_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אגב אורחא

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

(מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה)

א

בווינה היתה החבורה מפורדה ומפוזרה. לא נפגשו איש ברעהו אלא בפרוזדור-ה"לשכה", בשעת ההמתנה לאותו היהודי הפקיד, הקטן והכעסן, המעמיד על כל בא שתי זכוכיות של משקפים מתרגזים, או בקונטורה למכירת כרטיסי מסע בנכיון של שלושים אחוזים "בשביל ציוניים"; בשאר שעות-הזמן היו זה בכה וזה בכה. הקוֹמיס העבה – סטודנטים בני עירו, דרוֹהוֹביטשים, היו לו בכאן, שאצלם לן ואתם בילה את העת בבית-קהוה לא-יקר. החייט הטארנוֹפּולי, בחורי הישיבה הטאַרנובים והנודד הרוסי המהיר התגוררו במלונות פרטיים בשכונת היהודים אשר ברחוב-הדגים הקטן וברחוב-הדגים הגדול. והמורה מבּוטשאץ, הצעיר העדין והשחרחר עם דבריו העומדים תמיד ברומו של עולם וקילוח-דבריו בסגנון המקראי-התלמודי-הספרותי, לא היה עדיין כלל בחבורה. הוא, עם חפציו ביד, בא, מלוּוה על ידי אביו, באותו היום שנסעו הכל מווינה, שעה אחת לפני הנסיעה הכללית, ולמרות כל הטענות ומענות – תחילתם בשפת-עבר וסופם באשכנזית-יהודית – שלו ושל אביו עם הממונה הקטן והזועף, למרות השליחויות השונות והצלצולים בטלפון, לא עלה לו לנסוע עם הכל היחד, אלא שניטל עליו לעשות את דרכו לבדו במסע-הערב ולהדביק את בני לויתו רק עכשיו, ביום המחרת בבוקר, בטריאֶסט, ערב יום הפלגת הספינה לאלכסנדריה של מצרים.

– אבל סוף-סוף נזדמַנו לפונדק אחד, רבותי! – קרא בשמחה, כשמצא, בבואו לאכסניה היהודית, היחידה בעיר, את כל הפנים, שראה בפרוזדור הלשכה הווינאית לפני נסעם – נתכנשה השיירה שלנו!

וכאן, אמנם, השיירה היא במלואה ורוח מעין חג נסוכה עליה. קצה הנפש בישיבת ההמתנה שבווינה עם הימים העוברים באפס ענין, עם היוקר לצרכי אוכל נפש, עם המשכבים בלילות, ש"אי-אפשר לסגור עליהם את העינים" מחמת הכינומת. "אח, אלמלי היינו כבר בטריאֶסט! – גנחו שם הכל חליפות – יותר כבר אין צורך בשום דבר!" ומפני זה לא שמעו גם בקול הממונה הכעסן, אשר הזהיר בהם שלא למהר בעלמא לעבור לטריאֶסט, מפני שהישיבה בווינה עולה בזול יותר מאשר שם, ותחת נשיאותו של הקוֹמיס הדרוהוביטשי, אשר נפשו נכספה להבהיל את שעת הפרידה הנעימה מבני עירו "על דרכו לארץ ישראל", עמדו והקדימו לבוא אל "האיטלקים נתיני אוסטריה" –רמז לבני טריאסט, בלשונו של המורה הצעיר – בשני ימים שלמים.

– מרכז-ההסתדרות ראוי למלקות! – מדבר המורה מבוטשאַץ בהתעוררות נעימה ובנענוע-הראש עוד קודם שנרגע וסעד את לבו – משרה רבת-אחריות כזו, כהנהלה-בעצה את החלוצים העוברים אל הרי יהודה, מילוי פונקציות נכבדות כאלו, מוסרים לאיש קר-מזג ואי-נימוסי כזה! הרי אני נכנס אליו... דעת לנבון נקל... אני שׂם פעמי לארץ-ישראל... מה עוד?.. שיערתי בנפשי: ישאלני, מה מטרתי, מה תעודתי שמה, מהי משאת-נפשי... והוא: – Aber um Gottes Willen, was wollen Sie?..   הא כיצד?..

– מאיש בשעת מילוי חובת משמרתו אין לדרוש אידיאל! – גוזר הקוֹמיס. הוא בטוח, שגם המורה הבוטשאצי בעצמו במקומו של הפקיד לא היה טוב ממנו. ובפרט, שרבים כל-כך השנוֹררים, הבאים ללשכה ודורשים שיתנו להם כסף לנסיעתם. הוא בעצמו, הקומיס הדרוהוביטשי, היה עֵד-ראיה למחזות כאלה. באים בתביעות כמיוחסים גדולים! כיצד זה לא יתנו להם? הלא הם מוכנים לנסוע לפלשתינה  – להפקיר את עצמם בעד כלל-ישראל, בעוד שבאמת אין דעה כזו אפילו בבהונות רגלם השמאלית. פשוט, רמאים! הנה אותו קיבל הפקיד באופן שאין טוב הימנו. לו יש ריקוֹמנדאציה טובה גם ללשכת המודיעין ביפו!

בחורי הישיבה הטארנוֹבים – אחד פרוע-שער ואחד כבד-פה – ששם, בווינה, בשעה שהיו נכנסים לפרוזדור-הלשכה, היו פונים אל המשרת המגוּרמן ברטט ובכעין ערמת קוף היו שואלים על הממונה: "הוא כאן?"... שלחו כאן, בטריאסט, רסן מעליהם, השיגו על טענת הקומיס בדבר השנוררים במאמר: "למה ברא אלהים עינים לאדם?", המשיכו בעקיצת לעג: אלא ש"אם אין דעה – הבדלה מנין?" והסכימו, לאחרונה, למלקותיו של המורה בהוספת "ארבעים חסר

אחת".

– אבל, מילא, מה שעבר עבר, – נמשך קולו של כבד-הפה – מוטב שתייעצו לי עצה לעשות עכשיו?

– מה לך?

לו דרוש חייט – שיעשה תיקונים במלבושיו הארוכים, שיקצרם ויכינם לפי מידת "בני אדם". חברו, פרוע-השער, כבר הספיק לעשות את האופיראציה עוד בווינה, והוא לא. אולם די לשאת את העול והסבל! הגיעה השעה לצאת משעבוד לגאולה!

– והטאנופּולי שלנו? החייט?

להחייט מטארנופול אין כלי-עבודה בכאן. ובדרך-כלל – כאן אין רצונו כלל לעסוק בעבודתו. צדק אותו בעל-הכרס העבדקן, שראו שם בלשכה... (הוא בוודאי יותר עשיר מהגביר הכי-גדול בטארנופול!)

– כי מה אמר לך?

– לפני נסעי הדביקני בחצר. אתם כולכם כבר הייתם ברחוב ואני פיגרתי: לפני השער נפל ארגזי מעל כתפי. בקיצור, הדביקני ונכנס עמי בדברים בידידות  כזו – אינכם יכולים לשער! כמעט שעזר לי אפילו לשים שוב את הארגז על הכתף. בחיי, הוא רצה, אבל אני לא נתתי לו. בקיצור, שאלני מי ומה ואיך ולאן אני נוסע ולשם מה – הכּל בכל מכל כל. אם הנני בעל-מקצוע? אמרתי לו: "חייט!". "הנך מפועלי ציון, איפוא?" – הוא שואל אותי. "כן!" – אני עונה לו. מאי איכפת לי? יהא מפועלי ציון!

מילא, התחיל: פועלי ציון הם כאלה וכאלה, סוציאַל וכדומה. אני שותק. לבסוף נתן לי אפילו את היד – כמו שאנכי יהודי! מושיט לי את היד ואומר: "דרך צלחה! צלחה! גֶזיגֶנְגֶנוֹס!"

– אולי גֶזינוּנגסגֶנוֹסה? – מתקן הקומיס.

– איך? נוּ, יהא כך! חי-נפשי, כך אמר לי: "דרך צלחה, גזינגגוֹסן! וזכור ואל תשכח: בפלשתינה דרושים לנו עובדי אדמה, בראש וראשונה – עובדי אדמה..."

– שַה – הפסיקתהו החבורה פה אחד – הרי לפנינו איש הנוסע משם! נשמע מה בפיו!

בחסר – כאילו צמח פתאום מתחתיו – עמד צעיר כבן עשרים, דק ובצוארון גבוה, לבוש כולו בטעם בוּכהאלטרים, אלא שנעליו ממוזמזות לגמרי ופניו מלאים מכות טריות ואבעבועות יבשות – לפי דבריו, שיירי מחלת ה"חֶרָרָה", אשר חלה בה שם. מחוגת הנוסעים סובבה עליו כהרף-עין.

– אבל בתור הקדמה נחוץ לדעת, אם האיש הלז הוא ציוני? – קרא המורה מבוטשאץ.

– ציוני ולא ציוני, הכל לפי רצונכם! – מיהר הצעיר הדק לענות מתוך המעגל.

– אבל מה שם? איך שם?

– תהיו שם ותדעו איך שם! – אמר הצעיר השב משם, כמתרשל לענות יותר, אלא שבקולו צילצל גם הד של התראה.

ברם, דעת הקהל אינה נוחה מזה. בקולות נמוכים ובקולות רמים מוסיפים מכל עברים. ומה המושבות? פורחות? ומדברים שם עברית, רק עברית? ומי שאינו יכול? והערבים?

– איזו ערבים!.. – גוער הקומיס הדרוהוביטשי בקול רם מאד – העיקר, מה? –

– מה "מה"?

– קשה שם "לעשות" חיים?

נתקבלה על זה תשובה קרירה:

אני איני אומר לא הן ולא לאו. תהיו שם ותדעו. כבר תראו. אני – הייתי שם הכל. גם במעדר עבדתי, גם גפנים הרכבתי, גם בעיני חליתי, קדחתי – הכל! הייתי בחיפה, הייתי בבירות, ביקשתי גם משרה ביפו –

הוא מיעט בדברים ונראה כמסתיר סוד, אשר לא יעלנו על דל שפתיו, באין חפצו להכאיב את לבות הנוסעים ולהכזיב את תוחלתם; אבל יחד עם זה נשמע גם בכל תשובותיו הקצרות והיקרות לעג ברור, מעין אותו הלעג של ההורים והאחיות בבית שם בעיר-מולדתם, בהוכיחם אותם ובהזהירם "לבלי להשתגע", לעג אשר השפיל לרגע את כל הרוחות.

– ולאן אדוני נוסע עכשיו? – הוסיף הקומיס הדרוהוביטשי לשאול בנימוסיות רבה.

לברלין! אקוה לעשות שם עסקים. אבותי, אמנם, מתגוררים בקראַקוי, אבל אני איני נוסע לקראקוי. אני נוסע לברלין!

ה"עולם" נשתתק.

– "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לא–מור" – התחיל פתאום המורה מבוטשאץ לנגן את הכתוב בטעמי המקרא.

– הארצי-ישראלי!.. אַיֶכּה?!.. – נקרא בינתים פתאום הבחור הדק על ידי אחת מבנות בעל האכסניה: – המשפחה אשר הוחזרה מאמריקה קוראת לו: היא בחדרה; רוצה להיוָעץ עמו באיזה דבר...

– אני הלא כבר חיוויתי להם את דעתי... בעשרת אלפים פרנק... –

– תוגר!.. – עגבה בת בעל-האכסניה על האכסנאי הישן שלהם – המשפחה אשר הוחזרה מאמריקה רוצה לדעת... אם אפשר לנסוע מכאן דרך קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל...

– אי, פראים!.. – התמרמר התוגר הארצי-ישראלי – אלך ואגיד להם...

החוליה נפתחה והדרך להעברה ניתנה. החייט הטארנפולי שלח מבט בקדקדו של ההולך וקרץ בעיניו!

למי יש פה להאמין?..

– הטיפוס הזה ידוע! – מעמיק דבר המורה מבוטשאץ – גלגולם של ה"מרגלים"!

– ומה היה לשאלו כל עיקר? – לא מבין הקומיס הדרוהוביטשי.

– אין שואלין את פי הנס מן המחנה! – פוסק הטארנובי פרוע-השער, זה שקיצץ את קפוטתו עוד בווינה.

– את הבורח! – ממלא הטארנובי השני אחרי רעהו.

רוח החבילה מושב לאט-לאט אל כנו. אי, צריך לצאת השוקה ולהכין צידה לדרך. מי ומי ההולכים?

הטארנובים מתלחשים.

– את המלבוש שלך כבר תקצר שם! – מנם האחד.

חבל! חפצתי לבוא לשם כבן-אדם! – דואג המנוחם.

 

ב

אחרי הצהרים.

אל שולחן הצעירים הנוסעים, בשעת סעודה, נלוָה יהודי פולני כבן ששים, בקפּוֹטת-אַטלאַס ובשטריימיל, בעל זקן נאה וחשוב וצורה של ר' עקיבא איגר – אחת מאותן הצורות המשמשות מודל לציירים לועזים מחיי ומפרצופי היהודים. הוא פנה ב"שלום עליכם" כללי ואמר:

– כולכם לארץ-ישראל?.. מה אתם נוסעים לארץ-ישראל..

– מה פירוש "למה אנחנו נוסעים" – ענתה החבורה בתמיהה.

– רצוני לשאול... – גימגם היהודי – מיראת שמים באמת?..

ובהוציאו את המלים האחרונות מבין פתחי פיו, הפיקו פניו עינויים של איש, אשר צרה גדולה באה עליו. כולו היה עיף, רצוץ, מדוכא, על הנוסעים הביט בתמהון, בקצף, בחשד גדול, אך גם באיזה מין תמימות מיוחדה, השתתפות משונה ובאיזו תקוה בלתי מובנה. במקצת דומה היה לאיש, שאחד מבני ביתו נפל לבאר עמוקה, כשהוא רואה אנשים מתכנסים ויורדים גם הם הבארה...

– כבודו הוא אבי המשפחה הרוסית אשר הוחזרה מאמריקה?.. מה? נתקשו תנאי הכניסה?

– אני? הוחזר מאמריקה? רוסית? לא נתנו להיכנס? חס ושלום! ישמור הבורא ויציל! אני – בֶלזאי אנכי... אנכי מבלז אני... גם אני נוסע... אִתכם אני נוסע... בני, לא עליכם, ברח לשם... לפני שלושה חדשים ברח... לא ציפיתי ולא פיללתי... מה היה חסר לו אצלי?.. בירושלים הוא כעת... בן-זקוני הוא... רך ומפונק... הרב דשם כתב לי אפילו, שאם אשלח כסף, יחזירו... בני, שיחיה, רוצה כבר בעצמו לשוב... אבל אני איני מאמין בו... ירא אנכי... והריני נוסע להביאו משם... חרפה היא להגיד... העסק עולה לי באוצרות... עזבתי את משפחתי, את כל עסקי...

– אחד מגבירי בּלז בוודאי! – העיר החייט הטארנופולי, כשסר היהודי מעליהם.

– בעל יכולת! – הסכים הטארנובי כבד-הפה.

– טרגדיה עברית טיפוסית – העיר המורה.

הקומיס שיער: איזו צידה-לדרך הגונה אפשר היה להכין, אלמלי היה היהודי הטיפש, תחת לאַבּד הוצאות ולנסוע לשם בעלמא, מקדיש את הסכום לשיירה!.. ואגב נזכר באמת, שעדיין לא נעשה כלום בנידון זה וַיקם.

– חברים! – קם פתאום גם הטארנובי פרוע-השער – לי יש הצעה... הנה אנחנו כאן חמישה אנשים הנוסעים בדעה אחת... אֶה... אֶה...  לרעיון-התחיה... רצוני לומר: לא חמישה, אלא ששה. עם חברנו הרוסי – ששה! והצעתי היא: תחת שאיש-איש מאתנו יעשה שבת לעצמו, יתן כל אחד ואחד מאתנו חמישה כתרים ונעשה קופה כללית של שלושים כתרים, חמישה-עשר רייניש, ונשלח אחד או שנים מאתנו השוקה ויביא אוכל לכולנו. מה דעתכם על זה? אה?

עיני השומעים הוארו בשמחה על הרעיון המקורי, ובכל זה לרגעים אחדים נשתררה דומיה לא-קלה.

ראשונה ענה המורה מבוטשאץ: "השכל מחייב!"... ולאחר מחשבה של הרף-עין על אשר לא הוא היה מציע הדבר, חזר והוסיף עוד ביתר מסירות: "רק ככה! רק ככה! מובן מאליו. איש לא חשב מתחילה באופן אחר; השכל מחייב!" אז הלך החייט הטארנופולי והתייעץ בלאט עם הקומיס הדרוהוביטשי – איזו חשבונות יש ביניהם מלפני וינה! הטארנובים מצדם נזדרזו, התחילו בודקים את ארנקיהם וגונחים. הנודד הרוסי – איזה בחור משונה, כבן עשרים ושמונה, שהיה כבר בקנדה ובלונדון ושלא התערב כל העת בשיחות ולא הביע שום הפּעליות אפילו לשמע דברי הצעיר הדק על מגרעותיה של הארץ המובטחה, אלא עסק בשתיית מים הרבה, כוס אחר כוס, כאילו אש יקדה בקרבו – יצא הפעם מגדרו והודיע, כי ללכת ולהיות שליח להבאת אוכל הנהו נכון בכל עת ובכל שעה, אבל שום כסף אין לו.

– אפילו לא חמישה כתרים?

– אפילו לא חצי-כתר.

– ומדוע לא סיפרת זה בלשכה בווינה?

– ומאין אתם יודעים, כי לא סיפרתי?

– נו?

– מה שעונים לכּל ענו גם לי.

– אבל האמינו לך, לכל הפחות?

– לכו ושאלו אותם!

– ומה תאכל, איפוא, בשבוע ימי הנסיעה?

– מאין לי לדעת?

לשעה אחת נתבטל רעיון-הקומונה מאליו. אבל הטארנובים לא שתקו: "חברים! היא הנותנת! דוקא מפני שבמשפחתנו נמצא באופן בלתי-צפוי כזה איש, אשר אין לו כלום – עלינו לעשות את השותפות! הן איש-איש מאתנו לא יאכל מאת אשר לו ויביט במנוחה על חברנו השוכב רעב בירכתי האניה. אולם, שיחזיק בו אחד מאתנו – הלא קשה. ומאי חזית? והרי מוטב, שכלכלת העני תהא על הציבור המשותף! חברים!~ הנה זה עתה שמענו את העובדה מפי היהודי הבּלזי בדבר בנו הבורח – המעשה אשר איחד את כולנו והראה לנו, כי בדרך אחת אנו הולכים! חברים! כל אחד ואחד מאתנו בשמעו את הסיפור המעניין זכר בוודאי את כל התלאה אשר מצאתהו, את כל המלחמה אשר אסר את הוריו הוא, את כל הבוז אשר נחל מן הדור הישן, שהביט עליו כעל "משוגע", והכל בשביל מה? הכל בשביל האידיאה שלנו, בשביל רעיון-התחיה, בשביל ארץ-חמדתנו, המצפה לנו זה אלפים בשנה... וכעת – מי הוא אשר לא יעשה את חובתו?"

– מושׂכל ראשון ממש! אַכּסיומה!

– אבל בכדי לקנות אוכל הלא דרוש לדעת איזו מלים איטלקיות... – רצה החייט הטארנופולי להסיח את הדעת לשאלה אחרת.

– הנה... עד שאתם דואגים לאכילה, אדאג אני לשתיה... – התנער הנודד הרוסי פתאום, נטל את הכד מעל השולחן ויצא אל בית-המבשלות למלאותו מים.

נשתררה שוב דומיה. עיני הכל ננעצו בכתלים.

– איטלקית הרי זה מן הקטנות!.. – לא עיפו הטארנובים להילחם בעד נצחון-הצעתם – למה ברא הקדוש ברוך הוא אצבעות? מראים באצבעות כמה ליטראות לחם... כלומר כמה פּוּדים לחם... בשביל ששה אנשים לשבעה ימים... כמה צריך?

– בשביל ששה? – ניסה החייט את כוחו עוד פעם.

– מילא! – החליט הקומיס הדרוהיביטשי – אמרתי לשׂכּוֹר מיטה לשינה באניה... יהא בלי מיטה; אין ברירה!

– אלא מאי? לשכב על הקרקע שבעה לילות רצופים?

– הס! הנה הוא חוזר... ישמע...

– אין דבר, – הרגיע את החבורה הרוסי החוזר.

– מה אין דבר? – נכלמו הטארנובים.

– אין דבר... שאלתי את הארצי-ישראלי שלנו למלים אחדות... הוא שוהה בטריאסט זה כמה שבועות ויודע...

– את המרגל?.. – הלך המורה מבוטשאץ לשיטתו – נוּ, מה? המשפחה האמריקנית חוזרת, אמנם, ישר לרוסיה? בעצתו?

– כן... וגם את בעלת-הבית שאלתי... את העיקר אני יודע כבר... שמות-המספר – נו, וכיוצא בזה... "כמה" בלשונם: "קוַנטו"... ועוד...

כד-המים בידו של הרוסי הנודד וציד בפיו; ידיעתו באיטלקית מכריעה את הכף לטובתו – לגמרי.

 

ג

כחצות-ליל.

עם גמר ארוחת-הערב העליזה, כששק-האוכלין המשותף עמד בפינה, כשהוא מקושר ממעל, בשעת ההכרה הנעימה, שכל הקניה החברותית עלתה כל-כך בטוב (נקנו דגים, נקניקים, זיתים, לחם, סוכר – ועדיין נשארו שני כתרים במזומנים!) ושבגללה היתה הדעה הכללית כשיכורה ולא מיין, באו שני עוברי-אורח חדשים אל האכסניה על מנת לעלות גם הם מחר אל הספינה: אחד – איש-מידות שמן וחלק, משולח ירושלמי מכולל אוּנגארן, ואחד – רזה וכפוף בבגד אמוץ-לבנבן עם צוארון של קטיפה שחורה וממועכה, אברך חולה-שחפת מבּוקוֹבינה, שהרופאים, לפי דבריו, ציוו עליו לנסוע לארץ חמה, כי שם יֵרפא.

המשולח הירושלמי, על פי הצעת בעל האכסניה, ציווה על בעל-העגלה לשים את הכבודה הרבה שלו בחדרו של היהודי הבּלזי, ושם התפלל ערבית, ושם אכל רבע אוז וקוֹמפוֹט, ושם נשאר ללון. בשביל חולה-השחפת לא היה מקום כזה, ולפיכך, לאחר שעיף מאד מלווֹתוֹ את נושא-הסבל, שהכניס את כריו וכסתותיו הגדולות ישר לחדר-האורחים הכללי, נשמט על גב כסא אחד שמסביב לשולחן והתחיל מכעכע בגרונו ומתאפק משיעול. המשרת אמר להחזיק בו, אבל החולה נתרגז עוד יותר

– הריני יכול בעצמי! הריני יכול בעצמי!..

מה יכול בעצמו? – מטר-מבטים ניתך על ראשו; מבטים, שחצים משתדל לכסות את רגש התועבה לחולה והיראה מפני החולה, וחצים השני מגלה הכל, על ידי הכיסוי גופא, ביתר בהירות, ביתר אכזריות...

החולה נרגן מעט את נושא-הסבל על כמות שכר טרחתו, וכשנפטר הימנו, הליט את פניו בכפות-ידיו שעל השולחן, ובעלי המבטים קמו כאיש אחד ויפנו לקרן-זוית.

– פנים חדשות!

– קרי "חלשות"!

– שלושת רבעים של מת...

– וכזה נוסע גם כן... מה יעשה שמה?

– קנדידאט להר-הזיתים...

– ואיך יעשה את דרכו, דרך הים?

– צריכים אנו לדבר על לבו... להניאו ממחשבה זו...

למלא את התפקיד החברותי הזה, הנחוץ כל-כך, נטל על עצמו הקומיס הדרוהוביטשי. ניגש בזהירות; התחיל ב"מאין יהודי?" ו"לאן כבודו נוסע?" – אבל לשוא! כעבור רגעים אחדים שב אל חבורתו בנענוע-ראש של יאוש: "גם הוא רוצה לחיות" – הוא טוען...

הפנים הועבו והורדו.

– אבל הלא את טובתו דורשים! – התמרמרו הכל.

– הוא הדבר!.. אבל חולי השחפת עקשנים נוראים הם...

– שש... הנה הוא קרב אלינו...

והוא, החולה, אמנם, התקרב בלאט, היטה אוזן רגע אחד, עמד בדממה רגע שני, הורה מבט בוער מעינים נוצצות וקרא פתאום בקול צרוד איום:

– יהודים! במטותא! אל תחרשו עלי רעה! אל תעזבוני! קחוני אתכם!

– מה? מה? מה יחסר לך?

– מה חסר לי, בריאות! שם, אם ירצה השם, אשוב לאיתני... שם אבריא... צריך אני רק לבוא לשם... אל תעזבוני, יהודים, באמצע הדרך... אל תזלזלו במצוה חיה...

– הכסף יביאך למחוז-חפצך, – השתמט הקומיס...

– הכסף?.. ברוך השם, איני צריך לבריות... יש לי להוצאות-הדרך... לא הרבה, אבל יש... אולם... בלעדיכם...

– אבל השכל מחייב, כי אסור לך לנסוע, שומע אתה? – קרא המורה – נסיעת הים הרי לאו מלתא זוטרתא היא... ועוד מסורבל ומועמס בחפצים רבים כמו אלה...

– אני אסע... אני אסע... – דיבר החולה כמו לעצמו ובמין איזו שמחה לאיד.

– וצריך אתה לברך את השם יתברך על שהזמין לך בדרך סיעה של יהודים כאלה! – נענה מן הצד היהודי הבלזי, שיצא מחדרו.

– "לכם ולא לו", – ליגלג המורה בעקיצה רבה – הלא גם כבודו נוסע אתנו!

– אני?.. לא... איני יודע... אפשר כבר, שלא אסע... המשולח הרב, שבא זה עתה, הוכיח לי, שאיני צריך... איני צריך לנסוע... המשולח הרב נוטל הדבר על עצמו... הוא מבטיחני, שהכל יוגמר על צד היותר טוב... העסק לא יעלה לי גם עכשיו בזול יותר... אבל הסכומים אינם פה בחשבון... אני טובע... ילד כזה!..

והבלזי האב התחיל מספר בשבחי "ילדו". בן פורת – כה יחייהו השם יתברך! עוד לא נמלאו לו שבע-עשרה שנה וכבר הוא חכם לכל דבר. הנה בראש-השנה שעבר, אחר התפילה, הולכים אל הרבי שיחיה, ושם הלא צריך להמתין הרבה, והרי הוא, האב, אומר לו: "יושה'לי, לכה הביתה וסעד את לבך ואחר תבוא". "לא – הוא אומר – לא, אבא, בלעדיך, אבי, לא אלך". הנה עד היכן!..

– ועכשיו?.. – זרתה החבורה מלח על פצעי האב האומלל.

אולם הוא לא שמע. בחפזון של יהודי פולני נעלם לפתע, וכעבור דקים אחדים שב, כשחתיכת נקניק גדולה ויבשה בידו.

– מי מכם "בעלן" לקנות את זה?.. בקראקוי קניתי... לדרך... נקניק וַרשאי... כאן לא תשיגו כזה... כאן נקניק כשר – יקרוּת נוראה...

– ולמה לנו דוקא כשר? – העז הנודד הרוסי את פניו.

חבריו הביטו עליו באי-רצון. הבלזי המוכר הרעים את בבותיו, אבל חייך בקולו:

– אי, בחורים אוכלי-טריפות, רחנמא-ליצלן, אינם נוסעים לארצנו הקדושה... נו, מי מכם "בעלן"? שלושה כתרים שילמתי בעד זה ולא נגעתי בו עוד... בחיי... מכיון שאיני

נוסע...

דעת איזה יחיד היתה לתת לו את שני הכתרים שבקופת החברה – וחסל. המוכר סירב. אז נטל הקומיס הדרוהיביטשי גדולה לעצמו וכאילו היה מוסכם מכבר לראש החברה, גזר, כי אין צורך לקנות את הנקניקים כלל. לו יש חצי ארגז של תופינים מביתו, ובספינה הלא ממעטים לאכול.

– נו, – נתיישב נשוא-הפנים הבלזי בדעתו – יהא זה שלכם... תאכלו ותשבעו... אני שילמתי בעד זה שלושה כתרים... הפסד של כתר במזומן...

לאחר שקיבל את מחיר הנקניק, הלך למשכנו ושב על עקבו:

– אבל שכחתי להתנות תנאי אחד. אם אתיישב עוד לנסוע אתכם מחר בבוקר – שתחזירו לי את הנקניק ואני אחזיר לכם את שני הכתרים שלכם...

התנאי נתקבל.

– טריפה, טריפה... – התחיל החולה, כשנעלם העשיר הבלזאי, להיכנס בדברים עם בני חברתו ולעשות להם נחת-רוח – מי ירא מפני הטריפות של חסיד שוטה שכזה? הנה לי הרשו הרופאים מפורש לאכול בשר שלא נמלח...

ומבלי כל המשך נתעורר וניגש אל המורה מבוטשאץ, ויתקע לו את כפו:

– תודה, יהודים, תודה!.. ברכת אלוהים עליכם על אשר אינכם עוזבים אותי בלעדיכם...

– נו, טוב, טוב, מה לעשות...

ומי יודע באמת, – דיברו הטרנובים – אפשר, כי דוקא הרעיון, ששם ירָפא... אפשר, כי הרעיון הזה גרידא יחלימהו... אצל חולים שאני... ובכל אופן חובתנו היא...

רוח של אחדות נשב בין כתלי האכסניה. השמחה שוב היתה גמורה.

– ומה אתם חושבים, חברים? – איבעא להו – שאם יתיישב הבלזי מחר לנסוע אחרי בנו ויבוא ליטול את סחורתו בחזרה, נשיב לו את המציאה? –

– מכות! – החליטו הכל פה אחד.

ברגע זה כולם שוכבים ביחד על גב מזרנים מרופדים על הרצפה כעין אצטבה של קסרקטין ואינם ישנים. הומים ומדברים. הערביות והספרדיות שמה – אומרים – הולכות מכוסות פנים, ובירושלים יש סמינר למורים מיסודה של "עזרה".

 

ד

ספינתנו היא ספינת חפזון, משל חברה אוסטרית. ארבעה ימים צריכה היא להיות בים עד בואה לאלכסנדריה של מצרים. משם יהיה לנסוע במסילת הברזל עד פורט-סעיד, ומפורט-סעיד עד יפו – שוב באניה. הלשכה הווינאית מסרה גם בזה פרטים לא-נכונים ומרכז ההסתדרות נתחייב שוב מלקות.

שם הספינה – "קליאופטרה". ונתגלגלה זכות על ידי זה למורה מבוטשאץ. כשעלתה השיירה על גב המכסה, נתעורר הוא משום-מה ביותר וכאילו רק למלאות את חובתו, חובת מורה עברי, בידיעת היסטוריה, אמר:

– רבותי! היזהרו! על חוטמה היפה של קליאופטרה ישבנו. סכנת נפשות!

החולה, שנתחמם נגד השמש, נענה:

– דוקא אניה גדולה כזו, שמעתי אומרים, אין סכנת ה"בר-אוזא" רבה עליה כל-כך.

– השכל מחייב! – מיהר המורה להסכים מצדו, ובאותה ההתעוררות הוסיף: – בר-אוזא! "קאטשקה" בלע"ז!

ואולם על שמועתו והשערתו של החולה, שבשביל סגולת גדלה המיוחד של האניה, הרי אין היא עלולה כל-כך להנדה יתירה, קפצה רוגזה ממקום אחר: הקומיס הדורוהוביטשי שלח מבט זועף על ליחת השחוף, שהיתה מונחת אצלו אגב שיעול, וליגלג:

– אין אימה!.. חבל רק, שהמשולח האונגארי הוא רב ולא שו"ב, כי אז היינו שוחטים את ה"קאטשקה" ואוכלים אותה על קרבה ועל כרעיה, חה-חה!

החולה המרוגז נפגע בכבודו ביותר על ידי הערה זו מצד בעל-דבביה.

– עוד לא ידוע, – אמר – מי יסבול קודם ממחלת הים! מי יאכל קודם את הבר-אַוזא!

הוא השתעל וירק, כמו להכעיס, והקומיס סר מעליו וילך להתוודע אל נוסעי שאר המחלקות. "השונרא השחורה", אשר עברה ביניהם, בין החולה ובין הקומיס, מנהל החברה (שהחולה, אהה, אינו רוצה בשום אופן משום-מה להכיר בזה!) הולכת וגדלה... עוד על החוף, לפני עליתם אל הספינה, נפל איזה סכסוך ביניהם בגלל התשלומין בעד הובלת החפצים אל הנמל, שמשרת האכסניה, במצות אדונו, דרש בעדם, בעד שבע החבילות, שבעה זהובים (חפצי האונגארי הובלו ברכבת מיוחדת). החולה טען: "חלק כחלק, והרי גם אני נכון ליתן את זהובי; יהודים! רחמו! למה יטלו ממני יותר?!" והקומיס הדרוהוביטשי נכנס בעבי הקורה וטען: לא כי! השכר אינו חובת גברא אלא חובת מנא, ומכיון שלכל אחד ואחד מהם היה רק ארגז אחד, ולחולה שני ארגזים (לנודד הרוסי אין שום חפצים), הרי שעליו לשלם שני זהובים. היחס המחודד הזה הכאיב כל-כך את לב הטארנובים עד שלא פסקו מלתנות: "אוי, כמה היינו חפצים כבר להיות על הספינה!.. אוי, אין לנו צורך בשום דבר מלבד להיות על הספינה!.."

עכשיו היו הטארנובים על הספינה. סמוכים על גזוזרתה ומתווכחים בהתלהבות, אם בשעה זו הרימה הספינה את עוגנה ויצאה ממקומה, אם לא. הוכיחו מן העיגולים שבצדדים, הביאו ראיות מהזעזועים וממהלך-העשן, הביטו במורי-השעות: שעת היציאה היא בארבע שעות בדיוק. העובדות והסימנים שביד שניהם היו אחדים, אך הטארנובים הוכיחו מאותה עובדה ומאותו סימן גופו איש-איש את שיטתו הוא.

היום – יום-חורף שמשי. המלחים והנוסעים התנודדו והתערבו זה בזה. על החוף, בתוך ההמון האיטלקי הרב, עמדו נשים וילדים ונפנפו במטפחות; אחדות מהנשים נתייגעו לרגעים, נחו וניפנפו שוב. וככל אשר הרחיקה הספינה מן החוף, כן עלה ונתגבר הנפנוף, נמהרה ונתחזקה מסירות-הנפש שבו – עד אשר החוף כולו נעלם מן העין.

– הננו נוסעים, לאחרונה!..

– אי, לאכול!.. – הכריז החייט הטארנופולי.

– לאכול בצוותא חדא מיד!.. – הסכימו הטארנובים בחום.

– אבל היכן המלצר שלנו?.. – היתה גם את המורה רוח עליזה.

– הנה הוא יורד אלינו, – הורה הנודד הרוסי על הקומיס הדרוהוביטשי, שעמד על הסולם.

– כי מה? – שאל הלז, כשהוא טרוד באיזה דבר.

– ה"עולם" רוצה לאכול!.. – בישרוהו.

– איזו רעבתנים הם הרוסים!.. – נשתומם ראש החבורה – הנה זה ישבו על הספינה, וכבר זה רוצה לאכול!.. איזו זוללות!..

– הכל רוצים!.. – מחו הטארנובים נגד אי-היושר של חברם.

ואולם נפשו של הדרוהוביטשי לא היתה בשעה זו אל היושר. הענין החדש לקח את לבו כולו והוא מיהר להביעו לפני חבורתו. זה הדבר! במחלקה השניה נוסע אנגלי אחד, תייר, איזה אדם נכבד מאד, כפי הנראה, אבל עניו גדול והליכותיו פשוטות עם כל אחד ואחד. האנגלים מה הם! והנה הוא, האנגלי התייר, פנה אליו, אל הדרוהוביטשי, בראותו אותו מסתובב שם, ישר באנגלית. גם איזו "לֵידי" נכבדה על ידו, לא יפהפיה ביותר, אבל גבוהה – נורא! – ובאיזה מַנטול משונה... בקיצור, האנגלי פנה אל הדרוהוביטשי באנגלית, והוא, הנשאל, לבשתו ולחרפתו, לא הבין אף מלה והביט כתרנגול ב"בני אדם", אבל לא אבדו, בכל זאת, כל חושיו ושאלהו מצדו: "שפרֶכֶן זִי דייטש?", ולאשרו יודע, אמנם, האנגלי מעט "ג'רמֶן". הלידי אינה מבינה גרמנית כלל, כפי הנראה, מפני שהיא שותקת כל העת, אבל האנגלי מגמגם... נוּ, אז סיפר לו הוא, הדרוהוביטשי, הכל, בגרמנית סיפר לו, על דבר השיירה שלו! ששה פּיוֹנרים – סיפר לו (את החולה לא חשב!) – נוסעים מגליציה – אחד רוסי – לפלשתינה, להחיות שמה את הארץ – נו, עד כמה שאפשר היה להסביר לו הדבר. הוא סיפר לו עוד, כי כאן, על הספינה, אין אצלם נוהג דיני שלי ושלך, אלא הכל בשותפות, קוֹמוּנה!.. בקיצור, אי-אפשר לתאר את כל ההתעניינות של האנגלי ואיך שנתפעל מאד... עשר פעמים חזר על כל שאלה ושאלה. יֶס... יֶס...

– אבל היוצא מדברינו? – פקעה סבלנותו של המורה מבוטשאץ.

– ובכן, אל תיחפז ושמע. שמע והשתומם, איזו דברים יכולים לעלות על מוחו של טוּריסט – ואנגלי מהו! הוא דיבר רגעים אחדים באנגלית אל הליידי ואחר הציע לפני את ההצעה...

– ההצעה??..

ההצעה היתה: היות שלאנגלי יש אַפּאַראַט של אמנות-הפוטוגראַפיה, הוא רוצה מאד לצלם את כל החבורה...

– והיתה לנו התמונה לזכרון-עולם! – שמח הטארנובי כבד-הפה.

– אבל בתנאי, שיתן תמונה לכל אחד מאתנו! – התנה הטארנובי פרוע-השער.

– הס!.. הוא בעצמו!..

ניגש אל המדברים, עם כלי-מכשיריו בידו, אנגלי כבן ארבעים לא רם-הקומה ובעל שפם אדמדם קלוש, בטוּז'וּרקה של איש-ציד ובמגבעת קטנה קלה. הלידי שלו עמדה מרחוק.

– הרי... כיצד הוא הענין?

– כולנו נכונים! – נזדרז בא-כוחם של החלוצים העולים.

החלוצים העולים, בעצמם, נתחככו קצת איש ברעהו, כיוונו את פניהם לסבר מיוחד, לא רגיל, התחילו להסתדר מאליהם... קם גם החולה ממושבו והחל מפנה מקום לעצמו. מן המרפסות העליונות הביטו בסקרנות למקום-המעשה. לאחרונה נתקרבה גם הלידי. הגיחו ממקומותיהם יתר נוסעי המחלקה השלישית: ה"פריץ" הפולני ה"יורד", על פי מלבושיו, בעל הזקן המחודד, שנסע לקאהירה, ועל יד ימינו בת-חברתו הטשכית בעלת הבשר הרוטט בשמלותיה הקלות, שהיתה ספק אשתו, ספק אהובתו, ספק שבויתו, המובלת על ידו לארץ-הקדם... שלובות-זרוע עמדו מאחוריהם שלוש הסלובאקיות ובצדן הגבר היחידי, שנסע אתן ואשר היה לגבי דידן כתרנגול לכל דבר... היתה פה גם העלמה הבּודאפֶסטית הרכה והענוגה, עם כל שִניה הרקובות, שבעלותה על הספינה, דמתה לחצי גרמנית, אבל אחר-כך, כשרבה עם נושא-הסבל השיכור, שאמר להכותה, פנתה אל החבורה וקראה: "הריני יהודית! הריני יהודית!" והמורה מבוטשאץ העלוב לא הספיק להגן עליה, מטעם זה, עד שקיבל דחיפה עצומה בחזהו הצר מיד הסבל הנרגן בעל החזה הרחב... אחריה, אחרי העלמה הבודאפסטית, נסתרח גם הגלב מפּוֹזנה, שעם ה"פריץ" הפולני היה כפולני לכל דבר, מלידה ומהריון, אלא שבהיפגשו אחר-כך עם הציוניסטים הנוסעים לציון, מיהר להודות, כי, באמת, הוא יליד קרֶמֶנצ'וּג ועד השנה האחרונה, עד עברו לפוזנה, גר בניקוליוֹב, ועוד הרבה דברים הוא זוכר מה"חדר", ועם האפשרות הראשונה הוא מוכן ומזומן ללמוד "לשון-קודש"... יצא אפילו מהתא שלו, מה"קאיוּטה" אשר שכר לעצמו מאת אחד מפקידי האניה, המשולח הירושלמי-האונגארי, שדבר לא היה לו פה, לכאורה, לשום איש. הוא יצא, אבל לא התייצב במעגל, כי אם ישב על שק-חפציו הגדול של החולה, הוציא סידור מכיסו והתחיל אומר "תפילת הים".

האנגלי, העסוק בהכנותיו, שם אליו את לבו. – הלא זהו יהודי! האין זהו יהודי? יעמוד גם הוא להצטלם!

– אבל הוא אינו מהפיונרים שלנו! – קרא המורה בגרמנית צחה.

– אינו יהודי? – נשתוממה הלידי; צר היה לה לאַבד את העונג לראות עין בעין את אשר ראתה עד הנה לפעמים רק בעיני רוחה: "היבריו" אמיתי, "היבריו" ממש, עם תהלים בידו!

– הוא מהדור החולף והעובר מן העולם! – הוסיף הבוטשאצי לבאר – מטרתו לא מטרתנו ודרכיו לא דרכינו!

– ולדעתי, –לחש הקומיס – הרבה יותר מַכלים הוא להעמיד את החולה בתוך החבורה!

– ואני – ניצח המורה – לא אסכים לעמוד בתמונה אחת עם המשולח בשום אופן!

האנגלי הביט בתמהון על המתקוטטים – ולא הבין. הפרעה בלתי צפויה! אח, הנה גם צלצול שעת ארוחת-הערב בשביל המחלקה השניה. האם השעה השישית כבר?

– חילול-השם! – יצא מעצמו הקומיס הדרוהיביטשי.

– עבדות בתוך חירות! – זרק לו המורה בפניו.

 

השלום לא הושב גם בשעת הארוחה. נמנו וגמרו, אמנם, ולא היה מי שיחלוק, שמאחר שהמחלקה השניה אוכלת כבר, הרי ודאי שיש רשות גם למחלקה הרביעית לאכול מפתה, אבל המורה – ואתו שני הטארנובים – דרש, שיאכלו דגים ונקניקים, שני דברים העלולים להתקלקל אם לא ימהרו לאכלם, בעוד שהקומיס – ואחריו החייט – מצא מצדו, בתור מנהל העסק, שלארוחת-הערב אין להרשות לאכול אלא דבר אחד, כלומר, זיתים, ורק זיתים; דגים ונקניקים – אלו הם מזונות לארוחת-הצהרים! שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום-מה, ומרה את פי פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת אכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדה, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאותו לבוא ולהציע, שיקחו מהחמאה הנמסה אשר לו... "תודה! תודה!" – קראו הכל בגועל-נפש נורא... ולמרבה הקלקול של מצב-הרוח התוסס, נבדל, סוף-סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעבונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שנים צהובות חדות... "איזו חזירים הם היהודים הרוסים התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהיביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת.

 

ה

השיירה נוסעת במחלקה הרביעית שבספינה, היינו, במחלקה שלישית, אבל בלי משכב ואוכל. המבשלים, לבושי הלבנים וחבושי המצנפות, מטיילים על פני המכסה ומגרים בפרצופיהם את הקֶרֶב ומזכירים צלחות גדולות של תבשיל חם, נודף, מעלה אד... בערב, בערב, סגן-הקאפיטאן בא לבקר את המחלקה השלישית, והרי הוא מעמיד את העששית לנוכח הפנים המכורכמים של ששת השטוחים על הרצפה הלחה והערומה. השביעי – הקומיס הדרוהיהיטשי העבה – עלה לו בהשתדלות מיוחדה להשתתף בפרוטה וללון ב"קאיוּטה" של המשולח הירושלמי שמן-העורף.

ראשונה שוכב החולה. הוא יושב, יושב ומביט, מביט על המלחים האוכלים והשותים, ונאנח אנחה עמוקה, כשעיניו נוצצות, נוצצות... אחרי-כן הוא פונה אל הנודד הרוסי ואומר לו:

– ידידי! עשה לי את משכבי הקטן!

הוא נחלש משעה לשעה, וחולשתו גורמת לו לחמול על עצמו מאד ולהתפנק בפני ידידו היחיד, הנודד הרוסי, בהקטנת כל הדברים השייכים אליו: "אנא, מרח לי גלוסקה קטנה. הגש לי מעט חלב! סדר לי את משכבי הקטן!"

ואת המשכב הקטן, אמנם, מכין הרוסי הנודד ביתרון-דעת: הוא מעמיד לרגלי החולה השוכב ארגזים זה על גבי זה – תריס בפני הרוח; מסדר את כל הכרים והכסתות כעין חור של דוב, ובאדרתו היחידה שלו, של הנודד, הוא מכסהו. בעצמו הוא שוכב אצלו לא-מכוסה – ודומם; אולם כשהחולה מתחיל להשמיע קול נחרה קשה, אז הוא קם, נוטל מפּתוֹ של הישן, לועס ונפשו עליו תשתפך במלמול של קטע משיר-ערש בגיטו היהודי שבלונדון:

שלאף, שלאף, בּיי-בּי,

מאמי איז א ליי-די,

דעדי איז א דזשענטעלמען –

תחת זאת בבוקר, בשעת הדחת הרצפה, בשעה שהוא מעתיק ממקומם את חפצי החולה, שלא ירטבו במים, יש שהוא מזמר ברמה את הפזמון הזה; ולא עוד אלא שלאחר-כך הוא בא אל זויתן של הסלובאקיות, השותות יין-שרף את הזָכָר שלהן, ומנסה לשאול מהן במין שפה אינטרנציונאלית, מה ראו על ככה, שהטילו את תיבותיהן המלאות על חפצי החולה, עד לבלי כל אפשרות שיוצאו מתחתן; הסלובאקיות, אמנם, אינן מבינות, אבל הסלובאקי הצעיר, מבלי להבין, רומז להן שתחזרנה את התיבות שלהן אל מקומותיהן, וכרגיל, הרי הן מקיימות את פקודתו מיד; בינתים, אגב ריח יין-השרף, מתעוררת התביעה הפנימית של הנודד הרוסי עוד יותר עד שמשם הוא עובר ישר אל חפצי החולה, מוציא מתוכם בעצמו לחם ואוכל שוב ובגלוי! אוכל אחר נכרת מפיו מאז בטלה ה"קומונה".

וה"קומונה", אמנם, בטלה; לא נתקיימה יותר מיום אחד. נתחלק בין השותפים בשוה ובלי כל סכסוכים מיוחדים גם הנקניק הטוב של היהודי הבלזי. וכשבא ממחרת בצהרים האנגלי בעל האיניציאטיבה אל הקומיס הדרוהיביטשי והציע לפניו לשוב ולהשתמש ביום השמש היפה לצילום השיירה, הוכרח זה להודות בהשפלת עינים, כי מפני כוחה של מחלוקת, שאחינו היהודים נגועים בה, לדאבון-הלב, לא יוכל הדבר הטוב לצאת אל הפועל.

השיירה לא נצטלמה, אבל השמש יפה היה והים שקט, והימים עוברים: התגודדות, שיחה קלה, לצון, זכרונות, פרספקטיבות לעתיד, הבטה בארובת-הבופט של המחלקה הראשונה, הבטה בשקיעת החמה והתגוללות על המכסה. אוי, אלמלי באנו כבר לאלכסנדריה!..

וככה, אבוי, עברו כמעט בלא כלום שני הימים הראשונים השקטים על הים. אולם אתמול, ביום השלישי, חדלו – לדברי הגלב מפוזנה – תפילותיו של המשולח לפעול את פעולתן, והמים התחילו "לעשות העויות". קרוב לשעה השתים-עשרה לפני הצהרים, מיד לאחר ששטפו המלחים את הרצפה, התחילו הטארנובים להעיר אוזן על "השִנים הלבנות", אשר בתוך הגלים הסוערים... "יהמה, יחמר הים!" – השתמש גם המורה מבוטשאץ במליצה עברית לנוכח הגלב הקרמנצ'וגי-הניקוליובי-הפּוזני, שנהיה (חוץ מבעת היותו עם ה"פריץ" הפולני וה"פריצה" הטשכית בחדר המחלקה השלישית) לחובב שפת-עבר גדול ושאִתו – בלויית הטארנובים – בילה את השעות השקטות על המכסה ובאזניו עשה אגיטאציה שלמה על דבר עניני החינוך ותקוותיו בארץ-ישראל ביחס להמרכז הרוחני המקוּוה... "אוי! אוי! הספינה מקבלת ריסוק-אברים!"... הטארנובים התנודדו פתאום, נתקלו איש ברעהו, גיחכו באופן מוזר ושכבו תיכף בהחלטה רגעית חולפת גמורה להיכנס אל הסמינר למורים, כשיבואו למחוז-חפצם... רק אל הסמינר...

ראשון להקאה היה הקומיס הדרוהוביטשי. בהתנודד האניה לבש הוא רוח גבורה, סעד את לבו "היטב-היטב" מילקוט-אכלו הגדוש, עשה "מוֹציוֹן" הגון, ואת רעהו החייט הטארנופולי, שהבטיח, כי הוא נוסע ישר למושבה, למושבה ולא לעיר, התחיל לדון לפני העלמה הבודאפסטית בענין: היכן נעים יותר לחיות, בעיר או בכפר. זה אמר כך וזה אמר כך – כאילו הים אינו סוער כלל וכלל והכל הוא על מכונו. "חיי-כרכים, אמנם, קשים – הודה הדרוהיביטשי – פריז, לונדון, וינה, בודאפשט... ודאי קשה... אולם ניקח עיר לא-גדולה ביותר... נקח..." – ובשעה שאמר לקחת נעשו עיניו סגלגלות, וימהר אל הצינור, אבל לא הספיק להגיע אליו...

– אחה"ע!.. גיכ"ק!!..

לפנות ערב שכבו הכל כעתודים – בסחי, במאוס, בקיא-צוֹאה. מלתחות האוכל היו פתוחות, ויד בעליהן לא נגעה בהן. זכרון כל דבר-אוכל הגביר את הגועל. להקיא כבר לא היה מה. היו הפיות פעורים והגרונות כמו מהופכים. סאנו הגלים והתפתלו כצפעונים. אַה-אַה-אַה-אַה!..

– ואתה מה? – פנה הנודד הרוסי אל החולה.

– ברוך השם!.. איני מרגיש כל דבר... בי אין ההתנועעות נוגעת... אני בריא... רק... מי יתן לי חתיכת בשר קטנה... אה, חתיכת בשר... בשר-בקר, בשר-עגל, בשר-עוף – בזה כבר אין הבדל...

– עכשיו אפשר ליטול מהנקניק הוורשאי... – חלם הנודד הרוסי – כולם עוד לא אכלו ממנו... הניחו לפרפראות... גם כל הדגים שלהם עוד בשלמות...

– אחר-כך יתעוררו ויצעקו... – הניא החולה את חברו ממחשבתו – יֵחָנקו בעצמם במזונותיהם!..

המצב המיוחד של שני עֵרים ובריאים בין ישנים ומוטלים כאבנים קירב את לבותיהם עוד יותר.

– רחמנות על הסלובאקיות... שוכבות חבוקות אשה ברעותה... – דאג הרוסי הנודד.

– והערל שלהן אין לאל ידו להושיע! – ראה החולה נקמה בערלים.

– אני חושב לשהות איזה זמן באלכסנדריה של מצרים... – גילה הנודד הרוסי את לבבו – את הקולניות לא אאחר... את כרטיס-מסעי אחביא... אעבוד איזה זמן... אמצא עבודה... אשתכר.. ואחר-כך...

– לא יתכן כזה, לא יתכן... – יעץ החולה – אין צורך... אויר ארץ-ישראל הוא מרפא... הנה אנו באים לאלכסנדריה... משם עד בית-הנתיבות... וכן הלאה... מי זה ישא את חפצי?.. מי?

––––––

הספינה קרובה לאלכסנדריה של מצרים. הים לא חדל מזעפו. אולם השיירה התרגלה אל הנדנוד. הכל קמים. אלכסנדריה, איפוא... היום בפורט-סעיד... ומתי כבר נהיה ביפו?.. מתי?..

פני המורה הבוטשאצי העדינים לא היו לו. ספיח-זקנו השחרחר מבליט ביותר את החיוורה החולנית שבלחייו ותחת עיניו.

– נו, נו, חוטמה של קליאופטרה! אמרתי, שצריך להיזהר! השכל מחייב!

שלוש הסלובאקיות רחצו את פניהן, סרקו את שערותיהן, היטיבו את עיניהן, הוציאו את בגדיהן הטובים לכבוד העיר ונתלבשו. ככל אשר היה לאל ידן שירתו גם את הגבר שלהן והכינוהו לירידה מעל הספינה.

יצא גם הגלָב ממחבואו. מתלאה! כל חשיבותו נגוזה לגמרי; פרצופו נתמזמז. החייט הטארנופולי, שעבד בעירו עם פועל מרוסיה ולמד ממנו מלים רוסיות אחדות, מריע לקראתו:

– פּוֹד מַשינקוּ!..

ובפני הקומיס הדרוהוביטשי עלה הירקון. הוא התמודד, ניגש עד ילקוט-אכלו המלא ותקע בו את חוטמו. הוא הריח, הריח. אז לקח בסערה את כל מה שהיה שם, לרבות את התופינים הנפלאים, שנתנה לו אמו בצאתו בדרך, שאותם לא הקדיש לטובת הקהל אפילו בתקופת ה"קומונה" ושגם הם נתקלקלו מקרבת שאר האוכלין המעופשים, והטיל לתוך המים מתחת. – – –

– – – והמים היו מתחת, והשמים – ממעל; הכל כמו תמיד, כחוק. אפשר אפילו להתפקע מחשק קודח, שיהא לרגע קטן אחרת, נו, לחלק רבבה של רגע – לא יועיל! בשום אופן ואופן לא. כיסו השמן של המבשל האיטלקי, לבוש הלבנים הנרפשים וחבוש המצנפת הקנבוסית, המתנודד באפס מעשה סביב-סביב, הנהו משום-מה דוקא מהופך. אולם כל השאר הוא כסדר, כרגיל, כחוק. השמים הרחבים ממעל והמים הרבים מתחת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה