_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִצְּרוֹר כְּתָבִים יְשָׁנִים

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

(הרהורי קורא)

 

א

"ספרותנו הצעירה יותר מדי פיטמוה בילדותה בגאולה ויותר מדי ניבאו לה ישועות ונחמות, בה בשעה שעולמנו התרוקן זה כבר מכל תוכן חיוני ועתה גם הקליפה הריקה מתפוררת. – הרבה יותר מדי נתנו לה לחלום ולקוות, ועתה היא מתייאשת מכל ועומדת כולה על המשבר".

כך, בדברים הנמרצים האלה, גומר מר פ. לחוֹבר את מאמרו הקטוע קצת "עם שקיעת החמה" בקובץ "ספרות", סוף ספר רביעי.

ובכן, הדבר פשוט ומובן, לכאורה? עולמנו התרוקן, הקליפה מתפוררת, כך הוא מצב-הדברים – ואין מה לטעון על זה ולהתרעם.  היא, ספרותנו, באה, ככל אומתנו, עד משבר, כוח אין – והיא מתיאשת, הוגה נכאים וקוראת את ה"שמע-ישראל" שלה בלחש...

אבל לא.  אצלנו, כנראה, לא יחדלו כל כך מהרה מהתרעם ומהתאונן על ש"היתה לנו ספרות ואינה", או סתם על שאין לנו ספרות.  להרגל נעשה הדבר; הרגל מימות חשבונו של אחד-העם "לאחר שעשר שנים" עד, להבדיל, פיליטוניהם של כל מושׁכינו-בעט, "מבקרינו", "מבִינינו" ו"משׁקיפינו" בימים האחרונים.  כבר "חזָקָה" היא על כל הפיליטונים הספרותיים שלנו "לתקופת השנה", שנמצא בהם השתפכות-נפש על המצב הנורא של הכותב הטעון-רחמים לכתוב השקפה ספרותית, בעת שלא הופיע אף ספר אחד, בעת שלא נתחדשה אף מחשבה מקורית אחת, בעת שלא נתגלה אף רעיון נכבד אחד.  אמנם, החוב המוטל על הכותב מטעם המערכת לכתוב השקפה ויהי מה מכריח אותו, את גיבור "הדרַמה ברחוב-הביקורת", לחשׁוב גם את הסרטן לדג, באין דגים, לעצום את עיניו, להניח לרגע, כי יש איזו ספרות – ולמלא את מספר-השורות הקצוב.  אולם מרירות-נפש לאו מלתא זוטרתא היא ומר-הנפש העלוב שופך את כל חמתו על "הציורים הקלושים" ועל ה"רשימות בנות-יומן", בהורותו מקודם בטיראדה, הממלאה, כהקדמה, את שליש-השורות, כי המקצוע העיקרי בכל ספרות הוא הרומאן, שׁהוא מעָרב סממני-החיים, שׂוחה בגלי המציאות המפותלה, קורא לעזרה את הדמיון ונותן לנו חתיכה פיוטית אחת, הנושאת ומעלה אותנו לעולם אחר, לעולם נהדר וכו' וכו', בעוד שבספרותנו, לדאבון-לבנו, אין אנו מוצאים אלא רשימות קלושות וציורים בני יומם וכו' וכו' –

תיתי לו, אמנם, לבעל המאמר הנקוב, למר לחובר, שבדבריו הוא, הפעם כמו תמיד, אין זה היחס המקובל של מבקרינו המושבעים אל שרידי-יחידינו, העומדים עדיין ומשליכים בחשאי קרעי לבם ונפשם אל העולם הריקן והמתפורר.  האהבה רבות היא עושה, ורגש-האהבה של מר ל. לספרותנו, שהתבלט עוד ברשימותיו הראשונות על טשרניחובסקי וביאליק, מחדד את השגתו הספרותית להבין לפעמים גם בדברים, שחבריו-לביקורת מושכים עליהם בכתפיהם העקומות.

לא, הדבר גלוי כלבבו של איש נאמן, ואני הקורא רואה זאת.  מר לחובר אינו יושב במסיבה אחת עם עקרבי-עתונותנו, בעלי השנאה המכוערה והקצף הנאלח, המקיאים את הריר הארסי, הנוזל משפתיהם, על כל דבר ספרותי, שאינו חוצב להבות-אש, שאינו מכה הכפתור ומרעיש הסיפּים.  בעל המאמר הקטן הזה "עם שקיעת החמה", בתור מבקר לא-מושבע, מבין, כפי הנראה, כי גם לשחור-הנשף יש מקום על הבד וכי גם לשירת-המשבר, שירת-היאוש, שירת-האין-מוצא, שירת "הקרקע הנשמט מתחת כפות-הרגלים", יש הזכות המלאה להתבטא.  גם ה"לא" הפשוט, שאינו בא בדם ואש ותימרות-עשן, ה"לא" של בן-הדור, אשר עוצמו התרוקן עליו – גם ה"לא" הזה יכול וצריך להיות תוכן לשירה.  מובן, שירה קצרה, מרוסקת ולא-פאתּיטית.

אולם, בכל זאת, קשה להתאפק לגמרי מתביעות, ואף בעל המאמר הנדון תובע, סוף-סוף, שם מקודם.  לא על שאין המשבר, שעליו עומדת ספרותנו, בורא אצלנו רומאנים מקיפים, אֶפּוֹכַליים – לא, על זו הטענה השׁגורה, כחוק ולא יעבור, בפי כל חבריו-לכתיבה אין הוא חוזר.  אפשר, מפני שהוא חושב, כי אין מקום לרומאנים בעת שאין צורות-חיים קבועות, אלא חתיכות צפות, שאין ניתנות בשום אופן לעשות מהן תמונה ממושכת וכוללת; אפשר, שהוא כופר בכלל באחדותם של פרוצסי-החיים וסובר, כי בכל תמונה כוללת מתגלה איזה שקר הכרחי, וכי אמת-המציאות היותר עצמית, היותר חיונית, היא דוקא בתמונות הקטנות הניתנות קרעים-קרעים, נטפים-נטפים, מן החיים... ואולי, פשוט, מפני ששכח לנגוע בכל ה"פרובלימה" הזאת.  על מה, איפוא, הוא קובל? על זה הוא קובל:

"הכל שרים לשקיעה ואין מי שחלי ומרגיש באור-החיים השופע מתוך שמי-טוהר ומשתפך בזיו עליון עם עלות השחר בשעה שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בריותיו".

הקובלנה, אפוא, היא על זה, שבספרותנו הצעירה אין גם הצד השני של החיים, אין ה"הן" השמח והנותן ענין, אין אותו ההן, שׁ"אנו מוצאים אפילו אצל מאטֶרלינק".

כך, כך.  אפילו אצל מאטרלינק.

נקל להגיד, נקל להביא ראיות.

"אור-החיים השופע מתוך שמי-טוהר".  – אבל, במטותא, כלום יש שמי-טוהר לספרות גיטואית, לספרות שכולה מן הגיטו ובשביל בני הגיטו, שכולה מחיי הגיטו, מן החיים בלי עבודה אמיתית, ובשביל בני הגיטו, בני בלי העבודה, ולפיכך בלי ההתקשרות אל מקום-העבודה, אל המולדת?

מולדת! כן, כן, היש מקום ל"שמי-טוהר" בספרות בת-בלי-מולדת? "אומלל! אומלל! איפה ארצך, ארץ-מולדת?!" – שיווע כבר סמולנסקין לעצמו, בהתחילו להוציא את "השחר" באוסטריה.

וצא ולמד, שכל ה"הן" של החיים – אצל מי שישנו – אינו בא אלא מצד זו , מצד המולדת, מצד יפה-הנוף של ארץ-המולדת היקרה!

השורות האחדות על נועם-החיים, הנמצאות אפילו ב"Le Horla”, שאמנם – – מצד ידוע  – הן רק מגדילות את האימה, הלא אינן אלא ב"אנכי אוהב את המקומות הללו"...

הן זוכרים אנו כולנו.  "מה נעים היום – מתחיל גיבורו של מוֹפּאסן – ומה נחמד הרוח הצח המנשב על פני! כל הבוקר שכבתי על מצע-הדשא אשר לפני ביתי, תחת צל ערמון עבות, גבוה ורענן"...

ולהלן: "אוהב אנכי את ארצי, אשר בה ראיתי את אור-החיים, אשר בה חיו ומתו אבותי: אוהב אני את הבית אשר בו גדלתי.  בעד החלון נשׁקפתי וראיתי את מי הסֵינה השוטפים ואת האניות והסירות אשר יכסו את פניהם.  על כנפי-הרוח יִנָשׂא אלי קול הפעמונים והמיתם הנעימה.  האח, מה טוב ומה נעים היה הבוקר הזה!"

יהיה אחר כך מה שיהיה, אבל – "מי-הסינה שוטפים"..אור-החיים שופע מתוך שמי-טוהר...וחידת-החיים, שכל השירה האנושית מתלבטת בה, נאחזת בשמים הללו, מרעיפה רעננות על ראש המשׁורר הסובל ומַפרָה את נשׁמתו..

אולם הסופרים שלנו, בעלי הספרות העברית הצעירה, שגם הם כולם מסתובבים מסביב לחידה, וכולם בני-בלי-בית – אִי-האימה מאין יִמָצא להם? איפה האופק, אשׁר עליו גדלו ואשר אותו יאהבו? מה הדבר אשר ירכך את קול-פחדם וילחש באזנם: הן? –

 

ב

לספרות העברית הישנה היתה ארץ-מולדת, אשר ממנה ינקה: הדת והאמונה בהקב"ה ה"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית"; זו היתה מולדת פיקטיבית, אווירית, בלתי-ממשית, אבל היתה; ברם הספרות העברית החדשה, החילונית, חסרה ארץ-מולדת לגמרי, ועד אשר יקום דור חדש של בעלי עבודה יהודית טבעית בישובנו הקטן, הארץ-ישראלי, שהם יהיו בני-מולדת וספרותם פרי-המולדת, הרי היא, ספרותנו הכואבה, נזונה רק מן המשבר, מן הגעגועים לאי-האפשרות, מן החֶסֶר הזה גופו – שׁלא לומר: מן הריקניות.

אחד מבני הכשרון המצויינים של הפיוט העברי הצעיר, יעקב שטיינברג, אשר ספרו החדש, "ספר-הסטירות", יצא זה לא כבר בהוצאת "ספרות שבווארשה, נזון בוודאי – וכולו – מן הריקניות.  ספר-השירים הנקוב עושה עלינו רושם, שמחברו הוא בעל נפש ריקה לגמרי ואין לו שום השקפת-עולם, שום הוקרת-חיים, שום ערכין קבועים, שום סימפטיות חזקות, שום אחיזה.  מזה – במידה ידועה – החיצוניות הנפוחה, המתלבטת בחזרה משעממת על ניבי-מספר פיקאנטיים (מעין ה"מדינה", "האהבה המשובחת", ה"בחורה") וב"חילוק", דמגן שויא, לספר ראשון, שני, שלישי, בעוד שמה שיש, או לא יש, בראשון – יש ולא יש גם בשני וגם בשלישי; מזה גם – פה ושם – הפנימיות הרקובה, שאין בה כל סימן מהשראת-רוח יתירה, שאין בה אף זכר גם לאותה ההזדעזעות לפני הסוד הלופת אותנו, שפגשנו בקובץ-שיריו הראשון.  כאן אנו קוראים שירים מעין "אנו פוסעים פסיעה גסה אחורנית", פתיחה לספר שני ולספר שלישי, "שירוֹת אנוש פרי בטלה", ועוד, ועוד.  י"ל גורדון, המשורר הכבד, התלוצץ פעם: "מַעין המחשבה ומקור שיר וזמר – בבטן המלאה ובאח המבוערת", ומר שטיינברג, הצעיר והקל, מרפרף ומצפצף:

יוֹם-בַּטָלָה – יוֹם שֶׁל חֲרוּזִים –

הָיֹה הָיָה לִי לְמָחָר....

בכלל, למרות הכרתנו, כי זוהי ספרותנו וכך היא שירתנו בהכרח, כי לאחרת אין מקום עכשיו, כי אחרת במצבנו תהא כוזבת בשרשה, אי-אפשר לקבל את המחברת הזאת בתור ספר, בתור ספר שלם וגמור, המתכּוון לעשות עלינו רושם אחד ומסויים.  ערך הדבר יגדל הרבה יותר אם נקח ממחברת זו שירים אחדים ונקרא אותם מזמן לזמן.  כל אחד ואחד לבדו.  כאמור, תוכן במובן של התעלות נשמתית, של "גאולה", של "אור-החיים", לא יִמָצא גם בשׁירים הנבחרים, ואי-אפשׁר שׁיִמָצא (הדברים כמתלהמים של השיר: "אלוהים! על פני אדמתך התהלכתי" והדומה לו בספר שלישי אין בהם משום עליית-נשמה ביחוד), אבל יופי של היתול ישר ומובן מאליו, של התרשמות דקה, של ביטוי מיוחד, כשרוני, ותמהון קל של הנמצא בעולם זר – יופי זה שפוך, כרסיסי-קסם, בהרבה, הרבה שורות.  לקוראים קהים, אשר, למרות הכל, עצביהם חבלים, לא תגדנה גם השורות ההן מאומה, אבל הלא אנן לא בהם עסקינן.

"אנה אוליך את יגוני? – מתאונן המשורר קצרות ובלחש – נפשי נקעה מן הערים – מן הוַיכסל בערבה עז הדניֶפּר עז-הנהרים"... אמנם, יש, כפי הנראה, דברים חשובים בעולם... הוא שׁמע אומרים: "על הירדן או בגליל ראה חוֹרֵשׁ זיו-השכינה"... אבל מיד שבט-הלגלוג מתפתל בתוך זוויות-השפתים ומלקה בקלות: זיו השכינה?... אפשר הבריק חול-המדבר והחוֹרש נתעה ולא ידע... מה? אולי החכמה – אולי זה חשוב? כן, "פעם אחת שח לו חכם (בחשיבות מרובה, צריך לשער!): תוכן אחד להוויה, רק הצורות..." –  – – אולם הלוויה שעברה לפניהם לא נתנה לו, לחכם לגמור.

הָעֲגָלָה אַט הִתְנַהֲלָה

וַתֵּעָלַם, אוֹרְחִי אָמָר:

תֹּכֶן אֶחָד גַם לַחַיִים,

גַם לַמָוֶת – וְלֹא גָמָר.

 

לְפָנֵינוּ עָבְרָה נַעֲרָה

כְּלִילַת חֵן – וַנָקָם לִרְאוֹת;

אַךְ הַנַעֲרָה בֵּרְכָה אוֹתִי

בְּעֵינֶיהָ הַמַזְהִירוֹת.

חַה-חַה, דוקא אותו – ולא את החכם.  כל ה"חכמה" לא הועילה כלום.  לא שעמדה בפני ה"לוויה" ולא שניצחה את העינים המזהירות, שרק הן לפעמים ממתיקות את היסורים ונותנות מקצת אושר...

אוֹשר... כן, כן, "מלה קצרה זו, שׁאישׁ לא ידע את מוצָאָהּ, שבשמים היא חרותה ובמבטי אשה נאה.... ואנו חוקרים כל ימינו את פּירושה"... אבל, הנה "התחיל נושר שער-ראשך, הולך פוחת אור-עיניך – מה האושר?".

"באנאליוּת", יאמרו.  כן, תגליות חדשות אכן אין כאן, אבל הנה באמת הולך פוחת אור-העינים.  למה התגליות? למה התגליות המפוצצות על "זיו-השכינה" ועל השעות המרוממות של התעלות פואיטית, שחזונן כל כך בלתי-נפרץ?!

עוד זאת: המשורר חוזר על דבריו הרבה פעמים.  שיר אחד חוזר על דברי חברו.  המוֹטיב היסודי – השממון – הולך ונשנה ונשנה.  הפזמון שב"תיק-תק" מתקתק בכל מקום – והמשורר יודע ומרגיש זאת בעצמו.  "גם הרעים, גם הטובים ממעין אחד שואבים".  ולפיכך לא די לו באפיקוריות – "מן הבחרות עד השֵׂיבה להיות חי ברוח שׁלֵוה" – אלא שׁישׁ והוא מתאוה גם לחטא, מתמכר לחטא, מתמלא חטא – ולעולם אינו נהנה ממנו.  תמיד "אימת-מות אליו עולה", תמיד הוא "בא לידי הרהורים", כלומר, לידי הכרה, תמיד הצד השני של המטבע לנגד עיניו.  גם יחסו אל הנשמה היתירה, הפיוטית, שבו, משונה הוא: רק לעתים רחוקות מאד הוא מתהדר בה, ועוד פחות מזה הוא מאמין בה ונותן לה ערך; לרוב הוא מפקפק בה, מטיל ספק בה, מואס בה ומביע את קנאתו בריקים, בחסרי-נשמה – הכל ביחד.  יש, אמנם, שאינו מתענג ביחוד על "ערמת-הזבל" של אלו ועל הכרוז שלהם: הכל הבל... וגם עד למחנק עולה באפו ריח-הצחנה משדה-הקרב המכוסה פגרים... והוא בועט בדם: קום, אכול ואמור: אהבתי את השוט ואת אדוני... ואולם מה בצע, וגם כאן אין אלא אותה "הדממה הגדולה" מ"תיק-תק" ומ"חתימה"...

אגב, השיר הזה: "שדה-הקרב מכוסה פגרים" עם נושא-התוף לפני המחנה שׁרָץ ונמלט, עם המחצצר, שׁשׂם בכיסו את החצוצרה על מנת למַשכנה, עם הליל הצפוני, שבאפלתו עולים עוד לגרדום שרידים מן הצבא, עם עצת-הלב ("הבה!") להתאהב ולהקים זרע – תמיה אני, אם באיזה מקום שהוא הובעה כל אימת-הרגע במדינה הצפונית באופן נורא כזה – נורא בקיצורו, לגלוגו ושלוותו!...

ומסוג זה הלא הנם גם רוב השורות של השירים: "נרות-כסף בשמים", "אחד אוהב את הזהב", "גם לצבאות-השמים", "בדממת-ליל-קיץ", "יש מחמירים באהבה", "אור וחום, הילוּלי-קיץ", ועוד, ועוד, שהסַטירה הקלה, הנאה, המיוחדה שלהם, אמנם, כבר אינה שייכת למצב-הרגע הפוליטי, אבל שייכת ושייכת לאימת הריקניות של חיי יום-יום, לעצב שלה, לרפרוף שלה ולשלווה, שהיא טובלת, סוף-סוף, בה.  הכוכבים זורחים כולם כמנהגם.  אל הכפר קייצים שָׁבים.  צחוק ודברים.  הבחורות פורשות רשת צחוק מסביבן.  פתאום נשמע קול.  בפתח עומדת אשה ומוכיחה: "בוא הביתה; הוצא הגה קל מפיך".

בפעם אחרת: "טיילנו שנינו ונתקוטט ובלב כל אחד שנאה קרה"... ואחר כל אותה ההתרשמות הדקה שבשירים הבאים עד "ונהי מצחקים עם השׁקיעה"... יקראו זה, יקראו!

"ספר-הסַטירות מתחיל וגומר, כמובן מאליו, בבדידות.  פותח: "אני בא לידי הרהורים עת הבדידות לי מציקה" וחותם: "על הדניֶפּר ישׁ בֵּית דייג ובבית אני גר".  מעַניין – מה יביא אתו מאותו הבית "ספר-הבדידות" המובטח? –

ג

המוטיב היסודי בשירי יעקב שטיינברג הוא, כאמור – השממון.  דבר שבשלילה זה, או, לפי מבטאו של ויינינגר ביחס לשממון, דבר שבחטא זה – מוליד גם מצבי-נפש אחרים, שונים, מגוּונים, מהם גם יפים, פיוטיים ונאים, אך כולם, בתור בני-השממון, אינם יכולים, סוף-סוף, להגיע לידי איזה "הן", ותמיד, למרות הדקוּת, וגם היופי שבפרפורם, אינם אלא שלילה אחת ארוכה, משוללת-תרופה, חשׂוכת כל תקוה והצלה, ההולכת וחוזרת וחוזרת, וכמובן מאליו    – משעממת.

וליעקב שטיינברג המשורר מוֹדע במשפחת הפרוזאים שבספרותנו, כּוונתי למסַפּר ה. ד. נומברג.

בתור הוספה ל"ראמאנצייטונג" יצאו לאור ביהודית כתבי נומברג בארבעה ספרים.  כמעט כל הכתבים האלה ישם גם בעברית, מפוזרים ומפורדים בעתונים ובמאספים שונים, וכפי שמודיעה הוצאת "תושיה", יכונסו כל אלה בספרי הביבליותיקה החדשה – ה"גדולה" – שלה.

הצד החיצוני, כלומר, אופן-ההרצאה שבסיפורי נומברג (ביחוד באלה שבספר ב' וג': "בבית-חסיד", "במעון אחד","במי האשם?" וכו') אינו עושה רושם, כי לפנינו ניתנים כאן לא דברים גמורים בתוך עצמם, אלא פרקים – לפעמים קטועים ובלתי-קובעים ברכה לעצמם – מתוך רומאנים בלתי-נשלמים (האם לא ימצאו בזה קצת נחת-רוח כל חיילי-הביקורת שלנו, המרחיבים כל היום את נחיריהם אל מול ריח-רומאנים?).  כן, נומברג על פי צורת כתיבתו הוא, כמדומי, רומאניסט.  בסממנים הבודדים אין ברירה יתירה, אין חבלי-מבטא ודייקנות של שפה, ולפעמים מורגשת אפילו איזו פזיזות, איזו גסוּת-רגילוּת בקווים, ובכלל כתיבה זו של נומברג ברובה גלויה היא ביותר ומלאכתה, כיצד היא נעשית, נראית ביותר: ההתחלה, ההמשך, הסוף – הכל שוטף למישרים, לא רכסים ולא בקעות, והמכוּון בולט כל כך, מוּצא כל כך לראווה לעיניו של הקורא...

אולם – לא זהו העיקר.  ה. ד. נומברג הוא אמן מובהק.  די לקרוא את ציורו הראשון, הבינוני במעלה, "בין אב לאם", שבו יתוארו עינוייו הבלתי-מוּכּרים של ילד רך על ידי זה שאביו נשא אשה אחרת ואמו נישאה לאיש אחר; די לקרוא אפילו את הציור, הגרוע מזה, "בישיבה פולנית" שתכנו – השֶׁבר בלב בחור-ישׁיבה עילוי בעת שׁבא לישׁיבה, שׁהוא לומד בה, בחור אחר מעוּלה הימנו; די לקרוא את "הרב ובן הרב", ואין צריך לומר את הסיפורים מעין "בין הרים", או התחלתו של "יצחק טוֹיבּקוֹפּף" במאספי "הזמן", בכדי להיווכח בכשרונו האמנותי של מספרנו, שאינו זקוק לשום סמיכה.  כן, נומברג הוא אמן, ואמן, אפילו אם הוא אינו פורץ גדר ואינו כובש לו דרך מיוחדה לעצמו, הרי יש לנפשו הרשות לדרוש מאת קוראו, שזה יעבור בלי דקדוקים נקרניים ובלי הערות לא-מעלות ולא-מורידות על הדברים הצדדיים, החיצוניים שבו, אלא שישתדל, בעיקר, לעמוד על מהותו, על פרצופו הרוחני, הפנימי, על היחידי שבו והמוטיב היסודי שלו.

והמוטיב היסודי של נומברג הוא קרוב מאד לזה של שטיינברג.  השממון של האחרון מוליד את הספקנות הקרה, הנומברגית  – ספקנותו של איש עמקן, שנון, מתון ובעל-חשבון, ספקנותם של אנשי הדורות האחרונים.

הסיפור היותר אופיי בכתבים שאנו קוראים בהם כעת בשביל המעמד הנפשי העיקרי של בן-דורנו הרגיל הוא ה"מישחק באהבה" (סיפור שני בספר ראשון, נדפס גם ב"הדור", שנה ראשונה, בשם "על מפתן-האושר").  האהבה – הלא הכל יודעים את זה, גם מי שלא קרא את שופנהואר – היא האילוּזיה היותר חזקה, אילוזיית-האילוזיות, וזה שיורד לעומק-הסוד של ה"מישחק-באהבה", הוא מגיע עד לידי הנקודה היותר תוֹכית שׁל הספקנות, שֶׁבֶּנדֶר – אותו בֶּנדר בעל ה"מכתבים" (ספר שני, סיפור שלישי), "היכול להיות, לכשירצה, נוח ברוחו, נוח לגמרי" – הוא בא-כוחה הטיפוסי.  "בנדר מטייל אִתּה זה שעות אחדות ומרגיש את עצמו מאושר, לא מאושר אלא כמעט מאושר".  בנדר, כך נדמה לו, צריך הוא לאהבה, צריך הוא, לכאורה, להסרת המחיצה, שואף להרמוניה, לאותה שעת-אורה, שכל כך קיוה לה, חכּה לה, התגעגע עליה.  אבל בנדר הוא, לאסונו, אדם בעל עינים פקוחות.  בנדר מבין, מה הוא, המשׁתוקק, הכָּלה והרודף אחריה, ומה היא, המתקרבת לפסיעה אחת ומתרחקת לשתים.  הוא מנתח הכל ומבין הכל, מבין הוא את מהותו, את מהותה, את מהות אהבתם-מישחקם, ומכפוֹר-ההבנה, מהטלת-הספק, תינדף כעשן חמימות-האילוזיה.

"יפה היתה הנערה ואני רעבתי רק לבשרה" – מספר שטיינברג ב"ספר-הסַטירות" שלו.  הרעבון החלקי והמר הזה, כמו השממון השליט, הכללי, העולמי, מוליד מעמדי-נפש וסכסוכי-נפש שונים, שלפעמים יש להם גם צורה של איזה כוסף שמימי, של איזו שאיפה נשגבה, אבל, ביחס זה, כמו ביחס השממון, מכיון שמעמדי-הנפש הללו אינם אלא תולדת רגשׁ הרָעָב, רגשׁ החֶסֶר באיזה דבר שׁמחוץ לאדם הסובל, הרעב, הרי גם הם נבראים בדמותו ובצלמו וערכם רק שלילי, ונומברג יודע את החשבון הפשוט הזה.

הפשוט, כי ספקנותו של נומברג, עד כמה שהיא מובעת בכתביו, אינה מסוג אותה הספקנות, שאנו מוצאים, למשל, אצל צ'יכוֹב, זו הספקנות המילנכולית הנובעת מיפי-נפש רב, מעדנת-העוֹר של האמן, אשר כל כיעור, כל צל של כיעור, עושה בה שרטת, וכאב-השרטת בא ומגלה לפניה את כל ההבל והריקניות, הכזב והגיחוך שבחיי הבריות, ונימי השירה מתעוררות ורועדות מאַקוֹרד של לגלוג והמיה נפשית בחדא מחתא.  עוד זאת: הנשמה העיפה של הפייטן-המספר הרוסי שהזכרתי לועגת בחשאי ובקול לכל אשר מסביב לה, ולמרות אי-אמונתה, על כרחה היא חיה, על כרחה היא אוהבת את מוסקבה שלה וסביבותיה ועל כרחה היא הומה ונושאת עיניה: אולי תצמח קרן של גאולה משם... אולי ממקום אחר... כן, זה גלוי: בכתבי נומברג הפשוטים והחשבוניים אין אנו מוצאים גם את הלעג החריף, הנובע מאי-רצון, ממרידה אמיצה, גם לא את כלות-הנפשׁ שׁל הספקן הטרגי, הבַּיירוֹני, אשׁר באלוהים – באילוזיה – לא יוכל להאמין, ובלי זה ולפי זה חייו אינם חיים.  קרים ומתונים ביותר הם סיפורי נומברג.  בגלל זה, אמנם, הוא ניצל, בעיקרו, מהספקנות-הפסימיוּת הפרימיטיבית והצעקנית – ולפיכך הבלתי-נעימה והאנטי-אמנותית – של המהלך הריטורי, האַנדריובי בספרות הרוסית, שעקבותיו נראו גם אצלנו; אבל אי-אפשר, בכל זאת, לשכוח, כי גם אותה הספקנות הפרימיטיבית עומדת בפתח-העינים של כל דרך, ואם לצאת, סוף-סוף, לאיזה דרך, לאיזה נתיב, אי-אפשר שלא לעבור עליה... ברם, אצל נומברג לא יעלה באפנו כל ריח מפִּגרי האלוהים המתים אשׁר בבקעה – מישׁור חלק ונקי לגמרי אנו רואים לפנינו! ב"החרישי, אחות!" ("כתבים", ספר שלישי, סיפור שלישי), אחד הדברים היותר חשובים של נומברג ואשר בעיקר-תכנו משתמש גם ברדיצ'בסקי בסיפורו "הזר" (קובץ "רביבים, א', לבוב, תרס"ח), רועדים אמנם, זעיר שם, זעיר פה, מיתרי הצער האוניברסאלי, מיתרי עולם-הדומיה שׁאחרי מיתת-אלים... אולם דא עקא, שׁסוף-סוף, לאחר גמרֵנו גם את הדבר הזה, מרירות תוססת בלבנו ואומרת: לא!... אם המשורר לא יכול כבר להחריש עוד, היה עליו לבלי לפטור את עצמו בחצי-גילוי... ועוד פחות מבחצי-גילוי...

קרירות-יצירתו של נומברג מורגשת למדי בחלק היותר רפה של כתביו, בפרוזה השירתית שלו: "היא ואנכי", "עינים" וכו' (שם באה בגלל זה באופן טבעי המליצה הסנטימנטאלית במקום הנפשיוּת האמיתית), ואולם מוחשית ובולטת היא מאד דוקא במקום שאתה מוצא את כוחו האמיתי, שונא-הריטוריקה , של נ. – בתיאוריו מעולם האינטליגנטים המגוחכים שלו, ב"על מפתן-האושר", ועוד יותר ב"מכתבים" מביע נומברג איזה חוסר-חיבה מיוחד לבנדר שלו.  ואותו חוסר-חיבה עובר לבוז גלוי ולאיבה ארסית בציירו את פליגלמאן ואת מידותיו.  אין אף קורט של חמימות נפשית, של יחס אנושי.  יחס המסַפר לגיבורו המרכזי הוא, פשוט, מַרעים! זו הפשטות המחוּורה ביותר, זו ההתרחקות המכוּונה, זו ההוראה באצבע: הוא ולא אני! זו ה"מסירה" על פליגלמאן, מצד אחד, כי אין בו אפילו אי-שובע-רצון מחייו, וזו ההטעמה, מצד שני, כי לנוכח המידות הללו אפשר להציג את האפיקורסות הפשוטה, הישרה, שיש, לדעת המחבר, לבכר אותה על כל יסורי נפשותיהם הכואבות של אינטליגנטינו...

אמנם, אמרי אינשי ובצדק: מוטב לאבד הכל בצוותא חדא עם חכם מאשר להשׂתכר בחברת טיפש.  החכמה הקרה והמתונה של נומברג, סוף-סוף, לא מעט היא עושה, ביחוד בעת שהוא הולך לצדדין ומתאר באמת רק אחרים.  הרומאן שלו "הקוּרסיסטית", למשל, עושה רושם כמעט מלא, בכל אופן יותר מלא מהפרקים על חיי פליגלמאן. נופל הוא, אולי, רומאן זה מאותם הפרקים בציוריותו, וההשוואה וההבדל שבין הגוֹיה הבריאה והישרה ובין היהודיה החלשה ומרוגזת-העצבים נופלים בוודאי מסיפורו שׁל אַרְצִיבַּשֶׁב הרוסי בנדון זה ("צללי-בוקר" – כך, כמדומני, הוא שם סיפורו של ארציבשב); ואולם הספקן הפיקח שבנומברג גורם לו להבין הרבה במחזה אשר לפניו.  למרות זה שהדבר נכתב באותם הימים, בעצם ימי הרתיחה, השכיל המחבר הקר לדעת למדי, מהיכן יונקת זו האמיצוּת הרגעית של עושי-ההיסטוריה, של הנסחפים או הנסחפות-בזרם שׁלנו, ומה ערכם ומה שׁוויָם של צעדים חברתיים "מתוך שעמום וגעגועים". –

ובאחרונה כדאי לציין.  באחד מפיליטוניו (אותם הפיליטונים הנכתבים בידי איש אוהב קולטורה וחברתיות בריאה בכל לבבו ונפשו ושלפעמים הם מגיעים גם עד לידי רומאנטיות חברותית) מביע נומברג הערצה רבה לשלום אַש על שלימותו, על יכולתו ה"גדולה" של זה "לעבוד את האדמה", כלומר, לשיר את שירת העיירה עם... עם כל נפלאותיה: בית הגביר המהולל ואהבתם הבריאה של המשרת והמשרתת ונשיקותיהם של החסידים איש לרעהו.  בלי ספק מלא נומברג התפעלות גם מיתר הנפלאות שנעשו לאַש בחייו: איך שבירושלים הוזמן על-ידי בעל האכסניה שלו לאמירת שיר-השירים ולמשיחת בשרו במוֹר ובכל מיני בשמים ("רשמי-מסע" ב"פריינד") ואיך שבניו-יורק ראה את משיח-ישראל בחגיגת ה"פארווערטס" ובשיטת-ההזעה האמריקנית (ציור ב"פריינד).  קרוב לודאי, שבעל "בין הרים" מעריץ גם את אַש השני, את בעל "העיירה" השניה, את וייסנברג, שה"סטיכיה" שלו היא – "אב ובנים" המכלים את כל ה"צימס" בערב-שבת עוד לפני הדלקת הנרות.  ואמנם, הערצה זו מובנת היא, ומובן גם כן, שנומברג המעריץ בעצמו, על אפו ועל חמתו, איננו מוכשר לשירה אידילית כחבריו המאושרים; הספקנים – אנשי-אמת הם, ועל כרחו נסחב נומברג אל עצמו, אל, "אנשי-העמק", אל הפליגלמאנים והשווארצוואלדים שלו; וכשם שאַש, וייסנברג והדומים להם לא יוכלו לעת-עתה לבוא אליו, מפני שהללו, הנעדרים עינויי-הרוח במובן היצירתי, לא יצאו עדיין מקליפתם הצפרדעית, (לא יצָאו – אבל יֵצאו, סוף-סוף, אם הם בעצמם ואם אלה אשר ימשיכו את החוט שלהם!), כך הוא, נומברג וכיוצא בו, אין ביכלתו לשוב אליהם, מפני... מפני שׁבֶּנדר, פליגלמאן ושׁווארצוואלד אינם ולא יוכלו להיות נָטע המשׁרת או "האב ובניו".  גם את החשבון הפשוט הזה יודע נומברג בוודאי, אלא שזה לא ימנעהו, בכל זאת, מלהתגעגע: אה, כמה שלימוּת שם אצל "נביאי-הארץ"... שם הכל נאה, הכל איתן, הכל טבעי כל כך... אוי לי עם הפליגלמאנים שלי, מעוטי-הדם, בעלי הרעיונות העירומים וההכרה המחודדה, הכרת "השכל הקטן"...

מה יש להאריך? בגעגועים ממין זה ודאי שיש הרבה אמת חיונית.  אבל האשמה היא לא בזה, שנומברג מתאר, לא בפליגלמאנים – שאנו, עם כל אחינו יוצאי העיירה המבורכה, הננו בהכרח כך, – כי אם באיך שהוא מתאר, כלומר, בעולמו היצירתי של המספר, זה העולם הערום, הקר, שאין בו זכר לאותה הנפשיוּת הקיצונית, הנפשיוּת של אחרי ככלות הכל.  על דרך הבריחה מפני השכל הקטן – בלי מרכאות – של כל מיני האופטימסיטים למיניהם ארב לו לה. ד. נומברג "השכל הקטן" – וימצאהו.

ד

מן העיירה הקטנה יספר לנו גם ברדיצ'בסקי בעשרים וארבעת סיפוריו של ספרו החדש "מהעבר הקרוב" (הוצאת "הספר", וארשה, תרס"ט).  אבל כאן עומדות רגלינו במקום אחר, אחר לגמרי.

לא כל קורא יוכל לקרוא בבת אחת, ואפילו בזה אחר זה, את כל כ"ד הסיפורים אשר לפניו.  כי רוח אחד ובלתי-מתחלף להם.  חד-גוניות, מונוטוניות – היה אומר אחר; חזרה חלילה וכפל-דברים – יקרא לזה עוד אחר.  ובאמת, כל היצורים השונים כאן כאילו מחומר אחד קורצו.  אותו השר והרוזן היהודי, או למצער, הקצין, אשר סחרו פרוש על הכל, ופתאום יִשָׁבר מטה-עשׁרו והוא "יורד" – זה הדבר וכל יחוסי-הדבר הנם גם ב"צללי-ערב", גם ב"נידויה של מתה", במקצת גם ב"קדיש", באגב-אורחא ב"ראשי-אבות", ושוב קצת ב"שלוש מדרגות", עם אנקה והטחה קורעת-לב בסוף, ועוד בקצת שינוי לאידך גיסא ב"זאת הפעם" ו"בלא בא אל החוף"... אותה הצעירה היפה-פיה הישראלית, אשר "כמטע זר תחיה נפשה ברחוב היהודי וכנגינה אילמת", ולרוב היא נשואה להדיוט, אנו מוצאים בהרבה מהסיפורים הנקובים וגם ב"שאלה" ועוד... ענין עצמיות הבתים וכל המסתעף מזה, שהמשורר נוגע בזה באהבת-חיים מרובה, נמצא גם הוא כמעט בכל סיפור וסיפור: בראשון וב"ראשי-אבות" וב"עולם עובר" וב"בתים", וב"זאת הפעם " וב"מחיצה" וב"ימי-קיץ בסתיו".  שפה אחת ודברים אחדים.

ועוד זאת: בשתי מערכות נותן ברדיצ'בסקי את סיפוריו הפעם.  אבל – כמו ב"ספר-הסַטירות" של שטיינברג – תם הוא הקורא ולא ידע, מה יש במערכה של אחת שאין בחברתה, ומפני מה "אהבת-הנעורים" הקרתנית, המשכילית, והעליה "לארץ-אבות" של יעקב השו"ב, שני הסיפורים העומדים ראשונה במערכה השניה, ואין צריך לומר שאר הסיפורים, שיש בהם שוב עניני עיירה ואנשיה ובתיה, לא יכלו לבוא במערכה אחת עם הקודמים להם?

ברם, כמו הנער המתחקה על ביתו של שמעון איש-שלום (כל הנפשות העושות בספר הזה שמותיהן ביבליים משום-מה) בסיפור "צללי-ערב" ניגש אל השולחן העגול של שיש כהה, "ממש אותו מכל צד וקריר לו כמגע בעולם שלא ידע פּירושו", כך הוא לפעמים הקורא היורד לנבכי שירתו של ברדיצ'בסקי.

כי שירת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שירת "מחנַיִם" ו"עורבא פרח", שירת "שני עולמות" ו"ספר-חסידים", שירת "מעבר לנהר" ו"מבית ומחוץ", הרי היא שירת ההתגשמות של הרבה מצדדי החיים ורפרופי החיים, שלכאורה אינם נתפסים כלל במלים, תועים, תועים אותם החזיונות הערטילאים בחלל-ההוויה, ויד-איש לא תשלט בהם להלבישם גידים ועצמות.  בא ברדיצ'בסקי ומצרף אותם ומאסף אותם הביתה בלהטי-קסם הגלויים לו לבדו.

נפלאים הם להטיו של ברדיצ'בסקי, וקסמם המיוחד צפון ביותר בספרו האחרון הזה.  לכאורה, פסוקים פשוטים, עממיים, פרטים שונים, לא תמיד דקים ביותר, ובתוכם בּרבּריסמים לשוניים, סגנוניים ("לוֹ היה הרגש", "בשרו עליו התכווץ", "הרחוב האחד שׁשֵׁם ניתן לו ונקרא בשׁם", "הנשׁמה השׂרתי אשר בקרבה"), ולפתע מקרא יוצא מידי פשוטו, ומן הצד אימרה יוצאת-דופן ("אביגיל לקחה את הנערה בתמהון-יפיה, כי רחצה למשעי") ולבסוף שרטוטים אחדים, לרוב יהודיים בעצם, לקוחים מתוך-תוכה של המסורה היהודית, חודרים עד עמקי-העמקים, עד תום-התהומות – והרי אתה כבר ברשתו האגדתי, ברשתו של ברדיצ'בסקי.

לפנינו – עשרים וארבעה סיפורים מהעבר הקרוב.  ואולם כל אלה העוברים לפנינו בסיפורים האלה אינם, בעיקר, אנשים מעולם-המציאות ממש של העבר הקרוב, אשר נשנא אותם על עלילותיהם, באשר אין להן שחר, או אשר נדון אותם לכף-זכות או לכף-חובה, אם הרעו או היטיבו.  האנשים כאן אינם אלא כעין חלק מארג החיים והסודיות שבארג זה.  יותר נכון: כאן אין אנשים כלל, בעצם – צללים ורוחות לפנינו, צללים ורוחות, אשר קרמו בשר ואשר סוד החדוה והצער, סוד החיים והמות בכנפי שמלותיהם...

"מעשים דורשים מאתנו, המספרים – אומר המחבר בראש מערכה שניה בטוֹן המיוחד לו לבדו – תיאור מעשים מאורגים בחיים, חזיונות משולבים ושאון-העשיה הנשמע ונראה.  ומה המה כל אלה, אם לא סכום הנפש הסובלת וחביון-הצער שבאלה.  בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך להחזיונות והמעשים".

וכוחו של המספר ברדיצ'בסקי הוא, אמנם, בזה, שבפשטות מצויינה ובגילוי שבהסתר הוא מוסר לנו את "סכום-הנפש וחביון-הצער".  הוא חושף את הטמונות המפכים בחזיונות וטווה קורי-אגדה בתוך המעשים.  "ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם , ויקח צרור צרור ויתנם ביד איש איש למשמרת".  "צער הימים והנפשות, חזות-החיים הקשה יתאחדו ברגעי יצירתו להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר".  ממש כמו שהיה בשעה שבא ההולך לארץ-אבות להיפרד מדבוֹרה העניה...

מעירו הקטנה יספר לנו ברדיצ'בסקי.  ונפלא הדבר: הוא, הרחוק, בעל הקרעים הגדולים שבנפש, בעל הקרעים "הם ואנחנו", הקרעים שאינם מתאחים, נעשה לשעה זו תמים את עיירתו וקרוב לעלילותיה, לרוּחה, ל"דרכי בני ישראל בימים ההם" – "אל תגעו באשר להם". רק לעתים רחוקות יעבור צל של היתול, היתול שלא בכוונה על פתחי פיו.  יראתה של שרה-ריבה-חנה את החמץ ומלחמתה הקנאית בו כבאויבה בנפש ("ארבעה דורות"), "עקשנותה", לפי מושגי הסביבה, של שושנה המתה לבלי לתת את ילדה – לפעמים גם שרטוטים המעוררים צחוק ממש, צחוק מקרב לב.  אולם גם היתול זה – כמה טוב הוא, כמה רחוק הוא מכל גסות צורמת, כי אכן כלל וכלל לא להתל כוונתו של המשורר אלא להגשים לפנינו צורות-חיים במיצוי היסורים שבהם, להראות איך אותן הצורות מתגלמות בחלל ההוויה... ומזה איני מוציא אפילו את הרשימה "לפלגות עיר", וכיוצא בה, שלכאורה אינה אלא פיליטון.

יש שבעל-הסיפורים כאילו משלה את נפש-עצמו, כי מטרת כתיבתו היא אֶתנוֹגרפית קוּלטוּרית, מנדלי-מוכר-ספרימית.  "הנה אנו הולכים וקם דור אחר: יֵדע גם הדור ההוא מהדור הקודם על ידי קרי וכתיב" – כך מקדים ברדיצ'בסקי למעשה "פרה אדומה".  ואולם המעשה הפשוט הזה בפרה שנגנבה ונשחטה, עם כל תמהון לב הפרה המובלה באישון-לילה, עם כל הקרב אשר ערכו בה הקצבים, ב"בקש רוח העצור מפלט לו", עם כל אותו ה"מי יודע מה שנעשה עתה בחלל-העיר", הנותן לכל הענין צורה של מעשה נורא וסודי – המעשה הזה גופו מראה, עד כמה מטרותיו של מספרנו הן יותר מורכבות...אמנם, בשרד נאמן הוא מתאר לנו אותם החיים, שאין בהם "עושר הרבה ויכולת חומרית הרבה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודים הרבה", אותו המקום, ש"פינת-בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים עושים את האדם לאמיד".  אמנם, הוא נותן לנו הרבה זכרונות חשובים משרידי קולטורה שעברה ביחד – כמו שנהוג באתנוגרפיה – עם איזו דברים ופרטים לא מועילים ולא מורידים, ש"לא נדע למה הם ומה לנו לדעת מהם".  אמנם – יתר על כן – יודע ברדיצ'בסקי להיות לפה לערכין הקולטוריים של המציאות היהודית בעיירה לפני חצי-יובל-שנים, ולא עוד אלא שהוא מתאר את העולם המיוחד הזה בצבעים שלויים, אֶפּיים, ובביטויים היותר מתאימים לו, עד ש"כמו יהיה לנו הרגש", כאילו הוא כולו שלו, בנו של עולם זה.  כל זה, אמנם נכון, אבל כל זה עוד לא הכל.  כי צאו-נא ובדקו בעיירה זו, שברדיצ'בסקי נותן לכם – ותיפּגשו בה ובעינייניה הפעוטים גם עם כל עומק שאלות החיים וההוויה היותר גדולות, שמחוץ לתחום.  הנה "יחיד ורבים", הנה חורבנו ונפילתו של נתן-אריה, הנה "האף הכלוּי" בנפשו של הזקן נתן-נטע בן-אלעזר, אשר ביקש לו מפלט בעבודת-השם, בתענית שובבי"ם ת"ת ובשתיית טה קר... הנה האש האוכלת ביסוד-נפשו של הזקן, אשר ליהט בתוכו כלפי עצמו, להרע לעצמו ולהבעיר את עצמו – ואשר עבר על ריבעים... "אם ירצה הקורא", הרי "ארבעה דורות" רק "רשימה", כרשוּם מתחת לשם הדבר, רשימה פשוטה, ואולי גם קלושה, ואולם אם ירצה לקרוא זה כראוי, יוָכח עד כמה עמוק כל קו וקו, עד כמה צועק בכל קו וקו "קול הדם הוא הנפש", העובר מדור לדור, ובאיזו קווים בכלל משתמש המשורר "להראות את רוחה וצביונה של כל בריה"...

"אם אין סובין אין קמח", ובחיבה פיוטית מתמכר ברדיצ'בסקי לתיאור האנשים הפשוטים – "בלי קפיצות רבות ובלי דמיונות" – בעלי התכונות הרגילות, העדריות של העדה.  ואולם איזו התרוממות-כוחות מיוחדה מורגשת אצלו בבואו לעסוק בתכונות כעין אלו שב"ארבעה דורות", או ב"ראשי אבות", ו נתינת-לב מיוחדה – בגשתו אל מנודיה ובודדיה של העיירה.  בנוגע לאלה האחרונים, הרי הוא אוהב לפעמים לזווגם ולרכך את הווייתם הקשה בקורבת-נפשות.  ככה הוא עושה ב"שני רחוקים" (מערכה ראשונה) וככה ב"בודדים" (מערכה שניה) ובעוד מקומות.

נתן-אריה ב"קדיש" (או "שני רחוקים") הולך ומבעיר בערה בבית-התפילה החדש של החסידים מקנאתו לשלימות-חייו ולשלימות-עירו, שהיא היתה עמוד-חייו – ויד אל קנא היתה בו ובביתו.  הוא הוחרם, כדבר המובן מאליו, בעיני עצמו ובעיני אחרים, זקן לפני זמנו ויהי כאילו נקבר חיים.  ובאותה עיר עוד בעל-מועקה-בנפש אחד, נער שלא יכול לסגור עצמו במסגרת-העיר ואָיֵב את הלימוד, עיקר-חייה שׁל העיר.  ו"נסתרים דרכי ה'": לנער המודח הזה היה שיח ומשא-נפש למבעיר-המוזר, וכשמת הלז, ואיש, כמובן, לא בא ללוותו, הנער מתנער ואומר קדיש על הקבר הכרוי, לחרדת לב הקברנים. – – –

ברדיצ'בסקי יש שהוא מגבב דברים ובא בויכוח עם הקורא: "המעשיה קצרה"; "התחת אלהים המתאר"; "המספר אינו מוצא לו די מלים להביע גועל-נפשו; "אני המספר לא הייתי שם".  ואולם כשאתה קורא את הסיפורים, נדמה לך, שזה מתאים מאד וכך צריך דוקא להיות, שגם הויכוח כאילו לקוח הוא מאותו עולם גופו המגלה לפנינו, שעל ידי זה שהוא משתף את הקורא למעשי-יצירתו ("הגד אתה, קוראי!", "מה לעשות, הקורא?"), כאילו מתבטא עוד יותר תוכן העולם ההוא, שלכאורה נראה הוא מבחוץ, אבל אינו נתפס...

ויש שברדיצ'בסקי מספר בהתרשלות רגעית, כאיש שנטל עליו לבאר איזה דבר קשה, גלוי ומסתתר, והרי הוא קורא בקוצר-רוח: למה כל הדיבורים, בעוד שהדברים מובנים כל כך מאליהם... וכי לא כך?.! ("זאת הפעם", "בינתים" ועוד).  אבל גם קוצר-רוח זה מתמזג, לרוב, ברכּוּת וטוב-לב שׁל גדָל-הרוח השירתי, שהכל חשוב אצלו ביחוד ועל הכל הוא שופך מזיו והוד שבעומק ("המחיצה", "זכה בגורל").

זכה בגורל! כל רוחה של העיירה הקטנה, ולאו דוקא בעבר הקרוב, כל מושגיה וצרכיה, כל משושה וצערה, כל פנימיותה נתונים לנו בשלושת העמודים של השרטוט הנפלא הריאלי-האגדי הזה ובקרני האורה שבמצח-המאושר, אשר המקרה לזכות בתיבת-הסיגרות בת-חצי-הרובל, שהכל נשאו אליה עינים, נתן מסלול חדש לחייו....

המקרה הוא השליט.  המקרה הכי פעוט, הבלתי-ניכר, הבלתי-יוצא כמעט מגדר החוק.  אולם גם המקרה-האסון, המקרה המהפך, שגם הוא, סוף-סוף, נשכח ברבות הימים, אבל הנה גם לאחר שׁהוא נשׁכח והכל חוזר למסלולו, הישָׁאר יִשׁאר איזה צל סודי, איזה הד נמשך.  חוה, אשר מילאה לב שמעון רגש של מציאות, שלא ידעו אותה אבותיו ואבות-אבותיו, "נפלה על מפרקתה, והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה.  ויחרדו הנוסעים עד להוּמם,ויתחזקו וירימו את המרכבה וישׁכיבו בה את החולה.   ויִשָׁאר שׁמעון אתה והרַכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה להבהיל את הרופא.  והבעל כורע לשמרה.  צללי-ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב.  חידת-עולמים!"

"וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים.  ויהי אבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר.  טהרה! לויה! 'קבר-ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הולך אחרי המיטה ונושא את צערו בדממה.  אין מלים כנגד מר-המות!"

שמעון, אשר על-ידי חוה אשתו, בת אדונו מלפנים, ה"יורד" המנוח, כמו הרגיש טבע אחר בנפשו, הוא, אשר נשא בחובו על-ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה, ה"רוזן" היהודי, הוא, אמנם, אחר מותה נשא אשה אחרת, כדרך-היהודים, ויולד בנים ובנות.  אבל חדר אחד בלבו סגר בעד אחרים וישם בה את זכרונה למשמרת.  ופעם בשלוש שנים הוא מזדמן עם בנו מאשתו המתה, זה אשר ניצוץ בו מאבי-אמו וזכרון-אמו הוא נושא בשאון מעשיו ומסחרו "והצער ירים אותם ויקדש אותם" ("צללי-ערב").

וב"נידויה של מתה" הרי אנו רואים שוב את מישחק ההשגחה בקצין יעקב יוסף, שכל המסופר על אודותיו, על פזרנותו ויקר-תפארתו, מטיל בלבנו צל ארוך מתקיפות ראשי-היהודים בעלי משרפות-היין לפני שלושה-ארבע דורות.  ושוב פרוש כאן איזה צל האשה הראשונה המתה בדמות יעקב הנשאר.  ושוב מוצאים אנו את הנערה היחסנית, ש"כמו כוכב נופל היא מן השמים להתהלך בארץ".  חוה "בחלום-יפיה" (ב"צללי-ערב") היתה "בקרבה כמלכה", ושושנה, באגדה זו, לאחר שבאה לקדרון העיר, "תעתה כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה".  (הפולנים, חורי הקרקעות ואדוניה, השתוממו על יפי שתיהן, הכא כהתם).  והשושנה נופלת בידי יעקב "הנער המכוער", "בעל-החושים" הפרא.  "אל תשאלו לפשר-המזל: הוא יחוד לנו חידות".  והחידה מביאה לידי התנגשות שוקטה את האצילות בת האצילות עם הגסות הפראית.  שושנה ההרה ללדת מתה, ואת הילד אינה נותנת, אינה נותנת.  "מי פילל משושנה עיקשות כזו"...

כל הרצאת הדברים מתחילתם ועד סופם, כל המבטאים ברוח אותם האנשים ואותם העולמות, שמהם ועליהם יסופר – כל זה היה נותן כבוד רב גם לספר מעברנו הקרוב כ"פאלקסטימליכע געשיכטען" של י”ל פרץ.

מהעבר הקרוב, עשרים וארבעה סיפורים.  בספר זה יש לספרותנו העברית הזכות הגמורה להתגאות.

 

[תר"ע.  "הפועל הצעיר", תרע"א; החתימה: ח. ב צלאל]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה