני האשה הזאת?

"כי עתה אל תצא מחדרך עד כי קראתיך, ענה בן-יעקב, ואנכי אצא לפעלי ומצאתי לי גם תואנה להרחיק אשת הערמאן מזה עד עת מצוא, או גם אביאנה בסודי, כאשר אמצא טוב ונכון לפני, אך בטח אלי ואני אעשה, – כי איש תככים אנכי וגם ניסיתי בכמו אלה, הוסיף בצחוק, גם אנכי אהבתי בימי חרפי, גם אנכי אהבתי ואתיפח על סמל אהבתי, אפס כי אנכי לא כמוך נואשתי ידידי, כי אם נלחמתי וגם יכלתי. – היה שלום אפוא עד שובי ותנחם ככל אשר תוכל –"

בן-יעקב הושיט את ידו ליוסף הנבוך ויצא, ויוסף סגר את הדלת אחריו.

 

טז.

האדון בן-יעקב יצא את חדר יוסף רעהו אל אחד החדרים הנשענים על ידו, והנה הערמאן מחכה לו וצלה עורכת שלחן מלא ברכת ה' ותיפהו בטוב טעם בשושני ריח ובפרחים מרהיבי עין, ובעשותה את מלאכתה בחפץ כפיה גם שפתותיה נעות וקולה ישמע, בהבהילה את אמהותיה העוזרות על ידה לטהר ולהחיש מעשיהן כי האורחים הנעלים רעבים וצמאים ועוד מעט יבוא אל הלחם–"

"סלח נא האדון! אמרה במבוכה קלה בראותה את בן-יעקב בא, לא קדמנו פניו כאשר יאתה, כי באמנה לפתע פתאם הואיל אדוני לבקר בהיכלו הפעם על כן אין נכון לנו; אבל יואל נא אדוני לסעד לבו, ותשבע בצחצחות נפשו באכלו רק מאשר לו, לחם שדהו, דנת נהרו, חמאת בקריו עם דבש יערו ופרי עצי גנו, הכל מאשר רק לאדוני ומאשר ברכו ה'. אין דבר אשר קנינו בכסף –"

"הטיבות אשר דברת בתי, ענה בן-יעקב, וגם אמנם כפלים לי להראות את נפשי טוב בנחלתי היום, כי לא הרבה אתענג עוד על מתת אלהים זאת פה. הן מכרתי את הכפר וכל אשר בו להאיש אשר בא הנה היום אתי –"

פני צלה קדרו במעט ותבט אל אישה אשר היה כאיש נדהם לשמוע הדברים האלה, ובן-יעקב הוסיף בצחוק ידידות: "נחמתי כי עשיתי, ולו ידעתי כי בעלת בית טובה ומשכלת לי בזה כמוך, כי עתה לא מכרתי את שדה-טוב בעד כל הון. – אך אל נא יפול לבכם עליכם, כי אדונכם החדש הוא איש יקר ונכבד מאד והוא על כפים ישאכם אם תחפצו להשאר אתו, כי עתה על נחלתי החדשה תשבו, כי כפר גדול וטוב מכפר שדה-טוב קניתי לי גם אנכי, אפס כי במכרי את הכפר לו הבטחתיו על דברתי כי לא אוליך אתכם מזה בחזקה, כי בן עיר הוא כמוני אני, וכמוני לא יודע גם הוא בין ימינו לשמאלו בכל עבודה אשר בשדה, על כן איש יודע ומבין דבר, כביר כח ידים ונאמן רוח דרוש לו לחפצו – –"

הערמאן ואשתו הודו לאדונם חסדו ונדבת פיו והוא החל לעשות מלאכתו בסכין ומזלג ובאכלו בתאות נפש שחק מטוב לב ויאמר: "אדונכם החדש רך וענוג הוא  ומפונק מנוער, ועתה יישן שנת תמימים, עיף ויגע מעמל דרכו הנה. – יישן לו ולא נעירנו עד אם נשמידה את כל הכבודה הזאת אשר לפנינו, אך שבו נא אלי גם אתם ונאכלה ונשתעה יחדו".

"כמתותך אדוני", השיבה צלה, ותשב את אישה אל השלחן ויאכלו וישיחו את אדונם יחד, וכטוב לב בן-יעקב עליו ויקשב פתאם קשב ויאמר כמתפלא: "המנגנת היפה כבר חדלה מפרוט על פי עוגבה ואנחנו שכחנוה כמת מלב,, אך האם לא תוכל לקדם את פני האורחים כמשפט לנערה משכלת כמוה?"

בא תבא אל נכון, השיבה צלה, ועוד מעט מזער והצגתיה לפני אדוני, כי זה עתה שלחה לראות אם כלינו לאכול".

"אם כלינו לאכול, שנה בן-יעקב בלעד, האם יראה היא לנפשה פן נלחצנה לאכול אתנו? – אין זאת כי אם בת מלכי מצרים היא ותועבה לה לאכול את העבדים להם! – אך הלא כבר אכלנו ושבענו, צוי אפוא צלה והסיעו את הכלים הריקים ובת מלך – –"

עוד המלין על שפתי בן-יעקב וסידאניע באה אל החדר, ובעוד רגעים מעטים הראה לדעת, כי אם ליופי ולחן טוב, באמנה בת מלך היא, וגם אמנם לא בת פרעה מלך מצרים – – – –

"ובכל זאת, אמר בן-יעקב אחרי אשר נדבר את סידאניע כחצי שעה וגם עלה בידו להשיחה ולדובב את שפתיה היפות כחפצו, ובכל זאת נפלאת היא בעיני גברתי, כי יעזבו בעלי הכסף את בתיהם בערי מושבותם וילכו לנוע בכפרים. – יום או יומים הן ינעם גם לי להתהלך בשדה  ויער, לשתות חלב צאן ולראות שור בחרשו או בדישו, אבל שבוע ושבועים וגם יחר ימים?! – הן ישכח פה האיש את שפתו וגם יאלם דומיה, אם לא ילמוד לדעת שריקות עדרים ולהבין שיחות חיות ועופות, לדבר בם בשבתו ובקומו –"

"ולוא באמנה שכחו האנשים את שפתם, שפת מרמה ואון, השיבה סידאניע בצחוק  קל על שפתיה היפות, ולוא שאלו בהמות ותורם ועוף השמים ספר להם כי עתה הטיבו דרכם ויאשרו בארץ".

"לא, כי עתה בהמה היו להם! ענה בן-יעקב גם הוא בצחוק, ובמה זה יאלפונו בהמות וחיתו ארץ להיטיב דרכנו? האמנם נלמד תם  וישר מחתול, צניעות וענוה מתרנגול ודרך תבונות מחמור על אבוסו? או כמה המה בתי החולים אשר בנה הנמר לבני מינו, וכמה המה בתי הספר אשר בנה ליש לבני לביא? – לא כן שרתי, "שאל נא בהמות ותורך" הורה גבר מוכה ומעונה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, "ואיש רעים להתרועע ואיש יחד פני רעהו" הורה גבר חכם מכל אדם, שלמה בן דוד מלך ישראל, ואני פי מלך שמור."

"אבל פה חנף ופה מרמה, אמרה סידאניע, האם לא ירעו ולא ישחיתו מכל חיתו טרף יחד?"

"סלחי לי שרתי אם אומר לך כי אמרי נואש אלה רק על שפתי תעלולי מליצים יכונו, ענה בן-יעקב, ואולם פה חנף ומרמה יסכרו ביד חרוצים, ותמת גבר ותכונתו תנצרנו ותהי עליו סתרה. – חרדת אדם היא תתן מוקש, ואולתו היא תסלף דרכו, אך מה לנו ולאוילים? אנחנו רק נחכמה ולמה זה נירא רע?"

"אדוני ישען על בינתו מאד, נאנחה סידאניע, אין זאת כי אם לא נסית ברעה ועמל ואין לא מצאוך מאודך על כן תבטח ולא תפחד, אך אנכי אחרת ראיתי בחלדי; ראיתי פה  חנף ישחית ויתעב עלילה, ראיתי לשון רכה מנפש ועד בשר תכלה, וראיתי גם מקרי החיים ופגעיהם ישתרכו יעלו עד צואר, ואין חכמה ואין עצה להנצל מפה יוקשים – על כן לא אפגע אדם –"

בן-יעקב התבונן כי ארבות רגשות העלמה החלו להתפתח, ויעמד את פניו ויהי כלא משים, ובהעבירו את אצבעותיו בין תלתלי שערו הנחפה בכסף שיבה, הניא את ראשו ואמר: "הביטו נא וראו! זקן אין אונים כמוני ישבח את החיים, יאהב בהמון ויאמין בטובה, ועלמה יפה ו צעירה כמוך שרתי, אשר עטיניה מלא עוד חלב אמה ושר עלומים כֻּלָהּ, היא תשנא תבל ואדם עליה ותראה אך חתת ותפונה?! – אבל דור תהפוכות דור דעה זה, רבות ילמדו הצעירים עתה מאז, רבות ידעו ורבות יבינו, אך  לצאת לקראת נשק במלחמות החיים ברוח נכון ונפש שוקטה, זאת לא ילמדו ולא יבינו היום, ועל כן לצל צרה יברחו, ולשאה מרחוק נראה להם ישליכו נשקם מיד, ומשל בפי עצלים פתגם בפיהם סלה: "אין חכמה ואין עצה להנצל מפה יוקשים" ואולם יש חכמה ויש עצה ורק לה אין, בתי! – לא עליך נשאתי את המשל הזה שרתי, חלילה לי מכֶּסֶל, מהרשיע עלמה רכה וענוגה כי אזלת ידה להלחם נגד פגעי החיים או נגד רכסי בן עולה אשר יעגנה, ואנכי לא אדע שרש דבר נמצא בה – אבל אשר ראיתי אספרה למען תראי ונוכחת כי אמנם משפטי צדק, ותפונה והתיאש חטאת אולת  ורעה רבה".

עיני סדאניע קדרו ובן-יעקב נשען על כסאהו בהשקט ובבטחה ויבער אש באחד מגלומי עלי המרורים אשר הציגה עתה צלה לפניו בכלי, ויעל עשנו ויספר:

 

יז.

"זה ארבע או חמש שנים היו לי מהלכים בבית סוחר נכבד בעיר ווראטנא, שלמון כספי שמו – פני סידאניע האדימו כתולע וישובו ויחויר ורגע וילבינו כשיר, וצלה ואישה השתוממו ויחרדו תחתם, אך בן-יעקב לא התבונן על כל אלה וידבר דבריו בנחת ובאין אונס – בביתו ראיתי עלם חמודות, יפה תאר ואיש מראה עושה במלאכת אביו בדעת ובכשרון וחרוץ במסחרו כאחד הסוחרים הנבונים אשר ידעתי. התענגתי על העלם הזה ואבקש קרבתו ובא בדברים אתו, וכאשר הוספתי להכירו כן גדלה אהבתי אליו, על ישרת לבו וטוב טעמו, ענות רוחו ותבונת כפיו, ואקנא באביו על בן יקיר זה, אשר אמנם גם הוא ידע את ערכו ויאהבו כנפשו. – העלמה העניה נסתה לקום, כי חשבה לברוח ולהסתר ממדקרות חרב אלה אשר פגעו בלבה הנענה, אך רגליה בגדו בה ויצוריה יחד היו לאבן ולא יכלה למוש ממקומה, ובן-יעקב הוסיף ויספר: כשבועות שנים ישבתי אז בווראטנא, והאמת אגיש לך שרתי, כי גם כאשר כליתי את מעשי בעיר ההיא אחרתי שם עוד ימים אחדים, כי נעמה לי מאד חברת האנשים היקרים בבית שלמון הנדיב, ואף כי חברת בנו הנחמד, אשר הוספתי אהבתו יום יום עד כי כמעט לא יכלתי להפרד מעמו. – ובכל זאת, בשובי אל עירי ואל מלאכתי בביתי ודבר לא היה לי בווראטנא, השכיחו המון עניני וטרדותי לאט לאט את בית שלמון מלבי וגם את עלם חמדות זה לא זכרתי עוד. ככה נפגוש בדרכנו עלי חלד בהמון אישים ומקרים לטובה ולרעה, לענג ולנגע, וגלי החיים ישטפום וימחו גם זכר למו. – אך עתה שמעי נא שרתי ותתפלאי והשתוממי. לפני ימים אחדים הובילונו רגלי שנית לעיר ווראטנא ולבית שלמון ידידי בדבר מקנה וקנין, והנה הכל על מכונו במקום הזה, הבית הומה עוד מהמון אדם ועבודה רבה וכסף תועפות לו מכל עברים, הזקן עובד עבודתו באמונה, ויוסף, – הוא שם עלם חמדות, ילד שעשועים מלפנים – יוסף הוא המוציא והמביא כאז כן עתה, אבל הוא היה לאחר, ומנו ועד נפש יחד! העלם הזקין בלא עתו ויהי לאיש בלא יומו, פניו נפלו וידלו ועיניו העמיקו שבת, צחוק שפתיו חלף הלך ועצב תמרורים לקחו מקומו, ותחת ששון עלומים רוח כהה שפוך עליו כלו. האמלל הזה חולה הוא חלי כבד ואנוש, ומחלתו העזה אשר תינק את לשד חיתו זה ימים ושנים, היא אהבתו לעלמה אשר יעדה לו והיא לא אהבתהו ותפר בריתו אתו". "אויה!" צעקה סידאניע  מערת לבה אשר חשב להשבר, אך ברגע זה עצם בן-יעקב את עיניו ויעצור ברוחו ויזורר בחזקה פעמים אחדות, ובכן לא התבונן בו איש כי שמע את צעקת העלמה וראה ברעתה, והוא מחה את שער שפמו ויאמר: "התעטשתי על דבר אמת" כי באמת חולה האיש הזה מאד ואסונו עוד יגדל שבעתים כי ימאן להרפא, ימאן להלחם נגד אהבתו זאת אשר תצמיתנו, ונפשו מאנה להנחם, ואם לא אפוא הוא הדבר אשר דברתי? – האמלל הזה השליך נשקו מיד וכפתגם על שפתיו: "אין חכמה ואין עצה ואין תחבולה" יכרע תחתיו ולא יעמוד, ואהבת עלמה אשר אולי לא תשוה גם באחת מאנחותיו פעלה כל זאת, ואל לא השחוק הוא שרתי? –"

עתה לא יכלה סידאניע להתאפק עוד, ותספוק כפיה ותפול על הכסא אחורנית ותקרא: "אכן שחוק הוא אדוני, אבל שחוק נורא ואיום, שחוק קורע לב ונפש, שחוק אל נקמות על הנפש החוטאת בהאבקה עם כל מצרי שאול יחד. – אויה לי! נחלה מכתי מנשוא!" הוסיפה בקול כחולה כי שם כאבה הנורא מחנק לנפשה, ותדום ותתנפל על זרועות רעותה הנמוגה אשר חבקה ותנשק לה באהכה ותחנונים, אפס כי גם היא החרישה בעצמת מצוקותיה ותאלם דומיה בראותה בצרת נפש גברתה ולא יכלה להושיע לה, וגם הערמאן הגבור ישב דומם כאבן בהביטו במגינת לבו על המהפכה הנוראה אשר הפך אדוניו היום, ותהי דממת מות בחדר, ותשמע רק אנחת תמרורים חרישית, עד כי גם בן-יעקב התפלץ ממראה עיניו וממשמע אזניו ויירא ויצר לו כי לא ראה תוצאות למבוכה זאת. – והנה סידאניע התאוששה פתאם ותקפץ ממקומה ותקרא: "לא! לא אשתה אותו לנטפיה, אבל אשתה אמצה פעם אחת את כוס התרעלה הזאת ויהי מה, אדברה ואנוע יחד! אנכי הנפש החוטאת הזאת, אנכי חמסתי את נפש יוסף האמלל, אבל גם את נפשי אני חמסתי וגם בעצמותי שלחתי רצח, כי אויה! – פני הנערה נעוו מכאב לבה הסוער להפיצה, שפתותי רעדו ותדבר רתת: כי... גם אנכי... אהבתי,,, אהבתי ורגשות לבי זרו לי... אהבתי את יוסף ולא ידעתי נפשי, גרשתי מפני באולתי ולא ידעתי כי יקר היה לי מחיים... ואחרי הודעי, אויה לי! אחרי הודעי נפקחו עיני ואראה כי רמסתי את אשרי ברגל גאוה, וירמוס לארץ נפשי אליל תהו ואון אשר בחרתי בו לבשתי ולכלמתי... ועתה צחקה נא אדוני אם תוכל! – – אבל מה זאת עשיתי! קראה פתאם בחרדה גדולה, כי נחמה על אשר נחפשו תעלומותיה ומצפוני לבבה לפני איש זר, ותתחלחל ותכסה את פניה בכפות שתי ידיה ותבך ותמרר בבכי, אך כאשר נזלו דמעות עיניה  ותזרמנה, כן שקעה אש כאבה הקודחת בקרבה וכן הוקל לנפשה מכבד משאה, ורוח לה מעט, ורוחה שבה לאט לאט למנוחתה, ותבט בפני בן-יעקב בעינים מפיקות חמלה ותחנונים, ותשאף רוח ותאמר: הן השברתי קדרתי ונפצתי ככלי יוצר מדבריך אדוני אשר השמעתני על דבר יוסף, ובכל זאת תחוש לה נפשי כי רוח לה מעט בתתי תודה ובשפכי את מרי שיחי באזניך, וגם נכון לבי בטוח כי תשמור סוד זה אשר דלית מקרב לב נערה עניה ולא תגלה רעתה ואסונה בקהל, ואם רק למען יוסף רעך אשר אהבת, – כי איש חמדות ישר באדם זה, ישכח באחרונה את הנערה האמללה אשר כדבריך אדוני אמנם לא תשוה גם באחת מאנחותיו, וינחם אחריה בזרועות אשה טובה, מתת אלהים אשר יפיל חבלו בנעימים כבור נפשו לנגד עינין, ואנכי – אנכי אדענו מאֻשר בארץ ותהי זאת נחמתי בעניי, בשאתי את גורלי המר בדומיה, ולמה זה ידע יוסף כי אגוע בעין חטאתי ונפשו הזכה תאבל על מוסר אולתי כי נורא?" –

"אבל מדוע זה תרשיעי את נפשך גברתי היקרה? התחננה צלה בנשקה את ידי סידאניע באהבה, ומדוע זה תטפלי עליך עון אשמה, ואַת רק שגית שגגת נעורים כי לא ידעת להזהר עוד ואלהים העביר גם שגגתך זאת וימנעך מבא בידי איש און אשר הטעה את לבך רגע, ועתה הלא כבודך חדש עמך וגם ידיך לא אסורות, ומדוע זה תהמי ותשתוחחי כאלו היית בכל רע?" –

"ואנכי רק אחת אשאלך, ענה עתה בן-יעקב, לו היה עתה יוסף בזה, וישמע את מדברך הנאוה וידע את הגות רוחך הטובה, לוא ראה את דמעות עיניך הנובעות ממקור טהור כמעין לא אכזיו, לוא היתה כזאת?" –

"לו היתה כזאת, החליטה סידאניע, כי עתה אמרתי לקירות ביתי: נפלו עלי וכסוני; ולאדמה: פתחי את פיך ובלעיני בשאול חיים!" –

"טוב דברת שרתי, ענה בן-יעקב, אך לו לא נפלו קירות ביתך כמצותיך ורק יוסף התפלל לרגליך עתה, ותחת האדמה אשר לא האזינה לך, לוא פתח יוסף את פיו, ואף לא לבלעך כשאול חיים, כי אם לסלוח לך ולשפוך את נפשו לפניך בשבוע שבועות אהבת עולמים שנית, ולו זה עתה נפתחו דלתות החדר הזה ויוסף כספי ביענים כלות ובכפים פרושות –"

"רב לך! קראה סידאניע בגאות אשה משכלת ותמימת דרך עלן גבר לא ישרה נפשו בו, אם נעים לאדוני לענות נפש עלמה בחנפי לעגי מעוג, כי עתה אתפלא על ישר לבו וחכמתו אך אל נא ישוב יתפלא בי לנסותני בחדות כי לא אדע להשיבו עוד דבר. השתחויתי!" הוסיפה סידאניע ותשתחוה ותקם לצאת; אך בן-יעקב מהר ממקומו ויעמד לפניה ויחזק בשתי ידיה ויאמר: "אל נא שרתי, אל נא תתניני לפני בן בליעל אכזרי ורע לב; הן כביר אני מאביך ימים וחמדתי לצון לי באחד הנערים השובבים? – לא כן בתי, אבל באשר ובאשר יוסף אלוף נעוריך השבעתיך, שמעיני עוד רגע וידעת צדקי בי, כי לא כליתי עוד את דברי על דבר יוסף". סידאניע נסתה להחלץ ולהתחמק ממנו, אך בן יעקב עצר אותה בחזקה וידבר בקצר רוח ונפש נפעמה מאד: "כמוך שרתי חשב גם יוסף בכעסו והותו, כמוך מאס גם הוא עיר והמונה, כמוך לא חשב רעים ובחברת אדם לא בחר, ויבחר להתבודד כמוך שרתי בשדה ויער, והנה הביטו והתמהו תמהו על היד הגדולה והנעלמה אשר תמשול גם במערכי לב איש גם במצעדי רגליו, בנפש ובבשר יחדיו! שניכם נפגשתם בהגיוני לבבכם להדאיב את נפשכם ביגון ותוגה ומכאובים רבים, שניכם לא האמנתם בטוב עוד ותאמרו נואש לכל תקוה ותוחלת, שניכם שנאתם שאון עלזים, חברת רעים להתרועע, ותבחרו שבת בדד לשכוח ולהשכח, ושניכם אל מקום אחר הובילו רגליכם אתכם היום, למרות חפצכם ומבלי אשר ידעתם כל מאומה. – יוסף כספי, שרתי, הוסיף בהרימו קולו ובהניפו את ידו אל החדר אשר יוסף בו, יוסף חתנך האמלל אתנו היום בזה!" – – –

"הה אלי!" קראה סידאניע בבהלה גדולה וצלה ואישה קפצו ממקומם ויחרדו וינועו וידמו כמו אבן, כי יוסף נדחף עתה מחדרו כחץ מקשת ויעמד לפניהם בפתע פתאם, וברגע זה מעדו קרסלי סידאניע ופעמיה נמוטו ותנוד ותנוע ותפול בזרעות מחמל נפשה הפרושות. – "אמותה הפעם!" התיפחה העלמה בלב נשבר לרסיסים.

"לא, כי לתחיה תשובי הפעם תשובי תחייני גם אותי, סידאניע רוח חיי ונשמת נשמתי!" ענה יוסף באמונת אמן ואהבה רבה, ויפול על צוארה ויבך וגם היא בכתה על צואריו, ומלאכי שלום ואהבה צחקו וירונו מטוב לב...

 

 

יח.

סידאניע היתה לאשה ליוסף כספי אדון הכפר שדה-טוב כדת משה וישראל, וכדת הסופרים הטובים והישרים בלבותיהם אשר לא ירצחו נפשות יצורי דמיונם ולא יתנו אותם ל ראות שחת, כי אם יגדלום לתורה ולחפה ולמעשים טובים. הכפר שדה-טוב הוא כגן עדן מקדם לפני הנאהבים והנעימים, כי ינוחו בו מעמלם ורגזם אשר שבעו למדי בשנות ראו רעה, וצלה ואישה, המה השליטים בגן עדן זה, המה המושלים בכל אשר בו, ועל פיהם ישק כל בית אדוניה אשר חוג שמים יתהלכו באהבתם ואשרם. – האדון בן-יעקב נסע וישב אל ביתו שמח וטוב לב על התשועה הגדולה אשר היתה על ידו לנפשות נוגות, ויבטח את יוסף ואת אשתו היפה לשוב אליהם ולשמוח אתם שנית כעת חיה, לעת תחבוק סידאניע בן או בת, – ור' שמואל ברזילי יאשר עתה בארץ, כי בחוץ ישבע שמחות מבתו ומחתנו המאשרים, ובבית שלום ושלוה לו גם מאשתו הטובה אשר השלמה היום גם לסידאניע גם לצלה. במלאת ספקה להוציא את בתה חרגתה מביתה ולהשתרר בו לבדה ככל אות נפשה, וגם את גיסו ר' ברוך ספיר, אשר מיום בֹא בברית את אדמון שנוא נפשו, לא הרהיב עז בנפשו לשאת פניו אליו ואף הוא לא יכל דברו לשלום, גם אתו יתרועע עתה כמלפנים, וכמשפט לאנשים אחים כמהם... שלום אפוא לבית ברזילי בעיר קקרע  ולבית כספי בכפר שדה-טוב מכל עברים מסביב...

וקארל אדמון?

קארל אדמון איננו עוד את אשר היה יהיה בקרב ימים "בלי ספק" על דברת ר' ופסי השדכן, איננו עוד לא שר  ולא קצין, לא יועץ ולא שופט, אף לא אדוואקאט ולא דאקטאר, אבל כאז כן עתה הנהו סופר בבית המשפט בשכר שלש מאות כסף לשנה וגאותו וגאנו כמושל שגבורתו עולם, כאז גם עתה, הנהו לוה על מנת לשלם בכסף אשתו היהודיה ויתקצף על ישראל כלו כי גוי כילי ונבל הוא, וכאז גם עתה ירדוף אחרי אשה מבנות גוי כילי זה, בעצת "אמאר העברי" ובעזרתו. –

נאות אולת לא תכלה לנצל ואשת כסילות לא תחדל מקרב הארץ, ובכן ימצא לו גם קארל אדמון אשה אשר תשוה בו, – נגע וקלון יפגשו ור' ופסי השדכן ישחק.–

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה