רקע
יוסף חיים ברנר
בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת [“טל”, “תחכמוני”, “לקט”, “מול אוהל תימורה”, “שלכת”]

(“טל”, “תחכמוני”, “לקט”, “מול אוהל תימורה”, “שלכת”)


“טל” קובץ ספרותי, ערוך בידי צעירים(!), ירד עלינו מעל גדות הים השחור – מאודיסה.

לקובץ הזה יש איזו מעלות: הדפסה לא רעה, נייר לא רע ואפילו דברים (במאמר הפרוגרמתי שבא בסוף הספר) על “רצון צנוע וחשאי המפכה בלב, רצון להלהיב את זה הניצוץ המהבהב” של “הצעירים הפזורים פה ושם, המתלבטים בשבילים, ועיקולי-דרכים וכו' שספגו לתוכם את הזרמים והשאיפות וכו' ומרגישים בלבם את הזעזועים והתנודות” וכו' בניגוד או במילוי ל“מוסדותינו הספרותיים הקיימים”, אשר “הכל יודעים שנבראו ומתקיימים על ידי סופרים מפורסמים, שהשפעתם על החוגים הרחבים של הקוראים מרובה היא (אירוניה?…) ודבריהם נאמרים באותו הטון הוודאי והבטוחי” וכו' וכו'. – אולם בזה המאמר בעל הטון לא הוודאי ולא הבטוחי, כי אם “הצנוע והחשאי” על “הבימה הקטנה” (בפיזור-אותיות בפנים) מוצאת המערכת לנכון להטעים, שוב בפיזור-אותיות, היינו בקצת ודאות ובטיחות, את “מגמתה האחת”, והיא: הטעם היפה; “סוברים אנו – מוסיפה המערכת באיזה מין “אבָל” – כי דוקא(!) מגמה זו היא היא שתכריחנו להתחשב עם כל דבר הנאמר בטעם יפה, מאיזו צביון שׁהוא”. איזה צביון-שׁהוא – ובלבד שׁהדבר יֵאָמר בטעם יפה! אין דבר אשר יעמוד נגד הטעם היפה!

הקובץ מתחיל ב“פייבושׁ”, ציור מאת נ. גרינבלַט. ציור זה הוא הדבר היחידי בכל הקובץ, שלמרות קלקוליו הבולטים, יש לו איזה ערך ספרותי. ה' גרינבלט בא לעבּד את המעשיה, שהיתה מתהלכת בישיבות בימים שעברו על היהודי הפשוט, עם-הארץ, שנתעורר להיות למדן, להקדיש כל חייו לתורה והתחיל מ“חומש” עד שנעשה למופלג. אולם המצייר לא ידע לתת צורה לחומר המתיישן שלו: התחיל בתיאור “ריאלי” ארוך על מצב ביתו של פייבוש החייט, של אשתו, ילדיו, מלאכתו וכו‘, המשיך בתיאור “פסיכולוגי” של הסוד שנשא פייבוש בחובּו, של “הרגשות הסולדים” ו“היגונים הנוקבים” שתקפו אותו, וסיים – ברגשנות, ב“שטימונג” ובזיוף. בכלל מאריך ה’ גרינבלט בדיבורו וסגנונו הוא כך: “הוא (פייבוש) הביט על הרב משונות ומבטו היו כל כך עלובים והוא בעצמו היה כל כך “טעון רחמים”. אגב, היחסים של הרב וברוך ווֹלף בעיר החדשה, הנכריה, שאליה נתגלגל גיבור-הציור (כלומר, היחסים של הסביבה, הסביבה היהודית המצויה, אל היחיד המשונה, המוזר, ולו יהא איש שנפשו חשקה בתורה), הרי הם ממש ראויים למופת (“קולו של הרב היה כל כך רך, עיניו הטובות ליטפו את פייבוש”…), אבל אמת-המציאות אין בהם, אך ביחוד יגדל הזיוף בפרק האחרון, המוקדש כולו לרוחו של פייבוש החדש, ל”אש-האלוהים, אש קדושה“, שבה בערו עיניו, ו”נדמה היה(!) שהוא חי בעולם שכולו רוח". ועד פעם: “והיה מתמכר בכל חום-נשמתו לעבודת-אלוהים”… ושוב: “בנפשו בערה שלהבת קדושה וכל הווייתו היתה אחוזה בשלהבת זו”. וכך, על פני עמודים אחדים, כפל-לשון וחזרת-דברים, עד הסוף: “וריחפה נשמתו של פייבוש בעולמות רחוקים, כמהה וצמאה למקור-מחצבתה, להתדבק עם מקור-האורה, עם ההוד הנצחי”. מה זאת? ציור של מתחיל? תמימות קדושה של צעיר? מוסר מסלוֹבּוֹדקה? אגיטאציה לַמוֹדה, כביכול, שׁל “בקשׁת-אלוהים”?

אך הנה “רשימה” מאת צעיר אחר – אלעזר וידזר – “באחד מלילות-נדודים”. “ליל זועם ושחור (מובן מאליו!). השעון העירוני כבר השמיע השעה הראשונה אחרי חצות-הלילה. הבתים הגבוהים של הכרך מתרשמים וכו' וכו'. אני מתלבט יחידי ברחובות-העיר השוממים, כשמוחי נטרד מהמון מחשבות, מקטעי-רעיונות (הוי, הרעיונות!)”. “בדמיוני עוברות תמונות: חדר משכב. שתי מיטות סמוכות זו לזו עומדות בשורה אחת, על אחת מהן שוכבת אשה צעירה, כשמחצית גופה הרענן חשופה… בעלה שוכב, תוחב עיניו באשתו וכו' וכו' עד שהוא מגפף אותה”… הכלל, “תמונות כגון אלו מופיעות לפני בקפיצות משונות ומביאות אותי לידי גירוי” – והמערכת הצעירה הלא סוברת, שהיא “מוכרחה להתחשב עם כל דבר הנאמר בטעם יפה”. –

הציור “פייבוש” וזו ה“רשימה”, להבדיל, בצירוף עוד איזו שירים לא-טובים ולא-רעים, לא-מעלים ולא-מורידים – זוהי כל הבלטריסטיקה ה“טלית”. יותר עשירה בכמות היא הפובליציסטיקה שבקובץ שלשת הצעירים רפאל פזי, מר. א. ז’ק ואלישע בלום מתנבאים – בסגנון אחד… – בשלושה מאמרים: ההתחלה (מעין פתיחה), המתחלת או הפותחת: “ותמיד עומדת היא על הפרק שאלה נצחית זו: “שאלת ישראל” וממשיכה בדיבורים המתחילים: “וכל אותם המתחבטים”. “ודוקא אותו הפרט”, “ונאמרת היא אמתלא זו”, “וכואב הוא מקום זה”, “ונמצאים צעירים המתבוננים”, “וישנה אמנם איזו הרגשה”, “והשאלה תתברר יותר ויותר” – וסוף-סוף אין השאלה מתחילה להתברר!… ועוד תכלכל היא פובליציסטיקה זו: “הרהורים על הבודדים החברותיים” (מעין אותם הרהורים, שיהיו נדפסים מזה המחבר ב“העולם” הברליני של סוקולוב-חרמוני ובמחברות “טל” לפני שנים אחדות) ו”צירופים" (מתיקו של קורא) – הכל שפה אחת, מעוקלת ובלתי-טבעית, ודברים אחדים, שלקובץ בשם “להג הרבה” היו בוודאי יותר מתאימים מאשר ל“טל”. ומה שמצער ביותר: איזו רעיונות בודדים של בעלי המאמרים האלה, כמו על יחסם הבלתי-נכון של ישראל לעצמם, על הניגודים שבין סיפוק החיים הרוחניים בגלות ובין השאיפה לחיים לאומיים שלמים, על הספרות העברית, שהיא קובץ של ספרים ולא ספרות, וכיוצא באלו השאלות, אף על פי שהם חוזרים על מה שנאמר לא פעם ואף על-פי שהם אינם מביאים לשום בירור – על תוצאות אין מה לדבר – היו אולי ראויים להישמע עוד פעם מפי “צעירים מתבוננים”, מפי צעירים, “מתלבטים בשבילים ועיקולי-דרכים”; אלא שכמו להכעיס אין האנשים הללו, מר פזי וחבריו, יודעים כלל לדבר בלשון-בני-אדם, אלא הכל הם מטביעים בשפעת מלים ומבטאים שלא לצורך, במשפטים שורקים ומצפצפים, המתחילים דוקא בואו-החיבור ובואו המהפך: “ויכל איפא שאלת הגאולה להיהפך לתרופת היחיד ולהיות צפויה אל הסכנה של הפוליטיקה בת הרגע, אל זו החשודה בסובייקטיביות יתירה (מה כוונת הדברים?), אלא שלזה דאגה הטבע בעצמה (הקוסמוס?…) – עמדה ונגלתה אלינו בסוד הווייתה: קו לקו, צו לצו וכו' ואנו הקיצונו מחלומנו והננו קשורים עדיין יפה-יפה אל הגלות, והחפץ האמיתי לנתק את הקשרים אף הוא רפה מעט או הרבה (הרבה!), ולחש טמיר עולה ממעמקי הלב: עוד נהיה בארצות הגולה… ויכאב הלב ותבכה הנשמה במסתריה; ויתעורר הרגש: להציל מה שאפשר; ויבוא החֵפץ: למלאות את הנפשׁ; ותנקר התוכחה וכו' ולא יחיד אתה בשאלתך זו, והצרה היא צרת רבים, ומתגלים פה ושם מיני פתרונים” – ואין קץ לדברי-הרוח.

“הכשרון – זוהי המתנה היותר נעלה שניתנה לבני האדם”. כך מלמדנו הצעיר אלישע בלום בראש פרק ב' של מאמרו “צירופים”. ודא עקא. דא עקא, שבקובץ “טל” זה, הכתוב והערוך בידי צעירים, מלבד אולי באיזו שורות של הציור הראשון, אין שום זכר מזו “המתנה היותר נעלה”. אף לא קורט, אף לא משהו. חסר דבר זה לגמרי, לחלוטין. וחבל!

––––––––

אגודת הסטודנטים “תחכמוני” בבֶרן (יש אגודה כזו!) הוציאה לפני זמן-מה מאסף בן 72 עמודים בירושלם וקראה לו “תחכמוני”, מאסף מדעי וספרותי(!), ספר ראשון, נערך על ידי בנימין מנשה לוין. ברן, התר“ע. בדפוס לוי ושותפיו בעיה”ק ירושלם ת"ו.

המאמר הראשון במאסף הזה הוא של יעבץ ושמו “מתום ושברון”. המאמר השני הוא של הרב קוק: “טללי אורות”. למסור את תכנם אין צורךְ. זוהי הפַּנגיריקה הישנה ל“תרבותנו היחידה במינה”; “מתום” – בניגוד ליווניות, לכפירה, לפסימיסמוס, להפקר, במלה אחת: ל“שברון”. אכן הרב קוק אינו פוֹלֶמי כל כך כחברו הסופר יעבץ, והוא, המלא בעצם בכל כתביו בלבול וסתירות, שואף במאמר זה “להתרומם מכל (צ"ל על כל) מיני סתירות וניגודים”, שואף לסינתיזה. אמנם, בדרך השאיפה הזאת, יש שהרב המצויין הזה בא לידי חידושים מצויינים במינם, ממש חתיכות מ“תורת העולה” הלמדנית-המקובלת-הפילוסופית של הרמ“א, שגם הוא בימיו רצה לאחד את הבלתי-מתאחד. הרב, למשל, משקיף במאמרו זה על “טעמי המצוות” ודורש, ש”תערובות הבשר והחלב זהו עוון כבד וכו' עושק הנפש והרכוש, והחלב הטבעי כל-כך ליונק הרך, למען יתענג על שדי אמו, לא נוצר רק להלעיט בו את קיבתך בהיותך כל-כך קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר“… רוצה לומר: יש לך היהודי, אמנם, רשות להלעיט את קיבתך ב”החלב הטבעי כ“כ להיונק הרך”, אבל דוקא לא בהיותך “כ”כ קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר“… וזהו טעם ל”העון הכבד של תערובות בשר בחלב" עם כל דיניו על “טיפה של חלב שנפלה בקדירה של בשר”!…

איך שיהיה וגם בתוך האורתודוכסיה שלנו, כפי הנראה ישׁ זרמים שׁונים – ומבֶּרן תצא תורה. צר רק על איבוד-הכוחות. הן אלמלי היתה צורתם של מאמרי ה“תחכמוני” קצת יותר מודרנית, ובפרט מאמרו של הרב קוק, אלמלי היה יותר בהיר בסגנונו, היו אלה הדברים יכולים, בלי ספק, למצוא מקום “בכבוד גדול” בירחוננו היחידי, שיש והוא נעשה לכלי מחזיק תשובה לישראל, בצד מאמריהם של רב צעיר, התוספאי, א. מ. ליפשיץ וחבריא. לפיכך אולי לחינם היא כבר כל טרחתה של “אגודת הסטודנטים ‘תחכמוני’ בברן” להעמיד בראש הילה, במלחמתה בעד האורתודוכסיה החקרנית, את בנימין מנשה לוין, שהוא פילולוג – ולא חוקר – על פי תכונתו, כדמוכח להדיא ממאמרו “זיווּג-המלים בתנ”ך“, שנדפס בספר-השנה הפראנקפורטי ותורגם כאן לעברית ב”המאסף המדעי והספרותי"…לראש הדף

המאסף הוא “מדעי וספרותי”. אבל מספרות אין בו אלא שני המאמרים הנ“ל. כל השאר הוא “מדע”: פירוש ר”ח על מסכת ברכות, תשובת ר' שרירא גאון ז“ל, “נפש חיה”, נסיונות בטרמינולוגיה של הפילוסופיה מאת יעבץ, מגידוּת על מאמרו של ר' עקיבא בנוגע לשיר-השירים מאת שמואל אלכסנדרוב מבּוֹבּרוּיסק, אגרות יעקב רייפמאן ז”ל –

מחיר כל ה“תחכמוני” – שני פראנקים, אבל בעד סטודנטים ובני ישיבה רק פראנק אחד. גם זו לטובה!

––––––––

לפני זמן-מה יצא לאור בירושלים קונטרס-שירים קטן בשם “לקט”. שם המחבר: יוסף צבי רמון. באחד השירים כתוב:

היה ליל געגועים חרישים

וְאתיחד (צ"ל וָאתיחד) את הדממה,

הכה אז מי (מי?) על מיתרי לבבי

ותפחד ותרעד הנשמה…

כוכבים למרום… ללב אך ניצוץ –

אך ניצוץ. לעת עתה אך ילדות, מרירות ופחד של עלם יהודי נדכה – וניצוץ. והניצוץ מתלקח קצת מביאליק (זו ה“התיחדות עם הדממה”, אותם “שמי התכלת שאספו נגהם” ו“על משואות לבבי ההרוס”) קצת משניאור (“ונפקחו אז פתאום עיני האדם”) וגם מיצחק קצנלסון (“ביקשתי שמש במרום” ועוד). אגב: השיר “ביקשתי שמש במרום” נקרא “בתולת בת ציון” – ולא ידוע על שום מה. בנוגע לערך השירים בכלל הנה יש בהם מקומות כזה שהובא כאן, ויש עוד הרבה גרועים מזה בביטוים, כמו: “אנחתי”, “סער התחולל”, “חתרה העין” ועוד. יש חיי-נפש – אלמלא שכך הן לא היה כדאי לאבד על קונטרס זה אפילו הערה אחת – אבל אין שפה להם, ואין צריך לומר שאין כל ריתמוס לשפה. יש איזה כאב (“את ראשי בין ברכי”), אבל אין יודע את מולדתו, אין יודע מה הם “פשעי הלבב הגדולים”. אולם הנה יש גם שירים אחדים, כמו “לחשי ערב”, “כוכב אחד” (בכללם ולא בפרטי ניביהם), שהנשמה השירית מוצאת לה איזו הבעה, כמדומה.

הקונטרס מחזיק ל' עמודים קטנים, והוא “מתנה להורי היקרים מאת בנם המחבר”. לשירה העברית אין בו עדיין משום מתנה, כאמור, אבל אפשר מאד, שהמעוף הקטן לעת עתה אינו קטן אלא מפני שצעירות ורכות עדיין הכנפים. ומפני זה יש לקוות, כי לכשתגדלנה הכנפים יִנָחם המשׁורר – ואולי גם יתבייש – על שנחפז אז להוציא לאור את ה“לקט” שלו עם כל שיבושיו.

––––––––

והוצאת “אסף” בירושלים (שוב איזה שם חדש?…) הוציאה לאור את ספרה הראשון: שברי פואימה מזמן שלטון הספרדים באמריקה בשׁם “מול אוהל תִּמוֹרה” מאת ב"נ סילקינר. כמדומה, שההוצאה החדשה לא טוב עשתה מה שהוציאה את הפואימה הזאת בלי מבוא קצר, שיכניס את הקורא העברי, אשר לרוב אינו בקי בדברי ימיו של העולם החדש, לתוך אותה התקופה הזרה, ששימשה חומר ליצירה אשר לפנינו. יסודות הפואימה “מול אוהל תמוֹרה” הם, אמנם, ענינים אנושיים-כלליים, אשר ימיהם כימות-עולם: טבע וציביליזציה, נקמה ורחמים, אהבה וחובה, אבל גם הרעיונות האנושיים-הכלליים הלא מתבטאים תמיד בשטח ידוע ובזמן ידוע, מה שדורש כבר ידיעה ובירור לימודי. החיבור אשר לפנינו, בתור ספר לקריאה, היה מרוויח הרבה ממבוא מתאים לתעודתו, ביחוד בשים אל לב, ששפת-המחבר העזה אינה שוטפת כלל וכלל, לפעמים היא גם כמו איזה תרגום, ודרכה לא רק לצרף ולשלב את המשפטים השונים זה בזה, אלא גם לחברים בזה אחר זה ולהמשיכם בתור משפט אחד, מה שמקשה את הקריאה. הנה, למשל, הפתיחה: השורות הראשונות:

"דומם השקיפו שמים ענוגים, עטופים בתכלת קלילה רוחצת בגלי ים לוהט ושותק בחובו, על דפיקות אחרונות של לב-יום גווע בבקעת הערב להֶמית הרוחות המנשׁבות לאטן ולוחשׁות תעלומות באזני כל אילן, זיז סלעים, הפורשים לנפשם ומבכים יום חולף המכיר בנאדר הוא משאיר מאחריו ברחמים.

כל זה הוא משפט אחד. ויש עוד משפטים קשים ומסובכים מזה.

הפבּוּלה של הפואימה היא, כאמור, ממקום קבוע ומתקופה ידועה: גסיסת שבט ההודים הנכנעים ומלחמתו עם הציביליזציה. הסיפור הוא מן העבר: תמוֹרה הזקן מספר לבתו את חיי מגרל בן חתיה, אשר היה לפנים לגיבור לשבטו, שבט-הסלעים אשׁר בבקעת-הכַּדכּוֹד – ועכשׁיו שׁקעה שׁמשׁו. בני שבט האבירים, טיפוחי סופת המדבר, ישבו למו בבקעה וחיו למו את חייהם, חיי תום וקרב, חיי פראים ואדירים. אך הנה באו בני השמש, בני ספרד, ומשכו את לבם תחילה במשקאות חריפים ובצעצועים; ואחר בא פוטירה, שר-ספרד, אשר קינא באמלה, איש גיבור-חיל ונקי מבני השבט, ויסב בערמה את לב הקַטשׁיקה (הנשׂיא) להעלות את אמלה קרבן לאלוהים על הסלע האדום. ויחר אף אלוהים בשבט על הדבר הזה וישלח בו את הבצורת. אז כבשו הספרדים את ההודים הרעבים לעבדים לחצוב בעבי האדמה ולהוציא משם אבנים יקרות במחיר לחם מאסמי ספרד. ככה נולדה העבדות. והנה הופיע מגרל המשחרר, אשר לימד את אחיו לצקת שירת-הנקמה בברזל ולקרוא דרור לעצמם. אבל הברזל של מגרל, אשר שיחרר את השבט מתגרת יד עריצים, החריב גם את מקדשו וניתץ את פסל אֵלָם. תמיה הכוהן לא יוכל להינחם על האבדה ודעתו אינה נוחה מן הפסילים החדשים, אשר הביאו לו הפַּסלים השונים. אז קם עָצמה ההוזה, חוטר מגזע-מלכות, בן מלך ומלכה שמתו מתוך חלום, וייצר את הפסל, אשר הפיק רצון מתמיה הכהן, וכשׁמת זה, פקד, כי יכהן עָצמה תחתיו. לראשׁונה ירא עָצמה לקבל עליו את משׁמרת-הכהונה, אבל, סוף-סוף, נאות לזה. ולעָצמה בת, עין-יונים שׁמה, אשׁר נפש מגרל – שלאחר הנצחון, כאשר שקטה הארץ התעלפה בגעגועיה לסלע האדום – הלכה שבי אחריה. בינתים והשבט בא למנוחות, חידש ימיו כקדם, ואז נעשה להם מושיעם הנערץ לזר ונכרי. כי עָצמה, הכוהן ההוזה, הטיף לרחמים וקילל את מגרל איש-הדמים. מגרל הולך משם במר-נפשו – ועין-יונים אהובתו הולכת אחריו, כי גם נפשה דבקה בו, ותעזוב בית-אביה. אבל ההתנגשות בין רוח-הרחמים ורוח-הנקמה בשבט, המלחמה הפנימית בין יסוד-האהבה ובין אשר מנגד לה מחלישות את כוח-הגיבור. וכשחזרו הספרדים להילחם בשבטו – לא תעשינה ידיו תושיה. אף עין-יונים, אשת מגרל, לא יכלה לשאת את דברי אביה הכוהן הרחמן כלפי בעלה – ותקצר נפשה. אחרי הדברים האלה בא מגרל ועמו אנשיו להפוך את המקדש למצודה, ובריבו את הכוהן שׁבר את הפסל. עָצמה הזקן נפל אחורנית מן הכיסא ותישׁבר מפרקתו. עין-יונים הבת, לבלי היות לשטן על דרך אישה הגיבור, גוועת בתוך נערותיה, וכל הקונפליקט הטרגי נגמר בשקיעת מגרל.

הפואימה מחזיקה כמאה עמודים ונחלקת לארבעה-עשר פרקים, שרובם ככולם עושים רושם של שיר-עלילה במלוא-מובן-המלה. ברם, יש עמודים (בלידת מגרל, בהתעוררות הקנאה בלב שר-ספרד, בהופעת מגרל, בכל ענין-פסלו של אל-נפש, במותה של עין-יונים), אשר, למרות הסגנון הקשה והתלול, הרי הם מלאים הוד שבגבורה ויפעה אמיתית. רוח אותם הימים קם וניצב לפנינו בעמודים האלה כמו חי, ימי ערב מלחמת-עולם בין “ילדי-השמש” ואנשי השבט הדומם.

חמושים בברזל מתנוצץ לנוגה השמש הצעיר אנשי הבקעה על חומות-המצודות עמדו, ועל רוכסי-הנשׁרים ממולם התפשטו בני-ספרד, שׁלפתּור בנִשׁקם שאלה מרגיזה ועטופת-מסתרים: “בבקעת-הכדכוד הברוכה מי ישׁב?” – ים אדיר וארץ רחבה עבָרו.

––––––––

“שלכת”. בשם המוזר-קצת הזה הוציא ג. שופמן בלבוב מאסף ספרותי בן מאה וששים עמודים גדולים, מוקדשים כולם לשירים ולסיפורים. בחלק-השירים השתתפו: ח. נ. ביאליק, ז. שניאור, ד. שמעונוביץ, י. פיכמן, י. קצנלסון, י. כהן וגם א. בַּרַש. בחלק-הסיפורים – שׁוב א. ברשׁ (“מן המגרש”, סיפור ארוך וממושך), ג. שופמן (“אהבה”, רשימה מצומצמה, חדה, חודרת בכל מליה ומפליאה בכל שרטוטיה, שרטוטים הדומים לחגורת-חצים שנונים לקלוע בהם); מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (“איבת עולם”, הסיפור העשרים וחמשה, כפי הנראה, מ“העבר הקרוב” שלו); א. ביילין (“עוד יום אחד”, רשימה, אשר למרות איזו הפרזות בנוגע לפיזור-הכסף, היא מן היותר מעניין שבכל הקובץ בטוֹן שלה הקליל, לכאורה, ובקסם-רגש-הדאבה המיוחד המחלחל בה); בחלק זה השתתפו גם י. ח. ברנר, א, קבק, ד. בארון. הערך הספרותי של כל המאסף הזה בכלל, אם להוציא, אולי, את רשימתו של העורך, הוא בינוני, ויש בו גם דברים, כמו סיפוריהם של ברש ובארון, חלק הגון מהשירים, וביחוד שני שירי יעקב כהן ושיר “השקיעה” של ברש, שהם למטה מבינונים; ואולם על זה, הואיל ומאספים כאלה אינם יוצאים אצלנו בכל שבוע, כדאי היה לדבר בפרוטרוט. כאן רוצה אני לציין רק קו אחד צדדי: המאסף יצא באיזו עיר בגליציה – והחומר שלו הוא מכל העולם! ריח של רוסיה הלבנה ב“אהבה” של שופמן, אף שהרשימה עוסקת בענין שלמעלה מן המקום הקבוע; רוסיה הדרומית במעשיה “איבת-עולם” של ברדיצ’בסקי; הכפר הגליצאי ב“מן המגרש” של מר ברש; ליטא ב“על יד החלון” של מרת בארון; מזרח-לונדון ומערב-לונדון ברשימת הנודד העברי של ביילין; חיי-הקדם ויחוסי-הקדם ב“נאנו” של א. קבק; תפוצות-הגולה, טלטול-הגלות ו“גידולי-השיטות הנמוכים”, העלובים, אשר אצל המושבה העברית הקטנה שבארץ-ישראל ב“עצביו” של י"ח ברנר – האם אין זה מעניין? האם לא כבשה ספרותנו ממש את כל העולם? האם אין עשירותנו ראויה לעורר קנאה?


[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: יוסף חבר]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!