_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הדבוק

או

שני חתולים בשק אחד.

מרדכי דוד ברנדשטטר

לתוכן הענינים

 

 א.

הצדיק מרַקשָׁוא.

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה כל נביא וחוזה.  ומה שלא ראה דוד מלך ישראל במלכותו ראיתי אנכי בימי חיי הבלי;  ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

גדול היה כבוד הצדיק מרַקשָׁוא ותפארתו רבה מאד, אך רב מכבודו ותפארתו גם יחד, היה הונו ורכושו וקנינו.  ביתו היה כהיכל שרים בנוי לתלפיות ומלא כל שכיות החמדה, צביו וכרכרותיו כמרכבות רוזנים, וסוסיו יכלו להתחרות את אבירי ערב אשר בארות מלך, ואת כל החיל הגדול הזה עשה לו הצדיק – בתפלתו. 

והצדיק לא התפלל מעודו לא בעדו ולא בעד ביתו, חלילה לו מעשות כדבר הזה.  זו כחו הקדיש רק לאלהו ולישראל בחירו אשר באהבתם ישגה תמיד.  בצרתם לו צר ובאהבתו וחמלתו ירבה תחנה ותפלה לחלצם ממצר, ובשמחתם יגדל ששונו ויעתר אל אלהים ויענהו וטובם יחיל לעולם.  – כי יקח איש אשה ויברך הצדיק את אגודתם ונתן גם הריון להאשה וילדו בנים ובנות, ככל אשר תשאל לה נפשם;  וכי ישלח איש את אשתו, ויברך הצדיק את ספר כריתותיה, ולבה נכון בטוח כי אחר כבוֹד תלקח אחר גרושיה.  כי ימוך אחד מאנשיו ומטה ידו, כי לא יחדל אביון גם מקרב חסידיו, ופנה האיש הזה אל צדיקו, והצדיק יפנה למעלה, והנה שפעת ברכה והצלחה יורדת מגבוהים ולעני ומחסור אין זכר עוד.  – כי יחלה איש ונפל למשכב או אשה כי תחלש ותאנש, ויתפלל הצדיק ויפדה את נפשם מרדת שחת וחיתם באור תראה.  איש או אשה כי תהי עליהם רוח רעה וישתגעו, ורפא הצדיק את הנפש החוטאת אשר דבקה בה ויתקִננה וגרש את הדבוק אשר בא בקרבם ושבו וחיו כבתחלה.  – רעב כי יהיה, חרב כי תעבור בארץ, דבר באפל כי יהלך, והצדיק יתן אמר והנה שובע גדול בכל ארץ ממשלתו, החרב תשוב לנדנה, מלאך המשחית יאסוף ידו, והמגפה נעצרה.  – וישראל גוי נכסף יכיר וידע את כל הטובה הגדולה אשר יעשה אתם מרחמם זה, ואת אשר ימסור נפשו ומאדו עליהם בכל עת ובכל שעה, ויביאו לו בני ישראל מנחה, איש איש כאשר תשיג ידו, מן הגרה האחרונה אשר בכיסם עד הנזמים אשר באזני נשיהם, וצדיק יקח ולא יחשוך, יקבל ברחמים וברצון קרבן עשיר ועני יחדו, לא יבקר ולא יבדל, כי צדיק וקדוש הוא.  ככה חי הצדיק על תפלתו ועל עבודתו שקט ושאנן ברקשוא עיר מלכותו ויזכה לשני שלחנות הוא וביתו ובניו אתו.  לא הכלימו אדם מעולם וגם הוא לא הכלים אדם בארץ, אין שטן ואין פגע רע ואין פוצה פה ומצפצף, כי גם האפיקורסים האחדים אשר נמצאו בעיר, גם אתם התהלך הצדיק בשלום ובמישור.  הדאקטאר יאַקוב חלקלק היה רופא ביתו והצדיק קרא לו בלשון חִבה "ר' יעֶקלי שלי" וישלח לו את החולים והחולות אשר ירפא בתפלתו, למען יחזקם הוא ברפואותיו;  – סופר הקהל יוסלי בריהק, היה ה"כל וכל" בחצר הצדיק, איש עצתם של בניו וחתניו ואיש סודן של בנותיו וכלותיו;  והאיש מרדכי בעל חשבון המלמד בבית הגביר, אשר רננו עליו כי טינא בלבו ומהלכים לו הרבה בחדר המבשלות אשר לאדוניו ועם סופר הקהל יעשה חוזה, גם אותו לא יריב הצדיק, וגם יקרבהו בימין צדקו בכל עת מצוא.  ואף כי בני עולה אלה ילעגו להצדיק בפניו, יהתלו בחסידיו ויבוזו להם וגם ינבלו לפעמים את פיהם שלא כהוגן באזני הצדיק, אך הצדיק בענותנותו הגדולה לא יכעס עליהם ולא יכהה בהם ויאמר כי נשמותיהם של אלה הנה מעולם הלצון על כן התוליהם ישעשעו נפשו, כי סוף סוף הלא גם המה ממקדש המה יוצאים, מאחד העולמות העליונים, מעולם הלצון, כאמור. 

ובכן שלום היה להצדיק מכל עברים מסביב,

עד שקפץ עליו רגזו של דודו אחי אביו.

 

ב.

הצדיק מהבליהב.

דודו זה גם הוא היה צדיק מושל ביראת אלהים ובירת מלכותו היתה העיר הבליהב, קרן בן שמן בקצה ארץ גאליציען המזרחית, מלכות הצדיק הזה לא נגעה במלכות צדיקנו מרקשוא אפילו כחוט השערה ודבר לא היה להצדיק ר' בערינא עם בן אחיו, כי גם אותו ברך אלהים בעשר וברכוש ובצאן אדם אשר פרו וישרצו וירבו ויעצמו מיום ליום, על כן לא רעה עינו בשאר בשרו היושב על כסא אבותיו בעיר מכורתו לבטח.  – ויהי היום ויסת השטן את שרי המדינה ויבנו את מסלת הברזל עד גבול ארץ רוסיא ותעבור המסלה גם בעיר הבליהב.  אז הגיעו ימים אשר אין חפץ בהם להצדיק.  כי מכונת הקיטור, בת הסטרא אחרא והקליפה, גברה בעונותינו הרבים על הקדושה, במשפטה, ותביא אתה לבקרים אשכנזים, צרפתים ואנגלים, אנשים רעים וחטאים מכל ארצות הגוים אשר מעבר לים ומתחת להרי החשך, והמה מדי עברם בעיר הבליהב, נטעו שמה זמורות זר, דעות נפסדות ומחשבות זרות והרהורים רעים ותתרבה האפיקורסית והחסידות נתמעטה, ותמעט גם הכנסת הצדיק ותלך הלך וחסור מיום ליום, עד כי חדלה כמעט, ארבות השמים נסגרו וצנורות השפע נתקלקלו, וההוצאה מרובה, כי אביוני החסידים, המה "היושבים", מלחכי פינכי ומיחמי תנורי, המה דבקו בהצדיק כבתחלה ויאכלוהו בכל פה כבראשונה בהיות לכסף מוצא.  וידל הצדיק מאד וירא כי ברע הוא. 

"ומה אנחנו יושבים פה עד מתנו?  דבר הגבאי ר' בירך אל צדיקו לאמר, בעלי הכסף נמוגו ואינם, פדיון ומנחה לא ראינו בעינינו זה כמה, המן הנבלות הסרוחות האלה, החסידים הבאים בשביל יראת שמים, נחיה?  ומדוע לא יעשה הצדיק דבר לקדם פני הרעה?"

"לקדם פני הרעה כבר עברה העת, כי עד צואר הגיעה ואין מעמד, ענה הצדיק ויאנח מרה, כיסי ריק ואין בו וגם כלי כספי וזהבי כבר נתנו בעבוט, ואם לא ירחמו עלי משמים, כי עתה גם הנזמים אשר באזני הרבנית יסבו חלילה בית נושה, והרבנית תחיה קוראת הב!  הב!  בלי חשך, העלובה הזאת תדמה בנפשה כי כסף תועפות לי כמאז ומקדם.  הה, מר לי ממך ר' בירך!"

"אבל מאנחותיך רבי לא אפרנס אנכי את אשתי ואת בנַי, דבר הגבאי רתת, ואם תוחיל עד אשר ירחמו מן השמים, וגועת גם אתה גם אשתך ברעב.  ואך אם צר כחך ותשועה רחקה ממך, הרף ממני ואלכה לנפשי, כי למה זה אשמור מזזות ביתך ואין שוקר עליהם עוד.  – "

"אדרבה, עוץ נא אתה ר' בירך עצה, ענה הצדיק תחנונים, הן נבון וחכם אתה, אולי חכמתך תעמוד לנו ונוָשעה."

"מכונת הקיטור, ימח שמה וזכרה, אך היא היתה בעוכרינו ונגדה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה!  ענה הגבאי, אך מי אשם בדבר אם לא אתם הצדיקים בעצמכם?  לו הייתם צדיקים אמתים כדבעי, כי אז לא הפיקו הרשעים את זממם זה לסול מסלות של ברזל ולהוביל אפיקורסות וכפירה מקצות ארץ במרכבות קיטור ורוח סערה.  מדוע לא הצליח מעשה שטן כזה בימי הבעש"ט ז"ל?  האם לא היה אז ברזל בעולם?  אם פחם ועצים לא היה בימיו?  אבל הצדיקים הראשונים עשו מה שעשו לבלי תת את הקליפה לגבר חילים, ובכן נטעו המה ע"י קפיצות הדרך מקצה תבל ועד קצה ברגע אחד והאפיקורסים ראו ותכסם בושה, ועתה בעונותיכם הרבים יסעו האפיקורסים ע"י קפיצות הדרך ואתם תשכבו בבשתכם ולא תזוזו ממקומכם.  אתם בעצמכם אשמים בדבר, ואנכי אחת דברתי:  בעיר אשר מכונת הקיטור עוברת בה לא תכון אתה וממשלתך עוד.  – "

"ואנה מפניה נברח?  נאנח הצדיק, כי אמרתי אשוב למולדתי ולעיר מגורי אבותי ואבות אבותי, הקדושים, והנה בן אחי, הצדיק ר' יקטן, יגור שמה זה כמה – "

"ומה בכך?  החליט הגבאי ממנו, העיר רקשוא נשכחה היא מני רגל האפיקורסים, לא יעבור בה טמא ומסלת הברזל לא תבוא בגבולה, המלט נא שמה ונושענו."

ובן אחי הצדיק מה יענה ויאמר?  או האם לא תדע ר' בירך גורל שני חתולים בשק אחד מה הוא?"  שאל הצדיק בצחוק מר.

"גורל שני חתולים בשק אחד מה הוא?  שנה הגבאי, שמעה רבי ואגדך, החתול הזקן והרגיל ילחם בהצעיר והחלש ממנו ויגרשנו מגבולו והוא יקח עמדתו וישאר על מקומו לבדו – וגם אתה רבי זקן ורגיל, ואם לא תטמון יד בצלחת, והאכלתיך את נחלת אביך בעיר רקשוא, ובן אחיך הצעיר יבקש לו מנוח אשר ייטב לו."

"יעצת בשת לנפשי ר' בירך, נאנח הצדיק, אתה אומר אלי לצאת למלחמה על בן אחי ולקפח את פרנסתו ביד חזקה.  ומה יאמרו הבריות?  – "

"אל תצדק הרבה ואל תהיה סכל, קרא הגבאי בלעג, וגם לאשר יאמרו הבריות אל תשים את לבך.  אם חפץ חיים אתה כי עתה לכה אחרי ובטח בי ואנכי אעשה, ואם לא, השען אל בינתך אתה, השתקע פה במקומך ומכור את שמלתך הלבנה ואת כסא קדשך תנה בלחם למען לא תגוע גם אתה גם כל אשר לך ברעב – בחר לך רבי!"

והצדיק נאנח במרירות וישא למרום עינים,

וילך אחרי הגבאי כי בחר בחיים.

 

ג.

ויסעו מהבליהב ויחנו ברקשוא.

ויסע הצדיק וילך.  הנסיעה הזאת היתה ברב עם ובהדרת מלך.  עם כל בניו ובני בניו ועם כל בני ביתו הזכרים נסע הצדיק וגם כל חסידיו "היושבים" הלכו אתו ומקצותם בחר לו ר' בירך הגבאי ששה אנשים גבורי כח, גדולי קומה ועזי נפש וישימם גבאי משנה, לעמוד לפני הצדיק ולשרת את פניו כאשר יצום.  והקול נשמע בית הצדיק מרקשוא כי דודו הרב הקדוש מק"ק הבליהב בא לראות את פניו ולהשתטח על קברי אבותיו הקדושים, וימהר ויצא לקראתו בסוסיו ומרכבותיו ובהמון חסידיו ובכל כבודו ותפארתו, ויבא את האורח הקדוש ואת האורחה הבאה לרגלו אל ביתו, וישמח בו שמחה גדולה מאד.  גם על ר' בירך הגבאי שמח הצדיק, על פרקו הנאה וזקנו המגודל, על מדברו הנאוה ועל טוב טעמו וחכמתו, ויכר בו כרגע "נצוץ נשמתו של יהושע בן נון משרת משה איש אלהים" ואת הכרתו זאת גלה גם לדודו הצדיק ונענע לו הרב הקדוש בראשו, ויודהו בקהל רב כי רואה הוא באספקלריא המאירה ומבטו גדול מאד.  הה, לוּ באמנה ראה הצדיק האמלל הזה באספקלריא מאירה, כי אז הכיר וידע, כי נכון בידו יום חשך מידי דודו הרב הקדוש, ואף כי מידי ר' בירך הגבאי איש סודו המושל גם בנפשו ורוחו, ואשר איננו נצוץ נשמתו של יהושע בן נון, כאשר חשב באולתו, כי אם גלגול נשמתו של אחיתופל הגלוני יועץ רע ובליעל.  – אבל גזרה היתה מלפני אבינו שבשמים, והצדיק הֻכה בסנורים, לא ראה רעה ולא נשמר, ולא התבונן על און ולא נזהר ולא ידע כי נחש כרוך בעקבו, ועוד מעט וישתרג עד צוארו וישם מחנק לנפשו.  – והרב הקדוש נועץ את ר' בירך פקידו ואלוף לראשו ויסתר בתחלה מעין רואים ויבא חדר בחדר להתבודד, למען ישמע העם וייראו ויבקשוהו בטרם ימצא להם, ור' בירך ואנשיו שומרים עַל הפתח, לבל יהרסו לגשת אל הקדש פנימה עד שיחפץ, וכאשר יעצרו בעד הבאים, כן ירבו וכן יפרצו וההמון הולך ורב עד כי גדול מאד, כי חסידי הרב הקדוש אשר באו עמו, סבבו בעיר ויעשוה כמרקחה, בשרו מעשה נפלאותיו בקהל ויעידו ויספרו כי רבבות עם שוקדים על דלתות היכלו בעיר הבליהב תמיד ויחלו ליום שובו, ובכן "מי אשר לו דבר אל הצדיק ימהר ויחיש מעשהו, כי עוד מעט יסע ואיננו."  – ומי אפוא האיש ברקשוא אשר אין לו דבר אל צדיק כביר כזה הבא מקצות ארץ?  – אמת כי גם צדיקם אשר בעירם הוא איש מופת רב להושיע וגם הוא מכל צרתם יצילם, אבל הרב הקדוש מק"ק הבליהב הוא "ענין אחר לגמרי", הוא כל יוכל ומאתו יוָשעו תשועת עולמים בלי שום ספק עוד, ואם לא עכשיו אימתי? 

"דם ישפך היום!  צעקה אשה גדולה ועבה ברעש ורֹגז, בהדפה בצד ובכתף לסול לה מסלה בין ההמונים המתרוצצים על חדר הצדיק המסתתר, דם ישפך היום במקום הזה, אם לא יתנוני לבוא לפני הרב הקדוש, כי בעלי חולה נוטה למות ואנכי אשה קשת רוח."  ובדברה חתרה לאחוז בכפות המנעול, והנה זה אחד הגבאים התיצב בינה ובין הדלת וילחם בה וימנענה מעשות חפצה.

אם יקר שער ראשך וזקנך בעיניך, כי עתה הרף ממני ואבוא לפני הצדיק, כי נפשי מרה לי ולא אפגע אדם!"  צעקה האשה בלטשה עיני חמה לזקַן הגבאי ובשלחה את ידה למלא אחרי דבריה. 

"אך לא כן בתי, ענה עתה ר' בירך גם הוא חלקו, לא נאוה לאשה כבודה כמוך לשאת דברים כאלה על דל שפתיה ואף כי להרים יד בגבר בתוך קהל ועדה.  – ודעי נא וראי, הוסיף בנחת ובצחוק על שפתיו, כי אם לכח, אמיץ הנני גם אני כמוך בתי," בפיו דבר ובידו מלא ויאחז בערף האשה המתאמצת ויטלטלנה טלטלה וישערנה ממקומה עד כי כמעט נפזרו כל עצמיה יחד לפי שאול, "הן תביני עתה אשה כבודה, כי לא יעשה כזאת לקרוא למהלמות על פתח חדר הצדיק?  הוסרי אפוא ואל תצאי לריב מהר.  – "

מתגרת זרוע ר' בירך החזקה ומלעג שפתיו, נחתה אשת החיל ותשב אחור, עז פניה שֻנה, ידיה רפו ולא יספה זכור מלחמה עוד אבל בלי אמר ודברים הרבתה תאניה ואניה ותבך בכי גדול, והנה פתאם נפתחה הדלת מבית, והרב הקדוש לבוש לבנים מכף רגלו ועד קדקדו עמד בפתח. 

ההמון נבהל ויחרד ויעמוד תחתיו, גם הצדיק החריש רגעים אחדים, עיניו הביטו נכחו ועפעפיו בחנו את המיחלים לחסדו ברחמים גדולים.  אחרי כן השח את ראשו בהכנעה וענוה גדולה ויאנח ויחנן קולו ויאמר:  "רבונו של עולם אב הרחמים והסליחות, עמך ישראל משכימים לפתחי ומצפים לך לישועה על ידי בריה קלה כמוני, אדרבה, אם יש לי איזה זכות בשמים, כי עתה הראה נסיך עושה גדולות, ואם חס ושלום קלקלתי את מעשי וקפחתי את זכותי, עשה נא בשביל אבותי הקדושים שוכני עפר העיר הזאת ובזכות בן אחי הקדוש, הצדיק ר' יקטן, החי אתנו כהיום הזה.  – "

הצדיק ר' יקטן שמע ויגל ברעדה ועיניו זלגו דמעות שמחה ותודה רבה, והצדיק הוסיף בנעימה קדושה:  "תן להם רבונו של עולם, תן להם מורא וייראו את שמך וישובו אליך בלב שלם!"

"אמן!"  קראו הנצבים כלם פה אחד ברגש קדש וקול ענות גדול מאד.

"תן להם מים עוסקים בתורה ובמצות!"

"אמן!" 

"תן להם עשר וכבוד וחיים!"

"אמן!" 

"תן להם כל משאלות לבם לטובה!

"אמן!" 

"ותן בי כח לעמוד ולהתפלל לפניך בעד כל איש או אשה מעמך ישראל אשר אדע את נגעי לבבו ואת מכאובו ואשר יחסר לו!"

אמות הספים נעו מקול העונים "אמן" בכל כחם ואונם וידים אין מספר חתרו למצוא את ימין הצדיק, לגעת באצבעותיו ולתת שלום לו.  אך הצדיק טמן ידו בצלחתו ורק בפיו ובשפתיו ענה את שלום המברכים, אשר פערו פיהם לכל הגה מפי קדשו. 

והצדיק עצם את עינו ויורד את ראשו ואת גֵוו השח וישען על מטהו, ואחרי עמדו רגעים אחדים תפוש ברב סרעפיו בקרבו, ויתאנח מרה וידבר בענוה והכנעה גדולה ויאמר:  "שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, יש צדיק הנקרא רחוק, רחוק מעברה ומכל תאוה רעה ר"ל, בחינת סור מרע, ויש צדיק הנקרא קרוב, שהתקרב לעבודתו יתברך בסוד בקרובי אקדש, בחינת ועשה טוב, אוי נא לי!  אבל יש גם צדיק כלול משתי הבחינות יחד, סור מרע ועשה טוב, צדיק כזה נקרא שלום, שמו כשם רבו, ובהפך אָתוִין נקרא מושל, צדיק מושל ביראת אלהים, כביכול כביכול ממשלה ממש, שהרי הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, אוי נא לי!  והנה הצדיק הדור כזה בודאי מרבה שלום ומשפיע טובה וברכה וישועה לכל באי עולם, אבל הדיוט כמוני, אוי נא לי, לא רחוק ולא קרוב, כי אם איש פשוט, יהודי נדכה ונשבר, מה כֹחי כי אושיע לנתונים בצרה ומצפים לישועה?  – על זה צוח סיפא דקרא:  אמר ה' ורפאתיו, איש פשוט כמוני מתחטא לפני המקום כבן המתחטא לפני אביו ומתחנן ואומר:  אמר ה', שפות אתה רבש"ע שלום וברכה לעמך ישראל ורפא את שבריהם כי מטו, והקב"ה בחסדו ובחמלתו שומע ועונה: ורפאתיו, רפואת עולם, רפואה שלמה בנפש ובגוף ובממון, וזה:  שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו אמן!"

הרב הקדוש שב ויסגר בחדרו והשומעים כמעט נמוגו ויבטלו ממציאותם לנופת תטופנה שפתיו ולאמרות קדשו החוצבים להבות אש,

"אין זה יליד אשה, איש אל רעהו קורא,

רק מלאך ירד מגבוהים וזה שר התורה!"  

 

ד.

בין הקברים.

לא חדש ולא שבת היום, לא מועד וחג, ובכל זאת שבת שבתון בעיר רקשוא ודומיה שוררת בכל פנותיה.  שבתה עבודה בבית ומקנה וקנין בחוץ, החניות סגרות על מסגר ורגל כָּלה מן השוק בעצם היום, ואיש או אשה לא יראה ולא ימצא בעיר כֻלה – ואיה איפה ישראל כלו אשר בעיר?  מהרב המו"צ שותפו של הקב"ה היושב על מדין, עד הטבח שותפו של עמלק היושב באיטלז;  מהגביר העוסק רק בצרכי הצבור ומתעשר מפסולתו של קהלו בכל יום תמיד, עד המתפרנס מיגיע כפיו העוסק רק בצרכי עצמו ומתרושש מרגע לרגע;  מהתינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, עד התינוקות הגדולים, זקני תלמידי חכמים תושבי בית המדרש, שלא טעמו טעם חיים;  מהצנועה הכשרה היושבת שחוח על תחנותיה וסנורה כבר נתון נדבה פרוכת להקלויז, עד החצופה הפורצת גדר ויוצאת בפאה נכרית בשוק;  בחור ובתולה, זקן וזקנה, טף ונשים, הרה ויולדת, גם עור ופסח יחדו, כל אשר אך ישא את רגליו ללכת בהן על הארץ, כלם קדמו היום אשמורת, עזבו טרם היות הבקר את העיר.  והנה נחתים עתה בחצר מות, בית מועד לכל חי, ועיניהם כלות לראות בבוא הצדיק מהבליהב להשתטח על קברי אבותיו הקדושים כי בוא יבא היום אל נכון. 

"קרא נא יוסלי, קרא איש צעיר לימים מעל מצבת האבן אשר הוא עומד עליה, לרעהו העומד גם הוא על מצבת אבן ממולו, קרא נא את החרות על האבן אשר לימינך.

"רכב ישראל ופרשיו, אבי, אבי!

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך בלבבי.

ויהי בנסוע – אשאג כאריה ולביא

לא קם בישראל כמשה עוד נביא."

"הלא מצבת משה ליב בעל העגלה היא והכתֹבת מעשה ידי להתפאר, ענה יוסלי סופר הקהל בצחוק, אבל קרא נא מרדכי את החרות על הציון הלז אשר לצדך, קבר ר' דודל בן הצדיק הוא, וגם אותו לכבודו יצרתיו אף עשיתיו:

"למנצח מזמור לדוד בברחו,

על כרחנו היה חי וימת על כרחו,

ועל כרחו ליתן דין וחשבון הוא עתיד

ר' דוד במורנו ר' יקטן צדיק וחסיד."

"כפתור ופרח!  קרא מרדכי המלמד, פזמון ממש להבדיל!  אך עליך להקים גם לך מצבת קבר ולעשות לך שם עולם לכבוד ולתפארת ועוד בחיים חיתך, כי מי כמוך מליץ ומשורר לספר שבחיך אחריך במותך.  – או האין זאת יוסלי יקירי?"

"אנכי קטנתי מכבוד אשר כזה, ענה סופר הקהל בנחת, אך את אשר אחרות על מצבת קבורתך אי"ה שמעה ידידי ואגדך:

איש יהודי היה ברקשוא הבירה

ושמו מרדכי – לך ענו שירה:

הי צדיק!  הי חסיד!  הי עניו!

מלמד שחשדוהו – לעריות זנב."

מרדכי צחק בכל פה לשמע תהלתו מפי רעהו וגם יתר העומדים על הקברים והמצבות מסביב שכחו רבצם ויצחקו בקול גדול, אך אשה אחת צעירה לימים חגרה חמות ותקרא: "בושו והכלמו במהתלותיכם הבל!  האם מושב לצים הוא המקום הקדוש הזה או אין אלהים כל מזמותיכם, כי תצהלו קולכם ותצחקו ותתהוללו בין הקברים הקדושים?  – רגזו ואל תתהוללו, אמרו בלבבכם כי עוד מעט ותישנו גם אתם במקום הזה ולא תחמדו עוד לצון לכם!"

גם אַת פה צלבה יקירתי?!  ענה סופר הקהל בלעג, ראות פניך לא פללתי בזה ועתה השמעתיני גם את חכמת פיך;  אך הלא אשה חכמה את ולך לדעת כי גם המתים ישנאו כזב סלה ודבר אמת יקום גם במקום שם קבר.  – הטיבי פניך אפוא אשה יקרה, ואחר מאה ועשרים שנה אי"ה אכתוב על מצבתך הגדולה:

"האשה הצנועה מרת צלבה

בערב היא באה ובבקר היא שבה.

השומעים רעמו פנים כמסירים אזנם משמוע תועבה ואחד מהם ענה ויאמר:  אחר מאה ועשרים שנה כבר יעלו עשבים בלחייך, יוסלי.  והיית סופר הקהל לקהל עדת הרפאים בשאול מתחת."

"ואם אזכה להגדולה הזאת, ענה סופר הקהל, וזכרתיך גם אותך אתי ומניתיך שר המשקים למלך בלהות, למען תשתה כּנפשך שבעך, וידעת הפעם כי רחמתיך ר' נח ידידי.  –"

"הצדיק!  קראו הצופים מעל גג בית הקברן, הצדיק הנה הוא בא!"  וכרגשת התרים, אנשי אנית קאלאמבוס בלב ים, בשמעם בפעם הראשונה "ארץ" מפי הצופים בראש חבל, גדלה הפעם רגשת הנועדים בחצר מות לשמע שם הצדיק.  קפצו, דלגו, רצו, גם נוקשו ונפלו ואיש את רעהו ואשה את רעותה הדפו ויתנגשו.  אם היו קברים מרמס ומצבות אבן נהרסו ונשברו לרסיסים;  אם מראש זאת נקרע צעיפה באחד הנעצוצים ואם עין ימין זה נקרה באחד הנהלולים אשר שדה הקברות מלא מהמה;  אם פסעו על ראשי זקנים וזקנות הצועקים מכאבם ואין עוזר ואם יתיפחו ילדים מתגרת רגל תדרכם כדורכת בגת;  מי ישים לב לקטנות כאלה?  – המתים ינוחו על משכבותם גם ברמוס כל רגל את קבריהם, ומצבות האבן הן לא לנצח הנה וברבות הימים גם בלא זה תשברנה;  צעיפים ורדידים אחרים בבית אשה אשה למדי, ואם גם רק עין אחת לאיש עוד יראה זרע ויאריך ימים;  זקנים וזקנות לא יחדלו מקרב הארץ וילדים למכביר יולדו חדשים לבקרים, אך הצדיק מהבליהב לא בכל יום יבא להשתטח על קברי אבותיו, ולא בכל שעה יזכו לראותו פנים אל פנים ולשמוע את נעם קולו, לאו בכל יומא מתרחש ניסא, ואם לא היום יושעו תשועת עולמים, מי יודע עד מתי עוד –;  לא יחשבו אפוא אנוש ולא יפגעו אדם ובמסירת נפשם ידחקון האנשים על הנשים, ויהי קולות וצעקות, קול ענות גבורה וחלושה, קול ששון ושמחה עם קול תאניה ואניה וקללות נמרצות יחדו, עד אשר בא הצדיק על מקומו ויחרד כל העם אשר במחנה, וידמו כמו אבן ויעמדו מרחוק ויצבו כמו נר.

יחדל כל שאון, יקום סערה לדממה,

להצדיק יש עתה "עלית נשמה".

 

ה.

עלית נשמה.

כן הוא, עלית נשמה יש עתה להצדיק, הצדיק עומד פה בארץ מתחת, אך בסוד אתדבקות רוחא ברוחא, מתדבקת נשמתו הקדושה והטהורה, והיא עולה עמה מרקיע לרקיע עד סוף כל הרקיעים, ומשם למעלה ולמעלה "עד מקום בו יושב עוטה אורה, חוצב מפיו תלמוד תורה" כאשר יסד הקליר בפיוטו של יום ראשון דראש השנה.  – עלית נשמה הוא אפוא ענין פשוט בתכלית הפשטות ודבר קל מאד לאיש היודע לכוון את הכונות הצרוכות, ואף כי לצדיקנו הגדול והקדוש בשמים ובארץ, שהוא בלי ספק מבני היכלא, נכנס לפני ולפנים ועושה בשמים ושמי השמים כאדם העושה בתוך שלו ובחדר משכבו, ובכל זאת – הה, מה זה היה להצדיק פתאם!  פניו אשר יפיקו תמיד נחת ורצון קודרים עתה כיום מר, עיניו הצופות מסוף העולם ועד סופו תחשכנה בארבותיהן, ידיו הפותחות שערי רחמים ורצון בכל עת ובכל שעה רפו עתה ותרעדנה, ארכבותיו דא לדא נקשו והוא נמוג ונבוך כלו, ישען על הגבאי ר' בירך למען יעמוד ולא יפול ויכרע תחתיו – אויה!  מי יודע אם לא גזרות רעות ושאר מיני פורענות מתרגשות לבוא בעולם;  אם לא שמעה נשמת הצדיק מאחורי הפרגוד כי נגזרה גזרה לכונן בתי ספר ובתי מלאכה לבני ישראל בארצו חלילה;  כי כלה ונחרצה מאת היושבי בשמים לבטל את הקריפקא*) מישראל, אל תפתח פה לשטן;  כי יצא דבר המלכות, מלכו של עולם, להגביר את קליפת נוגה, בחינת "נוגה כאור תהיה", שהיא קליפת הקיטור מרכבת השטן, ולסול מסלות של ברזל גם דרך העיר רקשוא כאשר עשו לעירו רחמנא לצלן;  ואם לא מפני רעות כאלה וכאלה ירעד הצדיק ויחרד.?  – אל נא ירך לבך, קורא אהוב, אל תירא ואל תחת, כי אין דבר מכל אלה, אבל הט אזנך לאמרי פי הצדיק וידעת שרש ומוצא דבַר יגונו והַותו.

"בירך, חנן הצדיק קולו, קול דממה דקה מאד, ירא את ה' בירך והניחה לי!"

"אבל זכור נא קדושי כי אשה ובנים לך בביתך – " לחש הגבאי באזני הצדיק.

הצדיק הוריד לארץ ראשו:  "בירך!"

"מה בקשתך, צדיקי?"

"חמול נא בירך והוליכני מזה". 

"חמול עתה על נפשך, רבי מורי וקדושי, ואם לא, ואלכה ועינך לא תשורני".

"בירך יקירי, התחנן הצדיק, צרות לבבי הרחיבו ואיכה אשא....."  אך הגבאי לא נתן את צדיקו לכלות את דברו ויתן עינו בו ויאמר:  "עיני כל ישראל עליך, רבי מורי וקדושי, והשעה הזאת שעת רחמים ועת רצון היא ואם לא עכשיו אימתי!"

אוי נא לי!"  "נאנח הצדיק במרירות ויתיפח וישען את ראשו על מצבת קבורת אביו הקדוש, ואחרי עמדו דומם כשעה חדא, התעודד ויספוק את כפיו ויקרא:  "גזרה היא מלפני אבי שבשמים ואותה אין להשיב!  – הנני מבטל אפוא רצוני מלפני רצון אבותי הקדושים שבגן עדן ומפני רצונו של ממה"מ הקב"ה בעצמו, והרני מקבל עלי עול גלות ועול גרות, לגלות מעירי וממקומי ולגור פה בעיר הזאת, בחינת גר ממש, "גר אנכי עמך תושב ככל אבותי".  אוי נא לי!  גר אנכי עמך, הצדיק האמתי שהוא מנהיג הדור, נקרא אנכי, בחינת ואנכי עפר ואפר, וכשנגזר גרות על הצדיק הזה הנקרא אנכי, היינו גר אנכי, אז עמך, עמך דייקא, עמך רבונא דעלמא כלא, כשגלה הצדיק כביכול השכינה גולה עמו, אוי נא לי!  – אבל תינח צדיק אמתי מנהיג הדור, אבל איש פחות ונבזה כמוני אם נגזר עליו גלות מה תקנתיה?  – תושב ככל אבותי, יתישב במקום מגורי אבותיו הקדושים.  יכלול עצמו עמם יתחזק בם והשי"ת יעזור לו בזכותם, והיינו גר אנכי עמך תושב ככל אבותי!  – ועתה מורי ורבותי, אבי הקדוש גוזר עלי לגור במקום הזה אתכם, המסכימים אתם לרצונו של אבי הקדוש זכר צדיק לברכה, שהוא בודאי רצונו של הבורא ברוך הוא וברוך שמו?"

"מסכימים אנחנו!"  קראה העדה כלה פה אחד, אנשים ונשים יחדו בשמחה רבה.

"ואני מוסר מודעה, הוסיף הצדיק ויאמר, אני מוסר מודעה מגיד מראש באזני כלכם מורי ורבותי, אינני לא צדיק ולא קדוש, לא נביא ולא איש מופת, אין בי לא תורה ולא מעשים טובים, לא עבודה ולא תפלה ולא כלום, אלא קורטוב של אהבת ישראל וזכות אבות בלבד;  אבל בן אחי הצדיק מרא דאתרא, הוא איש צדיק תמים, הוא מורכם והוא צדיקכם ורבכם והוא גם רבי ומורי מהיום הזה והלאה, וחלילה לי מהסג את גבולו ומנגוע במלכותו אפילו כמלא נימא חלילה וחלילה, עדים אתם כלכם היום!"

פני הצדיק מרא דאתרא קדרו ויחרד תחתיו לההבטחה הטובה הזאת.  אך פני הגבאי ר' בירך אורו מטוב לב, "אודך כי יכלת!"  לחש באזני הצדיק, ויצאו שניהם את שדה הקברות בשלום ותלך אחריהם כל העדה הקדושה, ששים ושמחים על כל הגדולות והנוראות אשר ראו בעיניהם ועל כל הישועות והנחמות אשר שמעו אזניהם היום, אך יוסלי סופר הקהל ומרדכי בעל חשבון המלמד שמחים וצהלים בראש כלם. 

"החל הנגף!  אמר מרדכי לרעהו, וגורל שני הצדיקים גם יחד כגורל שני הזאבים שנלחמו זה בזה ואכל האחד את האחד עד כי לא נשאר גם משניהם רק זנבותיהם בלבד, אשרינו מה טוב חלקנו!" 

"אבל בין הזאבים הנלחמים ירמס הצאן ושיות נדחות ירטשו ויאבדו והצאן צאנַי והאוילים אוילַי, ואנה אני בא עם קהלי הקדוש!"  – נאנח סופר הקהל באנחת לצון.

"אל תירא ואל תחת, ענה המלמד בצחוק, האולת לא תמות לשחת וקהלך לא יאבד מן הארץ גם אם צדיקים כאלה וכאלה תאכל החרב.  יקומו הנערים ויצחקו לפנינו ואתה אם בינה שמע לי ושים עינך על רבקהלי בת צדיקנו היפה, כי מי יודע מה ילד יום." 

אלה צדיקיך עמי, מרמת אוילים,

אלה משכיליך, לצון והתולים,

אלה מאשריך – אלה מהרסיך,

שחתך ישראל, כי מי בעוזריך!

 

ו.

אויל במכתשׁת.

לא עברו ימים מעטים ותעלה שפעת, מרכבות ועגלות, נושאות את כל הכבודה אשר להצדיק מהבליהב, אשתו ובניו ונשי בניו ובנותיו וחתניו וניניו וּנכדיו, עם המון משרתים ומשרתות ומינקות, עבדים ושפחות מקנהו וקנינו, פרושים, יושבים ובטלנים, וכל הנפש אשר עשו, ויבאו עירה רקשוא אשר הגלו שמה, ויתנו את משכנם בתוֹכה כאשר נגזר עליהם מן השמים בעוה"ר, ועיני הצדיק מרא דאתרא רואות ולבבו בקרבו ימס כמו מים, וידו תקצר מהושיע לו. 

"ומה תאמר אתה להרעה הזאת אשר באתנו?  דבּר האמלל הזה לר' נתן פקידו, הוא הגבאי אשר לו, איש סודו ונאמן ביתו בלכתו הנה והנה בחדרו, סופק את כפיו ונאנח בשברון מתנים, לבי יאמר לי כי דודי הרב יקפח את פרנסתי וירד לחיי חלילה ואני אנה אני בא!" 

"מה אֹמר ומה אדבר ענה ר' נתן בתלונה, אולת רבי תסלף דרכו ואחר ישאל בעצתי – לולא חרד רבי על דודו את כל החרדה הזאת, לולא התרפס ויכנע לפניו, ולולא העיד עליו עדות שקר לפני קהל ועדה כי קדש קדשים הוא וכל צדיקי הדור כקליפת השום המה כנגדו, כי אז בהבל בא ובחשך הלך ואיש לא ידע בשכבו ובקומו ולא חשק את עירך לשבת בה.  אך עתה אתה רבי עשית את דודך לאלהים ולמה זה יחרה לך אם יקריבו לו קרבן ונסך ואותך ישליכו אחרי גֳום ככלי אין חפץ בו?  – "

"אל תדבר כאלה, דבר הצדיק תחנונים, הנה זה דודי בא להשתטח על קברי אבותיו ואבותי הקדושים, ואֹמר אך כבד יכבדנו ובכבודו אכבד גם אני, הידוע אדע כי ערום יערים הוא ויתנכל לי להדיחני לקחת עמדתי ולרשת את נחלתי? – הה, אם גם צדיק לרעהו יכרה שחת, גם לנפש אחיו יצפון להורידו חיים שאולה כמוני היום, הן אמת עד לעפר תרד, צדק ברגלים ירמס ויראת אלהים תתֹם ותאבד מן הארץ!  – "

"לאמת וצדק ויראת אלהים אל תדאג אתה רבי, ענה הגבאי בצחוק מר, אבל לנפשך תדאג, לביתך ולבניך הקטנים עם הגדולים, כי דודך זה אשר תכבד בו ילחך את כל אשר סביבותיך כלחוך החסיד את קערת השירים, לא יחמול ולא ישאיר לכם מחיה, כי צדיק הוא צדקות אהב, כאשר הראית לדעת.  –"

"אל תתן לחטוא חכך", נאנח הצדיק מרה.

"כי אֹמר דודך הוא צדיק צדקות אהב ואחטא ואאשם?  קרא ר' נתן הגבאי, טוב אפוא רבי, אשוב בתשובה שלמה, אספוק כף על ירך, אודה עלי פשעי ואתודה ואמר בפה מלא כי אמנם חונף ומרע הוא דודך הטוב והנעים, בוצע בצע רב מעשקות, ור' בירך פקידו הוא איש מרמה ואון חומס ושודד, לא קם בין כל צדיקי הדור איש נבל ובליעל, מעַול וחומץ כמוהם עוד.  – "

"חלילה לך מדבר כאלה, נתן, דבר הצדיק רתת, אמנם כי הרע דודי לי מאד, אך שאר הצדיקים מה המה כי תלין עליהם?  האם בשביל צדיק זה שעשה שלא כהוגן, כל צדיקי הדור יאשמו חלילה?  – "

"בשביל צדיק זה שעשה שלא כהוגן, שנה הגבאי בהניעו את ראשו ובהביטו בעינים מפיקות בוז וקלסה בפני רבו  האמלל, יפה אמר שלמה:  אם תכתוש את האויל במכתשת בתוך הרפות בעלי לא תסיר אולתו ממנו, – אך לא עת לך עתה להתוכח רבי, הוסיף בשאט נפש, צדיק זה שעשה שלא כהוגן, יגרש גם אותך גם כל אשר לך מביתך ומעירך וממקומך אם לא תקדם את פני הרעה ותכריעהו בטרם יכריעך." 

"ובמה כחי גדול?"  נאנח הצדיק.

"ובמה כח דודך הצדיק גדול?  ענה הגבאי, בתורתו אשר הוא בודה מלבו ובזכות אבותיו הקדושים, אבל גם תורתך רבי איננה סובין וזכות אבות גם לך כמוהו;  אם אביו הקדוש גזר עליו לגלות מעירו ולגור במקומך, יגזור עליו אביך הקדוש לגלות מעירך ולגור במקומו, או במקום מדבר וציה ובתהו ילל ישימון, רק לא במקומנו – אם נחכם רבי וטוב לנו". 

צדקת, ר' נתן, נאנח הצדיק, ראשית חכמה יראת ה'.  נבקש רחמים מלפני המקום, נרבה תחנה ותפלה, אולי יתעשת ה' לנו ולא נאבד, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים."

"ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של שוטה, אין שוטה מרגיש ואין אויל נכוה בפושרין ואפילו בחמי חמין לא".  דבר הגבאי לנפשו בקול נמוך, ואחרי החרישו רגעים מעטים נגש אל צדיקו וידבר בדברים נמרצים ויאמר:  "אמנם כי עז וגבורה בתפלותיך והנה בוקעות ועולות עד שמי רום וכוכביהם, כאשר ידע ישראל וגם נפשי יודעת מאד, אבל תפלותיך אלה תועילנה רק לאשר יאמינו בם וישלמו בכסף מלא מחירן, אך לנפשך אתה לא יושיעו הפעם כל מאומה, כי מצח אשה זונה לדודך הצדיק והוא יודע בנפשו תפלת צדיק כמה היא מועילה, ובכן יחשוב לקש נדף תפלותיך וכעץ רקבון כל תחנותיך יחדו.  – בתפלה ובתחנונים לא תקדם את פני הרעה רבי." 

"ומה יעצת אתה ונעשה?"  שאל הצדיק בשפה רפה, כי נכלם מדברי ר' נתן הגבאי וזעם לשונו.

"עשה לא תעשה אתה כל מאומה, ענה הגבאי, צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואתה רק תדבר את הדברים אשר אשים בפיך לעת מצוא.  יוגד  לא אראה גם אנכי תוצאות למדת הדין הקשה אשר פגעה בנו, ולא אדע עוד במה נוכל לדודך הצדיק ולאיש בריתו בירך הרע הזה.  אבל תקותי תאמצני כי בזכותך רבי ובזכות אבותיך הקדושים, אמצא עצה להנצל מפח זה טמנו לנו.  ואם תסכים עמי בכל אשר אעשה, ושלמנו להם כפעלם וכרוע מעלליהם, משניהם נשליך טרף ולא יחרוך רמיה צידו."  – הצדיק לא מצא מענה ויחרש והגבאי הוסיף ויאמר:  "אל תירא רבי וקדושי, אם לערמה ומרמה, לא נופל גם אנכי מר' בריך אשר אמרת כי נצוץ נשמתו של יהושע בן נון נוצץ בו – רק חזק ואמץ!" 

והצדיק שתק, האם שתיקה כהודאה,

כי על דודו הצדיק גם הוא חורש רעה?

או יחרש כי את הגבאי הוא ירא בלבו

המוליכו בחבל כהצועני את דבו?

סתרי לב צדיקי מי זה יודע,

שוגה ומשגה תועה ומתעתע! 

 

ז.

בית הצדיק ר' יקטן מתמוטט.

ובית הצדיק מהבליהב מלא אנשים ונשים מקרוב ומרחוק, מביאים מנחה ופדיון מן הבקר ועד הערב, אך הצדיק שונא בצע, הון ורכוש נבזה בעיניו נמאס ומתנות תגעל נפשו, על כן חלילה לו מקחת מן העניים והאביונים גם מחוט ועד שרוך נעל כי ישלח דברו וירפאם, ורק מנטילי הכסף, מעשירי העם וגביריו, כי יהיה להם דבר נחוץ מאד ויפצרו בו עד בוש, מהם יקח לפעמים איזה פדיון הגון בלי חמדה וכמי שכפאו שד, כי כסף לא יחשוב וזהב כקוץ מונד הוא בעיניו.  אבל לעשירי ישראל דברים הרבה נחוצים מאד, כידוע, כי צרכיהן מרובין ועניניהם מסוכסכים וסבוכים תמיד כמשוכת חדק בעוה"ר, ע"כ יעבוד הצדיק האמלל עבודת פרך ויאָלץ לקחת את פדיונותיהם על אפו ועל חמתו.  – לא כן ר' בירך הגבאי, ר' בירך ידע כי אם אמרו חסידים ראשונים: אין כפרה בלא דם, חזרו חסידים אחרונים ואמרו: אין פדיון בלא כסף, ובכן חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ויעמד שלחן גדול על פתח חדר הצדיק ועל השלחן קערת כסף גדולה והיה כל הבא אל הבית, טרם יכנס אל הקדש פנימה, ויזר את צרור כספו ויריק את כיסו אל הקערה הזאת, אחד המרבה ואחד הממעיט, בלבד שיתן ולא יקח.  – מאליו מובן כי מן הכסף הזה, אשר הצטרף לחשבון גדול, לא נהנו לא הגבאי ר' בירך ולא הצדיק וביתו אפילו באצבע קטנה חלילה, כי ליושבים לפני ה' הוא למסתופפים בחצרות בית אלהינו בארץ הקדושה, שמה ישלח הצדיק את הכסף הזה בסוד סודות ובסתרי סתרים, למען לא יוָדע לאיש ולא יגלה לאדם ח"ו, כי מתן בסתר הוא, טמיר ונעלם מעין רואה ואזן שומעת...  העבודה רבה אפוא בבית הצדיק מהבליהב אבל בבית הצדיק דמתא הֻשלך הס, הוא עוֹמד בזוית זו ומתפלל תפלת חנם, כי אין דורש ואין מבקש לה ואין משלם בעדה אפילו שוה פרוטה.  ואשתוֹ הצדקת עומדת בזוית זו ומתיפחת ובוכה על תחנותיה, כי המר שדי לה מאד בשברו להם כל מטה לחם, ועוד מעט ויאלצו חלילה לנגוע בּאוצר המנוצר ולאכול מן המוכן;  – הבנים והבנות כאבל אם קודר יהלוכו הנה והנה, אין פוצה פה ואין דובר דבר כי גדול הכאב מאד.  ורבקהלי הנערה היפה בת בן הצדיק, כלה צנועה וחסידה האמונה עלי תולע, נוגה ושוממה נשקפה היא עתה בעד החלון ותצפה דרך אם לא יבא הדאקטאר חלקלק לבקר בביתם ולשמחם מיגונם.  ואם לא יוסלי סופר הקהל יבא, לגרש את ענני העצב או להפיצם כמעט ברוח שפתיו, במשחקיו ומהתלותיו ובספוריו השנונים, כדרכו וכמשפטו בבית אבותיה ואף כי בהיות היא לנגד עיניו –;  אבל גם הדאקטר חלקלק שכח את נתיבות ביתם, יעבור עליו בחפזה שבעתים ביום ולא יסור אליהם לראותם רגע וסופר הקהל גם הוא נעלם ואיננו ולא יראה ולא ימצא גם בחוץ גם ברחובות.  ומה הדבר הזה אשר ה' אלהים עושה?  האם כָלה הוא עושה את בית הצדיק ר' יקטן חלילה?  האם תם צדק משמים ואמת ומשפט עוד אינם כי גם רבקהלי היפה תאנח בדד ואיש אין בארץ להשיחנה נעימות?  ור' נתן הגבאי איה איפה הוא?  הגם הוא עזב את אדוניו כי חשבה אניתו להשבר ויסר ממנו כסר צלו?  – הגבאי נשאול נשאל מאת צדיקו עד גריליב עיר מולדתו, כי קרוא הוא לנשואי אחותו כאשר אמר, אך הישוב עוד עירה רקשוא?  מה לו פה ומי לו פה כי ישוב לשבת בטל בבית רבו?  לראות את צאנו ובקרו נהוגים לצדיק אחר ואין מושיע?  – כי כספו וזהבו תועפות לר' בירך איש חרמו ואין אומר השב?  – כי בית הצדיק מהבליהב חוסן רב ובית צדיקו הוא שומם וגלמוד?  – ואם גם ר' נתן הגבאי אשר בו בטח לבם כמעט, אם גם שבטם ומשענתם האחר בימי ענים ומרורם, גם הוא סר מהם ויעזבם חלילה, ורעה להם זאת מכל הרעה אשר מצאתם מיום בוא דודם בגבולם עד היום הזה.  – היפלא אפוא כי כל בני בית הצדיק יהלכו אט בחמת רוחם ונפשם עליהם תשוח מאין יבא עזרם?  – "אך הנה זה ר' נתן!"  צעקו כלם פה אחד פתאם, כי נפתחה הדלת והגבאי לבוש בבגדי הדרך בא הביתה, "ברוך הבא ר' נתן!"  – "שלום עליכם ר' נתן!"  – "ואי"ה בשמחת בתך ביום חתונתה כעת חיה ונשיש אתך משוש ונשמחה כלנו יחד."  אמרה הרבנית בשפתי רצון ופנים צוחקות, ורבקהלי היפה גם היא שכחה כרגע עצבה ורגזה ותצחק ותאמר:  "ואיה איפה הצפיחית והמגדנות אשר אמרת להביא אתך?  או את הכל אכלת לבדך ולנו לא השארת כל מאומה?  – כן הוא, קראה בצחוק גדול במששה את כל כיסי הגבאי הריקים, הזולל הזה הביא אתו מגדנות וממתקים כאשר דבר, אך לא בכיסו ובצלחתו כי אם בבטנו המלאה והקדושה והרחבה, האף אין זאת, ר' נתן יקירי?"  – גם פני הצדיק בעצמו הפיקו נחת כשב איש סודו אשר בטח בו אל משמרתו, ויתן גם הוא שלום לו ויברכהו בברכת "מזל טובה", "ומה אתך חדשות ר' נתן?"  שאל בסבר פנים יפות

"יש, ענה הגבאי, גם אשר אתי לא אכזב והוא למועד שמור לכם.  אך אתכם מה?  מה שלומכם ומעשיכם בזה?  ומה שלום דודכם הצדיק בגלותו?"

לדברי ר' נתן אלה נתכרכמו ככרום פני כל בני בית הצדיק אשר אורו כמעט בראותם את פניו כראות פני אלהים, ואנחה שוברת חצי גופו של אדם היתה התשובה על השאלה הנמרצה אשר שאל בגאוה ובוז, אך הוא לא שת לבו לעצבם ואנחתם ויפן אל הצדיק ויאמר:  "שמעתי אומרים, רבי, כי טוב לו בזה עמך ולא יחסר לו דבר, כי פועל ישועות הוא בקרב הארץ ומתפרנס הוא ממלאכתו בנחת ולא בצער ובצמצום חלילה, וכי גם ר' בירך נאמנו, איש ישר ותמים דרך זה, נצוץ נשמתו של יהושע בן נון, גם הוא לא ירעב ללחם ורואה ברכה במעשה ידיו, כי עמד טעמו בו וריחו לא נמר, אף כי גר הוא בארץ נכריה וגם הוא בגולה הלך את דודך הצדיק יחדיו, – האמנם כן הוא רבי?  אך לאט נא לי ר' בירך, הוסיף בצחוק אף זהמה מסתרת בנופפו ידו דרך הרחוב אשר הצדיק מהבליהב יגור בו, אנכי אורכם לדעת במי התגריתם מלחמה וזכרתם כי גרים הייתם בעיר רקשוא!"  – ובני הבית שמעו ותחי נפשם וילבשו גם המה נקם תלבושת "ואנחנו האם נחרש?  קרא חתן הצדיק אברך קטן כזנב הלטאה ודק כשחיף עץ, בודאי נצא בחרב ובחנית ונרעיש שמים וארץ על העול אשר הוא עושה לנו!"

ואני אגיד בפה מלא כי הוא עון פלילי, התעבר בן הצדיק, באזני קהל ועדה אגיד לדודי פשעו ולא אפגע אדם!"

"ומי יודע אם לא יד הס"מ באמצע?  ענה אברך אחר, גץ ועב ועיני עגל לו וגם הוא חתן הצדיק, בודאי יד הסטרא אחרא בכל אלה, החליט, פדיון לא יקח משום אדם ואפילו צורת מטבע לא יביט ובכל זאת כסף כעפר לו, הלא "מעשה בעל דבר" הוא!" 

"טפש!"  גער בו הגבאי וידום, והרבנית הניחה את ספר תחנותיה מיד ותכה אל לבה ותאמר:  "חטאתי עויתי פשעתי!  אך ה' לא יחשב עון לי.  רבש"ע!  האמנם יש דין ויש דֵיָן בשמים ממעל?  – גם מרכבה קנו להרב מהבליהב גם סוסים כסוסינו ואשתו תלבש משי ורקמה ותקנה פנינים ועדי עדיים חדשים לבקרים ועינינו רואות וכלות ואלהי המשפט יחרש וידום?!  –"

"קנצי למלין!  דבר הגבאי במפגיע, גם כח ידכם, גם ריבות שפתיכם אך הבל וריק יעזורו.  אשר היה לי לעשות עשיתי אנכי בלעדיכם וגם סמוך לבי בטוח כי קרוב לבוא עתם וימיהם לא ימשכו אם אך ישמע רבי בקולי לכל אשר אצונו."

"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואף כי בנפש אשתו ובניו!  נאנח הצדיק בנשאו את עיניו למעלה, רכב וצלח, ר' נתן, ואלהים את פועל ידך ירצה וכל אשר תעשה יצליח!" 

"אמן!" ענה כל בית הצדיק במועל כפים,

"אמן!"  ענה גם ר' נתן בלזות שפתים.

"אמן!"  אענה גם אני, יאמנו דבריך,

קום והצלח, ר' נתן, וינוסו משנאיך!

 

ח.

הטבת חלום.

היום יום ראשון בשבוע, שעה החמישית אחר הצהרים.  רב בתי המסחר סגורים והסוחרים ועושי כל מלאכה בטלים ממלאכתם ומטילים בשוקים וברחובות, על פי ההלכה שנתחדשה בדור דעה זה בארצנו, להיות גם היהודים שובתים את שבתם של בני עם הארץ מחצות היום ועד הערב, באהבתם ובחמלתם אל בני שם בכור נח איש צדיק תמים, כי רכים וענוגים המה ולא יספוק להם יום אחד למנוחתם, ורק על דברים של אוכל נפש לבד לא גזרו חכמים, כי אכילה ושתיה היא מצות עשה הדוחה אפילו מצות ואהבת לרעך כמוך – ובכן גם הכיפה של בשמים אשר להאשה מרת בשמת הזקנה פתוחה ביום טוב שני של גלות, הוא יום הראשון בשבוע, ופנות העם, הנגידים והנגידות שחנויותיהם סגוּרות, נוהגים להתאסף אליה ולקדש את היום בשיחות נאות, בדברי תורה ובדברי מלכים ובלשון הרע וברכילות ובמילי דבדיחותא ובכל חדש תחת השמש.  – מובן מאליו, כי היום לא ישיחו בכל אלה ורק הצדיק החדש הוא כל שיחתם והגיונם, ומובן יותר מאליו כי יוסלי בריהק סופר הקהל גם הוא בין הבאים והוא ראש המדברים.

....  "אם לא תאמינו כי לא תאמנו, אך הלא ספרי הילודים פתוחים עמדי, בואו וקראו ותדעו אם לא יכתבו בחדש הזה כפלים מאשר נכתבו מדי חדש בחדשו לפנים – הוא אשר דברתי, הבטיח יוסלי על דברתו, הלידות מתרבות בכל יום ויום מאז בואו הנה, כן ירבו וכן יפרצו, לאו מלתא זוטרתא הוא הצדיק מהבליהב!  –"

"מי יאמין לדברי תפל כאלה, גערה בו בשמת בעלת הבית, שנים או שלשה ירחים יגור הצדיק מהבליהב בקרבנו וכבר עקרה  ילדה שבעה, ומתי נעשה האות הזה?" 

"מה זה תדברי, בשמת יקרה?  התפלא סופר הקהל, היפלא מצדיק דבר?  הצדיק הוא למעלה מן הטבע, ואשר יבכר הטבע בעזרת איש ואשה יחדו לירחים תשעה, יעשה הצדיק לבדו ברגע אחד.  – התערבי אתי, בשמת, בואי כּיוֹם להצדיק אם לא מחר אֵת חובקת בן.  – "

השומעים צחקו מאד וגם בשמת הזקנה צחקה ותאמר:  "לשונך לחכך תדבק, פה דובר נבלה!"

אך אם כך גדול כח הצדיק ונפשך יודעת, מדוע לא תבוא אליו ויושיעך גם אותך!  שאל אחד המסבין למען תפוש את סופר הקהל בלבו, האם נאוה לתלמיד חכם כמותך לשבת בלי אשה?  בוא אל הצדיק וימצא את זוגך לך,  הלא לזה אתה צריך." 

"אמנם כי כן, ענה יוסלי רכות, אך האם בדבר זוגו של אדם, דבר קטן כזה שהוא רק כקריעת ים סוף אטריח את הצדיק הגדול מהבליהב?  חלילה לי מעשות כזאת –, וזאת שנית, לו באשה חפצתי כי אז לא גרשתי את הראשונה, או כבר נשאתי גם את השלישית, כמוך, ר' יודל, יועצי הטוב." 

"סלח נא לי, אברם פישל ידידי, ענה יוסלי לתמו, את הדבר הזה לא תוכל אתה לדעת אל נכון, כי כמדומה לי שאז בעת גרושי אשתי לא היית בביתך כלל, כי נתפשת אז למלכות, לא עלינו, גם כן משום מעשה שהיה.  – "

"לא על דבר אשמה ופשע נתפשתי חלילה", אמר האיש בפנים שוחקות.

"חס ושלום!  ענה סופר הקהל בפנים שוחקות גם הוא, כי רק על דבר אמת וצדק, על מצות עשה לנכרי תשיך, ועל מצות בשמו תשבע – אך בהדי כבשי דרחמנא למה לן?  אני תהלת הצדיק ידבר פי ואתם לריב ומצה תקראו, היתכן דרככם זה?"

"מה לנו ולהבל הבלים אלא?  ענה איש נכבד, אחד מבני החבורה, ר' צמח ספאדיק שמו, על שם מגבעתו השעירה החבושה לראשו בקיץ ובחרף והוא איש סוחר נודע ומפורסם לחסיד גמור ושוטה מופלג –, הלא עין בעין תראו כי התל יהתל בנו יוסל, בנו ובהצדיק גם יחד, ולמה זה תצחקו עמו עוד?  – או הגד נא לי, יוסלי, קרא בפנותו אל סופר הקהל, השבע לי באמונתך אם לא התולים עמך ובאמנה תאמין נפשך בהצדיק ובנפלאותיו כאשר אמרת, השבע לי."

"כן ר' צמח דובר", קרו השומעים בצחוק, ור' צמח הוסיף כמנצח:  "המצאתיך יוסלי?  נאלמת ולא תפתח פה, כי חכמתי ממך, בנתי לרעך ואותי לא תונה." 

"עדים אתם רבותי!  קרא סופר הקהל בקפצו ממקומו כנרעש ונפגע מזעם לשון ר' צמח ותוכחתו, אתם עדי כי הכלם הכלימני ר' צמח ספאדיק על לא חמס עשיתי, על כן הנני נשבע לפניכם בזה כי רבה אמונתי בהצדיק מהבליהב, וכי גדול וקדוש הוא בעיני כהצדיקים הראשונים וראשוני הראשונים, זכרם לברכה, כהצדיק מחינדיקובסקי, כהזיידע הקדוש מסמאלא, כהרבי ר' למך וכהמגיד הקדוש מכלבוניץ, עד למעלה למעלה בקדש הקדשים הצדיקים הקדושים הנזכרים בהס' הקדוש מגלה טמירין זכותם יגן עלינו, ור' צמח שהלבין את פני ברבים אין לו חלק לעולם הבא!" –

ר' צמח נבהל מהמון השמות הקדושים האלה אשר נשא יוסלי על שפתיו ומשבועתו אשר נשבע באזני קהל ועדה, וימהר לבקש את סליחתו ויאמר:  "נעניתי לך, מחול לי, ר' יוסלי, כי לא להכלימך חפצתי חלילה, אך כי שמעתי דבת רבים מוציאים עליך שם רע כי מינות נזרקה בך ר"ל, ויחר אפי בך מאד, כי אביך היה אדם כשר והוא היה בנעזרותו ריש דוכנא בבית מלמדי ר' חיים בער ז"ל, ולא אחת הכני מכות רצח בלמדו אתי את פרשת השבוע, כי קשה הבנה הייתי בילדותי מאד." –

"בעזרת אבי ז"ל היית אפוא בור דאוריתא, ר' צמח, ועל כן הכלמתני ותלבין את פני ברבים כאלו אפיקורס הייתי חלילה?"  התאונן יוסלי בפנים זועפים.

"חס ושלום, ענה ר' צמח, לא אמרתי כי אפיקורס אתה, לא אחשוב כזאת על שום איש מזרעו של אברהם אבינו חלילה, ולולא ראיתי אפיקורס אחר בעיני, כי עתה גם לא האמנתי כי נמצא בריה משונה ומכוערה כזאת בעולם.  הלא ידעתם גם אתם אשר קרה לי עם אותו האפיקורס בעיר ברין?" –

את המעשה הזה כבר ספר ר' צמח ספאדיק אלפי פעמים באזני כל באי שער עירו, אך המסבין ענו כלם פה אחד בצחוק עצור: "איזה אפיקורס? – ומה הדבר הזה אשר קרך בעיר ברין? – אנחנו לא שמענו מזה דבר בלתי היום.  – "  וסופר הקהל קרא כמתפלא ומשתומם:  "האם שותה שיכור אתה?  או בחלום תדבר היום ר' צמח? – "

"כמדומה לי שכבר ספרתי לכם המעשה הזה, ענה ר' צמח לתמו, מעשה שהיה כך היה: פעם אחת נסעתי לעיר ברין לקנות סחורה לחנותי, והימים ימי השוק אשר אז בתי המלון מלאים אורחים מכל קצוי תבל, ויתן לי בעל האכסניה  שלי עלית קיר קטנה ככף איש תחת גג ביתו, לי ולאורח אחר יהודי אשכנזי יחד.  שאלתי את פי בעל האכסניה אם יודע הוא את האיש הזה ויאמר כי הן וכי מלמד תינוקות הוא בעיר קטנה בקרבת העיר ברין, ואמר בלבי מכיון שהוא מלמד, בודאי אדם כשר הוא אף על פי שהוא אשכנזי ואאות לו.  בלילה לא ראיתי את אשר האיש בן לויתי עושה, כי עיף ויגע הייתי ואך עליתי על מטתי ואקרא ק"ש ואישן וארדם, אך בבקר הקיצותי וארא כי הוא ישן בלי ציצת ובלי מצנפת על ראשו ואבהל ואשתומם ואמר: אראה נא התנהגות המלמד היפה הזה בקומו ממטתו ואתכסה בשמיכה עד למעלה מראשי למען לא יראני ואנכי הבטתי היטב בעד הסדק אשר ממול פני ולא גרעתי ממנו עין.  כשעה חדא שכבתי כן בלי נוע והנה הקיץ האיש.  – אולי תדמו בנפשכם כי אמר "מודה אני" ויטול את ידיו בהקיצו משנתו?  הס מלהזכיר! – התמודד לארכו ולרחבו ויפהק ואחרי כן העביר את ידיו המזוהמות על פניו ועיניו ויקח לו ספר, בודאי "טרפה ופסול" היה, ויקרא בו.  – מלמד טוב ויפה, אמרתי בלבי אראה מה אחריתך.  אחרי רגעים אחרים הניח את "הטרפה פסול מיד, ובחשבו כי ישן אנכי, קם ממשכבו בלט וילך על בהונות רגליו אל סיר הרחצה, וישפוך כד מלא מים לתוכו, ויקח לו בורית וישפשף בו את ידיו ואת פניו ואת אזניו ואת צוארו ואת חזהו, ויתרחץ במי הבורית ראשו ורבו, וכעלותו מן הרחצה בשער פרוע ומלא מים כלו, ויהי תארו כשטן המשחית ר"ל, עד כי כמעט נקטתי בפני להמראה הנתעב והנאלח הזה.  – עתה לקח האיש את האלונטית ויניחנה כטלית על שכמו וינגב בה, מבלי אשר אמר לא ברכת "אשר יצר" ולא "ברכות התורה" ולא כל דבר שבקדושה, אבל סלסל בשערו וישרוק בשפתיו בעמדו לפני המראה אשר על הקיר ממול מטתי, ובראותי את פניו מן המראה ממולי, לא יכלתי התאפק עוד ואקרא:  צפרא טבא ר' קרוב!  בעל האכסניה אמר לי כי יהודי אתה ומלמד דרדקי, האף אמנם כן הוא?"

"מלמד אינני כי אם מורה, ענני האיש בצחוק, אבל יהודי אנכי מכף רגלי ועד קדקדי".

"יהודי טוב ויפה אתה, אמרתי לו, יהודי הישן בלי ציצית ובראש מגולֵח, יהודי המקיץ משנתו ואיננו אומר "מודה אני", יהודי הקם ממטתו ואינו נוטל את ידיו לסרוגין.  יהודי הרוחץ ראשו ורבו בבורית, יהודי המניח את האלונטית כטלית ומנגב את ידיו ופניו לפני המראה ושורק בשפתו תחת "אשר יצר" וברכות התורה, יהודים כמוך אל ירבו בישראל! – "

"הכל לפי מנהג המדינה, אמר האיש בשפתי חלקות, בדברים קלים כאלה אנו נוהגים כאן להקל, ואך את הברכות אשר אמרת, אנו מברכין בשעת התפלה".

"בשעת התפלה?  אמרתי לו, האם אתה מתפלל?  הגד נא לי על דברתך אם אתה מתפלל, השבע לי!"

"בודאי ובודאי, ענה האיש בצחוק, הלא בעל כרחי אני מתפלל, או האם לא ידע כי אסור לו לאדם לטעום קודם שיתפלל?  ואיכה אכל ולא התפללתי?  האם אתענה כל היום? – "

"נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך!  קראתי, פיך ענה בך כי תתפלל רק למען תוכל למלאות כרסך ואלמלי רשאי היית לאכול קודם התפלה לא התפללת כלל, זולל וסובא בעלמא אפוא אתה ותו לא!"  – פני האיש חפו ולהפיג את צערו קפץ וירקוד כמשגע בחדר וישנה וישלש את הדברים אשר דברתי לו במחאו כף ובצחקו צחוק פרוע מאד ואנכי לא דברתי עמו עוד דבר.  – אחרי כן שמעתי כי האיש הזה אפיקורוס היה ושמחתי מאד כי באה לידי מצות "ודע מה שתשיב" ואקימנה.  – זה הדבר אשר קרה לי בעיר ברין.  –"

"פלאי פלאים!  קרא סופר הקהל, אך הגם הלכת לשלשה ויטיבו לך את חלומך כדין?"

"איזה חלום?"  שאל ר' צמח.

"הלא בחלום ראית את האפיקורסים אשר אמרת, דבר יוסלי לתמו, והרואה חלום רע ישכים ויטיבנו בפני שלשה האוהבים אותו".

"פנים אל פנים ראיתיו ופה אל פה דברתי בהאיש ובהקיץ ולא בחלום", הבטיח ר' צמח.

"לא כי חלום חלמת, ר' צמח, קימו המסבין כלם, במו פיך אמרת מפורש כי בעלית קיר קטנה ככף איש בבית המלון בעיר ברין על משכבך בלילה חלמת את כל הדברים האלה".

ר' צמח השתומם למשמע אזניו ויחרש במבוכתו, ובני החבורה קראו פה אחד:  "חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית, רחמנא לשויה לטב!"  ור' צמח ענה אחריהם:  "חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי!"

אך לבו יכנו שמא לא עשו כדין,

ואפיקורוס בהקיץ ראו עיניו בברין. 

 

ט.

אורחים באים רקשואה.

המסבין מטיבים את לבם בכוס יין דגן אשר הציגה לפניהם בעלת הבית, לכבוד הטבת חלומו של ר' צמח, והנה עגלת צב רתומה לשנים סוסים אבירים עולה ובאה בדרך המלך ועוברת ברחוב העיר.  ובהגיעה לפני חנות בשמת הזקנה ויעצור הרכב רגע בסוסיו ויפן כה וכה וישאל:  "הגם תגידו לי אדוני איה בית הצדיק?"

הבטלנים המטילים ברחוב העיר נבהלו וישתוממו למראה עיניהם ולמשמע אזנם.  נוהג בסוסי מרכבה מרקדה, רכב ממש, לבוש בגדי חפש כאחד מרכבי השרים, ידבר יהודית בפה מלא וישאל לבית הצדיק איהו – "הענין הזה איננו פשוט!"

"והמרכבה מרכבת רוזנים!"

"ומי יודע מי המה אלה הנוסעים בה!"

"שרים וסגנים!"

"אחשדרפנים ופחות!"

פרתמים ושרי המלך!"

"ואם לא מהיהודים האדומים המה, מנסיכי ארץ אשר מעבר לנהר סמבטיון?"

"והמה בית הצדיק ישאלו ודרך שמה פניהם?"

"אין זה ענין פשוט!"

"האם תגידו לי אחי איפה משכן הרב?"  שאל האיש ממקום שבתו שנית.

"שני צדיקים בקרבנו כיום, ענה יוסלי בריהק אשר יצא זה עתה מפתח החנות ויעמוד לפני המרכבה, ולאיזה מהם ישאל אדוני?  להרב יקטן הצדיק דמתא או להצדיק הגולה, ר' בערינא ההבליהבי?"  הרכב הסב את פניו לאדוניו אשר במרכבה ואחרי דברו אתם רגע, פנה אל הדובר בו ויאמר:  "להצדיק הגדול משניהם, להעושה נפלאות גדולות לבדו."

"שניהם כאחד גדולים וטובים, ענה יוסלי, ומי זה ירהיב עז בנפשו להכריע ביניהם איזה מהם יכשר יותר?  – אך הנה זה הגבאי לפניך, הוסיף בצחוק קל על שפתיו בראותו את ר' נתן עובר לפני המרכבה לתמו, משרת הצדיק דפה הוא, לכה נא אחריו אדוני הלא תראה כי נוכח ה' דרכך."

ור' נתן הגבאי שנס את מתניו לרוץ לפני המרכבה, אך הרכב התמהמה ויבט סביבו ויעמד את פניו כפוסח על שתי הסעיפים מבלי דעת אם ללכת אחרי האיש או לחדול, ובין כה וכה שלח יוסלי חרש להודיע גם בית הצדיק מהבליהב מכל הנהיה וישמע ר' בירך הגבאי ויבהל, כי הריח מרחוק זהב ויגזור אמר להשליך טרף משני איש חרמו ויהי מה, וימהר וירץ החוצה ובראותו את המרכבה מרחוק וינופף ידו ויקרא:  "בית הצדיק הקדוש מק"ק הבליהב פה בקצה הרחוב אם לשכנו תדרשו כי עתה נהגו ולכו אחרי, כי משרת את פני קדשו אנכי".  – והרכב התאושש וינף בשוטו וירוצו הסוסים כחץ מקשת וכרגע עמדה המרכבה לפני פתח הצדיק ההבליהבי ופני ר' נתן הגבאי חפו. 

"אבל הכל תלוי במזל!  קרא יוסלי בריהק, עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממני ונקרא קדוש וטהור;  הם רשאין ולא אנו.  – "

"חס ושלום, ענה ר' צמח ספאדיק, בודאי הודיעו את הצדיק מהבליהב מן השמים כי אליו נוסעים השרים וישלח את ר' בירך לקראתם כדי לחלוק להם כבוד, ואדרבה מכאן ראיה שאין דבר נסתר מעיני הצדיק וצופה ומביט הוא מסוף העולם ועד סופו". 

"ומכאן ראיה, ענה יוסלי גם הוא חלקו בלעגי מעוג, מכאן ראיה שבצדקת הצדיק מהבליהב ובזכותו הגדולה נגזר חסר לחם ונקיון שנים על הצדיק דפה ק"ק והיה כערער בערבה באין דורש ואין מבקש לו במצור ובמצוק אשר יצוק לו דודו אחי אביו בעיר גלותו, האם אין זאת ר' צמח?  – גזרה היא מלפני אבינו שבשמים ורבנו הצדיק ישב בדד וידום כי נטל עליו, אך לו לעצתי שמע כי עתה יעצתיו לטוב לו.  "

"ומה הדבר אשר יעצת?" שאלו המסבין.

"כי יבטל את הגזרה הרעה הזאת, ענה יוסלי לתמו, הלא הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, האם יבצר מצדיקנו דבר קטן כזה חלילה?"

"כדבר עם הארץ בעלמא תדבר הפעם, יוסלי, הלא מקרא מלא הוא:  אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים!"  קרא ר' אברם פישל בגאוה. 

"צדקת בדבריך, ידידי, ענה יוסלי בנחת, אך חלילה לכם רבותי, הוסיף בפנותו אל המסבין, חלילה לכם לחשוד את ר' אברם פישל שלנו במה שאין בו, בלמוד מקרא יותר מדי ח"ו, לא כן, כי רק מבשרו חזה את הפסוק הזה המפורש במסכת ברכות פרק ה' בהתבודדו הפעם מספר ירחים בבית כזה אשר חבוש לא יתיר עצמו ממנו, ראה מעשה ונזכר גירסא דינקותא ומאז שגור המקרא על שפתיו כאשר שמעתם.  – כמה נאמנים דברי חכמים:  "אין חכם כבעל נסיון!" 

תאלמנה שפתיך איש לצון, יוסלי, קללה בשמת בצחוק כי אך ריב ומצה תבענה ולא תשא פני כל.  – אך להצדיק שלנו באמנה תדאב נפשי, הוסיפה הזקנה ותאנח, הרב והרבנית שפכו לפני מר שיחם ואבך אתם מכאב לב, כי ילכו הלוך ודל מיום בא הצדיק מהבליהב בגבולם וישבר מטה לחמם, ה' לא יחשוב עון לי אם אמר, כי לא יתכן דרך הצדיק הזה בעשותו כאלה להסיג גבול רעהו ולרשת את נחלתו.  – "

"אבל בשמת! קרא ר' יודל משתומם, הלא אשה כשרה את, האם לא היית גם את ביום הקהל בבית מועד לכל חי, ואם לא שמעת כמוני מצות הצדיק הזקן עליו השלום את בנו הצדיק בפרוש, כי יגור פה במקומנו?  ומה הוא אפור כי תליני עליו בשמת?  – "

"מפי הצדיק הזקן בעצמו, אמרה בשמת בשפה רפה, מפיו ממש לא שמעתי פקודתו זאת, כי אם מפי בנו הצדיק מהבליהב בשם אביו זכרונו לברכה.  – "

"כן, הלא אחת הוא", ענה ר' יודל בדבר המובן מאליו.

"פשיטא!"  קרא יוסלי בצחוק.

"ופשיטא!" החליטו השומעים גם המה בצחוק גדול.

ומה צחוק זה?  האם צחוק תפונה?

כי מינות נכנסה בם ובלבם טינא?

היות יוכל, כי בעונותינו הרבים

הדור פרוץ והאפיקורסים מתרבים

וכבר גם ברקשוא הקליפה גוברת

ולמינות תהפך הפליטה הנשארת. 

 

י.

הדבוק בבית הבליהב.

המרכבה עומדת לפני פתח הצדיק הגולה ואברכי העיר עם בחורי בית המדרש והמון תינוקות של בית רבן יסבו עליה מקצה, ימששו את כל כליה מבית ומחוץ בהתבוננם בה בינה, ובני החיל אמיצי הלב אשר בקרבם, יהרסו גם לגשת ולנגוע בקצה אצבעותם בהסוסים עצמם העומדים ביראת כבוד ובענוה יתרה, בידעם לפני מי המה עומדים, לפני אברכים מופלגים ובחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, על כן יתנו את גֵום לממשים ואת זנבם למורטים, ולא יבעטו בם להרע להם חלילה.

"אבל הרפו!  גער בהם הרכב, אל תתחרו בסוסי פן ישתובבו והייתם להם למרמס!"

"אין אנו יראים את הסוסים כלל", ענו אברכים אחדים בטח וינסו להעביר את ידם על טוב צוארם, אך פתאם צהלו הסוסים ויניעו את זנבותיהם ויטפחו בם את פני אחד הבחורים, ותחרד כל המחנה כלה וינועו ויסוגו אחור.

"המה באים לכלל כעס, וסוסים כאלה לאו מלתא זוטרתא הוא, קרא אברך נשוא פנים אחד, הבה ונלכה מזה בעוד שלום בעצמותינו כי אין עומדים במקום סכנה".  וברגע הזה נשמע קול ענות מבית הצדיק, קול רעש גדול וצעקה נוראה, ויסבו כל המחנה את פניהם ויגשו ויבואו גם המה אל הבית המלא מפה לפה אנשים ונשים אשר באו לרגלי האורחים, באֵות נפשם לדעת מי המה ומה אתם, והנה אחד האורחים האלה עומד בביאה אשר בין חדר הצדיק להחצר החצון ויתקצף ויתמרמר מאד ובהתעותו כאיש אשר יאחזנו השבץ, ויקרע ברגליו ויחרוק את שניו ויך באגרופיו סביבו, ויצעק בזעף אף ושצף קצף:  "הוי נבל ובליעל, איש דמים ומרמה!  האתה זה איש המופת צדיק כביר וקדוש אלהים עליון?  – לא, לא אותי תשלה רשע עוכר ישראל.  הה!  לא אפגע בן ממר זה, לא אפגע גם זכות אבות:  ובידי אלה אקרע את האפר מעל עיניו ואקרע גם את סגור לבו האבן.  – הניחו לי, הניחו לי וארוֹצץ קדקד רשע מתהלך באשמיו מהבליהב ועד הנה וארמוס לעפר נפשו הנתעבה!  – "

אבל אחי, אח יקיר מכּה אלהים ומעונה, חנן האורח האחר קולו בחבקו את המשתגע האמלל בזרועותיו, הלא מקצוי ארץ וים רחוקים נשאת את נפשך להצדיק הזה ועתה כי זכית ותעמוד לפניו, תסתער להרע לו ולהשחיתו?  הה מה אמולה לבתך, אחי מחמל נפשי!"

האמלל שאף רוח וישקוט וינפש רגעים אחדים בזרועות אחיו אשר הסב את פניו אל קהל העומדים סביבו ויאמר:  "הלא תראו כי רוח אלהים רעה תבעת את אחי האמלל והיא תענה את נפשו ותדבר מתוך גרונו, ואנחנו מארץ רחוקה מאד באנו לשם הצדיק ברקשוא, כי נלאו כל צדיקי הדור מגרש את הדבוק הרע מקרבו, נוח הרוח ורוָח לו כמעט, בקש הדבוק בעצמו ויתחנן במו פיו, כי יביאוהו לפני הצדיק הזה וממנו יושע, ועתה כי ענינו בדרך כחנו ונבוא עד הלום והנה רוח אחרת אתו פתאם, ומה אעשה לו עתה?  אויה לי!"

האמלל התחמק פתאם בחזקה מזרועות אחיו ובלטשו עינים מזרות זיקות סביבו ויהמה ויצעק בקול פחדים, ויאמר להתנפל על הצדיק החרד כעלה נדף ונשען על ר' בירך הגבאי אשר גם פניו חורו כמות, "אחנקך!  צעק, אדיקך ארקיעך עם יועצך הרע.  גחזי הבליעל הזה יחדו!  – או התדמה בנפשך  כי לא ידעתיך נבל זעום ה' רב מק"ק הבליהב?  – גם את אביך הצדיק ידעתי, הנה הוא יושב בדד בפנת גן העדן, בוכה ומתאבל כי הניח בן רשע ומרמה את הבריות כמוך, בן נעות המרדות, בן מנבל אב בכחש ובכזב אשר ישים בפיך בידך זה אשר לא קם כמוהו חומס ושודד מימות קין הורג אחיו עד היום הזה, – תן תודה איש כבד עון, הוסיף הדבוק בקול ילל נורא, חזור בך איש און ומרמה, כי פן תקשה את ערפך וּמֵתָּ בּרעתך מות נבלים, ושֵׁדי שאול יקלעו את נפשך תוך כף הקלע ומגו לגֵו יצנפוה צנפה, כאשר יעוללו גם לי על רב חטאי ולא יתנו לי חנינה:  הוי, הוי ואבוי לי!"

והאורח התפלץ ויכרע תחתיו ויפול לארץ, שערו סמר, עיניו קמו בחוריהן, פניו אדמו כדם ויז קצפו על שפתיו ויהי לזעוה ולבלהה לכל סביביו, ולא יכל גם הצדיק להתאפק עוד, כי אימה גדולה נפלה עליו ותאחזהו פלצות, ויספוק את כפיו וידבר בקול נחבא מחרדת פתאם אשר באתהו ויאמר:  "עתה ראה דרכך בירך ואשר עוללת לי, אויה! – הביטה וראה כי יש אלהים שופטים בארץ, ואתה פתיתני ואפת להסיג גבול אחר ולרשת נחלה לא לי במרמה וחמס והנני בדעתי.  אויה לי! ומה אעשה כעת בירך?"  – אך גם הנחש הערום הזה, גם בירך הגבאי אשר לא ידע הכלם, גם הוא נבהל ונבעת הפעם וילבש חרדות כלו וידם כמו אבן, וכל בני בית הצדיק וחסידיו כלם מקרוב ומרחוק עם כל המון השומעים מגדול ועד קטן חלו ורגזו ויתמהו איש אל רעהו:

"מה זאת?"

"מה זה זה עשה אלהים לנו?"

 "והצדיק אבד?"

"והצדיק איננו צדיק כלל?"

"ור' בירך?"

והנה פתאם השמיע הדבוק קול שריקה נוראה ויקפוץ ממקומו ויתנפל על הצדיק האמלל ויטלטלנו טלטלה אל ר' בירך פקידו הנמוג מפחד, ויכשלו איש באחיו ויפלו שניהם תחתם;  והדבוק השתובב משובה נצחת, ויהמה כדוב, וישאג כנמר, ויגעה כבן בקר ויצהל כסוס, ויצרח כעורב וייליל כינשוף, וישמיע קול כל חיתו יער יחדו, ותהי חרדת אלהים במחנה. 

ומה אחרית אלה?  – בפרקים הבאים

תשמע וידעת, קוראי הנעים –!

 

יא.

הדבוק בבית הצדיק דמתא.

עיף ויגע שב האורח האמלל מעט מעט למנוחתו ויעמד את פניו ויבט סביבו בעינים מפיקות תמהון:  "ואיה איפה אנכי?"  שאל בקול כחולה ויפול שנית בזרועות אחיו ויבך בכי גדול ויבך גם הצדיק גם הגבאי, ויבכו אתם גם כל הנצבים עליהם, עד כי החל הדבוק לשוב ולהתרוצץ בקרב האמלל ולדבר מתוך גרונו ויצפצף כאוב מארץ קולו:  "לרקשוא, לרקשוא, הוליכני לרקשוא ואוָשע!  – שם צדיק ישכון, צדיק מציל ומושיע, שם יקרא דרור לי, שם אצא למרחב, שמה, שמה, לרקשוא הוליכוני, לרקשוא, לרקשוא!  אויה לי!" 

"הלא ברקשוא אנחנו, נסה אחיו להרגיעו, הלא לפני הצדיק אתה עומד, הביטה וראה בעיניך.  – "

"לא, לא, לא, לא, לא!"  צעק האמלל ויפרפר בידיו וברגליו, והנה זה מרדכי המלמד אשר היה גם הוא בבית, הרהיב עז בנפשו ויגש אל האורח המתיאש כאיש אֹבד עצות ויאמר:  "שא נא לי אדוני, עוד צדיק אחר ברקשוא, הוא הרב דמתא, ונסה נא אדוני והביאה את אחיך אליו, אולי בו בחר ה' להושיעכם." 

"עוד צדיק אחר במקום הזה?  החייתני!  קרא האורח משתומם, הוליכוני ונבוא לפניו, הראוני את ביתו איפה הוא ואיה מקום כבודו.  – "

"לא רחוק מזה, בקצה הרחוב השני, בואו!"  קרא ההמון פה אחד, וכרגע והמרכבה נוסעת מלפני בית ההבליהבי הנכלם ועליה חסידים מטפסים מפנים ומאחור כעל מרכבת צדיק הדור בנסעה, והמון אדם רב אחריה, אנשים ונשים וטף, ויבאו עד בית הצדיק דמתא......

והדבוק אך עמד רגע לפני הצדיק ר' יקטן ותפול עליו אימתה ופחד ויסתר את פניו כי ירא מהביט בפני קדשו, אבל גם הצדיק ירא יראה גדולה, כי שמע את כל הנהיה בבית דודו וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, ולולא ר' נתן הגבאי אשר עמד בפרץ ויצו עליו במפגיע כי יקדם את פני אורחיו, כי עתה נס הצדיק מפני הדבוק כנס איש מפני הדוב בפגעו בו, אך הגבאי צוה והצדיק לא עצר כח ולא העיז את פניו למרות את דברו....

"שלום עליכם!" ענה הצדיק בחרדה גלויה ובהושיטו להאורחים את ימינו הרועדת, אך הדבוק כמעט נגע בקצה אצבעותיו ויתר ממקומו ויצעק: "אוי לי כי נדמיתי, כי מלאך אלהים צבאות נגע בי ודברו שמעתי מתוך האש ואנכי טמא נפש, הה, אל ידבר עמי הצדיק כי אשו הגדולה תאכלני!"

"כי עתה אנכי אדבר בך בשם הצדיק, ענה הגבאי, מי אתה?"

"נפש חוטאת, נרדפת ממלאכי עברה וזעם ומתגלגלת מדח אל דחי ימים ושנים אויה לי!"  ענה הדבוק בקול בוכים.

"ומה שמך ואי מזה תבוא?"

"בושתי גם נכלמתי, ענה הדבוק ויורד לארץ ראשו, שמי זנביאל בן יואליק ובשם הרב מטפושאני נודעתי בהתהלכי באשמותי בארץ רומעניען בימי חיי הבלי, חטאתי, עויתי, פשעתי!  הוסיף בבכי תמרורים, תמים דרך וירא שמים הייתי בגלוי, ובסתר עשיתי כל תועבה ואלעג לכל קדש ואבוז תורה ואפר חוק, ואגוע בעוני ואמות בלי תשובה, ומאז יטלטלוני שדי שחת, יצירי חטאותי הרבות, ממקום למקום ומגו לגו בלי מנוח אויה לי!" 

"ומה חפצך בזה?" 

"חפצי להוָשע, דבר הדבוק תחנונים ויפול על פניו לרגלי הצדיק, להנצל מכף מעֵני אשר ירדפוני בלי חשך ויסרוני באכזריות חמה, חמול נא צדיק כביר ונאור, רחם נא נפש נדחה, חנני והצילני, כי אך בידך ישועתי ואין זולתך לגאול, אויה!"

ר' נתן הגבאי התלחש רגע את הצדיק הנבהל ונמוג מפחד, ויפן אל הדבוק ויאמר:  "ואיכה ידעת כי ביד הצדיק להושיעך מרעתך ולתקנך?  הצדיק גוזר עליך כי אך אמת תדבר ולא תכחד דבר."

"לא אכזב, התיפח הדבוק, לא אכזב אחרי מותי לטפול עוד עון כזב על חטאת נפשי בחיים חיתי, אבל שם הצדיק מרקשוא נורא על כל סביביו, וגם בשמים ממעל וגם בשאול מתחת, ומענֵי הרעים גם המה לא יהינו לענותני בעמדי לפניו כי ייראו מגשת אל גבול קדושתו, ואהי נא גם אנכי כאחת מאלפי אלפים הנפשות הנדחות אשר יתקן הצדיק בתפלתו יום יום ולא אֹבד לנצח, בזכותו ובזכות כל העדה הקדושה הזאת, אויה, בקשו עלי רחמים, רחמים, רחמים!

והעדה הקדושה בקשה עליו רחמים בתפלה ובתחנונים ובדמעות שליש, כי נכמרו נחומיהם ולבם נמס ויהי למים, ויפצרו גם בהצדיק להעתר להנפש האמללה הזאת, אשר אך בידו להושיעה מרעתה ולתקנה, כאשר ישמעו ויראו עין בעין כהיום הזה, גם ר' נתן הגבאי נפעם עד מאד מדברי הדבוק ובכיו, ויפצר בהצדיק וירב בו חרש וידבר אתו רכות וקשות, עד כי לא יכל הצדיק האמלל גם הוא נשוא עוד ויתאושש ויפן אל הדבוק וידבר בחרדה גדולה ויאנח ויאמר:  "אם כך הוא רצונו של הקב"ה, ואם באמת יש לי איזה זכות למעלה "וקצת דעה" בשמים כאשר אֵת אומרת, כי עתה הנני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך ובצרוף כל העדה הקדושה הזאת הנני גוזר עליך נפש זנביאל בן יואליק רב מק"ק טפושאני, שתצאי כרגע מגוף האיש הזה, דרך אצבעו הקטנה דוקא, ולא תזיקי חלילה לא לאיש ולא לאשה ולא לשום בריה שבעולם, ראי השבעתיך מהרי וצאי!"

"אבל רבי מורי וקדושי, צעק הדבוק, בספקו את כפיו, איכה אצא ומלאכי החבלה יחכו לי בחוץ לשוב ולגורני בחרמם ולהכניסני בהרבי השקר היושב ממולך, ורע לי עתה מאז, אוי לי על שברי!  – "

נפש הצדיק כמעט יצאה מפחד בשמעו את הדברים הנוראים האלה יוצאים מפי הדבוק ובראותו את הסכנה הגדולה המרחפת על ראש דודו אחי אביו, והגבאי ענה תחתיו ויאמר:

"ומה יעשה לך אפוא הצדיק?  דברי ונשמעה."

"יחביאני צדיק חסד, התחנן הדבוק בקול קורע לב, יחביאני בצל ידו עד ימצא מקום לי, ואם גם בירכתי שאול מטה, אך בידי רודפי אל יסגירני לשוב לטלטלני טלטלה, ואצא כרגע מגו האיש הזה לבלי שוב אליו עוד.  – "

"טוב אפוא, ענה הגבאי אחרי התלחשו גם עתה רגעים אחדים את צדיקו, הצדיק קובע לך מקום בקרן דרומית מזרחית מפתחו של גן העדן מחוץ, והנה הוא קורא לך דרור מכל מעניך וכל שטן ומשחית לא יוכלו לנגוע בך לרעה מעתה ועד עולם, אך מהרי וצאי אל תתמהמהי עוד!"      – וברגע הזה התפוצץ אחד מחלונות החדר לרסיסים והאורח בעל הדבוק שאף רוח ויזורר בקול גדול.  וישלח את אצבעו למעלה, והנה טפת דם עליו לעיני כל ישראל......

הדבוק יצא – התשועה גדולה,

בבושת פנים שבו המחבלים שאולה,

נפש זנביאל בן יואליק מצאה מנוח,

והצדיק את אורחיו ישמח שמוח.

גם העיר רקשוא כֻלה צהלה ושמחה,

אבל בלב הצדיק מהבליהב אימה חשכה.

 

יב.

שדוך הגון.

הצדיק מהבליהב ברח בהחבא מרקשוא עיר גלותו, הוא ור' בירך הגבאי ואשתו ובניו ובני ביתו, והנם נעים ונדים ומענים בדרך כחם.  הה, צדיק נעזב וזרעו וכל אשר לו מבקשים לחם בּמקום שאין מכירים אותם ולא שמעו את שמעם ואשר קָרה להם הם הדבּוק לבשתם ולחרפתם.  והצדיק מרקשוא הושב על כנו ויגדל שבעתים מבתחלה, כי יצא לו שם בארץ בנפלאותיו אשר עשה וישמעו רחוקים ויבאו ותהי רקשוא למעין ישועה לכל מֻכּה אלהים ומעונה, ואף כי להצדיק בעצמו ולביתו ולר' נתן הגבאי אשר היה גם הוא למופת מיום דברו פה אל פה את הדבוק באזני כל בני עירו, ויהיו טובים כלם ויתענגו על רב שלום ועל כסף תועפות להם מכל עברים מסביב.  – גם מודעי בית הצדיק אשר בּקרו  בּהיכלו בימי שלותו, ואשר חלצו ממנוּ בּיום שבות זרים חילו – הדאקטאר חלקלק הרופא, מרדכי בעל חשבון המלמד בבית הגביר, ויוסלי בריהק סופר הקהל, גם המה שבו אחד אחד וידרשו לשכנו כמאז ומקדם ורבקהלי היפה בת בן הצדיק תשתעשע בחברתם ותשיש לספורי יוסלי הנמרצים ולמהתלותיו ודברי חדודיו יתר הרבה מאשר הסכינה לפנים, כי אף הוא הרבה לבקש קרבתה מיום ליום ויטיב את דרכו גם לבקש אהבתה וימצאנה.  – הן צעיר לימים הוא, איש יפה, בעל פאות קצרות ונעלים מגהצים, לב שמח תמיד ושפתים מפיקות צחוק ושעשעים אהבה וחן, היעמוד לב נערה רכה וענוגה כרבקהלי היפה לכל הסגלות האלה והיא בת חמש עשרה שנה, יושבת בטל ומתעדנת כל היום?      כלה יעודה היא אמנם לבנן של קדושים אחד מאז היותה בת שלש, כנהוג אצל כל צדיקי הדור, אך הלא את חתנה לא תדע ואת פניו לא ראתה וגם לא תראם עד צאתה מחפתה אי"ה, כחוק וכמשפט לבת הצדיקים כשרה כמוה, ואת יוסלי תראה עין בעין בכל עת ובכל שעה.  העין רואה והלב חומד, ור' נתן יעיר ויעורר את האהבה עד שתחפץ ותאמר בפה מלא:  רוצה אני –.  כי כרת הגבאי ברית את סופר הקהל ויעש חוזה אתו, לתת את בת בן רבו לאשה לו, למען יחרש ולא יגלה את סוד הדבוק, אשר לא נגלה כי אם לצנועים שבצנועים, לו ולו ולמרדכי המלמד ולרפאל וגבריאל, שני הבדחנים המופלגים מעיר ווראטנא אשר עשו מעשיהם באמונה והשכל ביום הפלאות.    לעת עתה לא יראו עוד הצדיק והצדקת ולא יתבוננו על השדוך הנהיה בביתם, ויוכל גם היות כי בהודעם לא יסכימו עליו בראשונה ויתקצפו כמעט, אך היפלא מר' נתן הגבאי דבר?  יראה הצדיק ויוכח כי השדוך הזה גזרה מן השמים היא וגם באמת שדוך הגון הוא מאד, זווג מששת ימי בראשית ובודאי כך צריך להיות ובין כה ובין כה.

יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם,

והנאהבים יעלזו חרש באין רואה אותם. 

 

יג.

קץ הפלאות

הכל נעשה יפה אפוא, כוכב הצדיק מרקשוא הולך ואור ומקנהו וקנינו וכל אשר לו ירבה מיום ליום, אשתו הצדקת כגפן פוריה בירכתי ביתו תחדש עדיה וחליתה לבקרים, ובניו ובנותיו אוכלים ושותים ושמחים, שלום בחילו שלוה בארמונו ובשמחה ובטוב לבב יעבוד עבודתו מרב כל ויעשה מעשהו באמונה, יקח כסף ויבטח ישועות ונחמות ועשר וכבוד וחיים וכל אשר תשאל לה נפש חסידיו, לא יקפוץ ידו ולא תרע עינו בהבטיחו, כי צדיק טוב לב הוא, חונן ונותן בפיו ובשפתיו, יתן ויתן ולא יחשוך ועוד מעט מזער וישראל נושע בהצדיק תשועת עולמים, והנה אהה! בא שטן וערבב את העולם! – מארבע רוחות השמים יצא הקול ואיש לרעהו יספר פתאם דבר אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו:  כי הדבוק לא היה דבוק כלל, כי זנביאל בן יואליק לא היה ולא נברא.  כי נפלאות בל נעשו וכי רק קנוניא היה בכל אלה, מעשה תעתעים בעלמא.  – ומי גלה סוד זה ליצורים?  אם מרדכי המלמד לא עצר ברוחו ויבטא בשפתיו דבר אשר לא כדת?  אם יוסלי בריהק לא שמר פיו ולשונו?  – אם רפאל וגבריאל הבדחנים הלכו רכיל וינבלו את שם הצדיק?  – אם ר' נתן הגבאי בעצמו בגובה אפו חטא בשפתיו ויתן מוקש לנפשו?  – ואם רק יד ר' בירך הגבאי היתה בזה, בנקמו את נקמתו באיש חרמו וימוט עליו און להאבידו גם אותו?  – יהיה איך שיהיה הקול קלא דלא פסיק הוא, ועוף השמים יוליכהו מעיר לעיר וממקום למקום, להבאיש את רוח הצדיק ולעטות עליו בושה כי נלכד גם הוא בפח זה טמנו לדודו הצדיק השקר מהבליהב אשר כמוהו כמוהו, ובעונותינו הרבים הצליח מעשה שטן, והפתאים המאמינים לכל דבר שוא ותפל ובכל תושיה יכחשו ויאמרו לא הוא, יצאו הפעם חוץ למחיצתם ויאמינו גם לדבר אמת, ויהיו מלעיבים בהצדיק אשר זה עתה  נתנו כבוד אלהים לו, וימאסוהו מצדיק ויעזבוהו, וישום נוהו פתאם ודרכי ביתו אבלו שנית מבלי באי מועד.  ומה אָנוש היה כאב הצדיק הנכלם, ומה נחלה מכתו בהִוָדעו את האסון הנורא אשר קרהו והוא לא עול עשה ולא פעל כל רע!  הידוע ידע חלילה כי סבבו בכחש את דודו והדבוק ערום הערים?  הלא האמין אמונת אומן כי דבוק ממש הוא ורק אמת יהגה הכו, וגם הוא רק את אשר ישים ר' נתן בפיו אותו דבר אל הדבוק הזה, כי הכביד עליו אכפו ויאלצנו לדבר בו כדברים אשר צוהו, בתום לבבו ובנקיון כפיו ומבלי דעת כי יחטא ואשם.      

"נתן, נתן, למה עכרתני נתן!  למה הבאת עלינו את הרעה הגדולה הזאת!  – אנא אני בא?  אנה אני פונה?  ואשתי ובני לאלה מה אעשה היום?  הוי נתן, נתן, חטאתך תגע עד שמים ועונך גדול מנשוא!  – "

"ואולתך וסכלותך תרב ותגדל שבעים ושבעה מעוני וחטאתי יחד, ענה הגבאי בצחוק כעס וחמה, המעט ממך כי אלפת את דודך היקר ואת בירך פקידו, "נצוץ נשמתו של יהושע בן נון" אלופים לראשך להכרית אוכל מפינו ולהאבידנו, ותפקוד עלי עון הדבוק היום ואם לא למענך סבבתים בערמה, להצילך מן הרעה אשר הדיחו עליך, לשלם להם כפעלם ולהרחיקם מעל גבולך, ותשלם רעה תחת טובה, ותתנני לפני בן בליעל, ותטפול על עוני להאשימני?  – עתה ראה ביתך צדיק כביר, היה רבי בלעדי אם תוכל, או פשוט לבנים והלבש שחורים ועשה מה שלבך חפץ, ואני לעצמי אשוב למלאכתי ומשלח ידי לפנים ואהיה סרסור ופונדקי כבתחלה, כי סוף סוף יחכם פתי וחסידים עוד אינם, וסחר הסגלות והפתקאות והשירַים יתום מן הארץ, – או אם האם לא שמעת כי כבר יעברו התרים בארץ לארכה ולרחבה ולא ירבו הימים ויסולו גם דרך עירנו את מסלת הברזל ואז..."

"מסלת הברזל?!  – " צעק הצדיק הנבהל בחרדה גדולה ויפול לארץ ויתעלף...

 

*

*         *

מגורת הצדיק זאת אמנם לא באה, מסלת הברזל לא תעבור ברקשוא ושריקת הקיטור לא תשמע בכל גבולה והנה היא שוקטת על שמריה כמאז ומקדם, אפס כי בכל זאת קללת ר' נתן הגבאי כתֻמה באה ונהיתה.  – הפתאים חכמו והפדיונות חדלו, והצדיק חיי צער יחיה ואין דורש ואין מבקש לו.  יד הדבוק היתה בכל אלה! 

ורבקהלי בת בן הצדיק?  – רבקהלי אוהבת את יוסלי סופר הקהל ותהי לאשה        לחתנה בנן של קדושים כדת משה וישראל.

"אך היתכן הדבר?"  – לא, ידידי הקורא,

רבקהלי שלנו לא עשתה כשורה,

אבל כאלה וכאלה מעשים בכל יום

ואם חכם אתה ונבון, ראה, ושמע ודֹם! 

 

תם.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*) מס בשר הכשר, נקרא בפי יהודי רוסיא ופולין טאקסא וענינו ידוע. -