_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רִשְׁמֵי שָׁעָה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

מצרור כתבים ישנים

(קצת פולמוס של פולמוס)

א

על משואות חיינו בכל תפוצות הגולה יושבים זה מכבר סופרים עברים מובהקים ותוהים ושואלים ל"קיום היהדות"; על פתח הגיהנום שׁל המלחמה מפָּנים ומאחור בעד קיומנו הלאומי עמדו אחדים מהם והתחילו גם "לחזור בתשובה"; ולמראה גודל הנחיצות של איזה בנין שהוא בעתיד, יש מביניהם שקמו ונתמלאו לאלתר גאוה לאומית-יהדותית: מעיקרא דדינא פירכא! אין תרבות עשירה כתרבותנו; אין לנו כלל לבקש דבר-מה "אצלם", אלא לחזור על עברנו הגדול; יש לנו רב...

שלושה קולות.

––––––––––––––––––––––––

הקול הראשון.  "לשאלת קיום היהדות".  השואל ש"י איש הורוויץ, הוא ובני חברתו, ב"השילוח" וב"עתיד", זקנים וצעירים.  בספר שני של ה"עתיד" לקח על עצמו צעיר אחד – ה' קוראלניק ולא אחר – את הטורח לעסוק בשאלה מרכזית זו.  את היהדות בתור השקפה פילוסופית מיוחדה אי-אפשר לחשוב; ולא עוד אלא שעד היום אין אפילו שיטה פילוסופית אחת, שתשא עליה את חותמה של התכונה העברית, שהרי על כל שאלותיה של המחשבה האנושית עונה, לפי השקפת היהדות, קול ממרום: "אני ה'".  ואם תמצא לומר: מהות היהדות היא האֶתּיקה של הנבואה – דעה נפוצה למדי בקהל המשכילים העברים – לא, גם זה לא נכון, לדעת ה' קוראלניק.  ולא עוד אלא שעיקרי הצדק של הנביאים בעצמם היו בלתי פוריים כלל, בהיות שיש להם רק ערך מוסרי סובייקטיבי, אבל לא ערך עולמי כללי.  "הביבליה כבר מילאה את תפקידה בתוך האנושיות".  יתר על כן: "גם ה נצרות – בתה של היהדות – מתה".  ובנוגע ליהדות של הדורות האחרונים, הן אין כלל מה לדבר: "המנהגים הדתיים שלנו הם רכוש מת".

ובכן?

"ובכן, בשעה שהכל הולך ומתמוטט – התוכל היהדות להתקיים?"

––––––––––––––––––––––––

מניח אני לסתירות שבין משפט למשפט.  מצד אחד הכרה ברורה, לכאורה, של אי-אפשרות להתאחדות בין היהדות עם ה"מדע" (קוראלניק מוסיף לזה "עם השקפת העולם החדשה") ודברים ברורים מצד הכותב-השואל, שה"ביבליה כבר מילאה את תפקידה", ואפילו (!) הנצרות כבר מתה (ודלא כטולסטוי, או, להבדיל, אוטו ויינינגאֶר!); ומצד שני קינה מרה וחוזרת-חלילה על השיר הבונדאי; "משיח ויהדות שניהם כבר מתו" (הבונדאים בשעתם היו יכולים לומר לו: שטיא! שפיל לסופו דקרא:"נייער משיח קומט אָן"...), – מצד אחד הודאת בעל דין, כי לא לבד השקפת עולם לאומית מיוחדה אין בנמצא, אלא אפילו "קולטורה לאומית מיוחדת אין"; ומצד שני – "צריכים אנו להתחדשות היהדות"... "יהדות חדשה או אין שום יהדות"... זאת אומרת: דוקא "השקפת עולם לאומית-יהודית חדשה"! – מצד אחד הבנת אותו הדבר הפשוט, ש"כל אורגניזם בטבע חי הוא כל זמן שהוא יכול, כלומר, כל זמן שכוח הסתגלותו עומד בפני ההתנגדות החזקה והמתמידה של העולם החיצוני, כל עוד שהוא בבחינת פועל יוצר"; ומצד שני: "בני האדם נצרכים תמיד לזכות המצדיקה את קיומם" ושאלה טיפוסית בצדה: "מה יהיה אם האידיאה הישנה מתה ואידיאה חדשה לא באה לרשת את מקומה?"

כאמור מניח אני לצד ה"פילוסופי" שבמאמר זה.  מה שמעניין ביותר – אלו הן מסקנותיו.  "הציוניות היתה אולי (?) פתרון נכון מאד, אלמלא היתה, כהרבה תיאוריות אחרות, מיוסדה על הנחה שלא נתבררה עדיין".  והסוד (ה"הנחה") שלא נתגלה עדיין לה' קוראלניק ולדומים לו אינו: אם יש בנו כוח להגשים את רעיוננו, רוח-אפנו זה, ואם ישנם התנאים האובייקטיביים לזה, אלא: האם רוצה הוא העם להתמיד את חייו באופן שכזה? והפרט הנה הוא דוקא אנטי-לאומי...

ובכן, הציוניות היתה "אולי תיאוריה (והרי זה רק נחוץ!) מתקבלת על הלב", אלא שההנחה לא נתבררה עדיין... וזוהי כל הצרה! אולי צריך היה, איפוא, לעשות "אינטרוויו" לעם, אם רוצה הוא להתמיד את חייו באופן שכזה... אולי הוא מסכים לפרט הבונדאי... שאז אין צורך ב"תיאוריה"...

אבל הנה גם דברים אחרים:

"עלינו או לחיות, כלומר לחיות בהוויה מלאה ושלמה, הוויה שיש לה תבנית חיים מרוממה (פיזור האותיות שלי), הוויה שיש בה רעיון ידוע, "גאון-ישראל" סבא, או לחדול לגמרי".

כן, רעיון ידוע.  בלי רעיון ידוע אין זכות המצדיקה את קיומנו.  הרעיון הוא המצדיק את הקיום.  והרעיון הידוע צריך להיות דוקא מעין גאון-ישראל סבא (הביבליה שמילאה את תפקידה?) ואם לא – עלינו לחדול לגמרי.  היינו – כיצד? איך? איך חדלים לגמרי ובבת אחת? שכולנו, כאיש אחד, נקח את הבת במקום האם, בעת ששתיהן כבר מתו? שנשתטח על קברות המשוררים הבונדאים, שגם מהם אין דעת הא' קוראלניק נוחה?

הוי, בעלי "רעיונות ידועים", ששמעו שיעורי פילוסופיה ידועים מפרופיסורים ידועים ועילעלו בספרים "המלאים פראזות קתדראיות ידועות, וכותבים מאמרים ידועים ל"שאלת היהדות" הידועה – ואזניהם אינן שומעות מה שפיהם ממלמל...

–––––––––––––––––––––––––

הקול השני.  מן המקום שבעלי תשובה עומדין: עורך "השילוח" וסיעתו.

צופים הם האנשים האלה! צופים, רואים ומרגישים האנשים האלה את כל אימת התקופה – בעת ששרידי עם מפרפרים בין החיים והמות הלאומי, שהרי מה המה כל אותם החזיונות שבכל ארצות הגולה, מעין: שמד, חרם איקונומי מכל צד, חוסר עבודה ופרנסה, גירוש פועלים יהודים אפילו מבתי-עבודה של יהודים, נעילת הדלת בפני אמיגראנטים, התרוקנות העיירות מיושׁביהן; מסירת נפשׂ על "אוּצ'בּניקים" אצל עשרות אלפי צעירים וצעירות הולכי בטל, דמתקרים "אֶכּסטרנים", סרסרות בהמון לצדיית נפשות חיות והתמכרות בנות ישראל לחיי זימה? ומה הוא (להבדיל אלף אלפי הבדלות!) הישוב החדש בארץ-ישראל, הריקן והמדולדל, הבטל בששים, התלוי על בלימה, המלא רווקים מדולדלים ובתולות זקנות ונשמות ערטילאיות ואשר – העיקר – אין בו אף נפש שמחה אחת, אף קומץ קטן של אנשים עובדים, מלאים שמחת החיים ואמונה בכוחותיהם, הכרה חזקה ותקוה בריאה? מה כל זה, אם לא פרפורי עם על עברי פי פחת?

אמנם, אין הצופים הנקובים באים לידי פסימיות.  חס וחלילה; לזה הם סריוזיים יותר מדי, ויש להם בטחון לא מעט על הסמוכות ועל ה"מצעים" ההיסטוריים... אלא מה? בחשבם את עצמם, כיאות לת"ח תלמידי ת"ח, לקברניטי הספינה המטולטלה, שהכל תלוי בהם, בראותם את עצמם לרופאים היחידים של החולה השב-לתחיה, אשר רק למוצא-פיהם עליו ליחֵל, התחילו הם לערער על עצמם ועל המשׂכילים בני גילם: לאן אנו הולכים? לאן באנו? אללי, כי תעינו מני דרך! אין ללכת הלאה.  נשובה-נא לאחור – וניוושע.  הלכנו מן הדת והאמונה – נשוב אל הדת והאמונה.  נשוב! – ומבלי שים אל לב זה, שהעבר שלנו המחפיר, העבר של אמונה במשיח רוכב על חמור והתעסקות בהבלי ה"זוהר", בספרות הרבנית ובכל אותן המצוות המעשיות מתפלין דר"ת עד שמירת שבת ועד בכלל; העבר של התרפסות לפני הגוי בעל-הבית בפניו והביטול הנבער בנוגע לו שלא בפניו; העבר של ממשלת ה"קהל" ומלשינות ה"קהל" ותועבת ה"קהל"; העבר של שפלות, של אי-עבודה, אי-חיים, אי-שיבת-ציון;  – מבלי שים אל לב, שדוקא העבר הזה היה אחד הגורמים העיקריים, שעשה ממנו מה שהננו: קבצני עולם וחדלי-אישים, והביא אותנו , בהתאמה עם התנאים החיצוניים וטבענו האומלל, לידי ההווה האיום כיום הזה; מבלי שים לב לאסוננו ההיסטורי ולצער שבתולדתנו, כפי שקורא לזה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, התחילו אלה גיבורי העט לקרוא בשם עברנו הגדול, בעת שהאמונה שלנו חוללה נפלאות ושלימות נפשית היתה בנו ומנהגי דת נאים היו לנו.  שמירת החבית של אחד-העם נתחדשה! "זאבי המים" של י"ל פרץ, מן התקופה האורתודוכסית-המודרנית, הריאקציונית-היעבצית של לפני חמש-עשרה-עשרים שנה, שבו לתחיה, פערו פה והתחילו מתופפים על לבם: הבה ונתפלל מנחה! הבה ונאמר על חטא!...

ראש המדברים בין אלה הוא עורך "השילוח" בעצמו.  ומה צר ומה מרעים, שאותו ד"ר קלוזנר, אשר לב כל אחד מן "המחנה הנשאר" – הקטן הרבה פחות מכפי שיכולים לשער, ואפילו ב"ארץ-התחיה" – מוקירו ומכבדו על עבודתו, עבודת-ההשכלה הרבה והפוריה לטובת ספרותנו; אותו ד"ר קלוזנר, שבהרבה והרבה מובנים הוא מן השרידים-היחידים, הוא הוא שעושה מעשים עלובים אלו בירחוננו השרידי-היחידי, שהיה צריךְ להיות לנו לעינים, שׁהיה צריךְ לשׁמשׁ ליסוד-המהַפך שבנו! כי אכן מה לא יעשה איש כשהוא בא להגן על פוזיציה שאבדה ובכל יכלתו? בחפצו של עורך "השילוח " לשמור על מה שצריך ביעור, הוא בא ומפחיד בשמות המפורשים של קַרליל-רֶסקין-מֶטֶרלינק-מֶרֶז'קוֹבסקי; הוא כותב מאמר "יראת הכבוד" ומעלה בו בניתוח, שיש לו תביעה להיות גם חריף וגם מדעי, את הטעמים, מדוע אין יראת הכבוד ליהודים מפני האמונה.  ראשית, הוא אומר, מפני החנוונות (אין בתוכנו, כמדומה, חסדי החנוונות, אבל הפלת-האימה היא לא חדשה כלל! חנוונות! כאילו אין חנוונים יהודים, שמקצרים את חייהם בחנות אפלה בכדי לשלם "שכר-לימוד" בעד בניהם וכאילו אין דוֹצנטים, הכותבים מאמרי-מדע ומאמרי-פילוסופיה בשבחה של הדת, בכדי שנשותיהם המקושטות תסענה בכל יום אל החנויות לקנות בשכר המאמרים רהיטים חדשים ושמלות של משי!); ושנית: מפני שכשם שהקברנים, הרגילים במתים, מזלזלים בהם, כך היהודים, המצויים ביותר אצל אמונה, מזלזלים בהם, כך היהודים, המצויים ביותר אצל אמונה, מזלזלים בה.  במלים אחרות: כשם שקברנים אלו אינם יראים מפני דברים הידועים להם למשוללי רוח חיים, כך גם אנו, בעוונותינו הרבים, מפני שטיפלנו יותר מדי באמונות ובדתות, אין אנו נוהגים כבוד בהן...

"זרם של בקשת אלוהים שוטף ועובר את כל אירופה מן הקצה עד הקצה".  אימה ופחד! קובלנה מרגיזה! זקנינו החרדים, המנוחים, עליהם השלום, היו קובלים עלינו: "דער גוי צלמ"ט דאך זיך אויך – און איהר"... וד"ר יוסף קלוזנר, בן משק היהדות והאנושיות, גם הוא קובל: כל העולם מלא עתה מבקשים דבר ה' – ואתם, בני עם האמונה!...

ולא זו אף זו.  לא רק אמונה אלא גם דת.  ברם בנוגע לזו, הרי ד"ר ק. כאילו אזיל לשיטתו.  הוא היה תמיד מרחיב את הדיבור על האינרציה של ארבעת אלפים שנה.  מובן, שבהוויה התלויה כולה באינרציה, צריך להחזיק בישן, ברגיל, במקובל... שאם לא כן – נפסקת האינרציה... חוק-הברזל!

וראיה וזכר לדבר יש גם בדברי חבריו לדעה של עורך "השילוח": ה' זוטא מירושלים ("המורה והמלמד") וה' טרטקובר מוינה.  זה האחרון, הדורשׁ כי "יתיחסו אליו בכובד-ראש", מעיד על עצמו, שהוא גופו חפשי בדעות הנהו, אלא שמתאונן הוא על הריקניות שב"ציוניות" שלו ובא ליד מסקנה, שאם לא ימלאוה במנהגים וצרמוניות דתיים (בטעם וינה?) יפָּסק גם החוט שׁלה...

––––––––––––––––––––––

והקול השלישי – זה כבר כמעט שאינו פולימי כלל.  הוא בטוח בעצמו, ממש כאיזה "פרעדיגער" יהודי-אשכנזי, כשהוא עומד ומטיף על ה"מאָנאָטעאיזמוס".  אנחנו הבאנו רעיון האחדות לעולם! אתם שואלים שאלת קיומנו ותרבותנו? – קורא הקול הזה – אבל הלא אנחנו, אנחנו הסולת ומלח הארץ.

בחוברת ינואר של "השילוח", שנה זו, אנו מוצאים דוגמה יפה מסוג זה במאמרו של ה' א. מ.ליפשיץ.  וזו הלשון: " כל המתעמק במהות ההשכלה והתרבות האירופית, יכיר עד מהרה, שבכל נטיות הרוח, אירופה של היום – תלמידת ישראל היא, ודוקא בנטיות הרוח האופיות והעיקריות".

ובעל המאמר הולך ומפרש: אירופה בשאיפתה להכללה, אירופה בקו היסודי של הסובייקטיביות והיחידיות, אירופה ברוחה להתעלות למוסריות גבוהה, אירופה בחיי המשפחה – הכל, הכל לקחה מישראל!

לא קצר, ובוודאי גם לא נכון, אבל חָלָק, אירופה – תלמידתנו היא.  ודברי התלמידה, ודברי הרב – דברי מי שומעין?

התוצאה המעשית מזה היא בנוגע ל"גמנזיון עברי", ש"חכמת ישראל צריכה להיות בו למרכז-הלימודים"; שאנו עם "תרבותנו העתיקה והעשירה" צריכים להשפיע על בנינו "ידיעות לאומיות מרובות, בכדי שנדע אנו ובנינו קרבנותינו למה ומלחמתנו למה".  ונאמר קדיש דרבנן.

––––––––––––––––––––––––––

ועדיין לשון רעה מתהלכת בחוץ: אין זרמים בספרותנו; בִּצה שׁוקטה היא המחשׁבה העברית בדורנו.  והרי בשׁאלת קיום היהדות גרידא יש שלושה זרמים: פשפוש, תשובה וגאוה...

 

ב

והעברי החפשי, השואף לחופש, העברי הבריא, השואף לבריאות, העברי ההולך בדרכי הציוניות הפשוטה, הכי פשוטה, – הוא מה יענה אבתרון?

להטובים והנאמנים-בלבם שבין בעלי הקול הראשון יאמרו הציונים הפשוטים לאמור:

קודם כל רב תודות לכם, רבותי, על הודאתכם במקצת: על שאתם, מבלי משים, מפסיקים, לכל הפחות, את היחוסים, שהד"ר ז'יטלובסקי, ובמקצת גם ש"א הורודצקי, רוצים לחדש בין היהדות והנוצריות.  נראה, שכמונו כמוכם רחוקים משתיהן גם יחד; והשנאה בלבנו לכל דוגמה, לכל כפיה שמימית, לכל פיקציה רליגיוזית – בד בבד תשאנה!

אלא מאי, רבותי? קולטורה? הקולטורה של היהדות הישנה אינה מסַפקת את צרכי נפשכם החדשה? אבל הגיעו בעצמכם: הקולטורה הן היא רק אחד הדברים הממלאים תוכן את החיים – ולא החיים בעצמם.  לא יתכן, איפוא, לבוא לקיבוץ-אנשים, שבהכרח אין להם חיים, בהכרח אין להם ערכי חיים לאומיים-קולטוריים, ולומר להם: שאלתכם העיקרית או המרכזית היא, מה שהקולטורה הישנה שלכם (פרי החיים הלאומיים הישנים!) נתרוקנה מתכנה, ועכשיו, אם תיצרו קולטורה לאומית חדשה – מוטב, ואם לא – פה תהיה קבורתבם.  אדונים נכבדים! – עונים לכם בהכרח בעלי ההרגשה מבין אנשי הקיבוץ – לכו לכם עם שאלת הקולטורה שלכם! לא בא עסקינן הכא! אין אנו הולכי בטל לדאוג לשאלות של מלים; מה שאנו מבקשים לנו קודם כל הוא – האפשרות לחיות, לחיות באופן הפשוט של המלה, לחיות ולא למות, לחיות על חשבוננו אנו (כי החיים על חשבון אחרים אינם קרויים חיים), לחיות ככל האדם ולא בגיטו (כי חיי הגיטו אינם בסוג חיי-אדם).  זוהי שאלתנו העיקרית, המרכזית! והנה אם עוד יש בנו כוח לעשות חיים כאלה – בית-יעקב, לכו ונעשם! הבה! ואז ממילא, בהמשך הזמן,יתמלאו חיינו העצמיים תוכן קולטורי עצמי.  איזה: דתי, אנושי, עתיק, חדיש, ערכי, לא ערכי? – זה נראה אחר כך.  עכשיו אין לנו עת וגם רצון לאחוז באיזו "מצעים", באיזו "מושגים" – ולשחק בהם ולסלסלם, אלא מאי?. אינכם מאמינים בזה? הציוניות לא תתגשם לעולם? אנו נישאר, לפי דעתכם, חסרי-חיים? כך? ואתם מפחידים אותנו בקברים? ואתם דואגים לחוסר-קולטורה אצל חסרי-חיים? חיים לא ינָתנו לעבדיכם ותוכן לחיים אתם אומרים לנו: עשו? –

והמעיין מוסיף ואומר: תוכן לחיים, תוכן לחיים – איהו? ולמחברי המאמרים בשאלות הקולטורה ישנו? ולאשכנזים, שבבית-קולטורתם למדו אותם הכותבים, ישנו? הווה אומר: האדם, וכמו כן העם, דואג לצרכיו, צריך לדאוג לצרכיו, ובהכרח ידאג לצרכיו – רק לצרכיו.  חדלו לכם מן התוכן, שאינו! שבקו לתוכן, דממילא נפל... ומכבר.

––––––––––––––––––––––––––––––

ולבעלי התשובה יפנו העברים החפשים ויגידו:

שמעו לנו, האינטליגנטים! הן ידוע ידעתם, כי האינטליגנט גם כשהוא מכה על לבו ומתחרט על אינטליגנטיותו, אין הוא חדל להיות אינטליגנט בעל כרחו –

ואמרתם: אירופה מבקשת אלוהים.  אבל כלום להוטים אחרי המוֹדה אנחנו? ילכו בעקבותיה כל אותם בעלי האמרות היפיפיות, הקוקטיות, שבתוככם, כל אותן הנפשות הבהולות תמיד להוכיח, כי ברוח הזמן פורחות הנה, ברוח הזמן האחרון והשׁעה האחרונה... אנחנו מפני עמקנות של מלים לא נֵחת ומפני ציטטות נפוחות לא נתפעל...

והראיתם לנו את רֶסקין ואת מטרלינק.  כאילו כל "הגדולים" הללו יכולים להוכיח לנו, כי זו הנהגת העולם האכזריה, המשוללת כל בינה, המלאה כי מיני תעתועים – תעתועים המתגלים בעובדות אופיות, החל מחורבן מֶסינה והאֶכספדיציות שׁל עונשׁין הרוסיות וכַלה ביסורי ילד עברי אחד, שׁאבותיו נהרגו בפוגרום – כי זו ההנהגה... אלוהית היא! לכו, לכו לכם.  אתם הדוברים! אם גם תחזרו לנו מאה פעמים על המחשבה "אלוהות", שהעלו רבותיכם בהבלי המטפיסיקה והפילוסופיה – בוז נבוז לה ואיבת עולם נשטמנה.

–––––––––––––––––––––––––––––

והחרישו האנשים רגע ואחר יוסיפו:

על שבר עמנו אתם כואבים, הצופים! חושבים אתם, שחנופה דתית ואמונה שקרית הנן כלי-זין, חזקים במלחמת הקיום של אומתנו הישראלית, אנו לא נאמין בזה.  אמנם, אפילו אולי היה הצדק עמכם, אילו גם היה נכון כמאן דאמר: אין פוליטיקה לאומית בלי רליגיה לאומית, – אנו נתעב אמצעים כמו אלה בכל אופן שיהיה.  כי מלבד שאוי להם לחיי אומה, שאין בהם חידוש מעשי בראשית בכל יום נולד, אלא אינרציה משנים קדמוניות, מלבד שאוי-אוי לתנועת השחרור של אומה כזו, שאמצעיה אינם עבודה אמיצה והתמכרות גמורה, אלא חצי "רייניש" ואכילת עוגות מצות בפסח, הנה אנחנו, קודם כל, רוצים אנו להיות אנשים חיים, בלי עול תורה ומצוות ובלי נועם שקרי אמונה ודת.  ברם, אליבא דאמת, ברי לנו, כי אהבת עמנו לא תדרוש זאת מאתנו, לא.  ב"פואזיה" של סעודות ליל שבת וב"התוכן הגדול" של "הצורך המטפיסי" לא תחיו את עמנו אף במשהו, אתם בעלי תשובה! לנו, לעמנו, דרושה אדמה, דרושה עבודה אינדוסטריאלית, דרושה השכלה אנושית.  רק זה.  גם את הדור הצעיר הבורח מכאן יוכל לעכב רק דבר אחד: אם יהיה לו מה לעשות פה ועל מה לחיות ולהתענג פה.  על אכילת "לוקשין" בליל-שבת הוא אינו מוותר גם עכשיו; גם תפילין הוא מניח ברובו, למצער בעקרון ובפתח-תקוה – ואף על-פי כן...

"תשובה ליהדות"? לא! עבודה אנושית! עבודה חקלאית, עבודה חינוכית, עבודה אמנותית.  יהיה כל זה לעת עתה לוּ בזעיר-אנפין – אבל יהיה! לנו חופש-האדם היחידי יקר מהכל, והחופש – הוא בעבודה.  האדם העובד אינו תלוי בדעת אחרים – והוא חפשי, העברי המתחיל לעבוד באמת, לא כאשר עשו אבותיו ואבות-אבותיו – הוא כבר בזה בן-חורין.  העברי הגר במושבה עברית ועובד עבודה עברית, אין הוא מתפטר בזה מכל סבלון-האדם, אבל הוא איננו כבר בגלות.

אל תבואו, איפוא, הד"רים לפילוסופיה, המדופלמים ושאינם מדופלמים, לעזור לנו בחיפושים רליגיוזיים, במציאוּת רליגיוזית, בערבות חבוטות ובשאר מילי דשמיא, בשעה שעינינו תלויות לארץ וצריכות להיות תלויות רק אליה.  מה שיהיה הסוף של שאיפתנו הארצית, אם תעלה בידינו, אם תשחרר את כל האומה, אם תהיה את כל האברים המדולדלים, אם נוכל להתגבר על כל המעצורים החיצוניים, אם נוכל להתגבר על תכונתנו היהדותית האומללה – לא נדע, בכל אופן, אם כבר אבדה תקוָתנו זו האחרונה של תולעת יעקב, דעו לכם , נביאי האמונה והדת, כי לא בחוסר נבואה אצלנו הקולר תלוי.  תשועת ישראל, אם היא אפשרית לבוא, ודאי שלא תבוא, כמובן, על ידי אותם הריקניים, יורשי ה"דיפלומטים" שלנו, אבל גם לא – בוודאי ובוודאי לא – על ידי אינטליגנטים לא-בונים המקרקרים כל היום: נביאים, נביאים, חיפוש אחרי אמונה, רגש של אש-דת...

שדות וכרמים שלנו ופועלים יהודים עובדים עליהם, פבריקאות וסדנות ופועלים יהודים עושים בהם במלאכה; גני ילדים ובתי ספר חפשיים (בלי גמרא ודקדוק לשון ארמי), ביבליותיקאות לדעת העולם והארץ, ספרות אירופית, אנושית, בעברית, מקורית ומתורגמת, לקטנים ולגדולים, בתי-עם מלאי מחול וזמרה, מקומות של טיול, בתי מוזיאות, פסילים, תמונות, תיאטרונים – אם כל אלה יהיו לנו –  ושלנו, פרי עבודתנו – אז, רק אז, רבותינו בעלי הקול הבטוח על עושר תרבותנו, רק אז נדע "קרבנותינו למה ומלחמתנו למה".  רב לכם, אפוא, להתהלל על שוא ועל שקר, כי הכל מידינו ניתן לאירופה.  הוי, מי יתן וזכינו להתכשר לקבל את הטוב המתוקן מה שעלינו עוד לקבל מ"תלמידתנו" זו, מי יתן ויכולנו לעלות קצת על עצמנו, להשׁתחרר מעקָרוּתנו היהודית ולהיות יותר קרובים אליהם! עכשיו, דרשנינו הלאומיים-הדתיים, למרות גאותכם ובטחונכם, במציאות "אין לנו כלום", אין לנו "דבר".  כוכבי היהדות העתיקה הכבויה אל-נא ירמו אתכם.  עבר החלום.

["רשפים", פברואר 1910; החתימה: י. ח.ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה