_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִפְּקִידָה לִפְקִידָה

(ציונים והערות על הנכתב ונשמע)

י. ח. ברנר

לתוכן הענינים

 

מעשה מנדלי-אוסישקין נתן זמן רב ענין לעתונותנו לענות בו. יותר משתין פולסי דנורא הומטרו על ראש ה"דיקטאטור" האודיסאי. את רבותיו דקר ראש "חובבי שפת עבר" שבאודיסה!  את מנדלי לא רצה לכבד בתואר "חבר נכבד"!  את ביאליק, שדרש כי יכבדו את מנדלי בתואר "חבר נכבד", דחף...  או גרם לו, לביאליק, שׁהוא ידָחף....  החברה הקולטורית העברית הראתה ברבריות וכו' וכו'.

ה"מאורע" הזה כבר עבר ובוודאי גם נשכח (בפרט לאחר שאנשים נכבדים וידועי-שם אחדים כתבו מכתבים לכל המערכות, שלא יפה הוא להעלות בפרֵיסה את הסכסוך הזה; מפני מה לא יפה – לא פוֹרש), ולא נזכרתי להעלותו מגליונות עתונים ישנים ולציינו אלא מפני משהו של תמיהה שעדיין נשארה תוססת בלבי בנוגע לצד הפורמאלי של אותו דבר, ודוקא – תמיהה בתוך תמיהה!  – לא על אוסישקין, כי אם על הצד שכנגד לו. יש כאן איזה קו, אולי קו חיצוני, שהעתונים לא עמדו עליו ולא הזכירוהו אפילו ברמז, והוא דוקא מדבר בעד אוסישׁקין וןכנגד מנדלי. ובאמרי כךְ, אפשׁר שׁימָצא מי שישכח מתוך כעס גם את המכתב-למערכת הנ"ל ויתחיל שוב: היתכן?  וכי אפשר שלא להבין, שמנדלי וביאליק עשו בשביל העברית יותר מעשרות חברות של חובבים?  (רק מעשרות...) וכי אפשר שלא להבין, שׁאם אנשים כאלה יוּצאו – מי ישָׁאר?  וכי אפשר שלא להבין וכו' וכו'.

כן, כן, אי-אפשר שלא להבין, ואני מבין, ולא עוד אלא שאני גם יודע. יודע אני את ערכן של עשרות החברות הללו לחיבת-שפת-עבר ולאמירת "שלום" עברי; יודע אני את כל הפיל אנטרופיה הרוחנית שלהן ואת כל מרצן הנפלא בהפצת ספר עברי. עם האגודה האודסאית דוקא לא היה לי כל עסק, אבל בכלל, אם הוצאתם איזה ספר עברי, למען השם ולמען הספרות אל תשלחוהו לחברת "חובבים" להפצה!  כי רבע-שנה "יתאמצו" ו"ישתדלו" אותם החובבים החביבים להפיץ את ספרכם, חצי-שנה יתאמצו וישתדלו לגבות מחירו לאלה שלקחו את ספרכם, ולבסוף-השנה גם ספרכם גם תמורתו לא יהיה לכם! 

כן, יודע אני, אני הצעיר באלפי עמי, מה היא חברת "חובבי-שפת-עבר"; ומשום כך אילו היתה חברה כזאת במקום מגורי, ודאי שאני, למשל, לא הייתי שואף כלל להיות חבר לה, זאת אומרת, אחד מחבריה. ואם מאיזו סיבה שתהא, נאמר מחמת עשירותי המופלגה או מחמת היותי קרוב לשר-העיר, היתה חברה כזאת למרות אי-היותי חבר לה, מוצאת לנכון לכבדני בתואר "חבר נכבד", לא כל שכן שלא הייתי חושב לי זאת לשום כבוד, ואולי גם הייתי הפעם מתעורר, בכל אי-נטייתי למחאות, למחות בקול: "'חובבי-שפת-עבר', אי-אפשי בזה, אי-אפשי בכבודכם!"

והאם לא תמוה הוא, איפוא, אם לא איזה צעיר שכמוני, אלא הסבא הגדול, הסבא בעצמו, הזקן והחכם, החכם באמת, לא תמה כלל על העוול שעלה בדעת מוקיריו לעשות לו: למַנותו לחבר נכבד של אותה החברה, אשר ר' ליב מ"ימי הרעש" הוא כבר מן המשובחים שבאופניה?

אם בעיניכם לא יפָּלא הדבר, בעיני יפָּלא.

-------------

אין אני מחסידי אחד-העם. אין כבר לשם הזה בשבילי אותו הקסם שקסם לי בהיותי נער. עתה כבר אין אני חושב את אחד-העם לסופר גדול מַפרה, כלומר, לסופר היודע לא רק לחשוב בעצמו, כי אם גם להורות לאחרים דרכי מחשבה, לסופר, שאפשר  להמשיך בעבודתו. ובנוגע לו כשהוא לעצמו – כמדומה לי עתה, שכל ימיו עסק אחד-העם בהגנה על "שיטתו", בתיקון בדקיה, בפולמוס עם מתנגדיה, אבל אימתי טרח לבנותה ולכוננה, את שיטתו, ומה היא שיטתו, לא ידוע, האם השיטה היא זו לומר, שתשועתנו לא תבוא מרצונות יהודים פרטיים לחיים יותר טובים, המצטרפים לרצון הכללי, שאנו קוראים לו רצון לאומי, כי אם צריך לשבור את הרצון הפרטי ולהקריב חתיכה ממנו על מזבח-הלאומיות, על מזבח-הכלל?  האם שיטה היא זו להבין מצד אחד את כל הבל-רעיון-התעודה, ויחד עם זה לדבר על רגש של צדק מוחלט המיוחד רק לעם הנבחר?  האם שיטה היא זו להבין מצד אחד את כל הגיחוך והעבדות שב"חירותם" שליהודי-המערב אכולי-סביבתם,ומצד שני לקוות שידיעת-היהדות ומרכז-הרוח בארץ רחוקה יכולים להילחם בהשפעת הסביבה הגלותית?  האם שטה זו היא לדגול בשם ספּנסר ושיטת-ההתפתחות שלו ויחד עם זה לדבר על הנצח שביהדות ובמוסרה, שלא ישונה ולא יוחלף?  האם שיטה היא זו להרגיש בכל קלקולי העם החָרב ו"היהודי הפיקח" ויחד עם זה להעמיד פנים, שבישובנו – בסך-הכל – ניצח הרעיון הרוחני והכל קרוב לאורחא דמהימנותא?  אין כאן שיטה ברורה!  אין כאן דרך שנכבשה!  בכלל לא עבר אחד-העם כל דרך, ואם צדק מי שאמר" "אחד-העם קלאסיקן הוא", החובה להוסיף: "פולימיסטן קלאסיקן". אך פולימיסטן. ישנה לו הארסיות הלשונית החריפה, שאיזו מרירות עצורה שליחסן ויפה-נפש מנעימה אותה, וישנו לו הכשרון להביט לנקודה ידועה, לנקודה שלו, עד כדי לבטל כל מה שמחוץ לזה כעפרא דארעא. אם היהדות היא פרי-רוח-העם, הרי מוכרח הוא, שכל בן-העם מצווּה ועומד על פי מהותו להחזיק בה כמו שהיא. וכי לא כך?  אם ארץ-ישראל לא תוכל לקבץ גלויות, הרי שבהכרח השקיבוץ שיכוּנס לתוכה צריך שיהא מרכז-רוח לכל הגלויות; אם בישוב-ארץ-ישראל אין פתרון לעניות היהודים בכל העולם, הרי בהכרח שאין פה שאלה כלכלית כי אם אך שאיפה רוחנית ליצור תרבות עברית. וכי לא כך?  

וכן הלאה, וכן הלאה, ההיסטוריה שלנו, שכולה, כביכול, מלחמה על שמיררת-הדת בלי כל תערובת של אקונומיקה, ראיה נצחת היא כלפי בעלי המאטריאליסמוס ההיסטורי; נצחון המהפכה התורכית ה"רוחנית" ראיה נצחת היא להשקפת-הביאים כלפי הציונים המדיניים. פולימיקה!

ולמה אכחד?  עתה כשאני פותח את ה"על פרשת דרכים" ומתחיל לקרוא את הקדמת הספר, עתה, אחרי עבור כחמש-עשרה שנה למן הקרואה הראשונה, עתה, אחרי כל מה שעבר עלינו בחמש-עשרה השנים האלה, עתה, עם הזדקקות טעם-הקריאה והתרַבּוּת הדרישׁות הספרותיות בקהלנו הקטן, עתה כשיש לנו כבר איזה מושג על מרחקים עולמיים ואופקי-מחשבה אנושיים, הרי אני נקלע מרושם לרושם ולא אדע נפשי. פעם אני נתקל בהערה נכונה המעידה על הבנה גדולה, על אישיות, שיש לה חוש-מציאות כביר ושאיפה-לאמת רבתי, שבתנאים אחרים היתה יכולה להיות לעינים לנו ולבנינו אחרינו, ופעם אני רואה לפני צמצום-מושגים וצרות-של-שטח, שבו יתלבט אדם חלש, אם כי מקורי, מפונק קצת ודואג לכבודו. פעם יכה את לבי בהבעת רגשו ונאמן וכוונותיו הטובות, הטובות לאין חקר, ופעם בהתבטאות הארעיוּת שלו בתור סופר, כלומר באי-גבורתו הספרותית, שדוחפת אותו לחתום חזון בהזדמנות ראשונה ולמהר לחשוב – אחרי חמש שנים של כתיבה – את עשרת מאמריו שכתב במשך השנים האלה ל"חומר היסטורי". כבר!

כן, ארעיות. כי בכל דעתי, שלאסוננו אין בספרותנו פובליציסטים גדולים מאחד-העם (מלבד בר-פלגתיה, שקדם לו בכל מה שהם תמימי-דעים, לילינבלום: לילינבלום, שהשקיע את כל חייו בספרותנו, בעוד שבן-דורו שבא אחריו נתן לספרותנו בתורת מתנה רק חלק מהם!), אין אני יכול להסיח דעת מזה, שהתייחסות אחד-העם לעצתו כאל סופר ארעי אינה רק מידה מֹשיית שׁבקוֹקֶטיוּת, כי אם באמת, באמת מרה, יסודה. אבל, אף על פי כן, האם אפשר לשכוח את "התורה שבלב" שלו?  את "שתי רשויות"?  את "הלשון ודקדוקה"?  ואפילו מאמר חודר ונוקב כמאמרו על הגימנסיה היפואית?

חשובה, חשובה היא, מכל מקום, ישותו של אחד-העם, חשובה מאוד, אם כי לא אל-פגומה, ועדיין רוצה הייתי, לפיכך, לקרוא איזה הערכות ספרותיות מקיפות בדבר אדם זה, שאם גדול הוא ביותר, או לא ביותר, הרי אין לנו בין החיים שני כמותו; עדיין רוצה הייתי לשמוע מפי בני הדור מה הוא אחד-העם להם.

ולפיכך היה לי לחגא – לחגא קרי – היום אשר בו קיבלתי את חוברת "השילוח" המוקדשה כולה לאחד-העם. החל החילותי לקרוא בה בהתעוררות נפשית (עדיין אני, התמים, יש שהנני מקווה לדבר-מה מ"השילוח"!). אמרתי: הן הציוניות כיום הזה את מימיו של אחד-העם היא שתה, ועד כמה שהיא הולכת, בדרכו, אך בדרכו, תלך, ומי, אם לא הירחון הרציני של הציוניות, ידבר על הרב כדקא חזי ליה?  ועוד אמרתי אל לבי: אם מייבּלי אחד-העם ותלמידיו לא ראו חובה לעצמם או לא מצאו די און בנפשם לייסד מוסד ישובי או ספרותי הגון לכבוד חג-יובלו של בעל "שאלות-ארץ-ישראל" ו"הגיעה השעה", כדי שלא להוציא את שמו של אחד-העם לשוק לבטלה, הרי מאמרים, לכל הפחות, מאמרים מחנכים, מסבירים, מאירים, ראוי וראוי להם שׁיכתבו הפעם. אדרבא, יַראו לנו לאורו שׁל מי הם מתחממים. הן לזאת נפלל.

אבל הנה החוברת, ואיזו ריקניות!  איזה עלבון!  איזה ריח-של-טחב!  לא רק שהללו אינם מתחממים לאורו – ושעל כן אינם מחממים אף במשהו!  – אלא שגם לא באו לכתחילה לשם זה. לא חכמת רבם באו להסביר ולפרש, לא את רבם באו לגלות, לא עליו באו לשיר, כי אם להראות את חכמתם הם "חגרו שׁארית חֵמות", להראות כי חכמים הם מרבם, כי בזה לא צדק, ואת זה לא הבין, ובזה לא נכונה דרכו...  המרחיקים ללכת הללו!

אוי לנו בחג-היובל הזה מ"תלמידיו" של בעל-היובל!

-------------------

הבא להשפיע על אחרים רוב מליצה ורוצה שיקבלוה – ירחיק מליצתו.

המֵליץ הרב נחום סוקולוב כתב לנו שׁנים על שׁנים ב"הצפירה" מרשמי-מסעותיו בימים וארצות רחוקים, ואנחנו לא תמיד קראנוהו, ואם קראנוהו, פיהקנו, במחילה, אבל האמן האמינו התמימים שׁבנו, כי אכן ראֹה ראָה בעל-המסעות את אשר הוא מספר, וכי אם לשונו במליצה תתהלך, עין רואה יש ויש לו.

והנה בא סוקולוב אלינו ומתחיל להדפיס ב"הצפירה" ממראות-הארץ מקרוב. וראו זה פלא: בין הרי-יהודה טובע כפר ערבי ב"פרחים, שדמה וקמה, חציר וגומא"; "גדיים קופצים בגאון(!)-הדשאים, ושם באחו נאבקים הפר והמריא(?), על כתף-הגבעה ינועו ברושים כקול מים רבים" וכו' וכו' וכו' (הצפירה", גליון 99).

פלאי-פלאים. האין זאת?  כמה לא רק הדור ונאה, כי אם גם מה עשיר הטבע פה!  לא הרים חרוכים, אשר לא יניבו תנובה, לא גידולים דלים בשפלה, אכולי-עכברים, לא כפר ערבי בנוי על תלו וקוום על "מזבלתו" ומפיץ קטב ודבר מסביב, באדם ובהמה, לא פרות כחושות בקומת-הכלב, הנאבקות עם היתושים המכסים אותם, יראה הנוסע, כי אם התאבקות פרים ומריאים וגאון-דשאים והמולת-ברושים כקול מים רבים...

אכן, לבנו לצייר הנוסע ומעינוּ יהמו כחלילי רועי הפרים והמריאים, כי מה היה לו לעשות, אם בשבתו אל שולחן-הכתיבה בחדר-האכסניה לא זכר דבר ממסעו, ובמקום זה תפסוהו מלים, הרבה מלים, מן התי"ך: שדמה, קמה, חציר, גומא, מריא, עתודים?  וכי כל כך נקל לוותר על גאון-המלים, בהינשאן כברושים על כתף-הגבעה והמולתן במוח כקול מים רבים?

כן, אין אנו מתרעמים; אבל בעינו הרואה של סוקולוב, על כל פנים, שוב לא נאמין. ואל-נא יתרעם מעתה גם הוא, אם קוראי "הצפירה" בארץ-ישראל יוסיפו לפסוח על תמונות-הנוף שלו. ה"תימן יפיח קרה" להם בחורף, אם "יזרה זועה" יאמר ללבם מה?

אמרנו: "מלים", ואין אנו בטוחים לגמרי, מי יודע...  אפשר שבעומק-נפשו של התייר-הצייר יש כעין דבר-מה, מלבד מלים ערומות. אבל, איך שיהיה, אם רוב מליצה בא מר סוקולוב לערות עלינו, עצתנו לו אמונה: ירחיק עדותו. הלא כל ארצות איטליה, הולנדיה ושפאניה לפניו.

 

{"הפועל הצעיר", סיון תרע"ד; החתימה: יוסף חבר} 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה