_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

["העומר" ד']

הקובץ הרביעי של "העומר", שאת יציאתו לאור הזכרתי במאמרי הקודם, מתחיל במכתבו השני של אחד העם: "הגיעה השעה!" המכתב הזה קטן מאותו הראשון, שנכתב לפני שנתים "לחזק ידים רפות", ובביטויו הספרותי הוא עושה רושם הרבה יותר מדכא, אבל גם הוא, כהולך לפניו, מלא פילוסופיה של היסטוריה, תוכחה מגולה ועצה טובה.  בפובליציסטיקה הן לא באיך שכתוב הוא העיקר!

פילוסופיית ההיסטוריה של מר אחד-העם במכתבו הנוכחי היא שוב על-דבר אותה המימרה של "איש יהודי לפני אלפי שנה", אשר היתה ל"יסוד מוסד לחיינו הלאומיים, והיא שעמדה לעמנו להתגבר על כל תלאותיו בכל הדורות": "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי!" עניה ודלה היתה הכנסיה הקטנה ששבה מבבל (ממש מצבנו של היום!), אלא שהיא "שמעה לקול נביאה" – ובזה הצליחה.  ומן העת ההיא ועד הדור האחרון היו כל (!) חיי עמנו אך מעין התגשמותו של אותו הרעיון, אך "המנון אחד ארוך לכוח-הרוח".  בדורנו, הדור האחרון, באו, אהה, "מהפכי-עולמות בהבל-פיהם" ועשו את הרעיון הגדול הזה ל"שחוק בעיני הבריות".  לא עמדו אלה "הנערים המתקלסים" על טעותם אפילו מתוך ראִיה את ערמות-האפר של אבותינו שנהרגו על קידוש-השם, שאקונומיקה הלא אין למצוא בזה בשום אופן.  אולם בינתים, באלה השנתים, שאחד-העם היה "רחוק מן הבמה הציבורית והספרותית", נשתנו פני-החיים, ושני חזיונות עברו לפנינו, "כאילו היתה כאן כַּוונת מכַּוון, להציבם זה לעומת זה כדי ללמד בינה לתועי-רוח".  שני החזיונות הם" הריבולוציה ברוסיה, שבראשיתה היתה, אמנם, תנועה של אנשי-רוח, ובכל זאת לא הצליחה בעטיים של אותם התלמידים בעלי-האקונומיקה שלא שימשו כל צרכם, והמהפכה בתורכיה, שהצליחה, מפני ש"האסיאטים הפראים" לא ידעו את ה"תורה" ועירערו את היסודות החשוכים של הדיספוטיסמוס על-יד עבודה רוחנית, חינוכית.  ומכיון שכך, הרי תוכחה מגולה לציוניות על אי-רצונה להודות, ש"כל פעולותיה הריאליות אין להן אחיזה בקרקע ותלויות ועומדות בנס כל זמן שלא הצליחה להביא שינוי יסודי ברוח-העם", על אי-רצונה ללמוד, כי "מיום ליום ומשנה לשנה צריך להמשיך את העבודה בדרך אחת מבלי פנות הצדה, ואל ייעף הפה לדבר ואל תיגע היד לכתוב ולב העובד אל יפול בראותו ימיו ושנותיו עוברים כמו לבטלה" וכו', ממש כמו שעשו "האסיאטים הפראים" (בסימני-הבאה!) והצליחו, או כמו שהיו עושים בוודאי ומצליחים גם אנשי-הרוח מבין הרוסים אלמלא היה קופץ עליהם רוגזם של התלמידים שלא שימשו כל צרכם.  צאו וראו! "פרוגראמות נאות נבראות עתה חדשות לבקרים: על דבר מקנה-קרקעות בארץ-ישראל, יסוד-מושבות, בּנקים, חברות למסחר וחרושת-המעשה ועוד פעולות גדולות כאלה – פעולות ממשיות באמת כשהן לעצמן, אלא שחסרות הן דבר אחד עיקרי, שבלעדיו אינן אלא דמיונות: יסוד ממשי ברוח-העם".  כי לכל אלה אין יסוד ברוח-העם אנו רואים מזה ש"הרצון הלאומי לא נתעורר עכשיו כלל להוציא מתוך המאורע ההיסטורי כל מה שאפשר להוציא", ומדוע, אפוא? שאלו את התורכים, גדולי-ועושי-הרוח, ויאמרו לכם.... ומה יאמרו? "זה כשלושים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית, אבל לא את העבודה התכופה והנמרצה להביא שינוי יסודי במצב-הרוח"... ומכאן, מכיון שעבודת-הרוח לא נעשתה (להכעיס!) והעם אינו מתעורר (כתוצאה מזה!), עלינו לדעת מראש, ש"ההתפתחות האקונומית והחברתית של ארץ-ישראל בעתיד הקרוב תבוא בעיקרה לא על ידינו"... כך? ובכן: "אמת" חדשה מלונדון לארץ-ישראל? ובכן לשוא כל הדברים? ובכן יאוש גמור? לא, "אין יאוש בעבודה לאומית" – גוזר בעל-המכתב, ובמקומו הרי עצה טובה אחת: "דרך-הרוח"... כי אם העבודה האקונומית בארץ-ישראל עתידה למשוך אליה בקרוב בעלי-יכולת זולתנו, הנה העבודה הקולטורית תישאר שם (כלומר: פה) עוד זמן רב בלי בעלים, ואם בעוד עשר שנים יִמָצאו בארץ-ישׂראל (ע"י נדבות-חוץ!) בתי-ספר ובתי-מדרשׁ עבריים להשכלה כללית, למדעים ולאמנות יפה, הלא יצא אור-הקולטורה מן הבתים האלה להאיר על הארץ וגם מעבר לגבולה... – – –

הנה, איפוא, הקוטב! הפוליטיקה של התורכים הצעירים הצליחה מפני שנבנתה על כוח-הרוח; של הריבולוציונרים הרוסים ושל הציונים לא – מפני שלא שמו לב לרוח...והתוצאות ההגיוניות: אשריכם, עשירי-רוח ובוני-רוח, כי לכם ממלכת-העתיד! והלכה למעשה: כיבוש רוחני...

ודברי-רוח כאלה, דברי-רוח בכל המובנים, על מוסדות רוחניים קולטוריים חדשים מיוסדים בעזרת נדיבי-ישראל, נכתבים עכשיו, בשעה ש"מעט-הדלדול", החמרי והרוחני, הקיים עד הנה, תלוי בחרפה ובנס; עכשיו, בשעה שאנחנו, השיבלים השדופות קדים, הנמצאים בפנים הארץ, רואים בעליל, כי אם אין תקוה לעבודה ישובית-עברית רחבה, שתבוא ממקום שתבוא ובעתיד היותר קרוב, אזי – "התלין, הא צואר!"

וקשה ומגינת-לב היא, מגינת לב נוראה, לקרוא את הדברים, לזכור את כל אימתו של תוכן-השאלה כשהיא לעצמה, ומה שכתוב ביחס לה, כאן, במכתב "הגיעה השעה!"; קשה ומכאיב הוא עד לבלתי נשוא גם להגות על כותבם המכובד, מורנו ורבנו מעל גדות הים השחור, עם האמת הנצחית וה"נשכחה" שלו, ועם תרעומתו התדירית והנצחית כלפי החוזרים על דבריו ומשכיחים בזדון את המקור הברוך והעשיר, ועם בטחונו הנפרז והבלתי-פוסק בצורך הגדול אל אספקלרייתו המאירה, שבה הוא צופה חזון העתיד הרוחני והמזהיר שלנו, ש"אין יאוש בעבודה לשמו"...

–––––

בחלק הפובליציסטי שבקובץ זה, מלבד אמרו הנכבד מאד של י. ל על-דבר השפה העברית בערכה המדיני, יש עוד רק מאמר אחד מאת האדון מ. דיזנגוף: "מפני המשטר החדש".  הפובליציסט הקודם, בעל המכתב-שני, בא, מתוך יחס שלילי לתקוות הציוניות, אל מסקנותיו ואל עצתו הטובה, להקדיש את כל הנדבות שנאסוף מיקירי-ישראל למוסדות רוחניים, בתי-ספר ובתי-מדרש...והאדון דיזנגוף, מתוך פסימיסמוס של עסקן ציוני גדול במהותם של האמיגראנטים הבאים לארץ, בא לידי הצעה חדשה במינה.... בגאוה וגודל-לבב של מגלה-אמריקה הוא בא ודורש על האלמנטים המהגרים, שאינם מוכשרים לשום דבר, ועל חוסר-הקאפיטאלים... "אלה הם אנשינו ואלה הם קאפיטאלינו ואלה הם כוחותינו אשר עמנו בארץ, וכאלה הננו עומדים לפני המשטר החדש".  ואמנם, מי אשר יכחיש את כל זה? אבל, לפיכך? לפיכך, תחת אשר "אפשר ואפשר, כי לא תיפתח עוד ארצנו בקרוב לפנינו" (ומה אם תיפתח, אם "אלה הם אנשינו" וכו'?!), הנה "לעומת זה מצד שני, כל הארץ תיפתח לפנינו לרווחה".  כלומר? "תוגרמה בכלל ארץ טובה ורחבה היא, מועטה באוכלוסין" וכו' וכו'.  יסעו לשם "אנשינו וכספינו" (איזו?) "ובעיני אני (כלומר, בעיני הא' דיזנגוף!) אין ספק, שארץ תורכיה יכולה להיות לנו גם (!) דרך טובה וישרה (העיקר, ישרה!) לארץ-ישראל".  כי "אנחנו, אם לא נבוא אל תוכה רק כפֶדְלֶרים וסרסורים, אלא כאנשי מעשה ועבודה, כבעלי קאפיטאלים העוזרים להפרחת הארץ, נוכל למצוא בהם חיבה ואחוה וכו'. וביחוד הננו צריכים להיכנס לארץ זו בתור קולוניזטורים, להושיב קרקעותיה ולהפריחם וכו' וכו', ולישוב כזה המדבר בשם ארץ-תורכיה בכלל, היינו יכולים למשוך גם את כל אלה האנטיציונים, את החברות הגדולות שלנו"...

פרספקטיבות! עתידות! איזו גאוני-פרואֶקטים המה, הדיזנגופים שלנו! ויחד עם זה – איזה מחנק-נפש!

–––––

הבה, הקורא, ונשאף קצת רוח, רוח-שפיים, בחלק השירתי של הספר הזה!... הנה הפרק הראשון של השלישיה הנחמדה "הלויים" מאת ש. בן-ציון, אשר אם כי בעיקרו היה כבר מודפס ב"הדור", שנה שניה, בשם "חזון-הלוי", הרי כאן , בצורתו החדשה, הוא עושה רושם עוד יותר כביר; והנה גם "בגורן" מאת ש. צמח, ציור קטן שאינו מצטיין, אמנם, בעמקות ובדקות יתירה, אבל מלא הוא קווים רכים, יפים...

וכאן עלי להעיר הערה קלה: כמו שנזכר כבר גם במאמרי הקודם, אין לשירת קובצי "העומר" רפּוּטאציה טובה בחוגי הקוראים שלנו.  בלטריסטיקה טנדנציוזית! – אומרים – שירה סנטימנטאלית, הילולים ותשבחות לארץ-ישראל ויושביה, ציוריהם הריקנים של יצחק שָׁמי, גוֹלדפארב, ירדני וכו'.

לדעתי, אין הדבר כך.  בדברי התכנית של "עומר", ספר ראשון (שגם הם הוזכרו במאמר הנ"ל), אכן אנו מוצאים משפטים מתמיהים – מנקודת ההשקפה של האבטונומיה האמנותית – מעין: "להצלחה רבה נחשוב לקובצנו כשנוכל לפארו בסיפורים ושירים כאלה, שהד התחיה הלאומית יהא נשמע בהם", או: "ביחוד אנו מבקשים לזכּוֹת את קובצנו ביצירות נאות, שרוח ארץ-ישראל שורה עליהן".  אולם – מה לנו ולתכנית? וכלום משגיחין ב"תכנית"? כלום לא נתן "העומר" תמיד, אלא, כמו שטבע-הדבר מחייב, מה שאפשר לתת, על-פי תנאי כוחות-היצירה המצויים של ספרותנו? וכלום לא ב"העומר" קראנו אותה היצירה של ש"י עגנון, זו היצירה האמיתית והמלאה כוח מקורי רב, אף על-פי שהיסוד הארץ-ישראלי – במובן הטכני של המושג הזה – אינו תופס בה מקום חשוב כל עיקר, ותכנה בעיקר – העיגון המיסטי בין נשמות אוהבות וקשורות זו בזו – הוא ענין פסיכולוגי-ריאלי עולמי? היצירה "עגונות" – מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש! בנוֹי, הזיו והשירה שבה, היא מזכירה לנו את מעשיותיו היותר פואיטיות של ר' נחמן מבראצלב, או מיטב-אגדותיו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (מעין "אגדת-המתה" ועוד).  ואולם עולה היא, לפי טעמנו, על דבריו של הראשון בשפתה המפליאה ובחיטובה מעשי-ידי אמן, הדומה לארונו של בן-אורי (אחת הנשמות העגונות שבמעשה הנורא) וקרובה היא לנו מאגדותיו של ברדיצ'בסקי בזה, שבאגדת-חיים הלזו אין כלל מעשי-נסים ודברים שלמעלה מן הטבע , אלא הכל פשוט ונאה, עושׂה רושׁם עז, אשׁר לא ימָחה, ומהַנה בעונג אסתטי כביר.  והמעשה-רב הזה שבספרותנו – מעשה רב בכל המובנים – וכי לא "העומר" ספר שלישי, הביאו לנו למנה?

ונא לבלי לטעות בכוונתי.  לא בבחינת "וסלחתי לכל המקום בעבורם" הארכתי קצת ב"עגונות", לא להמליץ על "העומר" בזה, שהרי נתגלגלה זכות על ידו ונתן לנו דבר העולה על כל מה שנדפס אצלנו כרגיל (ב"השילוח", "רביבים", "רשפים" ועוד), אלא אך ורק בכדי להטיח מחאה כלפי המקטרגים ביחוד על המחוגה שחג לו קובצנו הארץ-ישראלי, על "החוק ולא יעבור" שלו.  לאו במחוגה תליא מלתא! והראיה: "כשאיזה ש"י עגנון מביא איזה חיבור כ"עגונות", אין שום עורך מאסף עברי שבעולם דוחפהו באַמת ה"תכנית" שבידו.  "תכנית-העומר" הרי אינה אלא פרוגראמה בלע"ז – ו"מציאוֹת" ספרותיות אמיתיות באות, לרוב, בהיסח-הדעת...

–––––

ה"יתד" שבחלק הספרותי של הקובץ המונח לפנינו היא, בלי שום ספק – "הגלילה" של מ. וילקנסקי.  "הד התחיה הלאומית" – מאותה ה"תכנית" – אמנם, אין אנו שומעים פה כלל וכלל... אדרבא, חלוצי ה"תחיה" שלנו, צעירי-ישראל עושי-הטיול אל ה"גליל", שבפרקים הללו, אינם מרנינים כלל; ואולם היכולת הספרותית של מחבר ומצייר הדברים הללו נעימה למדי.  ב"הגלילה" – צריך להודות – אין סוד הצמצום היצירתי, ופה ושם מורגשת אריכות יתירה וכפל-דברים, אבל, בכל זאת, דבר זה בכללו מצטיין בכל אותן המעלות שברשימותיו הבלטריסטיות של מ. וילקנסקי, למן כתבים מארץ-ישׂראל ("המעורר", שׁנה ראשׁונה) ועד "הבַּחַר" ("העומר" ספר שני): עין מסתכלת, ידיעה נכונה, עצמית, של האובייקט, יחס הוּמוֹרי, עצוב וספקני, של בעל-נפש, ועל הכל – סגנון בריא, מגלה, חי ומטפטף כשרון.  כל אותה היציאה "הגלילה" בחצות-הלילה, כל אותה התעיה עד אור-הבוקר למקום שיצאו ממנו, כל אותם בחורי-ישראל ובחורות-ישראל ושיחותיהם ומריבותיהם וחוסר-כוחם והיפרדם איש מרעהו בכל רגע ויחוסם לערביאים תושבי-הארץ, באחת: כל הגיחוך המר שבהם ושבמצבם – הכל, הכל מתואר בצבעים-חודרים, הומים, שׁנותנים לכל הענין צורה מכַיֶלת, כמעט סימבולית... מאיר וילקנסקי יודע את אדמת-ישראל ומצייר את הנוף באופן בלתי-אמצעי, באהבה ובדברים מועטים, אבל עוד יותר מזה הוא יודע את המרירות שבחיי הבנים ששבו לשולחן-אביהם, משוט במרחקים, חולים, רצוצים ומדוכאים – ומקומם לא יכירם.  תועים, זרים, תלויים באויר ובטלים ומבוטלים אנו בארצנו.  אויה לנו... עד מתי?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה