_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּונוּת שֶׁבָּאָרֶץ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[העומר]

בפנקס ארץ-ישראלי מן הימים האחרונים מצאתי כתוב לאמור:

"אנחה כבדה תלויה באוויר.  מה יהיה בסופנו?...

השופר כאילו נתקע – והגוסס אינו מזדעזע...

"שינוי-המצב" בתורכיה עורר איזו מאמרים מלאי תקוה בעתונים ציוניים וחצי-ציוניים היוצאים בניו-יורק, בווינה, בווילנה ובשאר תפוצות-הגולה: עכשיו הגיעה השעה!.... אבל בפנים הארץ, במקום שרואים, כי בשעה מסוכנה כזו אין דבר נבנה ואין הישוב העברי גדל – היאוש הריהו מחלחל בלבבות עוד יותר למבראשונה...

מקודם חשב מי שחשב: עד שתורכיה תתעורר לחיים חדשים, נספיק אנחנו להרבות כוחנו לאט-לאט בארץ... אפס עכשיו... בבוא הדבר לפתע...

אנחת-יאוש מנסרת בכרוזי המסדרים, המפקדים והגנרלים, למן כל פקידי ה"מועצות", עד ראשי שיל"ה ועד בכלל; יאוש נודף מן המחנה הרצוץ של מספר הציונים הנאמנים...

ה"אם אין אני לי – מי לי?" לא הראה עד היום כוחות רבים; באש שחורה חרות לפנינו כיום הזה: "אם לא עכשיו אימתי"...

אבל אין איש חש לקריאה; אין איש בא...

ועובדה היא עובדה נוראה, כי בהמשכה של אותה התקופה שנעשה פה ישוב של עשרות, נצברו ונעשו במקומות אחרים קהילות של אלפים...

יאמרו: העשרות שלנו חשובות מאותם האלפים... אבל במה? מה הנה העשרות שלנו?

מן הצד האחד: מספר מצומצם של יהודים עירונים, בטלים, משועבדים, חלשים, נאלחים, חרדים בכל המובנים, ילדי-גיטו בכל המובנים; מן הצד השני: מספר עוד יותר מצומצם של "איכרים", אשר רובם שקוע רק בספקולאציות קרקעיות ולא בבניה איכרותית ואשר לבם ולב נשיהם נתונים לארצות הדגה והשוּמים, שמהן יצאו ושאותן יזכרו תמיד, ואשר עבודתם נעשית בידי אחרים, נכרים, החורשים עליהם רעה; ומן הצד השלישי: קומץ קטן ודל של "פועלים" אגראריים עברים, המתגלגלים זעיר שם, זעיר שם, בחוֹרים ובאורוות של אחדות מהמושבות, מוציאים כוחותיהם הבלתי-רבים בפת-קיבר ובמים לא-טובים, עמלים ללא-עתיד וללא-אהבה, נפגשים באיבה ובבוז מצד השחורים, האזרחים, עטופי הסודרים האַסיים, ילידי-הארץ, ולרוב גם מצד אחיהם השחומים, עצמם ובשרם, לבושי המעילים האירופיים (ובשעת תפילה – הטליתות המצוייצות) – גרי-הארץ...

ורע-רע מזה ונורא שבעתים, שהזוהר בעיניו של הפועל העברי בעל ההכרה הציונית העמוקה על הכיבוש המודרג של ארץ-עתידו בידיו ממש – אותו הזוהר של לפני שלוש שנים – הולך לאט-לאט וכבה; ושהתקוה, כי אחיהם הצעירים בארצות ההרג והמשטמה יעלו ויבואו באלפיהם, יתווספו עליהם לכוח מרובה וחיוני, לזרם חי ושוטף, אשר ידיח כל חלאה וישקה את השדה החרב – אותה התקוה הידועה של השיבלים הבודדות לפני שלוש שנים, אותה התקוה, אשר נתנה די אונים לשאת כל עמל ותלאה – מתרופפת וכלה...

אנחה כבדה תלויה באוויר".

––––––––––

ועל דף אחר באות פנקס רשום:

"ולפעמים – הכרזה בת-אנחה יוצאת ונוהמת: מכל-מקום... מכל מקום ואף על פי כן!... ולמרות כל אלה וכאלה! למרות העוּבדה האיומה והמדכאה של מיעוט היהודים הבאים וריבוי החוזרים; למרות קיום והתעוררות הכוחות האויבים והעומדים כצר לנו בפנים הארץ; למרות הרפיון המחפיר והאפסות המוחלטת של ההסתדרות הציונית הרשמית עם אספותיה הקֶלניות ה"דיפלומאטיות"-החשׁאיות עכשׁיו, שׁכל עין תבוז להן, עם "מוסדותיה" הבטלים ועסקניה הנואמים, אשר באמרות נדושות על אודות פרספקטיבות פוליטיקניות שונות יחפו ויכסו על ההכרה המבעיתה של חסרוננו העיקרי, האקונומי, על ההכרה המבעיתה, כי אם לא עבודה ישובית תכופה וכבירה מיד, אם לא התישבות גדולה וחזקה של מאות ומאות אלפים עברים נותני-ועושי-עבודה באלה השנים שלפנינו – ואבדנו לנצח; למרות גם הספקנות התוססת אשר אחזה בפינות הלבבות המהססים שׁל כל בני ישׂראל ומרַפה את ידיהם הבלתי-איתנות – עוד יש בנו אנשים אשר מדרכם לא יסורו וממסלולם לא יטו.

אחת היא דרך-ההצלה – הצלת העם הישראלי – אם עוד חיים בו.  ובדרכנו זו, אשר שמנו בה פעמינו בארץ-חמדתנו הלזו, בארץ החמה הנאוה ורבת-העזובה, כל תומר וכל ניר יאמרו ויגידו לנו על האפשרויות – היחידיות! – של בנין הריסותינו בכאן, של ריפוי-ליקויינו, של איחוי-קרעינו בכאן, של התחלה לחיות כאנשים כאן, ודוקא כאן, ורק כאן – אם עוד יִמָצאו ויתווספו הבנים-הבונים.  כי כל יד יהודית משורגת גידים עבים ויבלות-עבודה קשות, כל פנים שוטפים זיעה ונוהרים מגיל – מספרים לנו על גידול, צמיחה ושגשוג; כל ילד בריא ומדבר עברית – וכאלה ישנם כבר פה, ולוּ רק למאות! – מזיל נטפי נחמה ותקוה בכוס התרעלה הגדולה והמלאה, נוגע בנימי הלב ומרנינן: אל תירא! עוד נפרח! עבוד נעבוד ויכול נוכל! כעשב הזה הגדל – – –"

–––––

כן, כעשב הגדל. כעשב הגדל.   גידול הסמוי מן העין.  אולי...

"כעשב הגדל" – בחיינו, וכעשב גדל היא, אולי, גם ספרותנו כאן, צמחיה הקלושים וראשית "העומר" שלה, אשר ספרה הרביעי יצא לאור באלו הימים...

"העומר"!.. לפני שלוש שנים, בזמן המהפכה והחורבן על עם-ישראל ברוסיה, בשעת השואה, שאפשר היה לחשבה ל"שעת קריזיס היסטורי", התחיל הוא לנטוע נטיעת ספרותנו בארץ זו "המושכת אליה את לב-העם, המבקש לו מפלט ומקלט".  בתוחלת ממושכה ובראיה-בחוּש, כי "ארץ-אבותינו הולכת ונעשית מרכז יהודי" עמד הסופר ש. בן-ציון ויסד את הבמה הספרותית, את הקובץ ה"מוקדש ברובו לארץ-ישראל ושאלותיה ביחוסה לחיזוק הלאום ותחייתו".

יסוד-"העומר" היה מפעל ספרותי כל כך סימפאטי מכל הצדדים עד שעורר אפילו את אחד-העם לשלוח אליו ממוסקבה את איגרתו הידועה "הגיעה השעה!".  עוד כולנו זוכרים את ה"פירורים" השלמים והעמוקים של אותה האיגרת על ההכרה "הבאה לעולם בחבלי-לידה קשים" ו"בראשיתה היא נגלית חתולה בערפל" "ודרך התפתחותה כמה ארוכה היא" ועל ה"רומנטיקא הנותנת מקום להתרוממות-הרוח, לקרבנות בשביל למלאות את הריקות שבחיי שובע ושלוה"... בנשק רב מאוצרות-מלחמת-הרוח ומהמאמר " מדינת היהודים וצרת היהודים" ("על פרשת דרכים", דף פלוני ופלוני!) ומן התורה האוריגינלית של "הפרוליטאריאט הלאומי" ומן הסוד של "ואעשה אותך לגוי גדול" חיזק אחד-העם את ידי העוסקים בהוצאת "העומר", שיבצעו את זממם ושישיבו על שאלות-הלאום "לא בדברים, כי אם במעשים" (מודגש ומוטעם על-ידי בעל-המכתב בעצמו!), "כי כל היודע על-פי הנסיון, כמה חביבה עדיין ארץ-ישראל לכל יהודי פשוט, כמה יתרומם רוחו" וכו' יוכרח להודות, לפי דעת אחד-העם, כמה היתה פוריה עבודת-רוח בארץ-ישראל בנוגע להשפעה על כל ארצות-פזורינו אלמלי עסקו בזה, ורק בזה, מראשית תקופת חיבת ציון.

בעניוות, שמקורה בטיחות, כי העזרה הרצויה בוודאי שתבוא, נכתב גם הכרוז הראשון "לבוני ספרותנו וחובביה", ובמודעה, שׁכרכי "העומר" יֵצאו לפרקים קבועים ושהחתימה מתקבלת וכו', יצאה החוברת הראשונה בשנת תרס"ז.כיצד נתקבלה מצד הקהל לא ידוע, עד שהופיעה חוברת שניה מכרך א' – עברו ימים וחדשים הרבה.  על השער הוצגה כבר אותה הבקשה המסמנת "מאת חובבי ספרותנו וארצנו, הרוצים ביסוד מרכז ספרותי בארץ-ישראל.  כי יואילו להשתדל בהפצת החוברות".  הבקשה, כנראה, לא עשתה פרי.  חובבינו לא הואילו ולא השתדלו – ובשנת תרס"ח לא נראה "העומר" כלל.  מראשית השנה החולפת נהפך "העומר", על-פי מודעותיו, לרבעון, ליוצא פעם בשלושה חדשים, ובחוב' א' התרס"ט רשום, שהחוברת השניה תצא בטבת. אבל החוברת השניה לא יצאה אלא בחודש זה, בניסן, ועליה אין כבר שום מודעה על קבלת חתימה וגם לא שום בקשה מחובבי ספרותנו וארצנו, "הרוצים ביסוד מרכז ספרותי בארץ-ישראל"...

אלה – לעת-עתה – תולדות ראשית "העומר"...

––––

לבא לפומא לא גליא – ומסתפינא... מסתפינא, אני הכותב, שמא אוכל לגרום באיזו נבואת-שוא או השערה נמהרה איזו רעה מאיזה צד שיהיה למפעל הספרותי הארץ-ישראלי, שצריך להיות יקר לכולנו! מתירא אני מאד, שאין לי רשות להביע שיקול-דעתי במקום שמוציאי "העומר" בעצמם מכסים משום מה.  אבל לא אוכל להבליג על מרי-שיחי, ונאמן עלי הדיין, שכוונתי לטובה.

יהא צערי – צער-הרבים!

כי באותו הרגע שקיבלתי אני את החוברת החדשה וראיתי מודעה אילמת על שני הכרכים הנמצאים למכירה גרידא, ואף לא מלה על חתימה ועל חוברת העתידה לבוא – נקרע דבר-מה בתוכי!

ובן – רק חיי-קיקיון במקום גידול של עשב...

והאומנם? היתכן? היאומן, כי גם מפעל צנוע זה יוכּה כעשב ויקמל בל עת? מה זה אתנו?...

–––––

והנה יש מסובבים בחוצות-ירושלים ובערי-יהודה, ומזמן לזמן הצעות ופרוֹאֶקטים על מוסדים ספרותיים חדשים בידיהם.  זה רוצה להתחיל בכמה וכמה פראנקים וזה בכמה וכמה גרוּשים.  צמא ה"עולם", כביכול, למלה ספרותית, לקבצים עממיים, לחוברות קטנות, לספרי-אגורה!

ואני משתומם: מה זה? כלי-מבטאנו הספרותי היחידי גוֹוע לעינינו, הבמה היחידה נהרסת – ואנו "מניפים גזית" לבימות חדשות?! והוי, עד אנה לא נדע להכניס כל כוחותינו הדלים לדבר אחד, למען יפרח ויגדל, תחת לעשות "מניינים" בני-שעה בכל בית ובית ובכל חדר פנוי? אימתי נלמד לקומם הריסות?!

––––

מבין אני כאחרים, כי רוב שירת "העומר" בארבעת הספרים אין בו רב לספק את הנפש.  "העומר" הציג לו למטרה "להאיר את המזרח לישראל", וגם בבלטריסטיקה ("לבושים של צורה יפה ומזהירה לזהרי אידאלים מבהיקים" – לפי הבנתו של כותב ה"תכנית" בתעודת הספרות היפה) הוא רוצה דוקא בזו, ש"הד התחיה הלאומית יהא נשמע בה ושרוח ארץ-ישראל שורה עליה".

ואולם למה נדמה את עצמנו? הן לא בשביל החוג הצר אשר חג לו "העומר" בנוגע ל"דברי-זמר" (שבאמת הוא פורצו ועובר עליו, כמובן, בכל פעם שיש צורך נעים בזה, ועוד אשוב אל הנדון בדברי הבאים) ולא בשביל מגרעותיו הוא, בכלל, אין "העומר" מצליח בעניינוֹ, אלא מפני רפיוננו הקוּלטוּרי אנו, מפני חוסר-הצורך שלנו בתרבות ובשירה בכלל... הן אפילו בשביל ערכו השימושי והפובליציסטי גרידא אין שום ספק לזכות-קיומו של "העומר"!

ואכן, יצירות נשמתיות אמיתיות אינן נולדות על-ידי אמצעים מלאכותיים, אבל אטמוספירה ספרותית-קולטורית נבראת ונבראת על-ידי אגודות של תומכים, של מכבדים ושל מתעניינים, ובמקום שיש אטמוספירה כזו – סוף היצירה האמיתית לבוא כשינצנץ כוכבה!

והעיקר אצלנו עכשיו הוא, איפוא, לא שׁידָפס דוקא דבר כזה של פלוני או שלא ימצא מקום חיבור כאותו של אלמוני בקובצנו הספרותי בארץ-ישראל, אלא שהקובץ היחידי הזה יתקיים בכל אופן; וכשיתקיים – חזקה עליו, שעתיד הוא ליתן את הדברים היותר הגונים בגבולי האפשרות.

ולפיכך אני אומר: מי יודע, אפשר שלא טוב עושים מוציאי "העומר" על כַּסוֹתם מאתנו את הסיבה הנכונה, מפני מה המודעה שלהם עושה רושם, כאילו אלה שחתמו לשנה על הרבעון "העומר" – טרחו לשוא... אפשר, שאלמלי ידענו את המצב כמו שהוא, היינו עוד יכולים לטכס עצה ולחשוב, איך לקדם את פני הרעה ולגול מעלינו חרפת הפסקת "העומר", העתידה, אולי, לבוא...

––––––

במקומות רבים שבתפוצות-הגולה ראיתי בעיני, אני הכותב, כיצד בני המפלגות הפרוליטאריות שלנו החזיקו בכלי-מבטאם שׁבשׂפת-אמם: במסירות-נפשׁ, בקרבנות מֵחִים, קרבנות פשׁוטים, קרבנות זמן וממון... מעניין היה לראות, איזו צורה היה מקבל חזיון כזה ב"ארץ-התחיה", ב"מקום חיוּתה של ספרותנו, פה, במקום זה", וגומר... מעניין היה להיפגש עם "חובבים" כאלה כאן, במקום ש"שפת-הספר שלנו שבה להיות שפת-הדיבור, שפת הדור הצעיר והרענן", פה בארץ זו וכו' וכו' – ככל הדברים הכתובים מפורש בתכנית "העומר" לפני שלוש שניים...

מה?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה