_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בחורף

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

*

עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי" –

"חיי" – במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר –

העבר!..  לו שמע איש את אמרתי האחרונה, היה חושב בוודאי, שאיזו מעשים נוראים יש לי לספר מ"עברי'', איזו טרגדיה איומה מרגזת לב וחודרת כליות –

אבל הלא לא כן הוא!  הלא גם בעברי אין מעשים מעניינים, אין עובדות לוקחות לבבות, אין טרגדיות מחרידות;  לא הריגת נפשות, לא סכסוכי-אהבים, ואפילו לא זכיות-בגורל וירושות פתאומיות;  יש שם אנשים-צללים, מחזות כהים, דמעות נסתרות, אנחות...

עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.

אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.

ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי-גבורתי.  העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם;  עברי אני, עבר של אי-גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.

ואף הקדמה כזו דיה.

 

א

בן נסיכים ורוזני ארץ אינני.  משפחתי אינה חומר לכותבי היסטוריה.  אבי הוא בנו של איזה ר' ליזר ע"ה – בתואר זה הוא עולה לתורה – ואמי גדלה בבית ר' ברוך, ר' ברוך גולדה'ס, ר' ברוך המוזג.

את ר' ברוך זה יזכירו בני צ. עיר מולדתי עד היום באנחה.  יהודים כאלה מתמעטים והולכים.

הוא מת עלי כשהייתי עדיין נער קטן, ומדמות פניו נשארו בזכרוני רק מצחו המקומט וזקנו השחור, השֵמי, ובנוגע לעובדות ומעשים, עולה לפרקים על זכרוני, וגם זה מקוטע ומטושטש, מתוך אד-ערפל, סדר-כניסתי לחדר בשנת ארבע ומחצה לימי חיי, שהיתה על-ידי ר' ברוך זה שאמר: "ילך לו ירמיק לשחק בחדרו של ישראל מלמד-דרדקי;  יהודי עני צריך לפרנסה".  עוד זאת: יום-יום לפנות ערב הייתי יושב על סף בית-המדרש, ששם היה "חדרנו" בעזרת-הנשים, ומחכה ל"זקני" זה בכליון-עינים.  בבואו להתפלל מנחה היו כיסי קפוטתו הארוכה מלאים בשבילי שזיפים, אגסים, דובדבניות...  יוכל היות, ששברי הזכרונות האלה עולים על לבי מפני שהיו נזכרים בביתנו אחר-כך, כשגדלתי כבר:  בשעות של עצבות ובדידות היה תוכן זכרונות כמו אלה חביב על אמי ביותר להתחיל בהם שיחותיה עמדי.

– התזכור, ירמיה, איך היה הוא מכסך בלילות בחַלט  השחור?..

בימי מחלתו האחרונה היה ביתנו רשות-הרבים.  העיר התנודדה.  אולם הוא היה שלו, בדיחות-דעתו וליצנותו לא עזבוהו עד הרגע האחרון.

– שונרא זעירא! – היה פונה לאחד ממסוביו, בעל מרה שחורה ביותר – למה ישבת, בעל-בכי שלי, בקרן-זוית ותורד את ראשך?  אי, שוטה!  לעצבות מה זו עושה? התעורר-נא, קומה-נא, יוקח נא מעט מים, מימיו של ה"רבי", ותשפוך אל מנורתך הקטנה – ורוַח לך. אין מה להתעצב!  הדרך קרובה...  יהודים אנו, פתי!..

שעה אחת לפני מותו ניחם ובירך את הכל, גם אותי הפעוט העמיד אבי תחת כפיו לברכני, הוא מיששני – עיניו כבר כהו – והביע את רצונו שאהיה יהודי כמו שראוי להיות...  כעבור שעות אחדות העירני אבי משנת-ילד עמוקה ויוליכני להיפרד "ממנו".  על הארץ, מסביב לגוף מכוסה שחור, עמדו נרות דולקים.  הבית היה מלא אנשים.

השם "ר' ברוך גולדה'ס" היה יותר מדויק מחברו: "ר' ברוך המוזג".  המזיגה בעיקרה היתה עסקה של זוגתו "גולדה אשת החיל".  מעשיו שלו היו: תפילה, חסידות וצרכי הכלל.  וזה הדבר האחרון היה מוכתר בפי גולדה בעידן-ריתחא בשם "פזרנות ושיכרות".

בימים שלפני החג, ובכלל בכל שעת הדחק, היו כמעט כל אביוני העיר, וביחוד החשובים, הנכבדים והביישנים שבהם, שוחרים את פני ר' ברוך לקבל "גמילות חסד" ממנו.  וכש"הפלונית" לא היתה יכולה להתאפק והיתה מתחילה להשמיע במרום קולה, אז היה "מטורף-הדעת" משתמש בנועם-לשונו ומדבר על לב ה"עזר שכנגדו".  הן ודאי הוא, שבמצוה גדולה כזו גם היא רוצה כמותו, אלא שלבה מהסס, שמא ילך ממונה לאבוד, – הרי הוא מציע להלווה להביא משכון, להטריח את עצמו ולהביא את אדרת-החורף.  לימים, בשעת-הצורך, היה בא בעל-המשכון ולוקח את חפצו בחזרה –

– את צועקת, גולדה, בוודאי צדקת בצעקתך...  אבל בלי כעס, אשתי.  הגידי בעצמך, מה לעשות?  ולדידך – טוב שלא ילך יהודי לבית-המדרש בימים טובים לישראל? – נו?  התראי, עתה את בעצמך מבינה, שאחרת אי-אפשר היה לעשות!

אפס, לעדות בעלת-דברו, נקל היה ל"היפקע" עוד יותר – משיכרותו.  זה היה חסרון גדול, אחת ממגרעותיו בעצם.  עוד טוב היה מה שבכל הימים לא בא "משקה" אל פיו, חוץ מכוס אחת קטנה לפעמים אחר התפילה;  ואולם די להם ל"יומי דפגרא" שבמשך השנה למרר את חייה.  הוא היה מביא אתו מן הקלויז את כל ה"חבריא", וחוץ ממה שהיו מכלים כל מיני מזונות שבכל הבית, ואף אלה שבחורים ובסדקים, בודקים וגוזלים כל מיני המאפה והפשטידה שבתנור ובמרתף, מוצאים ובולעים כל הקישואים והחמוצים, המוכנים לימות החורף במרתף שבחצר, – היו עוד עושים "תל-עולם" בדירה כולה, והוא בראש כולם.  מתחילים הם לכאורה בנחת, בעינים עצומות למחצה ובניגון נוגה, אטי, יהודי, מחייה-נפשות, אך סוף-סוף הם יוצאים מדעתם, מרקדים עד יציאת הנשמה והוא אוחז בכתף כולם, "מבמבם" לא בקולו, מכה באצבע-צרדה, צווח "לעילא ולעילא!" – ומהפך את העולם...

אמנם, זה היה רק הצד האחד של הענין.  באמת גרם ר' ברוך לפלג-גופו גם רגשי תענוג בתהילתו ותפארתו.

תפילתו היתה בלחש, בעמידה דוממת על מקום אחד, בלי נענוע כל שהוא, בביטול-היש גמור.  אך פעמים שהיה מתנער וצועק בכל כוחו: "אבי שבשמים!  אבי שבשמים!", ולא היה משגיח בעבירה שבידו, הפסקת "קריאת שמע" או "שמונה עשרה".

היה מעשה וסיפרו דברים לפני הרבי ואמר: "נו"...

____

אמי יהודית – זוהי "בת ישראל" בתכונתה ובחייה.  לפנים, בימי עלומי הטובים והאידיאליים, הייתי אוהב להתמוגג בהרהורי-שירה על דבר עינוייה, סבלנותה וגבולי-עולמה ולחזות בה סמל "האשה העבריה", כמו שמתארים אותה סופרינו ממין הידוע.  ויש גם שהייתי מציגה בדמיוני מול אבי, לאמור: הוא הנהו שלום גציל המלמד ותו לא, אבל היא – היא צנועה, היא כשרה, היא סבלנית, היא מסורה לבעלה ולילדיה, היא... באחת, היא – "אשה עבריה"!

עתה... עתה – לא כלום.  "אשה עבריה" – בוודאי: יהודיה עניה סובלת יסורים.

היא גוצה.  פניה הולכים ומתקצרים בתחתיתם ומלאים גומות קטנות, עקבות מחלת-האבעבועות.  חזה נופל.  עיניה לא גדולות, רכות, ובשחרירות הרטובה של אישוניהן נוצצת איזו הגדת יגון אוכלת לב.

כשהיתה נערה – סיפרה לי פעמים רבות – היתה לא מכוערה וגם אהבה לצאת במחולות.  אפס מחלת-האבעבועות, שחלתה בה בשנת השבע-עשרה לימי חייה, וחייה אלה גופם – חיי יתומה בבית גולדה הקפדנית, אשת ר' ברוך ע"ה – שללו ממנה גם את יפיה גם את עליזותה.

אביה ר' ירמיה ב"ח היה למדן גדול חולה-שחפת.  היא נתייתמה בקטנותה.  ואף שקרובתה היתה גולדה ולא ר' ברוך קרובה, בכל זאת עלתה לו לר' ברוך בקושי הסכמת זוגתו לאסוף את היתומה אל ביתם.  הם היו חשוכי בנים, אך עסקיהם היו תמיד ברע מפני "שגעונותיו" של בעל-הבית.  אולם לאחרונה זכרה המוזגת, כי לפה המיותר יש גם ידים עוזרות – ועשתה רצון בעלה.

בימי מחלת אמי נלחם "אביה הטוב" בכל כוחותיו עם הסכנה – ויוכל לה.  ואולם כששבה החולה לאיתנה ונתנה אל לבה את תארה ומצבה – בחרה מוות מחיים.

אפס קולו העדין של גואלה ומצילה לא חדל לנחמה:

– אל תיראי, בתי, אנכי לא אתנך ל"עם-הארץ"!

והוא הקים הבטחתו.

בליל שבת אחד – והיא אז עלמה בת-עשרים עומדת בשידוכים, אך בלי הצלחה – הביא ר' ברוך אתו מבית-המדרש אורח ליטאי צעיר לאכול על שולחנו, כמשפטו כל הימים.  בתוך הסעודה התפלפלו, הוא והאורח, בדברי תורה.  וכששאל ר' ברוך את אורחו למצבו, הודיע זה שפנוי הנהו.  אחרי שיצא האורח מן הבית והלך ללון בקלויז, נתן הוא, אביה המיטיב, מבט חנון בה, ויאמר:

– אברך יפה, "מתנגד"... אבל יודע את הנקודות השחורות. 

והיא הבינה.  הוא, אמנם, לא מצא חן בעיניה, עיני עלמה, מפני שהיה לא-יפה וגם מבטאו הליטאי היה מוזר באזניה.  אך כלום תחווה היא את דעתה?  וכי היא עוד תתפנק?  כלום בעל-עגלה או סנדלר טובים הימנו?  כלום צריכה היא להיות כפוית-טובה ולהרהר אחרי מעשי ר' ברוך? אם "הוא" מוצא חן בעיני ר' ברוך – מסתמא הוא יודע!

ולא ארכו הימים, וזוג חדש, בלויית כל דרי העיר ותופים ושושבינים ונרות דולקים ור' חנן-נתן מרא דאתרא, ניצב אצל גל האשפה שבחצר-הקלויז תחת וילון מרוקם, פרוש על ארבעה כלונסאות.  מזל טוב!

___

אבי הוא אדם בעל קומה ממוצעת וגסה, שרטוטי פניו מגושמים, חוטמו ושפתיו עבים, עיניו אמוצות-אפורות וזקנו ירוק-צהוב.  בימי עלומיו היה מרבה לעסוק בזקנו זה לסרקו ולעגלו – עתה הוא גדל באין מפריע.

בתורת-החיים שלו כתוב: הכל כמנהג-הסביבה.  עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל.  הווה רך כקנה, ולפני "נגיד" – כדונג.

הוא אוהב את עצמו וחס על ערכו ביותר, אבל בנקל הוא מתכוץ, מתרגל, מסתגל.  שאיפתו היותר רצינה היא: להיות גם הוא איש בין הבריות, בא בין הבאים ומדבר בין המדברים...

הוא יליד ליטא.  את אביו שואב-המים המחוסר-לחם לא ידע, כי מת עליו בילדותו.  אבל, למרות דעתו את האמת, הוא חושב לו לחובה ולנכון בצ., במקום שאין מכירים אותו, להתפאר בכבוד-משפחתו ולספר לכל, שהוא מגזע גבירים ורבנים, וה"גדול" ממינסק או ה"אדיר" מקובנה קרוביו הם.

גם הוא, כאמי, גדל "יתום".  יולדתו, שאחרי מות אישה נשארה אלמנה שוממה, ו"תחייה" את נפשה ממכירת פול ועדשים מבושלים, שלחתו מביתה.  ויתע הנעזב והמשולח ברחובות, מעוטף בסמרטוטים ועטוף ברעב, ואיש-איש דואג לו ומכהו על שאינו יודע את ה"קדיש" כראוי.  אחרי שגורש מן ה"תלמוד-תורה", התחנך ב"ישיבות" הגדולות שבערי ליטא הקטנות.  אחרי שלמד למדי את האמנות להתרפס לפני הכל ולהונות כל איש, אף את מי שאין לו כל שייכות אליו, ואין צריך לומר את ראש-הישיבה, המשגיח, נותני לחמו ובאי הקלויז, לעשות תעלולים לחבריו, להתכבד בקלונם ולקנות לבבות בהתפארות תמידית, ש"מתמיד" הוא בלימודו מאין כמוהו, – נהיה משנת החמש-עשרה לימי חייו למלמד תינוקות בכפרים, כלומר: לחוטב-עצים, שואב-מים, נושא עביט של שופכין, נותן חציר לבהמה וממלא-מקום-מטרה לרגשי-השררה של הגברת הכפרית – הכל כנהוג.  אחרי שעמד במשרה זו ארבע-חמש שנים, מלאו לבו לנסות את מזלו בנכר ונדד לערי הנגב ברוסיה, נפעל מסיפורי-הנפלאות שסיפרו בימים ההם כל המלמדים השבים לביתם בליטא מ"מרחקים". כשבא לעיר צ., נשאר שם, בקחתו את יהודית אמי לו לאשה, או יותר נכון, בהילקחו ליהודית אמי לאיש.

___

נישואי אבי, כמו נסיעתו לארץ נכריה משולל ידיעת איזו אמנות או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון-הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת.  ובכן, כשנדמו כלי-הזמר המתופפים, נתעורר הדומה-למלך וראה לתמהונו, כי... הוא אסור בעבותים!  אז נקבע הרעיון במוחו, שיש פה איזו תרמית מסתתרת.  לו נדמה, שהוא קיווה תמיד לגדולות – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה "צפור-דרור", עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – חותן זר, "חסיד שוטה", חותנת "ארורה", אשה מכוערה... מאין כל אלה?

ויתקצף.

פלג-גופו ראה את התפרפרו בכלוב – ויצא לבו.  היא הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה?  מה הוא מתרגז?  מפני מה פניו נזעמים?

ושני הצדדים, שבאמת לא טעו במקחם, לא שבעו רצון.  ר' ברוך, אחרי שהיה אנוס שלא לקיים את הבטחתו ב"תנאים": לתת מאה רובל נדוניה ובגדי שבת ויום-טוב כמנהג "בעלי-בתים", נוכח, כשראה את כל מעשי הנקמה, שהליטאי עושה לחברתו-בחיים החפה מפשע, כי "מתנגד גמור" הוא...

ומצב הענין הורע מיום ליום.  עקרת-הבית, גולדה אשת-החיל, נרגנה על "הפיות האוכלים חינם" עד לבלתי נשוא.  להישאר בבית ר' ברוך לא היתה לה"זוג" שום אפשרות, והתמרמרותו של האברך היה לה במה להתגלם.  לא פרוטה אחת, לא בגדים ואף לא מזונות!

הנשואה הצעירה התענגה ב"ירח זהבה".  היא "החלה להבין" פתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה הנוראה.  לפני מי ובמה חטאה – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה.  היא שתקה.  בשביל שלום גציל שלה היתה מוכנה לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת-פרך יומם ולילה, אך ישכח-נא חטאה הגדול לפניו...

נפלו המגדלים!  גם בתחילה לא היה, אמנם, נעלם ממנה, שהמזונות על שולחנה של "פלונית" אינם אלא הבטחה בלבד, שכל עמלה במשך עשר שנים רצופות בבית-המזיגה, כל תלאותיה יומם ולילה בטיפולה עם השיכורים, כל עבודתה, ששללה ממנה את הכל, – כל אלה לא יזכרו ולא יפקדו מלפני גולדה אומנתה;  אולם היא קיוותה כי מאת הרובלים, הנזכרים ב"התנאים", יבואו לה לישועה.  היא לא ידעה עד כמה התמוטט מצבו של איש-חסדה והיתה בטוחה, שהוא לא יחלל את דברו.  היא חלמה חלומות-זהב: היא תעשה איזה עסק קטן, חנות-מכולת...  היא תהיה המפרנסת, בעלת-בית לעצמה, והוא – אברך-משי, כבודה ועטרתה... וכל זה כלה בעשן.  שניהם מחוסרי-כל, "מתים שנים במחולות-המחנים".  והוא עוד אינו ממית אותה!.

אולם הוא הסתפק בזה, שמירר את חייה, שאיים עליה, כי יעזבנה והיתה ל"עגונה" עד עולם.

והשכנות טובות-הלב כבר התחילו להשתתף בצערה, לעורר מספד באזניה על מזלה הרע, לקלל את המשומד ימח שמו, את ה"נחש", גולדה הטובה, שהיא חייבת בכל, וגם לרנן אחרי ר' ברוך עצמו, שגם "בחטמו הוא – זבובים במחילה מכבודו".

העגונה-לעתיד קיבלה נחת מכל הצדדים.

ואולם "המתנגד הגמור" לא הפיק את זממו.  ר' ברוך לא שם לב לאזהרת אשתו, שאיימה עליו, כי "יקבר בתכריכים זרים", והתפשר עם "חתנו" בשארית יכלתו: נתן לו חלק מספריו, הניח לו שטר-ירושה על "מקומו" בקלויז והשתדל בכוח-היכבדו על בני העיר לאסוף לה"ליטאי שלו" חדר-ילדים ל"זמן" הבא.

ומאז יושב אבי על "כסא המלמדות" עד היום הזה.

 

ב

אבי לא אהב ללמד את תלמידיו בביתו והיה בוחר תמיד לשכור חדר בבית זרים.  מעוננו היה "לול של תרנגולים", שכור ברובל לחודש.  אמי היתה גלמודה.  במנהגי הבית השתדלה להראות לאבי, שהיא אינה כפלונית וכאלמונית, שרק להוציא הן יודעות ולהכניס אין אתן;  היא אשה אחרת, היא משתכרת פרוטה, בעלת פרנסה, מוכנה לעשות הכל, לעבוד כל עבודה, איזו שתהיה.  היא השיגה נוצות למרוט, שמלות לכבס, נערות קטנות ללמדן "סידור ותחינות", ובימות-החורף עוד היתה עוסקת בשחיטת אוזים למכירה או בקצָבוּת, אם לדבר בלשונה, כי כן אהבה לכנות עבודתה זו: קניית האוזים, פיטומם וכל הטיפול הרב שאחר השחיטה – בשם "קצבות", כלומר: מלאכת גברים!

גם עד היום לא חדלה במידה ידועה אותה ההשתדלות "לתת הכרה בלבו" מצדה ואותה "עקימת החוטם" מצדו, – עתה, שהם חיים ביחד זה יותר מעשרים שנה, עתה, שרגילות ממושכה ישרה הרבה הדורים, ומכל שכן אז...

הרבה ממעשי אבי לא ישרו אז בעיניה היא, חניכתו של ר' ברוך ע"ה, וביחוד "קלותו" והיות אחד בפה ואחד בלב.  האומנם יצדק באמרו, כי מחויב אדם לצאת ידי חובת הבריות יותר מחובת המקום, כלומר, להיות זהיר בשוק וקל בבית?  האומנם כך כתוב בספרים?  ור' ברוך – מדוע לא דיבר הוא כזאת?

ואולם, אפילו אם נועזה לפרקים להעירו על איזה דבר, היתה הערה זו נושאת עליה חותם התרפקות של אשה, מה שהיה מביאו לידי כעס.  הוא היה, גם בדבריו ובתנועותיו, אוהב להכעיסה במה שמהלל נשים אחרות ונהנה מכעסה זה, וגם היה מגלגל הדבר ומביא לידי כך, שלא יהא יושב בית, ביחוד בימי החגים.

בני-אדם, כידוע, מדברים ברוך-לב נעים על עברם בכלל וביחוד על ילדותם.  היסורים, שסבלו אז, נשכחים מרוב ימים והרשמים הנעימים שקיבלו, הרי הם מתגדלים ומתהדרים ומשתפכים בלבותיהם כסמי עדן.  לא כן אנכי עמדי.  צורת עברי בכלל מכוסה מעיני זכרוני בהר-חול עמוק, נרפש וכפוי כגיגית, והעובדות הבודדות, שנתמלטו מתוך ההפיכה ושאני יודען יותר משאני זוכרן, –    מלבד שאינן מתקרמות עור ומעלות בשר כדי להיות לגוויה אחת, הן שחורות וכבדות עד מאד.

מלאכי ילדותי מרחפים לפני ועיניהם – דמעות דלוחות גדולות;  קול כנפיהם משמיע איבה ועזבון, קול של ילד גוסס, קול אפרוח קטן, שעזבתו אמו כשהלכה לבקש פרוטת-פרנסה.  ופני המלאכים הללו מפיקים יגון, שעמום, צער – צער עמוק ונוקב עד התהום, צער קהה ומהול ברפש, צער עד אין קץ ותכלה, עד סוף כל הדורות...

אמי היתה הולכת לרגל עסקיה ועוזבתני על ידיה של בעלת המעון, ותביעותי לאכילה היתה פורעת באופן זה: לוקחת מעט נופת ופרוסת-חלה, כורכת אותן ביחד, לועסת בשניה ונותנת בכנף מטפחת דקה, קושרת את כנף המטפחת בעניבה ונותנת לתוך פי למוץ.

לא טוב מן המאכל הזה היה הרפש, שהייתי מאסף בחפני המגואלות, כשזכיתי כבר לזחול על הקרקע הרטובה.

וצלם דמותי כשהייתי בן ארבע הוא מעין זה: ילד בעל פנים נפוחים ומראה גויל להם.  הגוף המגואל והבלתי-טבעי נתון בכתונת כעין שק ארוך ופרום.  הרגלים הקצרות יחפות.  על הכתונת ממעל מתנוססת לתפארה טלית קטנה מצויצת.  על הראש המכוסה במטפחת (גילוי-הראש – עבירה חמורה, אבל כובע – חמש עשרה פרוטות של נחושת!) "תפילה של ראש" חקוקה מתפוח אדמה, מעשה ידי אבי להתפאר, ו"תפילה של יד" כזו מהודקה היטב בחוט לאזרועי.  ואני מתנועע בלי הרף, פי מלא זמזום משונה ובכף-ידי אני מכסה את עיני כגדול שקורא: "א-ח-א-א-ד", ובאותו רגע אני אורב לרושם, שאני עושה על המביטים בי.

בוקר של יום טוב.  אור.  שמש-סתיו בוקע בשמשות החלון האחד אשר לחדר-מעונם הקטן של אבותי.  הרצפה ממורחה בחימר צהוב;  גם התנור מסויד מחדש.  ניצוצות של מנוחה כאילו מרחפים באויר, חג...  השולחן מכוסה מפה לבנה.  ממעל למשקוף-החלון תלוי וילון לבן.  אבא בבית-התפילה, ואמי, בשמלת קנבוס, יושבת סמוכה אל השולחן וקוראת בשים-לב את"שמחת הנפש".  עצבונה וכאב-לבה על שלא הלכה לבית-המדרש הולכים לאט-לאט וכלים, ובמקומם מפעפעת בלבה השמחה על הרעיון הנמצא בספר הקדוש, כי מצוה גדולה היא לשבת בית ולהשגיח על הילדים.  ה"רבונו של עולם" ימצא בכל מקום אשר תדרשנו.  גדולה מזו היא העבירה, שעוברות הנשים כשהן מתאספות בבית-ה' ומבלות עתן בלשון-הרע וקנאה...  למשל, כמרים זו, בעלת המעון, שהלכה עם מנדיל אישה לשם, ומלומדת יודעת לקרוא בסידור-התפילות הלא איננה...  אלא מה מטרת הילוכה? –

המיית לבה הולכת ומשנה מעט את קול קריאתה, שנעשה יותר נוגה ונלבב, יותר בכייני ומייבב.  היא מוסיפה להגות ברוע-לבה של מרים ובטוב-הדגים שקנתה בערב-החג, וקוראת המעשה באותה האם של התנא הקדוש, זכותו יגן עלינו, שרצתה לרחוץ את רגלי בנה התנא ולשתות את המים...

מתחילה אני יושב בקרן-זוית ומרתי הקטנה מתפלצת: כל הפצרותי, שהפצרתי באבי לקחת אותי אתו לבית-המדרש, עלו בתוהו.  ואני הלא יודע "קדושה" וברכות.  ומה בכך, אם יחף אנכי?  ניסיתי, אמנם, להביע את מחאתי בהתגנבות מן הבית וברדיפת-צוחה אחרי אבי ההולך – ולא שבתי ריקם: נחתה עלי ידו.

לאחרונה משתנה מצב-רוחי.  אני קם במהירות, בהתעוררות ובפנים רצינים-רצינים.  חוטף את הכסא חסר-הדופן שבמעוננו ומעמיד בלב-החדר – הרי "בימה";  במטפחת אמי האדומה אני מתעטף כולי – הרי טלית.  ואת מעטפת הצואר של אבי, הארוכה והצרה, אני מגולל בדמות ספר-תורה, מגפפה, מנשקה, סובב את הכסא בפה מלא "ניום-ניום-ניום" ובריקוד של מצוה.  חי אני בעולמי!

השמש צוהל ושופך את קרניו על הכל. שעון-הקיר, המקולקל קצת, מטקטק במהירות מעוררת שחוק.  השעה האחת-עשרה, זמן צאת היהודים מבית-התפילה.  אמי מפסקת קריאתה וקמה ממושבה במלמול "שלום גציל".  היא מעלתהו בדמיונה וזוכרת שטיפל הרבה בזקנו לפני לכתו לבית-התפילה.  כחצי שעה עמד לפני שבר-הראי המדובק בחימר אל הכותל.  מבלי משים הרי גם היא פונה אל מקום הזכוכית המטושטשת ומיטיבה את שערותיה מבעד הינומתה.  פתאום היא מרגשת בי.  נחל-עדנים משתפך אל כל שרטוטי פניה המרודים:

– אוי, חכמי היקר! אוי, בכורי החכם!  חכם כזה הלא לא ימצא בכל העולם...  זה הילד תנא גדול יהיה...  לחקות ככה...  עלוב...  לבית-התפילה רצה...  נחמדי...  מזלי הטוב...  אל-תוסף לבכות, בני...  הלא אביך הכך...  אביך ולא אחר...  יחף, עלוב...  ועתה יבוא ויראה את משחקיך...  השתחק בני, השתחק...  מהרה נאכל ארוחת-הצהרים...

אני מתלהב עוד יותר.  והיא, כשהיא משוחחת עם עצמה על הצורך הגדול לקנות סנדלים לחכמה, משימה כפות על השולחן, מתקנת כל הצריך, מסתכלת בשנית בראי ויושבת על מקומה.

מראש המשעול מתחילה להיראות עדת בריות.  אלה הם השבים מבית-התפילה;  יהודים כפופים ומדושני עונג מזמירות החזן, מדברי הריבות שבקלויז, מהחלוק של יום-טוב ועתידות הסעודה, הולכים ומשוחחים שיחת ארעי;  אברכים-תישים נושאים שקי טליתותיהם המרוקמים תחת אצילי ידיהם וסרוחים אחרי נשותיהם הצעירות, העדויות בכל מיני קישוטים;  נשים פטפטניות מסיימות שיחותיהן ונפרדות, וכרגע הן נפגשות וטופפות יחדיו כבתחילה, – קשה להן להיפרד זו מזו ולהרגיע את הלשון;  ילדים רזים וחולנים נושאים סידורים עבים בידיהם, תהלוכה נהדרה!

דומיית-צפיה בביתנו.  עיני אמי נתונות בשמשות-החלון, תועות ומחפשות.  פניה מפיקים טרדה ומין תוחלת, שמתחילה כבר להיכזב.  קשה לה להתפשר עם הרעיון...  הן היא טרחה כל-כך בשבילו, והכל עלה לה יפה, ברוך השם, הכל אפוי ומבושל לא גרוע מאשר אצל כל היהודים.

ואולם הוא לא יראה!

והנה נשמע קול מרים, כשהיא מספרת עם רעותה, הפטפוט שוטף כנחל. ה"צימס", הגבירה...  רוטונדה...  סוף-סוף הרעה עוזבתה  מלווה באזהרה גדולה, שלא תשכח לבוא בצהרים "לעשות ברכה"...  היא תחכה!

ואבי איננו.

הנה ר' שמעון צעקן, זה המאחר תמיד לצאת מבית-הכנסת, גם הוא עובר.  הרחוב מתרוקן.  עוד איש אחד שפיגר, אבל גם זה אינו הוא.  אמי אינה גורעת מבטה מן החלון.  היא נקפאת.  אני מתקרב אליה.  לחיי נוגעת בלחיה הכחושה, אגל-דמעה נופל מעיניה על קצה שפתי ומתגלגל ויורד...

אבי איננו

הדלת סובבת על צירה.  מרים, מסורבלת בשמלתה החדשה, ומנדיל, מתהדר בצילינדרו הגבוה, באים בשאון גדול.  אמי ממהרת אל חדרם.  אני אחריה.

– חג טוב לך, מרים!  חג טוב, ר' מנדיל!  מרים, וכי יודעת את הן אני לא ראיתי עוד את שמלתך החדשה.  בבוקר הייתי טרודה ולבית-המדרש הלא איני הולכת, ברוך השם;  אין לי מקום לעמוד עליו שם...  רצוני לומר: אין על מי לעזוב את ירמיה שלי...  המ...  אטון יקר...  תבלי ותחדשי, מרים!  את שלום גציל שלי לא ראית?

– אהא, פקחית, לשלום גציל שלך יחרד לבבך! – מתחלת הרֵעה  בקול של חכמנית עליזה.

– אל תדאגי, יהודית! – ממשיך מנדיל את חכמת אשתו – הוא לא יהיה רעב חלילה...  הוא הלך אל קצין בין קרואים רבים...

– הלך?! – מתרגשת אמי וקולה רועד.

– ומה בכך?! – תנחמנה מרים – לי לא היה איכפת כלל, אם מנדיל שלי עוזבני ומסובב בבתי-זרים לבקש כיבוד! חי נפשי, לא הייתי דואגת כלל...  ילך לו... ואת, לכי לאכול ארוחת-הצהרים.

– איכה!  בלעדיו!  מה, וכי "גויה" אנכי לישב ולאכול ביום חג בלעדיו?..  אה, הדגים יצטננו, יתקלקלו...

– ידע לו! – מוסיפה מרים לטעון...

ואמי שבה על עקבה ויושבת על מקומה הראשון.  ב"שמחת הנפש" אינה קוראת עוד.  כל הגה לא תוציא מפיה.  מן החדר השני נשמע צלצול הקערות והכפות וקולה של מרים, מספרת עם בעלה.  אני, החרד להתנועע ולהוציא הגה, נושא עיני רגע אל החלון ורגע אל אמי.  אני נכלם מן העוולה, שעשה אבי.  תורתי עזובה. כל דבר-שחוק אינו לוקח את לבי.  ילדת שכנתנו מביאה לי את בובתה ללמדה "ברכת המוציא" ואני הודפה באיבה.

– לכי אל אמך!

הדממה לובשת קדרות, אבל...  – – – ותרדמת-יגון נופלת עלי...

ופתאום אני טובע בים של נשיקות:

– ירמלי, בני, תנאי, חכמי...  אתה תאיר עיני...  עמך אין לי צורך בשום דבר...  ילדי – – – –

 

ג

בימות החורף הקשים והקרים ביותר היתה אשה עלובה זו מובילתני אל חדרו של ר' ישראל מלמד-דרדקי באותה עגלת-החורף הקטנה, ששימשה לה להובלת שמלות-לכביסה אל הנהר.

ר' ישראל, שהיה בטוח כבר, כי בקור כזה לא יתאספו תלמידיו לקחת לקח מפיו (בעלי-הבתים – מפונקים, ובני העניים – ערומים), היה שוכב לו "כמלך" על מעל התנור הפושר.  לכבוד "גברתו" – אמי – היה יורד בלי חמדה ומתגרד וקורא:

– אה, בקור כזה, בקור כזה...  מסירות-נפש...  מסירות-נפש בפועל ממש...  הן... אני אומר תמיד: יהודית!...  חניכת ר' ברוך, זכרונו לברכה...  הן...  ובזה שמעי לי, יהודית...  אני אומר תמיד: אין דבר הולך לאיבוד, אין דבר עובר לחינם בהאי עלמא, אני אומר...  הן... ועוד אני אומר, יהודית: לך אין מה לקנא בקצין...  הוא לוקח "מלמד" לעצמו, משלם חמשים רובל לחודש – ובניו "גויים" הם, חמורים, "עברי" לא ידעו...  במי יש לקנא? – בך יש לקנא...  ואני מקנא...  הלואי והיה אלטר שלי החלק העשירי מבנך...  ולך אין מה לקנא בקצין...  הבל העושר...  אט...

– פֶה... – מתפנקת אמי ואינה חפצה בעושר ובקנאה – ברוך השם...  איני חוטאת...  אבל מה, ר' ישראל, הבאמת יש תקוה, שלא לשוא אני טורחת?...

בחוץ – חורבן העולם: קרה, סופה, שלג.  אמי עומדת בבגד-קיץ קרוע;  המטפחת החמה שעל כתפיה רטובה ונקובה.  היא רועדת מקור ומהתרגשות פנימית, ואזניה קשובות לסיפורי המלמדת שלה (אשת ר' ישראל), שקופצת ומתארת את "מעלותי".  עיניה מתרחבות ונרטבות, והיא מנקה אותן בקצות שמלתה הנרפשה.

הרוח הומה, מתקצף, מסתער.  ור' ישראל, בחושן-החורף, עומד ומתפלסף ומתעמק בחקירה, שאין דבר הולך לאיבוד בהאי עלמא, אפילו הדבר היותר קטן. לכל יש מקום.  הכל ספור, מנוי, הכל צפוי...

– נו, ירמיק, – הוא מתעורר לאחרונה – קח-נא את החומש לקרוא "תרגום".  תשמע אמך, תשמע...  היא ראויה לקבל נחת ממך...

___

התייחסותו של אבי אלי היתה אחרת.  רגשי אהבה מיוחדים לא חש אלי, ועם כל זה הצטמצמו כל חייו בי, רצוני לומר, אני נהייתי בעיניו האמצעי האחד להשיג על ידו את אידיאלו החברתי.  הצטיינותי היתה לו למגן בפני הקמים עליו להשתיקו – כשנתעורר בו החפץ לחוות דעה – ולסטור על חוטמו כשהוא תוקעו במקום שאינו צריך.  הלא אב הוא ל"עילוי-העיר"!

עלי היו, אמנם, מערערים.  רבים מצאו בי מגרעות, שהיו מכעיסות את אבי מאד והביאוהו לנקום בי את נקמתו.  בבית-המדרש היו המקנאים בי מקפחים אותי בשאלות, משימים מכשולים על דרכי, הודפים אותי, מקנטרים בדברים.  לכאורה היתה שליחת-ידם זו מטוב-לב, ואולם לא חסרה בזה גם מין משטמה נלעגת, מיוחדת.

אבי היה עומד עליהם בזו השעה, מביט בי באלכסון ומצפה, שאצטיין במלחמת-דברים מחוכמה, בתשובות של גדול, וצפיתו זו היתה מתלווה בזעזוע-עצבים, בהרעמת פנים;  עד נפשו נגעו תהלוכותי ומנהגי, כי הם היו צריכים להיות קרנים לנגח בהם את משנאיו וכל הנחרים בו, ובהיכזב תוחלתו היה שופך את חמתו עלי, וה"עולם" היה נהנה מזה.  האספסוף ועמי-הארץ התייחסו אלי כמו לתלמיד-חכם: מבלה-עולם קטן...  ובעיני הכרסנים ושלוי-העולם, כביכול, שלנו לא ישרתי באמת, ואף מנדיל, בעל-בית-מעוננו, אהב תמיד להוכיח לאבי, כי כפני איש זקן פני, כי "בטלן" אני במילי דעלמא, בעל מרה שחורה, זר בתהלוכותי, טיפש גמור.  אבי זעם.  הוא רצה לשמוע רק תהילות.  אני הייתי "מנגינתו" בכל מקום שעמד.  בעיניו לא היה לכל אנשי העיר שום ענין אחר מלבד "ירמיהו שלו".  דמיונו זה רק נתחזק יותר כשעברתי מחדרו של המלמד –דרדקי לחדרו הוא, ובזכותי ניתנו על ידו אחדים מטובי התלמידים שבעיר.  לי עוד לא מלאו אז שבע שנים.  על ספר ויקרא, במדבר, חצי ישעיה ועל אחדים מספרי תרי עשר כבר עברתי.  הקריאה בעברית, אמנם, עוד היתה עלי קשה קצת;  בכל זאת התחיל אבי ללמדני מסכת בבא מציעא כדי להתראות, ויחרש את כל האזנים באגדות ובגוזמאות שהיה מספר:

– היאמין ר' משה, הלא הוא התחיל מיד ב"שנים אוחזין" ולא מ"המפקיד".  וכי נפקא מינה?...  המעשה הוא כך...  ביום הראשון...  "זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי – זה נוטל..." בקיצור, מיד הוא מעמידני בקושיית המהר"ם, כמו שאנכי יהודי... זה הקטן!... אני איני יודע מה להשיב, כמו שאנכי יהודי, והוא אינו מניח: תרץ לו קושיתו! חה-חה...  אני מעיין במפרשים, הנה והנה – המהר"ם!...

ואגב גררא הוא מוסיף, שהושיב אותי בכיתה אחת עם יעקב'ל בן ר' משה זה.

השתדלותו הוא וגם תשוקתי אני לעשות לי שם השיגו לאט-לאט את מטרתן.  אבי החל להרגיש, שמעתה אין עוד הרשות לקצין ודומיו לדחותו בבוז: "שלום גציל, כמה פעמים הוגד לך, כי לא למלמד להתערב בענינים כאלה!" – הן הוא אינו עתה מלמד פשוט, כל העולם יודע, כי בדמות נער משונה ויחף גדלים בביתו אלפיים רובל נדוניה, כי ליהודית זו, שפניה מנומרים בגומות קטנות וכתמים גדולים, בטן מבורכה, מקור-"עילויים".

וכשהיה לבו טוב עליו ואשרו היה משתפך על כל גדותיו ומתפרץ החוצה, היה בא חלקו עם יהודית זו, שברגעים אלו היתה שוכחת את כל יסוריה ובזיונותיה ומתמלאת הכרת טובה ונחת אין קץ.  רגליו הוא מרכיב זו על גבי זו, מסתמך על דופן-הכסא, נותן רווח בין מלה למלה ומאריך בהנאה בסיפור – "יקר-תפארת-גדולתו": איך שהוא אינו ככל המלמדים, מלמד הוא רק בחדר ו"בעל-בית" בכל מקום, גם בבית הגביר היה בחג בעבר.

– התביני, יהודית?

– מבינה אני, מבינה...  מה יש פה להבין?

–אי, אשה לעולם אשה היא!...  אינך יכולה להבין...  הן לקצין היתה חנוכת-הבית, ויקרא להרב, למשה שמריל'ס, לר' צדוק ה"נכד", לאלימלך המלוה...  חה, ישראל מלמד-דרדקי לא היה שם...  ואני במלתא דבדיחותא קורא לקצין: ר' נתן, אני אומר, ר' נתן!...  א–א...  ר' נתן –

– וכי מה אני אומרת?... הלא אתה יודע, שאז לא הגדתי לך דבר אחרי ששבת...  אין זה מטבעי, כשאר נשים, כזו, למשל (אצבעה רומזת על החדר השני, מעון-מרים)...  ואולם, בכל זאת, שלום גציל, בכל זאת...  חי-נפשי, כי טוב עשית אילו שבת ישר מבית-המדרש אל אשתך וביתך...  חי-נפשי... הכל הנעימות היא אצל גבירים?...  לא גרוע היה אצלנו, ברוך-השם, מאשר אצל כל היהודים...  הנזיד היה כבדולח... כל ברך תרנגלתנו הצהובה היתה שם...  והפשטידה נמסה בפה...  ואם לא כאצל קצין – מה בכך?  ברוך השם!...  וכי העיקר הוא להיות זוללים וסובאים?  מה?

– "כאצל קצין" – לועג אבי ומתלהב – אי, חכמה!  הלואי וראיתי בחתונת ירמיה שלנו החצי ממה שראיתי שם!...  שאלי-נא מה חסרשם!...כל מיני מאפה, כל מיני מגדנות, כל מיני דגים ובשר, כל מיני לגימה!...  והגבירה התנוססה בשעון-זהבה...  כל מאכל אשר יאכל...

– בקיצור...  – מעירה אמי בחשאי – בעד כסף של זרים הייתי גם אני "בריה"[1] והייתי יכולה גם אני להכין ולאפות הכל...

– אי! – מוחה אבי בתנועה משונה, כאומר: אל תהי פתיה! אזנים לכותל...  דברים הללו אסורים!...

– וכי מה אני אומרת?...  אני אומרת רק...  טוב, טוב שאתה בא בין הבריות, מלאכתך בכך...  ואולם לכל גבול...  אילו היית בא בעתך, כי עתה לא נשבת חגי...  אמרתי: יבוא היום-טוב, החג האהוב...  נשב אל השולחן כולנו...  אדע גם אני, שחג לישראל...  האומנם לי אסור לקבל קצת נחת בעולמי?  ועתה...  אתה באת בערב...  שיכור כלוט.  ירמיה ישב בפינה כחוטא...  רחמנות היתה להביט עליו...  ישב, ישב – ויישן...

– ירמיה! – זוכר אבי את העיקר – הוא הדבר אשר אני אומר, שאת אינך יכולה להבין!..  קצין אומר: "לחיים, שלום גציל!.."  ור' צדוק ה"נכד": "לחיים, שלום גציל, מה הקטן שלך?" והרב אומר: "זה הקטן גדול יהיה!.."

והוא מתמוגג...

ד

ובכל אלה, או יותר נכון, הודות לכל אלה, היתה השגחת אבי על "זכותו היתירה בחיים" עזה ותקיפה ביותר.  הוא שם עין-שוטר קשה על כל צעדי, על כל הליכותי;  לא נתן לי מנוחה...

הוא יסרני על כל פסיעה, על כל דיבור קל,על כל תנועה, שהיו לא לפי רוחו.  הכל מביטים עלי, הכל מתבוננים בי – ועלי לספור את צעדי, להיות נקי מכל כתם.  עוד זאת: הוא דרש ממני רק להפליא.  לבטל בהצטיינותי את האחרים, אבל חלילה לי מלהיות אחר מעיקרי.  עלי להידמות לכל – ולעלות עליהם.  הוא רדפני על שאיני מדקדק כלל במלבושי, על שאני שקוע במחשבות.  זה לא צריך!..

ב"חדר" הייתי השעיר-לעזאזל בעד פשעי בני בעלי-הבתים, שבהם ירא אבי לכלות את חמתו.  הירשקה בן-הגבאי אינו יודע את שיעור-השבוע, אבל לו אם ו"שימקה קוזאק" שמה;  על כן תחול חמת הנקמה על ראשי בדמות מטר-מהלומות.

בבית-המדרש נדרשו ממני סימני יהירות והתבודדות.  נפתיתי שלא להאזין פעם אחת מן החומש את קריאת התורה מתחילה ועד סוף – וכבר הכל עומדים ומתענגים על המחזה, איך אבי, מלא חמת-קנאות, מלמדני באגרופו יראת ה'.  נערי העיר נותנים קולם בשחוק גדול, ואני ככלי מלא בושה וכלימה.  מכוסה אני כולי בעלוקות מוצצות-דם...

בני גילי היו שמחים תמיד לאידי, היו אוהבים להתגרות בי, לעקצני, לשים לשחוק את מראה-פני, את מהלכי, תנועותי, שאני בעצמי חשבתים לי לחטאה גדולה.  מכנים היו אותי בכל מיני כינויי-עלבון: "איש-שיבה", "בטלן זקן"...  אני הייתי "לא-שלהם", זר, איש שאינו מתערב במרוצתם ומשחקם.  ובכתבי את הקטעים האלה חיות וקמות בזכרוני הרבה תמונות של מלחמותינו ודברי ריבותינו, או, יותר נכון, תמונות של "רדיפותיהם", שהיו מלאות אכזריות ילדותית ערומה...

אז נולדה בקרבי, כנהוג, אותה הגאוה המסותרת, הקבורה, החולנית, המענה, המהולה בקנאה קשה כשאול: "בוודאי! הם 'גויים', לעולם ועד ישארו פה, יהיו חנונים פשוטים כאבותיהם...  ואני?... אני אסע לליטא, להישיבה... אני עולה על כולם!".

הקטן האחד שבי מקנא בהם – בשוחקים-העליזים, היפים, וחברו הקטן השני מתגאה עליהם, ננעל בגאונו ומחזקו; "אני הלא אהיה...  איני דומה להם!  אותי מצווים תמיד לשנן להם, אני הנני הטוב שבחדר, המתמיד..."

ותשוקתי ללימודים היתה, אמנם, טבעית במידה ידועה, נובעת מתכונתי הרצינית, הריליגיוזית;  אך הגורם העיקרי היתה רדיפתי אחר התהילה, השתדלותי לעשות לי שם –

"ללימודים"!..  אלה היו פרטי בנין בית-המקדש, דיני קרבנות ונגעים עם "רש"יות" ארוכים, כתובים מסורסים ובלתי מובנים של ספר איוב, סוגיות מתמיהות, בלי סימני הקריאה, נלמדת בז'ארגון משונה...

עתה, כמובן, אי-אפשר לי לרדת לסוף מצב-נפשי בעת ההיא.  עכשיו נדמה לי, ש"התמדתי" היתה תמיד חיצונית, למראית-עין בלבד: שפתי היו נעות ומחשבותי רחקו מן "הצרעת והנגעים".  אבל אפשר שאני מחליט ככה רק מאי-יכלתי להבין עכשו את האפשרות ללעוס באמונה את כל התבן הרב הזה, ושוכח את כוח השפעת הסביבה, את כוח-ההרגל – ואת כוח חומת-הסינים, הנטויה על ילד רך.

הן, אמנם, לא הכל היה משולל רגש ודעת.  היה גם קצת מזון לרוחי.  סיפורי מעשי בראשית...  הנפילים בימים ההם...  אברהם מושלך לכבשן-האש בעד יהדותו...  יעקב מתאבק עם שרו של עשו...  היהודים נגאלים ממצרים על ידי משה...  ואפילו הדברים החוקיים, היבשים – סוף-סוף, הרי גם להם היה ערך תורה, הלא הכל ניתן למשה בסיני;  כל התיבות שבכל הספרים, כראשונים כאחרונים, כל התגים, כל הנקודות, כל האותיות שבתורה הקדושה, – הלא הכל קדוש ונורא, הכל מלא סודות איומים ונסתרות עמוקות, בכל כלולה כל חכמת העולם, כל המדרגות הרבות והשונות, שאפשר לאדם להשיג...  זה הוא הכל!..  ומה מאושרים ומה מיוחדים הם אלה, שזכו להיזכר בעצם התורה!  עשו, לבן, בלעם – גם לרשעים הללו צורה מיוחדת, גראנדיוזית, גם להם – איזו כנפים!

יחוסי אל העולם היה סמל הרצינות.  בכל הסתכלתי בכל עומק נפשי, שהיתה פתוחה תמיד, שואפת לרשמים.  כל שינוי קטן מסביב לי, כל עובדה זעירה העירו בקרבי הרהורים.  העולם הזה – פרוזדור שקשה לעברו מפני המלחמה האכזריה, שמן ההכרח להילחם בו תמיד עם הטומאה, הקליפה ויצר-הרע.  האדם – איש-צבא.  כל הספרים הקדושים, הרבים בלי ספורות, מלמדים איך לנצח את הכל ולבוא אל הטרקלין.  טכסיסי מלחמה הם – המצוות.

בלי מצוות לא יכולתי לצייר לי את החיים כלל.  רחמים גדולים היו בלבי כשהייתי פוגש באיזה "גוי".  מה אומללה היא בריה זו!  יגעה היא בלי מנוחה, זורעת, קוצרת, טורחת, זוללת, סובאת, ובוודאי גם צרות לא תחסרנה לה, וסוף-סוף מה?  לסוף היא מתה – והכל כלה כעשן!  לא כן היהודי, היהודי הטוב, היהודי "בבחינת מוח", שכל העולם נברא בשבילו, שהוא הנקודה האחת המרכזית, שכל חייו אינם מכוונים אלא לעשות רצון קונו ולהידבק בו...  הצדיק הוא תכלית העולם.  ראה הקב"ה, שצדיקים מועטים הם, עמד ושתלם בכל דור ודור.  ואני?  נו, למשל, אלמלי הייתי אני משתדל להיות צדיק כר' נחמן מברסלב?..  לא, כנראה, צריך להיוולד צדיק, לצאת לאויר העולם בתור בעל נשמה גדולה...  אלא מאי גרסינן: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"?  שמע מינה, שהאדם הוא בעל בחירה ואפילו עבד ושפחה יכולים להגיע לידי מדרגת משה רבנו – – – הא?

העיקר הוא, שהאדם צריך להיות עניו, להתבייש מפני בוראו, לזכור שהוא רימה ותולעה, בא מטיפה סרוחה, שוכן בית-חומר...  ומחשבה זו קיננה בקרבי יחד עם האמונה, שהאדם הוא בחיר-היצורים, מלך-הטבע, נזר-הבריאה.  עשה מצוה אחת– הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף-זכות – – –

העולם היה נתון בלבי בדמות האומה הישראלית.  מחוצה לה לא היה כלום.  יש, אמנם, עוד אומות, אומות העולם, ולכל אחת יש שר שם, בפמליה של מעלה, ובוודאי יש להקבה"ה גם איזה עסק בהן, אבל ביחס אל ישראל הן כאין וכאפס, אחרי שאין להן לא תורה ומצוות וממילא – גם חיים.  יש, אמנם, להן "לשונותיהן" השונות, וגם רבים מן ה"גויים" עוסקים בחכמות, חכמות חיצוניות, אבל מעולם לא הגיעו, ואי-אפשר להם להגיע, לאותה החכמה, שאנו מוצאים, למשל, ב"מהר"ם שיף" וב"פני יהושע".  ה"ערבי נחל" או האלשיך, למשל, הנם רק מפרשי חמישה חומשי תורה, – בוא וראה את גדלותם: עומדים הם ומקשים מאה קושיות על פסוק אחד, מביאים שלושים מאמרי חז"ל, שלכאורה אין להם כל שייכות אל פסוק זה, מקדימים הקדמות אחדות ומתפלפלים דפים אחדים עד שמכל הקושיות לא ישאר כלום, והיה העקוב למישור.  היש בהבלי ה"גויים" כאלה?..

וכשהייתי עובר מן ה"חכמה" אל ההבדל שבין אומות-העולם וישראל בידיעת הבורא היו מבלי משים עולים על לבי חברי הנערים, אשר גם הגה לא יהגו בדברים כמו אלה.  הם טרודים במעשיהם האויליים, במשחקיהם הנהבלים, ואני...  אני מפשפש במעשי, אני חושב על טיב-העולם, אני מהרהר בבוראי, אני...  אני...  ובכן אני מתגאה?  הוי, שוטה, רשע וגס-רוח!  אתה מתגאה עליהם? וכי מעשיך טובים ממעשיהם?  וכי אתה אינך מקנא בהם ואינך נכשל בכל מיני הרהורי עבירה?  וכי אתה אינך מלא כל המידות הרעות?  ומה השגת?  אל איזו מדרגה הגעת?  אלא אתה גרוע מהם: הם אינם יודעים, הם שוגגים, ואתה הרי יודע אתה את חייהם של כל אותם החסידים והקדושים והגדולים – וכי יכול אתה להידמות אליהם?  אין הכתוב מדבר בתנאים, האמוראים, ואנשי-העליה שבמדרשים וב"זוהר", אלא אפילו ה"אוהב ישראל", בעל השל"ה או בעל "יסוד ושורש העבודה"...  אלה הם צדיקים...  ואתה...  אתה – לא כלום!

את רוב גודל הצדיקים הגיבורים הללו הספקתי להכיר למדי בעתות החופש.  כשהייתי בא לבית-המדרש שעה קטנה לפני התפילה הייתי מעיין בספרים.  אני ידעתי את גודל עוון ביטול-תורה.  אלימלך המלוה, שהיה אז אחד האברכים השלמים והחשובים, היה אוהב לקפחני בגימטריאות, נוטריקון ומראי-מקומות שונים, התלויים בטעויות-הדפוס או בחסרון סימני-הקריאה.  הוא היה בודק אחריהם ברוב כשרון ומוצאם ב"חזקוני", ב"מאור עינים" או ב"טור ברקת".

כי רוחי לא הסתפק, בעוונותי הרבים, בלימודים השונים, שהלעיטוני מורי ורבותי ברוב טובם, ב"הלכות נידה ומקואות" שבטור "יורה דעה", שאילפני ר' חנן-נתן יצ"ו, החופ"ק דמתא צ. יע"א, ואחפש עוד ספרים.  קראתי מכל הבא בידי.  הויות דאביי ורבא לחוד;  זהו בוודאי העיקר;  זוהי התורה המתשת כוחו של אדם בקשיותה;  אותן יש להבין בהעמקה דהעמקה;  חובתי לשננן בלי שיעור, בהן אסור לי לגנוב את דעת עצמי, – חטא שגיליתי בי, לצערי, שלפעמים הייתי מדלג על תיבות רבות בבת-אחת ולא הייתי שם לב לנקודה זו או אחרת: להשתמט מהן או לעזבן ח"ו לגמרי – אין לך כלימה יותר גדולה מזו;  ואולם "דברי אגדה": "מדרש", "עין יעקב", "ראשית חכמה", "שבט מוסר", "מנורת המאור", "שם הגדולים", מפרשי התורה וכל אותם הספרים מעין "בחינת עולם", "מוסר השכל" וכו' וכו', שמצאתי בירושתו של ר' ברוך ע"ה ובבית-המדרש שלנו ועתה כבר אבד לי אפילו זכר שמם, – כל אלה לחוד.

כן, רוחי המסוכסך ביקש, שאף, חיכה לאיזה דבר, השתתף בלא-יודעים בצרת העולם הרע, העובר, המלא הבל והמחכה למשיח ולגאולה.  ידעתי, שהחיים הם כמלחמה ארוכה, שהם דורשים תיקון, צירוף ושיבה למקורם, כלומר, ביטול-היש;  גם אלוהים היה לי, אלוהים ברור ומבורר, שהיו לי עמו חשבונות ידועים, דברים ידועים – ואני ביקשתיהו.  חיים ביקשתי, חיים ואלוהים...

לא פעם ניתכה עלי חמת אבי על "הרגלי המתועב" לסובב את העניים, המחזרים בעיירות עם חבילות של ספרים ומעשיות בעברית וז'ארגונית, בשעה שהיו משטחים את סחורתם על השולחן שלפני התנור בבית-המדרש.  כל צרימותיו באזני ודחיפותיו בכתפי לא העתיקוני מאותן קופות-הסיפורים, אשר בעיר הדבר בושתי לטפל בהם, מאשים את עצמי על שאני בוחר בהבל ובקלות, ויחד עם זה חשבתי את עצמי למאושר בהחלט בשעה שנמצאה בידי – כמקרה יוצא מן הכלל – פרוטת נחושת לשל להמו"ס שכר-קריאה.  בשאה הימים הייתי רק עומד ומביט על משאת-נפשי בגעגועים רבים ובהכרה מדאיבה, כי לא בידי טובי.  גם הסיפורים הקטנים של שמ"ר ו"תלמידיו": "המנ'ס מפלה", "געלד פאר פעטש", "דער ישיבה בחור", וכאלה לאין מספר, היו לי למשיבי נפש.  ופעם הגיע הדבר אפילו לידי כך, של הכינותי את השיעור!  נזדמן לי המעשה בשבתי צבי ימח-שמו.  ר' חנן-נתן לא ידע כלל מכל עינויי על הוַת "הצבי המודח" ועל שלא עלה הדבר, ולא הבין בשום אופן איך שכחתי לגמור את הסוגיה (מסכת "כתובות" למדתי אז), שיש לה "מהר"ם-שיפים" יקרים כאלה ושנוגעת היא אל הלכת הטור "יורה דעה", שלמדנו באותו היום, מפני מעשה של שטות.  בחור בר-דעת!..

 

ה

אני הייתי אז כבן עשר, הקטן בין תלמידי ר' חנן-נתן.  "שכירות" קקנ"ו לא הספיקה לרבה, ועל כן עסק גם מעט במלמדות מכובדה, רבנית.  תלמידיו היו מבני עשירי העיירה, תלמידים לשם התכבדות ולא לשם לימוד, ויותר משעסקו בסדר-נשים של ר' חנן-נתן היו עסוקים בשלוש בנותיו של ר' צבי גלותזון, שהתגורר ב"שכנות" בבית מורנו.  ר' צבי גלותזון, שהיה גיסו של משה שמרילס, היה דודו של יעקב בן משה זה, ויעקב היה גם הוא בין תלמידי הרב.  לשלוש הבנות האלה היו רעיות-עלמות, ומספר הגיבורות לא מעט ממספר הגיבורים.  "מגע-ומשא" זה היה ממין הנהוג בערי הפרזות.  מתאספים ומבלים את הזמן בהוללות, רכילות והתאבקות.  והמשחק לא היה בלי סכסוכי-אהבים.  לבו של יעקב, למשל, נהה אחרי הצעירה בשלש הבנות, ובלבו של עובדיה, בן הרב גופא, היתה "סימפטיה" – כבר שכחתי אל מי...  כמדומה לי...  לא, גם כן אל הצעירה.  זו היתה נערה בעלת-בשר, בעלת שפתים-דובדבניות, חזה נישא ופה מלא שחוק מצלצל.  אך אין זה ממין הענין.  עיקר כונתי לא היה אלא לרשום, שאני, הרחוק ומתרחק מן המחזות האלה, בושתי מהם עד עומק נפשי.  בכלל, יחוסי אל המין השני היה תמיד בלתי חפשי וביישני.  מימי ילדותי ואילך היתה הקריאה:  "עם נערה!" החרפה היותר גדולה.  כשגדלתי גדלו גם התרחקותי והתביישותי מן הנשים, – התרחקות והתביישות, שהיו ההפך הקיצוני מקרירות וטוהר.  מזגי היה תמיד נלהב עד הקצה האחרון, אפס יחד עם זה היתה בי הכרה, שתארי, קולי ותנועותי למשא הם על בת-חוה: תיכף היא משפילה את בבותיה ונעשית שתקנית, כמעט עצבה.  כשאירע לי לשמוע מאחורי קול-צחוקן האדיר של בנות שכן-מורנו הרב, הייתי מקבלו תמיד על חשבוני, ויש גם שהיתה אהבת עצמי הנפגעה בודאה ומשמיעתני קול צחוק מן האויר...  היסורים, שסבלתי מזה, היו מסותרים, קבורים במעמקי נפשי ומולידים רגשות לא טובים.  מעולם לא התפשרתי עמהם.  עינויים על "גלות-השכינה", על "ירושלים של מעלה בשביה", על ה"שאור שבעיסה" – זהו לא רע, אלה הם יסורים של מצוה.  אבל עינויים על ש"חמרי העכור" אינו דומה בצורתו לצורתו הנאה של בן-פריץ, על ש"שערותי אינן מסולסלות כדי שיגרה בי הדוב", על שלא ניתן לי להסתכל באצבע קטנה של אשה כדי שינטלו חיי מן העולם – אוי ואבוי לי!..  איך אשא ראשי לפני יוצרי ובוראי?  וכי יאה זה ללוחם עם הקליפה?  אדרבא, הלא עלי לשמוח על שניתן מעצור ליצרי ולתאותי.  אמנם, בוודאי טוב מזה היה אלמלי הייתי מוכשר לחטוא – ומתגבר ומנצח, לא כעכשיו...  אבל, עוד פעם, אוי ואבוי לי, רשע גמור!  הן גלוי וידוע לפני, שאין בי מידתו של אותו צדיק במעשה ה"מטרוניתא";  אני הרי אין בכוחי אפילו להקים את הברית, שכרתי פעמים אין מספר לעיני לבלי התבונן על בתולה;  אני הרי בבחינת "שב וחוטא" אני, כי כמה פעמים הורדתי דמעות שליש ב"תפילה זכה" והחלטתי החלט גמור להתרחק מן החטא – החטא בה"א הידיעה – ולא עמדתי בנסיוני... ואיש כבד-עוון כמוני עוד יכול להענות ולהתרעם על בוראו, שריחם עליו וברא אותו מכוער!  ובכלל, איך לא אבוש ולא אכָלם לתת לבי אל דברים פחותי ערך כאלה?..  בעלמא דאתי ישאלוני לתורתי ולמעשי ולא לדמות חוטמי! – – –

אני יודע כל זאת – ומסתיר מעצמי את חטאת-נפשי...  אני יודע כל זאת – ועיני מתגנבות, מסתכלות, תועות...  אני יודע כל זאת – ולבי נמס, מתפלץ, בוכה...

מלחמה זו, שבתיאורה יש שרטוטים שאינם מתרקמים במלים וקטעי עובדות, שלא ניתנו להיכתב, עוברת כחוט-השני בכל ימי חיי.  שנות התגוללי בבתי-המדרש ואכלי "לחם חסד" על שולחן זרים יכלו רק לחזק את אי-מהירותי, אי-נעימותי, כיעורי, ביישנותי והתרחקותי.  לא נשתנה כלום גם בצאתי משם ל"אויר-העולם", כלומר להתגולל במעונות-אופל בתור מורה עברי רעב ללחם.  לא נשתנתה בי אף אי-שימת-לבי לחיצוניותי ולבגדי, דבר שפיתחה בי ה"ישיבה" עד לקיצוניות.  ימים רבים עברו עלי ללא-היפרד אפילו מן הקפוטה הארוכה.  הבן הבינותי, אמנם, כי "איש אירופי צריך ללבוש בגדים אירופים", אך לי נדמה, שצורתי תהא עוד יותר מגוחכת כשאשנה את מלבושי.  לא נשתנה גם מהלך-מחשבותי על היופי, ורק במקום שהיו שני הצדדים שבי משתמשים מתחילה במקראות, מאמרי חז"ל ופרקי ספרים של דרוש וחקירה ומוסר, עמדו אחר-כך זה לעומת זה: הרוח השורר ברומאני טורגנייב ובשירי פושקין ולרמונטוב מצד אחד, ומאמרי פיסארב, שלגונוב וחבריהם, הורסי האסתיטיקה בשנות הששים, מצד השני.  עונג חריף הייתי מתענג למקרא דבריהם של אלה האחרונים.  צעקותיהם היו טל של תחיה ללבי האנוש, כן, אין הדבר הזה צריך להשפיע על תנאי חיי.  אני מופת חותך להשקפת היהדות.  העיקר הוא הצדק ולא היופי.  אין כל ערך ליופי החיצוני, הבהמי.  אל לי להתבטל בפני ההשקפה היוונית.  אין לי לחוש שום אשמה על שאיני מהנה במראי את כל רואי.  לבי לא יפול משחוק-בוערים.  פיסארב אומר...  אמנם, לו נקל לדבר ככה: הוא בעצמו איש-צורה, יפה להלל, ואולם אני...  אני – היאך אני יכול להחליט דבר?  איך אמלט מן הנגיעה בדבר?  אילו, לפחות, היו פני מביעים חכמה, עמקות, גדלות, הייתי מוותר כבר על חיטוב-האברים, על צבע-העור... אבל עתה...  – הלא נורא הדבר! – לא הא ולא הא...  אבל מה אני רוצה?  בוודאי היופי מעלה הוא לאדם...  די לי רק ההכרה, שגם המכוער יכול להיות אדם טוב...  לא, רק המכוער...  כלומר... – –

בעת הזאת היתה קרבת אשה, תהי איזו שתהיה, גורמת לי השפלת-עינים, דפיקת-לב וסכסוך-רוח.  עוד זאת: לכל אשה, שהביאני גורלי להפגש אתה, לא היתה צורה מיוחדת, אלא כל המין היה כעצם אחד מכוסה בסינר לבן.  מצד שני היתה במידה ידועה ביחוסי אז אל "המין היפה והחלש" גם מעין רגשנות.   אי-דעתי את הנשים נתנה מקום לי לחשוב את ה"עלמה" לעולם אחר ושונה, לפעמים גם להעריצה, אף על פי שיחד עם זה – הפכים וניגודים מאז ומעולם! – לא נשתנתה דעתי על ערכה האמתי של האשה כשהיא לעצמה, בלי יחס אלי.  מעודי ידעתי, שהיו ה"אמהות" ושאר נשים צדקניות, שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים;  שהיו נשים שהגיעו לידי מדרגה גדולה כמו, למשל, אמתיה דבי רבי, שנזכרה בגמרא, בתו של הב"ח...  ובכל זאת – "מנין שהאשה נקראת אדם?" – נשים דעתן קלות, נשים לא ישחטו, נשים פטורות מן המצוות, נשים ועבדים וקטנים בחדא מחתא, ובכלל לא נבראה עלמה להרבות מחשבות...  אין אשה אלא לנוי...  וה"גמרות" העבות עם מפרשיהן ומפרשי-מפרשיהן, וכל הפוסקים על פיהן, וכל המפלפלים בהן, הלא רק נתחלפו לי בספרים אחרים, ספרים, שהיו, אמנם, מלאים השתחויות של חן כלפי האשה, אבל העובדות שהובאו בהם והארת העובדות הללו דיברו למדי, שהאשה בכלל פעוטה היא, כזבנית היא, אכזריה היא, אוהבת רק את גופה, בעלת-חשבון ביותר, פחדנית, נאמנת להמסורה, רחוקה מבקורת ומחשבה...  ולפיכך כשהיה מזדמן לי אז לדבר על "האמנציפאציה של הנשים", הייתי, אמנם, מגלה בין תיבה לתיבה את משפטי התוכי, אבל בתוך כך הייתי מעיר הערות והערות להערות, עד שסוף-סוף היתה החלטתי נעשית אחרת לגמרי...  דבר שאין צריך לדון עליו הוא – שהאשה דומה בכלל להאיש;  דבר שאין צריך לומר הוא, שאנחנו אין אנו "קאואלירים" מן "הצעירים המוזהבים", שרואים באשה רק נקבה...  אמנם, אנחנו מכירים אותן בחיים במידה מצומצמת מאד – ומשפטנו עליהן אי-אפשר לו שלא יהא פגום קצת...  ואמנם, עלמות-החן הן בכלל...  ואי-אפשר להן להיות אחרות...  אבל אין למדין...  עתה בוודאי הדבר הוא כך, ואולם ההתפתחות של מהלך-הקולטורה אשם בזה...  כשרון-המחשבה של האשה – צריך להודות – חלש הוא משל האיש בזמן הזה, ובאמת אין רוצות בדעת כלל;  אבל, לעומת זאת, יש להן מידות אחרות טובות שאינן בגברים...  בכלל אי-אפשר להכליל...  יש נשים הגונות...  הסימנים הראשונים של "אשת העתיד" רק זה עתה התחילו נראים בארץ...  היחס שבין המינים יכול וצריך להיות אחר.  הן איוולת היא למצוא לנחוץ להוכיח, שהאשה אינה נקבה בלבד, כמו שהאיש אינו זכר בלבד.  האומנם יש שאנו נוטים לחשוב, שגם הגברים...

ואולם, איך שהיו דעותי על האשה – והיא אינה לגמרי בספר חיי.  היא חסרה לי, אני גלמוד, כערער בערבה...  התוודעותי אל עלמות לא עברה בהכרח מעולם את הגבול.  יסורי הולידו בי מין רום-רוח, כאילו אני מתרחק מהן ברצוני.  מפני שאיני רוצה להישפל ולרדת אליהן.  "גאוה" זו, כביכול, העירה בי, בתוכי, לפעמים לעג וקלס לעצמי, אבל קשה ממנה היתה לי האיבה המשונה, שנולדה בקרבי ולא יכולתי להמיתה ולעקרה מלבי לגמרי.  איבה זו היתה ביחוד לעלמת-החן, שאינה משגיחה בי כלל או שמביטה בי בלעג ובזה לחריקת שני.  ואולם לא נעים מזה היה רגשי אל "העלמה החדשה", בחינת "חצי-זכר", ויוכל היות, כי את העלמות ממין זה האחרון לא אהבתי עוד יותר – אפשר מפני שלאלה התוודעתי ביותר, ואפשר מפני שלהן יאבד אותו חן-האשות, המעניינני, לכל-הפחות, בעלמות הטיפוסיות.  בכל האופנים – אני עוניתי מאד.  לרגעים הייתי זוכר פני איזו עלמה, מחזה-טיול בליל-קיץ – וגונח, ומקנא, ומתגעגע...  מדוע הם? מדוע יודעים הם איך להתהלך עם עלמה?  גאוני, המתקומם באותה שעה ומשיאני להתעקש ולהחליט, שאני מבטל כל זה, שאני רם על כל אלה, רק מלח הוא זורה על פצעי.  אני נכון לזעוק, לנהום כחיה, שניחת בה כדור-עופרת.  כשלהבת בוער בקרבי החפץ להתאהב, ואפילו אם רק יסורים אסבול מהתאהבות זו.  מעודי לא ידעתי את הרגש הזה, המחולל תבל!..  כמה שהבינותי, כמה מגוחך הדבר, כמה שמיאנתי ביסורים, כמה שחשבתי על הסכנה הכרוכה ברצון העיוור, לא יכולתי להשתחרר מן החפץ לאהוב.  מוקדי עולם ויסורי תופת היו בקרבי.

ובמצב-נפש כזה ידעתי עלמות אחדות: את נרמאן, את לרנר ואותה...  את רחל מואיסיבנה...  אך די.  פה דרושה אמנת, – דבר, שהדפים האחרונים מעידים על העדרו בקרבי.  מילאתי גליון במלים ומלים – ולא הגדתי כלום.  הן, אמנם, נבערה היא השתדלותי גופה להגיד הכל.  כל מה שאוסיף להרבות צבעים על צבעים – הן ישאר תמיד בקרבי-קרבי אותו הדבר העיקרי, הטמיר, המסתתר ומתעלם...

כן, די.  דרוש לשוב לעניני.  רומאן מעניין הלא לא יצא בכל אופן, ועל כן אולי טובים גם ניצוצי-זכרונותי הבלתי-מעניינים.

 

ו

אני הייתי אז כבן עשר, הקטן והעני בתלמידי ר' חנן-נתן. ואולם, זוכר אני, שכמעט הייתי מתגאה בעניותי ולא קינאתי מעולם בבגדי-החמודות אשר לחברי אלה.  קנאה גדולה קינאתי רק ב"גדלותם": הם "בני מצוה", אנשים מוכשרים להצטרף למנין ולמזומן, ואני קטן.  הם מתפללים ב"תפילין", עטרת על ראשם ותפארת על זרועם;  כשהם הולכים לבית-המדרש, תיק-התפילין המרוקם יתנוסס לנוי בידיהם, ואני מה?..  אמנם, הם, ההדיוטים, אינם חשים באשרם הגדול, וכפויי-טובה אלה אינם מתייראים לעבור עבירות נוראות כתפילה מתוך קלות-ראש, הסחת-דעת מן התפילין, עסקים עם בתולות – ואת זאת לא יכולתי להבין באמת!  הלא גדולים הם, יהודים גמורים, כבר פקעה מהם ערבותם של אבותיהם, עבירותיהם על ראשיהם הם תחולנה, ובכן איך טחו לבותיהם מהשכיל?  ואפילו אם לא הגיעו למעלת "עבודה מאהבה", הרי צריכים היו להתיירא מן העונש...  פשוט, משונה הדבר, איך אין לאנשים כל חשבון-הנפש!  ואני מה מאושר הייתי, אילו היו מעשי נכתבים על חשבוני ולא על חשבון אבי, אמנם, אני הנני רשע גמור, חרפה לי לחיות בזכרי את חסדי השם-יתברך, המחייני בכל רגע ואני מורד בו, כלומר איני משווה אותו לנגדי תמיד, ופעמים שאני אוכל וישן לתיאבון ולא בכונה תחילה לשמו יתברך.  אני עוד גרוע, הרבה גרוע מהם.  ובכל אלה הייתי בטוח, שמצוותי יכריעו את הכף.

ואני את המצוות אהבתי.  אמנם, התפילה, זו התפילה הארוכה, הקבועה, המחויבת, הנמשכת שעות אחדות רצופות, היתה לי – למרות דעתי, שלכל התיבות יש כונות אין קץ – למשא.  ושיבחתי בלבי את חסידי קוצק או אפילו את ה"מתנגדים", שאצל הראשונים ההתלהבות עיקר ואצל האחרונים – לימוד-התורה.  ואולם כל המצוות בכלל עינגוני תמיד.  מצוות, אמנם, לאו ליהנות ניתנו ואסור לומר: "אי אפשי בבשר-חזיר", ואולם מה אעשה, אם הדבר מהנני? מה אעשה, אם אני אוהב את בוראי ואת מצוותיו?  אדרבא, בוודאי חשוב אני בשביל זה לפני הקב"ה.  "מנהגים יבשים" לא היו אצלי בנמצא;  הכל היו נשמות, הכל דברים העומדים ברומו של עולם, דברים העושים רושם גדול בעולמות העליונים.  וזוכר אני את המלחמה, שהתלקחה בלבי כשבאתי לליטא – מה לי להיות, חסיד או מתנגד?  עובדיה בן-הרב, שבא אתי, יעצני להתנהג כמנהג המקום שבאתי לשם, ואני לא יכולתי להבין בשום אופן את קרירותו.  "אני אומר לך דברים של טעם" – צעקתי בפתגם התלמודי – ואתה אומר: "מן השמים ירחמו!"  מנהגי המתנגדים משכוני קצת בחידושם: כשאתה רגיל עד מאד להתחיל את התפילה במנין ב"הודו", נעים לשמוע, איך החזן משנה את הסדר ומתחיל פתאום "מזמור שיר חנוכת!"  ואולם אני לא סמכתי על עצמי ואחפש בספרים המדברים בענין זה.  קראתי אפילו את הספר "שלום על ישראל", מבלי שים לב לזה, ששמעתי מרננים אחר מחברו: צווייפעל – ספק, צווייפעל – שתי גירסות, צווייפעל – שני עורות.  לאחרונה ניסיתי בעצמי לכתוב ספר-ויכוח גדול בין שתי הכיתות והפלאתי שם להראות חריפות ובקיאות, ועל הכל – הגיון.

ובימי הסליחות...  אכן אלה היו ימי אושר, ימי חפץ!  כמה רגשי עונג הכרת-ערך-עצמי!  סוף הזמן.  עול החדר הוסר.  אני, אמנם בין כך וכך איני מבלה זמני בבטלה ולומד – אני הלא איני דומה להם – ואולם לימודי אינו נחשב לי לחובה, אלא למתנת-נדבה מצדי.  אני עושה בזה איזה חסד עם מאן-זהו.  וגם מידת לימודי היא לרצוני.  והאויר – אויר של סוף הקיץ בעיר קטנה.  לאמי היתה גינה קטנה, שעבדה בה, אך לי לא היה כל מגע-משא עם גינה זו;  אני ישבתי בקלויז, משתדל ללמוד.  אל ביתי באתי רק לאכול ולישון.  ובטרם אשכב הייתי מפציר באבי לעוררני לסליחות.  מצוה זו צדתני במה שיש בה התפארות על אחרים והתגברות על החומר בשעת קימה בהשכמה.  אמנם, אבי היה מעוררני גם בלי הפצרתי.

עוד לחלוחית של בוקר על הארץ וצל הלילה, מטושטש וחיוור, עודו מרפרף באור הכהה השפוך על היקום.  הדממה נפסקת על ידי געיית הפרות המובלות למרעה וקריאת התרנגולים, המתפללים שחרית.  תריסי החלונות סגורים.  גם עובדיה, גם יעקב ישנים.  ואני שב מבית-התפילה;  כבר הספקתי להתפלל הרבה וללמוד הרבה, יותר מחובת נער שלפני "בר-מצוה".  להתגאות, אמנם, אסור, אבל...  בלבי אני מרגיש חולשה, קולי רפה והדבר נעים לי מאוד.  אני נכנס הביתה ומעיר את אמי הישנה:

– אמא, אמא, קומי!  הפרה גועה;  צער בעלי חיים...  אני כבר באתי מסליחות!..

אמי קמה ומתחילה להתעסק בעבודתה.  ואני יושב אל השולחן ופותח את הגמרא של הש"ס הקטן, שהניח ר' ברוך ע"ה בירושה לאבי.  אני לומד מענינא דיומא: "ראש השנה", "יומא", "סוכה", "חגיגה", "מועד קטן".  ואולם אני רק מעלעל את הדפים.  רוחי מרחף בעולמות פורחים באויר. אני מהרהר על דבר חיי העתידים בישיבה, על דבר רגשותי, על דבר האומה הישראלית, על דבר הקלקולים של בני-תמותה, על דבר הסליחות, ובלבי מתעורר חפץ לחבר גם אני סליחות ולחתום את שמי בראשי החרוזים.

החפץ-בכתיבה התפתח בי בימי שחרותי הראשונים.  תמיד הרביתי "למשוך בשבט-סופר" על כל אשר מסביבי, על כל הנעשה בביתנו, בחדר ובקלויז – שלושת הבתים שידעתי.  אף אהבתי לעשות קיצור מלימודי, ל"הניח את הדבר על הכתב" ולהתענג עליו "יומי דפגרא".  מוחי היה מלא דמיונות שונים על החיבור הגדול שאחבר על כל הש"ס וארבעת חלקי "שולחן-ערוך" – אלה עמודי-השיש הגדולים-הגדולים, הנוגעים בראשיהם עד לב השמים.  ספרי יכונה בשם "דברי ירמיהו", וכבר הצטערתי, מפני מה איני כהן, כי אז הייתי יכול להוסיף "מן הכהנים" –

אבי מצא את כתיבתי זו ראויה להראות לכל העולם, כדי שידעו הבריות, כי ירמיה שלו הוא גם בעל-לשון.  ובכל זאת היה מונע אותי מלכתוב הרבה כחפצי.  לדעתו, די לכתוב מליצה אחת גדולה בשביל להראות ולא יותר.  אין לבלות על זה זמן רב!

וכשהייתי טוען לפעמים בדברים לא ברורים, שאני כותב לא בשביל אחרים, היה הוויכוח נגמר במכת-לחי הגונה.

אמי סבלה בכלל מהתנהגותו של האב המשוגע עם בנה, אך לא העיזה לחוות את דעתה, ואולם במחזות מלאים עוול מצד האב, פעמים שלא היתה מתאפקת:

– אבל הגידה-נא לי, שלום גציל, מדוע אתה ירא רק את האחרים?  מה לך ולהם?  יכאבו ראשיהם בשביל עסקיהם הם.  אין דבר.  איני מתביישת בבני מפניהם, איני נופלת מהם.  חי-נפשי, הלב כואב,  ידוע תדע רק להלמו.  אתמול לא ניקה את חטמו כראוי – ואתה מכהו.  היום נערים שובבים מכים אותו – ואתה צורם באזנו.  לימים הוא אינו רוצה ללכת עמך אל "גביריך" ואתה כועס. חוטא גדול.  מי יתן והיו הבאים אחריו לא פחותים ממנו.  וכי דומה הוא לשאר נערים?  וכי דרש מאתנו אפילו פעם אחת בגד חדש או כובע אחר, אף על פי שהוא קרוע-בלוי?  ילד מחריש...  חנון ורחום.  אף בצער החתול אינו יכול לראות...  חטא גדול!  הנער כותב.  ידעתי, שכועסים על הילדים כשאינם רוצים לכתוב, ופה עולם הפוך.  לא, שלום גציל, הלא ידוע לך, שאני איני כשאר האמות הטיפשות.  אני שונאת להתערב במעשיך.  ומה אני אומרת?  ידעתי, כי אב אתה והנך מכהו מפני שאתה דורש טובתו...  הכהו, למדהו, בל תכאבנה ידיך...  ואולם...  כל בני העיר מתברכים בו...  הכל...

– החרישי, בהמה! – יען אבי ויאמר – גם אני יודע כמוך את דעת הבריות עליו, אבל היא הנותנת, שעלי ליסרהו על אחת שבע.  אני כועס רק על מה שהוא עקשן.  אני "כיבדתיו" רק בעד תשובות כאלה: "בעד עצמי אני כותב"...  גברא רבא!  הוא כותב בעד עצמו...  ואני איני מבין: אם לא להראות – הכתיבה למה היא באה?  הבל זה איזה צורך יש בו?  ולהתעקש לא אתנהו...  אב אני!..  עתה הרב מלמדהו בלי תשלומין, אבל בעתו הלא מסרתי את נפשי עליו: שבעים רובל ל"זמן" היה כל שכרי וחמישה-עשר הייתי משלם בעדו לפייבל המלמד!

– תודה לך, אישי היקר! – מצהיבה אמי את פניה – יווסרו כל אוהבינו ודורשי טובתנו ב"הוצאה" כזו, ריבונו של עולם! וכי מה הם חיינו, שלום גציל, אם לא לשלם שכר-לימוד בעד בנינו?  הלאכול משמנים, אם ללכת ל"תריאַטר"?

– לא זה אני אומר! מתרכך אבי קצת – נו, הבלים!  תן לי, ירמיה, את מליצתך החדשה על דבר חודש אלול...

– על דבר חודש אלול?  אולי טוב יהיה השיר: "האדם הישראלי והארץ הקדושה"?

– השיר?..  לא לך לדעת...  אני מצווה תן ועליך לתת מיד...  תן גם את השיר.  אלימלך מתאמר לבעל-לשון וגם ב"גאַזעטין" יש לו עסק לדבריו, חֶה-חֶה, יראה וישפוט.

אני מוציא לו פיסת-נייר, כתובה משני עבריה, שנקרעה מעל לוח הגמרא. הוא מחליק את זקנו, קורא ע"ד "הירח אלול, הבא אלינו ונותן בקול – ומצווה להצדיק מעשינו, למצוא חן בעיני האל", נהנה ומביע אי-רצון.  מצווה למחוק איזו מלה תלמודית, הנתחבת לו כעצם בגרון, ומעיר לאחרונה, ששוה אני להימרט לחי.  חרפה וכלימה לפני הבריות –

 

ז

ר' חנן-נתן לימדני חינם.  מלבד השיעור עם כל תלמידיו ביחד, סוגיה של גמרא עם מפרשים ו"פוסקים", קבע לי ולעובדיה בנו עוד עתים מיוחדות לתורה.  אני הייתי לן בביתו כמעט כל ימי השבוע, ובטרם בוקר בחורף ועם דמדומי חמה בקיץ היינו מתגברים כאריות לעסוק בשעשועיו של קודשא בריך הוא! 

אני הייתי לו למשאת-נפש.  הוא בטח, שאני אקבל ממנו מה שיש לו למסור.  אמנם, אהבת-החידוד וכשרון-הפלפול חסרים לי, לצערו, אבל תחת זה מצא בי "הבנה", העמקה, שכל ישר, ולכל ראש: אמת ותמימות.  תגמולו היתה השפעתי הטובה על עובדיה, שבעיר הדבר לא שבע רצון ממנו, ורק אהבת אב, שהיתה קצת יותר ממה שנאות לטבעו, כיסתה הרבה מפשעי הבן.

ר' חנן-נתן היה בטבעו מתלמידיו של שמאי: קפדן, קנאי ובלתי-נוח לבריות.  אפס להתורה ולהמחזיקים בה היתה אהבה גדולה בלבו, חיבה עזה, שלהבתיה!  שונאיו בעיר, אמנם, היו תולים בו "מידות לא-טובות": נטירת איבה, אהבת נצחון, ומספרים עליו גם איזו מעשיות נוגעים בדיני ממונות ובהחנפת רשעים בעולם הזה, אלו החולשות הרבניות;  ואולם אפיו האישי עולה על זה של אנשי מחנהו.  הוא לא היה "מורה הוראה" מן הטיפוס הידוע.  לו היו שאיפות, רגשות, מערכה...

הבאים אתו בכתובים מתארים אותו בתואר "חסיד ועניו", וגם לו בעצמו מחוור, שכן הדבר.  אכן בענוה הוא מדבר,עניו הוא גם סגנון מכתביו ותשובותיו, הנכתבים, לדעתו, "על-פי חכמת הדקדוק", ענותנית היא חתימתו: "זעירא דמן חבריא, הקטן והשפל, עבד לעבדי ד'";  לא גאותניות ביותר הן קפוטת האטלס שעליו וירמולקת-הסאַמיט שעל ראשו, המעוכות, המשוללות שחרוריתן והמשמשות את בעלן זה כעשרים שנה, מיום שבתו על כסא הרבנות בצ.  ואולם, בכל אלה, בשעה שר' חנן-נתן מעיין בכתביו הרבים ובחידושיו שחידש בכל חדרי התורה, בשעה שהוא מדבר על רוב תלמידיו, שהעמיד ב"ישיבת" עיר מושבו הקודמת, בשעה שהוא מתפלפל בהלכה עם אחד מ"חסידיו", השואפים את צלו – פלוני נותן לכבוד מורו הרב את ימינו בזקנו ואת האגודל של שמאלו באבנטו, ור' חנן-נתן מקמט את מצחו, שרקותיו מסיגות גבול השערות עד חצי הראש, וממצמץ בעיניו הירוקות והעבשות מרוב הגות בתורה בלילות – אז ר' חנן-נתן אומר כולו – מרא דאתרא.

המלות "לימוד התורה" של ר' חנן-נתן אין להן כל דמיון למה שרגילים בני אדם להבין במושג זה.  זהו ענין אחר ושונה לגמרי.  "תורתו" היא זו, שקדמה לבריאת העולם...

– בשעה שאביך לומד – היתה הרבנית מדברת באזני עובדיה – יקיץ הקץ על העולם!..

אף על פי שבכאַראַקטריסטיקה חותכת זו היתה מצלצלת גם מעין תרעומת על היסורים, שהיא סובלת לעתים לא רחוקות מאפיו זה, על שאינו מוכשר אז לשים לב לצרכיה, על שהוא שוכח אז את הכל, על שאז עוברת שעת ארוחת-הצהרים והערב והוא אינו יוצא מחדרו לאכול וכל בני-הבית "גוועים ברעב" בציפיתם אליו, – הנה בכלל היו דברים אלה נאמרים בגאון רב, גאון הנובע מן ההכרה, כי תחת רגלי האיש, אשר בלמדו "יקיץ הקץ על העולם", תהיה היא ההדום.

הנה אור ליום הששי, נשף.  השעה השביעית.  בני בית הרב גומרים את ארוחת-ערבם, שהעלתה אד גדול עד שאיש אינו רואה את אחיו.  גמיאות נזיד-החלב ולעיסת הלחם נתלוו בהתלוצצות של בעל- הבית, החושב לו לחובה לבדח את הדעת בשעת הסעודה בפנים מביעים איזו ענוה גאותנית: "התראו, אף על פי שאני ר' חנן-נתן, אני עם כל זה מתנהג עם בני-ביתי כאדם פשוט;  ומכל מקום גם עכשיו הרי לא יטעה שום איש לחשוב, שאיני ר' חנן-נתן".  כזה וכזה תגדנה עיניו, שנעשות פתאום, באמצע הבדיחותא, רצינות לרגע, כמעט נוגות.  הרבנית מתאוננת על מיעוט קוני שמרים ונרות, מקור פרנסתם.  אז מזכיר הרב את רודפיו בליצנות, אך בפעם הזאת כבר לא מטוב-לב: הליצנות מזוגה בעוקץ אגב גררא.  אכלו כמעט כדי-שביעה ובירכו במזומן: הרב, עובדיה ואיזה "אורח", איש עני מחזר על הפתחים, הנכנס הביתה לבקש נדבה ונסחף אל הסעודה בתנאי שתתנה עמו בעלת-הבית, שלא יתרעם על שאין בשר.  הרב, בחדותא דלעילא, אך יחד עם זה באותן העינים הזועמות, מפסיק את ברכת מזונו ומזמר "בם-בַם" בהרחבת הדעת, או מפיו מתמלטות אמרות מעין "השתא אתי שפיר";  "אַט, מה חפץ ה"חתם סופר'?"  שעה קלה אחר-כך הוא יושב עוד על מקומו ומשים את לבו לדברי חולין, שואל את אחד מתלמידיו, הקורא בהאי שעתא עתון עברי, על המדינות מה יאמר בו?  מצטחק בצחוק של ביטול למשמע "עניני הגאַזט", מפליט אגב-אורחא, אמרת-בוז על חשבון "חובי ציון", קם בטיסה פתאומית ממקומו, כאילו ינער מעליו את החול שהשתקע בו בשעת האוכל, מצווה לנו בהליכתו שלא לשבת בטל ונכנס אל חדרו.

חדרו קטן, בעל חלון אחד, וכולו ספרים: ספרים עבים, דקים, ארוכים, קצרים, מכורכים בכל מיני כריכות.  רק חצי-כותל אחד פנוי ועליו מפת ארץ-ישראל, שולחן, כסא ומנורה. 

ר' חנן-נתן עורך שו"ת לאחד מגדולי הדור בדבר ריב השוחטים, שהתגלע בעיר.  הוא רוצה להראות לו, להמאור הגדול, שגם בעיירות לא-גדולות שבתפוצות הגולה נמצאים רבנים הגונים.  לא אלמן ישראל ת"ל!

קודם כל הוא משים על השולחן קופה של "שאלות ותשובות".  קול משק עלים גדולים.  מצודתו של ר' חנן-נתן פרושה על ה"חתם סופר" ושו"ת של ר' עקיבא איגר ו"אורים ותומים" והסמ"ע ועוד עשרה ספרים בבת-אחת.  הוא מרים רגלו הימנית ומעמידה על הכסא – וכל גופו סמוך אל השולחן.  קצות קפוטתו מתפשלין מאחוריו ומתבדרין לצדדין.  אחר-כך הוא מעביר את אצבעותיו הדקות והממורחות בקציהן בשיורי טבק מורח על קמטי מצחו העמוקים ומתחיל לתלוש את שערות זקנו הקצר והמחודד בקצהו, לתתן לתוך פיו וללעסן בשניו.  פניו מתפשטים מגשמיותם.  ר' חנן-נתן לומד.

הוא רם-הקומה, כחוש, חטמו עקום, רשמי פניו דקים וזועמים, אין בהם לא אותה ה"פטריארכליות" השֵמית ואף לא הצביעות הטיפשית שבפנים השחרחרים-חיוורים, אשר זקן שחור יכתירם, כאשר יש לרוב גיבורי הדת שלנו.

כשקולו, המנגן "מממ..." ממושך, מתחיל להישמע, נשמטים תלמידיו מן החדר אל בית ר' צבי גלותזון ושם מתחלת אכילת ממתקים בתוך "הילולא וחינגא".  בכל ימות החול היו לנו שני שיעורים, בבוקר – גמרא, ובערב – "יורה דעה", אך ביום החמישי היינו חוזרים בצהרים על כל שיעורי הגמרא של כל ימות-השבוע, ועל "יורה דעה" חזרנו באור ליום ו' וביום הששי עד הצהרים.  אך בלילה היינו נשארים תמיד רק אני ועובדיה, ויש שהייתי נשאר אני לבדי.  הבת הקטנה של השכן משכה את הלבבות יותר מן "הסעיפים הקטנים" של הט"ז החריף והש"ך הישרן.

אני ועובדיה נשארים מהכרת חובה לשבת פה, בקרבת ר' חנן-נתן (אני – מאין לי מקום אחר, ועובדיה מושפע ממני);  ואולם רק נוע נתנועע, כרגיל, ולמוד לא נלמד.  קודם שהתחלתי ללמוד "יורה דעה" תליתי בלימוד זה כל תקוותי.  אמרתי: " יורה דעה", פוסקים – זהו בוודאי אותו הלימוד, שנפשי מתגעגעת עליו זה כמה.  ואולם אחרי שעברתי על "הלכות מליחה", אף על פי שעדיין לא סרה ממני האמונה, כי בזה כלולה כל ה"דעת" המושגת למוח האדם ואף זו שאינה מושגת לו, כי, כמובן, גם בזה, כמו בכל ספר קדוש יש נשמה, תוך;  אפס הלימוד כשהוא לעצמו הכזיב את תוחלתי ולא העיר בי אותו החשק שייחלתי לו.

אנחנו מתנועעים ומשוחחים בלחש על ענינים שונים, וביחוד על נסיעתנו לישיבה, שעמדה על הפרק.  אלה "שיחות-החולין" היו תמיד בעינינו, גם אחר-כך, כשלמדנו בישיבות וקיבוצים, אויבינו היותר מסוכנים.  מתחילים אנו בקול אדיר ובהתמדה גדולה: "אמר רבא, נו, אמר רבא, אַי-אַי" – והשטן מתגנב מאחורינו ושם בפינו איזה תוכן לשיחה בטלה, ואנו מבלים בה שעה, שתים ויותר.  לא לעתים רחוקות עולה בידו של השטן גם להשקיענו ב"ניבול-פה", המביא לידי "הרהורי עבירה" –

הרבנית, אמו של עובדיה, יושבת ממולנו.  על עיניה הטובות משקפים.  לחָשנה שני טורי כפתורים לבנים, שנותנים לה מראה של רבנית.  היא יושבת "כך", טרודה בהכנת השבת.  בשעת הארוחה הזכירה "לו" ענין זה והוא הסתפק במענה-לצון, ועתה הוא לומד כבר.  ראשה מתפוצץ לגזרים –

היא קמה, ניגשת אל פתח חדרו, מטה אוזן לסדק – ומקשבת רב-קשב רגעים ממושכים.  אני ועובדיה, נפחדים שמא תיפתח הדלת, מתחילים למלמל מבלי-משים ראשית ה"סימן".  אפס יגיענו לשוא.  הרבנית שבה על עקבה.  על פניה הישרים אין אותם כתמי האודם, העולים עליהם למשמע לימודו בשעה שאין צורך בקמח לשבת.  היא מנסה עוד איזו נסיונות, שואלת הלואה מאת אחד מן התלמידים, השב במקרה מטרקלינו של ר' צבי גלותזון, – וישועה נדחה ממנה.

אז היא ניגשת עוד פעם אל דלת חדרו...

– מממ...  ויליף טומאה מקדשים, טומאה מקדשים...  נו...  ברם בחזקה, לענין-חזקה, בנידון דידן...  מממ...

– חנן-נתן...  – תסוב הדלת על צירה לאט ותיפתח כדי זקירת הראש.

– את...  מה עוד?..

– קמח...  שמחה החנוני...

– ובכן מה את חפצה ממני?

– חנן-נתן...

– נו...  וכי אינך יודעת, שאין לי אף פרוטה שבורה? סגרי הדלת!

הרבנית שבה ומתחילה לדבר.  היוצא מדבריה הוא, כי עתה "עוד ברוך השם", אם תערוך את חייהם ההווים לעומת חייהם בעיר מושבם הקודמת, קודם שמת אביה ז"ל וקודם שישב הוא, יחיה, על כסא חותנו.  שם היה הוא, יחיה, ראש-ישיבה גדול.  תלמידים נהרו אליו מארבע כנפות הארץ.  יותר מעשרה מנינים!

– התשמע, עובדיה?  אתה, בני, אינך יודע עוד את אביך.  שמע לי ואספרה;  אך מה אני אומרת "אספרה" – הרי אם אומר לספר הכל, תקצר לשוני.  פש...  התבין?  בכל יומו ויומו של הקב"ה היה הוא משכים בבוקר, מתפלל "ותיקין", או , לפעמים, אפילו ביחידות, ורץ אחר-כך מקלויז לקלויז (ארבעים הֵמה בו) לקבץ פרוטות בשביל התלמידים לארוחת- הבוקר.  ואנחנו ישבנו בלי לחם ממש.  פש...  ש...  היש דמיון כל שהוא בין עניותנו עתה לדלותנו אז?  התשמע, עובדיה?  הלא אני האומרת לך זאת.  לא פעם אירע, שאני יושבת בית ודואגת...  אתה עוד לא היית אז בעולם...  כן, אני יושבת בית ודואגת: מהרה יבוא חנן-נתן מן הישיבה (שומעי שיעורו היו מופלגי תורה, הלואי שתהיה אתה כאחד מהם, ריבונו של עולם!), ומה אתן לו לאכול לארוחת-הצהרים?..  אני מצטערת – והנה הוא בא, אך לא לבדו, אלא בחברת ארבעה-חמישה בחורים, שאין להם יום-אכילה.  נו, הא?  מה אתה אומר לדבר הזה?  אני – אשה, מוח קטן...  עומדת כגולם...  מה לעשות?..  הן גם לי לא נעים, שיאמרו בני הישיבה, כי עין הרבנית צרה בהם...  התלמידים – מן המובחרים...  בקיצור, אני מתאפקת מלהתנפל עליו בשביל שהביא "אורחים".  אבל הלא לא בישלתי כלום! – אני צועקת...  והוא – כאילו אין הדבר נוגע לו כלל: – אין דבר, רבניתי – מכנה הוא אותי בבדיחות-דעתו, – מה שנאכל אנו יאכלו גם הבנים.  ואתה, עובדיה, דע לך, שהוא אינו טוב-המזג והוא נוח לכעוס...  פש...  ש...  אני יודעת אותו יותר ממך.  קיצור-הדבר, בני, את הנפש הלא לא תפלוט...  אני רצה אל שכנה אחת, אל השנית – משגת לחם, אל החנוני – ובדמעות – דגים מלוחים אחדים, מתקנתם בפלפלין וחומץ, ואורחי יושבים לאכול הכל ביחד...  ותיכף מתחיל ביניהם איזה ריב, הם קורעים את החוטמים איש מעל פני אחיו...  פש...  פש...  כך אמר התנא, כך וכך אמר...  ואני עומדת מאחורי המשקוף – ומאזינה...  שתקו!..  – אומר הוא – הדבר הוא כך...  אני כמעט רוקדת מרוב שמחה, הלב נמס מנחת...  אמת, לא פעם שמעתי מפי אבי, עליו השלום, בעצמו, שחנן-נתן יודע הרבה יותר ממנו – יִבָדל בין חיים למתים – ורק שהוא עודנו צעיר-לימים.  התשמע, עובדיה?

ואנחנו שומעים שנינו ומתמלאים אהבה בלי מצרים ל"חייא זה, שכמה גדולים מעשיו".  רגש של בושה מתעורר בי: בושני ממעשיהם של אלה המצחקים שם מעבר לקיר.  גם אלה בני-אדם!..  במה הם שקועים?..  ואני, הרשע, עוד יש שאני מקנא קנאה גדולה בגורלם ובתענוגי-הבלם...  אוי, אוי, אוי!..  ואני מתחיל מבלי-משים:

– "קדירה של בשר, שנפלה לתוכה"... נו, צריך ללמוד, עובדיה!

– בוודאי, בוודאי...  נו, קדירה של חלב, אי...  לתוכה...  קדירה של בשר...  טיפה...

– של ח-ל-ב?..  – אני ממשיך בהתלהבות של מתפלל... 

– זוהי דעת ה"פרי מגדים"! – בוקע ועולה פתאום קול מנצח מן החדר השני, והניגון המלא יושר אינו משולל גם מעין ביטול, כלומר: זוהי דעת הפר"מ ותו לא –  ברם לי נראה כשיטת ר' שלמה קלוגר...  מממ...  ובמילא תתיישב גם הקושיה שמקשין העולם...  ו"תוספות" ערוך ביבמות מסייעא לי...

וככה הוא מסתייע בתוספותיו עד השעה הרביעית בבוקר.  אז הוא מעיר אותי ואת עובדיה, ואנחנו שותים תה ולומדים ביחד "טור" עד זמן התפילה.

בן שתים-עשרה שנה הייתי בימים ההם.

 

ח

עומד אני בשנת השלש-עשרה לימי חיי.

אנכי, שהייתי בלתי-שבע-רצון מעצמי, שהרגשתי תמיד, שלא כך צריך לחיות, ולא היה רגע שלא אחוש בו את הצורך לשנות, להתחיל את החיים מחדש, – קיוויתי, כי היותי ל"בר-מצוה" תביא את השינוי הדרוש בחיי: מן היום הגדול ההוא אהיה לאחר, אהיה לאיש, אֶשוה להיקרא בשם ישראל, אתחזק יותר ב"מלחמת היצר", אחרי ששכר מעשי ומחשבותי וענשם יחולו מעתה עלי ולא על ראש אבי.  והכנותי ליום ההוא היו, אמנם, שונות ומרובות...  ואולם היום ההוא היה יום ככל הימים. כל מעבר לא נרגש בו.  הוא לא גבל דבר ולא החליף דבר.  טכסיסי מלחמתי לא הוטבו, חצי לא שוננו, תפילתי לא נתקנה וגם בקדושת התפילין נתרגלתי בעת קצרה והתחלתי עד מהרה אפילו להסיח דעתי מהם, אויה, לעניני עבירה!

לא ארכו הימים ושאיפתי השניה והבכירה מאחותה: לנסוע לישיבה – גם היא באה ונהיתה.  הנה אני יוצא מרשות אבי ונכנס לרשותי אני.  הם, הבורים, ההדיוטים, ה"גויים", נשארים בחשכת העיר הזאת ואני נוסע...  מה גדול האושר!  הן, אמנם, גם עובדיה ילָוה עמי, אך הלא זהו רק מפני שבן הרב הוא וגם עיקר נסיעתו בשבילי היא באה.  לולא המקרה לנסוע אתי, לא היה ר' חנן-נתן נותן לו ללכת מאתו.

עובדיה הוא נער רך. עיני תכלת.  גדל-קומה הוא כאביו, אך שרטוטי פניו נעימים.  אפו עבה קצת יותר מן המידה, אך תחת זה הוסיפו לו לויית-חן השערות, שהחלו לצמוח מסביב לסנטרו הלבן.

בביתנו נשמע שאון הכנות לנסיעה.  אמי הביאה כבר בסדר את "ארגזי", והיא יושבת לה ובוכה.

– אשה לעולם אשה היא! – אומר אבי, כשהוא משוטט מפינה לפינה, מבלי דעת מה לעשות ואיך להתנהג – שאל אותה: בכיה זו למה?  הלא לא לעבודת-הצבא הוא הולך, חלילה!  הרב נתן לו מכתב.  "יניק וחכים" – ככה הוא כותב על ירמיה שלנו, ומה עוד?  לשמוח היית צריכה, שטיא, ולא להתמוגג בבכי מאז הבוקר.

– בוודאי צדקת...  – עונה קול נחנק מדמעות – אשה אינה גבר...  מה אני בוכיה?  אבל מה אעשה – ולהתאפק איני יכולה...  בשום אופן...  בני, בני!..  מתי אזכה להיראות אתך?  אתה עוזבני...

והיללה מתרבה.

גם אני בעצמי איני מצדיק בכיה זו בלבי.  הלא חג היום, אני הולך ללמוד תורה, אני נוסע לשם...  חיי ישתנו, יקבלו צורה אחרת, ואמי הלא רוצה שאהיה למדן.  התורה אינה נקנית, אלא למי שממית עצמו עליה!  ואולם אשרי, בכל זאת, אינו כובש את רחמי ואינו מונע אותי מלהצטער ב"צער-בעלי-חיים", ואני משתדל שלא להביע את רגשי הששון המפזזים בי ואינם נותנים לי מנוח.

בן-הרב היה עצוב גם בשבתו בעגלת מסילת-הברזל.

– היי שלום צ.! מתי אשוב אליך?

– ואני לא אסע לביתי שלוש שנים תמימות!..  מה לא ראיתי פה?  סינר אמי"  שם אנשים, שם מתנגדים...  אבא סיפר לי... אַי-אַי... שם הכל "לומדים" גדולים, אפילו מנקי-ארובות-העשן... שם יש מנקי-ארובות ושואבי-מים גם מן היהודים...  והכל קובעים עתים לתורה...  שם – – –

– שם גם מתחמצים, אומר אלימלך, – שיסעני עובדיה בדברים.

ובאמת כשסיפר אבי לאלימלך, כמו שסיפר לכל בני העיר, לאיש-איש לבדו, שירמיה שלו נוסע, חשב אלימלך לנכון לייעץ לאבי, שיביאני לעתים מצויות לעירנו, "מפני ששם, שלום גציל,  יש 'חברה טובה'.  לא לחינם מדבר העולם בגנותה של ליטא".

– אתה יודע, שלום גציל, אני בעצמי קורא "המליץ" ומורשה הוועד אני...  ואולם האמת ניתנה להיאמר: מוואַלוזין יצאו שקצים גדולים!..

– לא ירמיה שלי! – עונה אבי בבטחה, כמעט בכעס, ושוכח אפילו להוסיף את ה"חֶ-חֶה" המלמדותי שלו.

ואני נתתי בלבי צדק מוחלט לבטחתו.  מי מתחמץ?  שוטים מתחמצים, קלי-דעת מתחמצים, עמי-הארץ מתחמצים, אבל לא אני!  מה?  וכי ילד אנכי לשמוע אל אשר יאמרו לי בני החברה?  ומה הם יכולים לומר לי?  מה?  הלא שמעתי פעם אחת, איך התווכח אבי עם אחד מהם.  היה מעשה ועבר אפיקורס משכיל דרך עירנו – ומה אמר לו? כי להיות רופא יותר טוב מרב? ואולם, ראשית עוד הדבר תלוי בספק;  ושנית, אפילו אם תמצא לומר, שהתורה אינה תכלית להתענג בעולם הזה – מה חידוש אתה משמיעני בזה?  אבל הלא אני לומד לא בשביל שאקָרא רב, אני לומד מפני שאי-אפשר שלא ללמוד, מפני שהחיים אינם כלום בלי תורת ה', מפני שזהו יסוד העולם...  תכליתי היא שאין לי כל תכלית, שאיני רוצה בתכלית, אלא רוצה אני לעסוק בתורה לשמה, במסירות-נפש עליה.  דורו של ר' יהודה בר' אילעי נקרא גדול מפני שבו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה...  ובכן איך אתחמץ?  גירא בעיניה דשטנא!

ובכל זאת, למרות גאוני ורום-רוחי, בושתי לגשת אל היהודי, שישב על ידנו ולשאלו: "אימתי יבוא המסע לשם ומתי נהיה כבר בישיבה?"  ירא הייתי שמא יבוז לי וילעג להקדושה שלי. ידוע ידעתי, שיש בעולם פורקי עול, יש תגרנים, שהישיבה ויושביה להם ללעג ולקלס, מומרים לתיאבון;  וחוץ מאלה יש גם אפיקורסים ממש, אפיקורסים להכעיס, יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו, מען אלה שסבלו מהם גם חכמי התלמוד: "אמר ליה ההוא מינא"...  ובני בורסיף בעירי...  ואלישע בן אבויה, זה שנהיה ל"אחר"...  איש-חברתם של השלושה שנכנסו לפרדס – גם הוא נכנס... אתם נכנס...  הציץ...  אבל הציץ ונפגע...  חלש האדם...  זבוב...

 

ט

שנות רקבוני בקלויז מתחלקות לשתי תקופות.  בראשונה הייתי בן-ישיבה תמים, סובל, שבע-רצון, בחור משונה וביישן, אבל מכיר את ערכו.  הרגש הרגשתי, אמנם, שיש עלבון במה שאני מצפה לשולחן-זרים, אבל לא בזה, שאני אוכל לחם-חסד (נותני לחמי הרי מקיימים על ידי מצות החזקה בלומדי תורה), אלא מפני שנותני לחמי מביטים עלי בעלבון, מפני שבעיני העולם הנהבל אני "פַטרָן", מיותר, בחור עני, שאין להמשילהו אל בן-בעל-הבית.  בעת ההיא חשבתי כל ספר-חול לדבר שחרפה היא לטפל בו.  כתוב כתבתי רק דברי-תורה ומכתבים ארוכים, וגם זה לא לעתים קרובות.  בתקופה השניה הייתי כבר כמוטל בין שמים וארץ, יותר פרוע בחיצוניותי, על הרוב ממעט ללמוד ולפרקים מתמיד בלימודי עד כדי אפיסת הכוחות.  אז קראתי בספרים שונים, נלחמתי בהם, מגן מפניהם על הישן, התרחקתי מהם, התגעגעתי ושבתי אליהם.  גם כתוב כבר כתבתי הרבה, ולא דברי-תורה בלבד;  תיעבתי את חיי התלויים בדעת אחרים, את "לחם החסד", את צביעותי המוכרחת.  נפשי היתה כבר מדוכאה באופן אחר: היא דמתה לחומה בצורה, המטה לנפול...  עינויי היו תולעי-הספק, הנוססות את היסוד;  חלומותי – אלוהים מתים...

אמנם, לא אצדק, אם אומר, שבתקופה הראשונה הייתי תמים. רוח-הבקורת לא עזבני מעולם ורק קבור היה תחת גל-אפר גדול של מנהגים, דעות וספרים – ספרים בלי קץ ותכלה.  בן-ישיבה רגיל לא הייתי.  לגועל-נפש היה לי בהתאסף בני גילי להתאונן על הימים הרעים, לבקר את המזונות הנתונים להם על "שק מגואל בחדר-הכירים".  וכי כדי לאכול לשבעה באתם הלום?  למקום-תורה גליתם!  ואין צריך לאמור, שלא היה בי כלום מאותו הטיפוס של המאושרים ובעלי ההצלחה: לחשוב את מצבם בחברה מכובד מאד כשיארע להם לאכול במקום חשוב, למצוא פרנסה מאמירת תהילים ולימוד משניות, להתהלל בנדבת-לבו של ה"גביר" הנותן להם "דיטקה" (ג' פרוטות) לארוחת-הבוקר, ושל ה"גבירה", השמה לפניהם שתי פנכות מרק ולחם נקי.  מעולם לא אהבתי להתגהץ ולהתנקות בערב-שבת כ"בובה", מבלי לאבד בכל זאת את "הפרצוף הפטרני", לעלעל בשעת התפילה את ה"קצות", או ה"נתיבות" בעמקות נוראה ולהיחשב על פסגת האושר כשיעלה בידי להתכבד בקלון חברי.  רחוק הייתי מכל אלה.  תחת זה מצא בי עובדיה חסרונות אחרים.  ראשית: שאיפה להתבודד בקלויז מיוחד ולא בבית-הישיבה;  שנית: פשטות ואי-יכולת להתחדד, לחלק חילוקים דקים ו"להגיד סברות"; שלישית: דרך הפכפך וזר לעזוב תמיד ישיבה אחת ולבוא אל השניה שבעיר, וכן לא יעשה;  רביעית: עזיבת ה"ימים"; ה"יום", שהיה לי בתחילה היותר טוב, המובחר, הקרוב ביותר אל בית-המדרש, המצוין בכל המעלות, נהיה לי כעבור איזה שבועות לזרא, ואני עוזבהו, מבלי שהשגתי "יום" אחר במקומו, בשעה שאחרים אוכלים שנתים ויותר במקום אחד; חמישית: הפסקת הלימוד;  אנו יושבים ולומדים, לכאורה, בכל כוח, ולא עוד אלא שהמוח מלא הרהורים על הצורך ללמוד, על האושר להיות בקי בש"ס, על הלימוד בשטחיות ובהעמקה, ומן הצד באים ומתערבים בזה הגיונות אחרים, שאין להם שום חיבור לזה, ואני מפסיק ומעיר איזה דבר באזני חברי...  ואנחנו מדברים שעה ארוכה דברים בטלים...  והחסרון האחרון הכביד: בתקופתי היותר תמימ, היותר מצוינה בהתמדה ויראת-שמים, היה חביב עלי לדבר על ענין הנבואה, על האגדה שבתלמוד, על "עולם הבא" וכדומה ענינים צדדיים, שאלות יוצאות מגדר הלמדנות, והתלהבותי בזה גדלה יותר מזו, שהייתי מראה בשעה שעסקתי בדיני "טוען ונטען" או "שרץ בכעדשה". –

"השורות הקצרות" תפסו מקום בעולמי לאט-לאט.  כי יהיו בסביבתי איזו ספרים כתובים עברית ואני לא אגע בהם – זה היה דבר שאי-אפשר.  אני קראתי הרבה למרות הקושי להשיג ספרים, למרות השפעת הסביבה, חרדת התוצאות, הכרת האסור, הזכרת עובדיה, שכשנשוב לביתנו צריך יהיה לתת דין-וחשבון במה בילינו את עתנו.  ואולם מן הצד השני, לא יכלה הספרות העברית החדשה ללכוד את לבבי בפעם אחת, מפני שאיש-מלחמתה, מגן הישן שישב בי, יכול היה לבטלה במלה אחת: מעשיות!  ולא עוד אלא שהיתה לו אפשרות גם להעיר חשד בלבי: מכיון שאתה נהנה מזה – הרי אין זה דבר הצריך לימוד, ואתה מתמכר לזה, מפני שאתה מואס ביגיעה ובוחר בעונג!

כן, במידה מצומצמת, אבל בלי הפסק, כמים ההולכים לאט ונוקבים עמוק, השפיעו עלי הספרים החדשים שבלעתי.  מעט-מעט שינו את מחשבתי הפראית, ישרו את הדעות הסותרות זו את זו, ששכבו במנוחה בקרבי כל עוד לא נגע בהן רוח-חיים, וגירשו את האמונות המתמיהות והזרות, שקיננו בלבי החנוט, והמלחמה היתה ארוכה...

ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות של "מאחדי התורה וההשכלה להיותנה אחיות תואמות, אחודות ודבוקות ולא תיפרדנה לנצח".  הוכחות אלו השתדלו להראות לי, שמותר "על פי דין" ללמוד לשון לועזית, שכוונתה של אגדה פלונית אפשר למצוא רק על פי דרך החקירה, שבאותו הנס יש גם מדרך-הטבע, ולחומרה פלונית אין יסוד בדברי הראשונים – בשעה שציורי החיים האמנותיים, השירה האנושית, פיתחו את האדם שבקרבי, את הלב החי שבי, שאין לו צורך כלל לשאול, מה כתוב במסכת פלונית, דף אלמוני;  עיני נפקחו לראות את דוד המלך, למשל, בלי הז'ופיצה של אטלס, שהלבישתהו מחשבת הגלות, והגיבור-המשורר, מלך-הקדם, חדל מלקום לתיקון-חצות, מלשבת בתענית וללכלך ידיו בשפיר ושליה.  מכל אנשי העבר, גיבורי המקרא והתלמוד, נפלו הלבושים והכיסויים המזוהמים, שבהם קיפלם הדמיון של ספרות-הגלות שלנו וככה עשה אותם לצללים משונים, ליהודים פולנים מתנועעים בטלית ותפילין.

מכובד-המלחמה הייתי עובר לפרקים לקלות-דעת ושחוק, שחוק, שיש בו רק מעט מן הלעג ההמוני, וברובו הוא מעין אותו השחוק, שהקדוש-ברוך-הוא ממלא בו, כביכול, את פיו. 

– "קיים אברהם אבינו כל המצוות, ואפילו עירוב תבשילין" – עולה פתאום על דעתי מאמר תלמודי אחד בשעה שאני ועובדיה עומדים באיזו "חולצת ולא מתייבמת" או "צרורות", "רוכב ומנהיג" או "מיפך והזמה"...

– נו, ומה ענינו לכאן?

– אין שום ענין...  בשעה ששרה אמנו היתה מבשלת ביום-טוב שני של גלויות ליום השבת, היה אברהם אבינו לוקח נתח-דג, גלוסקה, חובש הירמולקה לראשו ועושה עירוב-תבשילין.

– ירמיה!  אתה מלגלג על דברי חכמים?

מחט דוקר בלבי.

– נעניתי לך, צדיקי...  אני איני מבין, והוא אומר לי: "מלגלג"...

– וכירק זה בלבד אינך מבין?  ומאמרי רבה בר בר חנא אתה מבין?  ו"סבי דבי אתונא" אתה מבין?  ו"תנור של עכנאי" הוא דבר כפשוטו?  "נעקר החרוב ממקומו"...  מה?  מאמרי חז"ל!

– בוודאי "מאמרי חז"ל"...  ואולם תינח לדעת אלה, שאומרים שאין הדברים כפשוטם;  אבל שאל את רוב גדולינו ויגידו לך, שמי שאינו מאמין בכל הדברים האלה כפשוטם –  הריהו בכלל כופר בדברי חז"ל.

– חכם!..  הלא זוהי מעלתה של תורתנו, שהיא "כפטיש יפוצץ סלע", הכל מוצאים בה מה שירצו, למה לנו להרחיק עדותנו?  אתה פתרת כרגע את פלפולו של "פני יהושע" בסוגיה זו בהראותך, שקושיתו מדר' אליעזר אדר' אליעזר אינה "ורמינהו" כלל, מפני שזה אמר רבי אליעזר וזה רב אלעזר...  טוב...  ואולם כלום אתה מדמה, שפלפולו של "פני יהושע"...

– לא נמסר על הר סיני?..

–ככל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש!..  פרד"ס...

– ו"וי להון לבני-נשי, דחזין לבושא ולא חזין נשמתא"...  אבל מי חיבר את "הזוהר" לדעתך?

– ומדוע לא ר' שמעון בר יוחאי?

– ורשב"י מזכיר את רב המנונא?  ורשב"י אומר: פתח ר' שמעון בן יוחאי? ורשב"י שבתלמוד גם הוא בעל-נסתרות כזה?

– אי משום הא לא איריא!  מפני טענות כאלו לא אעזוב מה שקיבלתי מאבותי.  ומה תאמר למה שכתוב בתורה: "והאיש משה עניו מאד", " וידבר משה" וכדומה?  כלום חכמים אנחנו מאבותינו?  הלא עוד לא נדע דבר...

– מאבותינו?  ובכן, אם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים?

– ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר!  – שוכח איש-שיחי פתאום את הענין וצוחק בהנאה.

–נו!..  ולהתלמד – אמנם בזה צדקת...

הצורך להתלמד נולד אז מאליו.  את זה דרשה הנפש המתרוקנת, ששאפה להתמלא...  אבל הישיבה לא היתה בית-התלמדות...

ואתהלך כצל.

מיראתי לאבד את העת הייתי מניח לזמן ידוע "את הכל" ושוקע בלימודים הישנים ברוח סוערת.  אבל זה לא ארך לעולם יותר משבוע, משבועים.

– ירמיה!  הלא זה כחודש, שאין אנו לומדים כלל.

– נו!..

– הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

– מה אתה רוצה?

– אני אומר, שאתה רק יושב וחושב, כיצד תלמד להבא, ולעת עתה...

– "ולעת עתה"...  "ולעת עתה"...  אמנם, ל"הבא", אל העתיד.  אשא עיני, כי טובה תקוה מחיים...  ועתה, ועתה...  עתה אין קו-אור, אין רשף...  עתה "אתגולל ברפש, אוכל בית איש יומו ומזה נפש"...  התזכור?  עתה אין אני יכול לעשות כלום, מפני שאני מצטרך לאחרים... מה טוב היה אילו הייתי לומד איזו מלאכה, כדי שלא אהיה ככל אלה הבטלנים, האוכלים "לחם חסד"...  הן בוערים בעם זה ההמון, שאתה רואה.  אפילו בסדר התנאים והאמוראים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם.  הלא הלידאי מוכשר לאמור, כי ר' עקיבא היה אחר ר' אשי ורבינא.  לא, עובדיה, אני נוסע מזה.  נעזוב ישיבה זו, נצא לאיזו עיר גדולה, שם נתלמד כראוי, שם נהיה לאנשים...

ואולם ירחים עברו עד שהחלטנו, ירחים אחר שהחלטנו, – והחלטתנו לא יצאה אל הפועל...

אז בא ההכרח וסיבב את פני הענין על-פי דרכו.

כי בעת ההיא הרביתי מאד לכתוב.  כתיבה זו, שנבעה מהתנגשות-רגשותי הכבירה, היתה ברובה חיקויים ופארודיות להשירים, הסיפורים, המאמרים והפיליטונים, שבלעתי בלי בירור.  עובדיה ועוד אחדים ממתי סודנו יעצוני לשלוח את פרי-רוחי לאיזה בית- מערכת, אך אני, מלא חרדת-קודש לפני כל מלה נדפסת, אמרתי שהכתבים שלי בוודאי לא יצלחו;  די היה לי במה שחלמתי, כי ברבות הימים אהיה בוודאי יושב באיזו רידאקציה.  ובין כך וכך החלטתי להיות בעצמי לעורך.  עובדיה ועוד אחדים מן המתמשכלים, שאחר-כך מסרוני להמשגיח, קיבלו את הצעתי בהתלהבות.  שם עתוננו היה "המאור הקטן להאיר לישיבה";  מאמריו – ויכוחים שונים בין התורה וההשכלה, עניים ועשירים, בתי-הישיבה ובני-בעלי-הבתים, אמונה וחקירה, חסידים ומתנגדים, לאומיים ומתבוללים.  שני המושגים האחרונים לקחנו בהקפה מן העתונות, מבלי להבין בבירור את פירושם.  השם "לאומי" היה לנו לשם חשוב ביותר, לתואר-הכבוד, והשם "מתבולל" – לנאצה, מטרה לחצי-הזעם, שהרבינו לקלוע בו כגיבורים משכילים.  מובן מאליו, כי מה טיבו של מתבולל לא ידעתי, כלומר, בעיני לא ראיתיו מעולם, ורק אחרים אומרים, שדעתו היא: "נהיה ככל גויי הארצות, אין צורך לנו בציון וירושלים", וציון היתה בעת ההיא – אהובתי, תמתי, יפתי. –

לא רחוק ממחלה היה אותו הרגש שבו הייתי, אני הרידאקטור, יושב בלילות ועובר על החומר למאספי ומסדר ורושם וכותב ומוחק ומתקן.  עבודתי היתה עבודת-הקודש בעיני, רגשותי – רגשותיו של לוכד-עיר.  מספר האֶכסמפלארים היה אחד.  הוא היה מועתק בכתב יפה, לענגו של מנין קוראי ולאשרי המוחלט שלי.

ואולם כל הענין הזה היה דבר שבצנעה – ונודע פתאום.

ובאחד הימים, לפנות-ערב, בין מנחה למעריב, הועמדתי לפני ראש-הישיבה.  על ידי – ארגזי הפתוח, שהיה מלא קונטרסים, דפים מקוטעים, גליונות ופנקסים.  מסביב – כל בני הישיבה, ועוזרי בתוכם.  על פני כולם הנאת-ציפיה, חדות-התעוררות ושמחה לאידי.  כל נפש סוערת, כל פה ממלל.  הכל שופטים אותי, את מעשי, ומחכים לענשי.  ואני – ככהן, שעבד ימים רבים את אלוהיו במסתרים, ופתאום נגלה סודו בשוק, והאספסוף צוחק עליו בקול פרוע, לועג לרגשותיו הכמוסים, מוציא את סודו החוצה ורומס ברגל את אלוהיו...

והנה דממה.  הכל מטים אוזן לדברי ראש-הישיבה.  הדחק מסביב לי מתרבה, ראש-הישיבה מדבר.  בעיניו בוערת אש-קנאה, מפיו יז קצף, נפשו תאבל על ה"בחור", הסר מן הדרך הטובה, התועה והאובד.  מתחיל הוא בנחת וקולו הולך הלוך וחזוק.  ישר הוא פונה אלי אחר הקדמה קצרה ופותח בשבחי כדי להגדיל את גנותי:

– אתה!..  אתה היית תמיד מבחירי תלמידי.  כיבדתיך.  האמת חובה לאמרה: בראשית בואך היית נער טוב, למדת...  ופתאום נודע לי, שאתה כותב...

– רבי! – אין "המתמיד" יכול להתאפק – מדי לילה בלילה הייתי רואה אותו כותב.  דימיתי, שחידושי תורה הוא "מניח על הכתב"...  חידושי כבוד-תורתו...

– אל תפסיקני, צבועאלי!  הלא אני המדבר... – קשה לראש-הישיבה החזיון של "חילול השם", חילול-כבודו של בן ישיבתו; הוא שותק רגע ומתרגז פתאום מאד:

– הגידה-נא לי: מה טיבה של כתיבה זו? הגידה!  למה אתה שותק?  מפני מה אינך פותח פה? מה ענין זה, שבשבילו ביטלת מדברי תורה בעצמך והחטאת גם אחרים? וכתיבה זו לאיזה צורך היא?  אבל מה אתה שותק? מה אתה עומד כגולם?  ענה איזה דבר, נו, אמור, לשם מה אתה כותב?

– מליצות בעלמא... – התחיל עובדיה, אבל פיו הכשילו והשתמט לפינה.

– מליצות?  הא, מליצות?! גם אותך לא אנקה, חומץ בן יין...  עוד היום אכתוב לאביך...  חומץ בן יין...  ברם אתה! אתה!  מליצות – הא?  להיות כתבן אתה רוצה? להפיץ "סיפורי-מעשיות" בעולם?  להיות חוטא ומחטיא את הרבים?  אוי, ירבעם בן נבט!..  אוי, נעור וריק!..

והאצבעות הדקות התקפצו והיו לאגרוף.

– למען ידעו!.. – התעורר המכה – צורך השעה היא!..  באמת אין הדבר כלום...  מעשי נערות בעלמא...  מליצות לשם שחוק...  רוח תזזית!..  אחינו אתה, המ...  "תלמיד-חכם שעבר עבירה ביום – אל תהרהר אחריו",  המ... אין דבר...  אני יודע, כי לא תוסיף עוד...  התורה שבך תחזירך למוטב, בטוח אני...  ואם עכשו הלבנתי פניך בחינם – יהי רצון שלא תהא ראוי לזה לעולם...  ואל יהי סופך, חלילה, מוכיח על תחילתך...  פֶה...  כאַב אני יועצך;  עזוב, עזוב כסילותך...  ועתה... למען ידעו, המ...  עתה לך לאכול ארוחת-הערב.  הלא יש לך מקום-אכילה ביום הזה?

ביום ההוא אכלתי בבית קלייטמן, ה"יום" הרע בכל "ימי", וכשיצאתי אז אחר הארוחה מן הבית, שמעתי קול מאחורי:

– זהו בעל-הפתקאות – כן!  בעל פאות ארוכות ואפיקורס!

– פטרן ופתקאות! לא הא ולא הא – לא עולם הבא ולא עולם הזה – פטרן, חַה-חַה-חַה – והלא גם זה איש.

למחר יצאנו, אני ועובדיה, לעיר מולדתנו.

 

י

נסיעתנו זו לביתנו היתה במחשבה תחילה כדי לנסוע משם אחר החגים לאיזו עיר גדולה ולהיות לאנשים.  ואולם שני החדשים ששהינו בצ., השיבו את החלטתנו זו אחור.

אחיו הקטן של עובדיה חלה.  חרדת האבות לבנם הבכור גדלה על ידי זה.  ולא יכול זה האחרון לעמוד בפני אהבת-אבות כזו וישאר בביתו.

וגם אני לא עמדתי אז בקשרי המלחמה.  הוודאיות שלי היו אז עדיין רופפות מאד ולא יכלו לעמוד בפני רוח מצויה.  בחיצוניותי נעשה רק שינוי קטן מאד, עד שלא הוכר מה שבלבבי כלל, ובכן נחלתי בעד תורתי והנהגתי הטובה כבוד ואושר.  ויצרו של האדם גדול ממנו.  התהילה, שפיזרו לי מסביב, נהגה בשבי את "התחמצותי", שנסתרה במשאון.  ואולם גדולים מזו, וגם מהוכחותיו של אבי ש"התורה היא הסחורה היותר טובה", היו רחמַי על אמי.  בחייה הקשים, המלאים עלבון ותלאה, הרי אני, בנה יקירה, תופס מקום גדול.  כל נחמתה – אני הוא.  הוויתה היא אך צרה, רק עוני, רק בוז וחרפה.  שבעה היא מהומת תמיד, אויר מעופש, תלאות ויסורים.  כל היזק מצוי, כל קדירה נשברה עושים אותה לאומללה.  ומחלות הילדים, וגסות הבעל, והיגיעה, שהיא יתירה מכוחותיה...  והכוכב האחד בחייה – הגם הוא ידעך?  לא!  אסור לי להיות אכזרי כזה!  לא אעזוב את בית אבותי.  מי לי בלעדיהם?  הכל לא חשכו מפני רוק, והם מרגישים אהבה לי.  האבעט בם?  לא, לא אהיה קשה כארז.  אלכה באורחותם – וייטב לי.

ובכן, נשאר עובדיה בצ., ואני לא נסעתי לעיר גדולה להיות לאיש, אלא יצאתי שנית לעיר קטנה, ל"קיבוץ" של בטלנים.  ובלבי גמרתי, שלא יטרידני שום דבר, שארחיק מעלי כל ספר חיצוני, המטיל איבה בין האדם ובין אביו שבשמים, שאהיה ככל ה"לומדים" שבקלויז, ואלמד ואלמד ואלמד...

עת ממושכה קיימתי את נדרי זה.  ואולם יין מכיון שנתחמץ שוב אינו נעשה יין.

אבני החומה הבצורה והחשכה כבר פוצצו את ראשי, כשנשמטו אחת אחת.  העמודים נהרסו.  ביסוד עלה רקב והעש אכל גם את לבי.  היעמוד הטיח התפל אשר טחתי?

סימן לא-טוב היה זה, שאף בכל הימים, שהתנהגתי כמשאת-נפשי אז, בלי מרידה ומהפכה, היה מצב-רוחי דומה, בכל זאת, כאילו לקחו עלם עדין, אמון עלי תולע, ושלחוהו לבין אנשים פראים לעבוד עבודת-פרך, והוא מתהלך ביניהם מַשמים...  סביבתו אינה יודעת את יחשו, את רגשותיו, את צרכיו, והוא אינו יודע למלא את חפציהם...  והוא מתהלך קודר בלחץ-יגונו, שומם במר-רוחו...

אני השתדלתי אז להשלות את נפשי, כי ישרה דרכי ללמוד הכל הלכה למעשה, ללכת בעקבות ה"ראשונים", הנעלים בפשטות סברותיהם על הדרוש המעוקם והפלפול המחודד של גאוני ליטא ופולין האחרונים.  ובזה נתתי מקום לחברי לחוות את דעתם על מידת "יכלתי ללמד" ב"אֶט", לרוב גם בלי "אף על פי" בתחילה...  ועוד היה דבר, שלא יכולתי לוותר עליו, וגם הוא גרם, שיבטלו אותי חברי: "מצות ישוב ארץ-ישראל" ומעשי מחזיקיה, כלומר "חובבי ציון" של תקופת עריכתי את "המאור הקטן".

הסופיזמים, שבהם החזקתי מעמד בעולמי הישן, באו מאליהם, מעומק מלחמת קיומי הרוחני: הן אני הקרבתי את כל חיי במקום הזה – ואיך אעזבו?  זה היה מעין מעמד הנפש של משחק בקוביה, כשהוא רואה את רכושו והנה הוא הולך וכלה מרגע לרגע – קשה לו לעזוב את המשחק לגמרי.  הון רב כזה אבד לו עד עתה – וכל זה יעלה בתוהו?

כשהיה נופל לידי אחד מן "הספרים הקטנים", לא הייתי יכול להבליג על תשוקתי וקוראהו;  קוראהו – ומבקש בכל כוחות נפשי סליחה על המעשה הרע, שאני עושה לנפשי.

מספרי חכמינו המתפלספים, ממשיכי המוסר של "חובת הלבבות", לא יכולתי לזוז.  לפרקים התגברו עלי בעוז איום ההרהורים על האלוהות ועל הצורך הגדול להתחיל חיים אחרים: להתפלל ביתר כוָנה, שלא לדבר כלל חוץ מדברי תורה, להיות נהנה מיגיע כפי, שלא להסתכל בנשים, להיטהר, להתדבק ולהתקדש.

ויש שהייתי מדבר משפטים אל עצמי על שאני אוכל משל אחרים.  ר' פנחס בן יאיר לא בצע מעולם על פרוסה שאינה שלו.  וביחוד אחרי שאני הרי איני כאחרים.

מובן מאליו שכל זה היה מעורב ברגשות פחותים, בתנועות נתעבות ובמעשי הבל.  תולדות טבעי ותוצאות תנאי חיי בעת ההיא.  אור וחושך, טהרה וטומאה, קודש וחול שימשו בערבוביה.

ויש שהיה עולה על דעתי פתאום להיכנס לביתו של אחד ממשכילי העיר, להראות לו את שירי ולספר לו על הכל:

– אל תראני, – אגיד לו, – שאני בן-ישיבה בחיצוניותי, שלשון-עילגים בפיו.  לא למדתי לדבר צחות.  נשמה לי, אדוני, נפש ולב לי.  לב הומה, נפש שואפת לאור...

ככה אגיד לו!

והימים עוברים, חולפים...

כבר מלאו לי שבע-עשרה שנה...

ואני יושב בקלויז...

___

לאחרונה בא הקריזיס המוחלט.

נהרס המקדש, נסתר הכותל, נפנה המקום.  הבעירה ללהב יצאה.  כלו ימי שחרותי...

נפתרה השאלה.  יהי מה – עלי לעזוב את בית-המדרש לגמרי, לבלי שוב אליו עוד.  לנסוע ל-N, עיר הפלך, כדי להשתלם בלימודים.

וצ., עיר מולדתי, עומדת על הדרך, העוברת מעיר ה"קיבוץ", שבה למדתי, אל העיר N.  וכשנסעתי ל-N, הוכרחתי לסור אל בית אבותי.

המסוה שהוכרחתי לשים על פני כשהייתי בבית אבותי, היה קשה לי מאד, אך אני הצדקתי את עצמי; הרי לא להנאתי אני מצטבע, אלא לשם מנוחת אבותי, שאף על פי שהם "מורדי אור", עם כל זה אין לי הרשות להרעימם, ולהרעיל את חייהם.  ולכאורה עלה הדבר יפה: אני עוד לא הורגלתי להתנהג בחפשיות, לשבת ב"גילוי-ראש", לאכול בלי ברכה, וכדומה מן הנוגע למעשה.  ואולם השינוי ברוחי, "הגדול כתהום", התפרץ החוצה למרות כל זהירותי.

– ובכן, חזרת רק על "סדר-מועד" בחורף האחרון? – משוחח עמי אבי ביום הראשון לבואי – המ...  אבל...  כמדומה לי שב"סדר-מועד" וב"בבות" היית בקי עוד לפני שתי שנים, אַה?

– חֶה... – אומרת אמי בתוך כך וידיה חבוקות על לבה – ירמיה...

– מה את רוצה, אמא? – אני משתדל להנעים קולי, שמח על שהפסיקה את השאלה בדבר לימודי.

– שומע אתה?..  זה עתה טיפלתי בארגזך...

– נו?..

– חֶה...  אני אמרתי...  אביך אמר...  תבוא מלובש הדר...  הלא תלמידים היו לך שם בישיבה...  והנה...  רק ספרים...

– ספרים? – מתעורר אבי – איזו ספרים?

– ספרים!..  "על פרשת דרכים"...

– מה זה?  "שאלה ותשובה"?

– לא.

– ובכן אמור: "ביכל"!  מה זה אתה אומר: "ספר!  ספר!"  אמור: "ביכל" – וידעתי...

אז מתחילה אמי לזכור, כי כשבאתי בפעם הקודמת היו בארגזי "יורה-דעות".

–נו, חדלי, חדלי מטענותיך! – יגער בה אבי – הלא רואה את, שהוא עסוק במחשבותיו ואינו שומע אליך...  לא, ירמיה, באמת...  אמנם, כסף לא שלחנו לך, אבל הן מצאת דיך לקנות סמרטוטים, במחילה מכבודך...  אל תדמה...  איני צועק עליך על זה, חלילה: כספך הוא...  ואולם כיצד אדם מתהלך ערום?..  ערום ממש כביום היוולדו...  הלא רק בגד של חול לעורך...  הלא חרפה וכלימה לפני הבריות...

– אוי לי! – נושאת גם אמי קינה – במה ילך לבית-המדרש?

– היום אני חושב שלא ללכת כלל...  – מתפרץ רצוני מפי למרות חפצי ואני מתחרט תיכף ואורר את איוולתי.

– באתי מן הדרך...  והאויר לא טוב...  – אני מנסה לתקן עוָ         תתי.

– אבל בית-המדרש הלא אינו רחוק מביתנו! – קוראים אבי ואמי בבת אחת.

בבית-המדרש אני מנענע בשפתי וקולי לא ישָמע.  בשעת הפנאי אני מעיין ב"עין-יעקב" ו"מדרש".  השמש שואלני, באיזו עליה אני בוחר ומקבל מענה: איזו שתהיה;  מאי נפקא מינה?

היתה רוח אחרת אתי.

אז התחיל אבי מנענע בכתפיו ולהתנפל בכל עת מצוא, על הרוב בלי שום קשר וסמיכות, על אלה הבוערים בעם, שמבקשים השכלה...

– יד-ע-נות... – היה הוא ממשיך מלה זו בנגינת בוז – שוטים!  למה?  הלא להיות רופא קשה ליהודי בזמננו...  אלא מה?  לכתוב כתבי בקשה?  הלא רואים אנו את אשרו של פינחס הכתבן...  הוא גווע ברעב ממש...

– כתב-בקשה, ירמיה, – היה הוא, לאחרונה, פונה פתאום אלי – כתב-בקשה אפשר להשיג בזהוב ודף גמרא מחירו רובל!

הוא ניסה גם להניאני מנסיעתי ל-N.  מה אעשה שם?  מוטב שאשאר בעיר מולדתי ואלמד בישיבת הרב החדשה (ר' חנן-נתן יחשוב לו זאת לכבוד וישמח על זה), אקח לי שנים-שלושה תלמידים, ארויח מעט כסף ואתפור לי בגדי שבת.  הלא רואה אני, שגם עובדיה עושה כן...

– אבל פה לא אלמד כדבעי...  "הוה גולה למקום תורה"...  ב-N. "קיבוץ" של מאה בחורים...  ובכלל איני מבין...  אני הולך ללמוד!..

– שמעני ירמיה, אל תיתמם עמדי, אל תונני!..  אני יודע את כל אשר אתך, ירמיה.  אני יודע כל זה היטב, יותר ממה שאתה יודע בעצמך...  הנה תקותנו, יהודית!..  אלימלך אמר...

– אני איני מבין, מה אתה רוצה?  אני הולך ללמוד!

אבי מביט עלי במבטו האלכסוני.

– אתה הולך ללמוד!..בוודאי אתה הולך ללמוד!  וכי מה יש לך לעשות אחרת?  אבל איך תלמד?  העיקר, איך תלמד!..  אז לא מחיתי בך לנסוע, אבל עתה...  אין אני מוציא עליך, חלילה, שם רע.  אדרבא, אתה חפץ לעסוק בהשכלה מעט – נו, נו!.. אני איני ישראל מלמד-דרדקי, אני מבין, שבזמננו – אם לא לבלות על זה זמן – אין רע...  לדעתי, עם חסיד תתחסד ועם משכיל תתמשכל;  טוב, אם תדבר עם אנשים כאלה – הראה להם, שאתה מבין גם בענינים שלהם ותכסם כלימה...  ואני הרי לא אהיה לשטן על דרכך זה גם פה...  התלָמד קצת...  גם עובדיה מתלמד...  ואולם למה לך לנסוע?  אם תהיה עתה לרב – אלוהים הוא היודע...  ובכן, בחור "בעל-הביתי" – ברוך השם!..  אני איני מתאונן...  תל-מד פה – ממשיך הוא בלשונו.

– מדוע לא, בני?  מדוע לא? – מסייעת לו אמי.

– לשוא כל הדיבורים! – מתעקש אני – פה לא אוָתר...

– אבל סע, סע לך!..    מי עוצר בך?..  לך בדרכך אשר בחרת לך...  עשה כל מה שלבך חפץ...  אני רואה, כי חכם אתה בעיניך ממני אלף פעמים...  פילוזוף!..  בשם אלוהי ישראל...  סע...  אפס אל תתחרט, ירמיה, אחר-כך!  זכור כי תינחם באחריתך!..

אני הייתי בטוח שלא אתחרט.  ניסיתי לפתות גם את עובדיה, שיסע עמי, אך הוא לא רצה.

הוא מילא את תפקידו של חצי-משכיל בעיר מולדתו, שמסית לחתום על עתונים עברים, מריץ קוריספונדנציות, מלמד בחשאי את נערי הישיבה תנ"ך ודקדוק.  אמו ראתה בחוש את תועלתם של אותם הדברים, בהיות שעובדיה שלה היה כותב אדריסות, "מקבל את הפוסט", וכשנקרא פעם ר' חנן-נתן אל פקיד-העיירה בדבר מאורע אחד ולא הבין אף מלה אחת מדברי השר – נוכחה עוד יותר, שגם לרב דרוש לדעת אותם הענינים, שעובדיה שלה מבלה בהם את עתותיו.  וכמו שאמרתי כבר, לא היה גם ר' חנן-נתן נאמן לעצמו ביחוסו אל עובדיה.  ואולם נקל היה לשער, שאין הדבר עולה להאב בלי עינויים גדולים.  בעידן דריתחא היה קורא לבנו "קונדוקטור" ו"אגֶנט"... 

פעם נזדמן לי להיות עד-ראיה למחזה כזה.  הרבנית דיברה על אודות אחיו הקטן של עובדיה, שהיה חולה מאד.  היא לעגה לעצת הדוקטור, שיעץ כי ימעיט הנער בלימודים.  רק "גוי" יכול לייעץ עצות כאלה.  לו נקל הדבר.  באמת, אין הרופאים יודעים דבר.  רופא אחד ומיוחד יש לנו ורק עליו צריך להישען.  והרי לא שמעו לו, לה"שמוקטר", וכאב-ראשו של מנדלי הוקל!  ברור כשמש, שאין זה אלא עין-הרע, ויש לקרוא לר' ישראל מלמד-דרדקי, שילחש עליה.  הוא מומחה לאותו דבר. 

– אֶט, עין-הרע...  – רוצה עובדיה לעשות נחת-רוח לחופש דעותי.

– מה?! – התעורר ר' חנן-נתן, שהיה זועף בלא זה – מה?  אתה כבר אינך מאמין גם בעין-הרע...  "קונדוקטור" שלי!..  הגמרא מלאה לחשים וסגולות...  רב אמר: תשעים ותשעה מתים בעין-הרע...  והוא ה"אַגנט"!..  אלמלי, לכל הפחות, היתה בך דעת להתבייש בפנַי...  בפני בנו של שלום גציל – אַה, גם אתה פה ואני לא ראיתיך – נו, שם ביניכם לבין עצמכם תדברו לכם דיכם על ה' ועל משיחו...  המ...  ירמיה, גם בך טעיתי...

אני אמרתי אחר-כך להשתמש במחזה הזה:

– מצבך, עובדיה, בלתי טבעי הוא;  אנוס אתה להצטבע ולכסות את מחשבותיך, ושם!..

– לא, ירמיה, חדל מלדבר הבלים.  ראשית, אתה מבין בעצמך, שאבותי לא יתנוני לנסוע.  הם שרויים בצרה...  האוכל למרות את פיהם?..  ובידי – רק חמישה-עשר רובלים.

– ובידי הלא גם חמישה אין...

– אין מביאים ראיה מן השוטים!  חַה-חַה-חַה...  לא, ירמיה, באמת, מה אעשה בט"ו רובלים?  ועוד זאת...  התדע מה שאגיד לך?..  אני ירא שמא אשאר קרח מכאן וקרח מכאן...

– בוודאי!..  הוא הדבר שאני אומר...

– לא, לא זאת כונתי...  אני אומר, אני רוצה לומר, כי טוב היה לי להתחיל ללמוד...  באמת...  התבין?  בתמים...

– מה ללמוד?

– ללמוד!

– כלומר, לפנות עורף ל"אפיקורסות" ולקבל סמיכה?

– ובאמת, ירמיה, מה אתה מדמה...  אני אגלה לך את מחשבתי, שבאמת...  טוב היה אלמלא עזבו המשכילים את הרבנות, כי אז ניצלנו...

– נו, נו, בבקשה ממך...  לדעתי, טוב ר' ופסי של גורדון אלף פעמים מאותם הצעירים שאנו יודעים, מן הצבועים ימח שמם!  טוב צפרנם של התמימים המחמירים מכרסם של הצבועים המקילים, ה"שלמים", כביכול, הקוראים בשם "דאַרווין" ו"בוקל", ובשעת הצורך הם אומרים: אנחנו הרי יודעים אנו היטב את החברה ההיא; אותנו לא ירמו".  ואולם נניח דבר זה. עתה השיבני רק על שאלה קטנה זו: כיצד אתה יכול, אתה שטעמת מעץ הדעת, לבלות זמנך בדיני קדשים וקורבנות, בדיני...

– ירמיה!  שבועה, שאיני מבין את דבריך.  האומנם תתן דופי בהתלמוד, שהיה תמיד החומה הבצורה של לאומיותנו בכל ימי גלותנו?  האומנם שכחת את המאמר " ישראל ואורייתא", שכתבת בעצמך?  גם אני איני מסכים להחומרות, שהוסיפו שלא כדין, אלא רק משום "ויש נוהגים לאיסורא", אבל נגד התלמוד בעצמו!..

– נו, עובדיה, כנראה, עלי לנסוע לבדי...

ועוד לא עבר החג – ואני כבר הייתי ב-N.

 

יא

כן, עבָרי הוא עבר אפל ואומלל ושפל, מפני שהוא שלי, עבר של איש כמותי;  ואולם במידה ידועה הרי גם אני – אני, מפני שעבר כזה לי, עבר של קטנות, עבר אפל ואומלל ושפל.

עתה אומלל אני בהכרח, מפני שחושב אני, והמחשבה מביאה לידי סתירת האילוזיות – ונוטלת את החיים.  מאז ומעולם שונאים החיים את ההכרה וההתפלספות, מפני שהאחרונות הן אויבותיהם היותר מסוכנות, צרותיהם היותר נוראות, תקיפי עלמא הדין, הרוכבים והמנהיגים מצד אחד, ועמי הארץ, הנשים והאמונות ההמוניות מצד שני, שונאים תמיד ותדיר את הפילוסופים ואת תלמידי-החכמים, ולא בלי סיבה.  האדם רוצה לחיות, ובהרגישו שהוא תלוי במה שחוץ ממנו, בכוח אחר, העושה הכל "כרצונו", הרי הוא רותת וחרד, מתרפס, נופל על פניו, מבקש הצלה וישועה, ומאמין, שהוא מוצאה.  הלאה, איפוא, שוללי-האלים!  הנה סוקראַטס – השקהו סף-רעל...

אבל אני מתפלסף אגב אורחא – די! – במה התחלתי?  כן, בזה שאני אומלל!..

אומלל.  הכל מכאיב לי והכל קשה לי.  קשה לי אפילו להימלט מן הכזב וההתהדרות.  התהדרותי מקבלת צורה מיוחדת ומתגלמת באופן מגוחך ומשונה. –

כן, כשאני מדבר עם איזה איש או בא לאיזה מקום חדש – הריני דומה בכל אמרותי ותנועותי, ואפילו בניד-שפתי וצלצול-קולי, למי שאומר: "אל תראני, שאני כך וכך...  מוטב שתשנה דעתך עלי..."

וזהו תוצאת עברי, תולדת היותי תמיד במצב משונה, בין אנשים זרים, תלוי בדעת אחרים, עלוב ובלתי נחשב כלל...

תמיד...  כן, במצב משונה הייתי לא רק בימי ישיבתי בקלויז, אלא, ובוודאי במידה עוד יותר מרובה, גם בתקופת "יציאתי לאויר העולם", בשעה שגם קליפתי-מגיני לא היתה לי עוד...

לא רגשות גיבור-מנצח היו רגשותי כששבתי ממלחמת לבי זו, שארכה שנים אחדות.  שפל הייתי בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה.  משפיל עיני וסובל עקת לב הייתי כשהתבונן אדם בי.  אמנם, ידעתי, שיש לי כשרונות טובים.  אבל מה אני?  עני-ברוח גמור.  מכל רכושי, אשר אספתי מילדותי ברוב עמל ותלאה, לא נשאר כלום.  כקטן שנולד אני בשנת השמונה-עשרה לימי חיי!

בעינים משונות הבטתי על כל איש שקנה דעת.  יחס משונה היה בי לכל מלומד, לכל משכיל.  מה אני לעומתו?  אני, שאיני יודע לקרוא רוסית!..

ואולם רגשותי לא היו מעולם בעלי גון אחד: יחד עם הכרת שפלותי ואפסותי, יחד עם העצבות העמוקה והמיוחדה, שקיננה בי בעת ההיא, היו עיני נשואות אל העתיד, מרגיש בקרבי כוח ואון לנחול אותו.  אף שמוח שמחתי מאד על העבותים הדתיים, שניטלו מעל רוחי, על החופש והדרור שקורָא לי, על העול שנפרק ממני.  להתנהג בחירות מוחלטת, שלא להאמין בהבלים, – זו היתה לי דת חיובית ומענגת ביחד.  הריקנות, שהשאירה השלילה אחריה בלב, לא נתגלתה עוד אז בכל נוראותיה.  את כל תוקף היראה של הויה בלי אלוהים לא חשתי אז, ואפילו המקום, שנתרוקן בתוכי והתכווץ מכאב, המה לקראת החדש, שיבוא וימלאהו...

בשינוי-חיי, בבדידותי, בחצי-רעבוני חשתי איזה כליון-נפש, איזו התקרבות אל האידיאל, איזו שירה מרוממת.  וכשהייתי מדבר עם איש על עצמי – ואני אהבתי זאת בעת ההיא – היתה נגינת דיבורי סוערת, כועסת ולפרקים כמעט מתייאשת (כמובן, בלב ולב...), אך בכל אופן לא מתאוננת, אף על פי שאז חסרו לי גם מעון, גם לחם, גם מורה...

כל היום הייתי תועה בקלויזים – רשויות-הרבים, שהיו פתוחות גם לפני.  במקומות אלו הייתי פוגש רבים מבני גילי, ה"לומונוסובים" של רחובנו: איזו מהם היו חברי בבית-המדרש הישן שהקדימוני בעזיבתו.  כולם היו לבושי קרעים ומראם חולני מרעב ממושך.  אלי היו מתייחסים כמו לאח-לצרה ולמתחרה מסוכן כאחד.  ואני הייתי מקנא בהם קנאה גדולה: מצחות-כובעיהם היו נוצצות, כעין אלו של כובעי הרוסים, וזה שלל מהם למחצה את הבעת-הפנים של חובש-בית-המדרש, בעוד שאני נחשבתי בעיני הכל לבן-ישיבה פשוט, מה שגרם לי דכדוך-נפש גמור.  קינאתי גם בלשון הרוסית הנלעגה, שהיתה בפיהם, ואף על פי שהשתדלותם היתירה לדבר בלשון זו, יחד עם השגיאות, שגם אני הייתי מרגיש בהן לפעמים, היו עושות בי שרטת, עם כל זה – אני הרי אין לי לשון כלל, ואפילו לדבר כמותם איני יכול!  והרי הם מדברים על איזו גונטשרוב וגוגול שקראו.  גם אני, אמנם, קראתי, קודם שלמדתי את הקריאה הרוסית כהוגן, את הרומן "האבות והבנים" לטורגֶניב במקורו;  אך, ראשית, לא הבנתי שם הרבה, מה שלא מנע אותי מלשפוט עליו במסיבת-רעים זו, ושנית, הבעתי את השם טורגֶניב גופו במין הברה "יהודית" משונה, עד שלא יכלו השומעים לעצור בשחוק.  ואין צורך לומר, ששאר דברי חברי: שאלות חשבון מחודדות, "תשבורת" קשה, כללי-דקדוק מצוינים, בקיאות בגיאוגרפיה ומלות רומיות – כל זה היה לי כספר החתום.  היה, היה במה לקנא!..

לאלה המאושרים היו גם איזו הוראות-שעה, משכורת של ארבעה-חמישה רובלים לחודש, בעוד שלי לא נשאר כבר כלום מזהובי האחדים, ושאלת עובדיה, ששאלני כשהיינו עוד בעיר מולדתנו, עמדה על הפרק.

איני יודע, מה היו רגשותיו של גיבור רומנטי במצב הזה, – אני נלאיתי כשעברו עלי ירחים אחדים לאכילת-ארעי וללינת-ארעי...

לא שהתחרטתי על איזה דבר – זה אי-אפשר היה בטבע הדברים;  אלא שאיבדתי את אומץ-לבי.  הימים עוברים.  מורה אין לי.  בהתלמדותי מעצמי איני רואה סימן ברכה.  ישועה נדחתה ממני.  מאין יבוא עזרי?

מר היה לי.

ואבי לא חדל מלזרוק בי מרה במכתביו.  מפני מה מיהרתי לנסוע מביתי?  מיד אחרי נסיעתי, בחול-המועד, קיבל הוא מכתב מאחד מאהוביו-ידידיו, מלמד-שדכן מק"ק ס. והמכתב ההוא, שהיה כתוב בשינוי, באותיות מעוקמות ממעל: "קרן תולדה דרגל" (כלומר: "קרן", מה שהחל מפינת הגליון, הוא בסיבת ה"רגל", החג), היה מונח בתכריך מכתבו של אבי יחיה "כדי לנקר את עיני". –

וזו לשונו:

"אחדשה"ט כיאות לאו"נ, היה באתי במגילת ספר כתוב, היות ששמע שמעתי ותגלנה כליותי כשמן תורק שם בינך הבכור המופלג והשנון כמוהר"ר ירמי' נ"י, שנפשו חשקה בתורה והוא גולה למקום השערים המצוינים בהלכה, אמרתי יישר ויישר, ברך ד' חילו, ברם אמרתי אל לבי, לא טוב לאדם היות לבדו, חכמים צריכים חיזוק, וידוע שם הגביר הנודע הקצין מורנו ר' פינחס שליט"א בקוראי שמו האנדעלשטיין ממחננו, יחסן גדול ומפורסם בעשירות, תורה וגדולה במקום אחד, ולו בת יחידה מהוללת בכל המעלות שמנו חכמים יפה תאר ויפה מראה וכו', והיא כבת טו"ב שנה ועל פי האדמו"ר הי"ו מבקשין להשיאה, לכן אמרתי אם מד' יצא הדבר וכו', והרי גלוי וידוע לפניך שלא שדכן ולא בן שדכן אנא, ורק מדעתך בשם לאו"נ רחש לבי דבר טוב וד"ל".

וביותר מצא אבי מקום להתנפל עלי ולהוכיחני על שאני מאבד בידים ממש אושר גדול כזה – הדבר יעלה בוודאי בגורלו של עובדיה – למקרא "העיקר שכחתי" של המכתב:

"ברם אמרינא צריכנא למודעי האי מאי שספרו הני בריונא בגנותיה והוציאו ש"ר על בנו המופלג שי' לא תהא כזאת בישראל, וחס לנו לזרעא דאבא אוקמיה גברא אחזקתיה וכו' שקפצה על בנו המופלג שיחי' רוגזיה של יוסי"ף דעת יוסיף מכאוב וד"ל ומאהבת הקיצור קיצרתי וד"ל והעיקר שיש להם הניה רבתא בלשה"ר דנא משום שעם בנך עולה בקנה אחד בן המו"ץ דמחנך וד"ל, באשר בכן אני מזהירך באזהרה לאזהרה אל תחריש מלזעוק אלי בדבר הזה תומ"י ואל תעבור ח"ו בבל תאחר כי בנפשך הוא, והיושב בסתר עליון" –

והיושב בסתר עליון ריחם עלי במקום שהייתי שם ושלח לי עזרתו מקודש.  בתעותי מקלויז לקלויז התוודעתי אל בטלן זקן אחד, ישיש רצוי, מדבר עם הכל בסבר פנים יפות, "איש בלי מרה", לעדות יודעיו.  הוא אהב לשוחח עמי על מצב היהדות, ההולכת ומתדלדלת, על כבוד התורה, ההולך ויורד מיום ליום, על זכרונותיו בימים מקדם, כשהיה העולם בבחינת "ונר אלוהים טרם יכבה", ועל אלה התיָשים דהאידנא, רחמנא ליצלן, שמכיון שהם קוראים "ביכלֶך" אחדים, מיד הם "מתהפכים", בעוונותינו הרבים: אוכלים טריפות, מחללים שבת בפרהסיה, קרקפתם לא מנחא תפילין, משפילים עד עפר כל דברי התורה ועוד חושבים להם זאת לחכמה.

– ואנחנו מבקשים אותם בדמעות ממש: אחים!  אתם חפצים ללמוד את ההיסטוריות שלכם – למדו באוות נפשכם;  מי זה היה מוחה בידכם אלמלא ראינוכם עושים כל תועבה?  חוסו על נפשותיכם!

הזקן ליבבני, וגם אני הצעתי לפניו את תלונתי על "ההפקרות העירונית", הרחוקה מרחק רב, אף שהשתדלתי להוכיח לו, שלא הספרים אשמים בירידת הדת.  ואף על פי שדיברנו בלשונות שונות וזרות זו לזו, חשבני הבטלן התמים ליוצא מכלל האחרים, ופעם השמיע באזני מין מונולוג כזה:

– אתה...  אתה...  רחימאי...  באמת, לבחור כזה התפללתי.  ועל כן חובתי היא, רחימאי, לגלות לך, שלדעתי לא תמצא פה את מבוקשך.  "שעות ללמד לשון עברית"...  לא, לא תמצא.  אמנם, בטוח אני בך, שיודע אתה תורה זו הרבה יותר מאחרים, אבל החוצפה, חביבי, העזות, שהיא עכשיו העיקר בהוראה, אין בך...  העויות של כלב אין לך...  אינך "גלוח" כמוהם...  זהו חסרון גדול...  אבל – המתן...  רעיון עלה על לבי...  שבח לבורא עולם, אני תופס מקום בקלויז הזה...  אני יושב פה זה כארבע-עשרה שנה...  אפשר שיזדמן – אשתדל בשבילך... אַי, טוב!...  טוב, כמו שאני יהודי...  ראה מעשה ונזכר הלכה...  לר' אברהם-שלום המוהל, ברחוב המקולין – אני אוכל על שולחנו ביום השבת זה שמונה שנים תמימות – נצרך "מורה" להורות לשון קודש וגמרא שעות אחדות ביום...  ארבעה רובלים בוודאי, ואם אני אגיד, אפשר שיהיו כל החמישה!..

והוא דיבר וקיים דברו.  החלטה תקיפה החלטתי, אמנם, מתחילה שלא ללמד גמרא – ויהי מה, אבל חזקה עליה האכילה.

ואז, כשהיה מצבי החמרי בטוח, התחלתי מאיץ בעצמי, שעלי לבקש לי מורה.  קודם לזה התנצלתי לפני עצמי על שנמנעתי מחיפוש קשה זה, שהרי קמח קודם לתורה.  ומכיון שנמצא הקמח – בעד ארבע שעות הייתי מקבל חמישה רובלי כסף – לא נותרה, איפוא, שום התנצלות...

אפס גם בלי התנצלות והונאת-עצמי עברו עלי ימים רבים ללא-מורה.  לא הועילו כל החרפות והזלזולים, ששפכתי בעצמי על קטנות נפשי, רפיוני, ביישנותי, בטלנותי, לא-אישיותי.  לא הועילו כל הקריאות: "עצל!  סמרטוט!" – שקראתי לעצמי.  יום רדף יום, שבוע חלף אחרי שבוע – ומורה אין לי.

ולא נשאר לי – לי, הראוי להיקרע כדג – אלא שוב לקנא בבני-גילי המאושרים, שכמעט לכולם היו מורים-מתנדבים.  אמנם, לימים נודע לי, מה טיבו של אושר זה.  אבל לימים הרי נודע לי גם ערך האושר של עוד הרבה דברים.  ואולם באותו זמן, שאני עומד בו, היו בעיני כל לימודי הגמנזיון כעין מה שהיה ספר ה"תניא" לי בשנות קטנותי.  כל גימנזיסט היה בעיני יצור מצוין, נעלה ממני לעין-ערוך, בן-עליה.  וכל בן-גילי, שהיה לו מורה מתנדב, נחשב בעיני למוצלח בהחלט.

– לא-יוצלח לעולם לא-יוצלח הוא – לעג לי קליינשטיין – חַה-חַה-חַה, אתה לא נשתנית כלום ממה שהיית בעוד שהיינו בני-ישיבה...  זוכר אתה?  אז היית מבקש ממני תמיד, שאשיג "ימי-אכילה" בשבילך, ולי היו גם "ימי שילוּם"!  עכשיו אתה שואלני: "כיצד משיגים מורה?.."  גם זה איש!  מפני מה השגתי אני מורה מיד, בימים הראשונים לבואי הנה?  באתי הנה, דרוש מורה – מה עושה קליינשטיין?  הולך אני ומתייצב על הדרך העולה מן הגמנזיון.  גמנזיסטים הולכים משם.  ניגשתי, שאלתי – והשגתי!

ואני עומד אחר זה שעה ארוכה וחוזר על המלה "סמרטוט" בלי שיעור.  הלא אני יודע, כי בזה תלויים כל חיי, כי חייב מיתה אני על הזמן העובר חינם באשמתי, כי מחויב אני לעשות כמעשי קליינשטיין ודומיו, הגיבורים בעיני – ואיני יכול!  דמיוני מציג לפני כמו חי את כל המחזה: הם יוצאים להקות-להקות, מלתחות-ספריהם ופנקסיהם על שכמם, משוחחים ביניהם, צוחקים, הכל מסודר, יפה, עליז, ואני – כתולעת בעיניהם, כתולעת ולא איש, זוחל, מגוחך, עלוב, נדכא...  אני מבולבל וניגש אל איש רוסי...  הלא אי-אפשר להבדיל, מי מביניהם יהודי...  הוא לא יבין מה חפצי...  אמנם, אלמלי הייתי איש – יכולתי לספר להם הכל על הסדר...  כי בקלויז ביליתי כל ימי חיי, תלמוּדיסט הייתי, תלמוּדיסט... הן להם לא דרוש לספר הרבה...  גמנזיסטים...  ההם לא יבינו ללבי?  אַה, לו ידעתי לדבר רוסית, לכל הפחות כקליינשטיין, לכל הפחות כמוהו...  אבל גם עתה...  מפני מה איני הולך? הוי, מה אני מתיירא?  הן לא יאכלוני...  הוי, סמרטוט, סמרטוט, סמרטוט!

ואני מחליט שטוב לי להיכנס לביתו של אחד מהם.  שם, לעיני כל הקהל – הכל ילעגו לי, ופה, אם אגורש – אשבע חרפת יחיד.  אבל, בכלל, מה איכפת לי, שאהיה לשחוק, אם על ידי זה אבוא למטרתי?!  אמנם, שם, ברחוב, אולי היה נמצא מתנדב אחד...  לא, בכל זאת, טוב להיכנס לביתו של אחד מהם...

אבל למי להיכנס ואיך להיכנס?  לו היתה לי, לכל הפחות, איזו המלצה.

לאחרונה השגתי המלצה.  ואחרי שעברו ירחים אחדים, אחרי תקופה של כניסות ויציאות בבתים, שתלמידי הגמנזיון או מורים פרטיים יושבים בהם, אחרי שובע-קלון של גירושים מבית-הכירים, של ריכוס-הכפתורים והכעכוע הקל לפני רגעי ההתראות, אחרי רגשי אושר מקבלת הבטחה טובה ורגשי יאוש מהשבת ריקם, סוף-סוף, אחרי ההכנעות, הציפיות, ההבטחות והדחיות, ההתנגשות השתקנים והביישנית עם משרתי הבתים, ההעזה של מסירות-הנפש לבוא אל החדר פנימה וכל רבבות הרגעים השונים, כשאלפי עלוקות מוצצות את הדם, – אחרי כל אלה נודע לי מה טיבה של התלמדוּת זו: כבר היו לי מורים אחדים זה אחר זה, וכולם היו מתחילים עמי מראש, וכולם התייחסו אלי באופן אחד וכולם דיברו עמי בקול ידוע – וכולם הראוני לדעת, כי לשוא עמלי, כי דרך זו לא תובילני אל המטרה לעולם...

הנה אני בא למעון מורי.  הוא מלמדני שלוש פעמים בשבוע, אך פעם אחת – אורחים נמצאים בבית אבותיו;  פעם שניה – חבריו נמצאים בחדרו, לפעמים גם איזו עלמה, ואני חושב לי לאושר לשוב על עקבי ושלא להיראות לפניהם;  פעם אחרת – האויר טוב ביותר, ובכן הוא יוצא להחליק על הקרח או לטייל, ומצווה לבוא בשעה אחרת. אך הנה מצאתיו בביתו, אבל הוא צריך לגמור סעודתו או לשתות תה, והוא אומר לי להיכנס לעת-עתה אל חדרו.  אני מתחיל שנית לנקות את נעלי.  הניקוי בפעם הראשונה היה בהשגחת השפחה המפקחת על הסדר, ועכשיו אני מנקה כבר בהתעוררות-מעצמי, התעוררות נובעת מרגש היושר הטבוע בי.  אחרי הניקוי אני מכעכע, נכנס אל החדר הריק ויושב על אחד מן הכסאות המהודרים בתנועתו של איש, שהוא מתיירא בכל רגע, שמא ישבר איזה דבר.  בלבי מעין שמחת הנידון להילקות, כשנדחה מועד מלקותיו עוד ליום אחד.  עוברים רגעים באי-נעימות.  לחשוב איני מוכשר, ורק פגרי הרהורים מושלכים בתוכי, והם סובבים על הספר שקראתי כל אותו היום.  כי, בהיות שיעורי מוכן עוד מן היום השלישי, לא שמתי אליו לבי ואקרא כל היום, מבלי יכולת להבליג על תאותי, למרות הקול שלחש לי במשך כל העת, כי נחוץ לחזור על לימודי ולשננם.  כל מהלך מחשבותי והתרוצצות-מאוויי אלו חולפים ברור במוחי בשעה שאני יושב על הכסא בחדר מורי, והרי אני בעיני כפושע איום.  חרפה וכלימה.  הוא מלמדני חינם...  כן, נחוץ לשנן עוד פעם את הגיאוגרפיה;  לכל הפחות, את הגיאוגרפיה הארורה...  מה זאת? האומנם אני כמכריח את עצמי?  רצוני הלא צריך היה לבוא מאליו.  הן לא ילד מתלמד בעל-כורחו הנני.  אמנם, אין לימוד זה לפי שנותי, אבל איך שיהיה צריך הייתי להתמיד בזה, אם לא למדתי עד שגדלתי.  אני מתחיל לשנן בכל-פה את שמות הערים, הימים והנהרות – ובמוחי אינו נקלט אפילו דיבור אחד.  הצחוק העליז, המתגלגל מן החדרים הפנימיים, מרעימני מאד.  הרגעים מתארכים, השממון תוקפני.  אני מתחיל להתרומם ולשבת על מקומי חליפות.  שעה עוברת ומורי איננו.  רגע אני יושב בלי תנועה ומשנהו אני מתחיל להתנועע – ולבי בל עמי – על שיעור הגיאוגרפיה.  לאחרונה יעוררני קול קאַפריזי דק:

– סליחה!..  איחרתי מעט...  אפשר אינך פנוי עכשיו?

– בוודאי...  רצוני לאמור: לא...  אין דבר...  אין...

אני מפסיק את עצמי ומכיר באיוולתי. לסליחתי הוא צריך!

– נו-ס-ס – הוא מתחיל

לבבי מתחמץ.

– השיעור הוכן היטב?

– כן...  כמדומה...  וכי אפשר שלא?..

– טוב...  נו-ס...  אם כן, הטרח את עצמך להגיד לי... – מסלסל מורי בשפמו, הגדל לו בדמיונו, ומחקה בקולו איזה מורה-יונית בגמנזיון שלו.

– וולודיה! –  הדלת נפתחת וראשו של אחד מבני הבית נראה מתוכה – אני נוסע היום לנחלתנו שבגזלינקה.  וכי אין את נפשך להילוות אלי?

– בנפש חפצה;  תיכף!

אני משפיל את עיני ומשתדל, שלא יפיקו פני תרעומות.  הן לא שכירי הוא.  והוא שואל שאלות שונות במהירות אינו חושב לו לחובה כלל להסתיר את הרגשת העול המיותר, שהלימוד עמי נעשה לו בשעה זו.  אמנם, ההמלצה שהבאתי היתה מאיזו נאַטאַליה ואַסיליובנה;  להשיב את פניה ריקם אי-אפשר היה, אך לשבת חצי שעה עם בן-ישיבה מכוער, המגמגם בלשונו, גם כן לא נעים מאד.  אני מהרהר בזה וזוכר, כי את ספר-הלימוד לא ראיתי זה ימים שלושה.  מורי ממולל באצבעותיו ממעל לשפתו העליונה ומחריש, כלומר: אין הדבר חשוב...

– אני יודע...  אני מבין...  רק לשוני...  מבטאי...  השגתי ספר טוב...  "החטא ועונשו" לדוסטויבסקי...

מורי מעיף עלי מגבוה מבט מלא רצינות ופקודה:

– אין מן הראוי להתפלסף קודם זמן.  עכשיו צריך אתה ללמוד ולא לקרוא.  ללמוד – מבין אתה?  ללמוד ביגיעה רבה, לחזור ולשנן בלי ליאות.  נו, לשנות את זה ולבוא מחר.

אני שבור לרסיסים.  הן הוא צדק, צדק מאד.  הלא גם ראשית-לימודים איני יודע;  לדבר איני יכול;  הטעויות בכתיבה עצמו מספור.  נער בן-עשר יודע יותר ממני.  ואולם מפני מה הוא בטוח כל-כך, שאיני מבין את סיפורי  דוסטויבסקי?  הרי בוודאי זו היתה כוָנתו.  אמנם, אילו הייתי מבין את הלשון הרוסית יותר, הייתי מבין יותר את עומק הרעיונות.  אך הרי גם עתה...  איך שיהיה, עתה אסור לי לקרוא, אשנן כל היום...

את מורי האחרון, שהיה טוב מרעיו, עזבתי אני, ועמו יחד – את ההתלמדות כולה.  פעם באתי אליו בשעה הקבועה לשיעורנו והוא לא היה עפ"י מקרה בביתו.  אמרתי לחכות לו בחדרו, כמו שציווה עלי לעשות, אם לא אמצאהו בביתו.  ואולם אמו, יֶנטה מרחוב היהודים, מהודקה בקורסט ומכוסה במגבעת, שתמיד היתה מתרעמת על שיש לבנה מגע ומשא עם הדלפנים, חסמה בעדי את הדרך בתנועת יד, ומבלי להביט בי הביעה, כי אברהם הלך לדרכו ולא ישוב עד שעה מאוחרת בלילה.

– מצותו היתה לחכות... – ניסיתי להתנגד.

– מרינה, סגרי את חדרו של אַלברט! – ציוותה ה"גברת" על אמתה.

מני אז לא יספתי לחַזר אחרי מורי-חינם ולהיטפל בלימודים היבשים, שקשו כל-כך על מוחי, אשר לא ידע דיסציפלינה מעולם.  מי זה יכריחני?  אני הרי איני מבקש בלימודים מטרה חמרית, איני רוצה לעשותם קרדום לחפור בו.  רצוני הוא רק להיות אדם שלם.  לדעת את העולם והחיים, את האדם ואת עצמי – האומנם כל זה אינו נקנה בלי ידיעת אלגברה?  אקרא בספרים טובים – ומצא לי.

אז עוברים עלי חודש וחדשים בבליעת ספרים ועיכולם, מה שמהנה אותי מאד.  שאלות מיתפיזיות, כשהן לעצמן, לא העסיקוני אז ביותר;  חשובות מהן היו בעיני שאלות החיים, עניני ההתפתחות של האנושיות ויסודי החברה.  עסקים עם מה למעלה ומה לאחור כמעט לא היו לי אז.  עיקר נושא מחשבותי היה היחס שביני לבין החברה.  אני דיברתי אז אל לבי, כי חיי הפרטיים אינם כלום וכי לאיש כמוני ראוי, או, יותר נכון, אין דרך אחרת, אלא להקריב את עצמי כולי לטובת הכלל.  בזה יכולה אינדיבידואליותי להתגלם.  אף מעין אמונה היתה בי, שהחברה ממתנת לי.  החברה, כלומר: עם ישראל, האומה הישראלית, שבשבילה אני צריך לחיות, להמית את עצמי ולהיטיב לה, המצפה שאבוא ואושיענה.  במה אהיה לה מושיע ורב – לא ידעתי.  כמובן, הכרתי, שלעת-עתה עדיין אני לא-כלום, נער קטן ונבער, אבל ברבות הימים אתעורר ואקום...  ואף הצטערתי: מפני מה נולדתי בעל תכונה כזו, שאין לי דרך אחרת, אלא לחיות בשביל אחרים – מוטב היה,, אלמלי הייתי אחר, מוכשר לחיות ככל האדם, להתענג על חיי הפרטיים, ואף על פי כן להתגבר כארי, לעמוד בנסיון ולהיות כולי קודש לעמי.

ואולם תקופה כזו, תקופה שבה הייתי מלא אידיאות, השקפות וידיעות חדשות, היתה פתאום מתרופפת ונחלשת ועוזבת את מקומה לרעותה: לתקופה של רפלכסיה, ספקות ושעמום נורא.  הטובה דרכי?  האין עצלותי בעוכרי?  אני מתעצל ללמוד ככל האנשים, אין לי המכשירים לזה, ואני אומר: הענבים בוסר הם.  ובאמת צריך הייתי להתאמץ ולהתגבר על הכל, להתאזר עוז ולהמציא רווחה לעצמי: להשיג מורה נאמן, או להתלמד בעצמי בהתמדה הראויה, ובכל אופן – שלא להישאר נחשל על אם-הדרך.  ואפילו אם אין לי צורך בתעודות ומכתבי תהילה לשם עצמי, צריך אני, בתור עובד לטובת החברה, לתפוס מקום הגון, להיות אמיץ ברוחי ומאמין בערכי, להבריח את הקול הלוחש: יתוש קדמך...  "אין לי כל חפץ, כל משיכה" – כלום התנצלות היא זו?  כדי לשלול איזה דבר או לכפור בתועלתו – עלי לדעתו מראש, לעבור אותו ולהתרומם עליו, ולא לדבר בבלי דעת, לדבר ולחשוד את עצמי, לדבר בקול ספק, ברי ושמא – שמא לא עדיף...

וימי רגזנות, ימי קללה, ימים שאין בהם חפץ, היו באים עלי...

אני בא מהוראתי.  מעוני הוא החדר הכללי של בעל-ביתי, כי בהיות הוא ואשתו סוחרים בדגים ורקבי פירות וכל היום יסובבו בשוָקים וברחובות ובביתם נשאר רק נערם הגיבן, שאינו יכול לרדוף, כאחיו, אחרי פרנסה – הם נותנים רשות לאדונים מוכשרים להתכווץ כמוני לתפוס "מקום" בדירתם בשכר איזו זהובים לחודש.  אני לוקח את הגיאומטריה, פותח ומתחיל ללמוד בקול, אך כרגע אני נזכר, ש"קודם שיאכל אדם וישתה – יש לו שני לבבות", ובכן אני חוטף פת לחם ולועסה באותה תנועה, שבני-אדם ממלאים איזה חוב מיותר, מעיין בתוך כך בספר וממלמל: "אה!  לו היתה כף של תבשיל חם...  הבלים!"  אני מוסף להתרכז ולהביט בציורים, בעיגולים ובריבועים שלפני – וידי נמשכות בלי-משים מאליהן וחוטפות את טולסטוי המונח אצלי.  אני מתעורר – והנה ספר-הלימוד ממני והלאה. "בשעת סעודה" – כך אני מצטדק.  ואולם שעה עוברת, מן הלחם לא נשאר כלום זה כבר, ואת הספר, שלקחתי לקריאה רק בשעת אכילתי, לא הנחתי עוד.  "נו" – אני גוער בעצמי, משתטח על הדרגש, מתעורר ושב אל הגיאומטריה, חוזר על מלה צדדית עשרים פעמים ומהרהר, כי טולסטוי צדק מאד במשפטיו, כי בסיפורי טשכוב יש אמנות הרבה ואמת הרבה, כי היצירה הרוסית כבדה ועמוקה מאד, כי מאושר הוא האיש, הקורא ספרי סופריו הגדולים בשפת אמו, כי אני בן לעם, שאין לו לשון וספרות – אומלל באומללים, וכי בעלת-הבית כבר רמזה לי זה לפני ימים אחדים בהלצה תגרנית, כי את הרובל המגיע לה לא תקח ממני בשטר, אלא דוקא ברובל כסף, כי אנשי סביבתי בזים לי על שאני אוכל לחם יבש גם ביום השבת, כי נעלי נקרעו פתאום ורגלי טובעות ברפש...

– הבלים! – אני גוער בי בשנית ובשלישית.  ואולם למרות מה שאני מזרז את עצמי וממלמל: "עוד פעם...  עוד פעם", למרות מה שאני חוזר לראש לימודי פעמים אין מספר, למרות מה שאני מחפש במלון הרוסי-עברי ומוצא את פירושן של המלות הבלתי מובנות לי, – רחוקות ממני ה"תיאורימות" מרחק רב.  מוחי מלא אֵד.  שעמום כופר-בכל, מבטל-הכל ומשוה-הכל משתפך אל קרבי. – לעזאזל!  לעזאזל!  לעז-ז-א-זל!..  למה לי לדעת זאת?..  כדי לעבוד לטובת החברה?  כדי לתפוס מקום?  כדי להיות חשוב בעיני עצמי?  יקח האופל את הכל!..  מה אני?  אה, נלאיתי? נגע עָדַי ואבהל?  ארוחתי לא השביעתני רצון?..  לא – "וכי מה אני אומר?"  רצוני, כי להיטיב לאחרים יכול אוכל גם בלי דעת החכמה הזאת...  אסובב בעיירות, אטיף כמגיד פשוט...  טוב לי, שלא הסירותי עוד את קפוטתי הארוכה...  טוב שיהיו פני כפני יהודי פשוט...  נו, נו, נו!..

ואני שוקע בשממון שבוע, שבועים, חודש תמים.  איני יכול לעשות כלום.  ישן ימים כלילות.  כמעט שאשתטח על הדרגש ואתעורר – בוקר!..  חמש-עשרה שעות רצופות ישנתי בבגדי ובנעלי.  גועל-נפש.  הראש מתפוצץ...  כל אברי כואבים.  רגשותי קהים.  האדם החושב שבי גוסס.  מלבד הנער הגיבן אין איש בבית.  כוס תה אין.  גם הלחם אזל...

אני מפהק, מתמודד, קם ומביט בעד החלון הפונה אל הרחוב.  הנה תלמיד בית-ספר ריאלי הולך במנוחה.  הוא שבע.  דרכו נכונה לפניו.  בהליכתו הוא מתלווה במבטי אהבה.  ואני?  ואבותי?..  ובכן מקנא אנכי!..

אני מתנפל שנית על הדרגש, עוצם את עיני ומקשיב רב קשב להלמוּת לבי העל-טבעית.  שורות ונקודות שחורות-אדמדמות מרקדות לנגד עיני ויוצאות במחולות.  ואני ישן כל היום...

ויש שהייתי מתעורר פתאום, בחצות ליל אחד של התקופה הזאת – ואיני מרגיש לא בחילה ולא צמאון ורוחי טהור וזך.  מסביב אפילה ודממה;  אגרופי קפוצים ובקרבי אנרגיה עזה, אנרגיה שלא ידעתי דוגמתה עד הרגע ההוא.  במהירות בלתי-מתוארת אני מדליק נר, יושב על דרגשי ומתנפל על אחד מספרי הלימוד כנשר חש אל טרפו.  "כן, כן.  אני משתחרר מן הרוח הרעה אשר ביעתתני, סר מעלי השממון, אני יוצא לעבודה ולמעשה".  אני לומד שעות מספר בלי הפסקה.  הכל צלול וברור.  איזו שמחת עולם בקרבי.  הכל ישנים ואני ער!

והנה בוקר.  אנשי הבית מתעוררים לאכול ולבקש פרנסה.  אני צריך לשתות תה, לסעוד את לבי בפת-לחם וללכת להורות את תלמידי.  רעיון דמיוני חולף בי שלא ללכת היום.  כסילות!  היום – ומחר?  יש צורך גם באוכל...

– הוי, יש צורך גם באוכל!

וכעבור איזו שעות – כבר אין אפילו זכר לאנרגיה ורוממות-רוח.  זו העבודה – פיטום בפעלים ושמות של לשון מתה – שפת עבר – את אלה, שאינם רוצים גם לדעתה –  הוי, מה מקהה היא את הנפש!  והן גם לא אצדק בכעסי על מיאוּנם של העלמים תלמידי להכין את השיעורים: הם הרי אינם יכולים לרצות בזה;  זוהי רק גזירת האב, שאינו יודע בעצמו למה לו זאת.  ובעד מה אני לוקח שקלים נבזים?  כשאני לעצמי אני מתחיל בחקירה: לשון לאומית, מפתח אל חיי העם ההיסטוריים.  אבל חיים תלמידי מצא יותר עונג להשתעשע בשרשרת שעונו.  הוא צוחק לו על נסיוני להביא מרדות בלבו.  הוא יודע, כי לתוכחתי אין שום ערך.

– נו, ובכן, אינך יודע את ההבדל בכינויי-הפעלים לנסתר בין נוכחת ובין מדבר בעדו?..

– בכינויי הפעלים?

– נו, כן..  לדוגמה: שָמַרתי – שמַרתיו...  התבין?..  ושָמַרת...

– ומה, פייאֶרמן – נכנס האב לתוך דברי ומביט על שנינו, כאילו הוא רוצה להיווכח, מי הוא החייב בזה, שחיים שלו מביט "כתרנגול בבני אדם" – אני כבר אמרתי: יותר טוב היה ללמדו להעביר את הסדרה.  אז הייתי בטוח שידע, לכל הפחות, להיות יהודי.  בזה הלא אין כל תועלת?

– היש צורך אפילו לדבר בזה? – משיבה בעלת-הבית במקומי – אני הלא יושבת-בית ועינים לי, ברוך השם, לראות את כל הנעשה.  דומה דבר זה, כאילו לקחת שלושה רובל מדי חודש בחודש ולהשליכם אל תוך הרפש!

 

יב

עוּבדוֹת ימי חיי עוברות לפני.  ברובן הן פרטים שונים קטנים ופעוטים, סותרים ומתנגדים זה לזה, אך הצד השוה שביניהם – שהם מוכיחים, כי איני גיבור...

אלוהים רבים ידעתי, אך אחרי כולם הרהרתי יותר משעבדתים.  לא התמכרתי אף לאחד מהם בכל כוחי, בלי חצֵי ספק, בלי תולעת בלב...

היתה תקופה בחיי, שבה הייתי בבחינת קטן שהגדיל.  הגדול שבי, שהתפתח במידה מרובה, שכבר היו לו תביעות שונות, שאף לקחת חלק בעבודה ציבורית, והקטן אויבו ואיש-מלחמתו התקומם ויקצץ את כנפיו: לאן אתה שואף – אתה, שעליך עוד לשבת על ספסל של תלמיד קטן!..

– כי איני גיבור –

חַה-חַה-חַה! ברגע זה צללתי אל נבכי דם לבבי, פישפשתי שם, ניקרתי וניקרתי וזה אשר העליתי: גם בנגינת דיבורי "איני גיבור" יש מין התהדרות והתרוממות: ראו-נא, אלוּפי הנכבדים, אני איני גיבור!

אכן נקרן אני ומחטט באשפתי.  איני מניח כל הרגשה חולפת, כל הרהור קל ועולה מאליו, בלי ניתוח נוקב עד התהום.  מחשבה קטנה אחת מעלה אבק-מחשבות, זו על גבי זו...

אכזרית היא נקרנותי.  לו ראה איזה פרוֹקוּרוֹר את התנפלותי על הדרגש ואת גניחותי, ודאי היה דן אותי למיתה, מוכיח ברור כשמש, שאני הרגתי את הנפש, או הבערתי בעירה בכפר שוקט, – בשעה שבידי לא "טוב" ולא "רע", ואני גונח, מתענה כרוצח, מעומק השעמום, מאימת היסורים – ומגודל הטיפשות...

הנה, לדוגמה, רגש-ידידותי לחיימוביץ. – לכאורה, מה מקום בזה לנקרנות?  ובכל זאת כמה פעמים ניקרתי בזה, ניתחתי את הרגשותי היותר פעוטות, היותר מרפרפות – ומצאתי "פגימות"...

ורגש-משיכתי לאותה העלמה...  לא, לא!  איזו אהבה!  מפני מה משתמשים בכלל במלה הנאצלה והיקרה הזאת לאותו הרגש, שגבר מרגיש אל איזו עלמה, לו גם יהיה רגש המשיכה הזה חזק, יוצר, מורכב, ולא תאוה ערומה ומשעבדת בלבד?  ובכן...  אך לא...  אני שב אל חיימוביץ.

חיימוביץ!  איזו מאות כברות-ארץ מפרידות עכשיו בינינו, ואולם עדיין הוא עומד לנגד עיני.  זה הצעיר דל-הקומה וכחוש-הפנים, בעל העינים השחורות, הקטנות, הנמהרות, אשר כעין הבעת זעף להן, ושבכל זאת נשקפת מהן גם תמימות, תמימות משונה ומיוחדת, לא אוילית – ואולי כן.  אני רואה ברגע זה את פניו, אני שומע את קול דיבורו המביא הוכחות – הרי הוא מוכיח תמיד איזו אמתיות – ורואה גם את תנועות ידיו העזות והמלאות התעוררות-עצבים.  כן – עצביו רעדו תמיד.  כל דבר פעוט, כל עובדה קלת ערך היו מעוררים בו ששון-השתתפות או קצף-התנפלות, התפעלותו היתה של ילד.  כחלק מחיימוביץ מתרקם במוחי גם הפידז'אק שלו, הקנוי בשוק מוכרי בגדים, עם המעיל האדום, הרוסי, אשר מתחתיו.

כשאני מתארו ורוצה לעמוד על אפיו, הריני מייחס לו, למרות כל זהירותי, הרבה קוים ושרטוטים מאפיי אני, מפני שמצד אחד שוים אנו בדבר זה או אחר, ומצד השני אני סוביקטיבי מאד: לי נראה, שאי-אפשר לאחרים שלא להרגיש את הרגשותי ולחשוב מחשבות בצורה הידועה לי, ותכונתי זו גורמת לי לפרקים מצויים אי-נעימות במידה הגונה.  זכורני את השעות, שהייתי מוכרח לדור בדירתו.  הוא היה מרבה לדבר בעונג גדול, מפני שששון-החיים, המוטבע בטבעו, מחבב עליו שיחת רעים וחברתם.  ואולם לי, שהאפשרות להתבודד, שלא להסתכל בפני אדם, היתה נחשבת בעיני לאושר מאין כמוהו בנשפים ההם – לי נדמה, שקשה חברתי על חיימוביץ מאד והוָיתי בחדרו מרעימתו.

חינוכו היה חינוך בני "בעלי-הבתים" העירוניים.  עד ימי שחרותו למד בחדרים, ובחדרים של מלמדים מובחרים, מתוקנים.  כמעט מורים, כי אביו היה עוד בעת ההיא איש אמיד וישלם למלמדיו שכר-לימוד הגון.  הלשון העברית ורוח היהדות זרים לחיימוביץ לגמרי.  "אנכי הלא גוי גמור אני" – הוא פתגם רגיל על לשונו.  משנת הי"ג – הי"ד לימי חייו לימדוהו מורים פרטיים אותם הלימודים, שבני תרבות רגילים בהם וחושבים אותם להכרחיים בזמננו.  אבותיו, שהיו אז כבר בימי ירידתם, שמו כל תקותם בו: הוא יקבל תעודת-בגרות, יבוא אל האוניברסיטה, יצא ממנה – וירויח כסף.  אבל אין מזל לעניים: חיימוביץ נבחן בכל לימודי הגמנזיון אחת ושתים – ולא עמד בנסיון.  בעד סגנונו הרוסי קיבל אות שתים, וחיימוביץ, המצפה לתפוס בזמן מן הזמנים מקום בספרות הרוסית הפרוגרסיבית בתור פובליציסט, היה מתנחם בעובדה שסגנונם של ביֶלינסקי וופיסאַרב לא מצא גם הוא חן בעיני מוריהם בשעתם.  איך שיהיה, למרות הוכחתו של חיימוביץ, שהוא אינו "משורר ומייבב על תקוותיו כלו", היה שבר-רוחו מורגש מאד.  הוא הלא שם לילות כימים, חשך נפשו מכל טובה, נהיה ל"אות רומית" – וכל עמלו עלה בתוהו.  אבל לנסות את כוחו בשלישית, כרצון אבותיו, לא רצה – ולפיכך עזב את "החכמה הקלאסית" לגמרי.  אבותיו התרעמו עליו בלבם, אבל לעשות לא יכלו כלום.  הוא אצל להם מחצית משכורתו.  ותמיכתו זו חשב לו ל"חולשתו" האחת, לדבר האחד, שלא היה צריך לעשות: אלמלא סמך אביו עליו, אפשר שהיה מבקש לו עבודה.

אביו של חיימוביץ הוא אחד מן היהודים "הנאנחים ואינם עושים", מין בריה, שהיא מצויה מאד בתוך "המפלגה הבינונית" בישראל.  זהו אדם בעל עינים שקועות עמוק בחוריהן, פנים דלים וירוקים, זקן מחולק לחצאין מרוב משמוש בכף, ובידו מטה עבה.  במטהו זה הוא סובב כל הימים בתוך קיבוצי אנשים ולפזמונותיו-סיפוריו אין גבול וקצב.  אין קץ לציורי העבר שלו, זו תקופת גדולתו, כשהיה ביתו מלא כל טוב, והוא היה מכובד בעיני כל, כמעט מושל בכיפה. באמת לא היה אביו של חיימוביץ גם לפנים אלא אברך-פקיד באיזה בית-מסחר, מקבל שכר חמישים רובלים לחודש, רגיל למלא בהכנעה גאותנית אחרי דברי הגבוהים ממנו ולהזדעזע בכל אבריו כשאחד מן המשרתים הקטנים ממנו היה ממרה את פיו.  אבל איך שיהיה – וכשאבדה לו לפני איזו שנים משמרתו זו, אבדה עמה גם דרכו בחיים.  הוא התרופף, התבטל, התנוונה, נהיה למתפלסף, למצדד בזכות ההשכלה, ללוקח חלק באסיפות ציוניות ולהולך-רכיל בהשכלה וציונות גם יחד – בשעה שהוא מוצא זה לנכון.  וה"לנכון" הזה, הבא לעתים מצויות מאד, אינו לשם תועלת חמרית דוקא, אלא כך...  איזה שגעון נכנס בו בימי חייו האחרונים.  מתגרת "שגעונו" זה סובלים בני ביתו המרובים הרבה, וביחוד הבנות, "הכלות הקשות לשידוכים", המשתדלות לכסות על עניותן מעיני הבריות בהנהגה אצילית,בעל-ביתית, המסתירות במפה הלבנה שעל השולחן את חוסר הלחם.  איזו רוח מרווה דמעות מנשב באותו "קן-אצילים".  "האב המשוגע" נכנס תמיד הביתה במין גניחה ממושכה ומשונה של חולה מסוכן.  מי יודע, אולי הוא רוצה להצדיק בזה את אשמתו, הת הליכתו-בטל.  אבל בני ביתו מתעבים אותו בשביל זה עוד יותר.  הם שונאים אותו משום ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, כל מאכל לא ינעם לחיכו, והוא מתקצף, מקלל, משליך כל דבר מידו, מחולל צעקות, חרפות, חורבן, בכיות...

– אתה, פייאֶרמן, אינך יודע עוד את החיים! – היה חיימוביץ-הבן שופך את רוחו לפני אחרי חזיונות כמו אלה – אינך יודע כראוי את כל אי-הנורמליות האכזריה שבסדר הבורג'ואזי ורוחו.  התבין?  ברוח החיים הבורג'ואזיים.  התבונן-נא: לפני אבי מציעים מקום-משכורת בחברת "לינת-הצדק" – והוא ממאן.  התבין?  מצבו עתה יותר טוב מזה!  יכול אתה, איפוא, לשער בנפשך את הסצֶינה, שהיתה בביתנו בשביל זה.  אחותי הבכירה התעלפה לאחרונה...  הנה גם אחותי זו...  תמיד היא צועקת, שהיתה בוחרת לברוח עד קצה הארץ, להיבלע באדמה, מלשבת בבית כזה, וכשהציע השדכן לפניה את יצחק הסנדלר – לא היה קץ לכעסה.  העובד הישר הזה העיז להעטות עליה חרפה, לשלוח לדבר על לבה!  לא, התבונן-נא: איזה "קומיס" נבזה, משרת בחנות, אם הוא יפרוש כנפיו עליה, תחשוב זאת לאושר גדול, וסנדלר – לא. עבודה מאוסה...  אי, יהודים!

וכשהיתה התמרמרותו יוצא מחוגה הפרטי ונעשית בינינו לתוכן כללי של שיחה, הייתי משפיל את ראשי ומעיר בלחישה:

– ואנחנו, חיימוביץ?

– מה אנחנו?

– אנחנו – וכי אנו טובים מהם?  צועקים אנו: עבודה!  עבודה! – ומה שאיפתנו באמת? כלום עובדים אנחנו?  כלום אנחנו אין אנו חיים חיי בטלה, מוכנים ללחך-פנכה ולשרת את בעלי הכסף?

בעת ההיא, בראשית התוודעותי לחיימוביץ, היה טולסטוי הנביא של האדם שבי.  אמרותיו הפשוטות, ההגיוניות, הרַגָשות, היוצאות מעומק הלב, ההתנפלויות הנלהבות על קלקלת הציביליזציה, על המדעיות הגאיונה על האמנות הכוזבה, על רקבון חיי הכסף, – כל זה עשה עלי רושם עז מאד.   אני הייתי אז נער שמחוץ לעולם, מבקש אמת;  מכרים היו לי במספר קטן, מכרים במקרה;  חברת אנשים תדירה לא יכלה להיות לי, מהיותי מתבודד בכונה, קשה להתוודעות, ביישן עד לקיצוניות, ביישן מרוב אהבה עצמית ומקטנות נפש גם יחד.  ואולם יחד עם זה הרי הייתי בעצמי "עולם קטן", עולם מיוחד, – ובעולם זה משל הסופר הרוסי, ש"צלל במים אדירים והעלה פנינים בידו".  אני ראיתי אז את אירופה החולה, המעוקשה, הרשעה, האומללה, הנמקה בעוונותיה... והנה נגלה נביא-לגויים, המלמד איך לחיות, המלמד ש"החברה אינה אלא קיבוץ אנשים פרטיים, ואם כל איש ואיש יתאמץ להרגיז את יצרו הטוב על הרע, לקנות השלמות הגמורה, לקחת מעט ולתת הרבה, לאהוב את כל הבריות יותר מנפשו, – אז הרי יבוא הקץ לכל השאלות הארורות.  על לבי אני, שהייתי מחטט תמיד בפנימיות נפשי, שלא ידעתי את ההמון-החיה בעל-מיליוני-הראשים, הנורא והמדכא, שראיתי את כל בני-האדם שבעולם בדמותי ובצלמי ונדמה לי, שכולם רק תועים הם באשמת מי, – אני שלא התנגשתי עדיין עם אותן העובדות, העומדות וצועקות: "מעוות לא יוכל לתקון", שהתרגלתי לחשוב את עצמי למחייב העולם ומזכה העולם, – על לבי אני נתקבלה התורה הזאת בכל תוקף.  אמנם, שאלת " ואחר-כך?" נשארה על עמדה למרות כל הכרכורים: אבל אימת השאלה מצויה רק בסדר שאנו חיים בו;  ברם אם תשלוט "מלכות השמים" על הארץ, אז הרי טובה תהא ההויה בכל אופן.  הרע המקורי עוד היה, כאמור, זר לי.  על כן לא נתעוררה בי אז מחשבה כזו: כיון שבני-האדם "בוחרים" מאז ומעולם לחיות כך ולא באופן אחר, לרדוף אחר ההבל, למכור את אחיהם בעד שרשרת זהב, להעמיס כל מלאכת עבודה על רעיהם, לשלוט איש באחיו ולהמציא בכל מקום ובכל זמן תנאי-יסורים;  כיון שמאז ומעולם מעלים את הטובים על המוקד, רוגמים את הקדושים באבנים, נותנים ללעג את הטהורים, והצחוק הפרוע, צחוק-ה"נצחון" של העיוורים-הנטבעים מצלצל באויר, – שמע מינה, שההויה בכלל היא דבר אכזרי מאד, דבר נבער ובהמי, והמכירים את אכזריותה ובהמיותה של ההויה הם-הם החולים, בעלי-המום, שלהם אין באמת כל חשבון לחיות, לא רק אם נטל עליהם להיקלע בכף-הקלע, אלא אפילו אם מזלם גרם להם לקחת חלק במשתה-הדם. כן, אז לא הבינותי זאת. עדיין לא הוסרה אז המסיכה מעל פני הבריאה...  עיקר ה"רע" היה אז בעיני – מה שאני אוכל לחם ובצל בכל יום ועבודתי בשביל הבריות היא רק הוראת הלשון העברית – עבודה המוטלת בספק – ועל כן ניסיתי לסובב את בעלי-המלאכות שבעיר, את הנגרים, החייטים והסנדלרים, ברגשותיו של איש, שהחליט להחליף את כל דרכי חייו, וביקשתי מהם לספחני אל עבודתם בתור חניך.  מובן מאליו, שעוררתי בבעלי-המלאכה רק תמהון, חשד ולעג...  כן, במה אני עומד?  לאן נטיתי מעניני?  ראה-נא, כמעט מבלי-משים אבדתי דרך ורשמתי עובדה צדדית, שאפשר היה לדלג עליה, כעל רבות מבני גילה, ובפרט שעכשיו, אחרי שאני רחוק מן ההשתחויה לפני "העבודה וכהניה", איני יכול להאיר אותה, את האפיזודה הזאת, מכל הצדדים.  עתה נדמה לי, שהיה בזה הרבה ממעשי ילדות ומן ההתהדרוּת.  אך בוודאי היו בזה גם הרבה "יסודות אחרים".  בקיצור, אני שב להתדבקותי בטולסטוי ולוויכוחי עם חיימוביץ.  זה האחרון היה תנא ופלג עלי בנידון זה.  הוא צידד בזכות ההשכלה והמדע, הוכיח את תועלתם, האמין בפרוגרס שיבוא, צוַח, כי טולסטוי הוא רק "אציל בעל-תשובה", גראף גם בשיטתו החדשה, כי הנהגתו אינה מתאימה לדעותיו, כי אוהב הוא את ההתמהה, כי הוא מייעץ את גראפיו-חבריו להיות לסנדלרים, אבל מה יעשו, לדעתו, הסנדלרים מחוסרי-הלחם?  כיצד יוטב מצבם על ידי זה?  חיימוביץ נהיה לבסוף בעצמו לפועל בבית-חרושת, אך הגורמת לזה לה היתה שיטתו של טולסטוי.

עד כאן קצת בנוגע לעולמי הכללי.  פה היה איש-ריבי מתווכח, מביא הוכחות, מצטט ז'ורנאלים רוסיים ואשכנזיים, קורא: "מארכס אומר בספרו...  אנגלס מחליט מאמרו...  בָבֶל הראה בדרשתו"...  אולם שונה היה יחוסו של חברי הלז אל עניני עולמי היהודי, העולם שהיה מיוחד רק לי ואין לחיימוביץ חלק בו: אל הרהורי על "הבנים שגלו מעל שולחן אביהם", על הטרגדיה ההיסטורית הגדולה והמשונה של עם עתיק-יומין גוסס שנות אלפים, בוער ואינו אוּכל;  על מלחמת אידיאליו והבנתו את העולם, האדם והחיים – עם הסתכלויות-בעולם זרות;  על בניו המצוינים, הנרקבים במרתף או עוזבים אותו, הולכים לעולמות אחרים וזכרונו משתכח מלבם; על הבוז והעוני שכל העולם מנחיל את הגאון כפוף-הקומה הזה;  על התעוררותו לתחיה ואפשרות-גאולתו ופדות-נפשו; ע"ד ספרותו ומחשבתו המתפוצצות והמפרפרות...  מובן, כי לידי רעיון מעשי ממשי, כלומר: לידי ציוניות במובן המקובל והגלוי של מלה זו, לא יכלו הרהורי המרפרפים האלו להביאני.  החלק, שלקחתי בעבודת הציוניות, היה אז מוגבל ומשונה גם מפני שאני חסר תכונותיו של עסקן חברתי, תוצאת נטיתי להתבודדות, להסתכלות וניתוח, וגם – מה שאחת היא – מפני שדעותי על היהודים והיהדות היו ספקניות ביותר.  יש שהיה גובר בי רוח ה"כלליות", ההתרוממות, כביכול, על כל עסקי העמים והלשונות והמדינות, ואז הייתי רואה רק דרמות של אנשים סתם ולא של אברי אומה אחת, נתונה במצב ידוע.  "תחיית האומה...  יצירה עברית...  ספרות בלשון עברית...  אידיאלי היהדות...  הכרה לאומית...  התפתחות על-פי רוח העם...", – כל זה היה מתעופף מהבנתי במצב-נפש ידוע ומתהווה לרז ותמוה.  מה אני משקיע עצמי במלים?  מה היא הגדלות, שאני רואה בעמי?  וכי באמת צריך אני לדאוג להתקיימות תמונת הלאום?  וכי באמת נוגעתי לי התקיימות הלשון הנשכחת?  וכי תלמידי טולסטוי דואגים לכיוצא בזה?  הלא העיקר היא השתלמות אינדיבידואלית והשאר – רק סופיזמיים, משחק כלי המבטא!  טרגדיית היהודים – זוהי רק טרגדיית החלש בעולם המתנהג שלא ביושר וצדק.  מובן מאליו שה"בהירות" הזאת לא היתה נמשכת זמן מרובה, ושוב הייתי חוזר אל ערכי למבראשונה.  איך שיהיה, ודברים אלה גרמו לי יסורים ועינויי-נפש.  לא כן חיימוביץ.  הוא, אמנם, היה נכון תמיד להתפלסף על הלאומיות והקוסמופוליטיות, אך כל זה היה רק להלכה ובנוגע להעמים החיים;  אולם להתווכח עם בני חברתו על ענייני היהדות ועל הציוניות היה חושב למיותר לגמרי.  כל אלה הם דברים, שדי במעוף-עין ידוע כדי לראות את אפסותם, דברים שכבר נמנו וגמרו עליהם  בה"דבאַטים" הממושכים, שהיו באסיפת הוויכוח הגדולה בין הציוניים ומתנגדיהם.  מה שאין בציוניות הסתכנוּת וקרבנות לגבי הרשות – הלא בזה בלבד די היה לבטל אידיאה זו כעפרא דארעא.  אמנם, אותי היה חיימוביץ חושב לו לפעמים לחובה להוכיח על איוולתי.  כשהייתי מתחיל לדבר על הקרעים הפנימיים והניגודים הנסתרים שבחיי האומה העברית והיחיד העברי, – מיד היה מפסיקני בדברים: 

– רב לך, פייאֶרמן, לפזר פראַזות לשוא.  הן לא משוררים אנו.  נדבר ריאלית.  מה?  קיבוץ בני-אדם, הנקרא בשם "יהודים", קיבוץ עני, נבער, נדכא, – מי זה מכחיש זאת?  די רק לשים עין על הסטאטיסטיקה  שב"האמת" בשביל לדעת כראוי את מצב הפרוליטריאַט היהודי.  אבל – הציוניות!..  כבר אין אני מדבר על אוטופיותה, שהרי באמת היא אוטופיה גמורה ומצב הפוליטיקה של אירופה ואסיה, כונתי, מלכי הברית והתוגר...  כן, גם חוץ מזה שציוניותך היא ריאקציה, ריאקציה מוחלטת, רגרס ממש, ובכלל – שחוק...  מי הם הציוניים?  מספר קטן של בחורים ובעלי-בתים...  אבאר את מחשבתי...  רצוני לאמור: נו, נניח אפילו, כדבריך, שאין הציונות דורשת מאתנו ללכת לבית-הכנסת בכל יום, להתרפס לפני הרבנים וה"גדולים" ולנוס לאסיה;  נניח, שאין הציוניות מפריעה בעד עבודות נחוצות אחרות, ובנוגע להתקיימותה – נניח, שייעשה נס, שהמציאות תשתנה, – אני שואלך: במה תתקן האידיאה הבוּרג'וּאַזית הזאת את מצב הפרוליטריאַט שלנו?  העוד לי להוכיח לך, שמצב היהודים תלוי רק במצב הכלכלי של כל העמים?  אתה בעצמך הודעתני את מצבם של הקולוניסטים ב"ארץ הקדושה", העובדים תחת חסותו של רוטשילד, ועודך בוכה על "כוחותינו הצעירים" ומרבה אֶלגיות כיוצא באלו.  מגוחך!  על דאגת בעלי-בתיך, הציוניים השבעים, לעמם האהוב להם – הלא אין מה לדבר, ו"הכוחות הצעירים" – וכי אינם עובדים בתוך העם כדי להשכילו ולהבינו את ערך עצמו ומצבו בחברה?  בוודאי, הציוניות לא הכניסה מעולם ולא תכניס לעולם תחת דגלה צעירים מסורים לאידיאלים!  אהה, בוגדים אנו בעמנו, מפני שאין אנו מפיצים את זמירותיהם של השוביניסטים, מפני שאין אנו מחליטים, שהעם הנבחר אנחנו, או מפני שנמָאס את "הלשון העברית הישנה" – דבר זה אנו מניחים להבורג'ואזיה שלנו, הדואגת לרוחנו ולא לקיבתנו.  לא, פייאָרמן, כבר הגיעה השעה שתשתחרר מהשפעת סופריך בעלי "לשון-הקודש".  "מרגישים אנו את עצמנו כזרים וכגרים" – שחוק ולא יותר.  האינטליגנט האמיתי והעובד הפשוט אינם יודעים מזה כלום. לי, למשל, מוזר אפילו הרעיון בלבד להרגיש את עצמי במקום שנולדתי וגדלתי, התפתחתי וחייתי – כגר!  כזה תוכל לבדות רק הבורג'ואזיה הציונית והמחזיקים ברעיונותיה המשונים.  מה עוד?  העבדוּת...  האַסימילציה...  אבל עוד פעם למה לך הפראַזות ודברי היגונים האלה?  אמור: אינדיפרנטיזמוס...  בורסיף, למשל, אומר, כי דבר אין לו לחברת היהודים...  יהי אלוהיו עמו!  אתה אומר "רוסיה"...  אנני נכון לבאר לך את מחשבתי גם בזה.  ברור ומחוּור.  שתי המלות "בורג'ואזיה" ו"פרוליטריאַט" בולעות אותו כולו.  כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת חיים אחרת...  הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו.  אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל.  אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחרי החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו.  ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק כפירה, והראוני הרבה דון-קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי-אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני החברה שאינם-יהודים, יחס לא-טוב לכל בן חברה אחרת, איתכפיא, שבירת הרצון ושאר הדברים התלויים במלחמתה של מפלגה מוגבלת.  ולא ארכו הימים, והרבה מ"ערכי הישנים" התמוטטו עוד יותר, וביחוד ערך "העבודה הציבורית", גיבוריה ותוצאותיה.  אז התעורר בי היאוש השחור ביחס אל החיים, שאני הייתי טבוע בתוכם, ואז חזיתי, שגם הענין הזה כולו אינו אלא התגלמותם של החיים האלה גופם. –

 

יג

חיימוביץ מתוודע לאנשים במהירות ובנקל.  ואולם אנכי הייתי מתחילה זר לרוחו, רוחו זו, הדורשת במידה ידועה "שלט" מכל אדם, – דבר שלא היה לי.  אחר-כך התחיל מתייחס אלי כמו לחומר, שממנו יכול להיעשות אדם טוב.  "עוד תחיה ותיווכח".  לאחרונה התרועענו.

התוודענו זה אל זה במקרה.  אני חיפשתי לי מעון, ועל חלון ביתם של אבות חיימוביץ היתה מודבקת פיסת נייר, שהודיעה, כי "פה עומד לשכירה חדר בשביל רווקים".  נכנסתי.  את החדר, אמנם, לא שכרתי מפני ששכרו היה ארבעה רובלים, יותר מכפי יכלתי לשלם;  ואולם אז פגשתי במקרה את בורסיף, ששכן שם בחדר אחר, יפה ומרווח; פגישה זו עיכבתני שם בפעם ההיא שעה קלה וגרמה לי לבוא אל הבית שוב גם אחר-כך פעמים ספורות – ובין כך וכך נתקרבתי לחיימוביץ. –

אלכסנדר סמואילוביץ בורסיף הוא בנו של הקומיסיונר שמואל בורסיף, המתגורר בצ. עיר מולדתי.  הוא קיבל לפני איזו שנים תעודת-בגרות והתעתד לבוא אל האוניברסיטה, וכשלא עלה דבר זה בידו, – נשאר לגור ב-N, מצפה לשעת-הכושר.  בעיר זו היו לו קרובים עשירים ומכובדים.

זהו אברך כבן עשרים וארבע, הדור, נאה, מאמין בעצמו, פיקח בעיניו ויודע להשתמש בקניני החיים.  הוא כולו – אריסטוקראט מנומס בלי פגם כל שהוא, פניו המלאים מגולחים למשעי, קומתו רמה וישרה, תנועותיו נעימות.  בסתר שפתיו מרפרפת מעין בת-צחוק של לעג ובוז.  בת-צחוק זו היא, אמנם, מאונסת, עשויה, אבל עשויה בטעם.  הוא מוצא חן בעיני כל רואיו.  גם שונאיו ומקנאיו מתייחסים אליו ברגש כבוד, והנשים – "כפרתו"!  את לב עלמות-החן אוהבות-החיים הוא לוקח בנימוסיות-מנהגיו, בצחוק-לשונו, בדחיתו המושכת, בעיניו המגפפות;  מה שנוגע להעלמות האידיאליות, הרי אלו רואות בו – על פי ההגיון המיוחד להן – את גלגולו של פֶטשוֹרין.  ואמנם הוא יודע להכניס ללב רואיו – כמובן, במקום הדרוש –  את המחשבה, שתחת חיצוניותו הפשוטה, הקרירה, הנימוסית, מסתתרת עשירוּת נפשית מאין כמוה.  בכל כשרון לאיש הזה להצטיין ולחיות.

– כן... – הוא יושב לו ישיבה גנראַלית על הכסא אשר ממולי, משוחח עמי ב"טון" רשמי ומשתדל להתראות, כאילו הוא מלא מחשבה כולו;  וממשיך ב"כ---ן" – כן...  אגב-אורחא, מה היתה מטרת כבודו...  בעצם הדבר...  כן...  מה היתה מטרת כבודו במה שעזב את ה"קאַריֶרה" הרבנית והתחיל לעסוק בלימודי נכר?

כלומר?

– "כלו-מר?"...  האומנם לא יבין אדוני את שאלתי הפשוטה?..  כן...  אנכי שאלתי – אם רק הורשה לי – ההיתה דעת אדוני לבוא לאיזה בית-ספר, אם...

– לא...

– כ---ן...  ובכן רק התשוקה ללימודים היתה לנוכח עיני אדוני?..  כן...  יפה...  אגב-אורחא, זוהי התכונה של כל חובשי-בית-המדרש...  זה טוב...

– טוב?

– כמובן!

– "כ-מה?" – במה שאין בהם רדיפה אחרי מטרה חמרית...  כן...  נו, ותשוקה אידיאלית זו של אדוני נתמלאה?  לא?  מדוע?  אולי חסרון מורים?  אני נכון לשרת.  לי יש מכרים הולכי-בטל למדי.

– לא צריך.

– מפני מה, אם הורשיתי לשאול?

– אין את נפשי עתה ללימודים.

– שעמום?

– יכול היות.

– כן...  חשוב...  אגב-אורחא, אני יודע בכל זאת אנשים, העובדים הרבה מתוך שעמום...

– בני-אדם אינם דומים גם בשעמומם – נכנס חיימוביץ לתוך שיחתנו – אבאר את מחשבתי...

– חן-חן, מר חיימוביץ!  על דברתי, אין לי עתה חפץ מיוחד בפילוסופיה...

– לא רק עתה! – אין חיימוביץ יכול לכסות על קצפו.

חיימוביץ עוין מאד את "המתהדר הזה, שלבו לא יכהו מעודו, כאילו הוא סמל השלמות".  הוא משתדל להוכיח בכל מיני הוכחות ובהתלהבות גמורה את טעותה של הדעה, שאין קטנות בבורסיף.  אדרבא, פעוט הוא, שפל הוא, קהה הוא, אוהב רק את עצמו הוא!גם בוזו הוא רק לאלה, שאינו צריך להם. –

יחוסו של חיימוביץ אל הבריות אינו מצטיין במתינות יתירה.  הוא חושב, אמנם, שיש לו השקפה "מטריאליסטית" על העולם, ובכל זאת, דומה להרבה מרבותיו המטריאליסטים, שהם בעצמם הקריבו את חייהם על מזבח דעותיהם, הוא מאמין בקדושת המקור של אמיתותיו...

אותי הוא מעטר לפעמים בכתר של "פארודיה-למשורר", כלומר אדם שאינו משורר – אלא שיש בו כל המידות המקולקלות של המשוררים...

 

יד

על זכרוני עולה, או, יותר נכון, אני מעלה על זכרוני עתה, מחזות אחדים באותו הזמן, שבו עדיין עמדתי על מפתן החיים, אלא שעל פי כל הרשמים, שכבר רכשתי לי מן החיים, חשבתי, שאפשר לי להחליט: הכל לא צריך להיות, ולכל הפחות (או ביחוד), אני ושכמותי.  העת ההיא היתה אצלי תקופה של פרפור בתחתית ההר, המקבר כל דבר שאינו נוטה בנקל להסתגלות בהמית.  עכשיו, ברוך השם, אני יודע, שגודל ערך ההסתגלות בעצמה מוטל בספק ושגם ההר הנורא גופו, סוף-סוף, אינו אלא – הבל!  ואולם בתקופה ההיא, כאמור, היתה אחרת אתי.  מצד אחד היתה בעתה מוחלטת מפני אימת הגסוּת והבהמיוּת שבחיים ומפני אימת הרכוּת ואי-היכולת שבמהותי, ומצד שני יש גם שהשתדלתי לדבר על לבי, לרמות את עצמי או את אחרים, שעדיין אני בדרך, שאמנם עוד לא מצאתי את תכלית חיי – אבל בוא יבוא היום, אותו היום המקוּוה!

____

דירה לא היתה לי על פי רוב, ובלילות הייתי ישן במעונו של חיימוביץ על הקרקע או על כסאות מסודרים.  קם הייתי בבוקר, לובש את קרעי בתנועתו של איש העושה דבר מיותר לגמרי, יושב לבדד בחדרו של חיימוביץ אחרי שהלך זה ל"הוראותיו", מתהלך לארכו ולרחבו של החדר בלי שיעור ומידה, עוצם את עיני לרגעים ומסתמך אל הקיר, ממלמל או מנגן קטעי הברות מטורפות, מתנשא פתאום והולך בלי כל צורך, בא אל ביתו של איש אחד מאנשי חברתנו, מעיין מעט במקרה באיזה ספר, מעלעל איזה עתון, חוטף פרוסת-לחם או כוס תה מצונן – ויושב עוד פעם בחדרו חיימוביץ.  לערב היה חיימוביץ שב מעבודתו בחברת העלמה לרנר, והיה מוצא אותי מוטל על הדרגש כאבן שאין לה הופכים.  אז היה מתנפל לעודדני ולהטיף לי מוסר  בפנים רצינות ("ובהכרת יתרונו עלי" – היה חולף אז במוחי): זקן הנני;  קודם זמני אני כופף את ראשי;  כלום יאמין איזה איש, שעוד לא מלאו לי עשרים שנה?  חי נפשו, שצדק בעל המאמר בחוברת הירחון האחרונה, שקרא זה לא כבר;  עלינו להניח לאחרים לקונן אחרי מותנו על חיינו שחלפו ברעה;  אולם בעצמנו מחויבים אנו לעבוד ולהילחם, לעבוד ולהילחם; ומי שהוגה נכאים וחושב את עצמו ל"שבר-כלי" ומנוצח על ידי החיים – הריהו סמרטוט, סמרטוט גמור.

על פניו מתעלמת בת-צחוק, שנולדה על-ידי ההכרה, כי "נגידים" הוא מדבר, דברי אמת, עושי-רושם ומועילים.

הנואם מתעורר, יושב אצלי, תופש בידי ומתחיל לנענעני בחדוה של רעוּת ובכונה טובה כדי לזעזע ולעורר את כוח-החיים שבי.  נגיעתו בי גורמת לי באותה שעה כאב אנוש, כמעט גופני.  אני מסתיר את פני ומגמגם:

– יש רגעים, רגעים...  צריך אני להגיד לך...  בדד...  פני אדם מרגיזים...  מעוררים איזו משטמה...  צריך אני להגיד לך...  אתה...  חיימוביץ...  מי לי זולתך?..  יותר מאח...  נו...  ובכל זאת...

– אי, פייאֶרמן, חדל מלהגך!  איעצך, אח, לעזוב את הפסימיזמוס שלך לבורג'ואים ולרוזנים, המרגישים בכליונם וקצם.  יהיו הם, העדינים, לניטשיאנים, לדימוניסטים, סימבוליסטים, פסימיסטים ואפילו לאנרכיסטים.  ואולם מה אומר, אם גם אתה, בן-העם, שהחיים הם לך לא משחק נעים, אלא שדה-קרב, בית-חרושת, כמו שאומר באַזאַרוֹב, – מה אומר, אם גם אתה מתחיל לצרוח כעורב: "פני אדם...  איני אוהב אנשים...  תופשים הם מקומנו...  המון...  בדידות..."  לא, עזוב את המרה השחורה שלך – והיה לאיש.  הן גם אני איני מלמדך להיות נכנע, שבע-רצון.  גם אני הלא איני ילד-שעשועים.  ואולם אי-רצוני הוא רגש מחאה, התקוממות, ולא יאוש.  התבין?  הוא הדבר אשר אני אומר: אתה רחוק הנך מן החיים;  אינך קורא כלום...  הן בטוח אני, שבוודאי לא קראת את המאמר, שציוויתי היום בבוקר לקראו.  בערוּת, רעב, חוסר-עבודה, מחלות...  אימה!

– נו, ומה לעשות, לדעתך? – אני שואל במין הסתר-קול...

– מה לעשות? – טובה השאלה!

– נו, נו, הגידה, הגידה...  אדרבא, אל תכחד ממני, אם יודע אתה...

– אם יודע אני?  בוודאי אני יודע!  "מה לעשות?" – טובה השאלה, מחוכמה!  עוני ובערוּת – מה לעשות?  לעשות!..  בוודאי אני יודע מה לעשות...

אני משפיל את עיני.  לרנר, היושבת ומאזינה כל העת, מעירה, שבאמת "קשה" אני בנשף זה עד לבלתי נשוא.

– "בנשף זה" – מפסיקנה חיימוביץ – תמיד הוא כזה, נקרן ורחוק מן החיים...  מה זו שאלה?..  לעשות כל מה שביכלתנו...  נו...

– לעשות... – מנסה גם לרנר – להשכיל את ההמון...  ללמדו בינה...  האין זאת?

– גם זה, גם זה!..  אך העיקר – לחם!  לחם!  הן רק הבורג'ואים-הפיליסטרים אוהבים לדאוג לרוח ההמון, למצב-מוסרו, לחלקו בגן-עדן – ולשכוח את קיבתו.  הציוניים שלך, לדוגמה, הדואגים מאד, שידע ההמון את הלשון העברית הישנה, שילך להתפלל לבית-המדרש...  חַה-חַה, מי זה אמר: "הבורג'אזיה מוקירה מאד את הנישואין וחיי הקדושים".  אפוֹריזם מצוין!  אך אתה, פייאֶרמן...  הן אתה לא תאמר למקרא העובדה, שעשרת אלפים חופרי אדמה נמקים ברעב: "ולי מה נוגע הדבר הזה?"  הן לא האדון בורסיף אתה.  האינדיבידואליסט המרומם, יקחהו השטן...  מה אתה צוחק?..

אני כובש פני בקרקע.

– בורסיף?  הלא זהו הצהוב בעל-השפם? – אומרת לרנר – הוא באמת אדם לא-נעים...  אגואיסט...

–לא-נעים – ונעים...  לכל בת-חוה, לכל הפחות...

לרנר עושה תנועה של התרגזות על הערתי.

היא עלמה כבת עשרים ומעלה.  היא ילידת עיר קטנה.  רק זה כשנתים היא יושבת בעיר N.  אבותיה – חנונים.  היא קטנת הקומה.  בפניה הכחושים והלבנים כתפוחי-אדמה מקולפים נראים עקבות חיי המחסור.  לחיצוניותה אינה שמה לב.  רשמי פניה ישרים וגלויים, אך אין בהם כלל אותם הרוך והזוך שבפני נשים טיפוסיות.  גם קולה כמו ניחר קצת ומבלי משים היא עושה אותו יותר עבה, יותר דומה לקולו של חיימוביץ.  זה האחרון הוא "בעל המשפיע" שלה, "מפַתחה", כביכול, המוציא אותה מאפילה לאורה.  זמן מרובה גרו בבית אחד, בשני חדרים סמוכים זה לזה, והיו קוראים יחדיו עד שעה מאוחרת בלילה, "נעלים על רכילותם של בעלי-הבית ושכניהם".  ואמנם, יחוסם אי-אפשר היה לו שלא להיות "טהור".  לדעת חיימוביץ עצמו היה היחס הזה יכול להיות מופת לאותו שצריך להיות בין איש ואשה.  בעריצות הידועה, שהיתה ביחוסו אליה, לא הכיר חיימוביץ כלל.  לא נעימה היתה לפרקים גם הבלטת בעיטתו בנימוס המקובל.  ואולם בכלל השפיע הקשר הזה על חיימוביץ לטובה.  הוא היה ללרנר "האדם היחידי" ובאמת עשה למענה כל אשר ביכלתו.  בחברתה היה חידודו שנון ביותר;  וגם התמכרותו לאידיאלו היתה, כשהעלמה הזאת לנגדו, יותר תכופה.

קרוב לחצות הליל אנו שותים תה וסועדים לבנו.  "כל כמה שתתפלסף – והאוכל שאלה גדולה היא".  חיימוביץ אינו אוכל דבר מן החי, או – בלשונו – "הוא חושב למאוּס ולאסוּר לאכול גופים הרוגים".  לרנר מביאה מן החנות לחם, מעמידה את הקיתון על השולחן – ושלשתנו אוכלים ושותים.  אני ולרנר לועסים את הנופת והלחם וגומאים את החמין – וחיימוביץ לועס, גומא ומדבר.  הוא "מבאר מחשבה": הוא מגנה את הפחדנים, המכסים את מורך-לבם במסוה של ספקנות ונקרנות.  מה קטנים ושפלים הם!  הם שוכחים את צער הרבים ומטפלים רק בהם בעצמם, בניתוח הרגשותיהם הפעוטות, מבלי שינַסו להילחם בעד זכויותיהם.  לרנר שותקת, מקשבת רב קשב.  ולי נדמה מן הצד כאילו היא מדברת: "ראה, חיימוביץ, שאני שומעת את כל דבריך, שאני מאמינה לכל מה שאתה מוציא מפיך, שאני תמימת-דעים עמך אף במה שאיני מבינה;  אמנם, עוד לא התפתחתי, עוד הרבה חסר לי, אך הלא לא נכחד ממך, שאני משתדלת להבין את הכל".  ככלות סעודתנו היא לוקחת לביתה איזה ספר למקרא ומתעתדת להליכה.  חיימוביץ מלווה אותה למרות הפצרתה בו – אחרי שהבליגה על פחדה ללכת יחידית וניצחה את רצונה להיות בחברתו עוד זמן קצר – שישב הוא בבית והיא תמצא לבדה את מעונה.  בשובו הוא מדבר על אודותיה.  הוא אינו טועה בה, הוא לא נתעה לחשוב, כי היא נוצרה לגדולות.  הוא יודע, שהיא "ממיני בני-האדם הנפעלים", שכוחה ללחום מלחמת החיים קטן הוא, שכוח-השופט שבה מפותח אך מעט;  ואולם מי לא יודה, שהיא מצוינה, הגונה, ישרה?  מי לא יתפעל ממה שעזבה את אבותיה ובאה אל עיר נכריה לה לסבול מחסור ועוני, אך ורק כדי לעמוד ברשות עצמה ולהשתלם בלימודים?  ושאיפתה להנעלה והטוב!..  וחייה פה!..

בקרבי מתרוצצת תשוקת משובה להתגרות בו, ואני מתחיל במין כובד-ראש וב"טון" של פילוסופיה דקה ועמוקה ל"באר", שהגברים דורשים תמיד מן הנשים, שתהיינה פרחים חיים, סמל החמדה, מלאות "אִשוּת", שאנו מתעבים את ההתייפות והעגבנות רק מן השפה ולחוץ, ושאותו הרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא-יפה מתאמצת למשכך אחריה, דומה מאד להרגש, שאתה מרגיש, כשעלמה לא-מכוערת אינה יודעת לצודד את לבך...

– הנה לרנר...  לדוגמה...  בה אין כלל הכשרון...

– וזו תהילתה! – משווע חיימוביץ...

– אל-נא באפך.  אינך יורד לסוף דעתי.  אין רצוני לאמור, שבה חסר לגמרי אותו הדבר, שאי-אפשר זולתו, שבה אין העויות ותנועות שונות כלל, אני אומר רק...

חיימוביץ מאזין לדברי ברצינות, כמעט בולע את דברי, אך פתאום אני משתתק מעצמי ומשתרע על הדרגש.  במוחי אין שום רעיון, שום זכרון, שום רפרוף של רצון.  בלבי ריקניות, אפסות, ליאות גמורה, הכרה, שאין צורך בנשימתי, שקשקוש-לשוני הבל הוא.  בלבי חפץ בהמי שלא תיפרע הדממה, המנוחה, שאוכל לשכב ולדום.  ולרגעים אני משתקע במין תרדמת גסיסה, ואז באים כל הקוים והנקודות שעל הנייר המצויר, המודבר בכתלי החדר, ועולים ומסכסכים את ציורי מוחי.  אך חיימוביץ, היושב וקורא ובמוחו נולדים דברים וענינים שונים, מעוררני ו"מבאר לפני את מחשבותיו".

– למה מסוגל מוח האדם!  זה מזכירני את אמיתיות דבריך ע"ד חזקת הפאַקט...  כל חושב מבאר את הפאַקט ומופתיו באותו אופן, שלבו נוטה אליו.  אבל מה זה אתה שוכב כאבן דוממת? הרי רוצה אני לשמוע את דעתך.  או אולי לגוברנאַטור נהיית ולא לכבוד לך לדבר עמי?.. אָן הלכה התפלספותך זה לפני רגע?  הגד-נא לי את דעתך הנכונה, אבל ככל אשר בלבבך.  מנקודת-הראות האֶגוֹאיסטית...

– אבל בשם האַלטרוּאיזמוס – הרף ממני...

– לא!  אתה חושב בוודאי עתה על ספרי שפת עבר, אשר "איזו משיכה יש בך אליהם", ועל-כן אין לגשת אליך.  אבל הלא גם אידיאלי היחיד והמיוחד הוא – כי ידעו כל יושבי תבל את הלשון העברית הישנה.  זה נחוץ מאד.  ולספרך אתה בלשון זו אני מחכה בכליון-עינים ממש...  כתוב, כתוב, פייאֶרמן, איזה ספר בעברית, ביחוד מן החיים, ואני מבטיחך, שתביא בו אותה התועלת של...  של...

– של כל הספרים...

– אה, הפסימיזמוס – זה דבר מעניין: לכתוב עברית ולהיות פסימיסט.  נו, ואני איני נכון עתה כלל לעורר מספד כתנים.  לא, באמת, פייארמן, הודה על האמת, הגד כל מה שבלבך, בלי התפתלות.  לכתוב ז'אַרגונית – עוד מובן.  אמנם, שפה בלולה, ובנינו בוודאי לא ירצו גם לדעתה (הכל מתאמצים לרכוש להם את לשון-המדינה – פאַקט!), אבל, איך שיהיה, לעת-עתה מדוברת היא, ומובן שעל הרוצים להשפיע על העם המדבר בה...  כי הספרות – על אפך ועל חמתך – משפיעה על החייים...  איזו השפעה?  – שאלה מחוכמה!  ספרים טובים משפיעים לטוב;  ספרי "פיליסטרים", ספרי בורג'ואזיה מקררים את הנפשות ואת הלבבות וזורעים דעות ריאקציוניות.  והיות שהסופר פייארמן אינו פיליסטר, כמדומה, יש לקוות...  אח, חטאתי, סליחה!  שכחתי, שכשמתגברת המרה-שחורה שלך, אתה מתנגד לכל "האמיתיות שבכתב".  וביחוד, אם רצונך להיות סופר, ומובן מאליו, מן ה"עליונים", עליך לצרוח מרה כנגד הספרים, להיות תלמידו של הרדיקאל האריסטוקראטי, או, יותר נכון, האריסטוקראט הרדיקאלי פרידריך ניטשה – הסירו את כובעכם! – "עוד מאה אחת של קוראים – ונרפש הרוח מאליו"...  אבל אוי, פייארמן, פייארמן!  אילו היית משים אל לבך, כמה מכזבים האדונים האלה!  צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים;  בזים להעתונות, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם;  צועקים, שבשביל עצמם הם כותבים – ומדפיסים;  שדים ורוחות...  בני-אדם עליונים...  חַה-חַה-חַה...  יודע אתה, פייארמן?  פייארמן, אַ, פייארמן!  סופר עברי, התעורר-נא, שמע-נא!  משפטך הקדום על שפת עבר, היהדות וכו' וכו', התופס בך מקום יחד עם ספקנותך והפסימיזמוס שלך (ליפֶרט מבאר היטב חזיון כזה), מזכירני את הגיונו של הספר האנגלי, שאני קורא בו עתה.  לא, הגיון ישר!  אוּטיליטאַריזמוס וקוֹנסרוואַטיזמוס אחים-תאומים הם...  שומע אתה?

– יקחך אופל עם האוטיליטאַריזמוס והקונסרוואַטיזמוס ביחד!..

חיימוביץ מתנקם בי על דברי אלה, ואחר-כך הוא שב אל הני מילי מעליותא – והאופל לוקח אותי.

 

טו

בעתים מעין אלה, שרשמתי זה עתה, הייתי מתענה מאד וחושב לי לשפלות מה שמצבי החמרי משפיע על מצב רוחי.  ואולם במצב כזה היה רוחי גם ברוב ימי הקיץ האחרון לשבתי ב-N., אף על פי שבזמן הזה לא חסרתי גם מעון, גם לחם, גם בגד.

לפנות ערב.  דליקת האויר מתקררת ומתעדנת.  תכלת השמים, הפתוכה ארגמן וירקרק, מתעטפת בדוק-אפלה בהיר ושקוף.  החמה המטפטפת שלות הוד מתגדלת ומתאדמת ומועמה.  בעד החלון, שאני ניגש אליו לרגעים בצעדי בחדרי מפינה לפינה, אני רואה את החיים: המון בריות נוסעים, רצים, רודפים, נתקלים, צועקים.  חנויות ושולחנות.  בהן ולפניהם נשים מלוכלכות בעטרן ונפט ומנוּולים קטנים.  יהודים גדולים מוכרים פול ועדשים.  חומות, בתי-סוהר, בתי-צדקה, קסרקטים, קלויזים, מגדלי בתי-תפילה נוצרים וארובות-עשן רמות של בתי-חרושת.  ובמרחק – גן-העיר, גן-הטיילים, והוא זרוע מגבעות לבנות, אליו נוהרת כעת גם בת בעל מעוני, אשר זה עתה סיימה את הרומאן המענג ושמה בפוך פניה.

ובחדרים הנותרים מנגן המיחם הממורט את נגינת ציפיתו לבעל החנות הסיטונית הגדולה, שיבוא במהרה לשתות תה.  ילדות הבית הקטנות מצפצפות ומעוות את פניהן, בחקותן במשחקן את הרֵעוֹת הגדולות של אחותן הבכירה.  הנער, תלמיד בית-הספר למסחר, משתובב, בועט באמו ומחקה בלעג את תוכחתה, אך כרגע הוא נבהל מקול הצעדים שבמסדרון והוא של לכללי החשבון והסינטאַכסיס.  הגברת העבה, הנמסה, שעיפה לטגן כל היום, גונחת.  השפחה הרוסית מלקקת ממתקים לתיאבון ומתקשטת בה"קוֹכטה" שלה, כדי לצאת בנשף אל פתח השער ולהיראות לבני הארץ.

רק בחדרי – הכל אפס, נמק, מת...

דומיה מחנקת...

עש נוסס לבבי בלי הרף, בלי קץ...

ובמוחי הריק עולה גל של רקבון – ועל הגל ירוּמו תולעים...  הכל מתאוננים על השממון, מתאוננים ומבקשים תחבולות במה להמיתו...  מבקשים ואומרים למצוא...  משתאות, מחולות, קירקסאות, תיאטראות, ספרים...  ארורים יהיו...

"בשממון הזה אחפֹץ בדד היות" –

עולה על דעתי חפץ המשורר.  ואולם בעומק נפשי, עוד למטה מן המקום שבו מסתתר החפץ להיות בדד, הומה מעין צל של תשוקה, כי יכנס אלי מי שיהיה: חיימוביץ, יודלין, ואפילו פיסמן או קליינשטיין...  אז אני זוכר גם את ההשפעה המכרחת, שיש לחברת אדם עלי, את הדברים, המעשים, ההברות, התנועות, שנולדים בי בהיותי בחרת זרים ושאינם דרושים כלל...  לא, לברוח, לברוח!  לאן?  שוטה, לברוח מעצמך?..

אני מליט את פני בידי.  וכרגע אני מרגיש, שבאבי ההומה, הדוקר, המעיק, כאבי שאין תואר לו, יש איזה  חומר מנעים לי, איזה חומר שאני מחזיק בו ורוצה שישאר בקרבי...  ואני חושב: גם יסורי אינם אלא זיוף, צביעות, מין התפארות, כאילו ערכי יתעלה על ידי זה!

– פ-י-י... – מחלל איזה חליל של בית-חרושת בקול מורתח, ביבבת תאניה על אלו מכונות-האדם, שישבתו שעות מספר...

– הֶא-א-א – עונה חליל שני לעומתו בתקיעת בטחון ממשוכה, בקול מביע הכרה, כי רמה קרנו...

אך הנה קול דופק על הדלת.  פיסמן נכנס.

זה בחור כבן עשרים וחמש, לומד תורת רפואת השנים, ידוע-חולי ומתהדר בחליו, מקונן תמיד על החיים והסביבה  שאכלוהו וחושב את עצמו לספקן גדול.

הוא נכנס, ובכניסתו מורגשת לי איזו תרמית גלויה-נעלמה.  אני איני קם.  מבלי משים אני מחביא מעיני הבא את צל התעוררותי.  חפץ מקנן בי, שלא יכיר, כי אני שמח לבואו.

– אתה יושב בית...  לבדך... – הוא מתחיל.

– נו... – גונח אני, כלומר: לאן אלך?  וכי יש לאנשים שכמותי מקום לבוא לשם?  ולבדי – בוודאי, לבדי;  אנשים שכמותי בודדים הם, גלמודים הם יושבים...

ואני מצטחק משונה.  הקולות נדמים...

– מה חדש? 

– חדש? חי...  מה יכול להיות?  ומה יש חדש בכלל?  מתי יש חדש?..  מתי יענה על השאלה הזאת בחיוב?

– חיימוביץ היה במעונך?

– לא.

–אולי נלך אליו?  אך לא.  עתה בוודאי אינו בביתו, שהרי עסקים לו.  אני אומר תמיד: עסקים, סודות, נסתרות, – אלו הן חולשותיו של חיימובץ.  סוביֶקט משונה.  היום הוא פוגש בי...  כן.  ואת דוידובסקי, את זה הפרא המשונה, ראית היום?  ובכן הנך יושב בית.  ולהורות הלכת?  אח, השעמום, – זהו דבר נורא, איום מאד.  אין כל מזור ותרופה.  תופס אתה?  אין רשמים, אין חיים;  אין כל תחבולה להפיג...

– מה? מה להפיג? – שואל קליינשטיין, שנכנס ברגע זה, והוא נכון לצחוק.

– את השעמום!

– ועצת חיימוביץ?

– עבודה!..  לא, רפואה לא-בדוקה...

– ועקירת שנים?..  – צוחק קליינשטיין, שמח על חכמתו-"דיקרתו".

– עקירת שנים בלי תשלומין? – איני מתאפק גם אני מהערה – אבל פיסמן הרי הוא מבקש תשלומין בעד שעמומו!

וככלותי לבטא את ההברה האחרונה ייצר לי מאד על חילול דומיתי.  ואני נמאס בעיני עצמי.  אני מתכווץ בקרן-זוית.

אנשי שיחתי מדברים ביניהם לבין-עצמם.  קליינשטיין מספר עובדות וחדשות, שאובות מבית-המרקחת, שהוא עובד בו בתור תלמיד, ופיסמן מחלק עם רעהו את חדשותיו העירוניות, שהביא מחדר-ה"דנטיסטיקה", וחדשות ספרותיות ממה שקרא.  דבריהם מתובלים ברכילות ונתינת דופי בפלוני ובאלמוני.  אותי הם שוכחים, ורק לפרקים הם מציעים לפני איזו שאלה מעין: "מה אני קורא?"

– מה אני קורא?  ומניין לכם, שאני קורא?  אבל, אמנם, אני קורא...  ע"ד קארל מארכס...  טוב?..

– מארכסיזם... – מתאנחים   אנשי-שיחתי ושבים לענינם.

החמה שוקעת.  פני מסובי מפיקים איזה רגש של תוחלת נכזבה, כאילו לא מצאו במעוני את אשר ביקשו.  הם מהפכים ומעלעלים, אולי בפעם המאה, את הספרים האחדים, המונחים על שולחני, ומפסיקים את שיחתם, כשהם פונים אלי ומציעים לפני ללכת לאיזה מקום.  אך אני איני זז ממקומי.  במוחי המרוסק מרחפים שברי הרהורים כפתי-שלג אלו, שהן מפזזות ומחוללות בסועת חורף...

הם מדברים ע"ד גורקי, טשכוב, טולסטוי...  האנאליזה של טולסטוי...  טולסטוי הוא מיסטיקי...  הוא בעצמו אינו חי כתורתו...  הוא מצא מנוחת הנפש בתורתו...  תורתו של טולסטוי – מה?  מה מצא?  כלום יֹשֵב את הסתירות?  לקיים רצון-האל...  זהו, אמנם, חשבון פשוט, ריאליות יותר ממסתורין...  אבל – דברים בעלמא.  גם חיי תלמידיו קיבלו, סוף-סוף, צורה מעציבה-מגוחכה...  האדם לעולם אדם הוא...  החיים שבים, סוף-סוף, לסדרם הקודם.  טולסטוי – – – הוא אדם גדול, זקן גדול...  והוא ימות, ימות...  ובכן מה?..  הוא כתב ספרים על החיים וה"ספרים"...  וספריו שלו נהיו גם הם ל"ספרים" ולאחד מקניני החיים...  ועל הספרים האלה כותבים עוד ספרים...  ופיסמן וקליינשטיין מבקרים...  גם בראַנדס ביקר את טולסטוי... גם מאַכס נורדוי כתב עליו...  והחיים נמשכים, נמשכים, נמשכים – – – לעולם, עד אין קץ...  נורא!..  לא – – –

לְעָש וּלְסָס, לְמַאֲכָל

יּהְיֶה כָל סֵפֶר-הַדוֹרוֹת.

ומה אלה יושבים עמי?  למה הם באים?  מפני מה לא יעזבוני לנפשי?  אך מה איכפת לי?..  אה, סוף-סוף, אני מהרהר רק על עניני נפשי...  ככסיל פעוט...  שקוע בקטנות...  קטנות – ומה זו גדולות?  אוי, אוי, מוחי מתבלבל...  איני חושב כלום...  קפאתי...  כן, כן, כן, קשה לחיות, קשים החיים, חיים כמו אלה...  חדרי מלא קורי עכביש...  שממית מוצצת מוח זבובים...  קר, קר לחיות בלי אל...  קר – אבל החמימות ה"בעל-ביתית" למה לי?..  "קץ"... אנשים אחרים...  צריך לחיות בעוז...  אם לחיות בשביל היפה והנשגב – הלא שוים החיים...  "צריך" – הצריך הידוע...  "העינויים" – איזו עינויים?..  "בעוז" – איזה עוז?  מה אני מתהדר לפני עצמי?..  או-או-אוי, הבל כל מחשבותי...  לא צריך...  הכל אחת, אחת, אחת...  שממה מוחלטת...  "שממה" – איזו שממה?..  לא, לא, לא...

– רעוּת-רוח!..  – אני פורץ פתאום בצחוק רם.

– מה?  מה אתה אומר? – אוחזים בי חברי.

– רעוּת...  איני אומר כלום, אין כלום...  די, די להתאונן על יסורינו – אמרתי...  נתעבת היא הבכיה יומם ולילה...  ומה הם יסורינו? – יסורים של בצל...  אלמלי היו יסורים כראוי – היה הדבר במצב אחר...  באמת אין שום דבר חסר לנו...  חִי...  כך...  הכל מייללים ומייבבים...  די!..  ואולם גם זה הבל...  אידיאל של שתיקה!..  ולמי הרשות למחות בידינו?  בשביל מה לסתום את הפה?  אם, אמנם, לא יקל, לא יועיל – משום מה אין לצעוק?  לצעוק אנו חפצים...  "חפצים", כן, חפצים ולא צריכים...  יש קרירוּת-נפש מחכמה ולא מקהוּת...  אך כלום אין ערך אחד לכל?  סוף-סוף, אבדן-נצח...  באין מטרה, באין אידיאה, באין דרך...

את החצי השני של המונולוג המטורף אני ממלמל כמו לפני עצמי.  אחרי הפסקה קצרה אני מוסיף לקרוא:

– הידעתם?..  טוב היה, טוב היה, חַה-חַה, טוב, כמו שאני יהודי, לו בא הקץ המוחלט על כל אלה האומללים, החולים, המכוערים, היתירים...  לו כלו כולם פעם אחת...  רווח היה עומד אז לגאים, לבריאים, ליפים...  הוּ!    – – –

רעי אומרים, שהם יראים להניחני לבדי: עיני כאילו נשתנו מאד.  הם נפתלים עמי – ולא קשה להם להתגבר עלי.  אני משים את הכובע על ראשי ונלווה עליהם.  אנו באים אל חיימוביץ.

 

טז

טרקלינו של חיימוביץ אינו ריק.  האויר מלא עשן-פפירוסין.  מדברים ומתווכחים בקול רם – והקריטריון ברור ומקובל.  נאַרמן, אף שהיא חשה את עצמה היטב בכל מקום שתהיה, פה היא, לדעתה, נשמת-החברה, נפש-הנאספים, גיבוֹרת ה"ענין".  דרשתו של יודלין אובדת את ערפלי הרפלכסיה, שהוא מתעטף בהם לפרקים, והיא מקבלת מין עזוּת דקדושה.  הוא מרבה בהוספת: "אם הורשה לומר כך" – ופראַזותיו הן חצופות ביותר.  כשהוא מדבר עם דוידובסקי, הוא בוחר להתפלסף על הצורך הגדול לנדוד, לבלי לשבת על מקום אחד, או לדבר על ערך ה"אהבה", שהיא כאבן-בוחן לכל גבר, מולידה בו כוח ועזוז וכדומה.  ויש גם שהוא נמשך אחרי דברי עצמו ביותר והנחותיו מקבלות אז צורת "חייב אדם": חייב אדם לשאוף להתגלות כל הכוחות הספונים בו, כלומר להתגלמות כל האֶלמנטים שבו;  חייב אדם לברוח מן הבדידות, כלומר להידבק באיזו נפש חיה וכו' וכו'.  ואולם כשהוא  מדבר עם חיימוביץ, הוא אוהב יותר להשמיע את דעותיו על "הגורם הכלכלי", "הפרוצס הפוליטי-האקונומי", "הקאטאסטרופה הצפויה", "עתידות המפלגה הרביעית" ועוד.  אף קליינשטיין מניח את "חכמותיו-דקירותיו", מעמיד פנים של רצינות ומדבר על חופש הדעות או לוחם מלחמת-מצוה ולועג לציוניות ולמחזיקיה, דבר שהוא מהנה את הכל.  ובשלחו את חִצי מהתלותיו ב"התנועה לכרות ברית עם התוגר", יהי לו למטרה איזה בוכהאַלטר או עוזר-בחנות מן הנאספים, שמרננים אחריו, כי הוא מראה פנים לכאן ולכאן.  הנחשד בעוון ציוניות מצטדק ומתנצל, כמובן, ומוכיח, כי חף הוא מפשע, אך שומע אין לו.  הן לחברה  דרוש תמיד איזה שעיר לעזאזל כדי להתנפל עליו ולשפוך עליו את העביט של שופכין אשר בתוכה.  ולא – צחוקה של נאַרמן אנה הוא בא?  ופיה הלא ידע רק לתבוע אֶמנסיפאַציה ולצחוק.

זוהי עלמה לא-צעירה, לבושה תמיד בחוֹשן אדום ולא מכוערת כלל, אך בתנועותיה, בהתנפלותה המשונה על מקוֹם-מושבה, בצחוקה, בקריצות-עיניה, בנענועי שערותיה הגזוזות, בהבלטת חזה – בכל אלה היא מביעה, כי בטחונה ביפיה הוא גדול מן הראוי וכי הבועות הקטנות והלבנות שבפניה נשכחו מלבה לגמרי.  ללרנר והדומות לה היא מתייחסת כמו לצרות חלשות ממנה.  היא מתנהגת תמיד כ"מלכת הנשף", מאשרת את כל הישר בעיניה בקריאות הידד וכדומה, ולפרקים היא מעיפה רק מבט על הנואם, מבט משתתף, מסכים, מבט של תודה וחן, או מבט של עונש, מבט בז ומבטל...

– הציוני שלנו אומר בוודאי, – מלגלג קליינשטיין – כי הרצל הוא פנים חשובות מאד במהלך הדיפלומאטיה האירופאית, אחרי שזכה לעמוד לפני השולטן הטורקי, ואולם להוָתנו, רחימאי, אינו אלא סופר-עתונים. ומאַכס נורדוי...

– ובכלל – מפסיקתו נאַרמן בצפצוף רם – בכלל מה לנו ול"אבטוריטטים"?!  מה הם "אבטוריטטים", כאילו לנו אין מוח כלל, כאילו חסרים אנו כשרון-המחשבה?  חבל, ששכח ה"ציוניסט" שלנו מה שכתב פליכאַנוב ע"ד ההגיון העומד ברשות עצמו.  לא לנו לנהות אחרי "אבטוריטטים"!..

– יהודי! יהודי! – אין ה"ציוני" הנעלב יכול להתאפק לפעמים, אחרי היווכחו, כי אויביו אינם רוצים לעשות שלום לו – אני איני מבין.  הרשוני, רבותי, לשאלכם...  לא תשמעו לי – אלוהים עמכם!  אבל הרשוני לשאול: מה חושב לי קליינשטיין לחטאה: יהודי! יהודי!  הרשוני לשאול: הוא מה?

– חַה-חַה – נותנת נאַרמן לשחוק את ה"מתרשה לשאול" – שאלת חכם!..

– אבל אני איני מבין – מתחיל הנאשם שנית...

– אני איני מחלק את הבריות לעמים, אלא למפלגות שהן שונות במצבן החברותי – מודיע קליינשטיין...

– אמנם, אמנם! – משמיעה נאַרמן את קולה ומוחאת כף על כף – הידד!  זוהי...  זוהי...  אידיאה...  בראַבו!

– אבל קליינשטיין הוא יהודי – מתערב גם אני בשיחה.

– במה? – קופץ קליינשטיין ושואל.

– במה?! – עונה נאַרמן אחריו כהד – תודה לאל, פייארמן התחיל ב-פ-ר-דוכ-סיו!

– לא, פייארמן, – מדבר חיימוביץ בכובד-ראש – הרי מעצמך אתה מבין, שלא בבורג'ואזיה אנו עסוקים עתה.  האַסימילאַציה, שאתה מתנפל עליה, העבדות...

– כבר קצה נפשי בשאלה זו! – מודיעה נאַרמן מצדה, אך לרנר גוערת בה, וחיימוביץ מוסיף ל"באר מחשבתו":

– האַסימילאַציה גופה טובה היא, דרושה, צריכה.  רעים הם רק מעשי הבורג'ואזיה, המחקים כקופים את הפקידים, אשר בחייהם עלה רקב, כבכל מעשי הבורג'ואזיה!

השיחה הולכת ונמשכת.  קליינשטיין עומד ומכריז, כי הוא אינו מרגיש בקרבו שום דבר יהודי.  מן ה"חדר" לא הוציא כלום.  הספרות הרוסית פיתחה אותו.  היהודים שוים בעיניו לאינם-יהודים.  אני מעיר, כי, כנראה, רגש-הצדק העז, החי בקליינשטיין, הוא של יהודי ממש.  אז בא יודלין ומַפנה את השיחה לעבר אחר.  אמנם, זוהי אמת ודאית, כי לעבוד נקל יותר בתוך העם, שגדלת בתוכו, שראיתו לראשונה ביום שפקחת עיניך בפעם הראשונה.  כלומר...  אתה יודע לדבר אליו בלשונו, להתנהג בנימוסיו, להתקרב אליו, אתה יודע את צאתו ובואו, כללומר...  ואולם החזיון ההיסטורי בנידון שלנו מדבר אחרת, כלומר...  הַיינה ובֶרנֶה נולדו בתוך היהודים ועבדו בשביל האשכנזים, כלומר...  בשביל גרמניה, בשביל העולם.

– היינה, ברנה...  וקליינשטיין איפה נולד?

– ברוסיה!

– ואתה אינך רוסי!

– איני רוסי?  מדוע?  נו, נניח, שאיני רוסי...  ובכן...  מפני מה איני רוסי?..

– מפני שאינך!

– ובכן?

– ובכן – ניגוד!

– ניגוד?..  אי, פייארמן, ראוי לחמלה אתה!

– מפני מה, אדוני קליינשטייין?

– כן! מעורר רחמים אתה...

– מפני מה?!

– אינך ראוי לשום דבר בסיבת ניגודיך, ניקוריך וספקותיך...

– לאיזה דבר?

– לעבודה!

– ואני אומר לך...  – ("פה ראוי להזדקף" – חולף רעיון במוחי) – כי לעולם לא אחליף אפילו אחד מספקותי בכל עבודתך, שאתה עובד ועתיד לעבוד!

– חַה-חַה-חַה! – פורצת נאַרמן במנגינת-צחוק – זוהי ענוה!..

 

יז

במעונו של חיימוביץ החברה מאוחדה, הקול אחד.  כל המסובים ביחד משמידים את כל המזון הנמצא במעון ויושבים לקרוא איזה דבר ל"שאלת האקונומיקה".  ואולם במעונו של דוידובסקי – הרגשת ה"עולם" היא אחרת קצת.  שם נחלקים המסובים לכיתות-כיתות.  באחת מדברים על השאלות, שכבר היו לזרא לכל, וחוזרים בפעם האלף ואחת על משפטים ידועים בדבר ערך המדעים והאמנות, השפעת הספרות על החיים, ההפכים והסתירות שבחיי החברה ובחיי בני העליה, שירתו-פילוסופיתו של פרידריך ניטשה, הטראַגיקה של החיים, השממון הנצחי, הגיבורים הנרקבים, פעיטותן של הבריות, "בעל-הבתיות" (כאן מתגלגלת המלה "בורג'ואזיה" במלה "בעל הבתיות"...), בכיתה שניה מעלים גרה השקפות ביבליוגראפיות ישנות על סיפורים "מודרניים", מדברים על מחזות מוצגים בתיאטרון, משחק האַקטוֹרים, וכשמדברים שם על אותם "המאורעות האיומים-האיומים", שנזכרו בבית חיימוביץ, נגינת הקול משתפלת וניכרת איזו ביישנות ממין מיוחד.  אך לפעמים הכל שותקים שעה ממושכה וכל אחד ואחד כמו ירא להרים את קולו, כאילו אין כדאי להניד שפתים על איזה דבר, אחרי שהכל ידוע...  ואז מרחף באויר החדר, שהוא חם ומחניק – לפחות, כך נראה לי – איזה סימן-שאלה: למה, למה אנו מתאספים יחד?  וכי בשביל שירגיש כל אחד, נוסף על שעמומו שלו גם בשממונם של אחרים?  או רק כדי לדבר סרה על גופים נסתרים ולהתנפל ברעל-לצון על אחד מן היושבים?  הלא לנו אין מה להגיד איש לרעהו;  הלא לשוא אנו חושבים את עצמנו למובחרים, ל"שואפים", לעליונים;  הלא אין לנו כל אלוה, שיאחדנו ויעלה את נפשנו, הלא אין אנו מוכשרים ליצור איזה דבר, הלא כל בנין אי-אפשר להעמיס על כתפינו, ואף "מחאתנו" ו"זרוּתנו", שאנו מתגאים בהן, אולי אינן אלא תולדות חיינו החולפים ברעה, רגש מכוער של גברים-לא-יצלחו ואומללי-נצח?..  ובכן מה?  מה? 

דוידובסקי עצמו שותק ואיו לוקח כמעט כל חלק בהמולה אשר במעונו.  צחוקו – צחוק-עינים, וגם זה אינו מצוי.  האצילות השפוכה עליו שקטה היא ולא כל עין מכרת בה.

כשהנאספים בבית חיימוביץ יושבים לקרוא, אני עוזב את המעון לבוא אל דוידובסקי.

נר אינו דולק בחדרו המרובע.  הוא שוכב על הספה.  אני דופק, נכנס, מושיט לו ידי במין זהירות של כבוד ויושב לא רחוק ממנו.  ושנינו יושבים ומחשים בחשיכה.  ואולם אין דבר זה משונה בעינינו.  כך צריך להיות, או, יותר נכון, כמו כל דבר וביחוד אנו בעצמנו, כך לא צריך להיות, אבל הוֹוֶה.  מגוחך הוא הדבר, ואולם אמת היא, כי שנינו חשים כעין תועלת בישיבתנו זו.  אף על פי שהמושג "תועלת" רחוק מאתנו בשעה זו.  אנו חשים מין עונג לא-טבעי.  הלבנה מאירה מבעד החלון, אך דבר זה כאילו אינו נוגע לנו כלל.  לאחרונה אנו גונחים איש-איש מעומק לבו, ולאט-לאט, במין הסתר-לחשים וחצאי-מלים, מתחילה בינינו השתפכות של וידוי אילם-למחצה ע"ד מצבי נפשנו, ע"ד רשמינו, ע"ד "רגעינו המשונים", והכל במין רצינות מיוחדת, חשובה, בלתי נתפסת בעט, שמתלווה בהעפוֹת-עינים ממושכות בתוך החושך אשר סביבנו.  וככה נמשך הדבר בינינו עד שנשמעים צעדים קרובים.  שנינו מזדעזעים מבלי משים ודומים במקצת לאוהב ואהובה נחבאים בסבכי היער בשעה שבני-אדם עוברים עליהם.  החדר מתמלא כרגע שאון אנשים.

– פוֹאֶזיה! – נשמע קול קליינשטיין – ישיבת דממה בחשיכה...  שיר השירים!

– כדי שהפנים האויליים לא יהיו נראים – מתבקע קול-החומץ של פיסמן.

– יהי אור! – מוסיף עוד קול אחד.

אחת מן העלמות ניגשת ומתחילה להדליק את המנורה.  פיסמן תופסה כשהיא נכשלת באיזו תקלה קטנה ושמח להעיר, כי אשה היא – אשה.  הערה זו נותנת מקום לנאַרמן להתלונן על הגברים השמחים תמיד לתת דופי במין החלש ולשימו לצחוק בכל מקרה שיזדמן.  פניה מפיקים רוגז, מחאה ותשוקה – להיחבק.  חיימוביץ עומד ומצרף אלף מלים בבת-אחת: "יחס בורג'ואזי, בחירה טבעית, התפתחות המשפחה, פטריארכליות, עבדות, אמנסיפציה, פסימיזמוס, מנהגי בורסיף, שופנהואֶר, ניטשה, בֶבֶל, אנגלס, מטריאליזמוס אקונומי"...  בתור תשובה על זה מפיק פיו של יודלין מרגליות – ומכאן לשיחה תוצאות.

לאותם מיני הוויכוחים הארוכים, שנוהגים בין אנשים אינטליגנטים ממין זה, יש רגע בסופם, שבו משתתקים המתווכחים הנלהבים פתאום, באמצע ה"הרשוני", ופונים איש-איש לעבר אחר מכוסי זיעה, נלאים, בגרון ניחר ובריקניות מדאיבה.  מהירות-בואו של רגע זה תלויה, כמובן, במזג המתווכחים, בתוכן הוויכוח וגם בהבלו של האויר.  בבית דוידובסקי היה רגע זה ממהר לבוא.

אז מנסים לשורר.  בבית חיימוביץ היה הדבר עולה יפה.  שם משוררים במקהלה את "מעל גדות הוולגה", שרים על עוזו של סטֶנקה ראַזין וכדומה לזה.  ויש שנאַרמן היא ה"חזנית" והכל מנהמים אחריה כ"משוררים".  ואולם בביתו של דוידובסקי היה כל אחד ואחד מתחיל לשיר לבדו במין דממה דקה והיה שר ביותר על רגשי-הלב וכליון-הנפש.  עד מהרה היו הקולות נחלשים ואובדים...  קליינשטיין ממהר לבלבל את השרים ע"י מה שהוא מתחיל לשיר, בכונה להרעים את ה"ציוניסטים":

     "עוֹ-עוֹ-עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָ-תֵ-נוּ...

     הַ-הַ-תִּקְוָה הַנוֹ-שָ-נָה".

הוא פוגש בהתקצפות, אך גם בצחוק מסכים.  עד מהרה שולטת דממה בבית.

– חסרי קול אנחנו...

– שירים חדשים אין, ובישנים כבר קצה הנפש...

– איך יהיו שירים חדשים, אם הצפרים ישנות?..

– שירים חדשים...  כן...  שירים חדשים...

דומיה ממושכה.

– רבותי, כמה השעה?

– השעה?

– כן,

– העשירית.

– אולי נלך לטייל...

– לטייל...  באמת...  אולי?

– אין מוחה...  ילך לו מי שרוצה.

– או מי שרוצָה...

– קליינשטיין! – מאיימות עליו עלמותינו.

אבל לב קליינשטיין אינו נופל עליו.  הוא יודע תחבולה לבדח את דעת הנאספים והנאספות:

– הלא הבוכהאַלטר שלנו הוא בעל-שמחה היום...

– בעל-שמחה?

– כלום אינכם יודעים זאת?  אינכם יודעים?  אי, אנשים לא מעלמא הדין!  הגידו את חידתי!

זה בכה וזה בכה.  יודלין מנסה לפתור את החידה: העלמה אַש, שהבוכהאלטר דבוק בה (תמיד אהבו לעקוץ בבדותא זו את האחרון), משיבה בוודאי אהבה אל חיקו.  אך קליינשטיין מנענע בראשו תנועת שלילה.  לאחרונה יקרא בנצחון:

– הלא לוֹ אבדה משמרתו בהקוֹנטוֹרה של דינגֶנוב.  חי-נפשי.  לא הועילה לו ציוניותו...  איך שיהיה, וכי אושר קטן הוא זה לדעתכם? –

בעל החידוד העמוק הזה צוחק שבע-רצון מאד.  הדבר מובן מאליו, שהחובה "לשתות" לכבוד המאורע.  אין איש מאתנו, מלבד אולי פיסמן, רוצה בשתיה ממש, בשתיה גופה, בהרקת יי"ש ושיכר אל קרבו;  ובכל זאת, מלבד העלמות, שחושבות להן לאיזה חוב ישן   למחות (אחר-כך גם הן שותות), הכל גומרים בנפשם שאי-אפשר לבלי להסכים, ויש מן הנאספים שמקבלים את "ההצעה הנפלאה" גם באיזו התעוררות מעושה.  "ואני כבר חשבתי, כי דרוש לשתות פעם כהוגן!" – מודיע אחד ומוסיף איזה "כי-מה", שאינו אומר כלום – "לשתות, חזיז ורעם! – כי מה?.."  חיימוביץ מנסה, אמנם, להתנגד ל"אֵלוּ השתיות", אך יודלין עומד כנגדו ומצדד בזכות ההצעה.  וכי השתיה היא פה המטרה" המטרה הרי היא למעלה מזה: לבוא לעולם אחר, להימצא במצב-נפש אחד, להזדעזע ולחוש גבורה ועוז, כלומר...  באחת: השתיה שלנו באה...  באה...  כלומר, בשביל להסיר מעלינו את השפלות והחשבון ולהרגיש מה שאינו קבוע בגבולים ועומד למעלה מן המקום והזמן... –

אנכי מאזין באופן אַפאַטי לפראזותיו המהוקצעות ע"ד החובה להיות אדם חפשי וע"ד ההתרוממות על המקום והזמן, ועל זכרוני עולה ציור מטושטש מן השתיה האחרונה, שהיתה במעונו של יודלין זה עצמו וגם כן על פי הצעתו של קליינשטיין, כשאבדה לבעל המעון הוראתו הטובה בבית רובקין.  מתחילה הביא, אמנם, יודלין, אף על פי שהיה מתבייש, שמא יאשימוהו בקמצנות ובפחדנות מפני בעל-הבית, את מיאונו הנמרץ, שגם אותו ביאר בפראזות מהוקצעות, אך סוף-סוף נכנע, כמובן, וכיון ששתה שכח להביט על הדלת ולהזהיר בנועם לשונו את בני חברתו, שלא יתהוללו יותר מדי.  ובשעה הראשונה אחרי חצות-לילה, כשהתחיל פיסמן להכות באגרופו על השולחן ולצעוק בקול ניחר של שיכור – מכיר מתוך העשן שבמוחו באיוולתו וחרד בלבו לתוצאותיה (ישיבה-בחושך ותשלומין) – שהוא יביע תיכף את עומק רגשותיו, שהוא רוצה לשורר, כלומר, לשבר את המנורה שעל השולחן, – התפרץ בעל-הבית החדרה בקול פחדים, הדור ב"תחתוניו הלבנים", והרים את קולו:

– גויים!  מומרים!  שיכורים!  מביתי אגרשכם!  אין אני רוצה בזה!  אפילו אם תתנו לי חמישים רובל – אין אני רוצה בזה...  דליקה אתם רוצים לעשות בביתי?  חשופי שת!..  גם אלה משכילים...  דלפונים!..  אה, גם פיסמן!..  פה...  מעולם לא פיללתי לראותך פה...  בחור בן-בעל-הבית...  וכי יאומן כי יסופר?..  לשתות כגוי, לשבר מנורות, לחולל פרעות...  פֶה...  בחור בן-בעל-הבית...

התנגדותו של יודלין, שהתבייש לשתוק, עוד הגדילה את השאון.  גם הוא, בעל-הבית, גם אבותיו ואבות-אבותיו, לא ידעו מעולם מדברים כמו אלה, והוא אינו רוצה בזה, אפילו אם יתנו לו בעד נשף אחד עשרה רובלי כסף.  הוא ירא.  הוא משתומם.  הוא יוצא מעצמו.  הוא...  הוא...  הוא...  לשוטר-הרחוב יקרא...

פה, לא במעונו, עומד יודלין למעלה מן המקום והזמן.

ושוב אני מהרהר גם על יחוסי אני על "אלו השתיות", איך שמלפנים, אחרי שעבר זמן מועט להתוודעותי אל האנשים האלה, חשתי בהקריאה: Выпить! ("לשתות")  איזה חפץ מעליב להידמות אל בני עם הארץ, מעין "חיקוי של התבטלות"...  ואיך שאחר-כך למדתי, על כל פנים, גם אני לאבד לפעמים את פרוטותי האחרונות על משקה מחמם ומשכיח, להשתטות, להתהולל, לבכות אותו הבכי, שהייתי משתדל להשמיע בקטנותי בשעה שהיה הקהל עומד ביום-הכיפורים ב"הרוגי מלכות", באחת: להיות מזויף ולא-יפה כלל, להרגיש בזה ולרמות את עצמי, לתפוס בזה הרגע גם את הונאתי, ועם כל זה להילכד ברשת הרמיה ולהונות את עצמי, שאני מלא-ענין במצבי זה, שהכל חשים אז את גודל-אסוני, את קשי-יסורי, את כאב-רגשותי...

– הטובע בשבולת, אוחד בראש שבולת! –

– כיון שאנחנו, האדונים, מגיעים, רחמנא ליצלן, לעשות איזה דבר, לעשות, התבינו – מיד מתחלת הפילוסופיה...  כלומר...  – מתלונן יודלין בתוך כך – בושה וגם חרפה!

– לעזאזל הפילוסופיה! – קורא פיסמן – מי ומי הנותן? נו, האדון הציוני, הבוכהאַלטר בלי "בוּך", הרק את כיסך!

– חי-נפשי, אין לי...  מאין?  אולי ילוני איזה איש?

– יודלין, הלוהו! – גוזרת דעת הקהל.

– אֶ-אֶ, מפני מה דוקא יודלין?  יודלין הקפיטאַליסט!  כלומר...  עשרים יש לי...

– עשרים – יהי עשרים!  נו, מי עוד, רבותי?  מי עוד?

השתמטות, דלות, הערות, בקורת, שאלה הרכוש, המולה.  לאחרונה נמצא איזה בא מן הדרך, שעדיין לא כלתה פרוטה מכיסו, איזה חוב ישן מוחרם לטובת הכלל.  וכעבור שעה אחת – החלון פתוח, הזיעה נוזלת, הרגלים מתנועעות, הבגדים מעוכים, הידים שלוחות לקחת מיני אוכלים מעל השולחן בהצטחקות של בוז משונה ובתנועת חטיפה מיוחדת, והפיות מדברים ושותים: לשם הטוב, לשם הצדק, לשם היושר, לשם המחאה, לשם אי-הרצון, לשם העבודה, לשם כליון הזדים והעריצים, לשם אבדן הרע.  חיימוביץ אינו אוכל את הכרכשאות ואינו שותה כלום.  הוא משתמש בשעת-הכושר להגביר את רוחו על רוח דוידובסקי (המתייחס בקרירות גמורה לכל הנעשה בחדרו) ו"הריהו כאילו שותה" לשם כל הדברים האמורים למעלה.  קליינשטיין גומע גמיעות משונות, מתהדר ומתאמץ לעשות רושם בגבורתו לשתות.  פיסמן מנענע בראשו הקטן במין יאוש מר, מקונן, שאין שיכר זה מביא מרפא ושכחה, ושהוא חולם על מין שיכר אחר, חזק מזה.  יודלין אוחז כוס בידו הרועדת, והמשקה משתפך ממנה בעת ובעונה אחת עם זרם המלים המבולבלות המשתפך מפיו.

– רבותי, רבותי, הסו, מה הצעקה?  שומעים אתם?  אני שותה...  כן, אני שותה לשם האידיאל של העוז...  דוידובסקי מזכיר לנו את הציור: "ובכל זאת!", אך הוא בעצמו אינו כ"זה"...  אני...  אנכי גוזר ואומר: דוידובסקי מזכיר לנו את הקריאה הגדולה והנשגבה, את מרכז-הנקודה של מצב-נפשנו, אם הורשה להביע כך, כלומר...  את הקריאה: "ובכל זאת!" – והוא עצמו, כלומר דוידובסקי, שכח אפילו את הקריאה הזו...  יקחהו אופל!  כך אני מחליט.  אני, יודלין!..  אה, מה זה החמור נוער?  "כל המשוררים כוזבים - - וצרתוּסטרה משורר הוא"...  נו?..  אני שותה...  חיימוביץ, הלא זה רעך, פייארמן...  האין זאת?  חיימוביץ, גם אתה שותה!  אינך שותה...  הפסימיזמוס, רבותי, התשמעו, אני אומר, הפסימיזמוס הוא...  הוא...  אם הורשה להביע כך...  כן, אני שותה...

– אבל שתה הפעם, שתה! – מתנפל קליינשטיין על כל המרבים ב"אני שותה" ואינם שותים.

בכלל ניכרת ההשתדלות לשכר את האחרים.

פיסמן משבר צלוחיות וכוסות.  הדרמה של החתולים המקושרים בשק אפל ומלוכלך היא בעינה – בכל הודה והדרה.  הנפשות המשחקות ערומות. – – –

לפנות-בוקר אני שב למעוני ובלבי רק ניצוץ של הכרה כהה, כי היום הבא לא יהיה רע מן ההולך לפניו.

 

יח

כאן הגעתי לפרשת-דרכים, כלומר, לאותו הזמן, שבו התחלתי לחוש, שכך אין הדבר יכול להימשך הלאה בשום אופן, שמחויב לבוא איזה שינוי – יהיה מה שיהיה...  לעזוב את N. או לעשות איזה מעשה אחר, שיוציאני מן המצב המסוכן, שאני נמצא בו – אבל מן המצב הזה צריך להימלט.  איזה קריזיס בהכרח הוא שיבוא!..

אך...  ל"קריזיס" מעין זה, שבא לי לפני שנים אחדות, לא היה שום מקום, כמובן, ורק לשוא הייתי מצפה לו, ובנוגע לעזיבת העיר N. ולהנסיעה למקום אחר – הנה גם בזה היה ניגוד פנימי.  אני שחקתי פעמים רבות על יודלין, שהרים את ה"נוע-ונוד" למעלת אידיאל, מאחר שהבינותי, כי "סדנא דארעא חד הוא", כי ה"שמה" היא אילוזיה ככל האילוזיות וכי "הטוב נמצא במקום שאין אנו שמה"...

אבל לעומת זה נתעוררה אז מאיזו פינה נשכחה שבלבי התשוקה הישנה להשתלם.  לקנות דעת, לנסוע לחוץ-לארץ.  ועד מהרה אחזתי ב"אידיאה" זו כבקנה-מידה למוֹד בו את ערכי: אם לא יעלה בידי להוציא חפצי זה לפעולה – אות הוא, כי באמת איני מוכשר לשום דבר;  אז תאבד גם שארית החשיבות, שאני חש לנפשי.

– מה שיש לדעת – כלום עדיין לא נודע לך פה? – העיר דוידובסקי בחשאי, כשהרציתי לפניו דברים על החלטתי לנסוע, והערתו זו העירה בי רגש לא-נעים, כמעט תרעומת.  אני רציתי להאמין ולהיות בטוח בצדקת שאיפתי.  עיקר השאלה היה אצלי רק השגת האמצעים...

מה לעשות?  להיות כשנה מלמד בכפר ולאסוף את הסכום הדרוש להוצאות הנסיעה?  אמנם, טובה המטרה, אך להיות שנה שלמה בכפר בלי מכר, בלי ספרים, בתוך גסות וטמטום הלב!..  עומד אני על מפתן-החיים – עלי לצעוד ולבוא אל תוך האולם – ופתאום אעזוב את חיי העיר!..  וגם להשיג "קוֹנדינציה" הגונה, לפחות, קשה מאד, מפני שהמורים הרווקים מרובים מן הכפריים, שמוֹרים מתבקשים בהם.  טוב היה, אמנם, במובן החמרי – שזהו, לעת-עתה, עיקר הדבר – להשתקע בצ. עיר מולדתי כשנה, כי שם הייתי מרויח בנקל די-צרכי, אבל לנסוע לבית אבותי – לא, זהו דבר שאי-אפשר!..

אפילו המחשבה עצמה על נסיעה למקום מגורי אבותי לא עלתה על דעתי מאליה, אלא באה על-ידי מכתב, שקיבלתי מעובדיה בן הרב, מכתב ארוך ונמלץ, אף על פי שכותבו מצא לנכון בסופו "לחלות את פני סליחתי על אשר געלה נפשו לבוא אלי מתוך עב הענן וערפל, מליצות שדופות-קדים, כאשר יעשון המליצים, אשר לא ביניהם מנת חלקו וגורלו, וכמאמר חז"ל, 'כל יתר כנטול דמי'".  ראשית המכתב היו דברי פיוס "באגרת ההולכת לפניו על אשר מנע ממני את הטוב בהיות לאל ידו לעשות מבלי דרוש לשכני ב-N. העיר ולא פקדני כל הימים לרבות הלילות".  אחר-כך בא לספר לי, ש"אביו יחי עושה לדבר המתעלם מן העין, אם ישפיק הוא (כלומר, עובדיה) לעתים רחוקות במכ"ע רוסי וכדומה, לא כן אם ישים מעיניו בספר-מליצה עברי, אז לפידים מפיו יהלכון";  וחוץ מזה, הנה "צ. אינה כ-N.עיר מלאה חכמים וסופרים והספרות העברית לא תתן קולה ברחובותיה והיא כמעט בבל ירָאה ובל ימָצא אף שת"ל הציוניות הולכת וצועדת קדימה, בוחרי ושוחרי שארית מחמדינו עולים ונוצצים ככמהין ופטריות, וכבר עומד להיווסד בית-ספר למקרא על ידו וע"י רעוֹ הלאומי יעקב בן משה עובדמן, אשר בידו שלוחה מגילת-הספר הזאת".

וסוף דבר היה:

"לכן שמע ואיעצך, אלוף נעורי, וישמע אליך אלוהים.  מאז בימים תרחיק נדוד, אבל האומנם לא ינהה לבך אחרי עיר מולדתך ומדוע לא תכונן צעדיך אליה?  פה תמצא את חיית ידך ברווח, כי בלי תפונה מודעת לך, כי אנכי שום אשים את פעמי בעוד ירחים מספר אל העיר ס. לכונן את שבתי שם ושם אבנה לי בית, ביתו זו אשתו, את ב"ג העלמה מ' פרומא בת הגביר ר' פינחס נ"י ואת תלמידי תקח לך, כי הלא אני מורה פה כל העת צחות השפה העבריה".

יעקב, שמסר לי את המכתב בבית בורסיף, השמיע גם הוא באזני את המיתיותיו של עובדיה.

יעקב!..  זה היה כבר לא יעקב, חבר-ילדותי, בבית הרב, אלא איזה מר עובדמן, בחור בעל פנים נוחים, צוחקים, יפים ומפנקים קצת, ועינים שמחות, מלאות טוב-לבב והכרת-צעדיו-קדימה בעיר מולדתו, הכרת מלחמתו עם החשוכים מתנגדי הרעיון.  יחוסי הקר אליו פעל בהכרח גם על התקרבותו אלי.  ובכל זאת לא נמנע מלספר לי, עד כמה שהרשתה העת, את כל מעשיו על שדה הציוניות.  גם על יושב-הראש באגודתו, אלימלך המלוה, דיבר, גם על קורספודנציותיו, השמורות עמו בפנקסו, הראה לי, והכל בצחוק של רצון, בתמימות, בכסילות.  וכשהזכיר בורסיף "אגב-גררא", לרגל השיחה, באיזו פראַזה את חוק ההסתבבות, מצא מר עובדמן לנכון להיות לו "תנא דמסייע" ולהביא ראיה מציוניותו.  מפני מה הוא ציוני נלהב כזה?  בילדותו דרו אבותיו בכפר וכו'...

הוא בא ל-N. לרגל מסחרו  ועמו באה גם אחותו, שנכספה לשאוף מעט רוח-כרכים.  בחזירתם נלוה עמם גם בורסיף, שעזב בעת ההיא את N.

חיימוביץ השתמש בכל כוח לשונו להזהירני מן הצעד המסוכן הזה.  הוא, אמנם, התנגד בכל עת גם למלמדות-בכפרים (הוא היה מפתה אותי להיכנס עמו ביחד אל איזה בית-חרושת), ואולם בהשתוות אל הנסיעה לצ. טוב גם הכפר.  "אין אני יודע את כל רעל-הבורג'ואזיות שבדאגת המשפחה ליוצא חלציה".

גם במכתב, שקיבלתי אז מאבי, היה די כדי להניאני מנסיעה זו.  דברי כיבושים היו בו: " וקצר בינתי עד האידנא.  מה דוקא ב-N. שמתה קינך ואם באתה למחני האומנם לא אוכל כבדך והיית קרוב אלי ולענין תכלית ראשית מה התכלית במחנך התכלית ביד הש"ית ולא צריך תכלית טוב מזה שבהגות ליבי וד"ל".  אחר הד"ל היו איזו אמרות, שלא הבנתי פירושן מסיבת סלסולי הכתיבה וחסרון סימני הקריאה, ואחת מהן נסתיימה בשתי מלים סודיות: "עלים לתרופה"...

ובכל אלה נסעתי מקץ חודש ימים לצ.

עתה, כשכבר עבר זמן מסוים אחרי הנסיעה הזאת, איני יכול לברר לי כראוי את הגורמים העיקריים, שהכריחוני לצעוד צעדי זה, למרות מה שהבנתי אז בכל רגע ורגע, כי אסור לי לשוב לבית-אבותי.  הרגש המשונה, שהרגשתי לאותה העלמה, הן נולד בי, כמדומה לי, רק אחר-כך, כשהייתי כבר בצ. –

כן, אגב-אורחא: העובדה, שנמשכתי אחרי אותה העלמה – היא עובדה משונה מאד, עובדה מעוררת צחוק מר, ולטפל בה קשה לי הרבה יותר מלחטט בפצע.  חַה, אני אומר "פצע", אולם באמת הרי היה פה דבר אחר לגמרי.  פה הלא רק עוּניתי, אבל לא נפצעתי – לא היה מקום לזה.  בעובדה זו לא היה, באמת, מקום אף להתגלמות אישיותי, מה שהיה אפשר אילו היה הסוביקט אחר, המקום אחר והמעשה אחר – אילו היה הכל כמו שנצטייר פעמים רבות בדמיוני הלוהט, כשחלמתי על האושר ל"התאהב".  פה היה, אמנם, מאורע טיפוסי, אך מאורע עובר, שאינו מוסיף כלום להבנת ה"אני" שלי, מאורע של "עורבא פרח".

במעונו של בורסיף ראיתי לפני עלמה זרה, שחרחורת, נאוה, בעלת עינים חיות, פקוחות, כחוּלות, לחיי-סאַמיט מארכות, פה קוסם ותנועות-אַילה מעורבות במעט חשיבות מיוחדת במינה.  יעקב, חבר-ילדותי, לכאורה, התחייב להציגני לפניה, לפני אחותו.  היא כמו לא הביטה בי כלל, ואני הקשבתי רב-קשב לקולה הצלול, בגניבה ראיתי פעמיים במשך הזמן שישבתי שם את העויתה הנחמדה, שבה היתה מבליטה קצת את שניה-ספירים יחד עם שפתה העליונה ומניחתן על גבי התחתונה.  כל אותו הזמן ישבתי על מקום מושבי כקבוע במסמרים, מלא כולי מעין רגש, שאם אניד יד או רגל, יקרה על-ידי זה איזה דבר איום.  ובצאתי היתה בלבי רק שנאה עמוקה לבורסיף, שנאה לבלוריתו, לבת-צחוקו, לאפודתו, לכפתורי כותנתו, – שנאה, אשר לא ידעתי עוד כמוה עד היום ההוא.  מובן שהיא, שנאה זו, היתה תוצאת הקנאה, שקינאתי בתנועותיו החפשיות והנעלות של אותו גבר...  בכעין זה-לעומת-זה זכרתי את צחוקי אני הבלתי-יפה, הבלתי-טבעי, את תנועותי שלי הבלתי-מהירות, הבטלניות, את חצאי-דברי – והכל נדמה לי מתועב, אוילי, שפל...  והיא הרגישה בזה...  בוודאי הרגישה...  מי?  גיבוֹרה פרובינציאלית? – לא, אני שפל ופתי באמת!  מפני מה אני משתמש בתואר "בנאַלי" כזה?  מה עוול מצאתי בה?  עלמה ככל העלמות!  ואולם...  מה לי ולה בכלל?  מה?

אז התרקמו במוחי מלות אחדות באותיות מפורדות:

– הן היא לא תשים אלי לב

ומיד שחקתי על הרעיון הזה, אחד מן הרעיונות-השֵדים, העולים במוח מאליהם, בלי כל קשר הגיוני ובלי שום צורך...

כשבאתי למעוני ישבתי שעה ממושכה ופוצצתי באצבעותי תיבה של גפרורים, שהיתה מונחת על שולחני.  חשבתי על ענינים אחרים לגמרי.  ורק בערב, כשהתחלתי לקרוא איזה ספר, חלפה לפני תמונת העלמה, שהתוודעתי אליה בצהרים, ושפתי ביטאו בלי משים: "רַ-חִיל מוֹ-אִי-סֵ-יֶב-נה", כמו שקרא לה בורסיף – מה תיעבתי את מבטאו זה! – אך עד מהרה נתעוררתי...

– כן, אין שום ערך להבלים כמו אלה.  במוח ריק מתדבקות מחשבות ריקות.  בחור-ישיבה, שלא ראה אשה מימיו.  בכלל – אין דבר.  זכרתי – ולא יותר.  ומה החרדה?  אדרבא, מפני מה איני צריך לזכור אותה? היא לא יכלה לעשות עלי שום רושם, אבל הלא זוכר אני אלפי "קטנוּיות" אחרות...  נו, וגם אם עשתה עלי רושם – מה בכך?  אסור?..  לנסוע לביתי – "עלים לתרופה" – חה!

___

ומקץ איזו שבועות נישאתי בעגלת מסילת-הברזל על הדרך העולה לצ.;  ראשי כאב מאד, לבי המה, ואני טיפלתי בהפסיכולוגיה של כאב-הראש ושל בן הנוסע לבית-אבותיו.  "ובכן אני נוסע – מה אני מרגיש?" – במתכוון ציירתי לי את ציורי העתיד בביתי בצבעים שחורים יותר מדי...  "בשביל שלא יהיה קשה לי אחר-כך" – הוספתי להרהר. – אך הנה רגשותי מעניינים, סוף-סוף: שנים אחדות לא הייתי שם, בערש ילדותי, המקום זכרונותי הנעימים...  אמי...  אחיותי – ושום משיכה אין.  שום ציפיה נעימה...  רק כאב, כאב, כאב...

הבריות, כשהן בנכר, אומרות: "מנוחה דרושה לי – ועל-כן אני נוסע לביתי".  אבל הלא גם לי לא למותר היה כבר אז לנוח קמעא – ומפני מה נסעתי אני לביתי?..

כן, אני נסעתי לא מפני שהיה איזה דבר חסר לי או בלתי ידוע לי.  אשפר שנסעתי מפני שכבר היתה בי קרירות-נפש לכל המאורעות והמעשים.  ואולי – מפני שהיה ודאי לי, כי אסור לי לנסוע...

ביום ו', עש"ק בבוקר, באתי לביתי.

 

יט

אבותי, אף על פי שלא קיבלו ממני שום ידיעה, ידעו בכל זאת ברור כי אבוא.  כך העידו אחר-כך בעצמם.  ושני דברים ניבאו להם את הדבר, דבר-בואי:  שממית ירדה בבוקר ארצה מעל התקרה, והחתול הלבן שבביתנו התרחץ והיטהר, כלומר, חיכך בכפו את סנטרו.  החתול הוא, אמנם, חיה טמאה, ואולם בנוגע לעתידות אין לך נביא ובעל-סימן גדול הימנו.

מצות הבשורה נפלה בידי אחד מן הנערים התועים ברחובות.

התגעש המעון הדל!  אבא עזב את שולחן הלימודים, בפיו עוד שבר-נגינה  של "פזר-סגול" ובעיניו האמוצות הוא מתבונן בי רגע, כאילו נמלך הוא בלבו, אם כדאי אני שיחבקני, אלא שלבסוף הוא נופל על צוארי!  אחי ואחיותי הקטנים, פעורי פה לנשק את "אחיהם היקר", מושכים אותי למטה.  לאמי אבדו עשתונותיה:

– אוי, ירמ'לי, אוי, בני...  מה שלומך, מה שלומך, בני?  בא...  שתי שנים...  שתי שנים...  ירמ'לי...  בני...

לתמהון לבבי חנקו דמעות את גרוני ולא יכולתי להוציא אף הגה.  בקושי רב התאפקתי מבכי.  הכל נדמה לי כל-כך מוזר, כל-כך מעורר-רחמים...  לרגעים הסיבותי את עיני אל המראה הקטנה שעל הקיר, משתוקק להתבונן אל הבעת פני.  בקרבי היה מעין אותו הרגש, שהייתי חש בילדותי כשהיו נערים מכים אותי, ואבי, תחת לחמול עלי, עוד היה מייסרני קשה.

החֲכָמה הזאת! – לעג אבי לאמי, אחרי שנמאס בעיניו לחכך את ידיו, להתהלך הנה והנה ולהתבונן אלי ובעיקר אל מלבושי – ראויה היא זו להיות שרתי במדינות!  עומדת ואינה יודעת את נפשה...  אה, ברוך-הבא, הנה היא כבר בוכיה...  נו, בא, בא...  דמעותיך לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, ועיניך כלות ונמקות גם בלי זה...  מוטב שתחממי את המיחם ותכבדי את אורחנו בכוס תה...

– לא, לא... – עמדתי אני והסתכלתי בעיני אמי ה"כלות ונמקות" – אל תדאגו לי...  אין צורת בתֵה...

– אוי לי, אתה רעב בוודאי, בני, – יבבה אמי.

– שאלה היא! – ענה אבי בעדי – יודעת את, יהודית? הבה ונאכל כולנו ארוחת-הצהרים, ערכי את השולחן...  ואתם, ילדים, – פנה אל תלמידיו – סגרו החומש ולכו לביתכם.  אמנם, עדיין רק השעה האחת-עשרה...  נו, עיניכם הרואות, אורח...

ה"שקצים" הקטנים, שבעיניהם התנוצצה התקוה להיחפש בשעה מוקדמת, מן הרגע הראשון שנכנסתי הביתה, נעלמו במשך רגעים אחדים.  הם התביישו, אמנם, מפני בן-הרבי הזר לקפץ ולדלג, גם חשבו לחובה להם לאמץ את הלב ולגשת אל האורח, גם לתקוע כפיהם לתוך כפי במין "שלום עליכם";  אך לעומת זה לא שמעו בחפזם למצות אמי "לזכור להגיד לאבותיהם, למען-השם שהרבי ביקש שכר-לימוד".

השולחן נערך.  בעלת-הבית שמה עליו לחם, מזלגות וקערה מלאה אבטיחים חמוצים.  נטלנו את ידינו וניגבנו אותן באלוּנטית רטובה ומשרטת.  אבא היה כבר נכון לבצוע על הכיכר השלמה, והנה נתכסו פניו בצער גדול, ובקול של "אסור להפסיק" צוח בלשון-הקודש:

– נו!..  סכין!..

אמי הגישה עוד מזלג, וכשהניחה אותו על השולחן, מיד הרגישה בטעותה, שבאה מרוב בלבולה, והביטה עלי כמו על מליץ-ישרה.  אבי היה זועף: כפי הנראה, לא השביעתהו חיצוניותו של אורחו כלל.  בשעת הסעודה לא הרבה לדבר.  ולעומת זה היו שאלותיה של אמי עד דבר אכלי, מעוני ועוד אלפי פרטים מתנאי חיי שמה – לאין סוף וקץ.  ואחרי שנודע לה גם מה שלום הפוזמקאות, שנתנה לי כשהלכתי ל-N, התחילה מספרת לי פרטי הויתה שלה; בחג העבר קימצה בפשטידה;  בתור "שכר-לימוד" בעד ילדתו של שמעון החנוני, שהיא מלמדת אותה "עברי", השיגה כמה לטרות פול ועדשים;  את פרֵידה, אחותי הקטנה, היא נכונה למסור לאורגת פוזמקאות, כדי שתלמד את המלאכה הזאת.  דעת אבי היא, אמנם, כי טוב לעשותה ל"שולחנית" כלומר למוכרת מיני תכשיטי נשים וצרכיהן על שולחן קטן בשוק – "זהו מסחר ולא מלאכה;   בזה אפשר לגדול" – אך אחותי בעצמה, למרות הוכחת אגרופיו של אבי, להוטה ביותר אחרי אריגת פוזמקאות.  מה דעתי?  איזו "תכלית" יותר טובה? – לא הפסיקה את פטפוטה  גם ההערה העוקצנית של אבי, שגער בה על שהיא מבלבלת את ראשי, "המלא ענינים אחרים לגמרי";  היא היתה כל-כך מלאה אושר, עד שלא יכלה לשים לב לזה, לה נעים לדבר עמי – והיא מדברת.  אם אשמע ואם אחדל – אחת היא לה.

כדי שגם אני מצדי אומר איזה דבר, שאלתי מה מצב הלימודים של אחי הקטנים.  אז החלה אמי להתאונן על אבי, שהסיר מעל ילדיו את השגחתו לגמרי.  בֶרילה הולך ל"חדר" זה שלושה זמנים – ועדיין הוא "אומר עברי" בקושי.  היא אינה מבינה, מה זה היה לאבי: זקנה או עצלות?..

– אֶט... – התנצל אבי במין היתול – שבתי וראיתי: מה כל הטורח הזה?  כשהם מגדילים, הרי בין כך ובין כך הם עושים מה שלבם חפץ...

– נו, נו... – לא נעמו לאמי רמזי השיחה – וכי מה הרע, חלילה, שהם עושים בגדלותם?..  ואני אחת אבקש: מי יתן והיו הקטנים לא גרועים מגדולינו...  וכי הכל צריכים להיות רבנים?..

– ואני מה?  מה אני אומר? – כועס אבי – אני מתבייש בו?..  "רבנים" – ומה תדמי, כמה הוא רחוק מרבנות?  רק צעד אחד אל העֵבר ההוא...  חַכָמָה – "רבנים"!..

דומיה.

– ירמיה לא גדל כלל בקומתתו – מעירה אחת מאחיותי.

– לא גדל? – מתעורר אבי ממחשבותיו ומעיף עלי מבט חודר – אהו...  בכלל, אֶה, בכלל אני אומר...  לדעתי...  ירמיה לא נשתנה בחיצוניותו...  לא נשתנה – כלומר, אֶה-אֶה...  נו, כל אלה הבלים!..  העיקר...  העיקר, ירמיה, שומע אתה?  אני שואלך...  אני, הרי רוצה אני לדעת כל אותו הזמן...  מה שלומך?  מה שלומך – מבין אתה?  מה שלומך ב"תוך"?..

– מה...  אין דבר...  אני חי...

– חי – מובן מאליו...  אבל אני רוצה לדעת אחרת...  אתה מבין...  ענה...  למוֹד אינך לומד כלל?..

– לא.

– לא?!  האומנם?!  אני, ירמיה, באמת, אני, אֶה...  איני מאמין עוד...  איני מאמין...  מוחי הקצר אינו תופס כלל, כיצד עוזב אדם לגמרי את זה, שבילה עליו כל ימי חייו?..  ובכלל – וכי בשביל שזה "תלמוד" הפסיד?  ומה, לדעתך, אין זה צריך כלל?  מבין אתה, ירמיה?  מה פניך רועמים?  אמנם, אתה יכול להקפיד, שבשעה הראשונה לביאתך אני כמו מקנטרך בדברים...  ואולם בעיקר הדבר הלא אינך שוטה: מאי נפקא מינה?  מתחילה, אחר-כך – הרי צריך לדעת...  אני הרי לא ישראל מלמד-דרדקי אני...  אמך אומרת: וכי הכל צריכים להיות רבנים? – אדרבא!  אני לא נתאוויתי מעודי, שתהיה דוקא לרב;  לדעתי, סוחר עשיר ולמדן הוא יותר טוב מרב...  אני איני דורש, שתלמד לשם-מצוה, אלא כך...  ולוּ רק כדבר של השכלה...  הלא גם אתה תודה, שגם זו היא חכמה ככל החכמות... וחוץ מזה – טוב לה' ונאה לבריות...  מה אתה מחשה?  מפני מה אינך אומר כלום?..  יהודית, תני לו עוד מעט חלב...  בקיצור, הארוחה אינה ארוחה לשם אורח...  אבל מה לעשות? הלא לא ידענו כי תבוא, אף על פי שהיינו ממתינים לך יום-יום...  ובכלל אני חושב, חַה-חַה, שגם שם לא היית מפונק ביותר...  נו, אין זה מן הענין...  העיקר אני רוצה לומר, להגיד...  כן, במה אני עומד?  הן אתה הבטחתני, כי את התורה לא תעזוב לעולם...  כן...  איני מאמין...  ואל הרב, ירמיה, צריך להיכנס בכל זאת...  אמנם, גם בלי זה תלך אל עובדיה...  רואה אתה?  עובדיה הוא עתה איש...  היו ימים שגם הוא... ואולם הוא שב אל הדרך הטובה סוף-סוף...  הוא נופל בבור-של-שומן...  כמובן, אביו... רב אינו מלמד...  ואולם מי יודע, אפשר שאלמלי היית גם אתה בביתך – היה אחרת...  זוכר אתה, עד כמה הפצרתי בך להישאר פה, ואתה לא שמעת בקולי...  נו, מה שעבר עבר...  עתה...  עתה... יודע אתה, ירמיה?  אני הלא איני חדל לחלום שאתה תפדני, סוף-סוף מן המלמדות...  אילו היתה בידי רק מאה אחת – הייתי עוזב מחיה בזויה זו...  בסכום הזה בלבד כבר הייתי יכול לגדול...  מה, כסף הלא אין בידך?  לא כלום?  רואה את, יהודית, מה אמרתי לך כל הימים?  מה ניבאתי?  את ניחמתיני, אבל אני ידעתי תמיד את הסוף! 

– מה אמרת!  מה ניבאת!  איזה סוף!..  לו חדלת, שלום גציל!..  אוי, אוי, יש בך בינה...  לחכם תיחשב...

– וכי מה אני מדבר, בהמה?  מה אני?  וכי מתנפל אני עליו, חלילה כלום מדבר אני משפטים עמו?  אני בטוח, שהוא עצמו לא יכעס עלי ועל שיחתי...  איך שיהיה, הרי אביו אני...  הלא הוא מבין, לטובתי אני מתכוון...  ומה אני מדבר?  אדרבא, אני מלא שמחה על בואו...  אני שמח מאד...  לפעמים באים עלי רגעים כאלה, ממש כלות הנפש...  אוי, ירמיה צריך היה להיות פה;  אוי, רוצה אני לראות את ירמיה!  והנה הוא בא, ברוך השם, ומה עוד?..  אני מדבר סתם...  בעלמא...  כן...  נו, הגישי, יהודית, מים אחרונים!..  (הוא, אמנם, אינו זהיר בזה מעודו, אך הוא מצא מעין צורך השעה לדקדק הפעם גם בזה) נברך ברכת המזון...  אל הרב, ירמיה, תיכנס בשעה אחרת... עתה שכב ותנוח.

וכששכבתי אחרי רבע שעה על הדרגש עצום-עינים ונדוד-שינה מרוב כאב-הראש, הלמו באזני קולות השכנות, שבאו חוצץ אשה-אשה לשאול איזה דבר ופקדו את אמי בקריאת: "אהוב הוא אורחך!"  הן התבוננו בי, מחזיקות בקדירות, בפנכות ובעריבות, ששאלו מאמי, בעינים בוחנות וחודרות והביעו את הרושם, שעשיתי עליהן, ואת השקפותיהן על החיים, הבנים והאושר בכלל – הכל בבת אחת.  ואמי, מתהדרת בגדלותה, דיברה ארוכות על אמונתה התמידית, כי "ירמיה שלה" לא ישכחנה לעולם, כי הוא אינו כאחרים, שאינם זוכרים את כל הדמעות והדם, אשר שפכו עליהם האמות, וכי...

עם כל זה, סוף-סוף, אין מה לקנא בה: אשרה אינו שלם, בל יהיה מוצא-שפתיה לה לחטאה.  אלמלי היינו עשירים, אלמלי היתה היכולת להביאני אל המטרה, אז היה אשרה אושר גמור, אבל עכשיו...  תמיד הוכרחתי לנדוד כציפור מקנה...  ואם גם באתי לאחרונה – – השמחה, אמנם, גדולה...  אוי ואבוי לה!..

 

כ

– אה, אורח גדול, אורח הגון!  שלום עליך, ר' ירמיה! – קידמני עובדיה בנשף בבית-המדרש – מה שלומך, חומץ בן יין?  טוב עשית, כי שמעת לעצתי.  אני שמח על הדבר הזה.  כשאמר לי אביך, כי באת, אמרתי, שתיכנס אלי...  נו, בא מן הדרך...  אבל מה אתה עומד מאחורי הבמה כחלכה?  בוא עמי אל מקומי.  רק זמן מועט נהיה ביחד, ולדבר עמך צריך אני הרבה מאד. –

עובדיה נשתנה קצת בחיצוניותו.  שַמנו, אמנם, לא נתרבה ביותר, אבל גם המעט שנתרבה הטביע את חותמו על פניו הצעירים, בתתו להם הבעה "פרוזאית", שלא לומר – טיפשית ביותר.  לזה גרמו גם היכפפו קצת והשערות השחרחרות והמסולסלות מעט, שצמחו מסביב לצדי לחייו וסנטרו.  גם מעילו האירופי נטה בהרבה לטעם האורתודוכסיה היהודית ברוסיה.  כשדיבר עמי על-אודות חתונתו וחותנו, הורגשה בקולו שלא במתכוון, מפני ההרגל, מעין נגינת-גאון, אך בבת-צחוקו היתה לפרקים גם מין עצבות – מעין אותו הרגש, שמרגיש איש-צבא רך-לבב, שעזב את שדה המערכה, כשהוא נפגש עם מושלו-מלפנים, וזה האחרון פצוע ודל... אי-אפשר לומר, שהוא חש והרגיש, כי אני טינה בלבי עליו ועל מעשהו;  שהרי מי היה מתנהג באופן אחר, אילו היה מגיע למקומו?  והלא צריך אדם לשאת אשה, הלא מצווה ועומד הוא שלא להיות רווק יותר על הנהוג.  אמנם, הוא היה מלא דמיונות לעשות איזה דבר לטובת הכלל... אך גם עתה הלא לא ריחים הוא מעמיס צוארו!  במובן ידוע, הוא עוד צועד צעד קדימה אל משאת-נפשו...  ובכל אלה – קצת לא נעים היה לו לדבר על זה;  הוא בא אל המנוחה ואל הנחלה, ואני "עומד מאחורי הבימה כחלכה"...  לימים, כשנודע לי, שהכלה המיועדת לו היתה חולה קצת את רגליה (ובזה יוּבנו דברי השדכן במכתבו: "ועל פי האדמו"ר הי"ו מבקשין להשיאה"), מה שהמספר הנוגע בדבר כיחד ממני, כמובן, הוברר לי עוד יותר, מפני מה היה מבטו מביע קצת עצבות...

מעניני הפרט עבר אל עניני הכלל – "מן הטפל אל העיקר", וסיפר לי את תולדות האגודה "שוחרי ציון" בצ., אשר אלימלך המלוה הוא יושב-הראש שלה, יעקב עובדמן אחד מעסקניה הראשיים, והוא עובדיה – מזכירה שלה והרוח החיה באופניה.  כי, באמת אמרו, עטרת היושב-ראש אינה הולמת את אלימלך ביותר, מאחר שהוא בתור ציוני מדיני ובתור חרד – נגד ה"קולטורה צרה-צרורה", כמבטאו, ועובדמן מושפע ממנו, אלא שרק הודות לו, לעובדיה, נכונה האגודה לקחת חלק בהביבליותיקה הנכונה להיווסד.  ה"אינציאטור" של ה"אידיאה" לייסד ביבליותיקה הוא שמעון בן בורסיף הצעיר, והציונים הקולטוריים רוצים להשתתף עמו במפעל הזה.  אמנם, באסיפות האחדות, שכבר נקראו, לא עלה ביד הנאספים לבוא לכלל דעה אחת, וביחוד "רבה התהום" ביניהם בפרט זה: הציונים טוענים, כי אחרי שביבליותיקה רוסית יש בצ. מכבר, לא נשאר אלא לעבוד בכל הכוחות לטובת ספרים יהודיים, והאיניציאַטור-האַסימילטור אינו רוצה, כמובן, להיות נסוג-אחור.  אמנם, גם זו רעה חולה, שבני הנעורים בצ. בכלל הוזים-שוכבים בחיק התנומה ותנומה על עפעפיהם, אין איש רוצה לנדב איזה ספר או "זהוב"; ואלימלך גם הוא אינו עומד מרחוק, אלא משתדל בכונה לעשות את ענין בית-הספרים לריק ואפס, והוא עומד וקורא: "אל תרגזו!  ציונים טובים אינם צריכים לחקירה יתירה!" – ועם כל זה אין להתייאש, אל תרפינה הידים, אם קשים "חבלי הלידה", "ההתחלה-להלך" – הנה, לעומת זה, אחרי שתקום הביבליותיקה ותעמוד על רגליה לא תוסיף לנפול מהר ולא יהי גורלה כגורל אחיותיה בתפוצות הגולה.  חזק ונתחזק!  גם הוא, גם יעקב, "הגיד לצ. את תועבותיה" בקורספונדנציות ארוכות – ועוד ידם נטויה "לתת אל חכם שופר".  צריך לעורר את הישנים, באמת אמרו: אין במה להתפאר גם בעניני האגודה מבפנים.  המעשים, צריך להודות, קטנים מאד.  לית גברי דעסקי בעלובתא דנא.  אדם אין!..  גם ההתנגדות, אשר, לדעתו, שהיא כדעת אחד מן המאמרים ב"הצפירה", מועילה היא לתנועה, עברה ובטלה.  בראשית התנועה נתעוררו ר' צדוק ה"נכד" ואנ"ש לעמוד בפרץ (אבי היה מראה פנים לכאן ולכאן), ו"הצד השני" גם הוא חרץ את לשונו לבקר ולבטל – עתה אין מדבר בציוניות לא לשבט ולא לחסד.  שקטה הארץ.  ומה יכאב הלב לעובדה הזאת: ליעקב יש אחות, עלמה מצוּינת, ולפנים היתה קרובה לתת את ידה ולבה לציון, והנה מאז שבה יחד עם בורסיף הבכור, סרה מעל עמה ואלוהיה, אף על פי שאלכסנדר זה אינו איש-דברים כאחיו הקטן ממנו להתנגד לציוניות, ורק רוח הזמן היה בעוכריה.  ואולם, למרות כל אלה, אין לכחש, שהרוח הלאומי הולך וצועד קדימה בצעדי און ועצמה.

כרגע סבוּנוּ רוב אנשי הקלויז ונעריו פעורי פה ונטויי אוזן להאזין ולהקשיב.  תקיעות-כפים ו"שלום עליכם" ירדו על ראשי כברד.  אבי צהל וסער, ירה מבטים לכל עבר, הסתכל בכל מבנה גוי, חדר לכל תנועותי ורמז לי בעיניו הערות למאות.  כשניגש אלי אלימלך המלוה – נסחף גם הוא אלינו. 

אלימלך המלוה הוא איש כבן חמשים, עשוי בתבנית של חבית רחבה באמצעיתה וצרה למעלה.  פניו שמנים ומבהיקים, חטמו עבה ואדום.  כשהוא מדבר עם איש, הריהו כפורש כנפי כבודו עליו.  צחוקו הוא אותו ה"חֶה-חֶה", שנראה כבטוח במחקים וחניפים.  סכום רכושו הגון.  מאז ומעולם הוא אחד מן הקוראים התמידיים של "זקן העתונים העברים", ובימים האחרונים הוא ציוני נכבד ונלהב ועובד לטובת עם ישראל ותחיתו, הוא דורש באסיפות על הנחיצות של דיסציפלינה ומשמעת בחיינו, קורא תגר על צעירים ממין ידוע הפורעים מוסר והורסים בנין-אבות, מפיץ את הספר "שיבת ציון" ומקבל מחירו, משפיע על יעקב עובדמן וחבריו להתעסק באסיפת שקלים ואקציות, מטפל בהכסף הנקבץ – באחת, מוסר את נפשו.

– שומע אתה, שלום גציל? – פנה ר' אלימלך אל אבי, כשניגש זה האחרון אלינו – אני מבקש דבר מאת אורחך, והוא מסרב לעת עתה.  נו, מסרבין לקטן, חֶה-חֶה...  מבין אתה?  אני מציע לפניו...  אני...  אנכי רוצה...  כי יטיף לנו מחר מעל הבמה מהני מילי מעליותא...  כי "יגיד" לנו ע"ד הציוניות...  ע"ד הציוניות ומתנגדיה... 

– אני מבין ר' אלימלך, אני מבין – התלהב אבי – זה טוב, טוב...  ירמיה יכול, ברוך השם, להביא ראיות לענין גם על פי התורה, גם על פי ההשכלה ("להבדיל" – הוסיף בהברה נפצצת, מתוך השִנים, בכעין "ממה נפשך").  אבל, אֶה-אֶה...  חוששני...  חוששני, ר' אלימלך, מה יענה הרב על זה?  ור' צדוק ה"נכד"?.. הרשאת הגבאי...  הן כבודו יודע...

– וכי מפיהם אנו חיים? – קרא עובדיה והביט לצדדים.

– ובאמת, כלום נשמע בקולם?! החזיק אחריו גם יעקב בתנועתו של סוס בהריחו מלחמה.

– אתה אינך מבין עוד את הצעתי, שלום גציל! – המשיך גם אלימלך בקולו – אני אומר לך דברים של טעם ואתה חושש;  הרב...  כבודו במקומו מונח, חה-חה-חה. אנשי עירנו צריכים לאיתערותא דלעילא...  התבין?  צ. דורשת איתערותא דלעילא!  למה נכחד?  אוי לנו אם נאמר ואוי לנו אם לא נאמר!  בני צ. הרי הם עם הדומה לחמור בפועל ממש.  וכי צריכים הם דבר רוחני?  וכי חולים הם על שבר היהדות?  כלום חושבים הם לפעמים על ציון וירושלים? ירושלים, הנזכרת בכל תפילותינו – וכי הם מעלים אותה על לבם?  איש לבצעו מקצהו...  אני זקנתי...  כוחי אין אתי וגרוני ניחר...  על כן אמרתי...

– "גדול המעשה יותר מן העושה"! – החזיק אחריו עובדיה.

– גדול המעשה יותר מן העושה! – המשיך אלימלך במין קול מיוחד, שנראה היה ממנו, כאילו לא הפסיקו שום איש וכאילו כל מה שיאמר אדם הוא נוטל מתוך פיו. – חה-חה, אם אני לא שכחתי עוד גרסא דינקותא, יש לשער, שירמיה שלך...  חה-חה...  עתה תבין, שלום גציל, את כונתי?..  איתערותא דלעילא היא...

ואולם – אבוי, הכל תלוי במזל! – לא הספיקה השעה לאלימלך להפליאנו בנועם מדברותיו, כי באותו רגע נשמע קול יוס'ל המושלם מקבל שבת מלכתא.

עובדיה הלך אל מקומו בכותל המזרח.

– במה דיברתם, אתה ועובדיה, כשקרב אלימלך אליכם? – דרש וחקר אבי בקוצר-רוח, אחרי שנמשך רגע בלי משים אחרי אלימלך ועד מהרה שב אלי בפנים מפיקים דאגה ואי-רצון – אה...  נו, עוד נדבר את דברינו...  נו,...  סידור אינו דרוש לך?  לא?.. ומה אתה עומד כבול-עץ?  מפני מי אתה ירא או מתבייש?..  מה...  מה הוא המקום הזה, שבחרת לך?..  נו...  ירמיה!..  הרב אמר לך שלום?  אמר?..  וקצין?..

 

כא

כששבנו מן הקלויז קידמה אמי את פנינו בצהלה.  אך כשהעיפה עין על פני אבי הרועמים ומתחפשים לקרירים ועל מבטו האלכסוני המסותר, התאמצה לעשות שלום בינינו בכל מיני תחבולות.

– צחוק עשה לי אביך היום בצהרים...  שומע אתה, ירמיה?  היום בצהרים הלכנו בשוק...  חה-חה, בזכרי איני יכולה להתאפק משחוק...  לכל מי שהוא פוגש הוא מודיע: "הלא ירמיה שלי בא!  אורי יש לי"...  צחוק ולא יותר...

– "טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה" – ניגן אבי בתוך כך דברי ה"אשת חיל" ופניו מעידים על הרהורי עצב שבלבו – "ידיה, אוי, ידיה שלחה"...  אמור, ירמיה, מה שתאמר.  הרשות בידך לכעוס עלי...  "שלחה בכישור"...  איני נותן לך מנוחה...  "ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכו"...  שומע אתה?..  אתה אינך יודע איך להתנהג עם הבריות...  אני אביך – אני מחויב להעיר את אזנך: אני קורץ לך בעיני, ואתה אינך מרגיש בזה, או מתחפש לאינו מרגיש...  בריל הסמרטוטר, חיים עושה-כובעים, ישראל מלמד-דרדקי, אלימלך המלוה – לכל "שלום עליכם" אחד, עם הכל אינך מדבר מלה יתירה...  אני מבין: רוצה אתה להראות, שיש בך גאוה, שיודע אתה את ערכך;  אבל גם לזה צריכים להיות מידה וקצב.  לאלימלך, למשל, אתה צריך לחלוק כבוד...

– אומרים, ש"תשעה קבין שיחה נטלו הנשים", ואולם לגברים יש, לדעתי, קבין שיחה לאין מספר – לא נואשה אמי מתקותה להפסיק את השיחה – הלא ירמיה, תודה לאל, אינו נוסע מאתנו למחרתים, ועוד תהי לך שהות לדבר אתו כנפשך שבעך.  אני רעבה, הילדים רעבים וגם האורח בעצמו רעב בוודאי, כי מה אבל בצהרים?  הארוחה היקרה!  ואתה, שלום גציל, כנהר שאינו פוסק – מחול לי – הכל אינו מוצא חן בעיניך...  נו, נו, אל תכעס, בבקשה ממך, לך ורחץ ידיך...  הילדים נמים...

היא האירה פנים ועשתה מין תנועה של עגבנות.  אבי לא הקשה את ערפו, ואולם השתדלותה של אמי להחליף את תוכן השיחה, למחות את הרושם הרע, סוף-סוף עלתה בתוהו.  בכל שעת הסעודה לא חדל אבי מלדבר במה שהתחיל.  באמת, מפני מה אני דוחה את בקשתו של אלימלך?  הלא באמת טוב היה להראות את כוחי לעין כל.  יראו שונאיו ויבושו.

משתתפים בצערי ונפחדים, השפילו כל בני ביתנו את ראשיהם ותהי דממת-אבל בבית.  רק הצרצור בפינתו הרים את קולו...  לאחרונה, כשהתחיל אבי להטעים בפעם העשירית, שצריך לכבד ביחוד את אלימלך המלוה, פקעה סבלנותי ושאלתי:

– רק מפני שהוא מלוה?

עיניו של איש-שיחי נתמלאו משטמה נוראה אלי.

– רק מפני שהוא מלוה!..  כן!..  מפני שהוא אדם חשוב...  מפני, חכם, שאתה צריך להשיג פה תלמידים ודעתו נשמעת בכל...  וגם לו בעצמו יש נכד...  ודעתו מתקבלת בבית משה שמרילס...  אתה קראת אלף סמרטוטים – ואת העולם אינך יודע כלל...  את זה שמע והבן...

– אבל עד מתי לא תחדל מלהשבית את שבתנו, שלום גציל?  בוש והיכלם...

– את, חכמה, החרישו!  אינך מבינה כלום – ועליך לשתוק...  לא, תשובותיו הן כמו מחט בבשר...  "מפני שהוא מלוה" – אני מבין להיכן מאמר זה נוטה...  לא, הגידה לי, בבקשה ממך, מה היית עושה אילו היה בידך כסף?..  היית מחלקו בין אנשי חברתך?  אה?  נו, מה אתה מחשה?  כועס אתה עלי?

– זוהי "הלכתא למשיחא"...  בידי לא ימָצא לעולם כסף צבור, שאוכל להלווֹתו ברבית...

– לא ימַצא?  כלומר?  אני איני מבין...

– אין פה מה להבין.

– נו, ונדוניה, למשל?

– איזו נדוניה?

– מה פירוש: "איזו נדוניה"?  הן לא לבית-המקלט אתה רוצה לבוא...  הרי, סוף-סוף תשא אשה...  או אולי הנך מאותם הרוצים דווקא בלי נדוניה.

– נדוניה! – צחקתי פתאום בקול רם מאד – נדוניה...  חה-חה-חה!..

אבי יצא מעצמו:

– הנה נחת!..  צוחק במשוגע... אוי, אוי, ראשי מתבקע...  סוחרים מפורסמים, דוקטורים נודעים, עורכי-דין גדולים, גבירים, אדירים, אנשים – אנשים, לא קבצנים הולכי-בטל כמוך – כולם רודפים אחרים נדוניה...  נדוניה, כמובן, במדרגתם הם: עשרת אלפים רובל, עשרים אלף רובל, חמשים אלף רובל, מאה אלף רובל! – אבל נדוניה...  ואתה...  ואתם...  ואתם בטלנים רעבים, הנכם מתפלספים...  אתה עודך צוחק...  אוי לצחוקך, ירמיה, אוי לך ואוי לשנותיך!

כשחדלתי אני, התחיל הוא לצחוק על כסילות "העולם", המקנא בו, על קוצר ראיתו של העולם השוטה ועל חוסר דעתו את האמת...

– עוד האושר גדול מה שהעולם בכלל טועה לעת עתה...

– סוף-כל-סוף, למי אוי, למי אבוי – לי אם אומללה! – יללה אמי כל הלילה – ימים רבים כאלו לא היה בני בביתי...  ימים אבים...  כמה דמעות שפכתי במשך הזמן הזה...  אם עלובה!..  ועתה...  עתה, בלילה הראשון לבואו...  בלילה הראשון...  אשר אמרתי...

 

כב

פעולת התנגשותו עמי בימים הראשונים נתנה בינה בלב אבי לשנות מעט-מעט את ה"טאקטיקה" ביחוסו אלי ולהחליף כעס קשה בנעימות יתירה, שהדאיבה לי, כמובן, יותר מקשיותו.  הוא מצא את עיקר קלקולי ב"עקשנותי", שנתפתחה בי מפני שנמצאתי בחברה רעה ונשתקעתי בספרים לא-טובים, בספרים המעבירים את האדם על דעתו, ואולם "בפנימיות הדברים לב יהודי לי להרגיש בצער אבותי הדורשים טובתי".  את זה הוא רואה בחוש, ועל-כן נקל יהיה להשיבני אל הדרך הישרה בדברים רכים ובסימני אהבה.  החובה מוטלת עליו רק להרחיקני בכל מה שאפשר מאותו מין בני-אדם ומאותם הספרים.  והלכך, במהלך החדש, גם כשהיה, לפעמים, משפילני בדבריו, לא היה זה אלא רק כדי לרככני ביותר ולעשותני ספוג מקבל "מוסרו".  בכלל התחיל מתאמץ לדבר על לבי לא בקול נגיד ומצווה;  רק כיועץ טוב-לבב היה מפתני ללמוד בכל יום שיעור גמרא, לא לבלות על זה כל העת, – חלילה, הוא אינו ישראל מלמד-דרדקי לדרוש כזאת, אלא כך...  שעות מספר ביום, רק כדי שלא אשכח את זה, שביליתי בו כל ימי חיי...

הסעודה השניה של השבת ההיא כבר עברה בשלום.  הוא האריך במליצות שונות ע"ד "המחשבות הזרות", המטרידות אותו בתפילת שמונה-עשרה, הוא רואה בחזיונו עת עתידותי;  חותני גביר מיוחס...  הכל מקנאים באשרי...  וגם לו, המלמד, טוב בעבורי.

אחר-כך, כשהתפשט אבי את קפוטתו כדי לקבל תענוג משינה-בשבת ואמי ניערה את פירורי החלה מעל השולחן ושבה לקרוא ב"צאנה וראינה", ניסה אבי להעמיק את שיחתו ולנסותני בערמומיות: מה הייתי אומר, למשל, אילו היה נמצא פה בצ. מעין זה שהוא רואה בדמיונו?  וכיון שהתחיל לחתות גחלים שוב לא עמד, לא יכול לעמוד, בפני תשוקתו ליסרני והתחיל:

– אבל התבונני, יהודית, שהדבר כאילו אינו נוגע לו כלל...

אלא שבאותו רגע נפתחת הדלת והביתה באו עובדיה ויעקב.  הילדים נחבאו מיד;  אמי וה"צאנה וראינה" שלה נעלמו כהרף-עין;  ורק, לאחרונה, כששבו הילדים ממחבואם, כדי להביט אל הבאים, וכששבה נפשה של אמי מעט למנוחתה, הביעה היא מלפני התנור, מקום-מושבה החדש, את רגשותיה: ברוך השם, בזכותי גם היא רואה בני-אדם.  ערכי אני נתעלה בעיניה על-ידי ביקור האורחים הנכבדים והיקרים, אשר, לאסונה, מלבד תה של שבת לא היה לה במה לכבדם. אבי השתדל, אמנם, מצדו, להראות, כי את ביאתם אלינו הוא חושב להם לפרעון-חובה מצדם ולא לדבר שיש בו משום כבוד מיוחד;  אבל בכל זאת קם מעל משכבו ונטפל אל חברתנו, ואגב נתחכך בי ולחש על באזני" "נו, מה זה אינך מבקש לשבת?..  מה אתה שותק?.."

לי נראה, שאורחי חשים את עצמם לא בטוב ביותר, אך לא ידעתי במה לתקן את המצב.  ולעומת זה ידעתי, כי השיחה תתחיל מיד בשאלה, אם יש חדשות מ-N, אחרי שאני הרי שבתי "משוט בארץ ומהתהלך בה";  אחר-כך תבוא השאלה: מפני איני מסכים להצעתו של אלימלך?  שוב – מה דעתי באמת ע"ד הציוניות?  ולבסוף – בקשה לבקרם גם בביתם הם חלף הטוב אשר עשו עמי בבואם לביתי.  ובכן הצטחקתי, והצטחקתי על הצטחקותי, ודיברתי, כי בעולם יש "שאלת היהודים" והציוניות באה לפתור שאלה זו, כי הדבר היותר מכלה ומסכן הוא היאוש וכי הצעירים, המרגישים בעצמם חפץ וכוח לעבוד לטובת עמם, אינם צריכים לבוא לידי יאוש והם מחויבים לעבוד בלי ליאות, כדי למלא את החסרון, הבא בסיבת הפעוטים, הריקים, העצלים והמתייאשים...

אבי רצה למשוך בלשוני עוד יותר, לדלות את חכמתי ולהראותה לכל העולם, ואת תפקידו זה מילא באמונה: כדי לתת לי מקום לתשובה מחכימה ומפליאה, ניסה להשתמש בכל האמצעים:

– ואחרי כל  אלה, ירמיה, מה אתה משיב על זה?

– מה?

– אני איני מבין...  אתה אומר: לתקן את מצבנו, חיינו רעים הם, "נוֹרנַלים", או איך שאתה אומר.  בקיצור, הכל אמת וצדק...  אבל מתי יכול הענין לבוא לידי גמר?..  אֶ-אֶה...  אני רוצה לדעת...  מה כל זה?  הן, סוף-סוף, נמות...  אַה?  הלא נמות?..

– נו?

– זוהי שאלתי...  אני רוצה לדעת...

– ע"ד "השארת הנפש"?

– לא...  אתה אינך...  נו, נשתה תה...

כשהלכו האורחים לדרכם ונשארנו יחידים, אני והוא, היה הוא מוטל בספק: אם ראוי לו להביע רצון על הרעיונות שהשמעתי ועל מידת התבונה שהראיתי, או להתייחס לזה בשלילה, אחרי שסוף-סוף לא הצטיינתי באותה מידה שהוא קיווה לה?

לאחרונה, כשהלכנו להתפלל מנחה, נזלה כטל אמרתו:

– כשאתה רוצה, בכל זאת, אתה יכול להראות, חה-חה...  חבל שאתה מתעקש ע"ד ההטפה מעל הבימה...  אף על פי כן אני מייחל, כי לשבת הבאה "תתרכך"...  לא, אתה אומר?  נו, נו!..  איך שיהיה, יכול אתה להראות...  יחושו החמורים!  הם הבינו כל מה שדיברת כ"תרנגול בבני אדם", חה-חה...  אף שהאמת אני מוכרח להגיד לך, ואתה תסלח לי...  קצת לא התנהגת עמם כראוי...  הם, אמנם, אינם שוים את זבלך, ובכל זאת...  בראשית בואם...  הם יושבים – ואתה כאבן דומם... נו, אתה הלא תלך אל יעקב ושם תתקן, ירמיה, חה-חה...  עיניך תחזינה, ירמיה, איך עוד יתבטלו מפניך, אם רק תרצה, איך הם יתבטלו כעפרא דארעא לגבי דידך...  ממש כעפרא דארעא...  ואם אתה תתרגל אליהם...  הכל היא רגילות, אני אומר לך...  אם תתרגל להאנשים שבכאן, תהיה כאן...  כי באמת, מה הם חבריך שם ב-?Nדוקטורים?  קומיסיונרים?  הלא לא...  כך!  בחורים!..  ותכליתך תמצא פה יותר מאשר שם, אם רק תהיה לאיש...  הנה שם, בביתו של יעקב, תפגוש את הבן הבכור של בורסיף...  הוא גם כן היה ב-N...  רואה אתה, זה יבוא אל מטרתו...  זהו יפה...  לו יש תעודה על כל השבעה קלאַסין...  הוא יהיה בוודאי לדוקטור...  זה אני מבין...  אתה כתבת לי תמיד: שש מחלקות תגמור...  רב מטעם הממשלה...  אני ידעתי תמיד, חה-חה, כי אין בזה ממש... אַה?..  נו, נו, אני מבין, כי קשה היה לך זה...  איך שיהיה, אין לך להתבטל בפניו... לוּ היה לאביך הממון שיש לאביו...  אתה מְצא איזה ספר, שלא קרא הוא ואתה קראת אותו, והראה לו משם...  כן...  מה זה, ירמיה, רציתי לשאלך...  מה זה מנהג מוזר אצלך להוציא הדַברך לרגעים קול נגיחה משונה?..

כג

בין מנחה למעריב, אחרי "הסעודה השלישית", ישבתי בבית.  צללי חושך שטו.  בילדותי היתה אמי בשעה זו, טרם תתפלל "אתה חוננתנו" ותדליק את הנר, מעלתני על התנור ולוחצתני אל לבה בדממה.  מסביב אופל-אימה ותוגת פלאי-פלאים...  והיא לוחשת באזני על צדיקים נסתרים, שמסרו את נפשם על קידוש-השם, על ילדים גיבורים, שנשחטו על אמונתם, על שני אחים, אחד עשיר ואחד עני...

– ויבוא, בני, האח העני אל אחיו העשיר ויבך לפניו;  התבין, בני, לרחם עליו ביקש.  "אחי!  אחי! – התחנן – שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי;  ילדי-אפרוחי עטופים ברעב;  רחם עלי ותן לי בעדם פרוסת לחם קטנה.  הלא אחיך אני;  איככה זה אין בך כל רחמנות?" – ודמעותיו נושרות, נושרות...

"כן, אני, אמנם, איני ממית את עצמי – חשבתי, מתהלך בבית אנה ואנה – מפני שעל-כרחי אני חי...  רצון עיוור לחיות...  אין מה לרמות את עצמי...  אך בכל זאת אי-אפשר להכחיש, שיש פה גם חוטי משי נסתרים, שמקשרים אותי אל החיים"...

איזו המיה משונה פיזזה בלבי.  לבכות חפצתי, לבכות על חיי כל היקום, על חורבן עולמי, על קיפוח המעשים, לבכות בלי סוף, בלי תכלה.  הזכרת אמי, שבאה העת להתפלל ערבית, היתה בעיני פשוטה, טבעית וצריכה.  וכשהתחילה אחר-כך, נאזרת-חיל על ידי הרוך והחנינה שהפיקו עיני, לשוחח אתי ולספר פרטים שונים מחייה, כדי להוכיח, כי לא עבירה היתה בידי אילו הייתי מתעורר לתמוך בידיהם – היה בי רק רגש אשמה חזק, רגש אשמה ובושה!

– אני יודעת, בני, כי קשים לך החיים בביתנו.  אל תדמה, שאני איני מבינה דבר.  אָכְלנו...  דירתנו...  אך דע לך, בני, כי החלטנו שישכור אביך "חדר" בבית אחר ורווח לך.  אביך...  אל תדמה, בני, שהוא אינו אוהבך.  לו ראית את התפעלותו ביום הראשון לבואך, כי אז אחרת חשבת.  את פניך קידם, אמנם, כך, בלי התלהבות יתירה.  אחר-כך, כשיצאנו לשוק, לא הניח אפילו אדם אחד, שלא הודיע לו ע"ד בואך...  והתנהגותו עמך – אני יודעת מה קשה היא לך, ואולם מה לעשות, בני?  טבעו בכך...  הוא לא יאמר "טוב" לעולם...  אפילו אם אקנה את ה"מציאה" היותר גדולה, לא יאמר "יישר!" – אני הלא חיה עמו זה יותר מעשרים שנה, ואתה אינך יודע, כני, כמה סבלתי במשך כל הזמן הארוך הזה...  התרגלתי – וברוך השם!..  הן לא ערל שיכור הוא שיכני...  טבעו בכך...  אם רוצה אתה לשמוע, ירמיה (אני מבטלת זמנך בהבלי), הבה ואספר לך, בני, מה שאירע לנו לפני איזו חדשים...  לא!  מה אני מדברת?  זה היה אחר הפסח, בראשית ה"זמן"...  יודע אתה בוודאי, כי העת הזאת קשה לנו מאד, חג הפסח אוכל את כל העבודה...  לוי-מנדיל, מי שהיה נושא-אגרות, נשאר לנו חייב עשרה רובלים שכר-לימוד בעד שני הנערים, שלמדו ב"חדרו" של שלום גציל...  עשרה רובלים שלמים...  לוי-מנדיל היה תמיד משלם טוב, אבל כשאבדה לו משמרתו נשאר אביון מדוכא, ולו בנות בוגרות, ולא עשרה רובלים – אף עשר פרוטות לא היה ביכלתו לשלם, ו"צער-בעלי-חיים" גדול היה פה מאד...  אך מה אנו אשמים?  במה יכולים אנו להושיע לו?  רק הבורא היחיד יכול לרחם עליו...  כאב-לב...  עשרה רובלים...  צעקנו...  כעסנו, אך לו ושווע "שמע ישראל"...  הרי לא את נשמתו תקח ממנו...  בקיצור, אביך כבר ישב ללמד את תלמידיו (שנים עוד חסרו לו למנין הדרוש) – ואני נופלת למשכב... כל חלי לא היה בו, ורק כך...  אפסו כוחותי...  אין כוח להלך...  לפני הפסח "עמדתי" בבית-אפיה של מצוֹת...  אחר-כך היתה פרידה אחותך.  "לא בקו הבריאה" כשבוע ימים – ותמו כוחותי...  בקיצור, בני, אני שוכבת על ערש דוי, ובבית – חורבן, אין דבר על מקומו, אין מי שיחם כף-מים...  פרידה הרי היא ילדה עדיין...  וגם עוד לא שבה לאיתנה כראוי...  אביך חדל ללמד את תלמידיו, עומד יומם ולילה אצל מיטתי, אינו אוכל, אינו שותה...  בקיצור, מה לי להאריך הרבה, בני?  האל המיוחד היה צריך לענות לנו...  אין צורך ב"תשעה באב"!..  אילו היה רופא מבקר אותי, לכל הפחות...  ואולם ריבונו של העולם הלא אב רחמן הוא...  מכה ביד אחת ומרפא בשניה...  לאחר איזו שבועות התחלתי לשוב לאיתני...  להתהלך, אמנם, לא יכולתי עוד, אך כך...  הוקל לי...  אני שוכבת...  אביך בבית...  ותאות האכילה התעוררה בי, כמשפט החולים המתחילים לשוב לבריאותם.  פת-לחם אולי היתה אז בביתנו – איני זוכרת – אך בשבילי דרושה היתה גלוסקה...  ושתי פרוטות אין איפה להשיג!..  אז אני אומרת לברילה אחיך זה (כך אזכה לראותו יהודי טוב!): "רוץ, בני, אל מָטיל-ירוחם החנוני ובקש ממנו חצי רובל (נערו של מטיל-ירוחם למד ב"חדרנו" גם לפני זה – והחוב היה עוד מן ה"זמן" שעבר), אולי יתן...  אמור: אמא אינה יכולה לקום... לב יהודי!..  אולי ירחם"...  בקיצור, ברילה רץ ושב בתשובה כזו (כך אזכה לדבר עם כלתו): "מטיל-ירוחם איננו בבית וחיה-'דבוֹיה'  אשתו (ארורה טובה!) ציוותה לענות: "בעד מה 'שכר-לימוד'? בעד זה, שה'נעָיִם' אינם הולכים 'החדיָה'?  אין כסף!"  נו, מה לעשות...  לא דבר חדש הוא לקבל תשובה כזו, אני שותקת...  וגם אביך היה בפעם אחרת כובש פניו בקרקע ושותק...  "כשאי-אפשר לעלות – צריך לרדת"...  אך בפעם ההיא – הלב מתפלץ גם בלי זה, הדם רותח, הצרה גדולה – ו"הוצת" כרגע: "מה?  מה אמרה?  הניחוני!  בעצמי ארוץ לשם!  בעצמי אבקש!  היא תתן, כמדומה!" – כששמענו את צעקתו וכשראינו את פניו ואת מרוצתו בלי בגד עליון, בלי כלום – מת לבנו בקרבנו...  דמנו – כקרח...  פרידה אחותך נדבקה בו בקול-יללה: "אבא!  אבא!"  וגם אני צווחת בשארית כוחותי: "שלום גציל, הישאר בביתך, אין צורך בכסף, אל תלך שמה!"  אני הלא יודעת אותו תמיד...  בפרט בעת כזו...  מרוב מצוקה, איש כמוהו מוכשר לחולל שם פרעות, לאבד ולשבר...  וגם להכות...  בקיצור, אנחנו מייללים ומתחננים, שישב על מקומו, והוא מתפרץ: "לא!  הניחוני!  אם תלמידי הולכים בטל – אלמד אותה!"  ומפני כפני גזלן...  בקיצור, מה אאריך לך, בני?  אם חיה נשארתי אחרי שעה כזו – הריני קשה מצוֹר...  איני זוכרת, איך זה נכנס בו הרוח הטוב...  בכוחותי האחרונים ירדתי מעל המיטה והתחננתי לפניו...  הוא סר לאחרונה מן הדלת ונפל על הדרגש...  ופניו – יפים מהם מניחים בקבר...  אני שבתי גוססת אל המיטה, מתה ממש, כמו שצריך להיות...  והוא ישב עד המנחה ובכה...  מעולם לא ראיתיו בוכה ככה...  כתינוק ממש...  "יתומים קטנים", "יתומים קטנים" – יותר לא נשמע מפיו – ובוכה!..  בוכה...

 

כד

אבי ראה אות לטובה במה שהאצתי בו להשיג לי תלמידים ומיהר ללכת אל "בעלי-בתים" אחדים, לדבר עמהם בנדון זה, ואולם רק אביגדור היורד, בעל בית-הריחים, שלדעת עצמו "חוש לו בלשון-קודש", קיבל הצעת אבי בשמחה והשיב שימסור את נפשו על חמישה רובלים מדי חודש בחודש וימסור על ידי את בן-ציון שלו.  האחרים דחו ב"לך ושוב" וב"צריך להתיישב", ורובם ענו כי מה שיעשה אלימלך, או משה-שמרילס, יעשו גם הם.  משה-שמרילס לא היה בביתו, כי הלך לדרכו לרגל עסקיו, ועל-כן נשאר רק לדבר עם אלימלך.

אלימלך ישב בהסבה, שחציה שכיבה, על הספה הרכה באולמו, אולם עשוי בטעם בעלי-בתים: הרבה פוטוגראפיות של משפחה, תמונות "פאר ישראל", הברוֹנים הנדיבים וכדומה, וגם תמונה אחת של גנראל רוסי זקן, שבוודאי לא ידעה בעצמה כיצד נתגלגלה לתוך חברה זו.  ידיו של ר' אלימלך החזיקו גליון "המליץ שלו" ובפיו תהה על קנקני: שאל, מה יחוסם של צעירי N. מן ה"חדשים" ליהדות וכדומה, כדי שיבין מתשובותי מה דעתי אני בעניני אמונה ודת.  בתור הקדמה הודיע שהוא אינו ר' צדוק ה"נכד" ושהוא כמעט על צדם, על צד הצעירים, יודע את נפשם ואת דעותיהם...

– בוודאי!  בוודאי, ר' אלימלך! – עמד אבי על משמרתו – ועל כן...  ובכן... אֶה-אֶה...  אמרתי...  היות שכבודו אינו מאן דהוא...  היות שכבודו על צד הצעירים...  אמרתי...  ע"ד נכדו...  ירמיה...

– "אל תרגזו!.."  דבר זה כתוב בתורה, שלום גציל!..  אל תרגזו!..  "פחז כמים אל תותר"...  בדבר נכדי – עוד היום גדול, לא עת היאסף המקנה, חה-חה-חה...  ושאלת החינוך, עליך לדעת, שלום גציל, היא שאלה גדולה ונכבדה...  כמה דיו נשפך, כמה קולמוסים נשברו...  אוי, אוי, עולם...  שכחתי שם המאמר ההוא...  "המשך" על תשעה גליונות...  ארז...  חה, חה, אמנם, כידוע, היה גם הוא צדיק גדול, זכותו תגן עליו...  אבל "לשונו" – זו היתה לשון, אַי, זו היתה לשון!..  שכחתי שם המאמר ההוא...  חבל...

– אולי אתה זוכר, ירמיה? – ניסה אבי את מזלו...

– נו... – העיף אלימלך מבט אומר: אני איני יודע, והוא יֶדע!"...  ויצטחק צחוק של גודל-נפש – אין דבר...  אטו כל דלא ידע הא לאו גברא רבא הוא?!  אגב גררא, בדבר אַבְרֵכך, זה בנך, שלום גציל – הנה...  מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו...  אֶה...  בילדותו, לפנים, היה בוודאי טוב, כמו שאני זוכר...  ועכשיו?..  עכשיו, שלום גציל, איני אומר דבר, מפני שאיני יודע עוד...  הנה חבריו ב-N...

– חס ושלום, ר' אלימלך! – נבעת אבי – ירמיה לא אמר, חלילה, כי הם היו חבריו...  ירמיה, ברוך השם...  אמנם, אֶ-אֶה...  פסול אני לעדות...  יוכל היות, כי עיני אב מוּכוֹת בסנוורים...  ואולם הלא ניכרים דברי אמת...  זהיר הוא בקלה כבחמורה...

– אל תפסיקני, שלום גציל! – קרא ר' אלימלך במנוחה מסופקת, אחרי שנטה אוזן קשבת בכל העת שדיבר אבי, אולי ילמד מדבריו מה שצריך לו לדעת – הלא אני אומר, שאיני יודעו עוד היטב.  המלבי"ם, זכרונו לברכה, היה בוודאי משכיל אמיתי...

– משכיל דורש אלהים – סייע אבי...

– משכיל אמיתי – המשיך אלימלך, כאילו חרפה לו להקשיב אל הערותיו של שלום גציל – והוא אומר על הפסוק: "רק אין יראת אלוהים במקום הזה – והרגוני ע"ד אשתי", שהכונה היא זו: אף על פי שאנשי גרר היו משכילים גדולים בלימודיות, כידוע, ואף על פי כן, אם אין יראת אלוהים – והרגוני!..  חה-חה-חה...  מבין אתה, שלום גציל, את כונתי?..

– אַי-אַי, דברי גאון! – התלהב אבי ועיניו חשכו – שמעת, ירמיה, שמעת? המלבי"ם...  בוודאי...  ירמיה, ברוך השם, בקי בכל התנ"ך עם פירוש המלבי"ם...  וגם את תלמידיו הוא מלמד בסדר הזה...  היום אני מבקשו לבאר לי ב"הפטורה"...

– הקֶמפֶני! – קצה נפש אלימלך לשמוע מה שמדברים אחרים – הקמפני...  דא עקא, שלא הכל מבינים את המתיקות.  זה היה משכיל אמיתי, חוקר לכל תכלית!  אני שותה בצמא את דבריו.  פירושו לאיוב – הרי זוהי גאוניות, גאוניות ממש!..  לא, ירמיה, עודך צעיר לימים, ועל-כן אתה מחליט, כי העיקר הוא להתנהג כפי האמונה הפנימית...  ומה היא האמונה הפנימית הזאת – לא איכפת לך...  אני מבין, מבין, חה-חה...  גם ממני לא נכחדה השיטה הזאת...  קולטורה צרה-צרורה, חה-חה-חה...  ובכלל, יודע אתה?  אפשר, שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, ורק שאני יודע לכל זמן ועת לכל חפץ.  התבין?  אל תבט אל שערות-הכסף שבזקני.  יוכל היות שאני אפיקורס עוד יותר גדול ממך, וביחוד בבחרותי...  אתה מדמה שאיני יודע, איך גנב השקץ יעקב-חיים את הלבבות? חה-חה-חה.  ואולם דעתי היא אחרת בזה.  לדעתי, העיקר הוא הדת, העיקר!  כי נחקר-נא לדעת, מה נתן כוח לעמנו להתקיים עד היום הזה?  הם ממושך וממורט...  איפה הן עתה הממלכות האדירות עמון ומואב, אשור ובבל? אַה?  ועוד אני אומר: לדעתי אני, מופקר עדיף מאפיקורס...  מבין אתה, שלום גציל?  מן המופקר יש לקוות, כי כשיזקין ודמיו יתקררו ישוב להיות יהודי נאמן...  ואולם הבלתי מאמין – אֶה-אֶה-אֶה...  לאדם כזה אין כל תקנה...  הוא עדי אובד.  רשעים אפילו על פתחו של גהינום  אינם חוזרים בתשובה...  אתה, ירמיה, בוודאי שמעת מה שהחברה מספרת על צווייפל, אַה?

 ומבלי שים לב לתרעומת זוגתו חסרת-השנים על שאינו הולך לאכול, הריק את כל אוצרו לפנינו.  סיפר ע"ד מלחמותיו עם בני הדור הישן וצייר ציורים חיים מ"בריל מיכַלישקר" וצווייפל.  הראשון, כשהיה גוסס ונתאספו בני עירו אל חדרו, כנהוג (יהודים הרי הם יהודים!), עמד פתאום ושאל: הרואים הנאספים דבר? – הכל פונים לצדדים – אין כלום...  אז הוא מזרזם שנית ושלישית להסתכל היטב, אולי יראו איזה דבר, אך הכל אומרים פה אחד: "לא, ר' דוב, אין אנו רואים כלום" – הכל תמהים.  לאחרונה הוא שואלם עוד פעם בתמימות גדולה: "ובכן אינכם רואים כלום?" – "לא, ר' דוב, לא!" – "באמת?" – "באמת!" – "ובכן דעו לכם, אחי ורעי: אתם אינכם רואים – וגם אני איני רואה...  חה-חה-חה"...  מבין אתה שלום גציל, עד היכן כוחה של אפיקורסות מגיע!  הוא גוסס – ובדעתו רק לכפור בדברי חז"ל, שהחולה רואה לפני מותו את מלאך המוות...  חה-חה-חה, וצווייפל?  כשמו כן הוא!  כשעוררו אותו לפני מותו להתוודות – ענה: "אם יש אלוה במרום – יסלח לי".

– אבל, אלימלך... – התמרמרה הפלונית – זה כמה מחכה לך בריל הסמרטוטר...  הוא הביא...

– אין דבר...  "ויתן לך" כבר אמר בוודאי, וללוות מלכה לא יאחר, חה-חה, – התלוצץ אלימלך...

ויקם.

– ר' אלימלך...  ר' אלימלך... – נשמע אחרי איזו רגעים קולו של המביא – כמו שאנכי יהודי...  קשה...  קשה מאד בלי סוס...  כבודו צריך לרחם...

– איני יכול, בריל, איני יכול...  אתה מקפחני... גם אני צריך לרחמנות...  אני איני ר' צדוק ה"נכד"...  איני יכול...

– סלח לי, ירמיה – דיבר עמי אבי כשהלכנו לביתנו – אני רוצה לשאלך איזה דבר, ואתה תסלח לי.  יודע אני, אמנם, שאיני שוה בוודאי את ה"שיחת-חולין" שלך, ועם כל זה לי נראה...  אני זקן ממך, בכל זאת...  אני שואלך: הן קראת ספרי חכמה דיך, ומפני מה – סלח נא לי;  אם אין אתה רוצה, לא אוסיף – מפני מה כאילו אינך יודע לדבר עם בן-אדם?  אלימלך מדבר – ואתה מצטחק, ה"מאמר" שהזכיר – את זה דוקא לא ידעת, כמו להכעיס...  ובאמת, מפני מה אינך יכול להבטיחו, שתלמד את תלמידיך תנ"ך עם מלבי"ם?  אינך יכול?..  ואיך אתה מצדד בזכות צווייפל, כי לא היה כופר-בעיקר?..  כן...  הוא הדבר, שאני אומר...  אלימלך שואל ע"ד אפיקורסי N. – חכם עונה: "בשביל לדעתם הלא דרוש להתחבר עמהם"...  זה היה מענה...

  ירמיה!  פייאֶרמן! – הפסיק קול מאחורינו את מונולוגו של אבי.

הקול היה קול יעקב עובדמן, שהדביקנו כשהלכנו מביתו של אלימלך (ביתו של משה שמרילס הוא בשכונה זו, ורק מסדרון צר מפריד בינו ובין דירתו של אלימלך) וביקשני להיכנס לביתו.  את כל תירוצי דחה והפציר בי וגם דיבר עמי משפטים על שאני כפוי-טובה: הוא היה בביתי, ואני ממאן להיכנס אליו.  ומפני מי אני ירא?  אביו הלא בדרך, ובכלל אין עכשיו איש בביתו חוץ ממנו ואחותו, והשעמום גדול.

– באמת, ירמיה, אם אינך מתעצל, לך – סייע לו אבי.

את משה שמרילס בעצמו ידעתי אך מעט, במידה שידעתי את כל יושבי צ. – הוא נבדל בשורש מטיפוסו של "בעל-הבית" היהודי, הרך והחלש מטבעו והנוטה קצת לאידיאליות ואהבת תורה;  זה היה אופי שתקני, קמצני, קפדני, עריצי.  "מים ההולכים לאט – ונוקבים עמוק" – כך תיארוהו בני העיר.  עיניו הביטו מתחת למצחו, – עינים חושדות וחודרות לתוך סתרי כל דבר.  בדברים שבין אדם למקום – תהלים, "חוק לישראל", תפילה-בציבור בשעה שאין קונים בחנות – היה נזהר מאד.  וגם פאותיו היו כמעט ארוכות, אך כשהיה בא לפני "פריצים", היה מסתירן אחורי אזניו.  בנישואי בנותיו הבכירות ובכל שאלות החיים העמיד תמיד על דעתו.  בלבו ובפיו היה בוז גמור ל"עבריוּת": אם יקרא צעיר ספר רוסי – אין בזה כל רע, שהרי צריך לדעת איך לדבר עם "פריץ";  אבל כל אלה הספרים בלשון-הקודש – אינם אלא איבוד זמן בלבד.  את פֵיגה אשתו אהב, אך היא – כך העידו הכל – היתה נעשית חולה מפני מבט אחד מעיניו.  זוהי – יהודיה פתיה, פחדנית, בעלת סנטר משולש, מה עוד? – תו לא מידי.

יעקב לא כיזב.  אחותו ישבה לבדה בחדר-האכילה.  היא היתה לבושה שמלה כחולה-כהה ולאור המנורה היתה סמל החיים, הזיו והיופי.  היא עלעלה איזה עתון שבועי מצוּיר.  מיתרי לבי נרעדו מאמירת שירה וכולי הייתי כמתעתע.  פניה הפיקו יותר רגש של המתנה משעמום, ואני ידעתי למי היא ממתנת.

היא לקחה רק חלק מועט בשיחה המקוטעה, שנמשכה ביני ובין יעקב.  נושאי שיחתנו היו הסכסוכים שביניהם ובין אבותיהם בני הדור הישן.  ואחת מן הסיבות לסכסוכים הללו היתה שאיפה של רַחיל מוֹאיסֵיֶבְנה לנסוע לחו"ל.  הידיעה הזאת היתה חדשה לי.

כשבאה אמם נתבקשתי לאכול עמהם ארוחת-הערב.

– אַח, יעקב, אתה מחלה את פני האדון פייאֶרמן לסעוד עמנו ושכחת את סיבת סירובו: כבודו הריהו אוכל-צמחים...

– האומנם?  באמת, ירמיה?  ומה אבותיך אומרים לשגעון הזה?

– אבל מי הגיד לך, כי...

– לא? אַח, כן, כן...  חה-חה-חה...  שגיתי בחפזי...  זה סיפר לי אלכסנדר על דבר איש אחר ב-N...  איזה חיימ...  ח...  חיימזון...

– חיימוביץ.

– כן, כן, חיימוביץ.  איש מוזר קצת, האין זאת?

– מוזר? כלל לא!  אמנם, מוזר ונבדל הוא מן האדון בורסיף הדובר בו.  את חיימוביץ זה אני יודע היטב.  הוא רעי כאח לי.  זוהי נפש נאורה וטהורה.  כלומר...  כן... אידיאליסט במובן היותר הגון של המלה הזאת, אדם של...

– ובורסיף?

– בורסיף?

– פסימיסט נורא?  "דימון"? – הצטחקה...

– דימון?  בורסיף?..  אמנם, אני יודע אותו רק מרחוק, רק מעט...  אני נודעתי לו רק זמן קצר, מיד אחרי שיצאתי מן הישיבה, כן...

– והוא הרי אומר שהיה מורך?

– הוא היה מורי?..  בכלל לא היו לי מורים...  ועל כן נשארתי באמת נבער מדעת...

אני הצטחקתי כשוטה, נכון לקרוע את עצמי כדג על נגינת קולי ודברי הבלתי דרושים כלל, ובת שיחתי הצהילה קולה:

– יעקב, אתה טועה, בוודאי.  אלכסנדר אמר בלי ספק רק זה, שהוא ביקש מורה בעד מר פייאֶרמן...

– גם זה... – נתביישתי והשפלתי את עיני – גם זה...  לא היה מעולם...  אך אין זה נוגע...  בלתי חשוב...  כן...

אחר-כך התחילה שוררת דומיה, שנמשכה עד שהלכתי משם.  וכשהתנצלתי על שאני ממהר לשוב לביתי ואמרתי: "איני יכול לשהות עוד" – לא כיזבתי.  מרוצה הייתי, אמנם, לתת את כל אשר לי בכדי לשבת שם, אילו היה איזה דבר במצב אחר.  אך הדבר היה כמו שהוא;  הוא היה מעורר בי תשוקה עזה להיסתר באופל-החוץ...

–חדל, ירמיה, מהבליך.  השעה העשירית – שעה מאוחרת!

– עוד לי לכתוב מכתבים הנשף... – גימגמתי...

יצאתי – והתחרטתי.  מה זה אני בורח?  מה ממנהגי מעורר בי עינויים חריפים כאלה?  "נשארתי באמת נבער מדעת"...  ואולם מה בכך, אם הבעתי פראזות כסיליות אחדות?  בכלל, מה זו הטרגדיה, שאני רוצה ליצור בעצמי?  זהו בחור-ישיבה!  זר אני לכל עלמה ולא יותר.  זאת נחוץ רק לדעת, אין לשחוק ואין לבכות על זה.  אפשר, שהיא ביחוד רחוקה ממני מפני שהיא נחמדה ביותר.  בכל אופן צריך להתגבר על כל אלה כדי שלא למלא את תפקידו של גיבור קוֹמי.  רגשי הבל ניצנצו בי מקריאה נפרזה ברומנים!..

כשהייתי כבר קרוב לביתי, שבתי על עקבי וקרבתי אל החלון, אשר ממנו נראתה לי כולה, לכל מלוא קומתה.  היא נסתמכה על השולחן במין ליאוּת.  אך הכל כמו צהל בה, כמו התנודד.  דמי פניה קלחו כרצי פנינים.  דפיקות לבי היו הלמות-פטיש.  כל מחשבה לא היתה בי.  רועד, ויחד עם זה בלי רוח חיים, ניצבתי על מקומי.  רק בעיני רוחי הייתי כעולה לגרדום.  אדם חפשי!  אסור בעבותים...  לא יוכל למוש...  אמנם, כל תוצאות לא יהיו לכל זה, כל נטיות, כל בגידות...  מערכה שניה לא תהיה בדרמה המגוחכת הזאת...  אך לא בסיבתי...  אני נשתעבדתי, נתבטלתי...  היא היתה יכולה לעשות בי כל מה שהיא רוצה...  האומנם?  כן, כן, כן...  יכולה היא, יכולה!..

צעדים נשמעו ברחוב.

הוא...

רגשי בוז לנפשי עד אין גבול היו בי באותה שעה כשמיהרתי לסור מן החלון.  כלי מלא בושה, קנאה, שטות, פחדנות וגסות!

כששבתי לביתי כבר היו הכל ישנים.  גם אבי שכב, אך הוא היה ער...

– נו, ירמיה, ישבת שם?  שום איש לא היה?  גם בורסיף לא היה?  ומה בעיניך אחותו של יעקב?  אַה, עלמה יפה?  "שְרָרית"?..  אי, ירמיה!  הֶה!..

"הוא מזוהם, וברא כרעא דאבוה"...

בשעה השניה אחרי חצות הלילה כתבתי מכתב לחיימוביץ:

"מה אני יושב פה?  אני ראוי להיתלות.  איך אני שוהה בעיר הזאת יותר מיום אחד?  למה איני גואל את עצמי ממצוקתי?  מה זה היה לי?"

ועוד הרבה סימני שאלה, צעקות צוחות, נקודות וקוים היו שם...

 

כה

אחרי הדברים האלה עברו עלי ימים מספר בחיים סתם, בחיים נוטים לחיי צמחים.  מדי ערב בערב הייתי מבקר בביתו של משה שמרילס, ולפעמים הייתי נכנס לבית זה גם בצהרים.  אך כל השאלות, כל הסערות, כל המחשבות כאילו עזבו את נפשי.  את מלאכת הניתוח והניקור כמו שכחתי.  גם עצבוני נעשה רך, מרפרף, מעין תוגת עדנים.  בקרבי היתה מעין שלוָתן של הערים הנצורות קודם לנפילתן ביד האויב הצר עליהן.  

בבוקר אני יוצא מביתי.  בדרך פוגשני עובדיה, ההולך להתפלל לבית-המדרש הישן ומושכני עמו, מאחר שיש לו הרבה דברים לדבר עמי.  אני איני מתנגד להפצרתו ונכנס.  שם – המנין האחרון: מתפללים ה"מאחרים לצאת": כלי-הקודש, "נטורי-קרתא", הרב, הדיין, שני השוחטים, קצין, ר' צדוק ה"נכד".  החזן במנין זה הוא תמיד יוס'ל המושלם.  יעקב גם הוא פה, סובב הולך מכותל לכותל בפנים נוהרים, בהתרגשות גדולה;  ידיו שוּמוֹת בכיסי מכנסיו וממשמשות שם איזה דבר בעונג רב, ומכיון שהוא רואה אותנו נכנסים, מיד הוא ממהר אלינו כחץ מקשת, בטיסה אחת.

– כלום אינכם יודעים דבר?

– מה?

– וכי באמת אינכם יודעים כלום?  לא, ירמיה מצטחק...  שקר הדבר, מתחפשים אתם...  לא? אי-אפשר שלא תדעו...  יודעים, אה!..

– מה?  מה?

– האומנם אינכם יודעים? – ובכן שמעו: היום בבוקר, כשהלכתי לפתוח את החנות...  אני כבר לא ידעתי מה לחשוב ומה לעשות...  שני חדשים!..  וכבר אמרתי לשלוח מכתב אליו ולשפוך שם את כל חמתי: עד מתי?!  השב, לכל הפחות, ב"אגרת פתוחה" – האין זאת?  אך שבתי וניחמתי: אולי לא באה לשם...  אף על פי ששלחתי באחריות...  והיום כשהלכתי – והנה נושא-המכתבים לקראתי.  בלבי כמו ניתק דבר-מה...  אולי?  אני קורע את התכריך – כן!  יעקב בן משה עובדמן איש צ.! חה-חה-חה... 

– מה? – רעד עובדיה – הקורספונדנציה?  ושלי?..

– הקורספונדנציה, חביבי, הקורספונדנציה...  אם לא תאמין, הא לך וקרא...

העתון מוּצא בהצרמוניה הדרושה למעשה חשוב כזה.  כרגע מתאספים מסביב רוב המתפללים, ביחוד האברכים הסמוכים על שולחן חותניהם...  ר' צדוק ה"נכד" רוגז על ה"יריד" שב"מקום קדוש", אך שומע אין לו ברגעים הראשונים.  אחר-כך מתחילים גם אחרים לקונן: כמה מכוער דבר זה!  חזרת הש"ץ...  "קדושה"...  בן-הרב...  וי-וי...  אז מתעורר יעקב מעולם-אשרו, קופץ ומתעתד ללכת לבית דודו.  בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון, הענוגה והחלשה, ציונית היא במקצת וגם יודעת היא להביע משפטים קצרים בשפת עבר, כמו "מה טוב ומה נעים"...

– נו, עובדיה, ירמיה, נלכה!  ירמיה, הילווה גם אתה אלינו והיית לנו לעזר.  אקווה, שאם יראה גד מלות נדפסות, יתייחס אל הענין באופן אחר.  לו יש ספרים טובים, שהולכים ונרקבים בביתו לשוא.  עד עתה מיאן לתת.  גם אחותי, כמדומה לי, שם היא עתה ואמי מסרה בפי דבר אליה...

ושלשתנו הולכים לבית דודו של יעקב.

באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין – זהו גד, בנו של ר' צבי, אחד מאלה הבחורים בני "בעלי-הבתים", שלומדים בחדרים עד השנה השבע-עשרה, ואחר-כך הם מבלים זמנם בקלויזים שונים בתור "לומדים-לעצמם" ומנסים גם ללמוד לשונות ומדעים מפי מורים ולעמוד למבחן בלימודי המחלקות הראשונות של הגמנזיון (בתקופה זו הם "אוצלים" איזו חדשים ללימוד הלשון העברית ודקדוקה על בורים, ויש שמגיעים על דרכם זו עד "פעלים").  אך כל זה נמשך עד שנתים לפני מועד היקראם לעבודה-הצבא.  אז נוהגים לעזוב את הכל: הלא עליהם לעמוד לצבא במהרה בקרוב.  ואחרי שהם מתפטרים מעבודת הצבא, הם מתחילים להיות "עומדים-בשידוכים".

גלגל חוזר בעולם.

כשהבחור גד נ"י רואה את הנכנסים, נכנסת ללבו מחשבה נפלאה להסב את פניו אל הכותל ולעמוד רגל ישרה כמתפלל "שמונה-עשרה".  בֶה!..  מה אתה יכול עכשיו לעשות לו?..  יעקב ניגש וצורם את אזנו.  אז נכנס ר' צבי בכבודו ובעצמו, ובפיו פזמון-תאניה.

– ויבוא המן...  מי זה, חביבי, מבקש מידך להפסיק את ה"בן" שלי בתפילתו?  גם בלעדיך, ברוך השם, אינו "בעלן" גדול להתפלל.  ראש-חודש – והוא חולה ללכת לבית-המדרש...  "תפילה בציבור".  מלתא זוטרתא!

– שזה נקרא על פי התלמוד "שכן רע" – מראה עובדיה את בקיאותו.

– באתי, אמנם, בדבר ענין יותר נכבד מהפסקת תפילתו של גד – צוחק יעקב.

– ואולם מצוה באה לידו, ואיך יחמיצנה? – מוסיף עובדיה.

מבלי להתחיל ישר מהקורספונדנציה, מחזיק יעקב בכזבו ושואל:

– הלא אחותי היתה פה?

ר' צבי מתחיל מצדו בקול עלוב: "וכי אימתי באה הפילוסופית שלכם אל ביתנו?" – ולבסוף הוא מאיר פניו ליעקב, ועיניו כאילו ממללות: שלוש בנות לי, שלוש בנות בוגרות...

היא אינה פה, ובכל זאת אין אני מצטער על שבאתי.  בנפש שקטה אני שומע את הקולות הבוקעים מחדר-הכירים והניתכים על המשרתת, "חתיכת הבשר, שאינה יודעת לקשור קשר בזנב-החתול", ועל "הכלות-הממזרות – תשכבנה ולא תקומנה, אל דר-במרום! – הסרוחות על ערשותיהן עד הצהרים, ממש כבנותיו של קצין".

תוכחתו של "פלוני" (כך רגיל גד לקרוא לאביו) אינה עושה רושם גדול על לבו של העומד בתפילה.  הוא פוסע שלוש פסיעות לאחוריו במלמול "עושה שלום", מתחיל לסלסל את ה"הלל" ולהתאבק עם יעקב.

– יהי-הי-הי שם ה' מבורך מע-תה ועד"...  אה, בחור יפה, מה זה ממשמש שם בכיסך?  דבר נחמד הלא?  תמונת כלה, אה?  "וע-ע-עד עולם, ממזרח"...  הֶה, על השולחן את מצפונך, על השולחן תיכף ומיד!

הוא מתנפל על יעקב ורוצה להוציא את "הדבר הנחמד".  "הבחור היפה" מתנגד למראית-עין.  סוף ההתנגדות – נצחונו של גד.  הגליון פרוש כשמלה, גד צוֹוח; "למז"ט יעלה, גם יענקלי בכותבים"! – ומברך "שהחינו".  ה"קורספונדנט" מתלהב, חוטף את הגליון, ומתחיל בעצמו לקרוא בקול ובהטעמה כל מלה...

השיחה מתגלגלת על אודות הביבליותיקה.  גיבור-היום ועובדיה מדברים דברי כיבושים.  הצורך בזה, לדעתם, מורגש בכל העיר.  גד קופץ ונשבע, שהוא אינו בחור-ישיבה, אותו לא ירמו, הוא לא יתן בשום אופן בחינם את ה"עיט צבוע" אשר באוצרו.  ור' צבי מוסיף, ש"גם הוא, גד, מדבר כשוטה";  עיקר השאלה, שיש לשאול מן הבחורים היא: מה העבודה הזאת לכם בכלל?  מה ירויחו מהביבליותיקה?  גם הוא היא בחור בעתו – כלום מילאו את מוחו הבלים כאלה?  עלי ועל עובדיה – אין כבר מה לדבר, אבל אפילו יעקב וגד גופם – כלום אין התעסקותם בזה קרובה להפסד מפאת שמם הטוב, ועוד?  וכי לא טוב היה להם להתעסק תחת זה בדבר של ממש?

ואני יושב לי על מקומי ושומע הכל בנפש שקטה.

*

גם קנאתי-שנאתי לבורסיף כמו שככה בימים האחדים ההם, אשר את כל פרטי מאורעותיהם איני יכול עתה להחיות בזכרוני כראוי.  אני הייתי יושב כחרש-אילם בריחוק מקום ממנה, מעלעל איזה עתון או ירחון, שומע את קולה ומביט בה בגנבה, והוא היה יושב קרוב לה, שולח לשון באחד ממכריהם או מנעים באזניה דברי חיבה-תגרה, קורא לה "עלמה אידיאלית, נפש חשובה, בתולה רצינית", והברתו אינטליגנטית, נמשכת, רכה.  היא מתרגזת בעונג, סוטרת על פיו ומצפצפת כציפור, כי "ראשית, אינה כלל עלמה אידיאלית, אלא פשוטה-פשוטה", ושפתותיה-דובדבניות כולן אומרות נשיקה-נשיקה...  והוא מצדו משסעה עוד פעם בדברים וקורא: "ראשית, ראשית – ושנית אָין;  גם זו היא אחת ממידות העלמות האידיאליות להתחיל ב'ראשית', בשעה שאין להן שום 'שנית'" –

לפרקים היה מציע להיות רציניים ולדבר על ענינים רצינים", ואז היה משחיר איזו שאלה וטובל את פניו בקרירות, בשעה שעליהם היה מרחף צחוק מפיסתופלי מסותר. 

  כ—ן...  חשוב...  את חטאי אני מוכרח עתה להזכיר.  אני, איש כבד-עוון, איני בעל תשוקה גדולה לשבר כסאות – כן, אוביקטיביות – מה לעשות...  כן...  האידיאליסט שלנו רוצה דוקא לשמוע את דעתי בדבר האידיאה שלו – הבה ואגיד.  כן...  בעיקר-הדבר, אלי, בתור עצם, אין כל השאלה נוגעת כלל.  כן...  השאלה...  בכלל, הלא צחוק היא העמדת השאלה גופה.  "עם היהודים אינו עם" – ובכן מה הצעקה, אלופי הנכבדים?  רוצים אתם בתחיית המתים?  הלא כמה שתצעקו ותעוררו, לא תחַיו מין שכלה וחלף.  שתדלנות אני מבין, לפחות, בשביל להסיר מכאוב ולא בשביל להמשיכו...  כן...  לדעתי, על אוהבי המין האנושי היה להשתדל...  נו, להבין, לפחות, כי חיי "העם העברי" הקדמון – זוהי מיתתו.  הארזים – יוון, רומא – נשברו בבוא חליפתם, והיהודים זוחלים כתולעים, מדברים ז'ארגון ומעוררים גועל-נפש במראיהם ובמנהגיהם.  על דבר כל ה"מעשים" אין מן הצורך לדבר, מפני שכל זה הוא הבל.  אבל מגוחכת היא העובדה כשהיא לעצמה, שתחת לרוֹק ולעבור הלאה מתחילים בני-אדם בריאים להתגעגע על אסיה...  כן, דבר זה מזכירני את האֶפיגראַמה של ניטשה...

פניו של השואל-האידיאליסט – יעקב עובדמן – הם כפני איש ששודדים סבוּהוּ לגזול את כל אשר לו.  ה"ילמדנו רבנו" לא עלה לו יפה.  הוא סמך על זה שבורסיף עובר תמיד על כל מה ששואלים אותו בשתיקת גאון, ועל כן קיווה, שיהיה לו מקום לספר, לדבר, להוכיח – והנה דברים כדרבונות, חצים שנונים...

– אסימילאטור – הוא מפסיקו – מה לדבר...  אין לשמוע דברי אסימילציה...  אין אנו רוצים להיות עבדים...  מה?..  ירמיה, מה זה האיש דובר?..  מה לי ניטשה...  הוא יצא מדעתו...  אנחנו לא נחדל מלהיות ציונים...  האין זאת, ירמיה?

– ציונים – זוהי שאלה אחרת;  אבל דבריו של מר בורסיף הם בכלל רק – מלים...  האמת הפשוטה והישרה אין בהם...  מובן מאליו, מנקודת ההשקפה...  כלומר, מנקודת ההשקפה האסתטית...  אבל ההומאניות...  ההומאניות האמתית...  אהבת האדם...  הבנת הצער...

– ומר פייארמן הוא ציוניסט? – שואלת אותי בת שיחתנו.

– ציוני?..  לא...  רצוני לאמור: לא ברור...  ספק...  איני יודע...

רחיל מואיסיבנה מביטה על בורסיף, עיניה מבריקות, והיא עושה את תנועתה הנחמדה בשפתה ומחקה את קולו:

– כן...  חשוב...  "איני יודע"...  ואני אמרתי, כי רק מפי עלמות צעירות יש לשמוע תשובה כזו...

אך אני משתדל, שתהיה לפנַי מין הבעה מיוחדת, שהיא כאילו אומרת: שום דבר אינו יכול לנגוע בי ושום איש אינו יכול להגיע עד גבול הבנתי.  להצטחק – זה היה לא מחכמה כלל, אין צורך בזה.  פשוט: אין דבר בהחלט. לא-כלום.

משם אני בא אל עובדיה ומסבב את פני השיחה בקפנדריות שונות, עד שאנו מתחילים לדבר על ביתו של משה שמרילס...

שלום היה לי מסביב.

 

כו

פעם השכימה אמי קום בטרם בוקר – כדרכה. היא היתה צריכה לטפל בניתוח האוזים, שנשחטו אמש, ולהכשירם למכירה עד שעת השוק.  בשעת השכמה זו הייתי שוכב לפעמים עצום-עינים, כאילו הייתי ישן, והייתי משתקע בהרהורים בלתי-ברורים;  ובאותה שעה היו אבותי העֵרים מדברים כבר באופן חפשי  עלי ועל עתידותי, בהיותם בטוחים, כי נושא שיחתם אינו שומע כלום.

אמי העמידה טבלה והתחילה מתעסקת ב"קצָבותה".

היא העלתה אוז וביתרה אותו ביד חרוצים, ופתאום גחנה וכפופה התחילה ממשמשת באוז יותר מכפי הרגיל.

כרגע ניגשה אל משכבו של אבי:

– שלום גציל!  אַה, שלום גציל...  ישן אתה?

– מה לך?  מה...?

– מה זה נבהלת כל-כך?  אין דבר...

– נו?..

– בהאוז, שנתתי מחירו שמונים וחמש פרוטות...  בהאוז, אשר קניתי מיד אשתו של ניקיטה...

– מה?  מה?  "שאלה" בוודאי?

– שאלה, שלום גציל, אוי, שאלה חמורה...  הקורקבן...  קום ותראה...  צריך ללכת אל הרב...

אבי התלבש, מישש עת רבה  את מקום האסון, התאנח, עטף את צוארו בתכריך של צמר – והלך.

בשובו היו פניו מפיקים צחוק מר:

– היהודי לא יאכל לעולם נתח טוב...

– מה?  נטרף?!  אה, אוז כזה, אוז כזה...  נטרף...  אני ידעתי...  לבי הגיד לי...  תארע איזו תקלה...  אוז כזה...  שלוש ליטרות שומן...

– נו, מה לעשות,..  דין הוא דין...  לכך אנו יהודים...

דומיה. ידי אמי רפו מלעשות את מלאכתן.  היא בטלה ממלאכתה ועמדה בראש כפוף: "קרע מן הלב".  אתה עובד, טורח, אינך יודע מנוחה – והשד בא וגוזל את הכל.  שלוש ליטרות שומן...

כדי להפיג קצת את הצער הגדול התחיל אבי לספר באזני אמי על דבר שידוכו של עובדיה.  כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד.  הוא שב עתה משם ובדרך חשב על זה.  אני נחלצתי מצרה, כי מחותנו של עובדיה הוא איש קשה.  תחת האלף, שנתחייב לתת, הוא נותן עכשיו רק חמש מאות.  ור' חנן-נתן יודע את ערכו ואינו רוצה לוותר על שלו.  סכסוך הגון.  בעוד שהענין העומד לפַני הוא בלי כל פגימה.  אושר אמתי...

– את האוז בדעתי למכור לאיוואַן שמקצה-העיר...  מה אתה אומר שלום גציל?

– אַי, אשה היא אשה!  אני מספר עמה בענין נכבד, והיא – אוז ואוז...  האמיני לי, כי גם לבי דואב על ההיזק כלבך, ואולם אני – גבר...  הבכי לא יועיל כלום...  לא!  אני כועס...  אני מדבר עמך, ואַת...

– ומה אני אומרת?  כלום אני אומרת דבר-מה?

– מה אַת אומרת!..  הא לך אבק-טבק בעד כל אמרותיך.  העיקר...  שמעי!  "מה אני אומרת"...  לך אין מה לומר כלל...  לטיפש שלם אין מראין חצי-מלאכה...

– וכי יודעת אני?  לי נדמה, שהיא אינה זוג לירמיה שלנו.

– מפני מה?..  זהו שאני שואל: מפני מה?  הרי אַת אומרת, שאַת יודעת...  יפה היא...

– יפה היא, אמנם...  ראיתיה על חתונת יעקל ברוך, הזהירה כשבע שמשות...

– ובכן מה?..  אולי יודעת אַת, חלילה, איזה דבר נסתר?

– איזה דבר נסתר...  עלמה בת הדור החדש...

– נו, ומה ירמיה שלנו?  היא הנותנת...  אמנם, לו אין כל תעודות, נו, כעין "סמיכות".  מה שנותנים ב"שקוֹלוֹת" שלהם...  זה, אמנם, אין לו...  זה קשה להשיג.  אמר לי...  כן... ואולם בכל זאת, מי ידמה לו בהשכלה לא רק בבחורי צ., אלא גם בכל הסביבה?..  שמעת, איך דיבר עם החמורים בשבת שעברה"..  הלא חמורים גמורים הם לגבי דידיה.  חבל שהוא לבוש כפחות-ערך...  על כן הוא מתבייש קצת...  מאני מכבדותא...  כשיקבל את שכר החודש הראשון צריך, למען-השם, לתפור לו מלבושים כערכו...  אמנם, הוא אינו מדקדק בזה ביותר והולך לשם מדי יום ביומו...  אבל מלבוש נאה עוד ירבה גאונו.  את טבע הבחורים אני יודע יותר ממך...  גם אני הייתי בחור...  העיקר בעיניהם "קרן יפה"...  והיא...  לדעתי, תרצה בו גם היא...  מושלם הלא הנהו...  להראות ידענותו  הוא בוודאי משתדל בעצמו...  אני כבר דרשתי וחקרתי את הדבר היטב...  אמנם, בחיצוניות הוא בחור-ישיבה קצת...  אך אין זה עיקר.  חושבת אַת, שהוא לא יוכל לעדוֹת שעון של זהב?  יוכל!  וגם נאה ויאה יהי זה לו...  עתה, אמנם, יש שהוא מדבר דברי שטות...  עודנו נער...  "כלום יכול אתה לשער בנפשך, כי אני אהיה לסוחר?" – אמר לי...  חה-חה...  אינו הגון להיות סוחר – דבר קשה!  "ראש-גמרא" לא יוכל לקנות ולמכור!..  יהודית, כל זה אינו כלום...  אני מייחל, שנזכה עוד לראותו כאחד מאלה השוכנים בשעת היריד בבית ר' צדוק ה"נכד"...  וסוחר יפה יהיה...  בן-תורה, תלמיד-חכם!..  זוכרת אַת אותו הכרסן?..  גם הוא היה בבחרותו בחור-ישיבה...  אדרבא, זוהי עוד קצת מעלה מה שהוא בחיצוניותו...  אֶה-אֶה...  משה שמרילס רוצה עתה בכזה...  בנישואי בנותיו הבכירות ביקש, אמנם, להתחתן בגבירים, ועתה הוא רוצה דוקא ב"צעצוע", שיהיה סמוך על שולחנו...  אַת מבינה?  רחל זו, או "רחילל", כמו שקורין לה בביתו של בורסיף, חה-חה, היא ה"אחרונה" שלו, בת-זקונים...  ועוד גם זאת: בלחישה אגלה לך, משה הוא, אמנם, תקיף עתה, תקיף כהלכה, אבל במזומנים הוא דחוק קצת, ואת רחל זו הוא רוצה להשיא בהקדם היותר אפשרי, כדי שלא תשעה לשגעונות...  אל תדמי, חלילה, שום רעה.  היא עצמה עלמה טובה היא, בעל-ביתית, וכשתינשא, תהיה אשה ככל הנשים, כמו שצריך להיות...  וגם עתה, חלילה, אין דבר רע ביותר...  סתם...  מעט מפינוק, מרוב טובה, ומעט שם מבלבלים את ראשה בביתו של בורסיף בכל מיני שטות: לנסוע לחוץ-לארץ, או השד יודע מה שם עוד...  ואם תשאלי, מנין אני יודע כל אלה?..  אני לא אדע?..  משה כמעט דיבר עמי לבדי על זה, בדעתו, שאני עוסק קצת בשדכנות...  אז אמרתי: "אלי" כתיב...  ואת משה הלא תדעי: "אומר ועושה"...  הוא שונא לשאול...  מעשה-גבר...  צריך רק שיאבה הוא, רצוני לומר, משה שמרילס...  אני מחכה בכליון-עינים לבואו...  הוא יבוא בעוד איזו שבועות, ואז אגש אל הענין...  לעת עתה עוד לא הגדתי לשלנו כלום...  יהיה הדבר בלא-יודעים...  בינתים יהיה שם ליוצא ונכנס...  עתה מבינה אַת את כל ארחותי, אה?  מה תאמרי, מה תעני על זה?..  חֲכָמָה!..

– מה לי לענות?..  וכי יודעת אני?  יעשה ה' הטוב בעיניו...  אה, כבר אתא בוקר...  עלי עוד להכין שני אוזים...

– מביט אני בך...  מסתכל...  בהמה...  אינך יכולה להבין כלום... – מתמרמר אבי...

ואני שוכב בלי תנועה...

כז

אבי לא יכול להבין מפני מה התחלתי פתאום לשבת בית כל היום, מבלי לבקר בבתי רעי.  אמי מסרה לו בדאגה, שאני שוכב על הדרגש כל היום.  הוא פנה אל יעקב והתחכם להוציא מלים מפיו: שמא נעלבתי שם?..  אך זה האחרון לא יכול לבאר לו כלום.

אז החליט לגלות לי את סודו ואת מחשבתו, אשר הוא חושב עלי, גם קודם שהגיעה השעה לכך.  קשה היה לו להתאפק ולכבוש את תשוקתו לדעת עד כמה הסכנה גדולה.  ואולם הוא נשאר באי-הבנתו...

יחוסי היה, אמנם, רק חוסר-אמונה באושר כזה ולא התנגדות נובעת מן הלב.  זה היה ברור בעיני אבי.  שהרי כך אני מתנצל: "מה לך לבלבל את ראשי להלכתא למשיחא?  אז תדבר, אחרי שתשמע את תשובתו של משה שמרילס".  ואולם לפעמים אני מוסיף לזה עוד מלות שונות – והן דברי משוגע ממש.  מה אלו אמתלאות? "עלי לנסוע לחוץ-לארץ" – אבל נסיעה זו כך, הרי שוה היא "קש שרוף";  אדרבא, אז אפשר שאסע בהוצאותיו של עובדמן ותחת השגחתו, ואז אפשר שיצא ממני כלי הגון.  "עוד לא עמדתי לצבא" – אבל היא הנותנת! כך הנני איש-צבא ודאי לעתיד, ומשה היה פודאני;  "אין אני עומד בשידוכים" – אבל הלא גם דעתי לא כך היא, שאין לאדם לשאת אשה כל ימיו...

– ומניין לך, שאין דעתי כך?

– שכל אדם מחויב למות פנוי?

– אין אני אומר "כל אדם";  כל אדם אינו שואל את פי...  אני אומר...

– נו, מה, אדרבא, מה אתה אומר?

– אני אומר, שאני הנני אני...  כלומר, לי אחת היא...  רצוני לאמור, אין הבדל, אם ירצו בי או  לא...

אך איש-שיחי מצטחק בבת-צחוק מעושה ומתחיל לחקרני מן הצד האחר: אם היו לי ב-N מכרוֹת?

– היו...  ומה בכך?

– לא כלום...  אני לשם שיחה בעלמא מתכוון אני...  וממי זה קיבלת היום את המכתב הרוסי?  אמנם, אין הדבר נוגע...  מכתב שלם כתוב רוסית...  בכל-זאת, מכריך שם אנשים משכילים הם...  מכריך, ואולי מכרותיך, חה-חה...  אני הייתי רוצה לראות את ה"כתב"...  כתב יפה...  אי-אפשר לך להראות לי?..

– הא לך.

הוא לוקח את מכתבו של חיימוביץ ונותן בו את עיניו.  לקרוא רוסית עד כדי הבנה אינו יכול, ועל כן הוא פוסח על כל הפילוסופיה וההשתפכות המלווה את החדשה המצוינה, כי כותב המכתב בא לבית-חרושת לעבוד שם כאחד מן הפועלים הפשוטים.  לאחרונה מגיע הקורא עד מקום החתימה "רֵעֲךָ" – ונרגע.  רעך ולא רעתך...

– המ...  כתב-יד יפה!..

 

כח

מעולם לא עבד דמיוני עבודה גדולה כמו באותו הזמן, שאני עומד בו.  שעות שלמות היו חולפות עלי בציורי דמיון מבלי אשר ארגיש בזה בעצמי.  לא היתה כל אפשרות, שיהיה לי איזה דבר במציאות, ועל כן אהבתי לצייר לי את עצמי בצורה אחרת ומצב אחר.  אני, ירמיה פייאֶרמן, אחר אני, אחר לגמרי.  אחר בהחלט.  ואני והיא נוסעים לשווייציה...  שנינו נוסעים...  היא פועלת כטל של תחיה על כוחותי הנרדמים ואני מעשיר את חייה ברוחי!..

פעם פגשתיה ברחוב.  היא הלכה מעבר מזה ואני מעבר השני – ואמצא לנכון להתחפש, שאיני רואה אותה.  כשעברה לפנַי כלתה נפשי לראות, ולו גם לרגע אחד, את מקלעת שערותיה, את קווּצתה, את מבנה-גופה, את מהלכה, את צבע אדרתה, את מגבעתה.  אך לא יכולתי.  רעדתי, יראתי...  ורק כשנתעלמה כולה מעיני הפניתי ראשי ועמדתי שעה ממושכה על מקומי, מסתכל במסילת הילוכה...

ובאותו ערב, אחרי חצות-הלילה, ישבתי על דרגש משכבי, סמוך אל השולחן, עת רבה-רבה מבלי כל עבודה, עד אשר, לאחרונה, הוטלתי לעולם אחר.  בתוך ענן-התרדמה היתה בי, אמנם, מעין הכרה, כי בבית אבותי אני יושב, אך יחד עם זה הייתי נוסע באיזו דרך...  המסע רועש, סוער, עובר ימים ונהרות, הרים ובקעות – ואני בתוכו...  העגלה מלאה אנשים: אבי, בֶרילה, אחי הקטן, עובדיה, קליינשטיין.  והנה התחנה.  קור מתפרץ מאיזה מקום.  הכל יורדים.  העגלה מתרוקנת.  הירידה שוהה.  איזה דבר מעכב.  "הוי, בטלן! – גוער בי אבי 'פטרן'!..  מפני מה אינך יורד אתה?  רד!  מְצָא חן בעיני כלות!" – זו לשונו ממש...  ואני עונה בגאון: "לא מעלמא הדין!..  בארץ אשכנז זו, שאני הולך אליה עמה, יש פרידריך ניטשה ולו שפם עבה, וגם לבורסיף שפם כזה!" – וכעבור רגע חולף המסע, ואני נשאר בבית-הנתיבות, נמק מצער, עד היו עיני לאבן ולבכות לא יכולתי, ואני מתגאה בהכרתי, כי איני בוכה...  והנה קול בכי...  זה קול אמי היושבת בפינה ומורטת נוצות...  החושך מתעבה...  הכל מתהפך...  ריקוּת ושממה...  הקונדוקטור שואל לכרטיסי...  "קונדוקטור! – צועק ר' חנן-נתן – עובדיה!  אסור לנסוע בלי כרטיס...  עבירה גדולה!"...  פלאי פלאים!  הקונדוקטור הוא חצי רב וחצי בורסיף...  "אוי, אוי – אני גונח מעצמת מכאובי – רגלי מושמות בסד...  אסורות בתלתלים...  אוי, מה היה לי?  מי זה מושכני?"...  "סע לבדך!" – גוזר עלי שומר הדרך, המחזיק נס ירוק בידו.  "חוטמך מעכב"...  אני אוחז בו...  אוי, הלא זה היא... מה לי ולך?..

– כרטיסך! – צועק בורסיף ומכני בראשי.

אני מתנשא לקום עליו ושוקע בתהום...

וראשי המורם קצת נופל שנית על השולחן.

 

כט

חשבונו של אבי, סוף מעשיו במחשבתו תחילה, היה כזה: כשיסע עובדיה לחוג את חתונתו, אז יבוא הוא, אבי, למשה שמרילס לבקש שימסור לי את נערו ללמדו.  זה יהיה הצעד הראשון.  אחר-כך...

ואולם אותה העובדה, שקירבה את חתונתו המקוּוה של עובדיה, היא שהניחה אבן-נגף על דרך אבי.

באותה שבת היו שני אורחים בבית-המדרש הישן: משה שמרילס השב מדרכו ומחותנו של הרב, שבא להגביל את החתונה, כלומר, להסיר את הסכסוך בדבר הנדוניה.  אויבי ר' חנן-נתן מצאו שעת-הכושר לנקום נקמתם באיש-ריבם.  בכל פינות שפנו שלחו לשון בהרב ובישיבתו, בהשתדלות שיגיעו הדברים לאזני המחותן-האורח.  ר' חנן-נתן לא עצר ברוחו ושילם לדורשי רעתו חרפתם אל חיקם.  ואולם גם ללשון האויבים לא היו דלתים ובריח.

– רב בישראל!  ישיבות הוא מייסד!  במצוות הוא רוצה!  ומפני מה הוא מעלים עין מבנו, הצדיק הגדול, העוסק בביבליותיקות, בחילוק ספרים בין בחורי הישיבה, כדי לעשותם לגויים?

טענות אלו הכניעו לגמרי את גאונו של ר' חנן-נתן, וחתונתו של עובדיה הוגבלה לאחד מן הימים הראשונים של החודש הקרוב...

ואולם המאורע הזה לא השפיע לטוב גם על מהלך "ענינו" של אבי.  בשעת המהומה מצא ר' צבי גלותזון לו לחובה לעורר את גיסו, שישים לב גם על יעקב שלו, שגם הוא נטה קצת מ"דרך-הישר", וביחוד צריך להרחיקו, למען השם, מ"בנו של המלמד, אשר לא תצא טובה ממנו".

 

ל

"שטות היא מה שמנעתי את רגלי כל העת מביתו של יעקב.  וכי בשביל שמוחו של אבי היה מלא חשבונות של שטות, או בשביל שר' צבי דורש הרחקה ממני, עלי למנוע מנפשי קריאה בעתונים עברים חדשים, מה שאפשר לי רק בבית הזה?  ואפילו אם היתה התרחקותי מובנת באיזה אופן בעבר – עתה הלא אין לי כל סיבה להתרחק, שהרי גם מפני הדרישה והחקירה, מפני מה לא ביקרתי שם במשך כל העת האחרונה, אין להתיירא: הם לא ידרשו ולא יחקרו...  אכנס!..

כל בני ביתו של משה שמרילס ישבו מסובים אל השולחן ושתו תה של ערב.  חוץ מהם היו בבית בנותיו של צבי גלותזון וגד אחיהן.  הן היו עסוקות באיזו חתונה, שעתידה להיות, ובאיזו תמונה פוטוגראפית, וגד צעק, שהוא אינו בחור-ישיבה ואותו לא ירמו.  רחיל מואיסֶיבנָה ובורסיף היו גם הם בתוך היושבים, אך (לפחות, לי נדמה כך) כמו נבדלים קצת מהכל.  וכרגע נהיתה בי התגוששות-רגשים: "הרי אני יושב פה, מדבר את  המושם בפי, מבקש מאת יעקב גליונות חדשים במין קול, כאילו רציתי להודיע ולהשמיע לשם מה נכנסתי, מתנהג בנימוס ודרך-ארץ, לפחות, עד כדי יכלתי;  אך מה טוב היה תחת כל זה לגשת פתאום אליו ולאמור: בורסיף!  אני רוקק בפניך! – ולמלאות תיכף את בלוריתו את כל רוק-פי".  ומשנשתקעתי במחשבה זו חשתי את כל עונג המעשה הזה, את כל גיחוך המסובים.  לרגעים התנודדתי על מקומי בתנועה נסתרת, כמתכוון מבלי משים לעמוד במצב יותר מכשיר למעשה כזה.  ואולם הרגש הרגשתי, שאנכי איני מוכשר לעולם לעשות כדבר הזה – ויֵצר לי מאד.  נקרנות ארורה!  מה אני מלהג: "אין לי רשות לגשם בזה את צעדי האוילי!"? – הלא רק כוח-רצון חסר לי...  כוח-רצון?  גבורה?  גבורה לרוֹק בפני איש?  החולשה מתביישת בפני עצמה...  אה, לב טהור, רוָחה, השקטה צריכה לך!  להיפטר על ידי איזה מעשה מן ההמיה האוילית, החולנית?  אולי גם תנועה אצילית דרושה לזה ומונולוג של רם-היחס?..  כיון שאני חושב על זה – כבר אין מקום למעשה כזה...  גם זה אושר – לרוֹק בפני הצעיר המגוהץ הזה!..  כמה גדולה הרחמנות על כולנו!..

– כן... – פנה בורסיף בתוך כל אלי, ועל כל פנים ניכרה הכנה לשמוע שיחה מעניינת – מה חדש, מר פייאֶרמן?

– אין כל חדש, מר בורסיף.

– מ-N מקבל כבודו מכתבים?

– מקבל אני.

– ממי?  מחיימוביץ?

– מחיימוביץ.

– ומה הוא כותב, אם רק הורשה לשאול...

– הוא בא לבית-חרושת.

– לבית-חרושת? – צהל בורסיף על המציאה אשר לפניו – כן...  כן, חשוב...  הנה כי כן הגשים דון-קישוט זה את משאת-נפשו, כן...  אידיאל...  מעניין, מעניין מאוד...

– איזה בית-חרושת? – שאל בעל-הבית בעצמו, בהעויה של לא מבין את השיחה ובפנים מפיקים כעס מיוחד.

– הבלים, ר' משה! – ענה לו בורסיף באותו קול, שצעיר בן הדור החדש, חכם בעיניו, מדבר עם איש בא בימים – אין על מה לדבר!  לאיש הזה יש מכר ב-N, סוביקט האוהב להתהדר באוריגינאליות, רצוני לומר, האוהב להראות, שהוא אינו הולך בדרך הכבושה לרבים...  נוּ-וּ...  הוא, למשל, אינו אוכל בשר מן החי...  כן, אדון כזה!  נו, לפני שנה עמד למבחן בכל לימודי הגמנזיון – ונכשל, כמובן...  כן...  נו, ועתה הוא כותב לאיש הזה, שהתחיל לעבוד בבית-חרושת...  חה, מה הדבר בעיניכם?  מובן מאליו, שכל הדבר הזה אינו שוה...  אינו שוה...  מר פייאֶרמן, אני בטוח בכל זאת, שהעבודה בבית-חרושת לא תארך, זה אידיאל טוב, עבודה היא, אמנם, דבר קדוש...  כן...  אך לא נקל...  לולא יראתי, הייתי מנבא, כי בעוד ימים אחדים יקבל מכתב אחר מן הפועל.  כן...  אני משער בנפשי, כמה סימני-קריאה יש במכתב הזה, כמה...

אנכי קמתי ממקומי  החוברת הבלתי מכורכה של הירחון נפלה מתוך ידי ועליה נתפזרו.  בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון שחה מבלי משים להרים את העלים – ואני לא שמתי לזה לב.  צחוקו של המדבר, יחד עם הכפתור המוזהב בשרוול כותנתו העליונה, גירשו כל מחאה מקרבי:

– מלחך-פנכה נבזה...  אתה...  חיימוביץ...

ואירק.

בצאתי השתפכו משני עברי חוט שדרתי גלי מחטים קטנים.  הלילה היה אפל מאד.  אורי בתי העיר התנוססו בחשיכה.  רבוא רבבות עיני להב נשקפות.  הנה בית-הישיבה, בית-השוטרים, מעון-אנשי-הצבא, בית-הכלא, "עמק-הדלות"...  בכל הבתים האלה מתרוצצים החיים...  מאויים, רגשות, הנאות, מעשים, יסורים...  ועל הכל פרושים שמי ערבות...  הוויית אין סוף...  ובתוך כל זה – רקיקה בזויה, שפלה, נמאסה של אדם-זבוב בפני אדם-תולעה...

 

לא

הדבר, שמנע את אבי להדאיב את לבי, עבר ובטל.  אז קרא דרור ללשונו.  אז התחיל לדקדק עמי גם בדברים שבין אדם למקום – דבר, שלא היה נוהג בתקופת התקוות הגדולות.

הנה כילה לאכול את ארוחת-הצהרים.  הוא צריך ללכת אל "חדרו", אך הוא יושב לו, שם רגלו השמאלית על הימנית – ומעשן...  אחר-כך הוא מעווה את פניו, כאילו נתעורר מהרהורי עצב מדכאים, מעביר את ידו המשורגת גידים על זקנו ומתחיל:

– היינו דאמרי אינשי: "האדם ייחל וה' ילעג לו".  אוי, אוי, כשאני מתחיל עתה לזכור את כל חלומותי על אודותיו!  ירמיה יבוא...  מלובש כגראף...  שום איש לא יעז לגשת אליו...  "ריסטוקרט" – ומתנהג ביראת שמים...  את אשר לה' – לה'...  ואת אשר לבריות – לבריות...  יודע למצוא חן בעיני כל מיני בני-אדם...  צריך לשוחח עם עלמה – הוא יודע גם זה!  (גם זה דרוש, וכמה זה דרוש!..)  הכלל, גאון-אבותיו...  הכל מתבטלים מפניו...  ושלום גציל, חי, שלום גציל מרגיש את עצמו "על גפי מרומי קרת" – – –

הפסקה קצרה.  גלגלי העשן מתמרים ועולים מפיו בנחת.

– פ-פ-פ-ף...  ירמיה בא...  ערום וחסר-כל...  מתבייש בפני כל אדם...  לא הא ולא הא:  לא חסיד ולא ריסטוקרט...  עוד ברוך השם...  כל העולם עדיין אינו יודע את כל האמת...  רבים טועים...  עוד נמצאו מרוצים למסור את ילדיהם  אליו כדי שילמדם תורה...  אבל שלום גציל בעצמו – שלום גציל הריהו דומה לסוחר גדול בכרכי הים...  עסקיו רועשים...  אַי-אַי-אַי...  הוא עליון על כל...  ופתאום לפתע – טלגראמה באה...  אניותיו צללו כעופרת במים אדירים...  אפס...  די, שלום גציל, די...  הקדוש-ברוך-הוא לא ציווה לשמוח יותר מדאי... 

בימים הראשונים היתה אמי פרקליטי: לה אין דבר אל "כל העולם".  הבריות אומרות, הבריות אינן יכולות להבין, אנשי העיר משוחחים – מה להם ולבנה?  יכאבו ראשיהם מדאגתם לעסקיהם שלהם.  היא אינה מתביישת בי בכל אופן.  הרי את מטפחתי איני נושא ביום השבת, וגם איני מסובב עלמות בעיר.  "לא-קשה", זה אינו חסרון.  אבי אומר, שאין בי שכל לזה, אבל היא מביאה ראיה מן הבורים היותר גסים, שבהם יש שכל לזה.  נוסף על מליצת ישרה בפני אבי, היתה עוד מעודדתני, שלא בפניו, לשאת את נרגנותו בדומיה.  אכן, בעיקר גם הוא כמוה פָחַד פַחַד, שמא אעזוב את העיר, ואני השתכרתי אז יותר מעשרים רובלים לחודש.  ואמנם גם הוא השתדל בכל מה שאפשר לאסרני אל ביתו;  אולם להבליג לגמרי על תשוקתו לייסר ולהוכיח – זה היה יותר מכפי כוחותיו.  והנה גם התביעות שתבע ממני עלו על אותן של אמי;  בפיה היו שגורים בנידון דנא דיבורים מעין אלו:

– אני איני רוצה ללמדך בינה, בני...  חכם אתה כמוני, החכמה הגדולה!  תתנהג כטוב בעיניך...  קרא בספרים...  אני רק אחת אבקש: שלא תשכח את היהדות.  וכל זמן שתהיה בביתי, אני מובטחת, שלא תעשה את האסור.  הרבה דם שפכתי עליך, בני, ועתה רק אחת אני דורשת ממך בדמע: להיות יהודי...  ומהו יהודי?  יהודי בלי חכמות...  שלא לאכול בלי נטילת ידים, לברך, להתפלל ו...  ו...  ולהיות יהודי...

אפס כל זה היה כך רק בראשונה;  ואולם לאט-לאט היתה גם היא כסניגור ישר-לב, שהתגנב בלבו הוא גופו ספק בצדקת המלצתו, מפני שדבריו הארוכים של הקטיגור השפיעו גם עליו, ומפיו נעתקו מלים.  טענותיה נסתתמו סוף-סוף.

פעמים, שאחת מן השכנות היתה באה לביתנו למסור לאמי את בתה הקטנה, כדי שתלמד אצלה את הקריאה העברית, או היתה באה לקנות את פתותי הבצלים המטוגנים בשומן-אוזים, ואמי היתה עומדת על מקחה, מבקשת שכר-לימוד דוקא שני זהובים לחודש, או דוקא חמש פרוטות בעד הבצלים, והשכנה מצדה מתחלת אז לרכך את לב בעלת דברה בתאניות על היוקר ועל "הימים שהגיעו, שלא נשאר בהם אלא לשכב בקבר ולגווע", ואגב היא מעיפה מבט של ידידות עלי כאומרת, בשביל להחניף לאמי: "בן אחר לך, מזלך טוב ממזלי" – או אז תשפיל יולדתי העלובה את עיניה, ופניה עונים בה, שהיא מהרהרת עתה בזה, שהעולם נפתה בשוא...

כשהדברנית היתה יוצאת מן הבית, היה אבי מתרגז מאד.  קבצנית לעולם קבצנית היא.  לעולם לא תרגיש בחילול כבודה.  עם אשתו של בריל הסמרטוטר  היא עומדת – החכמה – ומדברת בבנה, מבלי לחוש, עד כמה היא משפילה את כבודו בזה.  רֵעה נחמדה מצאה לה!

– אבל הלא אי-אפשר לרוֹק בפניה...

– אי-אפשר?  ומפני מה יכול הבן שלך לרוֹק בפני כל אדם?..  אוי ואבוי לרקיקתו!..

– הבן שלי...  ירמיה – שלי הוא כשלך...

– בקיצור, איך שיהיה, ואת התלמיד, שהיה לו בבית אלימלך, כבר איבד...

– נו, שלום גציל, כבר הגיעה השעה, שתשוב ה"חדרה"...  ואתה עושה "שהות"...  השולחן ערוך...  לך ליטול את ידיך...

בשעת הסעודה מתעוררת שיחה כללית ע"ד צער בעלי חיים וכדומה.  פרֵידה מבארת לברילה את הטעם, מפני מה אסור להושיב תרנגולת על ביצי-בר-אוז – צער בעלי חיים!  האפרוחים גדלים ויוצאים לשוט בנהר, והאֵם רצה, רצוא ושוב, על החוף כשוללה.  הרחמנות, שהיא מעוררת באותה שעה, אין לשער.  גם להשיב את אפרוחיה החביבים אליה, גם להגיע אליהם בעצמה אי-אפשר לה.  המחזה מתואר בצבעים בהירים, מתייצב כמו חי בכוח לשונה של המתארת, והוא מלא טראגיקה עמוקה...

אמי מאזינה, מרימה ראשה, מבטת בי במבט נוגה וממושך, מוציאה אנחה, המרעילה את כל  קרבי, ומנענעת בראשה נענוע של לאחר-יאוש, של אחרי ככלות הכל...  תרנגולת אומללה!..

 

לב

ובקרבי שררה אַפאַטיה, אַפאַטיה מוחלטת, אפאטיה שונה לגמרי מזו, ששררה בי לפניה ולאחריה.  כבשר חי היה לבי.  אכלתי, שתיתי, ישנתי, הוריתי את תלמידי הנשארים, אך חיה לא חייתי.  רחוק הייתי מלהבין איך אדם מתנודד ממקום למקום, או עושה איזה מעשה כדי להיטיב את מצב חייו.  נפשי קצה בכל אלה, ובכן עלי לעזוב את צ.?  מוחי לא תפס זאת...  וכי לא הכל אחת היא?

מצב-רוחי בעת ההיא היה משונה מאד.  הרגשה מוזרה אחת שפכה עלי את ממשלתה: אני, ירמיה פייאֶרמן, בשמי, במראי, בכל צדדי חיי, בכל פרטי-הויתי, בכל התופת שבקרבי, בכל הגיחוך שבמאורעותי, הייתי כבר לפני שנים אין מספר ואהיה אחרי עבור אלפי יובלות...  דבר זה ודאי הוא...  וגם עתה יש באיזה מקום בן-גילי, הדומה לי בכל...  וגם אותו קרה ככל אשר קרני...

אני חדלתי לצפות למכתבים אפילו מחיימוביץ: אינו כותב – לא צריך...

בשעת בין-השמשות הייתי מכבה את המנורה וצולל בחושך עד אור הבוקר.

מה מחפצי לא נתמלא?  מה חפצתי?  מה היה יכול להיות ולא היה?  לְמה אני צריך?

ובעתוּתי-לילי היו בלולים חלומות-ילדותי ורשמי-חיי האחרונים.  שמות מופשטים עינוני, טיבעוני בזיעה.  העינויים היו עינוייו של חולה-רוח מסוכן מאד.  אני נתון בשק מלוכלך, נטל-החול על ראשי ואבנים כבדות על ידי ועל רגלי.  אני מתפרץ מתוך השק – ואבי הולמני ממעלה.  אני – זבוב מצחק על לחיי אותה העלמה...  היא לוקחת וקוצצת את כנפי...  והכאב דומה לזה, שהייתי חש בילדותי, כשהייתי רואה את הגיהנום בחלומי...  שבעים מעלות של קרח...  מדרגה אחר מדרגה...  ואני מטפס – ויורד...  והכל מבכים אותי...

 

לג

ליל שבת היה.

כל אותו היום היה אבי כאיש, שפתאום נפתרה לו השאלה היותר חמורה בחייו.  הוא השתדל לרמז לנו, כי דבר לאט עמו, כי איזה סוד כמוס בחוּבוֹ, אשר יגלהו, סוף-סוף...

לקבל שבת לא הלכתי.  וכששב אבי יחידי מבית-התפילה, לא איחר להתנפל עלי:

– מטיל-ירוחם החנוני היה שם וסיפר לי דברים מעובדיה.  אללי לי!  חברים היו מנוער, ומי כמוני יודע, שפלוני לא הגיע לקרסוליו.  ועתה?  פלוני מאושר...  כל טוב...  ו"תכשיטי" יושב וקורא בסמרטוטו...

– אבא, מה אתה רוצה? – התפרץ קול חולה מקרבי. 

– מה אני רוצה?  אני יודע מה אני רוצה...  אהה, תודה לאל, כי פצית, לכל הפחות, את פיך...  וכך – אני מדבר ומדבר והוא כאילם...  כאילו לא בו הדברים נוגעים...  כאילו הוא הבריא ואני המשוגע...  אבל הלא כל המשוגעים אומרים, שהם הבריאים וכל העולם נשתגע...  אהה, מה אני רוצה...  אני רוצה...  אני רואה, שאתה יושב ימים ולילות על סמרטוטים, ואלמלי הניחוך, לא היית אוכל ושותה...  ואני שואלך, אדם משונה, רק זה: מה יתן ומה יוסיף לך סמרטוטך, שאתה דבוק בו כל כך?  מה?  כסף?  כבוד?  הכבוד הזה יהיה לאויבי הרבים...  הלא הכל מראים עליך באצבע...  הלא מוחם של כל בני העיר אינו משיג, מי ומה אתה...  והכל ממלאים שחוק פיהם...  וגם אני הייתי צוחק – לולא היה המשוגע שלי...  לא;  גם אני לא השגתי מקודם...  ידעתי שיש צדיקים אמתיים, המואסים בחיי העולם הזה ומתמכרים כולם לתורה ולעבודה...  אולם אתה "קליפה" – ולא יותר...

– "קליפה" – לא נעמה לאמי המלה הזאת.

– לא?..  אינך רוצה?..

– אבל מה אתה רוצה? – נתעוררתי שנית.

– זאת אני רוצה! – נתמלאה סאת כעסו ואיבתו, ובמין הזדעזעות נוראה מצא כהרף-עין את קפוטת החול שלו והוציא משם איזה מכתב, שמעטפתו היתה קרועה, ובו טפח על פני.

על המעטפה הקרועה היתה כתבתי.

המכתב היה מלרנר.  חיימוביץ כבר אינו ב-N.  והוא דורש משען-כסף מועט, לפחות עשרה רובלים, כי בידו אין אפילו פרוטה אחת, ודוידובסקי גם הוא עזב את העיר (זה האחרון ברצונו).  אולי יכול אני להיות לו לעזר?  יכול אני לשלוח את הכסף על אדריסתה.  שוב היתה שם בקשה זו: אף על פי שבוודאי יחשב הדבר לאֶגוֹאיזמוס, אם תדבר על עצמה בשעה שידידה האחד הוא בצרה, עם כל זה – גם מצבה דחוק מאד: אין לה לא מורה ולא הוראות-שעה.  אולי הייתי יכול למצוא בעדה בצ. שתים-שלוש הוראות-שעה?  לשון המכתב היתה ז'ארגון של איש בלתי רגיל בו.  החתימה: "ידידתך".

– מה זאת? – שאלתי אחרי שעברתי על המכתב.

– אתה שואל אותי?  שאל את ידידתך!  שאל את רעך היפה, שאולי לא היה ולא נברא, אלא משל היה...  עתה תוכל גם אמך לדעת את האושר הגדול...  עתה מובן הכל...  מצא מין את מינו...  היא בוודאי ציפור יפה כמוך...  אני מקבל נחת, ירמיה!

כוח-השופט שב אלי.  התבוננתי אל המכתב וראיתי שבא לצ. עוד ביום אתמול.

– אני אמרתי שלא למסרו לידך בכלל – ענה אבי על שאלתי, מפני מה לא קיבלתי את המכתב בזמנו – ואולם אתה "הוצאתני מן הכלים".  נו, בדיעבד טוב שהיה כך...  שֶשַבָּת היום...  כי לולא זאת אפשר שהיית ממלא מיד את הבקשה של ידידתך...  אמנם, אפשר שתשלח גם עתה...  חֶה-חֶה...  מה אתה חושב!  תשלח?

– אשלח...

– מתי?  מחר?

– מחר.

– פיקוח-נפש דוחה שבת?

– פיקוח-נפש דוחה שבת.

– נו, ומתי תבוא היא לכאן?

– מתי שתרצה.

– טוב... מה היא לך?  אהובה?

– אהובה.

– טוב...  עוד טובה מבת משה שמרילס...  ואתה לא סיפרת לי כל העת דבר וחצי-דבר...

– חדל! – קראתי ואצא מעל השולחן.

קולי היה לא שלי.  הילדים החלו לבכות.  פני אבי הלבינו כשלג.  אגרופו רעד ונתקמץ, אך לא נחת עלי.  הוא ירא, שמא אלך ממנו תיכף ביום השבת.  מה יאמרו הבריות?

– הנה סוף אשרי...  בני העילוי...  כמה הייתי מקונן אילו קברתיו בילדותו...  בן סורר ומורה...

– אין לי בן...  מת בני, מת... – יללה אמי

 

לד

עוד דפים רבים נשארו בפנקסי, ואין במה למלאותם.  אם אכתוב עוד, הרי יהיה זה רק כפל-ענין וסוף-סוף לא אגיד את הכל...

"להגיד את הכל" – מלתא זוטרתא!

באחד ממכתבי, שכתבתי לדוידובסקי בימי שבתי ב-N בפעם השניה, דיברתי על החלק השני מסיפור חיי, עכשיו לא אכתוב כלום.

תכונה מיוחדת אחת יש לדרמת החורף: היא כולה – "המשך יבוא"...

המשך, המשך ורק המשך...

סוף יהיה, אמנם, בוודאי.  סוף, שאינו תלוי ברצוני כלל.  עוד חמש, עוד עשר, עוד עשרים שנה – ואני אהיה כלא הייתי.  ואולם על מה אחיה כל השנים הללו?  במה אמלא את כל הימים הרבים האלה?

אולם לא.  מהרה יבוא הסוף, סוף של יחיד, גלמוד. – אף זכר לא יהיה לי.

____

הלך-נפש אחד תוקפני במריצוּת משונה בימים האחרונים.  יושב אני שעה או שעתים בשלוה.  הרהורים של מה בכך מתפוצצים בקרבי, על ענין זה ועל ענין אחר, או מוחי ריק מכל עבודה – הוא נח.  החוץ – עולם של חורף, הבית – קבר אפל...  ופתאום אני אומר אל לבי: אכן נרגע הנני.  אין מצבי מעורר בי שום כאב.  אני נח...  וקרני המחשבה-הנחש הזאת עולים ובוקעים ופולחים כליותי...  אני סוגר את עיני ומנענע בראשי: מה אני, האכזר, רוצה מעצמי?  מה אני רוצה?..

ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח, והכל מתגלה.  כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערוֹם...  ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השרטוטים – לכל צבע אחד...  הורם המסך...  ובכן למה?  למה?  למה לחשוב ולהיענות לשוא?

כן, אני רק כופל דברים שכבר אמרתי...

אבל מה לי ולדברים חדשים?  הן אני כותב רק מפני שאי-אפשר לי שלא לצעוק את הצעקה הנושנה, מפני שלעולם לא אחדל מלצעוק על הכאב הישן...  כן, לעולם...  עד רגעי האחרון...

הבה ואצעק!  הבה ואצעק צעקה גדולה ומרה!

____

 

חורף...  קרח-עולמים מכסה את קירות לבי.  שעמום קהה, אשר מפניו תבוֹל כל תשוקה ומנשימתו ימות כל רגש, תוקף את כל פנימיותי, אני מתהווה חסר-תנועה, אני נעשה משא כבד על נפשי.  רק דרך מוחי מסתננים תמונת חטמי, קול דברי, זקָני, צחוקי, אנחתי – ואני שוטם בי את הכל.  נקוט בנפשי על הכל.  נכלם ומתבייש מהכל.  כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג ומעורר-גועל, כל הויתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם של תיעוּב.  אין לי מקום.

____

 

כן, חורף...  חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש...

הוי, חורף!

הוי, חורף בלי אביב, בלי קיץ קודמים לפניו – חורף-עולמים!

ובחורף הזה אני מלמד בכפר שומם...

מי שאינו מוכשר להיות אב לילדים – כלום יכול הוא להיות להם אב רוחני?  אבל לאכול אני צריך.  רעב אני ככלב, ומקום אין לי להניח בו את ראשי...

כלום אין לי.

וכה אמות.

"המוות הוא..." – מתפלספים חכמי עולם – "המוות הוא..."

המוות הוא מוות;  ואני אמות.

ובכן, מפני מה איני יכול להשתחרר עתה מן החיים?

הלא אותו הדבר הבלתי-נעים – להיאָפס לנצח, סוף-סוף, בוא יבוא...

____

...טוּב-העולם, רעת-העולם, העולם הזה, העולם הבא, האדם חפשי, האדם משועבד, עונג, צער, בחירה, הכרח, רוח, חומר, נצחיות, תמורה, רעב, מותרות, עבודה, עצלות, פילוסופיה, בערות, אמונה, כפירה...

מה לי ולכל אלה?

אני יודע עתה רק אחת: לוּ היתה בי היכולת לשמוע בקול הכרתי, כי אז לא הייתי צריך אני, אני ירמיה פייאֶרמן, לחיות אפילו שעה אחת – ואני חי וגם מחר אחיה.  לא אשתחרר, אין בי הרצון החזק להשתחרר.  חסרה לי החירות הפנימית...

בתורתי נמצא פסוק כזה: "ראה, הנה לפניך דרכיים: האחת על כרחך והשניה לרצונך – יציאה מדעת ומיתה בידי עצמך.  ובחרת במוות!"

ואני, מה רחוק אני מן הצעד הזה!

הוי, שטן אכזר המצחק בי!

אבל איזה שטן?..  תהום?..  לא, גם לא זאת.  אניח מלה זו לגיבורים.  שטן אין כאן, אבל שק יש כאן, והשק קשור בראשו, וזעיר שם טיפות של דבש בו.  רמשים מספר לוקקים את הדבש, רבים אינם משיגים אותו, ומבלי דעת הם דוחקים את חבריהם...  דם ישפך...  אחרים מתפרצים, אך השק קשור...

____

יושב אני בדד, לילה.  הוי, מפני מה איני צועק מעצמת מכאובי?

יושב אני ודומם, כמו ביום אתמול וביום שלשום באותה שעה...

יושב אני ודומם, הס...

מחריש אני ופוסק מכתיבה, זו המלאכה הנתעבה.  מה זה היה לי?  אנפץ את העט הארור...

____

מה זאת?  המלה "ארור" השליכה חכה במוחי ונוקרת... 

חי-חי-חי...  אני צוחק צחוק קל, קל שבקלים, צחוק בלתי-נשמע, צחוק שהוא דומה לקולו  של כלב שוטה, צחוק פנימי שבפנימי, וכולי רועד רעידת קדחת, וכולי רועד רעידת קדחת...

הוי...  איזה רגע הולך וקרב אלי, איזה רגע שחור משחור, איזה רגע שלא ידעתי עוד כמוהו מעולם...  ואני חרד מפני הרגע הזה...  הוי, אנה אברח מפניו?  אנה אסתר?

חי-חי, אני צוחק.  ראשי נלחץ אל ירכתי השק והוא מתפוצץ.  לבי!  הוי, מי זה גוזר את לבי ככה?  מדוע לא חידדו את המאכלת?  מדוע לא לטשו את המאכלת?  מי זה שותה את מוחי?

עיני מתרחבות ומתרחבות.  הכתלים חולפים, חולפים, חולפים. –

 

לה

N. עמדה על תלה.  זו העיר המכוערה וההומיה, ככל הערים וככל יושביהן, חיתה את חייה.  היא לא חסרה כלום בצאתי ולא שמחה בבואי...

רבקה לרנר סבלה מצוקה ומחסור באופן היותר מבהיל.  היא היתה רעבה, עזובה, גלמודה.  מושיע לא היה לה.  בעלת מעונה עלבתה.  היא בכתה...

פעמים שהייתי נכנס אליה בבוקר.  בחדרה רפש ואי-סדרים, שמלתה קרועה ומגואלה, שערותיה קלועות ברפיון-ידים.  פניה לבנים, כמעט ירוקים...

היא מדברת אלי בקול נמוך ושוֶה, בלי כל צלצול: הן רכוש אין לי לאַבֵּן את לבי.  ומפני מה אני שוכח, איפוא, את בדידותה ומוקיר את רגלי ממעונה?  מי לה מלבדי?

אני מתנצל.  במה אני יכול לעזור?..

– בכל זאת...

אני שותק ומודה בלבי, שצדקה בתוכחתה.  האדם בורח הן הצער.  וצערי למראה מעוֹנה וחייה עלה, אמנם, על כל עינויי השאול.  אחר היה קורא לרגש כזה חמלה, אך אני הייתי מתבייש בו.  אני ידעתי מה טיבו.

אני יושב בפינה ודומם, והיא מביטה בספר שלפניה באותה תנועה, שמביעים פניו של אדם, כשהוא יושב בלי כל הגה ומחַשֵב, כי אחרים חושבים אותו לתפוּש בשרעפים.  לאחרונה היא מתעוררת.  אולי רוצה אני בכוס תה?

– לא.

– ואני יודעת, כי מיום אתמול לא אכלת כלום.  הלא כן הדבר?  אני אמלא כוס תה.  ואולם – חה-חה! – אני "מכבדת" אותך בתה ושכחתי, שאין לי נופת.  צריך לשאול מבעלת מעוני.  אבל...  נו, לעומת זה אני עשירה בלחם, כמעט קפיטאליסטית גמורה...  חצי כיכר...  עד יום המחרת – שובע, ואחר-כך...

אני מזכיר לה את בית אבותיה, והיא מתרגזת.  אין כל אפשרות שתשוב לשם.  שארת-בשרה, העלמה הדרה בכאן, היתה בעיר מולדתה הקטנה לפני שבועים וסיפרה לכּל עם איזה בחורים יש ל"רבקה'לי" שיח ושיג.  אבותיה חושבים אותה עתה לגרועה ממוּמרת...

היא מתאנחת ומוסיפה: שארת-בשרה העלמה...  אני, פייאֶרמן, איני יודע כראוי מה טיבן של הנשים.  איני יודע את רוב קנאתן, שנאתן, אכזריותן, שפלותן, קטנותן...  לה יש הרשות להשמיע משפט זה...  היא בעצמה אשה...  היא אינה כאחרת...

ואני מקשיב לדבריה, אני מביט בה וזוכר את פלונית.  לפלונית יש הכל.  פלונית אהובה, מאושרת;  "מחשבותיה", רגשותיה, שאיפותיה – הכל בא רק כדי להרבות את חִנה, כדי לעשותה יותר נחמדה, יותר מעניינת.  היא תסע לשוויציה היפה מפני שהיא רוצה לחיות שם.  ללמוד אין לה צורך: כל דבר, שתוציא מפיה הנפלא ביפיו, יחמדו הגברים ויחשבו לחכמה.  משה שמריל'ס יתמוך בידה על אפו ועל חמתו: היא חזקה ממנו.  אחר-כך תינשא ותלד (לבורסיף, כמובן) ילדים יפים, שלא יטרחו לעולם וישתמשו בעבודת אחרים.  היא תשכב על הספה, תעסוק, או לא תעסוק, באיזו עבודה ציבורית, תבלה ימי נועם ותדמה, כי אומלה היא, כי שוקעת היא בשעמום, והיא הלא שוה, ראויה כל-כך להיות מאושרה!..

ובורסיף ירויח כסף...

וזו?

פלונית – וזו!..

 

לו

באחד מן הימים האלו כתבתי מכתב גלוי לדוידובסקי.  שלוח, אמנם, לא שלחתיו, אך כתוב כתבתי לאמור:

"היום תזרח השמש.  ולא אותה של בוקר החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחיוורת לה, אלא שמש-קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה.  אור וחום מסביב.  ואני אוהב את החיים.  הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי!  לבי עולה על כל גדותיו...  ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה...  מה לי ולסכינים מנתחים?  הכל עשיר מאז, מורכב מאד, מורכב מאד ועולה על כל ניתוח...  מה לי ול"חלפי שחיטה"?  אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק...  אני שואף...  אני חניך-הצער...  אני נעלה על כל אלה ההבלים...  אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם...  אני נושא את עיני... טובה ההכרה, טובה ההבנה!..  אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד... אחר הנני...  אני רעב – ושבע...  גדולים יסורים... גדול הבודד...  גדול הנודד...

"מחר אני יוצא מזה".

 

לז

ליל סגריר היה.

באחת מן התחנות הקטנות, בדרך העולה מ-N לא., הוּצאתי מתחת הספסל בעגלת מסילת-הברזל והעמדתי לפני פקיד בית-הנתיבות.

לא כסף, אף לא מלתחת היו בידי – ונעזבתי לנפשי.

ישבתי על ספסל, אך השומרים שלחוני אל המקום אשר באתי משם.

– הלא לילה...

– פה יש כפר...

– רחוק מזה?

– לא יותר משלוש פרסאות...

– ויהודים יש שם?

– אין שם מוֹשקה...

– ובכן...  איך...

– "לֵך" – יֵאמר לך!..

– גֶשֶפטמאַכֶר-יהודים, ידעתיכם! – נהם בעל הכובע האדום, כשעבר על ידי, בכעס עצור.

קמתי ויצאתי.

"ז'נדאַרם" רם-קומה שמר, מאפס מעשה, את צעדי.

עברתי את הסוללה, את האַתיקים הריקים, את הפנס המאיר...  מאחרי כל אלה היו צרורים גזרי עצים – ואשכב.

נטפי גשם ושלג ירדו ארצה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] "בריה" ביידיש – אשת חיל (הערת פרויקט בן-יהודה)