_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִן הַמִּשְׁעוֹל

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

(שיחה ספרותית)

 

לב. כצנלסון בעין-גנים בכבוד.

בחמש-עשרה שנה האחרונות, שנים של פרפורי חיבת-ציון, התעוררות התנועה הציונית הפוליטית וביטולה, לידת האורגאניזאציה של ה"בּוּנד" ומיתתה, שנות הפוגרומים ברוסיה, איסור הכניסה באמריקה ובאנגליה וביאת עד משבר בגליציה ובכל תפוצות-הגולה, כָּל, לרבות ארץ-ישראל* – באלו השנים הקשות והרעות של "שיר-גאולה, חזון-ישועה" ומפח-נפש, קמו לספרותנו העברית ברוסיה שני משוררים, אשר אין אנו יודעים דוגמתם מימות... מימות מי? לא, אומר פשוט: אשר אין אנו יודעים דוגמתם אצלנו.  כי הלא גם המושג "ספרותנו" במובננו אנו כיום – ביטוי נפשי-אנושי של תפיסת החיים והעולם, חטיבה יצירתית מיוחדה הנובעת מההכרה הלאומית היותר חפשית, היותר תוֹכית – חדש הוא אתנו.  עד אברהם מאפו ולבּנזוֹן, האב והבן, היו לנו כתבי-קודש עם אלף וקל"ב פּירושים, ספרי-התלמוד, השאלות-ותשובות הרבניות, פוסקים, פלפול, דתיות מתפלספת, דרוש וקבלה, שירים אחדים מ"תקופת הזהב" שבספרד, גנוזים באיזו ביבליותיקאות, קינות וסליחות משובשות, כתבי-חסידות מלאים בעיקרם רעיונות-הבל – אבל לא ספרות.  ברם, זה אינו מענייננו עכשיו.

שני המשוררים, אשר קמו לנו בחמש-עשרה שנה האחרונות ועומדים בראש השמות הצעירים היפים של "שירתנו הצעירה": שניאור, כהן, שטינברג, קצנלסון, שמעונוביץ ופיכמאן, שני האנשים, אשר נתנו שירים, הראויים לשם זה בכל המובנים, אשר נתנו לנו ולספרותנו דברים הקובעים ברכה לעצמם ודפים אשר לא יימחוּ כל זמן שלא תישכח שפתנו לגמרי, הם, הם, כמובן מאליו: חיים-נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

החזיון הזה בעיקרו, כלומר, החזיון, שדווקא בט"ו שנה האחרונות, אלו השנים של התמוטטות ותעיה, של הליכה בצדי דרכים וזחילה במשעול הצר, שאין לנטות ממנו ימין ושמאל, יש לנו הנחמה המעטה להיות בני-דורם של פארי-שירתנו אלה, – החזיון הזה, ככל חזיון שיסודו במתנת הטבע העיוור, מקרי הוא.  אילו היה חיים-נחמן או שאול נהרגים בפוֹגרוֹם ברוסיה בקטנותם, אז לא לבד שהיינו חסרים את אשר יש לנו עכשיו, כי אם גם לא היינו יודעים אפילו מחסרונו.  מקרה הוא! יכול יכלו ימי הרעה האלה לעבור עלינו גם בלי נחמה מעטה זו שיש לנו, אולם עכשיו מכיוון שישנה – הבו ונדע להעריכה.

מקרה הוא שח. נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי נולדו בשנת פלונית ופלונית, לא נהרגו בשנת פלונית ופלונית והדפיסו את שיריהם בשנת פלונית ובמקום פלוני.  אבל מכאן ואילך, בנוגע לעצם התוכן של פיוטם, מדוע עטתה בת שירתם של שני אלה שַׂלמה זו ולא אחרת, מדוע הלך איש איש מהם בדרך זו ולא באחרת – בנוגע לזה מַתחילה כבר, באיזו מידה הסיבתיות, שאותה אנו צריכים לבקש – יחד עם חקירת תכונותיהם הגופניות והנפשיות של משוררינו, סביבתם, וההבדל שביניהם – גם ברוח התקופה ובקולות שניסרו בעולמנו בתקופה זו.*

והנה בתקופה שאנו עומדים בה, בחצי יובל-השנים האחרון, ואולי גם קצת קודם לו, שמענו שני קולות ראשיים מנסרים בין משכילינו הלאומיים ובספרותנו העברית בשאלה העיקרית על גורל עמנו ועל ערכי-חייו.  הקול האחד מלא שביעת-רצון מצד אחד, התאוננות מצד שני ועצות טובות מצד שלישי שביעת-רצון כלפי פנים, כלפי עם-ישראל הנבחר, נביא-הגויים, השֵׂיָה הצדיקה; התאוננות כלפי חוץ, כלפי אומות-העולם, החוטאים, הזאבים, שטרפו ואכלו את השֵׂיה; ועצה טובה לעתיד – שהשֵׂיה צריכה לשאוב כוחות מעברה הגדול, להחזיק במעוז מוסרה הלאומי, כדי שתוכל להתקיים בין הזאבים גם להבא.  ואם יכולה היא עוד, חוץ מכל זה, לעשות לה מרכז רוחני בארץ שעמדה עריסתה – אח, מה טוב ומה נעים!

אחר הוא לגמרי הקול השני.  הוא מלא התקוממות גמורה, המגיעה עד לידי ביטול נמרץ כלפי פנים.  הוא מלא רגשי-קנאה, שנאה, נקמה והערכה נכונה כלפי חוץ.  והוא דורש מהפכה עיקרית בחיינו ובתכונתנו, בני ישראל האומללים, לעתיד – אם רק יש בנו עוד חפצים לתקן מעוּות ולהתחיל בחיים של כבוד.

הקול הראשון קורא בעדנו: זכור, אלוהי-ההיסטוריה, מה היה לנו! זכור, ה', אלוהי האומה העברית, מה עשו לנו שונאינו! את מקדשנו, שממנו הטפנו לתורת האחדוּת, לרעיון המוֹנוֹתיאיסמוס לכל באי עולם, שרפו באש ואותנו הגלו לבין הגויים.  אבל אנחנו לא נפלנו ברוחנו, רוח ישראל סבא.  ר' יוחנן בן זכאי יסד לנו "יבנה", ומאז אנחנו מחזיקים במהלך הרוחני הגדול הזה, נשמה בלי גוף, רוח בלי בשר – ראה, גדלוּתנו עד כמה מגיעה היא – ועדיין לא תמנו! האינסטינקט הלאומי שלנו, הרעיון הלאומי שלנו, שהתגלם בשמירת דת-מורשה ובעשיית סייג לסייג לתורה, עזר לנו להתבצר בגיטאות בימי הביניים ולגלם את הגניוּס העברי בספרות הרבנית הגדולה.  כל הגויים חיו בתועבותיהם, הקוּלטוּס של האבירים, אשר לא לפי רוחנו הלאוּמי הוא, שרר בכל, אירופה שאוֹל חטאה, בעוד שאנחנו עם-הספר הננו והגדלנו לעשות בספר עד גלות פולין ועד בכלל, שאז היה לנו ה"קהל" למעוז.  בכוח-סבלנות אשר אין על עפר מָשלו ו– הוי, הבו גוֹדל לו! – נשאנו את כל הרדיפות של צוררי ישראל, של צוררי דתנו וקיומנו, אשר נתייראו מפני רוחנו העברי הגדול, מפני רעיוננו, רעיון הצדק המוחלט, רעיון-הנביאים, שעמד כצר וכאויב לרוחם האריי, הזר והרע, וברוב רשעתם רצו לבלעו.  יוון ויהודה! רומא וירושלים! מלחמה מדור דור.  אולם עתה, אויה לנו, הדת הולכת ומתמוטטת, החבית הולכת ונשברת – ומי יעמוד לנו? היאך נתקיים בפני הפורענויות הרבות המתרגשות לבוא עלינו? אמנם, נצח ישראל לא ישקר והאומה העברית, שנתנסתה בנסיונות רבים והתגברה עליהם, תתגבר גם לעתיד.  בזה בטוחים אנו.  גם ליהודים, בתור פרטיים, אין אנו דואגים .  אבל – קיום-היהדות מה יהא עליו? – רוחנו, שצריך להתגבר על כל הרוחות, איך יתגבר? במקום הדת אפשר לשים את מוסרנו הלאומי, הנבואיי, אבל הנה גם זה הולך ומתנדף, ודווקא רוחנו שלנו הולך ונחלש לגבי הרוחות הזרות המנשבות עלינו.  להגנה אנו צריכים! הבה נבנה עיר ליהדות שלנו במקום התהוותה, בארץ-מולדתה, בערש-הנבואה... הבה נבקש תוכן חדש ליהדות... הושענא!

הקול השני עונה לעומתנו: זכרו, בני ישראל, הבו ונזכור, לא מה שעשו לנו, אלא מה שהננו.  אַל תראו גודל בהיסטוריה שלנו – אל תראו גודל במקום שאינו.  אל תתחילו מחורבן שני – הרקבון התחיל עוד קודם, קודם שנחרב הבית.. גולים ומפוזרים בכל ארבע כנפות-הארץ, לא חורשים, לא זורעים ולא קוצרים, היינו תמיד, תמיד... ומתי המעט שהיו איזו מאות שנה ביהודה ובגליל, למפלגותיהם וכיתותיהם גם יחד – אוי ואבוי לנו... ועולי בבל – האם לא תמונה מעלייתנו ההווית אנו רואים בהם? אך העיקר, העיקר: "יבנה" והמשך "יבנה" בכל דברי ימינו – הלהתגאות בזה אנו צריכים? כצאן לטבח הובלנו, ברגלים נרמסנו, בפנינו ירקו, ואנחנו, כל זמן שלא נגעו לרעה בדתנו, היינו מרוצים ונשקנו שבט.  – הבוז לנו! הגלות – כל דברי ימינו – אינה רק צרה ואסון, כי אם – בעיקר – עוון אבותינו ועווננו, פשע-הדורות ופשעֵנו, עונש ואשמה גם יחד! כל העמים – יהיו הם מה שהם, יהיה רוחם מה שהוא – אבל הם הם שבראו את עצמם, שחטאו בעד עצמם, חיו, עבדו, מתו ושבו לתחיה, והכל בעד עצמם.  הם – ילודי אשה, אבל גם בני-אדם.  ארצותיהם, עריהם, מידותיהם, שדותיהם, בתי-חרושתם, שכיות-חמדתם, ספריותיהם – הכל, הכל פרי-עבודתם, פרי-עמלם, של אבותיהם ושלהם, של האתמול ושל היום... ולהם יש! להם יש תרבות! להם יש אחיזה בחיים – הבו גודל להם! לִמדו מהם! חַקוּ אותם! כי אנחנו, בני העם הזקן והגדול – מה אנו ומה חיינו? מה יצרנו? סרסורים היינו, סרסורי-ממון וסרסורי-רוח! במה עסקנו ברוב המכריע של ימינו חיינו? בלימוד סניגוריה על עצמנו! מה פעלנו? אנחנו היינו נפעלים ונשפעים תמיד! אנחנו היינו תמיד, למרות גאותנו האווילית, לא יותר מאמצעי, לא יותר ממלאי פוּנקציות ידוּעות.  היסטורייתנו היא היסטוריה ארוכה של משרת עצל מקבל-אוכל ומוּלקה ברצועות... היתה לנו "תקופה מזהירה" בספרד – איזה חרוק-שנים מעורר הפרק הזה שבדברי ימינו!... אבל לא על רשעת-אחרים נחרוק את שינינו... עמי-אירופה, למרות אשר חינקו אותנו בלי רחם, לפעמים גם שלא במתכוון, כאשר יחנקו את הדבר הנתעב העומד בדרך – האם לא ראויים הם לכבוד? בדם-משטמה טעון רגש-הכבוד הזה – אבל ישנו.  בעוד שטִבענו אנו – האם יכולים אנו להגות כבוד אליו? הלאה, הלאה, אפוא, ההאשמה הכללית, די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה, ועוד קודם להם.  אנשים גרים ונודדים, חסרי אדמה וחסרי עבודה, סרסורים היינו, תלויים באחרים, ויחד עם זה מכעיסים את האחרים, ומה הפלא, שאלה האחרים שונאים אותנו? מה הפלא, שצועני-העולם נעשו לצנינים בעיני כל העולם? ומה הפלא, כי בסוף-הסופות באנו עד משבר וכוח אין? עתה, כשבאירופה אין בנו צורך עוד! מה הפלא, שאחרי נדודי שנות אלפים בעסקי-הבל, הננו עומדים דלים ורשים בכל, בגשם וברוח, כאילו תמול נולדנו... עשרות ומאות אדירי-הבורסה במערב, שיצאו מתוכנו, בני בניהם של תולעי הריבית בימי הביניים, הם הלא חותרים בכל עוז להיכנס לחברה הזרה, והם ייכנסו, הם נכנסו – ומה לנו ולהם? מה לנו גם לכל קהל הסופרים והאמנים, שנולדו אצלנו ואינם אתנו? מה הבדל אם המירו את דתם או לא המירו עוד, אם לבם טוב לבני גזעם או לא טוב? הנה עמֵנו, עמנו בן עשרת המיליונים, לגלויותיו ולתחומיו, שאצלו עומדת על הפרק לא שאלת המרת-הדת, כי אם שאלת אפשרות-החיים, שאלת החיים האלמנטאריים והתרבות האלמנטארית; הנה כל עמנו התלוי באוויר והנושא עליו את עוונו ההיסטורי: חוסר אדמה וחוסר עבודה פרודוקטיבית... ואם יש לנו תיקון, הרי הוא לא בתחיית הנבואה, במציאת תוכן חדש לבית-המדרש הישן, כי אם רק – ורק – באדמה, בעבודה ובלימוד אל דרכי העמים החיים, החיים באמת, יורשי יוון ורומא...

הקול הראשון הוא מן המקובל אצלנו, מן ה"אני מאמין" הלאומי הרגיל והוא נשמע תמיד ברמה ובצלצול של בטחון בעוד שהקול השני, הבא לשנות את ערכינו, כמו יתבייש בפני עצמו והוא בא מרוסק, ברמז ובלחש...*

הקול הראשון אומר: ישראל בני מלכים הם, שנִשבּוּ והנם בגולה, ונשמתם מפרכסת וסובלת; צריך שישובו למקורם ולכיסא-כבודם, לבל יהיו, חס ושלום, ככל הגויים.  הקול השני עונה לעומתו: אנחנו איננו בני הגולה, כי אם בני גיטו, ואם עוד יש אפשרות לחדול מהיות זה, הנה רק על-יד רכישת אדמה ועבודה עלֶיה, עבודה ממש, רק על יד זה, שנחדל מהיות הולכי-בטל, ואז – הלואי שהיינו ככל הגויים.

הקול הראשון אומר: גאולתנו מן הגלות לשם פדות-נפשנו.  הקול השני מעיר על זה: היהודים היו פעם בגלות, בגלות-בבל, ואולי באיזו מידה, גם בעת הראשונה של גלות-רומא, שעדיין לא שכחו מי הם... ואולם עכשיו – זה אלף ומאות בשנים – איננו בגלות כלל, איננו ראויים לשם בני-גולה, מאחר שדמיוננו אינו יכול אפילו לתאר לו חיים חפשיים, חיי אדם, חיי בן-חורין; מאחר שכל הגעגועים לציון של יהודי ימי הביניים, של החסידים הראשונים ושל עשרות הרומאנטיקים של דורנו אינם אלא רגש כהה, שהגיחוך והצביעות רבים בו על השאיפות האנושיות הטהורות ושאינו יכול, לפיכך, לעמוד אפילו בנסיון היותר קטן...

אנחנו איננו בגלות – צועקים בעלי הקול השני – כי אם בגיטו.

"צאו מתוך הגיטו! הלאה מן הגיטו!" – צעק יעקב סמואל של הרצל לפני מותו.

גיטו – זה לא מקום, שהקולטורה הרוחנית שלנו לקויה בו, שהשקפת-העולם שלנו היהדותית באה בקונפליקט עם השקפות-העולם האחרות – וסובלת מזה; שהמוסר הלאוּמי שלנו אינו יכול להתגשם בעוונותינו הרבים...

פתרון לכל ה"צרות" האלה, צרות-היהדות, בַּקשו ב"מרכז רוחני", שיגאַל...

אולם אנו – לא על זה אנו דואגים.  אולי לשוא המה כבר כל דברינו, אולי כבר אבדה האפשרות לתקן, אולי כבר עבר המועד... אבל צעקתנו אחת היא: ארץ-מולדת אין לנו, היהודים.  ובלי ארץ חיינו אינם חיים, בלי עיקר זה אנו כופרים בכל העיקרים שלכם, בלי ערך זה אין בעינינו ערך לכל ערכיכם.  אחת אנו יודעים: נשימתנו קצרה בגיטו, חרפה וגם עוון הוא להיות בגיטו.

גיטו – זהו מקום, שהעבודה היסודית אינה נעשית ואינה ניתנת להיעשות על ידינו, ולפיכך אין אנחנו קשורים אליו, אין אנחנו יכולים להיות קשורים אליו, לפיכך אין הוא יכול להיות למולדתנו, לפיכך אי-אפשר לנו לבלי להרגיש, כי זרים אנו בו, כי הכל צדיקים ממנו, לפיכך חזיון כפוגרומים אינו בו כלל מילתא דלא שכיחא, דבר בלתי-רגיל, דבר שאינו בטבע-המצב... כי אם – אדרבה ואדרבה...

ואם את שאלת הגלות, שאלת הקולטורה הרוחנית, שאלת השקפות-העולם השונות אומרים "חושבינו", בעלי הקול הראשון, לרפאות בדרשנות חדשה, בהוצאת ספרים לבירור מהות-היהדות וכאלה, הנה מכת-הגיטו לא תירפא בכל אלה...

והואיל ודאתינא להכא – יתר על כן, מקללת הגיטו לא ניוושע גם אם יהיו לנו – כשאיפת חובבים ידועים – איזו אלפים של בעלי פרדסים ואחוזות קטנות, חנוונים ומפיצי השכלה בארץ-ישראל...

מקללת הגיטו לא ניוושע כל זמן שהטובים והמוכשרים שבנו לא יחזיקו בעצמם באת ובמחרשה...

ואם עוד יש תקוה, כי נשתחרר בזמן מן הזמנים מקללת הגיטו, ואפילו במקצת, ואפילו חלק קטן שבקטנים מעמֵנו, הנה אין דבר זה אפשרי אלא על ידי מהפכה שרשית בחיינו, בתכונתנו, על ידי יצירת עבודה עברית על קרקע השייך לנו...

תפקידו של הישוב העברי שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לחנך יהודים חפשים, אנשי-עבודה...

זוהי תעודתנו וזוהי "שאלתנו המרכזית", זהו עיקר-העיקרים.  זהו הכל.

 

*

בין שיריו הראשונים של ביאליק, שלא נכנסו לקובץ-שיריו הגדול, יש שני שירים שנדפסו ב"פרדס", ספר שני: "אל האגדה" ו"אל האריה המת".  ביאליק הצעיר, שזה לא כבר עזב את ואלוֹז'ין, אומר אל האגדה התלמודית, כי בגללה "ישוב מרדוף אחרי צללי תוהו (השכלה אירופה וחיי העולם הגדול) ואת צלה יחמוֹד"; הוא אומר, כי התלמוד יַראה לו "ראש עמו מה שגיא, מה כביר, שיא חסנו ועוּזו בשחקים".  ואולם, יחד עם זה, בקינתו על "האריה המת", הוא מבין כמוהו, כגורדון המנוח, את ה"עבטיט-עד", עבדות-עולם ומראות-הנגעים"; הוא רואה, כמוהו, "היכל עמו, ארמונו הנוטש, חֵיצו הנופל, הטיח התפל – ממסד עד טִפחוֹתיו כי נבקע, כי רוּטש".

באופן הזה אנו רואים מצד ביאליק בספר אחד שיר תהילה וגעגועים ל"עלי התלמוד הבלים" יחד עם רגשי הערצה לי. ל. גוֹרדוֹן, אשר שנא לא רק את התלמוד, כי אם גם בנוגע לנביאים הביע הוא בשעתו ממש אותם הדברים, שהבהילו אחר-כך בחידושם אצל ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי...*

בינתים וביאליק כתב את ה"מתמיד", שקטע ממנו בא כבר במאסף "הזמן" הנשכח של עזרא גולדין.  וגם פה, בנוגע למוסד הגיטואִי, שהשחית בנו כל חלקה טובה מאות בשנים, שחינך לנו הולכי-בטל, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, ונתן לנו אותו הטיפוס-הקלוקל של "ישיבה-בחור", הרי אנו רואים מצד אחד את ההתפעלות הפיוטית העוברת לגאוה: "מי אתה שמיר, מי אתה חלמיש, לפני נער עברי העוסק בתורה?" את זו ההתרוממות היוצרת, את כל אותם הדפים הליריים, שיישארו לדורות בשירתנו העברית; ואולם, מאידך גיסא, אין חוש-המציאוּת של המשורר נפגם לגמרי, וסוף-סוף הוא מטיל ספק: אולי תלעג השכינה לקרבנותיה?....הוא מתאונן: "ואשר יצוָחו בקולי-קולותם החיים ושאונם אזניך גם שמץ מנהו לא לקָחו"...והוא צועק: "הכוחות האלה על מה המה כלים?"...

ביאליק מדפיס אז את כל יצירותיו ב"השילוח", ורוח "השילוח" עם עורכו בימים ההם, זה שביאליק מצא, כי הוא "שומר את הניצוץ האחרון של האלוהים", מטה את רוחו לאט-לאט לצד אחד עד קצהו.  את האידיאולוגיה הלאומית ("לא חוננתי במתלעות ובצפרנים... לא הכות באגרוף את ידי למדתי"...) ומוסר-היהדות ("מהיות כפיר בין כפירים איספה עם כבשים... בתירוש וזנונים לא כליתי כוחי"...), אנו מוצאים, אמנם, כבר ב"על סף בית-המדרש" (ספר-ה"פרדס" השלישי), ששם מגיעה הגאוה הלאומית עד לידי פסוקים כמו:

 

אָז יֵדְעוּ מִי הָיָה הַשָׂב נְזִיר-הַלְאֻמִים,

שֶׁנָדַד עִם צְלוחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים,

וַיִזְרֹק וַיַז גוֹיִם רַבִּים עֲצוּמִים

וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר הַשֵׁדִים –

 

אולם אם גם מעיקרא ב"פרדס", כבר "ניצנץ לו כוכב-המורה", הנה אז לא היו עדיין כנפי-שירתו כל כך חזקות, כמו באותם השירים, שהדפיס אחר כך ב"השילוח" ושכולם, מצד צורתם וכוחם הפיוטי, פאתוֹס לאוּמי נאדרי.

ל"תיקון-חצות" יש משקל מיוחד ומוסיקה מיוחדת בשבילנו, שיצאנו מאותו המקום.  השיר הזה נלמד על פה לאחר שעוברים עליו פעם ושתים.  הוא נועץ את כל מלותיו בבשר-הלב ובדממת הלילה ירחשו אותן השפתים מבלי משים.  הלב מתכווץ, מתכווץ – ומיץ-דמע יעלה בריסי העינים.  "כל העיר הקטנה צללה ביון-מצולה ובשנת"...ישני-חושך, קבצני-עולם, שנוֹררים, אוררים בחלום את יומם... "מבּין הפרצים תפרוץ יללת-הרוח ותקפיא את הדם"... "גם כוכב אחד אין ברמה"... "רק אשנב בודד יאיר: יהודי קם לתקון-חצות"...

וה"תהלים"! זה ה"מעין", ש"ממנו שאבו האחים המומתים בימי הרעה תעצומות-נפש, צאת שמחים לקראת מות, לפשוט את הצוואר אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי", "לשאת יד כל עמל", "לסבול חיי סחי ומאוס", זה ה"מעוז, אל ראשו ראשו מילטו האבות משאת-נפשם, תורתם, קדשי-קדשיהם – ויצילום"...

"ויצילוּם" – הם ניצחו...

"אל בית-המדרש סור!" – שולח המשורר את "האח הנענה", לראות את "היהודים הקודרים", ה"משיחים את דאגתם במזמורי התהלים"...

וכאן מוסיף הוא משום-מה בחצאי-עיגול:

– אהה! מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין!...

אמנם כן! ה"זר", שהפּאתוֹס ו"החמלה הגדולה כים" אינם מעוורים את עיניו, הוא לא יוכל בשום אופן לראות ב"פנים הצומקים והמצוררים" (ובמלמול-התהלים בלי הבנת פירוש-המלות – אפשר להוסיף!) את "אוצר-נשמתנו"... ואם יראה – בוז יבוז ל"אוצר" זה!

ו"זר" כזה היה בימים ההם גם שאול טשרניחובסקי בעצמו, שהתחיל לשיר לנו אז את שירי החיים והאדם שלו, מותר לומר, בעברית של גוי... גם על פי חינוכו, גם על פי סביבתו – הדברים החיצוניים – וגם על פי אופיו וסיגנון-נפשו של טשרניחובסקי, לא היה המוֹטיב הלאוּמי בכלל לעיקר בשירתו, בהבדל מאחיו הגדול ממנו, שהוא וישראל והשכינה – חד; ש"הרהורי הלילה" שלו הנם שלו ושל כל האומה גם יחד; שהאומה העברית התלויה באוויר הרי היא, בבחינה ידועה, ארץ-מולדתו, ובה הוא רואה חזות-הכל... בשירת טשרניחובסקי היה העיקר סערת-החיים, החיים כשהם לעצמם, החיים בתור פרוצס כביר בלתי-נתפס, בתור דבר, שכולו שלל-צבעים ומעין של רגשות... וכאן יש מקום להעיר, שאם שירים אחדים מספרו הראשון של טשרניחובסקי נותנים מקום לדַמוֹת, כי זהו משורר של ששון-החיים הפרימיטיבי, של "נריעה, נזמרה-נא, דוֹד", "כהָתים עידן קרח וכפור", כי פרימיטיבי הוא גם באנחותיו על "אמונתו גלתה מנו, פגעים רוחו כי יעציבו" – ואמנם כך קיבלו אותו בספרותנו – הנה זה רחוק מן הנכון מאוד-מאוד.  ששון-החיים של שאול טשרניחובסקי, של בעל השיר כמו "מחמד", אינו נובע מאופטימיוּת קהה של בעל לב טוב ובלתי-מנוסה, כי אם מתעצומות כוחות-החיים והטראגיות העצומה של מלחמת הכוחות הללו.  כדי שלא להרבות בציטאטות די לציין את השורות הידועות:

 

אָז אִתָּךְ חַי אֲנִי, מְלֹא תֵבֵל-יָהּ רַבָּתִי!

וּכְנַפְשֵׁךְ – נַפְשִׁי אָז שׁוֹאֶפֶת קְרָב וּדְרוֹר,

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָהּ תִּפְרֹץ גַם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָם עִם דְמֵי כָל דוֹר וָדוֹר.

 

זהו מִסֵפר ראשון, שכבר בו הוא אומר על שירתו, שהיא "נובעת כזרם-מעיָנים באבק רסיסי צבע ואורה", ומה גם הספר השני, שבו "שירי-האדם", הנוֹקטוּרנו "קצתי בקריה ואעל ההרה!" והשיר "בין קברות דור-נכר"...

המוטיבים הלאומיים של טשרניחובסקי אינם אלא כחוליה אחת בשרשרת-שירתו, שירת החיים והעוז.  "לא פסו עוד חיים על הררי ציון" – הוא שומע סוד שיח הגלים, הבאים מחופי ים קדם, ושֵׁם השיר – "חיים חדשים"... ומובן מאליו, ש"בעיני זר לא יבין" הוא מביט על "צמוקי-המוח" ו"כפופי-הקומה", אשר "אור-יה בל יֵדָעו, חייתם – מַטבּע, מה יופי – בל תבין נשמתם הנכאה, באזיקי הדת ובכבלי דין מלך על לחם יפשעו"...

והיחס הזה הולך ומתחדד ככל אשר יגדל המשורר וככל אשר כוחו ירב.  מתוך קלות-דעת פייטנית יש, אמנם, שהוא מסוגל לתת בפי האם השרה לבנה "שיר-ערש" מבטאים מעין "גדוֹלוֹת עמך פעל", כשם שהוא מסוגל לפעמים "לקרוא לאֵבל" פתאום "על חייו בלי חמדה חלפו"... אולם הנה בסוף הספר הראשון, אחרי השירים "אני מאמין" וה"פארוֹדיה" (שלא ידוע על שום מה היא "פארודיה") "קיבוץ-גלוּיות", שבהם הוא סוֹלידארי, למצער, עם תקוות-העם המקובלות, הוא בא ונותן לנו את השיר "נטע זר אַת לעמך", שכולו התקוממות נחרצה נגד העם היהודי, "רקב-הבור ובָאשת-הקבר"... ובספר השני אנו רואים כבר את המרידה הגלויה והחזקה נגד רוחו של "על סף בית-המדרש", נגד האידיאלים הלאומיים-המסורתיים ונגד כל מהלך-חייו של העם היהודי – בתפילה הידועה ל"פסל אַפּוֹלוֹ", ב"חזיונות נביא-השקר", וב"לנוכח הים".

"בתירוש וזנונים לא כיליתי כוחי" – מתפאר השׂב נזיר-הלאומים של ביאליק.  אבל איזה כוח היה לך לכלות ואיזה כוח נשאר לך, אשר לא כיליתו, עם שפל ולא-עז?! – מטיח כנגדו טשרניחובסקי.  אותם ה"זדים", שביניהם נדדת עם הצלוחית של פלַיטון שלך, הלא היו "גוים רבים, עצומים", שכילו את כוחם גם ב"תירוש וזנונים" וגם במעשי-יצירה נשגבים, בעוד שאתה, "אם יקום בפניך הזבוב ולא יהיה בך כוח להדפו".

אהה, מה "נקלה ועלובה" היתה זו מראת היהדות בעיני ה"זר" הזה, אשר הבין!...

*

שני קולות, שתי השקפות-עולם, שני חוטים נמשכים ועוברים בכל מה שנכתב אצלנו מימות סמולנסקין ואילך בנוגע לפרובלימה הלאומית שלנו.  אולם, אין הקולות-ההשקפות האלה מסוּיימים בתור שיטות ברורות אצל כל אחד ואחד משני המחנות; אדרבה, לשניהם יש נוסחאות שונים, נטיוֹת שונות וגם ערבוב מוכרח... י. ל. גורדון, זה האיש הכביר והמשורר הנערץ, שביאליק בעצמו – אגב-אורחא – חַייב לו הרבה בעד הדחיפה העצומה, שנתן להתקדמות השירה העברית* וביחוד בעד החידושים שהכניס לסיגנונה, – גורדון, אני אומר, בעל "צדקיהו בבית-הפקודות" בשחר-ימיו, הנה גם לאחר שעיניו ראו ולא זר את כל "אבעבועות-הישועות, אשר בנעוריו נשא להן עינים", כלומר, לאחר הכירו הכרה נכונה בטיבה האמיתי של הגלות באחרית ימיו, התיירא, בכל זאת, מפני ארץ-ישראל, לא מפני שארץ זו לא תקלוט אותנו במובן הכלכלי-הפוליטי, אלא מפני "פן נבוא בה לגלוּת אחרת גדולה וקשה מן הראשונה, והיא גלות הסכלות והבערות"... זאת אומרת שסוף-סוף עדיין היה החשש של ספק "סכלות ובערות" תקיף מזכרון הפוֹגרוֹמים והבוֹיקוֹט, שהיו כבר במזומן... ליליינבלום, זה "אריאל-האמת", אשר בעת חשבו את עצמו לאחד מ"מֵתי-העולם של התלמוד הבבלי" חנה על דגלו של גורדון הראשון, הנה לאחר ששב בדרך-תשובה הבין את זה, שחברו-מפַקדוֹ לא הבין, הבין לאמיתו את העיקר הטריטוֹריאלי, כלומר, עד כמה שאלתנו הלאומית היא שאלת הגיטו ועד כמה העיקר הוא, שאנו נצא מן הגיטו ונימצא בתנאי-חיים, ש"הסכלות והבערות" תהא שאלתנו הפנימית, שאין לאחרים חלק בה.  לכאורה, הרי אורחא דמהימנותא במלוא-המובן?... ואף על פי כן, איש זה, שחשב והבין, כי כל שאלתנו היא שאלת עבודת-עצמנו ועשיית-חיינו בעצמנו – בהפך לכל ההיסטוֹריה שלנוּ – מוצא לנכון, בכל זאת, להתיחס בחיוב גמוּר לדת המעשית של "ערלה" ו"שמיטה" ולחשוב את עצמו לבעל-דבביה של ברדיצ'בסקי, המבין כל כך עמוק את עיקר ה"אדמה" במרכז-חיינו, כמוהו... אחד-העם, איש-ריבו זה של ליליינבלום בחיבת-ציון, בעל המוח הצלוּל, בעל המאמרים מעין "תורה שבלב" ובעל הקריאה "עם כי יחרב" אצל הכותל "הנקלה והעלוב" שבירוּשלים, – סמל ירידתנו, חלאתנו ודלותנו, – ממלא, בכל זאת, רוב עבודתו הספרותית, באפולוגיה שטחית ליהדות ההיסטוֹרית ומעמיד תלמידים לה.... וברדיצ'בסקי הצועק, כי "כל קערתנו צריכים אנו להפוך על פיה", המביט על עצמו כעל הפַּלגאה היותר קיצוני של אחד-העם, ושבתור משורר גדול חדר לתוך טבע היהודי "חדל-האונים", במבטאו של טשרניחובסקי, עדיין, בכל זאת, רוחו נעוצה בקברות-אבותיו ועד היום הענק יעניק לנו דברים וחזיונות מאותם הקברים... החוטים מתפתלים, אפוא, וב"ביודעים ובלא יודעים לפני שתי הרשויות אנו משתחוים ומודים"...

מתעיה זו לא נמלטו גם ביאליק וטשרניחובסקי, אך איש איש מהם פנה, סוף-סוף, לעברו הוא.

"זקן העם – אלוהיו זקנו עמו"! – מתאונן טשרניחובסקי לפני אפולו ה"מולך על זרמי בני-אדם רעננים".  ביאליק, יתומה של ה"שכינה", לא השתחווה מעולם לאל הזה.  אולם בנוגע לאלוהי עמו הודה, סוף-סוף – הוכרח להודות – כי "ירד מנכסיו"...

כי הנה באו הימים ובחיינו אֵירע מה שהיה עלול לארע בתוקף אימת מצבנו בגיטו הרוסי.  היסודות הרקובים זעו לרגע – ושטף-דמנו כיסה ארץ.  הסאה המלאה על כל גדותיה הוגדשה, והכאב הלאוּמי של ביאליק, שאין אנו יודעים דוגמתו בכל פיוטינו רוויי-הדמעות, הצעקה על אסוננו הלאוּמי של נאמן-בית-האוּמה היתה לשוועת-זעם איומה של דוב שכּוּל.  הגיעו הימים, אשר ביאליק נשא בהם את משא-זעמו בעיר-ההרגה, אשר הוא האחד היה לפה לכל שארית-ישראל, לתנות את שברה, אשר הוא האחד היה לשליח כל הציבור המדולדל שלנו... הנה, הנה הם הדברים כתובים על ספר ב"שירי הזעם", אשר מדי הגותך בהם –

 

וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה:

כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה, אֲשֶׁר אָבְדָה, אָבָדָה...

 

אמנם, גם אחר כך, לאחר שנמחו "קורי-העכביש אשר נמתחו לנימי כנור בלבבו", יש שביאליק יצא להתאונן על שמחוצה לנו, על "הרוח שאנו שופכים על כל שֵׁש-נכר", על "נפשנו שאנו משקיעים בחיק אבן זרה", על "נשמתנו אשר אנו מאכילים את זוללינו בעוד בשרנו מטפטף דם בין שיניהם" ולהשמיע כל אותם הדברים שם להלן, שאלמלא יראת הכבוד שלי לפני עוזם השירי, הייתי מזכיר את האנאלוגיה שיש בהם במקצת עם התיאוריה של "אכספלואטאציה רוחנית"... (ולא חלי ולא מרגיש, כי אלה בעלי השינים, שבשרנו מטפטף דם ביניהן, לא היו רוצים לא בבשרנו שבתוך שיניהם ולא ברוחנו ובנפשנו שבאבנם ושֵשם!...)  אולם באותה השעה הנוראה, טרם יברח המדברה, טרם ישלח "שאגתו המרה, למען תאבד בסערה", בבואו עמהם – עם בני-עמו, עם בני "השׁב, נזיר-הלאומים" – ביום צומם אל בתי-תפילתם, אזי – מה נפלא הדבר! – ביאליק בעצמו כזר הוא ו"עלובה ונקלה בעיניו זאת המראה".  "עלבון-הדורות" קם וניצב לפניו – והוא מורד ומתקומם, ובזעמו כי עז ייזָכרו לפניו גם איזו פסוקים, ממש מי. ל. גורדון: –

 

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:

רביִּ! אִשְׁתִּי מַה הִיא: מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?

("בעיר ההרגה")

 

ברם, אליבא דאמת, פסוקים אלו ובצורתם זו לא נשתרבבו כאן, בכל אופן, אלא באקראי.  מצב-הרוח הכללי אחר הוא, אחר לגמרי,  נפש-המשורר כבר רחוקה, רחוקה מכל זה.  הצער, שאין דומה לו בעולם, הביאו בציצת-ראשו לא רק מעבר ליהדות, כי אם גם מעֵבר לאפולו.. (יש מדרגות כאלו!) כאן נשכחו שירי בר-כוכבא, עם הנקמה הילדותית, שלו ושל טשרניחובקי גם יחד; כאן נשכח אפילו אותו "וארור האומר: נקום!" חרון-המשורר יעשן כפי הר-פרצים ואות-קין ישים על מצח-העולם... לא רק את היהדות – את כל העולם אינו מקבל: הוא "מחזיר את הכרטיס שלו"!

 

וְכוֹכָב אֶל כּוֹכָב יֶחֱרַד: הִנֵה הַשֶׁקֶר הַנוֹרָא, הִנֵה הַיָגוֹן הַגָדוֹל! וְאֵל-נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג...

 

בזעם זה הגיע כוחו השירי של ביאליק באמיתו ובעמקותו עד הנקודה, שאין למעלה הימנה; אחרי יאוש שחור כזה, שאין ממנו מוצא, אחר שלילה קיצונית כזו, שאין אחריה כלום, אחרי מרדות נסערה כזו, שאין אחריה יכולת לצעוק עוד, באה בהכרח הדממה, זו דממת-העיפות, שבתוכה גאון-שירתנו יושב ומלקט ומגיה את "ספרי-האגדה", או –מחֵפץ לטפל בחיים בריאים, טבעיים, יהיו איזו שיהיו – כותב סיפור שָמן בצבעיו ומצועצע בלשונו, אבל ריק מכל הלך-נפש, כמו "מאחורי הגדר"...

ודממת-שקט באה גם לבת-שירתו של טשרניחובסקי, אבל בנתיב אחר לגמרי.  בשעה שביאליק, משורר ה"בכי שנושן זה שנות-אלפים", נתעלה על עצמו בגלל הכאב הלאומי הגדול והזעם האדיר, שאחריהם באה הדממה המוכרחת, כנ"ל, גדל טשרניחובסקי, משורר "משברי-האונים בשפעת-עלומים" על-יד עלותו מן הליריקה אל האֶפּיקה, מן ההתקוממות בשיריו הליריים אל המנוחה הגדולה בפואימותיו-אידיליותיו.  מעין נטיה לזה אנו רואים כבר בשחר ימי-שירתו, בפואימות והבּלדות הקטנות שבספר ראשון ("בששי בין ערבים", "מוצאי שבת" ועוד), אלא שאחר כך ב"ברוך ממגנצה", ב"בין-המצָרים", שילם המשורר מס לפרובלימות הלאוּמיות, שהכל דשין בהן, והביע הבנת הטרגדיה הלאוּמית ברוח הכל*... ואולם הנה עוד קפיצה אחת – קפיצה גדולה – והוא כותב את "ברית-מילה" ומה שאחר זה, שבהן, בפואימות-אידיליות אלו, הוא מעלה יצורים עברים וחיים עבריים קיימים – ועושה שלום עמהם.

וראה זה פלא: כאן השפה כמעט אחרת היא.  כאן יש ניבים, שאפשר לטעות בהם ולחשוב כי ביאליק, אמן הסיגנון המלוטש והמתובל, הוא מחוללם...

בפואימות-האידיליות, פרי תקופת יצירתו האחרונה של שאול טשרניחובסקי, אנו מוצאים איזה בטחון-בחיים, איזה בטחון-באדם, ואפילו מעין איזו עמידה על הקרקע.  עין גדולה ועליזה, קול מצלצל ונוֹח ושאָר-רוח נוגה ושקט.  המרירות, שמעבר לכותל, הולכת ומופגה, הולכת ומודחה על-ידי שלוות ההוויה המלאה והקסם השוקט המשתפך על כל גדותיו.  הלב יעלוץ לקראת זרמי החיים הבריאים והמתוקים האלה, העוברים ושוטפים כמעט גם את החלאה והמצוקה.

 

וּפְנִינִים הַשִׁירִים, שֶׁהֵמָה מְפוֹצְצִים

לְרִבְבוֹת גְוָנִים מַאֲלִיפִים, מִתְרוֹצְצִים

שִׁמְשׁוֹת הַחַיִים וּנְגֹהוֹת הַזְמָן –

הֵן הֵמָה שִׁירֵי הָאָדָם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* ביאת עד משבר בארץ-ישראל – במובן התקוות הפוליטיות המופרזות או גם הישוביות הרחבות; כי בנוגע לאידיאל הארצי-ישראלי האמיתי, כלומר, האידיאל של עבודת יהודים בארץ-ישראל, למרות כל המרחק הנורא עדיין שבינינו ובין השגתו, הרי אנו עכשיו דווקא כבר אחרי המשבר ומעֵבר למשבר, בדעתנו כבר את מסילתנו –מסילתנו הצרה, אבל הבטוחה.  עתידו של אידיאלנו זה יכול להיות יותר מוצלח או פחות מוצלח, בדרכנו יכולות להיות עליות וירידות, אבן אין מקום למשבר.  אין משבר בשביל אלה שחרתו על דגלם: יהיה מה שיהיה – ואנחנו פה אנו עומדים ועובדים, פה אנו חיים ומתים.  ואולם השקפה זו כדאי לברר ביתר פרטיוּת בפעם אחרת.

* בדעתי את מיעוט-תרבותנו – במובן האירופי – בכלל ואת חוסר האמנות אצלנו ודלות-ספרותנו בפרט – זו הספרות הקרועה לעשרות גיטאות ומחולקה בין עשר לשונות – אין אני רוצה להשתמש במלה הגאיונה: זרמים, או אפילו "מהלכים", ואני אומר, לפיכך, רק: קולות שניסרו.

* ביטוי חזק ושירי מצא זה בכתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אך מעניין הוא, שכתבי הסופר הזה, העובד בספרותנו זה כחצי יובל שנים, לא זכו עדיין להיות מכונסים למקום אחד, וגם לא נמצא עדיין האיש, שיתן את לבו להעריך את הסופר המשורר הזה לכל עמקו ולכל היקפו.  – פה ומליץ למצב-הרוח ה"שגיוני" של פשפוש ו"עיון" בגורלנו ההיסטורי היה גם ר' בנימין ב"עליו" ו"ניצניו" המעטים, שבהם חדר להבין, מה בין "המום הנבואי" שלנו וה"יסוד המפרה" שלהם.

* ב"צדקיהו בבית-הפקודות" הביע גורדון על-ידי גיבורו את יחוסו לדברי הנביאים כמו לדברים שמקורם ב"רכות-הלב ובנפש נכנעת", לדברים המיעצים "בושת, עבדות, משמעת".  צדקיהו, המורד של גורדון, מיאן בעצת הנביא לשמוע, כי אמר: "ברזל בברזל ירוֹע".  האידיאל של צדקיהו הוא "איכר, איש חי, רב-פעלים", בעוד שהנביא "ברית חדשה ברא ליהודה: כל עם-הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דבר ספר, תורה ותעודה"... ש"הכל יהיו יודעי דת וספר, אך דלים ונמקים כעפר ואפר" – האם אין כל זה מזכיר את "מכונני מלכוּת שמים ועל המרפים ידי איש החיל" מצד אחד ואת אלוהי הארץ והלבב" מצד שני, אשר בחזון "נביא-השקר" של טשרניחובסקי לאחר עשרות בשנים?

* מעניין, שתוכן היצירה היותר גדולה של ביאליק במובן האמנותי, "מתי-מדבר", לקח גם את לבו של גורדון בשעתו, והשאיר אחריו בכתובים התחלת פואימה שכזו.

* לצערי, אין תחת ידי כל שירי טשרניחובסקי, המפוזרים עדיין במאספים שונים, ואני מרשה לעצמי לסמוך במשפטי על זכרוני, שאולי יטעני בקו זה או אחר.