_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לְבֵרוּר הָעִנְיָן

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

וְנוֹשְׂאֵי תוֹרַתְכֶם – כִּי חָלַק הָעָם –

יִתְנַשְׂאוּ עַל עַמֵי-הָאָרֶץ...

(ש. טשרניחובסקי)

 

וּמָחִיתָ בִּמְחִי יָד אַחַת

אֶת קוּרֵי הָעַכָּבִיש...

(ח. נ. ביאליק)

העם העברי עמֵנו, בא עד משׁבר,  וכשׁאני מוציא מפי את האמרה הוודאית והידועה לכל הלזו, אין אני מתכוון בעיקר כלפי עתידו של עמנו.  על העתיד בכלל, על העתיד הרחוק, אין איש יודע להגיד דבר, ואף כלום זה נוגע כל כך? אני מדבר על העתיד הקרוב, על עתידנו אנו, שהוא עומד לעינינו, תלוי הרבה בנו בעצמנו ונובע ישר מן ההווה שלנו, מן היום.  ולעמנו, לנו, אין הווה.  עמנו בהווה הוא מחוסר בסיס , משולל צורה, טמוע בין אחרים, מרודף ומגורש, נושא חרפה, נושא אסון, מתנודד בספינות וחייו אינם אנושיים, אינם תרבותיים – מכוערים עד היסוד.  לעמנו אין טבע, אין עבודה, אין מולדת, אין חרושת-המעשה, אין בתי ספר, אין ספרות עצמית ראויה לשם זה, אין אמנות, עמנו בא עד משבר.–

העתיד – מכוסה בערפל, ההווה – מר ומכוער עד לאין אומר ודברים, ופונים קצת אל העבר.  ולא בכדי להורות ולדון ממנו בשאלות-היום, לא בכדי להתוות על ידיו נתיבה, לא בכדי לעשות ממעשי אבות עלובים סימן לבנים עלובים, אלא – כך: רוח היא באנוש להגות במה שעבר עליו.

ומעיינים בדבר ורואים: המשבר נמשך זה שנות אלפים.  כל הלגנדה שלנו, שאנו "עם הנבחר", אינה אלא כשאר לגנדות! עמנו לא היה מעולם "עם הנבחר" – בכל אופן, זה אלפים בשנים, שאיננו אף מדרגה פחותה קצת מעם הנבחר.  כל המליצות הלאומיות על "המארטירולוגיה הארוכה" וכו' ועל "התפילה הרוממה" וכו' אינן בעיני אלא טעות מרה, גאוָה נפוחה, שקר ואחיזת עינים.  עם שהוא בגלות, כלומר, עם שאינו אדון לעצמו ולחייו, אלא שהוא מדרס לכל רגל – עם כזה יהא אפילו כולו עשרת אלפים הרוגי-מלכות, יהא אפילו כולו שפּינוֹזים והיינים, אינו כבר עם הנבחר.  ואף אם יבואו מליצי מזרח ומערב ויקשרו כתרים לסבלנותו, לעינוייו, להמארטירולוגיה הארוכה של עמנו הגדול –

 

לָמוֹ פִצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ...

כי הלב יודע: בני עמנו בכל הדורות נתענו הרבה, אבל ליסוריהם אין יותר יופי וערך מאשר ליסורי כל האנושיות, שגם הם אינם מעטים. ואולם יסורי כל האנושיות,יסורי עם ועם, הביאו לידי איזה הווה; ויסורי כל הדורות שלנו אבדו בתוהו, חלקים גדולים מעמֵנו, בימי הבינים ובראשׁית העת החדשה, מיתר הפליטה,אשר לא אכלה החרב, מן השרידים, אשר קנו את חייהם בכסף או בתחבולה, אבדו, נטמעו בכל הזמנים ובכל המקומות, ואלו אשר מאיזו סיבה נשארו נאמנים ל"יהדותם", נשתנו, נתמזגו, נתפשרו, באופן היותר טוב: נכלאו בקליפתם הצרה ונחנטו.  אי-אפשר, אמנם, שלא למצוא גם עקשנות דתית פה ושם, לפעמים גם מסירות-נפש ריליגיוזית עליונה, אבל גם זו וגם זו לא הביאה לידי יצירת חיים חדשים כי אם לידי רבנות קנאית ואדיקות חשכה.  במקורות-הפרנסה המיוחדים שלנו אז – או בלשון אחרת: בגורמים האיקונומיים, במילוי הפונקציות הכלכליות המיוחדות, שעשו חיזוק לקיום האומה השנואה והנבדלת – הרי אין מקום להאריך.  באופן היותר טוב היה בנו אז איזה צורך לאחרים, אבל סולת-הארץ ומלח-הארץ – אוחזי מחרשׁה ואוחזי שֶׁלח – לא היינו!

לא בהיסטוריה קא עסקינן הכא.  חכמי ההיסטוריה יבואו וידברו על התורות השונות, ששׂררו בזמן פלוני ונלחמו בתורות אחרות ורדפו את היהדות, שהשפיעה עליהן ועשתה גדולות ונצורות; חכמי ההיסטוריה יבואו ויזכירו את הערך ההיסטורי הקלוקל, שהיה ל"אוחזי מחרשה" בימי הבינים בזמן שהכל היה ממשלת כוהנים ויזוּאיטים, וכי דם אבותינו נשפך רק על "מזבח-ההבדל" שבין דתם הטהורה והדת השלטת "המתנצרת ברוח".  בכלל, חכמת ההיסטוריה פתוחה לפני כל סופר וקורא, משכיל ושאינו משכיל, והמאמין בה ובה"השגחתה" וב"הגיונה" יבוא ויאמין.  אני בהסתכלות בעברנו, שכולו יסורי-שוט מחפירים, ובחשבון-עולמנו על ידי עצמנו עומד פה.  והחשבון נעשה, כאמור, לא בשביל איזו תוצאות בשביל היום, שהרי אם גם צרות היום ומכאובי היום הינם המשך ישר מן העבר, אבל דאגות היום הנן אחרות, אחרות לגמרי, והשאיפה-לבנין של היום אינה יכולה למצוא כל חומר ולבנים בשבילה באותו "העבר הגדול".

...היום אומרים בלבם העברים החפשים בני-הדור, אותם העברים הבועטים בכל "נושאי-תורתכם" והולכים לעבוד במושבה עברית: אם עם הנבחר היינו עד עתה ואם לא – קרוב לוודאי שלא! – אבל זה לא נוגע כל כך לשאלת חיינו של עכשיו.  רגש האדם שבנו יכול להתייחס בשנאה גמורה לכל העבר שלנו, לכל ה"היסטוריה" שלנו, באי-כבוד לאבותינו בעלי "הרעיון המשיחי" בכבודם ובעצמם, שלא הורישו כלום לדורות אחריהם מלבד המון ספרי הבל בדרוש ובפלפולא דאורייתא, אבל שאלת העכשיו אינה מוּסרה על-ידי זה מן הפרק, כי הלא חיים אנו, ולא דתנו מקשרת אותנו עם עמנו, ולא דת אחרת תקחנו ממנו, ולחברה אחרת איננו רוצים ואיננו יכולים ללכת, כי אין אדם הולך מעצמו, ואת הנשמה שלנו הן לא נפלוט, והיא נכספת ליותר טוב, לחיים יותר טובים.  בשביל הנשמה החפשית שלנו, בשביל העצמיות האמיתית שלנו לא רק " הדת והאמונה של אבות חברינו, בני אומות העולם" זרה ולא נחוצה, כמו הדת והאמונה שלנו, אלא גם החברה הקולטורית של חברינו, של בניהם, שממנה אנו רוצים ללמוד ואותה אנו רוצים לחקות אצלנו, נכריה היא לנו, בכדי שנוכל או נרצה להיכנס לתוכה ולהיבלע בה.  אנו רוצים בקולטורה שלהם ברחובנו אנו, על אדמתנו אנו, אצלנו, בתוך עמנו, ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי דרכנו.  איננו רוצים לבוא ולשבת אצלם, אצל שולחן-זרים, אפילו אילו היו מקבלים אותנו, מה שהוא באמת דבר בלתי אפשרי – אנו רוצים ללמוד מהם, לעבוד, לנטוע כל הטוב שלהם בתוכנו ולערוך שולחן לעצמנו, למען יהיו חיינו בלי רגשי עבדות, בלי הכנעה, בלי טשטוש הצורה.  מסביבנו, בכל תפוצות הגולה, לרבות היהודים בגלות-המזרח, הפראים לגמרי או למחצה, אנו רואים: התפוררות-הכוחות, טמיעה גמורה או פוסחת על הסעיפּים, דתיוּת אינרטית, שאין לה כל ערך לאומי, חוסר כל קולטורה, צורות-חיים פגומות ולקויות, בין שהן מקוריות או שאוּלות מאחרים, ועל הכל התנגשות איקונומית, שפירושה: שוב אין צורך ברוכל היהודי! החרימוהו! – אנו, איפוא, בני העם העברי הנאמנים לעצמנו, החיים בתוך עמנו ואין אנו יכולים לתאר לנו בשבילנו חיים מחוץ לעמנו, בין אם טוב הוא עמנו זה או רע; אנו האחרונים במחנה, מפני שאין בנמצא בשבילנו מחנה אחר, כשם שאין בשבילנו שמש אחר, אפילו אם נמאס בו ונמצא בו כל הכתמים שבעולם – אנו צריכים להתאזר עוז ולתקן ולשנות ולשפר את חיינו; ליצור לנו את תרבותנו, להחזיק בשפת דיבורנו, לבנות לנו את ההווה שלנו.  אנחנו איננו רוצים לחיות בזכות התנ"ך, שנתנו אבותינו לעולם, אנחנו איננו מתפעלים גם מ"הציוּר האֵוַנגלי הנחמד" ואיננו לומדים תורת חיים מ"הדגניות אשר לא תעמולנה"; איננו אדוקים במידת הבטחון היהודית: "אֶט, אלוהים לא יעזוב!" ואיננו רוצים כלל להיות "יתומי השכינה".  ידנו תושיע לנו, ומגמתנו היא לעמול וליצור הווה חדש לעצמנו ולכולנו על-ידי בניית כפרים, שאנו, יהודים, נשב ונחיה בהם.  הדבר הזה הוא לא מן הקלים.  חדלו, איפוא, לרגע מבּוֹא אליהם עם "חששיכם" ותורותיכם, אשר לא חכמת בהם!

אלה הם הדברים אשר בלב עשרות ומאות האנשים המתחילים את פרק-החיים החדש בגליל וביהודה, והם הם התקוָה האחרונה לשארית פליטתנו.  למעלה מכוח אנוש הוא התפקיד אשר הם ממלאים, ואמנם יש מהם הנופלים על כלי עבודתם, יש גם שאינם עומדים בפני הקושי הנורא שבדבר ועוזבים את כלי עבודתם, והנשארים ישאו עיניהם אל באים חדשים, שימלאו מקום אלה ואלה.  בין כה וכה – ואיזו קוי-אורה הולכים ונפוצים...

ושם? ביתר תפוצות-הגולה?... משם, לאסוננו, עולים רק קינים והגה.  והצרות, אמנם, אין להכילן. ענין תחום-המושב בפרלמנט הרוסי לבדו, כל אותם נחלי נהרי הארס, השוטפים ועוברים – כלום אין בהם די והותר להמית כל רוח? איזה חילוק בדבר, עד כמה נכונים דברי אויבינו ועד כמה נפרזים – אנחנו תלויים בדעתם!

כל גליון של עתון יהודי באיזו שפה שהיא מלא על כל גדותיו מסכות של פורעניות.  מעוררים, לפעמים, באופן מלאכותי איזו "שמחה", איזה "חג-יובל", איזה משתה-באנקט בבית-הקברות, אומרים במנין כל הניתן ושאינו ניתן להיאמר – ושבים אל התרעומות על גורלנו, ומה מכאיב ומה מדאיב – הוי, הרבה יותר ממה שהאפיקורסות שלי ודכוותי מכאיבה את "האנשים העבריים" שלנו! – שהמתרעמים והמתאוננים אינם רואים דברים כהוָיתם ותולים את כל התקלה הקיימה באיזו סיבות קלות-ערך, סיבות עוברות, חולפות, במעמד-הרוח של ציבור פלוני בארץ פלונית, בשגיאות טכסיסיות, שעשתה אסיפה פלונית במהלך הפוליטיקה שלה, בהבל זה ובחוכא זו.

אמנם, יש שאתה הוגה: ומה אילו היו רואים דברים כהוָייתם – מה היו יכולים לעשות אז? כלום לא הכל אחת? ובכל זאת מציק עוורונם לנפש ושוועת-זעם מתפרצת מתוך חומת השפתים...

יש להם, למשל, אותו החזיון המר: צעירינו מתנצרים בהמון – חזיון מר ומכוֹער לכל הדעות, חזיון נורא מכל ההשקפות – ממש חרפה וכלימה היא להוכיח את זה, להאריך בזה.  אבל כלום אין סיבותיו הנצחיות, הגלותיות, של כל החזיון הזה גלויות ומובנות לכל בר-בי-רב דחד יומא, עד להבין, שלא מחמת "התנצרות ברוח" הולכים צעירינו וממירים את דתם על-ידי הכנסיה הפראבוֹסלאווית?! כלום החזיון הזה הוא איזה חזיון מיוחד, הקובע חשיבות מיוחדה לעצמו ואינו חוליה אחת – תהי האחרונה – בשרשרת הארוכה, אינו אבן אחת – תהי התחתונה – במפולת הגדולה, אינו קו אחד – יהי היותר מכריע – בתנועת ההתבוללות המובנה, ההכרחית, שבתוכחת-מוסר לא תעשו לה כלום?! וכלום לא מרגיזה, איפוא, אותה הטיפשות של הבאים ואומרים, שאת השבר הזה – המרת הדת – אפשר לרפא (ולו אפילו בחלק אחד מאלף!) על-ידי גילוי המאור, כביכול, שבתורת היהדות ומעלותיה לגבי הנצרות אויבתה!

בפיליטוני ב"הפועל הצעיר", שנה זו, גליון ג', זה שהטיל רעש בלתי-צפוי ומדאיב כל כך* אמרתי: בנותינו הולכות ונמכרות לבושת, המוננו מוכרח לחלל שבת שלו, צעירינו הולכים ומתנצרים, כלומר, עוזבים אותנו ועוברים לגמרי לחברה אחרת (אפשר היה להוסיף: ריבולוציונרים שלנו הולכים ונעשים לשׁפִּיוֹנים, לפרובוקאטוֹרים – ובכלל, אפשר היה להוסיף עוד רבות...) – כל אלה הם חזיונות-חיינו, שאנו קורעים עליהם בכל עת ובכל שעה – בנו וגם לא בנו העווֹן! אבל מה אתם רוצים, חכמי ישראל, בעלי "בקשת אלוהים" ו"שאלת הדת", שאנו, העברים הלאומים החפשים, העומדים בתוך המחנה, נראה באלה החזיונות הרעים, הצדדיים, את עיקר שאלת קיומנו? שנאמר: מפני שאלפים מתוכנו משתמדים ועשרות נעשים לפרובוקאטורים, ומאות סוחרים בנפשות בנות-אדם – על כן אבדנו? מה אתם רוצים, שאנו נאמין, ששאלת חוסר הבסיס שלנו תיפתר על ידי זה שייסודו אגודות נגד המסחר בנשים, שידכאו את כל הריבולוציות ולא יהיה מקום לשפּיוֹנים, שילחמו באסיפות פוליטיות בעד שמירת שבּתנו ( בעוד שהמוננו מושלך גם מבתי-עבודה של יהודים!), שיוציאו את "יהדות ואנושיות" בהוצאה שלישית כלפי המתבוללים-המתנצרים, בכדי שיוָכחו, כי דתנו היא הדת היותר טובה ורוחנו הרוח הפרוגרסיבי האנושי היותר שלם – ונוָשע תשועת עולמים?!

ובא "איש עברי", אותו בא-כוח של "מוסר-היהדות" ב"השילוח" ומעליל עלי, ש"ענין-ההתנצרות אינו מעורר בי אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק", שאליבא דידי "מה בכך, אם יהודי שאינו לאומי מתנצר": "מר ברנר אינו מצטער על המאות והאלפים ממבחר-(ממבחר?) צעירינו, שעוזים יום-יום את עמם לבלי שוב עוד".  ולא ראה איש-המוסר הזה חובה לעצמו לזכור כתוב מפורש בתנ"ך: "שארית-ישראל לא יעשו עַולה וכו'" ולקרוא את הדברים שׁל ה"בלתי מצטער" קודם שהוא בא להשיב עליהם*. שהרי אלמלי היה מואיל בחיר-האומה הזה לקרוא בלי ביטול פיליטון של מופקר כמוני, הן היה רואה בהדיא, שאת הפרזה הזאת על "ענין-ההתנצרות" אין אני אומר בנוגע ל"מבחר-צעירינו, שעוזבים", אלא בקשר אל השורה הקודמת ובנוגע לנו, בני "המחנה הנשאר", שליהדות התיאולוגית שלכם אין לנו באמת כלום, אבל מהתבוללות רחוקים אנו, רחוקים, רחוקים, שהרי אנו יהודים פשוטים, לא ד"רים לפילוסופיה, ויציאה לחברה לא-יהודית אינה יכולה גם לעלות על דעתנו.  וכשאתם באים ומפחידים: "הואיל וכל הדתות שווֹת – מודע באמת לבלי להתנצר?" אנו שׁולחים אתכם בהפחדה זו לנשׁים המוֹזְרות בלבנה או ל"הגלחים משלנו"**, כי אצלנו "ענין-ההתנצרות" (שהוא עסק בשביל מתבוללינו ההמוניים) כל כך רחוק ומוזר עד שאינו יכול "אפילו לעורר תמהון או שחוק".  ואילו היה בא "איש עברי", עם חבריו, בעלי "החרות" והיה אומר לי: מכיון שבן-בלי-דת אתה, שחצן שבשחצן, למה לך לעסוק בספרות שאינה מחיה את בעליה, הלא טוב לך 'לעשות את המעשה', ללבוש קאפּוֹטה, לעשות לך צורה של ירא-שמים ולהיות לרבי בפולין, לגבאי בכולל, לשד"ר מישיבת 'תורת חיים', למשוּלח מקופת רמבה"ן" – מה היו הדברים והענינים האלה צריכים לעורר בי: תמהון? שחוק?

 

"איש עברי", הבקי הגדול בכל חדרי התורה הגויית והיהודית, הנושא ממש רבבות-ספרים על גבו, ומתוך כך עיניו, כביכול, כאילו אינן בראשו; "איש עברי", הסוקר תמיד תבל ומלואה בעד אלפי משקפיִם רבניים ופילוסופיים ( מרב פפא עד "רב צעיר" ומקוּנוֹ פישר עד בעל-ה"פירורים"), משקפיִם מורכבים אלו על גב אלו, ושמתוך כך הוא רואה באופן משונה את הנעשה מתחת לחוטם; "איש עברי", המאור הגדול והפטיש החזק הזה, משתער עלי, הפיליטוניסט הדל, ה"מתערב בענינים שאינם שלו", בכל גודל הירמולקה המודרנית שלו ומתייחס בכל חומר ביטולו לידיעותי, לדעותי ולכל מהותי.  מה לך, מר ברנר, אצל נגעים ואהלות ושאלות-האומה, ענינים שאינם שלך, שרק אני, "איש עברי", הוא המומחה להם! כלך לך, "המספר שאני מכבד", אצל סיפורים, סיפורים אמנותיים טהורים, מעין ה"חטא" שנדפס ב"השילוח" שלי – ואכבדך! רק "הפועל הצעיר", זה "כלי מבטאה של מפלגת הפועלים היקרה והחביבה" (והנעימה והחמודה!), שאתה כותב שם כמעט בכל גליון את פיליטוניך השחצניים, הוא שמקלקל אותך ומסית אותך לעזוב את הסיפורים ולעסוק בענין שאינו שלך, בענין שלא נזכר ממש בשום סיפור מסיפוריך (עיין "הזרמים בספרות העברית" לד"ר קלוזנר!), היינו בשאלת האומה, כשם שהוא, "הפועל הצעיר", הנעדר עורך מומחה (כעורך "השילוח", לכל הפחות"!"), מתערב בענינים שאינם שלו ומעז לתת גם "מאמרים וסיפורים ושירים, שאין בהם לא תוכן ולא צורה ספרותית ולא סגנון עברי איזה שיהיה".

נעניתי לך, "איש עברי", סופר "השילוח" הגדול, הבטוח כל כך בגדלות כלי-המבטא, שהוא עובד בו! אני, עבדך, איני עורכו של "הפועל הצעיר" ואפילו לא עוזרו בקביעות, באותה מידה שאתה, "איש עברי", קבוע ב"השילוח", ולכן, כאיש מן הצד, אתערב שוב ב"ענין שאינו שלי" ואגיד לך: שמא אברך-משי סמוך על שולחן חותנו אתה, כקורא העקרי של "השילוח", וכמוהו אתה חושב את "השילוח" שלך לחנות של בשמים יקרים או של אבנים טובות ומרגליות, שממנה אפשר לזלזל בכל מה שיש אצל אחרים? שמא אומר אתה באמת בלבבך, כי כל העולם עומד על אגדה נמלצה, מימרא מדרשית וציטאטה מ"הרעיון המשיחי", ואותו הסגנון של חוג הסופרים שלך – הוא ואפסו עוד?! ואולי דוקא אותו הסגנון "המשופר והמשוכלל" כל עיקרו אינו בא אלא לכסות על מערומי המחשבה והרגש, זה הרגש שאתה תובע את עלבונו מאתנו? כי לא רק אני "המספר ברנר" – לב כולנו פה אינו קהה כל כך לכל "דבר שברגש" אבל, מי יודע – אפשר שלאשר יקָרא שׁם אצלכם רגשׁ, לו רגשׁנות מזוייפת נקרא פה? ואפשׁר עוד, שלא רק בין רגש ורגשנות יודעים אנו להבדיל, אלא גם בין דבריהם של סופרים, שקראו את ספנסר ומיל ו"טיימס" וקנו להם אצטלא דרבנן וסיגלו להם טכניקה-של-מאמרים באנאלית ובין דברים היוצאים בלי כחל ושרק, ואף לא בוודאיות מלאכותית, לא כמו מפי הגבורה, אבל ישר מן הלב, בלי כל מחיצות… לא מחומר אחד קורצו הכל, אדוני "איש עברי"!

 

"איש עברי" היה רוצה לראות ביושבי ארץ-ישראל מכונות לגידול ביצי האידיאלים הלאומיים, כפי שהוא מעלה אותם מן הספרים אשר טיפל בהם.. אבל לשוא! נחת זו, כפי הנראה לא יקבל מכולם.  עיני כל ישראל, כביכול, נשואות, אמנם, אליהם, אל יושבי ארץ-ישראל, והרי שעליהם להיזהר מאד בדיבור ובמעשה ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם, אבל אנחנו, השחצנים, איננו נרתעים כל עיקר מ"כל ישראל" זה ומאפיטרופסותו, וקודם כל חשוב אצלנו חופש מחשבותינו והרגשותינו.  אצלנו, בין האומר "מודים, מודים" ובין הצועק "לא מודים ולא מודים!" – אנחנו לא נשתיק אותו. "הפקר"! אנחנו נחשוב, נרגיש, נדבר ונחיה כמו שאנו רוצים, ולא על פי המוסר והמידות הטובות, שילמדנו "השילוח" הקדוש!

בכדי להראות עד כמה אני "המתערב בענינים שאינם שלו" עושה שלא כהוגן, בורר "איש עברי" אריזה משפט צדדי ובלתי-חשוב מפיליטוני, המתחיל ב"מוּדעת היא", וקורא בפאתּוֹס: "כמה צריך אדם להיות חפשי מידיעות בכדי לומר כזה!" מילא.  בנוגע לדעות מפי ספרים ולידיעות מפי אנציקלופדיות ודאי שלא אבוא להתחרות ב"איש עברי", ואף שהענין הנדון אינו חכמת האַשוּרולוֹגיה – חכמה סתומה ונסתרה, ר"ל – אלא דבר המצוי בכל ספר העוסק בדברי ימי הפילוסופיה, בכ"ז לא אבוא להגיש מין ספר שכזה ל"איש עברי" (תבן אכניס לעפריים – מה?), בכדי להראות לו את המונותיאיזמוס של פילוסופי יוָן, ורק על אחת אתפלא: איש מוסרי כ"איש עברי" מפני מה אינו סולח איזו "אירוניה" קלה לחפשי מידיעות ומפילוסופיה, ושעל כן הוא נוטה אולי, לא עליכם לשניוּת, ושעל כן המונותיאיזמוס אינו "שבח גדול" בפיו, כמו בפי בעל "יהדות ואנושיות", למשל, בדברו על נביאי ישראל? ותו: "איש עברי", הידען הגדול, הן יודע בוודאי, כי לא רק המונותיאיזמוס של פילוסופי יון ונביאי ישראל, אלא אף של נביאי ישראל ואחד העם – אינו חד… ולמה, איפוא, הוא סוכך כל כך בכנפי-ידיעותיו ובמסירות-נפש כזו על "המונותיאיזמוס המהולל"?

אם יתנצרו כל היהודים ברוח ובלבד שידורו בארץ-ישראל ויעמדו על הקרקע וידברו עברית, לא נפסיד כלום.  תורה כזו יוצאת עכשיו לא מאמריקה, אלא מציון, מבית-מדרשו של "הפועל הצעיר.  אימה חשכה נופלת על "איש עברי" מפני הרעיון הנורא הזה. אבל במי האשם? עלי, למשל, איש מבית-מדרשו של "הפועל הצעיר", שנואה עד מאד ההתנצרות-ברוח.  אבל לא יותר מכל תורת מוסר שאינה יכולה להימלט מן השקר והגיחוך.  אני, למשל, חושב, שבתור בני-אדם היינו מפסידים הרבה אילו היינו "מתנצרים ברוח", אילו היינו נעשים, נאמר בדרך משל, לתלמידי טוֹלסטוֹי, אף שהעמידה על הקרקע, מאידך גיסא, אינה נותנת מקום הרבה לשום סכנה, ולסכנה לאומית לא כל שכן, אילו היו כל היהודים מקבלים תורת טולסטוי, מה שלא יתואר, כמובן, בשום אופן, היתה תורה זו נעשית ליהדות, והלאומיות העברית שלנו לא היתה נגרעת, כמו שלא נגרעה במשהו לאומיותו הרוסית של טולסטוי, אבל הלא כל אלה הם דברים בטלים, מר "איש עברי"! אנחנו איננו לא מתיהדים ולא מתנצרים ברוח, אנחנו איננו מגנים שום דת ולא משבחים שום דת.  אנחנו אומרים: לא על אמונות ודעות יחיה עם.  המושגים, איפוא, שלך והצער שלך, ומה אנו אשמים? אצלנו כל ה"מוּסרים" שוים, ואליבא דידך עולה מוסר-היהדות על מוסר-הנצרות, או יותר נכון, שונה, ובן-פטורא, כפי שהורה אחד-העם, הוא "מתנצר ברוח" מפני שאמר: "מוטב שימותו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו" – וה"הפסד" הוא, אמנם, אין לשער… סכנת נפשות! לא כך?

אין אדם נתפס על צערו ועל פחדו, ומרוב צער ומרוב פחד ומרוב כאב על החשש ועל הסכנה ועל ההפסד שכח "איש עברי" את כל מידותיו הטובות מאז ומעולם ומחרפני בכינוי: בחור-ישיבה שנתפקר.  טוב! אני מקבל את ה"גידוף" הזה לא בלי עונג: גם סמולנסקין וגורדון, לילינבלום וברדיצ'בסקי הנם בחורי ישיבה שנתפקרו ו"קול-הענות" שלהם עוד לא עבר זמנו כל עיקר.  צר, להפך, על אותם בחורי הישיבה, שאינם מתפקרים! צר, למשל, על בעל-ה"מתמיד" (כבודו הפיוטי במקומו מונח), שבהשפעת הרב ותלמידו, שלא היו בחורי ישיבה, ולא נתפקרו, הרי הוא מתחיל להתחרט על התפקרותו הוא! אותו ביאליק, למשל, שזה עוד לא כבר פירסם את השיר "לפני ארון-הספרים", משליך, אף על פי כן, בעת האחרונה את יהבו הלאומי על "רב צעיר", שיביא אתו מברלין את חכמת היהדות ויטענה בגלות רוסיה (קרא בעתונים).  יאמרו, מדברים שנאמרו בבאנקט אין מביאין ראיה, אבל כלום לא אותם הדברים דיבר המשורר גם ב"אסיפה הקוּלטוּרית" שבקיוב? ומי יודע, אפשר שמיני דיבורים יראי שמים שכאלה מכאיבים את לבי ולב חברי (גם לנו יש לב!) לא פחות ממה ששחצנותי כלפי השמים מכאיבה את לב חבריו של המשורר, ואף על פי כן הרינו מתאפקים ואיננו נוזפים.  כי, מי יודע, אלמלי אנו היינו באים לנזוף, אפשר שהיתה יוצאת, במקום נזיפה שחצנית, שאגה זעומה על העיוורון של אותה הסביבה החשוכה, אשר בעל "משא נמירוב" מתהלך בה! כי הגיעו-נא בעצמכם: לא על בניהם של הרבנים הצעירים, שיתפקרו ויבואו ויעבדו ויסבלו ויתייאשו ויקווּ ב"ארץ הנכספה" משליך ראש משוררינו את תקוָתו הלאומית, כי אם על ה"תורה" המונחת עד עכשיו בקרן-זוית, בעוונותינו הרבים, ואשר אותה יביא אתו הרב המדעי מברלין... ומה זאת אומרת?… זאת אומרת, כי בחוגים הלאומיים המעטים שברוסיה שבים עוד פעם אל יעבץ ורוצים שוב בהתבצרות-היהדות, אותה ההתבצרות הידועה לנו זה שנות אלפים, רק בלי אמונה ובלי תום-האמונה… אם אותה הנפש ש"נשרפה בלהבה" וזה עוד לא כבר ביקשה לה "מקלט" בשביל "הראש והתפילות הנידחות"; אם זה אשר לא כבר צריכים היו השמים – "אם יש בהם אל" – לבקש רחמים עליו, כי הוא לא מצא את הנתיב ואת האל, אם זה התחיל להתפלל עכשיו ל"קורי-העכביש", למדע-היהדות מברלין, סימן רע הוא, סימן רע...

אבל לעניני! לא רק "איש עברי", רבים מתאוננים על הכאֵב הזה אשר הכאבתי בשחצנותי את לבותיהם היקרים.  שנתם נגזלה בגלל דברי ממש! הטוֹן שלי, הטוֹן – היאך בא אדם ואומר כך! צער בעלי חיים עליהם! עלבון-היהדות תובעים הם מידי, המחוצף, בעלי-הבתים הטובים הללו השתעשעו, שיש להם יהדות משופרא-דשופרא, עבר היסטורי ממדרגה ראשונה, תרבות שאין דוגמתה, ספרות קלאסית ומודרנית מעשׁירותו שׁל קורח, וחוץ מזה תחִיה בארץ-התחיה, בערשׂ-הנבואה, ולא עוד אלא גם פועלים, פועלים שלהם, ועתון לשאלת הפועלים (רק לשאלה יחידה זו; יותר – אל הגה! אל ניד-שפתים!).  אידיליה ממש! ופתאום בא באותו עתון אחד מסופרי העתון, הוא אשר כתב "בין מים למים"* (גדולים מעללי-הפשע בעולם!) ומתערב בדבר שאינו שייך לעתון של פועלים ושגם אינו שלו ואומר: לאו דוקא! גדול עם-הארץ כפרי אחד מכל גדולי היהדות שלכם! וגורם, לדאבון-הלב, אי-נעימות, איך זה? היתכן? איך זה הוא מדבר ומרגיש מכל העולה על רוחו? ואם כדבריו, חס וחלילה, שאין זה ואין זה – על מה, באמת, עלינו להילחם?

"הצבועים!" – אגיד לכם אני בקריאה האוַנגלית "הנחמדה", תחת "הציור הנחמד" על הדגניות ,שעל פי חוסר חינוכי הספרותי" אין אני מסוגל, לצערי, להשיגו.  ואגב, הואיל ונזכר שוב שם האוַנגליון ("איש עברי" התיר!), עלי להעיר, ששקר ענו בי בעתונים אחדים (ב"המוריה", למשל), שאנכי קילסתי במאמרי את דת-הנצרות.  לא קלויד מונטיפיורי אני, ברוך השם, ואפילו לא, להבדיל בין טומאה לטהרה, טולסטוי המגיד מישרים.  כל עיקרו של מאמרי ההוא הן לא בא אלא להראות, עד כמה אין ענין קילוּס-הדתות נוגע לשאלת חיינו, עד כמה לא על האידיאה יחיה הרגש הלאומי שלנו, ואיך אבוא להעלות את דת-הנצרות השלטת על דתנו אנו, מפני שהיא שלטת, וכך דרכה של נפש עבדותית, כנפשי, להתרפס לפני השליט? (כך היה כתוב ב"המוריה").  בהמשך הדברים שבאותו פיליטון, אמנם, אמרתי, אגב-אורחא, מה שידוע לכל מי שאינו בוּר, כי "הברית החדשה" הוא ספר עברי וכי אין סכנה, אם יתייחסו לבן-עמנו הנצלב ברטט-קודש, אבל איזה קילוס יש בזה?* יותר מאחֵר אני הכותב שונא גם את "ממלכת הכוהנים" וגם את "ממלכת השמים", אם כי שתי הממלכות הללו אינן דומות בעיני בכּל אחת לחברתה, ויותר מאחֵר מתעב אני את הדוברים, כל הדוברים, על "שמים חדשים", בעת שארץ אין תחת רגלינו, ואף על פי כן לא אוציא מכלל ישראל את אלה ש"דרשת ההר" מדברת ללבם!

ובכן עוד פעם: הצבועים! הבאמת אתם רוצים להשיאנו, כי "כל אותם אלפי קרבנות-האדם" הקריב עם ישראל על מזבח ההבדל שבין השקפה זו או אחרת, ולא מפני שהיה תמיד גוף זר? הבאמת אתם אומרים להחרידנו בדברים ש"מיליוני בני אדם אוחזת חרדת קודש לזכרם"? הבאמת אינכם מבינים, כי בזויה האומה, ש"כל חייה תלויים בדברים מקודשים ידועים" ודורות אין מספר היא נשענת רק על תפילת "ומפני חטאינו"? הבאמת עדיין לא השגתם, כי גם אתם בעלי ה"חשש" ו"מבקשי האלוהים" "פוצעים לבותיהם של אלפי יראים ושלמים", החושבים כל בקשה לעבירה, ואף על פי כן אינכם חוששים וכותבים את דבריכם?!

הצבועים! אתם נלחמים, כביכול, לדבר שמחוץ לכם, לאיזו אמונה עיורת בגדלות-היהדות, ולפיכך בכל רגע אתם נרתעים לאחוריכם ושוקלים בדעתכם, אם כדאית היא המלחמה או לא, ולפיכך אתם רואים סכנה עצומה בזה שבאים וכופרים בגלוי בגדלות זו שאתם מגינים עליה.  אבל מדוע לא תראו, כי יש אנשים, אשר רגש לאומי אינסטינקטיבי להם המחבב עליהם את עמם, כלומר, את עצמם ומפקד עליהם לתת תוכן לחייהם, תוכן חיוני להוֹוה שׁלהם, וסכנה הם רואים בהוָיה שׁל פֶּדלריוּת ואי-עבודה, אבל לא בשלילת היהדות, שחוץ מהם אינה במציאות בשבילם.

הצבועים! אנחנו חוזרים ואומרים לכם: אין יהדות מחוץ לנו ולחיינו.  אין אמונות קבועות ועומדות, שיהיו עלינו לחובה.  ולפיכך, כשם שאתם רועמים עלינו על שאין דת בלאומיות שלנו, כך אנו תמהים עליכם על שאתם "תולים תניא בדלא תניא".  על שאתם, אנשים משכילים, שיודעים את "שיטת-השמש" לכאורה, משיאים את עצמכם, שאתם באים בדברים עם השמים!

הצבועים! כחברי "המזרחי" אתם באים ומונים אותנו: המון בית ישראל הכּשר עומד מנגד לציוניות מפני שהוא רואה בהם כופרים ומחללי כל קודש – אל תדחו מעליכם את ההמונים! אבל אנו, היודעים את ערך האמונה של ההמונים, יודעים גם כן את ערך אמונת המשיח שלהם, וכי לא מפני שאיכפת להם מה שאנו דוחקים את הקץ הם עומדים מרחוק, כי אם מפני ששום דבר לא איכפת להם.  ובעיקר לא הם ולא אנחנו – כולנו איננו חיים על רעיונות-היהדות ולא על רעיונות-היווניות, כי אם על פועל-כפים והכרה אנושית אינסטינקטיבית.  האסון הוא שׁכַּפּי המוננו אינן פועלות והכרת האדם שלו פגומה במאד מאד...

"במה אתם יהודים, אם בדת היהדות אינכם מחזיקים?" אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בל כל הגדרות שכליות, בלי אמיתויות אַבסוֹלוּטיות, ובלי כל התחייבויות כתובות.  כל מה שיקר לנו כיום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שנובע מתוך המהות החפשית שלנו –בלי אונס וכפיה, תהיה איזו שתהיה – זוהי יהדותנו, אם אתם רוצים דוקא במלה זו.

ועוד זאת: אהבה לעמנו ולצדדיו החיוביים – אלה הם דברים ששוב אין אנו צריכים להזכיר אותם, ופשיטא שאין להתיימר בהם, כשם שלא מתיימרים באהבה לאור ולשמש.  לאומיים אנו, לאומיים קנאים, אבל במצוַת הלאומיות שאין אנו מחזיקים, באופן שבשבילה נעשה דבר אשר לא לפי רוחנו.  לאומיותנו היא – הטבת חיינו והעשרת צורות-חיינו הנעימות לנו, ועל כן אל תאמרו לשעבדנו בשמה לאיזו מסורה, כי ללאומיות כזו נאמר: לא היא ולא שכרה! אנחנו הננו אנשים יהודים חיים – לא יותר – וחשובה בעינינו עבודה יהודית, עיקר-העיקרים בחיים, ויקרה עלינו שפתנו, שפת דיבורנו וספרותנו, וקדוש בעינינו כבודנו, כבוד-עמנו, וזוהי לאומיותנו!

"אם אין זה ואין זה ואין זה – על מה איפוא נילחם"? – הצבועים! על זה שיהיה גם זה וגם זה וגם כל הנחוץ.  אם הרוב המכריע שׁל ספרות הרבנות והקַבּלה אינו בעינינו כלום, אינו בעינינו רכוש לאומי, אלא משא שלא לצורך, אין זה אומר עוד, שלא צריך לנו לא לברוא ספרות אחרת, חיה, אנושית, חפשית.  אבל גם זה עוד רחוק מהיות העיקר.  העיקר הוא – יסודות חיים חדשים, העיקר הוא – כפרים עבריים.  ולזה נלחמים, לפי כוחותיהם, טובי בני ישראל בארץ ומחוצה לה, שבמשיח אינם מאמינים וליהדות המסורתית והתיאולוגית אין להם ולא כלום!

 

נאמן על הדיין הפנימי שבלב האדם, שהרבה שקלתי בדעתי, אם למסור לדפוס את מאמרי זה, שכחברו הקודם לו אינו אלא חוזר עוד פעם על כל הנאמר בספרותנו החדשה אלף פעמים, או לעבור על כל ה"רעש" המעורר גועל-נפש בשתיקה.  יודע אני, כי נטל-מצבנו בארץ ומציאותנו היהודית בכל מקום אינם כאלה שנוכל להרשות לנו את ה"תענוג" של תרועת מלחמה ספרותית.  ואולם מה לי לעשות… אלמלי היתה נגדי רק המלה "שחצנות", ודאי שלא היה הדבר נוגע בי, ולא היה מקום ל"בירורים", אבל הנה האנשים באים וקוראים גם: סכנה! ואני הן יודע עד כמה גדולה הסכנה של כופרים והורסים כמותי.  אמנם, יודע אני גם כן, כי את "צדקתי" לא אוכיח: הן כל מה שדיברתי עכשיו, כל מה שאדבר ואיך שאדבר – תמיד לא יקָראו הדברים כראוי, אלא שׁורות-שורות, רק עד כמה שצריך בכדי להתעבר – כמו שנקרא גם מאמרי ההוא, שהטיל רעש – וממילא שהמשפטים יסוֹרסו בפי בלתי-מבינים, טועים במקרה, צבועים מתכּוונים להרע, סתם מקשנים, מעלי-שאון בעלמא או בעלי דעות וידיעות.  ובכל זאת כדאי שידעו, סוף-סוף, כל אותם הנוזפים בי, כי "תשובת המשקל" אין אני מקבל עלי על להבא.  אמנם ידוֹע אדע: הטון שלי, שלא הורגלתם בו, מורי ורבותי, לא ינעם לכם לעולם, ומרוב דאגה לכבוד אביכם שבשמים – יתברך שמו! – אין כבוד-האדם נחשב בעיניכם במאומה, ואתם "נוזפים", אבל אני, כלום כבוד מכם אבקש? ואם ישיב לבבי דבר בפי עטי – האם אותו לא אגיד? לא נפשכם נפשי.

 

ח' אדר תרע"א ["הפועל הצעיר", ניסן תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* ימים אחדים אחרי כתבי את הדברים האלה מצאתי ב"הד הזמן" גליון 43, במאמר הלאומיות, היהדות, והדת" מאת ב. כ. את הדברים האלה: הלימוד המתבטא באוַנגליון, לימוד של אהבה ושל חיי שיתוף, לקוח הוא כולו מתורתם של האסיים, שלכל הדעות היא תורה יהודית (בזה, איפוא, כולא עלמא לא פליגי!), אבל בכל אופן מגונה הוא להחליט, כי בספר זה ישנה "התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך הרבה(?) דורות".  ובכן, מגונה… אבל אם יקחו גליון "הפועל הצעיר", ההוא ויראו בהדיא, שהמבטא הזה, המובא בסימני הבאה עד "הרבה דורות", נאמר, בעיקרו, ביחס לתנ"ך – ימשכו, בכל אופן, בכתפות על טעות הסופר הנכבד של "הד-הזמן" וכל ה"מגונה" יהיה כלא היה.



* לא כל הדברים שנכתבו על פיליטוני ההוא באו לידי, בהיותי בכל "ימי הרעש" נגוּע במחלה ומרוחק מעיר, שעתונים מתקבלים בה, ורק לשמע אוזן שמעתי את ההד, שמצאה הפקרותי בעתונות היהודית ברוסיה ובאמריקה.  ברם דיה היתה לי העתונות שבארץ, בצירוף מאמרו של "איש עברי" ב"השילוח" שבאו לפני, להוכיח לי לאן הרוחות נוטות.

* עד כמה קילקלה השנאה, ואולי אש-הפולמיקה, את ישרנותו של איש-עברי", שתמיד נטיתי להאמין בה, נקל להיוָכח מזה, שהוא לא רק נאחז בהנאה באיזה פסיק החסר אחרי המאמר המוסגר "שהכל צועקים עליו", בכדי ללגלג "שהכל צועקים עליו בתור"! אלא שהוא גם שמח לעמוד על "הנקודות הסודיות" שלי ב"טיראדה" "כשאני לעצמי", למרות שהוא הן  יודע, שאני איני בעל-מדע גדול כמוהו ואיני מתכסה בטלית סריוזית שלו ואיני מתגדר בהרצאה הגיונית של "נושא-תורה", המסביר דבר בטובו ל"עם-הארץ", אלא מדבר עם חברי הקוראים כאשר ידבר איש אל רעהו ומרשה לעצמי להכניס נקודות ב"טיראדות" שלי כחפצי...

 

** מודה אני, כי מבטאי זה "הגלחים משלנו ומשלהם" יש בו ביחוד בכדי להכאיב לב זה, שיודע את ההבדל בין חייהם של הרבנים שלנו והכמרים שלהם (מתכוון אני למכתבו של חברי א"ז רבינוביץ בגליון זה).  אמנם, ההבדל הזה הרי הוא גם בין החנוָנים שלנו והחנוָנים שלהם, בין הבלטריסטים שלנו והבלטריסטים שלהם, ואינו נוגע לערכם ולנחיצותם של התיאולוגיה ושל רבנינו כשהם לעצמם.  ועוד דבר: יקראו-נא את הדו"ח מאסיפת הרבנים האחרונה באנגליה, יזכרו-נא בפרצופים כד"ר אדלר וכרב שבציק, שאני זכיתי לדעתם פנים; ויאמרו אחר-כך, אם יש לנו מקום להתאונן על מחסור ב"גלחים משלנו".

* ירשו-נא לי חברי הקוראים הערה צדדית אחת, ובוודאי גם לא חשובה כל כך, בנוגע למחברתי "בין מים למים".  יודע אני, כי אין הענין הזה שאלה נכבדה בדברי ימי ספרותנו, אבל מכיון שאחד מאלה שיצאו "לנזוף" בי, בכדי שלא אֵיעשה, חס ושלום, ל"קדוש", מצא לנכון להודיע על זה בדפוס (ב"האור), אולי לא למוֹתר הוא להעיר גם מצדי ובריש גלי: בדותא היא בפי האיש הנכבד על אודות סיפורי הנ"ל, שזה נכתב אחר שני שבועות לבואי לארץ-ישראל: מבואי לארץ-ישראל עד צאת המחברת לאור עבר משך זמן של עשרה חדשים (טבת–תשרי) ולא שני שבועות.  על שאר ההערות הבקרתיות באותו מאמר בנוגע ל"חיכוך-הברכים" ול"בית-העם" – טוב, כמדומני, לבלי לענות: ההערות מדברות בעד עצמן ומעידות למדי על מדרגת הקוּלטוּרה של באי-כוחה שלנו בארץ.