_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בלילי קיץ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

א

הילדה מתייפחת ומשמיעה קול בוכים –

והיא, אשה בעלת פנים זועפים, בלים ומרירים ועינים דואבות ודומעות, שמתחתן גומות-תכלת, עומדת למעצבה על יד העריסה, מנענעת אותה, מנעימה זמירות בלחש ומדברת רכות וקשות על לב בתה, בת השָנה, כי תישן –

הנה כאב לב! הילדה יָשנה זה לא כבר כראוי כי כל הלילה נדדה שנתה מעיניה בצבות לה מעט הבטן, - והנה התפרץ הביתה פתאום הוא, "המזיק" ההולך-בטל, לבקש את זנב דג-המלוח בהדי לחמא – זולל וסובא! – ואף כי, אמנם, אחרי שבעו מהלומות וקללות למדי, יצוא יצא החוצה במחולות ורננים, אך את התינוקת העיר בטענותיו וצעקותיו. לשון-בלעם!

– אבי שבשמים! – מתפרץ קול-תרעומת מקירות הלב הרַגז – מדוע לא תישני, נשמתי? מה לך, חייתי? מה יכאב לך? הבטן? הבטן?... נו, ישני, ישני – אוי, הילדה חולה… – ישני, עלובתי, לא אוסיף להכות… אַ – אַ – אַה! ת – חת ערי-סתה של חַה – יה' – לי"… ריבון העולמים, מה לי לעשות? מה היא דורשת ממני? החלב אשר בשדי הצוֹמקים? השומעת את? אסוני, צרתי, הוותי, ישני!!... ישני! – אני מצווה עליך…

הקול הרפה נחבא רגע –

– אַ – אַ – אַה! – מתעודדת האם – ישני, חמדת נפשי… " עו-מ-דת עז לב-נה". ישני, חיה'לי… עלי לכלות את המלאכה, בתי –

ולכלות את המלאכה של העלמה סיגנצין, באמנה, דרוש כמו לחיות ממש! התופרת החולקת לה עבודה בסוד העידה בה, למען השם, שתשלים את השמלה עד יום המחרת, אם חפצה פרנסה היא לימים הבאים. נחוץ לעבוד כל הלילה…

 

כי הנה בשלושת הימים, ימי מחלתה, לא נעשתה המלאכה כלל, ובני הבית הן לא התענו בימים האלה, ויאכלו וישתו, ויסיקו את התנור דבר יום ביומו – ומהיכן? התימצא להם משכורת אחרת אם לא ממַחטה? שכר הכרם, כביכול, אשר חכר ירוחם-ברוך אישה בשנה הזאת, עוד לא נראה לעת-עתה, מלבד מעט הפּירות שהוא מביא עמו תמיד בחזירתו, לחדוות לב כל בני-הבית; ולהבא – מי יודע! אשתקד לא היתה פרנסה כלל, ובכל ימות החורף לא הכניס אף אגורה אחת…

היא כופפת את ראשה, מסתכּלת בילדתה ובאה לידי החלטה, כי ישנה היא. אבן כבדה מתגוללת אט-אט מעל לבה הנמק.

בזהירות רבה היא סרה מעל העריסה ויושבת על יד המכונה.

היא כולה תפילה: יהי רצון שתישן הילדה ולא תפריעה מעבודתה!

הילדה – הרי זו צעקנית ורגזנית; כל חשבון לא תדע: יומם לא תניח לעשות מלאכה ובלילה – לנוח. היא ממררת את החיים…

*

דממת-ליל, המלאה תוגת-עולמים ואשר תמיד כאילו תצפה לאיזה דבר-סתר, כיסתה את ראש החייטה וכל אשר מסביב לה… רחל, הבת הצעירה, ושני נערי ה"תלמוד-תורה" עודם ברחוב בתוך כל המתהלכים והמטיילים לרוח ליל-הקיץ הנעים; העלם הבכור, העובד בבית-החרושת, כבר ישן הוא, כי עליו לקום מחר בשעה החמישית, וזה שעה לשובו; השכן הרווק, המורה, התגורר בחדר השני הקטן, הלך לדרכו ולא יפריע את הדומיה בקריאתו. –

אך הנה היא דוחקת ברגלה על מדרכת המכונה, והאופנים מתגלגלים ומשמיעים קול שריקה.

נשימותיה תכופות; העבודה נראית לה היום קשה מבשאר הימים, ובלבה צללי-הרהורים על דבר הנסיבה אשר בזה: אם השעה המאוחרה בלילה, או חולשתה, אשר לא סרה עוד מעליה לגמרי.

זה רק יומיים לקומה מערש דווי להתהלך בבית.

מבלי משים פנתה לאחוריה. נדמה היה, שבתנועה זו כמו תקרא להעיד במחלתה את העזובה הרבה, אשר בכל פינה, בכל זווית, את הרפיון ואי-הסדרים הניכרים, את הריצפה השחורה מבוץ, את האוויר הנרקב, את קורי-העכביש המכסים את התקרה השחוחה, את החלונות הצרים והמגואלים, את הקדֵרות המוחלדות וכל הכלים המלאים זוהמה, לאות, כי לא שוטפו במים זה כמה.

רגילה היא בחליים ומכאובים; מחלות קלות כעין כאב הראש דקירות בחזה ובצלעות יפקדוה לעתים היותר קרובות ורשמיהן לא יעזבוה אף רגע. "כי בן האדם הלא איננו לא מלאך ולא שרף וגם לא בהמת הארץ". לאכול "קדחת", להיות תדיר באוויר מחניק ומלא דחקות ורפש ולעבוד שש עשרה שעות במעת-לעת – אי אפשר שלא להיות חולה. ואולם כשהיסורים החביבים באים בימות החורף, אז, אם כי הקור, הדחק והמרירות, שבימים האפלים והקצרים ובלילות השוממים והארוכים, יתוספו עליהם – הנה לעומת זה ירוחם ברוך אז בבית ויש למי להתעסק במחלתה, להבהיל את הרופא, לרוץ אל המלחש, להביא סמים; אגב, כשהוא כאן, בפניו, מורגש איזה מין הנאה מיוחדה גם בגניחות… לא כן בקיץ: הוא איננו, רחל טרודה בצרתה היא לשאת את משא כל הבית, והיא מתמרמרת ומתרגזת, ואל אמה לא תשים לב; הילדים הנבערים מיללים ומתנפלים על האם, השקועה בדאבה, במשיכות ובתביעות; התינוק מתמוגג בבכי קורע לב…

– ובכל אלה – שגורה בפיה מעין הלצה – נעימים הם ימי המחלה… טובים מאוד… אך טובים מהם אלף פעמים – הימים שאחר המחלה…

כל החֵמה אשר בלבבה תחול אז על ראש הילדים, כל זעמה האיום היא שופכת עליהם. בשארית כוחותיה תפליא מכותיהם. ביחוד היא "הורגת" – את ה"מזיק". את שאר הילדים היא מרחמת מעט: שמואל'יק הוא חלש, לישראל-נוח'קה חטוטרת קטנה, היותר קטנים גם הם חולנים, מבטם מלא בושת וחרדה ועיניהם נטויות לארץ, פניהם מפיקים כסילות וכאוב מארץ קולם… לא כן הוא: שנאה עזה וקנאית היא שונאתו. בשעת כעסה… הוא חי, עליז, שובב!...

והיה יש אשר היא הולמת את ה"גזלנים והרוצחים" – תבואנה עליהם ארבע מיתות! – בדממה עצורה; אבל יש גם אשר פיה מלא באותה שעה טענות-טענות: וכי אינם רואים, כי כל האוכל לא תאכל היא לבדה? הוי, מה תוכל היא להושיע להם? האינם יודעים, שאין מה לתת "לסכור את בית-בליעתם"? למה להם, איפוא, למוץ דמיה לאט לאט? יקחו ויאכלו את בשרה ואת דמה – אבל עד גמירא… בפעם אחת…

ומליצות תדבר לשונה, כשהיא מתעוררת לפעמים לתאר איך נגדע שורש חייה, איך נהיתה לחולה מסוכנה, לגל של עצמות; מעניינת, מאוד מעניינת, היא השתפכותה, בהחילה גם לייעץ את "ילדיה היקרים" להיטיב עמה, לקחתה ולאכלה חיים…

– אבל קחי גם את, אֵם יקרה, אותנו כולנו, כולנו עד אחד, וקִברינו – עונה לעומתה רחל, כשפניה, פני-קאַלמיקים מכוסים בבהרות-קיץ, רועדים ורועמים משנאה, – למה פתחת פיך ותשכחי לסגרו? קחי וקִברינו – והקיץ הקץ!...

– למה את הכל? – מוחה האֵם בכובד-ראש – לוּ רק אותך האחת, ורווח לי גם אז…

– נו, אותי! אותי! – הומה הבת, חורקת שן ומכה באגרוף על לבה – קברי – אבל היאלמי הפעם! למה ילידתינו! מי ביקש זאת ממך? ההנאה שאנו נהנים מן החיים… כדאי והגון מאוד לחיות… קצתי, קמתי בחיי… נו, חדלי להתאנח ולבכות, חדלי… על יסוריה שלה היא גונחת, אם יקרה!

– אוי, לוּ הלכנו כולנו לאבדון, אבינו שבשמים!

רחל היא בעלת אופי זועף. היא צוררת את כל חברותיה בעשיית-פפירוסות: צוררת את אחותה הבכירה, החייטה, המתגוררת ביקאטרינוסלב הכרך הגדול ויודעת בוודאי מה הם חיים, לא כמוה, החיה בחשכת העיר הזאת; צוררת ביחוד את בתיה'לי הפריצה היפה-פיה, ובפיה תמיד סיפורים ארוכים, גיזמאות, עקיצות-שנאה ופרטים מבהילים, כשהיא מדברת על דבר חייה של האחרונה: "נכבדות" נפלאים ידובר בה והיא לא תאבה אלא תשמע, עשירים נודעים-לשם יבקרו בביתה לקנות את מלאכתה, "קאואלֶרים" נהדרים, שפניהם פני נוצרים ודיבורם רוסית, באים לביתה… ומה מבלה היא את ימיה בנעימים!... אמנם, אם לקנא – בה יש לקנא!...

– בת מזל… הכל תלוי במזל! – מתאנחת האם, המאזינה בענין רב לכל העוּבדות והמעשים ולבה לא ינוח – כן, הצלחה, הצלחה לא-יהודית…

והיא מתבוננת בפני בתה המגושמים והמכוערים –

מזל… כן, שנואת-המזל היא… שנוא-המזל הוא גם ירוחם-ברוך…

כי, לכאורה, הן טיפש איננו; עם הארץ איננו; אדרבה, איש שהיה בערים גדולות, באודיסה ובברדיטשוב ובכרכי-הים, וידע במילי בעלמא ובר-אוריין קצת ומעורב בין הבריות ושופט על כל דבר וענין בעיון ובהסברה ובהכרת ערך דעתו ו"עֵט לו בידו", ואף על-פי כן לענייני פרנסה הוא אחרון שבאחרונים. סובב הוא בשווקים וברחובות כל היום ואשמורה בלילה, עוסק הוא בשדכנות ב"גורלות", בסרסרות, בכל דבר הנכנס בגדר סחרנות – ואין מזל! –

בימות-הקיץ הוא חוכר גנים, אבל, אוי ואבוי, בל לחטוא בשפתים – גם למשא ומתן זה אין שום הצלחה.

ובשנה הזאת, אויה, פסק גם השכר, שהיא משתכר תמיד בימים שלפני חג-הפסח מהחזקת בית-אפיה של "מצות" בשותפות עם עוד אחד – ממונו של פלוני ושכלו הוא, – כי הגביר רובמן הביא העירה מכונה לאפיה, ורבים מאלה שמכבר הימים השתכרו בזיעת אפם לצרכי הפסח מלישה, מגלגול וכו' לקחו השתא ממעות חטים…

ירוחם ברוך בכלל – צריך להודות – הוא איש, שאינו חושב עצמו לגבר לא-יצלח, אי-הצלחתו לא תכניע את רוחו. ואולם העוּבדה הזאת מחצה את לבו… הוא נדהם:

– מכונה… מכונה… זהו אסון, אסון גדול!... בכלל… חקרתיה, כן היא… מכונה… אין תחבולה…

ובכל אלה… למרות כל אלה… משונה הדבר… בלעדיו… מרגישה היא, כי בלעדיו אינה אדם כלל! גם בשעה שהיא מגלה את זכויותיה בתור אם ובעלת-הבית ומכה את הקטנים או גוערת בגדולים, גם בשבתה לאכול או בלכתה הקלויזה ביום השבת – אם ירוחם ברוך על ידה, הרי אז, רק אז, היא מרגשת אחדות, רק אז היא יודעת, כי חייה שלמים, רק אז היא – היא

רגש אי-הרצון, שיש בו גם מעין חמלה ובוז קצת אליו, התעורר בה לפרקים בשעת דאבה, מטושטש הנהו ובדברים או במעשים לא יתגלם…

תחת זאת, בליל התקדש השבת, בשעה שהוא יושב אל השולחן אחר אכילת הדגים ומכחה לתבשיל ה"לוֹקשין", בגדו בעליון אין עליו בהאי שעתא, הירמולקה מזהירה על מצחו הרחב והנוצץ, ובהחליקו בגאון מיוחד את זקנו המגודל, האדמדם והעשוי כמין חי"ת, הוא מספר לה אגב גררא איזה דבר מעיתון עברי, שהוא משתדל מבעוד יום להשיג לכבוד שבת, או מנסה את הילדים חומש בעל פה, פרשת השבוע, או מלמד את יוסילי הקטן מלות עבריות כגון "קורקבן, גרגרת, חוטם, ספסל" וכדומה – ונרות-החֵלב של שבת דולקים בהדר ומפיצים אורה והוד – אזי היא נכנעת לגמרי, לחלוטין, לפני יקר תפארת גדולתו ונוכחת, שאשריה, שזכתה לכך…

והוא בעצמו אכן יודע ומכיר כל זאת ברור. בכל הליכותיו הוא – הבעל. הוא, אמנם, מודה בלבו, שהיא עובדת בלי חשׂך ומפרנסת אותו ואת בניו, אך את דעתו, בכל זאת, לא יבטל לעולם.

– אני דיברתי… התבינו כולכם? – שגור דיבור קשה בפיו.

ביחוד, ביחוד, התגלה אופיו זה בכל קשיותו, כשעמדה על הפרק השאלה, אם תסע מביתם בתם הבכירה. כלא היתה אז דעתה, דעת אם מסכנה; לשוא היה גם רוב בכיה, לשוא היו כל הוכחותיה, שבאין בתה זו עמה תכרע בקרוב תחת נטל משׂאה, לשוא כל ראיותיה מפלונית ופלונית, שנשחתו שם, בערים הגדולות, ואיבדו כלה את טהרתן וצניעות מידותיהן… לשוא! הוא אטם אזנו משמוע קטנה או גדולה; הוא היה באחת:

– אני דיברתי… התבינו כולכם? שוטים גמורים, היודעים אתם מה היא עיר גדולה? ההייתם מעולם ביאֶליסאוואֶטגראד? שאלו את פי!...

– – ואיך קמו דבריה עתה!...

… אין קץ לחצאי המחשבות, אשר יעלו תמיד בלולים ומטורפים עת תשב אל המכונה ותהגה. מאה פעמים תהפוך במלה אחת ממכתביה של בתה, שנשארה בזכרונה מן הקריאה, מאה פעמים יבוא אל לבה דיבור בודד מן השמועות ודרישות-השלום, שהביאו לה אלה שבאו מהתם להכא. וההרהורים המרוסקים האלה ציפרני חתול להם והם קורעים בשר הלב ומעלים דם בעינים הטרוטות. –

*

ואולם בנשף הזה אך החל החלה להרהר – וקול הילדה השתפך באזניה כרעל…

– אוי, ממזרת! – ותקם ותגש אל העריסה, – ישני! ישני! אַ-אַ-אַה…

אבל הילדה לא חדלה מבכות…

לראשונה ניסתה האם לתאר באזני בתה את עַניה וצערה, ותתחנן הירגע; אחר כך החלה  לדבר קשות, ותעֵד בזעף, לישון בכי טוב, ואם אין, יוּרע לה, לקטנה; לאחרונה, בראותה כי בכל אופן אין שומע לקולה, חרה לה עד מוות, ותתמלא מרירות-מצוקה, וַתַּכֶּהָ אחת ושתים…

אך כל אלה ללא הועיל.

העריסה נדחפה בחמה שפוכה: חריק-חריק-חריק…

– ישני! – אני אומרת לך, מרשעת, וָלא – אעשה בך כלה, תל-עולם… ישני! – הנשמע כדבר הזה? אַ-אַ-אַה!... הנה מצוקות נפש!...

– דומה, שהיא עוצמת עיניה… הקול ייחלש… בידו, יתברך, בוודאי יש לעשות חסד…

היא צועדת לשוב למלאכתה –

לשוא! הקטנה נעורה…

לשברון-לבה אין קצה. לה מחוור וברור, ש"המרשעת" מונעת מרגעה מנפשה בזדון, בכוונה מיוחדה להרעימה…

היא מולקת את בשר הילדה בכל כוח. הצעקה בוקעת וחודרת…

– נו, לא אוסיף, לא אוסיף… אוי, ריבונו של עולם… ישני, נשמתי, ישני, ישני, אמֵללתי, בתי הפצועה והעלובה, ישני… (היא מתחילה להתחנן ולפהק ברפיון) אוי, כוחי אין אתי… נו, מה תחפצי ממני? מה אעשה לך, בתי, ואַת חייבה בכל זה… "על חורבנה של ירושלים – – על הכותל ה-קדוש" – – אבל, הלעולם לי לעמוד פה?... מה תצעקי, מטורפת, הלא תביני, כי אין לי פנאי, כי עלי לכלות המלאכה…

אלא… הצפצוף הפולח-כליות לא ייפסק אף  רגע…

בכל איבריה וגידיה משתפכת עיפות עצומה… רגליה תכרענה… בחזה – קרירות-קרירות… לבה נהפך לבשר-מת… לרגע איננה מרגשת בצעקה… קרום פרוש על הכל…

היא יושבת לעבוד. יהיה מה יהיה!...

ידיה ורגליה זריזות ומתנודדות, אך בלי כל רוח חיים מצדה… עיניה, המלאות נדודי-שינה, תחשכנה, תחשכנה… ראשה הכפיף נוטה לצדדים, מבלי שתסתכל בשום דבר…

עוברים רגעים. המכונה שורקת ומעוררתה… השריקה הנתעבת מוסכת בכל יצורי גווה רגשי איבה מהולים בשכרון… אז היא מתחילה להרגיש, שחמתה לא שככה… איזה כוח מגניטי מושכה אל העריסה ומלמדה לעשות איזה דבר… בקרבה נוזל סם-המוות… בראשה – דקירות-מחט…

גרון הילדה החולה כבר ניחר – והאם לא תתנודד ממקומה… נפשה אבדה לה… חושיה קהו… מבט עיניה שוּנה… אש-זרה תתנוסס בו, מאוּכּלת במשטמת-נקם…

רק עוד הרגשה אחת נשארה לה: אלמלי היה ה"מזיק" ברגע זה לנגד עיניה… כדג היתה קורעתו…

ופתאום… כהה אור המנורה העומדת על החלון… המ… אבטומטית היא מעלה את הפתילה – הזכוכית מתפוצצת ומתבקעת… לשון-אש קטנה רועדת ומחוללת וגוססת…

– ו"המרשעת" עודנה צועקת… –

הותרה הרצועה…

היא מתנפלת על הבריה הצנומה שבעריסה, כלביאה טורפת. –

ב

ממחרת. ליל-סיוון נפלא בכל קסמיו הרבים, אחד מאותם הלילות, הנותנים גאוּת בלב המשוררים, כי רק נשמתם היא מעולם האצילות וכי רק הם יודעים לחוש יופי ולהתענג…

משפחת הגביר מַרקוס סיגנצין לא יצאה עוד לנאות-דשא. בביתם משתה-הילולים ליום הולדת הבן הבכור, תלמיד האוניברסיטה הפֶטֶרבּוּרגית, שבא להינפש מעבודתו בירחי החופש.

על המעקה, אשר לבית-החומה המפואר, יצאו לשאוף רוח בני הגביר היחידים והיפים להלל, גיבור החגיגה ואחותו, כי עיפה נפשם במחולות.

הוא, עלם בעל קופה זקופה ורמה, עינים יפות וגאוֹת וסנטר מגולח ועגול, צועד מלא רגשות של חשיבות ומנוחת-עונג, והיא, שושנה שאך החלה להתפתח, – משתוקקת לצהול ולבכות גם יחד…

אמנם, רבות, רבות הגידו עיניו ובת-צחוקו שלו, של ולאדימיר סוֹלוֹמוֹנוֹביץ, בנשף הזה… מה יודע הוא להביט… אמנם, אין כל ספק: הוא מעוּנה – האומלל! – בלי גבול, בלי גבול – – –

ובאמנה, מה נחמדים כל האורחים, מה נבונים ומה נעימים! גם ווֹלוֹדיה, ולאדימיר בוריסוביץ, היה הגון, לולא… אלמלא היא… פאני… העלמה לבית עגבנין…

וכרגע זכרה את אסונה – ויתכווץ לבה:

– התופרת… נבלה!... היא הבטיחה להכין… היא הרהיבה בנפשה עוז… היא…

– אמנם, – החליט הסטודנט אחרי אשר הביעה לפניו אחותו את רגשותיה – לדאבון הלב, חסר עדֶנה רגש המוסר לההמון… נניח לזה, ליזה! הביטי-נא, מה נהדר הליל…

היא נשאה מרום את עיניה הפקוחות והכחולות, ותסתכל בשמי-התכלת הטהורים והעמוקים, הזרועים ריבוֹא-ריבבות כוכבי-ספיר והמריקים יַמי-עדן על פני כל הארץ, ותתבונן לנוגה חצי הירח, הטבוע בחיוורת-כסף, ותשאף בכל מלוא חזה הצעיר והרענן את הרוח הקל והחם, המפזז בנעימות…

וכרע הצהילה את קולה הרך והעדין!... פניה הזכים והרכים מלאו הגיון עמוק… על שפתותיה שושנים ריחף צחוק עדנים…

כן, מזג האוויר משפיע עליה תמיד במידה מרובה. בליל מלא שירה כזה לא תוכל להיעצב, לא תוכל להרגיש כל רעה וכל חסר… חן-חן בעד העצה הטובה!

הוא עישן. לולא הפריעוֹ שאון המחולות אשר בחדרים העליזים מחשוב מעט, כי עתה – מי יודע… – אולי היו חולפים במוחו איזה הרהורים, אולי היה עולה בלבו אפילו זכרון אותו רעֵ, שאיבד את עצמו לדעת בעצם ליל כזה – – ואולם הוא לא יכול להגות, ורק צחק…

וגם מפי אחותו התפרץ פתאום צחוק-הנאה חזק, בעבור כברק בזכרונה אחת התנועות המגוחכות של העלמה פאני, אשר העידה לכל, אשר כל-כך עלולה היתה להעיד לכל, על חוסר טעמה של הנבערה הלזו…

וכחמישה עשר רגעים רצופים הסיחה ליזה היפה את דעתה מהשמלה החדשה, שלא הוכנה ליום הכסא, ועד אשר נראה הביתה להפליא לב רואים באמנות יפה וברוח האדם העולה למעלה, שָנתה בתכיפות, כי נעים, נעים מאוד, כי נעים הטבע, כי גם תמול, גם היום – מה יפים ומה נחמדים הלילות!

ג

וכעבור זמן מועט, כששקטה השיחה המעונגה, היה איזה שאון באותו הרחוב. על יד אחד שערי החצרות עמדה אשה פרומת שמלה, ותייבב על אשר פתאום ניטלו ממנה נשמתה, חייתה ונחמתה…

– אישון עיני! למה עזבתיני? – המתה בחשאי האשה לבושת הקרעים – קחיני עמך שאולה!... מה הם חיי? למה הם? – – – בתי, בתי, אמך המרשעת… לא יכופר לי העוון… אין לי כפרה… רק יום אחד ארכה מלתה… יום תמים סבלה עינויים כאלה, יסורים כאלה… ריבונו-של-עולם, על מה ולמה?... תינוקת בת שנה… מה חטאה ומה פשעה? על מה תיסר ככה?... עוונותי – –

וביד אחד מִשַׁמשי החברה-קדישא, אשר עבר בשעת מעשה על פני האשה המיללת, היה סל של קש ובו גופת תינוקת מתה. –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה