_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רְגָשִׁים וְהִרְהוּרִים

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[על העתונות הציונית]

לא. ד. גורדון.

כבר שלהי דצמבר.  עברה, אפוא, עוד שנה.

כן, עברה שנה; שנה אחרת באה; נוּ? "סובב הוא הגלגל עלי צירו ולא גדול הוא היקפו".

אבל רגילוּת היא... רגילות היא לעורר לתקופת השנה את החשבונות וההגיונות הישנים-נושנים, שעלו ונשכחו במשך שס"ה הימים שעברו.

רגילות – ובפניה מי יעמוד!

...העתונות שלנו היהודית בשנה החולפת היתה רובה ככולה ציונית.  ציונית – כמעט שזה לא היה צריך להוסיף – באותו המובן המקובל, הנדושׁ – ה"וֶלטי", שׁאינו מחַיב לשׁום דבר; ציוניות, שהיא במערב ולבה במערב ומוסדותיה הכספיים, כביכול, במערב, אלא שעשה טובה היא משמיעה לנו, "לעשות אגיטציה" בשביל המזרח; ציונית – באותה מידה המספיקה גם למוציאי "היודישער ארבייטער" בלבוב להיקרא "פועלי-ציון" –

...העתונות שלנו בכלל – גם זה, כמדומה, לא היה צריך להגיד – אף על פי שאינה צהובה ביותר על פי צורתה, צהובה היא עד התוֹך ברוחה ובפנימיותה.  היא צהובה בהכרח, בהכרח הניגוד של דבר אשר בסיס אין לרגליו, והוא משתדל, בכל זאת, להיראות כעומד בתקפו.  איני מדבר על “הצבי", זה שק-הפטפוט של בית-בן-יהודה ושותפו בירושלים, שאם הוא צהוב למדי גם בחיצוניותו, הנה חוסר-טעמו הקיצוני משכיח גם את זה, משכיח את הכל (תיזכר-נא "הנרגנוּת הגדולה"; יקָראו-נא המאמרים הראשׁיים שׁל עכשׁיו בנוגע לנבואתו שׁנתקיימה, כי נורדוי ימלוךְ; יִשָׁנוּ-נא המאמרים הידועים בשעתם בנוגע לשדי ה"חושמה", העותמנית, שלעת-עתה עדיין הם קטנים, אבל לכשתגדל היא, הפעוטה, יגדלו גם הם, שדיה –); בקצרה: הטון של עתון זה בכללו עושה לבלתי אפשׁרי להתחשׁב עמו כעם הופעה אופיית שׁל הפרֶסה העברית.  זהו כבר יוצא מן הכלל! ואם העירותי דבר על צהיבות עתונותנו, גם אלה המעיינים יבינו מדעתם, שלא נתכוונתי חלילה בזה אלא דוקא לעתונינו המפורסמים, ה"רוסיים", שהקוראים התמימים רגילים להתיחס אליהם ברצינות גמורה כאל עתונים "רציניים".

... איךְ שׁיהיה, והפרֶסה שׁלנו היתה "ציונית".  ביום הזכרון של הרצל הריקו כל משרתיה את כל אמרותיהם-בעלמא של הגאון, על הנביא, על המלך, על השליט – יותר מאשר בשנים הקודמות! אין חילוק, אם היה להם מה לומר על המנוח ואם לא היה – כל אורגאנינו לא הסתפקו בהזכרה קצרה, כי אם כתבו מאמרים רבים והקדישו לו מיטב פרי עטי סופריהם...

... הנני פוסח על הצעצועים הז'ארגוניים שבוארשה.  די יהיה אם אומר, שגם ראש עתונינו העבריים – "הד-הזמן" הוילנאי – שינה את צורתו בשנה הזאת, עד כמה שצריך היה, והתחיל זמן ידוע אחד לתת מכתבים ארוכים מארץ-ישראל על פני כל גליונותיו הגדולים, ודוקא ברוח "חיובי", ציוני, מבשר-שלום...

...מכתבים מארץ-ישראל.  כן, אותם המכתבים... ולאו דוקא שׁל "הזמן", אלא ביותר, כמובן, שׁל "העולם" הקֶלני וביחוד שׁל ה"ראזסביט"; אותם המכתבים על החגיגות וההצלחות ולאומיות הספרדים ויתר הנסים, מובטחני, שאם הכתוב אומר 'ומכַתבים עמל כּיתֵּבוּ", אין כוונתו אלא לכיוצא באלה ה"כַּתּבים" מארץ-ישראל לעתוני חוץ (או ה"קאַטאָוועס-טרייבער" כמו שלץ מדבר ז'ארגון היה אומר), העושים אֶכספלואטאציה בשיירי הסקרנות של אחדים מבני ישראל בכל תפוצות הגולה לכל הנעשה (כידוע, יותר נכון: הבלתי נעשה) בארץ-ישראל וקסתותיהם כזבים מלאו, אפילו ב"הבוקר" זה קצר-הימים, שעל כולו היה מרחף רוחו השנונה של עורכו איש-הציביליזציה ובהרבה מעמודיו נחרתו עקבות שכלם הבהיר והבנתם הנכונה של אחדים מסופריו הקבועים, התגנב אחד מהכּתּבים הנ"ל (בגליון ק"ו, כמדומני), וב"כתּבות" על אספת המחאה של "הפועל הצעיר" נגד עיניני "אחוזת בית" הידועים האיר הוא, הכּתּב, את כל הענין ככה, כאילו אלפי עניים מתגוללים בחוצות מאין דירה, והללו, חברי "הפועל הצעיר" הרשעים, באים ודורשים מאת הנדיבים הבונים בשבילם, בשביל העניים האומללים, מעונות לשֶׁבת, שׁהבתים יבּנו דוקא על-יד יהודים, בעוד שׁידי יהודים אינן כלל בנמצא... במציאות, כידוע ליושבים בפנים, מצב-הדבר היה אז, אמנם, קצת באופן אחר: ה"הלוואה" לבנין הבתים היא מהקופה הלאומית, שנאספו מדמי עניים ואביונים; הבתים הגדולים נבנו על פי התכנית של משכן לאמידים, לעשירים ולא לעניים; בנאים ופועלים יהודים הלכו בטל וסבלו יסורי-מחסור בכל המובן האכזרי של המלים האלה, והעבודה היהודית של עפרות-ארצנו לא ניתנה להם.  במציאות רתחו אז הלבבות העבריים הנאמנים של טובי בעלי ה"מחאה'' לאמור: "הנה בעת שהיה מעוז צור שירתנו פה שרו בהמון לכבודו לא הרחק משם, מ"אחוזת-בית": "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו" – מדוע לא הוסיפו לשווע: "תיבשנה ידי כל אחינו הלוקחים כסף מהקופה היהודית, שנאסף לקנות קרקע לעם היהודי המחזר על הפתחים, ומוסרים אותו לידי אינו-יהודים, שיבואו אלה ויקימו בניינים ליהודים פותחי-חנויות בעתיד?!..." (מאיגרת פרטית אחת).  במציאות נמק לבב כל אחד מאתנו, מואסי-גיטו בכל צורה שתהא, ותסס לשמע ההתנצלות הידועה, לאמור: "אין פועלים יהודים"... "ככה? אין פועלים יהודים, אתם אומרים?... אבל אם אין ידיהם של יהודים מסוגלות לעבודה, אם גם כאן לחיות על חשבון, זאת אומרת, על עבודת אחרים, אזי ארורים אנו בכל 'בנינינו' ובכל הכנותינו 'לבנות'... כי גם בלי אש מן השמים – יהיו למעי-מפלה... והמבלי אין אִיוואנים במצרים הצפונית, שיעשו הכל בידיהם תמורת כספכם, באתם הנה? יהודונים סרסורים!..."(מתוך אותה האיגרת).  קיצור הדברים, במציאות היו איזו עוּבדות, איזו הערכות, לפעמים, אולי, קצת מופרזות, אבל, בכל אופן, לא כל כך חלקות, ואין צריך לומר, שלגמרי לא מגוחכוֹת... אבל מה לכל זה ולכַתב מארץ-ישׂראל?

כן.  כן.  העתונות שלנו – במקצת הודות ל"שינויים בממלכה העותומנית" ובמקצת הודות ליאוש בנוגע לפרוגרס, שתקף רבים לאחר השינויים בממלכה הרוסית – היתה ציונית בשנת 1909! ואם היא, "הכללית", היתה כזו, עתונותנו המפלגתית-הציונית, על אחת כמה וכמה שהיתה... ציונית!

ואמנם, צאו לשער-האשפתות ובדקו בגלי-הגליונות מראשית השנה ואילך של כל אותם האורגאנים הציוניים לגמרי והציוניים למחצה, לשליש ולרביע... מה תמצאו בהם? הלא רק אותו הפזמון הציוני: מה שלא פיללנו בא, תורכיה נעשתה לארץ הפשיה, ויש בה ידים לפעולתנו! ראשי הממשלה הנאורה, הקונסטיטוציונית, מתייחסים בחיבה לרעיוננו.  אחמד ריזה בעצמו הוא ציוני, הוא אמר.

ותו עברה רינה אחת, וכבר במחנה "הכי-רצינים": הציוניות עד כה הלכה בדרכים עקלקלות, בטחה בדיפלומטיה, ברצון המושל-יחיד התורכי והדיפלומטים האירופיים ולא נתנה אל לבה לעשות עבודה מעשית בארץ-עתידנו... ואולם כיום הזה, מכיון שנפתחו אפקים חדשים ונתגלו דרכים חדשות והממשלה החפשית מתייחסת –

לרגע, אמנם, יש שהיו מתבלבלות הלשונות ופעם אחת תפס אפילו פחד-סכנה את הכל: איך באמת מתייחסת הממשלה התורכית לציוניות? והרי אותו קוריספונדנט כתב לאותו עתון כך... ואותו ציר אמר באינטרוויו כך... ואורחי תורכיה בלונדון אמרו ב"בנקט": "בשאלת-יהודים נוספת על כל שאלותינו איננו רוצים... אין אנו נועלים שערים בפני נודדים... אבל – אבטונומיה!..." והתחילו הדרישות על ה"בּירור", והתחילו ההכחשות וההאשׁרות... ויהס כלֵב מן ה"ראזסבייט", אותו המוח הצלול והיודע הכל, את העם ואמר: "לוֹז'נַיה טריבוגה"!...[1], אין מה להיחפז… עלה לא נעלה ויכול, בכל זאת, נוכל!

מובן, שהיהודי הארצי-ישראלי, ה"אַסיי", שאין לו כל ידיעה בעניני המדינות ושאינו קורא אפילו את כל מאמרי N. S. ב"וֶלט", הממלאים נייר חלק כל כךְ הרבה, לא יכול להכניס ראשו בין הרים גבוהים: החכם-באשי, מצליח, ששון, האינטרוויוּאירים שלהם, הקוריספונדנט של ה"דז'ואיש כרוניקל" מקושטא, הכּתּב של "העולם" מקושטא וכו' וכו'... לא, דבר כזה לא עשה! ובכל זאת, כמדומה, שאיזו שאלות היו לו לשאול מאת כל עתוניה של המפלגה...

כן, אפשר היה, כמדומה, לשאול את כל אותם האדונים הדברנים והדרשנים והקוריספונדטים והפוליטיקנים הציוניים למיניהם: החשבו פעם על זה הדבר הפשוט, עד כמה נחתך גורלן של האומות, ועד כמה תלוי מהלך החיים בפטפוטים פרטיים של העומדים בראש הממשלות, בהבל פ איזו הדיוטים קופצים, ועד כמה לא נחתך ולא תלוי כלל? הֲנָתנוּ אל לבם, עד כמה, ביחוד, בשביל הרעיון הציוני האמיתי, הממשי, בשביל הציוניות הכלכלית-הקולטורית, שסוף-כבודה לבוא, לא הבּזלית-הריקנית, הפוליטית-המדינית, הנורדוי-וולפסונית, שהפרוגראמה שלה היא לקבץ כסף ולחכות, עד כמה בשביל תנועה כזו, למשל, חשובים יותר יחוסיהם של יושבי-הארץ הגרים כבר על גדות הירדן מאשר יחוסיהם של איזו קאריירסטים מסאלוניקי ומאיזמיר, שעלו לגדולה לאיזו שנים ומדברים לשעה בשם ממשלת הארץ?

ואם לשאלות – הנה, אמנם, היה קצת הדבר תמוה בנוגע לחכמים הגדולים והידועים: כיצד, על כל פנים, נבלעה חכמתם מבלי להבין דבר פשוט כזה, שכשם שאין דעתו של מנהיג פוליטי תורכי אחד לטובת הרעיון הציוני הפוליטי ה"טהור" צריך למלא שמחה את כל לבותינות כך אין דעה יחידה זו של מנהיג או מנהיגים, אם גם תהא שלילית שבשלילית, צריכה לעורר בהלה ופחד, וכי, מבלי אשר נשמע זאת מפיהם בנאומים של סעודות, פשטות השכל הישר נותנת, שרוב האנשים אשר בפרלמנט התורכי, שבתור אנשים ודאי שהם קטנטנים, אמנם, ורחוקים לכל הדעות מאידיאות גראנדיוזיות, לא יהיה עם לבם, אף על-פי כן, לגזור גזירות להצר צעדינו, כמו שעושין באנגליה ובאמריקה, יען שארצם של אלה הן עניה היא ביותר וגם אוכלוסֶיה לא מרובים ואין כל חשׁשׁ מפני הזרים שיבואו וינצלוה, אף שמאידך גיסא רחוק הוא מגדר האפשרות, שיאמרו בני איזו ארץ לאומה שאינה יושבת בארצם: "בואי אלינו, תני כסף והיי כאן לאומה בין שאר אומותינו... אבטונומיה ביניכם, בני ישראל, ובינינו, העותומנים הנצרכים לכסף ולאנשים – מהי?"

ואולי לא היה שלא במקומו, אילו גם היה בא היהודי הארצי-ישראלי הפשוט ופונה אפילו בשאלה צדדית זו לכל אותם המוחות הצלולים ויודעי-הכל, היושבים בפטרבורג ובניו-יורק, ועטם נתון לעניני החופש ושינוי הסדרים והאור המאיר שבמזרח: האם ראו בעיניהם את כל שינוי-המצב שבערים הללו, שעליו הם מדברים כל היום בעתוני המפלגה? שמא למרות ישיבותיהם של שלוחים נכבדים מאד באיזה בית בקונסטאנטינופול, לא נשתנו החיים ויחוסי-החיים בכל המדינה כלל וכלל, והכל הכל כדאתמול הוא בנוגע לעצלות הגוף והמחשבה, ולחוסר כל רגש אחריות חברתית ולחוסר מקורות פרנסה ולרפיון ידים ופראות והעדר אורה ובינה ואיזו נחת-רוח?

"האיר המזרח... האיר המזרח... המזרח התעורר" –

לא! לא שאלנו ולא ניסינו לשאול בשאלות הפוליטיות האלה את הפוליטיקנים שלנו, שהרי כלום היו מבינים-בפוליטיקה שכמותם שמים לב לשאלותינו, אחי הטובים? והרי ברור הוא להם ולכולא עלמא, שכל מה שאנשי הממשלות רוצים הם מקיימים, ואם תּוּפיק-בּי אמר – לא חיישינן... ברור הוא, שכל המזרח קם לתחיה, והראיה: יפוניה ופרס... ברור הוא, שבהשפעה פוליטית על-ידי עתונים פוליטיים אפשר יהיה ל"הַפּנט" את העולם המזרחי העליון, שׁיסכים לאבטונומיה...

אולם, איך שיהיה, והשאלה הפשוטה והעיקרית, על כל פנים, במקומה עומדת: מהו "הקורס החדש", שהציוניים שוב התפארו בו כל השנה כבתקופת הלסינגפורס ממש? עד עכשיו טעו, תעו והתעו, אבל עכשיו מעת "שמַה שלא פיללנו בא והמזרח האיר והממלכה העותומנית" וגו', מעכשיו הוארו המוחות, מעכשיו דרך חדשה... איזו? עד עכשיו לא הראו – גם ההסתדרות וגם החברים – כל איניציאטיבה, כל כוח עצמי ודיברו רק על הממשלה, או הממשלות, הכוח מחוץ לנו, שתתן, ועכשיו כלום לא היו כל הדברים והשאון והרעש העלוב במחנה אלא רק בטחון ב"חושמה", שנפלה כפתקא משמיא, בכוח שמחוץ לנו". עד "הקורס החדש" לא נרכשו כל פוזיציות אפשריות, ואין צריך לומר בלתי אפשריות, וגם עכשיו, בכל העת שמצלצלים על הדרכים החדשות, כלום נעשה באיזה מקום אפילו צעד אחד בדרך הזאת? כלום נראתה מצד המדבריים אפילו איזו התעוררות בין בפנים הארץ ובין מחוצה לה לעשות איזה צעד בשביל הכשרת המעשים, לעשות איזו התחלה, שהצעירים האחדים הבאים הנה לעבוד כן, ימצאו את מבוקשם?! עד עכשיו לא היה מקום ליהודים חדשים בארץ-ישראל, וכל הבא היה מרגיש עצמו כזר בתוך בעלי הארץ הזרים, וגם עכשיו אין איש בא ואין איש מתיישב, להרבות ולחזק עמדתנו פה, לא איש, לרבות כל אלה ה"ציוניים", שיש והם עושים אגיטאציה שאחרים יסעו...

– איזו שאלות... – מגחכים פני העתונות הציונית – ישוב..... ישוב..... איזו שואלים שלא מן הישוב!... וכי לא היו לנו עניינים יותר בלתי סובלים דיחוי?... וההתחרות שבין מנהיגינו?..... (זוהי גם חובתנו בתור עתונים לעסוק בזה: דבר המעניין את הקהל ביותר...) ומי בראש? ומי ילך לפנינו?...והנה – שַׁה... מאמרינו בעד וביחוד נגד שׂינוי הפרוגרמה –

–ובדבר הציוניות המעשית והרוחנית – מוסיף ביחוד העתון הציוני בעברית.

ובטון של פיקח, ממש כפיקחותו של עורך השבועון הציוני ברוסית, גחין הוא בתוך כדי דיבור ולחיש:

– מבינים אתם? בתורה כולא עלמא לא פליגי: גם בשר וגם רוח חלפה עת הוויכוחים התיאוריטיים! מה קודם למה – שניהם בעת ובעונה אחת! במאי פליגי? – במעשה: המעשיים אומרים: הפרוטה שנוטלים מאת הציוני הרוסי או הגאליצי או האמריקאי צריך להיות לשם יער-הרצל! והרוחניים טוענים: לא כי! לשם יער-הרצל לא ירבו כל כך לנדב; לאוניברסיטה עברית ולעתון בארץ-ישראל ירבו המנדבים יותר... בדוק ומנוסה... ולפיכך צריכה אותה פרוטה להיות לשם זה; צריכה אותה פרוטה –

– אבל תקוָתנו האחרונה, תקוָתנו האחרונה מה תהא עליה? – פוסק כוח סבלנותו של הישראלי הצעיר והוא צועק – בכל הגיטאות הן אבדנו... את זה הלא כבר לא צריך להוכיח לכם, שאול ואבדון!... מנצנצת עוד רק התקוָה על פה... כי פה יִכּנסו כל הבנים הנאמנים לעמם, ויעשו את הבלתי אפשרי... כי פה יקימו איזה ניר במאמצי שארית כל הכוחות... ועיקר שאלת הציוניות היא, איפוא: מי ומי מכם ההולכים? ומה ומה הם כבר אלה שהלכו ולא חזרו עדיין? מה המה בני הישוב עכשיו? עד כמה הם מתאימים לתעודתם, תעודת הבניה? לא אם הם "ציוניים", אם הם "אידיאליים", "עבריים", "לאומיים", כי אם עד כמה הם אנשים מוכשרים לעשות את חייהם, עד כמה הם אנשי יצירה, אם אינם עצלים ונרפים, אם אינם מואסים בעבודה, אם אינם מצפים ללחם-קלוקל, אם יש בהם צורך חזק בארץ-מולדת, שיהיו נכונים לסבול על זה, אם יש בלבם רגש-אחווה, רגש אנושי, לבּא אחריהם? ואם יש בּא אחריהם? אם יהיו באי-אחריהם? זה העיקר, השמתם לבכם, אתם ה"ציוניים", אל הצעירים מכם, שבאים לכאן, לאחר שמרוֹששים את עצמם או את אבותיהם וקרוביהם, ושבים על עקבם ממחרת לבואם? הראיתם את אחיכם, יהודים בעלי משפחה, הבאים הנה ממרחק, הם ונשיהם וטפם ונוסעים בחזרה טרם התירו את צרורות-דרכם, בטענה: לא... אצל הערבים אי-אפשר לחיות... עַם פרא, שׁאין לו צורך בשׁום דבר...חזיונות כמו אלה יש מסביבינו! אימה כזו ניתכה על ראשינו!....ולכן? לכן עיקר השׁאלה הוא לא ב"מי בראשׁ", במי יֵשב בהאקציוֹנס-קומיטה, הנחוץ לנו בכלל לשלושים אלף כפרות, אלא במי ילך לפני המחנה, מי יוביל את המחנה ההולך, ואם יש מחנה, אם יהיה מחנה, אם יהיה בכלל, לוּ גדוד קטן הולך? הן לא תקראו מחנה לכל אותם ה"ציוֹניסטן", ה"סיוניסטי" וה"זייאֶניסטס", שעושים "לאַנדעס-פאליטיק" ונואמים על "געגענווארטס-ארבייט" בכל מקומות מושבותיהם ובציוניות הם מוחאים כף דוקא ל"היימישטעטע" ול"עפענטליך-רעכטליך"!

– הס... – מחייכת מרת פרֶסה ציונית שׁתחי' – התלהבות... קיצוניות של לא-פובליציסטים... כל אלו הדברים...שמענו, שמענו... אי-הגיון... בכיינות... רפיון-ידים... ואגב: היהודי הארץ-ישראלי... הישראלי הצעיר... לא ציוניים כלל, כמדומה?... כופרים בציוניות... היכן שקליכם?... בשמחה- לאיד אתם באים אלינו...

– מה?! – נרתע התובע-הנתבע ומדבר הפעם כאילו היה איזה איש חי באמת לפניו – מה?! אתם חושבים , כי לדחיות מעין אלו אפשר להתייחס באופן אחר מאשר בשחוק-בוז?! כן, אני הנני לא-ציוני, אני רואה את המצב כמו שהוא, ואמונה אין בלבי! אני, השואל את שאלתי מכם, הנני זורה מלח על הפצעים, אבל לא על פצעיכם... ואני איני ירא שתקבלו את ביטולי כאילו הוא יוצא מצד אויב ולא אוהב... כן, לא פצעי אוהב, כי אם פצעי שונא! כי בעד מה ראויים הנכם לאהבה, פרחי ה"ציוניות"? אני? אני הנני מה שהנני... אבל אתם? מה היא ציוניותכם? מה? אלמלי הייתי רואה אתכם באים הנה, נושאים פה כל עמל, בלי תרעומות, בלי התאוננות, אלא בשמחה של מצוה על שיצאתם מאפלת הגיטו, על שיצאתם ממקום ארור, ששם אולי אפשר לפעמים ללקוט פירור משולחן-נכר בעד משטמה עולמית והוויית-כלבים, ובאתם למקום, שבידכם לעשותו ללא-גיטו, למקום ששולחן-נכר אין בו ללקוט ממנו פירורים, אבל תחת זאת אולי יש אפשרות לערוך בו שולחן לעצמכם... אלמלי הייתי רואה אתכם מגשמי-דבריכם, מעבירים הנה את חייכם, בונים פה את עתידותיכם הפרטיים, שמזה ממילא היה יוצא עתיד לכל העם כולו... אלמלי הייתי רואה אתכם בזה, בארץ מולדת אבותינו זו, מפקירים עצמכם על ארץ לעברים, משקיעים בה את כל עבודתכם, את כל אפשרות עבודתכם, בכדי שלא יוכלו היושבים בה מכבר לומר עליכם "לסטים זרים אתם", בכדי שתהא לכם זכות להרגיש, כי ארץ-חייכם היא, כי את נפשכם מסרתם עליה, כי שלכם היא... אלמלי הייתי רואה אתכם רוכשים לכם ארץ-מולדת ככל יכלתכם – אז.. ודאי שאני, הלא-ציוני, את שולי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנשׁק, מנשׁק בכל אופן, בין עִם אמונה בנצחוננו ובין בלעדיה... חיינו פה, חיי אדם, חיי שעה – זהו כבר נצחון כשהוא לעצמו... אבל עכשיו?... את ידיכם מרַפּים? ממה? מעבודה לציון? הוי, עבודתכם לציון והפּתּוֹס שלכם לציון! הוי, מה גדול הפתוס שלכם לציון בעת שאתם חותרים בכל כוחותיכם להתערות כאזרחים רעננים על גדות הריין והויסלה!... את ידיכם, את ידיכם מרַפּים... ידי מי? ידי מחלקי כיבודים, מחוקקי הֶליסנגפורס, חוגגי קטוֹביץ, נאספי המבורג? את ידיכם מרַפּים? מרמה! מרמה! הציוניות גם בחיי הרצל –  דעו זאת! – לא היתה מעולם הסתדרות בעלת תוכן חיוני, והמתקראים בשם ”ציוניים" היו תמיד מגוחכים, מסותרים, ומעולם לא עשו דבר! הדבר היחידי, שבתור ציונים היה עליהם לעשות – שינוי-מרכזם – לא עשו! וממה מרפּים איפוא? את ידיכם? מאסיפת שקלים? מבחירת צירים? למי נחוצים שקליכם העלובים? מה יתנו ומה יוסיפו קונגרסיכם הריקניים? די, איפוא! אם אחרי שנות אלפּיים גלות נתעפשׁ החציר-העם, אם עִם לבבות רקובים וגופים באושים שאין כוח לקום – שכבו ודומו! למה רגשתם? – – –

–––

דממה.  החשבון נפסק לשעה.

 

["הפועל הצעיר", שבט תר"ע; החתימה: י. ח. ב]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] [חרדת-שוא].