_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

["חבצלת", "הניר", "הצבי"]

בגליון האחרון של ה"חבצלת", זקנת העתונים שלנו, אנו מוצאים מאמר מעניין מאד, בכדי לעמוד על-ידיו על אופיה של דעת-הקהל הארץ-ישראלית, על הרוח השורר במחנה יהודינו היפים, הרשמיים, ועל טיב ה"מענה-לשון" שלהם.

שם המאמר: השערוריה ביפו", והוא מתחיל כך:

"לא אוכל להגיד אם מרגישים גם אחרים כמוני את חזון הלאומי הגדול שכרוך בזה.  אני הרגשתיו תיכף בכל היקפו ומלאו וכמו אנחה עמוקה התפרצה מלבי הכאב (כמו אנחה עמוקה!), בראותי את השערוריה הזאת ודמי דם כעס וקצף גדול הרתיח והתקומם כי הרגשתי שהוא העברין ירד לחיי כמו גזל דבר קדושה רוממה עדינה נפשי נפש הנאצלה והיותר גבוהה"...

שערות-ראשנו מתחילות לסמר מהתחלה שכזו, ובסקרנות רבה, ממש ב"תאבדעתנות" של "הצבי", נמהר לקרוא להלן, מה היא השערורה האיומה אשר ירדה לחיי הנפש "הנאצלה והיותר גבהה"... והנה הווָה על הווָה!

"הוא (העברין!) קרע בזה את התנועה התולדותית, השרשרות הארוכות שמקשרות אותנו עם העבר הגדול ועם העתיד המקווה ועם ההוה הנוכחי"....

מילא, כשצבוע מתחסד פותח בסגנונו של מתמשכל, הלא תוכלו כבר לשער בנפשכם טעמו של דבר.  אבל הנה גם קללות וצעקות פשוטות כלפי בעל-השערורה; הנה גם מאותן המליצות הנוטפות-נופת שעל שפת כל בעלי-הלשון של א"י השנוררית ב"עבר הגדול ובהווה הנוכחי".  "ארץ-ישראל אינה דומה למקומות אחרים!" "א"י היא מרכז האומה והלאומיות"!! "כי מצד מבט הדת יוכל העברין להערים ולמצא עצה", אבל סובלת כאן הלאומיות... כי לעברין אין "שפופרת לאומית" ואינו מעריך לעצמו את "הסכנה הרוחנית", "הפגם הגדול", "הצער המסוכן" שב"מעשה המרעיש" שלו...

אבל מה היא, סוף-סוף, ה"שערורה"? מהו "המעשה המרעיש, שעל-ידי זה יוכל לגרום להיזק רוחני לנו, לפחיתות-כבוד של הישוב ולהעמיד בסכנה את כל הקדוש לנו"? מעילה בכסף הציבור? מסחרים ביראת-אלוהים? גזל פרוטת העני המקבל חלוקה? מסירת-ילדים לבית-ספר של מיסיונרים? בּוֹיקוֹט נגד אחים? כפיפת-ראש נגד עריצות ועריצים? מהו אותו הדבר הנורא שנפל ביפו, אשר הנורא בו הוא לא מצד הדת, אלא מצד כבוד-האומה? מהי ה"זהמה" (הזוהמא), שצריך, לפי תוכחת סופר ה"חבצלת", לטהר מ"ארצנו הקדושה"?

הנה היא הזוהמא, שחור על גבי לבן ב"חבצלת" המזוהמה, הנה היא ה"שערורה ביפו", שה"חובה על כל אחד ואחד למחות במחאה נמרצת ולעשות כל מה שביכלתו כדי שלא תתרחב הצרעת הזאת הלאה", הנה הוא מעשה פילגש-בגבעה:

בית-קהוה יהודי אחד פתוח ביום-השבת...

אמנם כן! ארץ-ישראל הקדושה אינה דומה לכל הארצות הטמאות.  בתפוצות-ישראל שבחוץ לארץ, ואפילו בפולין, ישתוממו ולא יאמינו בשום אופן, כי דבר כזה נחשב אצלנו בארץ ל"שערוריה", ל"חטא על כל הישוב, שהאומה כולה תסבול מזה הרבה, הרבה" (סוף מאמרה של ה"חבצלת").  ואצלנו... במרכז האומה והלאומיות...

היכן אנו חיים? –

                                                             –––––

ב"הניר" (קובץ ספרותי, יוצא לאור ע"י חובבי הספרות באה"ק, חוברת א', ירושלים, התרס"ט) אין כבר אותה התגלות-הלב של כתבני ה"חבצלת" המגונים והצבועים.  כאן כבר משמשות אורתודוכסיה והשכלה ביחד, והפוזמקאות הקדושים שעל עקבות הצביעות בת-ההכרח נתונים בסנדלים אירופיים.  הסגנון מתנהל בכבדות, למשנה אין סדר, אבל – "היתה רוח אחרת".  "הניר" – פעם פוסח הוא על שתי הסעיפים, ולרוב מודה במקצת.  "אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שׁירה, בלי יופי" – משׁיבה המערכת מפורשׁ לחבֵרהּ, בעל-הבית הנכבד, הדורש, ש"הסופרים יתאזרו חיל ויצאו בראש עמם להורות להם את הדרך אשר דרכו בה אבותינו הקדושים".  – בעל-הבית הנכבד, או ה"פשוט", כפי שהוא קורא לעצמו, שמצד אחד "אינו פשוט כל כך", לפי שהוא "יודע כבר שפות אחדות" (כך!) "ולמד בּוֹקל, דארווין וספנסר" (נורא!) ו"קרא את טולסטוי, ניטשה ואיבסן" (נורא מאד!) "ורוחו שטה בכל האונשיות כולה" (נורא ואיום!), ומצד שני הוא "בכל זאת במה שנוגע ליהדות יהודי פשוט ובמה שנוגע לאמונה ודת הכריעה אצלו תורת משה (והוויות דאביי ורבא ופסקי ה"פתחי-תשובה" וה"באר-היטב") את כל האויטוריסטים שבעולם" (ובוודאי יהיה הוא מהראשונים להילחם בבית-קהוה פתוח ביום השבת!) – בעל הבית הזה ברור לו, ש"כל החכמים (כלומר, בוקל, דארווין וכל אלה אשר "למד") לא ידעו ולא הבינו מה היא אמונת-ישראל ומה היא דת-ישראל, יען כי רצו להשיג בשכלם מה שאי-אפשר כלל לשכל להשיג", ואף-על-פי ש"איננו חכם כמוהם" (איננו חכם כמוהם!) ו"אינו מגיע גם לקרסולם" (גם לקרסולם! איזו עניוות!) "אבל(!) תורת ישראל חביבה עליו"; ו אף כל-פי ש"תורת-ישראל חביבה עליו ומצוותיה קדושות בעיניו", אבל(!) "רוצה הוא שגם הספרות העברית תפרה ותרבה"; ואף על-פי שרוצה הוא ב"ספרות חדשה בעברית שתתקדם ותעלה מזמן לזמן למדרגה יותר נישאה כמו הספרות הכללית, בדרך הקבלה (פאַראַלעל)",  אבל מכל מקום "דרישתו מהספרות העברית אינה דומה כלל לדרישתו מהספרות הכללית": שם הוא "רוצה לדעת פוליטיקה, סוציאולוגיה ושאר העניינים המניעים את רוח-האנושיות", מה שאין כן בהיכנסו ל"היכל ספרותנו הוא חולץ נעליו ורוצה למצוא פתרון לא לשאלות זמניות אלא לשאלות נצחיות, הנוגעות לפנימיות נשמתו" (העניינים דלעיל ה"מניעים את רוח האנושיות" נוגעים אך מעט, כנראה, ל"פנימיות-נשמתו").  בקיצור, כל "רצונותיו", כביכול, של בעל-הבית הפשוט ולא-פשוט שלנו עושים, סוף-סוף, הרושם, שאינו יודע כלל מה לרצות וה"לשון", המתהדרת, השמנה ושבעת-הרצון מעצמה, מעידה, שמלבד לכתוב מכתב גלוי אל "הניר" אינו רוצה באמת שום דבר.  הגיעו בעצמכם: אדם בעל-בית רוצה, שהספרות העברית החדשה: א) "תשים לו כנפים לעלות למעלה מהשמים הנמוכים שנטו על ראשינו המטריאליסטיים", וב) "שלא תלעג למצוות-הזכרון שלו, לציציותיו ותפיליו ושלא תחרף ותגדף כלפי מעלה"; ותו: "אם איזה סופר מתרגם לעברית ספר מדעי כללי אינו מתרעם חלילה והנהו קונה אותו ברצון", ויחד עם זה "אינו דורש מספרותנו שתתן לו מדעים כלליים", יען שאותם הוא "יכול למצוא בספרות אחרת לשובע", אבל "לא זהו העיקר אצלו".  העיקר הוא: התורה, המצוה, האמונה, "בתי הכנסת ובתי המדרש הרבים שבכל ערי ישראל"...

ככה הוא "בעל-הבית הפשוט" שלנו – אותו בעל-הבית הטיפוסי, הידוע כל כך, שאינו מתבּייש מכל מקום להפחיד את בן-הדור התמים בהשכלתו האנושית.... לא כן, לכאורה, היא מערכת "הניר" בעצמה, שלאחר שהלכה ושמעה דעת הצד שכנגד, כביכול, עמדה והשיבה לו, לבעל-הבית הנכבד, ה"משכיל היודע את העולם והחיים", ש"רעיונותיו פרי הגלות המה"; אלא שגם כן במין לכאורה... כי "אמנם – טוענת המערכת כעבור שורות אחדות – אין לשימושי החיים (המדע, השירה, היופי, שבלעדיהם אי-אפשר לחיי-עם, כנ"ל), המשתנים ועוברים בפזיזות מדור לדור ומתקופה לתקופה אותו החיל והחוסן שיש לעניני הרוח הגבוהים והנצחיים" (כגון תורת-כוהנים ומצוות-הזכרון?), "אבל – היא חוטפת מאידך גיסא – בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו".  "אבל (שוב!) לא לצמצמם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש, כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם".

אבל ואבל. "אבל" זה חוזר ונשנה ונשנה.  וסוף-סוף – בּוֹקל ודארווין וכל בעלי-המדעים זקוקים לטלית שכולה תכלת מ"גבול-הקודש" – ובמאי, אפוא, פליגי רבנן?

"בא הזמן שאנו צריכים להתחשב!" – קול זה מנסר מקומץ-העלים שב"הניר".  עברו הימים שבהם אפשר היה לאטום את האזנים ולישון במנוחה.  עוד כל אנשי שלומנו מוצאים, אמנם, מרגעה ב"חבצלת" ובכרוזי יקירי-ירושלים, אבל אנו, הצופים, עומדים על המגדל ומבשרים תקופה אחרת... "פה בארץ-ישראל חיי קהילותינו ומושבותינו בידינו ואנחנו צריכים לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי, אנו שבים לתחיה ועמנו גם לשוננו וספרותנו".  דברים ברורים, לכאורה, האין זאת? ברורים ומשמחים ומצד אשר לא פיללנו לו: מצד אחד מבאי כוח האורתודוכסיה היהודית, זו האורתודוכסיה החשׁוכה והרפה, הקוראה במקום אחר לאספות-רבנים קלֵריקאליות וחוסה בצל הממשלה ה"קצאפּית", הקטלנית... ברם דא עקא, שהאדוק אף היותר טוב, אף היותר קרוב לאורחא דמהימנותא, סוף-סוף, אם אינו רוצה לחתוך גזר-דינו לאפס מוחלט, מחוייב הוא ומוכרח, בהתנגשו עם הרעיון החפשי ונטיית החיים היצירתיים, להיטלטל ממחשבה למחשבה, לחפש לו קפנדריות והתנצלויות, לקרוא קיש-קיש בקופסת-מוחו, להתגנדר בשמות של חכמי-עולם לצורך ושלא לצורך, בכדי להטיל אימה: הדור, אתם ראו, גם אנו יודעים מספנסר, משופנהואר, מאיבסן! – והעיקר: להישמר שמירה מעולה מפני הקוֹנסֶקְבֶנציה ההגיונית, מפני התוצאה הישׁרה של הרעיונות הפשוטים על תולדות השלמת האדם ואמונותיו ומנהגי-דתיו – רעיונות אלו, שנרכשו לו בעל כרחו...

"התחיה קורעת סגור-עינינו גם בעל-כרחנו" – מודה ומעידה על עצמה מערכת "הניר" בתשובתה לבעל-הבית המשכיל-החרד; אבל איזו תחיה? שמא תחיה של פעולות ומעשים? של אדמת-זרע וידים יהודיות עובדות עליה? של בתי-ספר לתורת חיים ולמלאכה? של חרושת-המעשה וקולטורה חפשיה ומלאתי עונג ורוח-הרים? לא! "דרך-התחיה" של "הניר", בעיקרו, הוא נתיב אשר לא ידעו עיט, פרי מחשבותיה של נפש ערפלית, מטאפיסית – למרות מה שהכינוי מטאפיסיקה שָׂנוי עליה – הכורכת את תכונת הנבואה הישראלית עם "הזרם הפסיכי של הרוחניות הממשית", את "יראת-האלוהים הטהורה" ו"הסימפאטיה האלוהית מן החוג הפנימי" עם רעיון-הלאומיות בכנסת-ישראל, שבסוף-הסופות הוא תלוי בתרי"ג מצוות מעשיות ושבמידה ידועה אינו אלא "אתה בחרתנו" אפילו לא בנוסחא חדתא ושבמובן ידוע שינתה בו ה"תעודה" שׁל ה"פְּרֶדִיגֶר" רק את מקומה – מגרמניה לפלשתינה...

מכיר ומודה הוא הרב קוּק בעל "דרך-התחיה", ש"סוף כל הערכים, כרבנות בתור משטרה פקידית וההוראה בצרכי החיים הקטנים, שהחוש המעשי ההמוני מוצא בזה טעם לחכו, ליפול ולרדת מטה מטה" –  אלא מאי? אלא שהוא עמל למצוא נחמה שלמה ב"החזקה רוחנית אמיצה" על-ידי "השפעה אישית היונקת מההוויה הרוחנית המלאה" – אותה ההוויה הרוחנית "כמו שהיא", "שאי-אפשר להכיר על-ידי כל חיפוש ומחקר" –  ולמה, איפוא, כל דבריך רבי? לא לבד "ההשכלה הגלויה בכל תכשיטיה", אלא אף "התורה הנגלית לבדה – חושב הרב – לא יתנו את האישיות הנחוצה לתחית האומה והארץ" – ואפילו ההיסטוריה של השפעת החסידות בשעתה לא זכתה בעיניו, ודוקא מפני שצורתה היתה בלתי-לימודית כל צרכה – ומה אפוא? "ההזרמה הנפשית תצא מחביון הנסתר, מהטבעון הנמרץ בעולם האור" – היכן היסוד ל"הטבעון הנמרץ"?

ותיתי לו לרבנו אברהם יצחק הכוהן, שאחרי כל הנחותיו המבולבלות וחזונותיו המופרכים, שכולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשנים (למרות אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם-האור...) ואחרי כל נבואותיו המסתוריות, שאוי לה ל"התחיה", אם עליהן תשליך יהבה – הוא מסיים בפסוק: "וצדיק באומנתו יחיה".  אכן! את זה אנו שומעים ואת זה יבינו גם בני הקהילה היפואית.  אפס כי אז רק למותר הם כל הפטפוטים שב"הניר", מעין"מעשי בראשית והאדמתנות", ואין מקום לכל הפרכוסים ש"באחדות ושניות", ואין צורך בכל הכרכורים שב"מהות-הכפירה"...

לבסוף הערה קטנה: דרך-אגב הזכרנו לעיל את אספת-הרבנים של האורתודוכסיה הרוסית-הפולנית, אותם הרבנים בעלי "הפסגה", "הפלס" ו"הקול", וכאן האמת צריכה להיאמר, שאם גם האורגנים הללו, כמו "הניר", היו כלי-מבטאה של היהדות הישנה, הקפואה, שהתחילה להתעורר ולנסות להסתגל על-פי דרכה אל הזרמים החדשים, ובעיקר לעמוד בקשרי-המלחמה נגדם – הנה הבדל רב ועמוק מכל מקום, יש בין "הניר" וביניהם.  הרושׁם של "ספרות" האורגנים ההם הוא: בִּצה שהעלתה ירוקה, אשר אבן הוטלה בה פתאום... בעוד שב"הניר" אשר לפנינו יש לפעמים שמרגישים אנו בסופריו – ביחוד בשורות ידועות של הרב קוּק – כי דברים לנו עם בעלי-נפש, ונפש סוערת, הומיה – שלולית, אשר סער בה והיא מכה גלים....

                                           –––––––

"אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי" – פוסקת מערכת "הניר" להלכה ולמעשׂה.  וַתִּתּן לנו: מדע ב"אדמתנות", שירה במכתבו הגלוי של בעל-הבית הנכבד, ויופי – בספרות היפה שלה: ציורו של א.ז. רבינוביץ בשם "יראת-חטא".

"היצירה הספרותית, – אומר הרב קוק במאמרו "דרך-התחיה" – כשתתלבש ברוח האומה השבה לתחיה תמצא לה אוצרות חדשים אשר לא פיללה לראות, להעסיק את טובי הנפש שבכל העולם כולו בחזיון חדש של פסיכולוגיה אלוהית הזורמת".

כנראה, רוצה הוא א. ז. רבינוביץ בסיפוריו, אשר הוא מדפיס "מיפו עיה"ק", להיות לפה לאותו המוסר של רוח האומה ול"החזיון החדש של פסיכולוגיה אלוהית הזורמת ".  "זאת היא תכונת נפש-עמנו – כך הוא מסיים את "ציורו" "יראת-חטא" – שה' בחר לו לנחלה, ובעד הסגולה הזאת הוא סובל בשמחה ובעונג, סובל זה אלפי שנה ונכון לסבול עד שישפוך ה' את רוחו על כל בשר".

ונאמר: "אמן".

והמעט לו לישיש החביב אז"ר לפרוש כנפי "הפסיכולוגיה האלוהית" בציוריו, אלא שאף בספר-המסע החדש "הגליל התחתון והעליון", אשר עיבּד (ירושלים, תרס"ט), שהוא קונטרס נחוץ ומועיל בכלל, אלמלי היה כתוב באופן אחר, הוא, המחבר הנכבד, מרבה להשתפך באֶכסטאזה רליגיוזית על פני עמודים שלמים, מה ש... שמקלקל את הרושם.

ומובן, שלא "מוסר" אנו מתכוונים להגיד בזה למספרנו החביב, בעל הסיפורים היפים "באפס תקוה" ו"בצל-הכסף", (כמעט הסיפורים הסוציאליסטיים הראשונים בספרותנו הצעירה!), על המהפכה הקדושה אשר באה ברוחו עם בואו לארץ הקדושה, כי אם לשאלו שאלה קטנה: ריבוי-הקדושה והטעמת-הקדושה בערים הקדושות הללו למה? תבן הוא מכניס לעפריים?

–––––

וערינו ומושבותינו באה"ק קדושות – בזה אין לפון כלל; וביחוד קדושה היא ירושלם הקדושה (נוסח אחר בלי וא"ו), שקדושתה נודפת אפילו מ"הצבי" הלא-קדוש, מ"הצבי" המתקדם, האפיקורסי, אשר בה, תובב"א!

"הצבי" המתקדם, "הצבי" המתקדם, – העבודה! קוראים אותו יום-יום ולא יודעים מה רב בו ממה: ה"קידמה" או – הטיפשות.

"מובן מאליו", – אומר הוא בגליון ק"כ בדברו על שאלת-ההסתדרות בארץ-ישראל – שנקודת-הכובד היתה, איך לסדר את היהודים האדוקים, איך לעורר אותם ולחזקם ולאמצם, הדברים האחרונים אינם כל-כך מדוייקים.  האדוקים הם חזקים ואמיצים למדי, הם עד כה הכוח היותר חזק בין יהודי א"י.  רופף הוא המצב של הישוב החדש, אבל הישוב הישן עומד איתן חזק, מספיק(?) ואין גם שום צורך לערערו".

דברים כדרבונות, האין זאת? "איתן חזק" וכו' – ובתוך כדי דיבור: "הוא מלא חסרונות, צללים, סדקים, פגימות ורקב".

נוּ?

"אבל (אותו ה"אבל" המופתי!) לא באה עוד שעתו לעבור מן העולם"...

לא הגיעה עוד השעה – וחסל!... ברם, אל תשאלו את "הצבי"? "אי משום הא, שמטעמים שונים, כמוסים, לא באה עוד השעה, לפי עניות-דעתך, שיעברו החסרונות, הצללים, הסדקים, הפגימות והרקב – כיצד, על כל פנים עוד "איתן, חזק, מספיק" וכו', לפי דבריך, דבר אשר רקב בו?"... אל תשאלו את "הצבי": אם באמת רופף הוא, כידוע לכל ואפילו לך, המצב של הישוב החדש, של המושבות העבריות – כיצד, בכל זאת, אתה מתגרה בו כל כך בהעמידך לנגדו כחוחו של הישוב הישן האיתן וכו', שיסודו רק: עצלות, הליכת-בטל, חנופה, מרמה, התרפסות, פראות, מכירת-הבכורה בעד נזיד-עדשים, גזלת פרוטות-העני, אינטריגות של קהל, ותו לא?" אן תשאלו את "הצבי": "כלום נכחד ממך, אדון רב-חסד, מצב כוחם החברתי והפוליטי של החרסים הנשברים, השטריימלים המקבלים, ושל אדוני-הכוללים האכזרים, כל אנשי הישוב הישן, הקרוע, המחולק, המפורר, בכתבך את התארים: איתן, חזק, מספיק? הא?" לא!... אל תשאלו את "הצבי"... אל תשאלו שום קושיות על עתון היוצא בירושלים הקדושה!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה