_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אוּרִי-נִיסָן

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

 (מלים אחדות)

 

מה היה לי אוּרי-ניסן עד בואו אלי ללונדון – לא הייתי יכול להגיד גם אילו חפצתי.  על פי מסיבות חיי אין לי אף שורה אחת מכל המכתבים הרבים אשר כתב אלי עד שנת תרס"ז, ולא אוכל לזכור גם דיבור אחד ממה שכתבתי אני אליו.  יחס אמיתי, שרשיי, היה בינינו תמיד, מיום שהכרנו איש את רעהו, אך כמו מתוך הערפל נשקף לי היחס ההוא.  אהבה? – בוודאי ובוודאי, בכל אופן, מצדי, את האיש העדין, רם הקומה והרַגש וטהור הנפש והרוח הזה אי-אפשר היה שלא לאהוב, ביחוד בבחרותו.  לו היו אז תנועות כל כך גראציוזיות, מיוחסות-מלידה, ויחד עם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם בּיישנות של ילדה בת שש.  ואופן-דיבורו: "אין הוא מבין, בכל זאת,לרעו של איש-שיחו.  אין הוא יודע היטב למשל, את 'זו פלשר', אבל אפשר, כמדומה, להגיד בבטחה, כי עָצמה לה כבירה, אם לא בלתי מצויה... כלומר...נוּ, כן.... מלבד זאת – מוזר!" ("צללי-החיים", "ג'ניה").  את קולו אני שומע בזה ואת זעזוע-כתפותיו של אותו אציל...

היתה, היתה אהבה – בלי כל ספק.  הערצה? – זו כבר אולי לא היתה כל כך חזקה ועמוקה, ביחוד מעת שנפלנו שנינו לתוך מה שקוֹרין "החיים".  כמדומני, שתמיד – יחד עם הקנאה, ההתקנאות שמן הנמנע, התקנאות רוחשת וצורבת במעלותיו הרבות עלי – קיננה בלבי מעין הרגשה, מצד אחר, שהוא עוד חלש גם ממני, שהוא עוד פחות ממני מוכשר להביע את רחשי עולמו הפנימי, ובמה שנוגע לקשי-חיינו החיצוני, הרי גם בזה הוא עוד פחות ממני מוכשר לעמוד בקשרי המלחמה.  יותר מדי היתה מידת היחסנות והרכות באורי-ניסן, פחות מדי עקשנות וברזל, בכדי שאעריצהו.

כאמור: ערפל, ערפל, לא אזכור דבר מסויים.  לא אזכור כמעט כלום.  ואולם זה נחרת בקרבי – ועכשיו הוא צף ועולה.  בביאליסטוֹק היה היום ההוא.  אנחנו שנינו כבני שבע-עשרה – שמונה-עשרה.  אני כבר עזבתי את הישיבה ולמדי "מלאכה נקיה וקלה", והוא, הגדול ממני בשנה או בשנתיים, עדיין ישב בבית-אבא, אפרוח בקליפתו.  אני קראתי אליו לצאת "מן הבצה", כנהוג ("בצה", כמובן, על דרך המליצה וביחס לסביבה של עיירה על גבול "ערי המרכז" של רוסיה הפנימית; מה שנוגע לאביו הרב, מורנו לפני שתים-שלוש שנים בגמרא ופוסקים, אי-אפשר היה שלא לשמור אליו רגשות נאצלים בלב גם ימים רבים לאחר כך).  אז קיבלתי ממנו בתור תשובה איגרת בת ארבעה או חמישה גליונות-פוסטה – ואולי עוד יותר – כתובים מפנים ומאחור.  והנה במקום אחד בתוך כתב-ידו הצפוּף-הסַפּירי הנפלא, אשר עליו ישתומם כל רואה, היתה נקודת-כתם אחת קטנה, ומתחתיה רשום: פה נפל אֵגל-דמעתי.  אגל-דמעה על אָבדן-החיים.  הנה הוא שׂורף את הנייר, אחא! אחא! – את הלשון בדיוק לא אזכור ולא אוכל לזכרה כמו, אבל כי היה הדבר הזה וכי נכתבו אז כדברים האלה, דברים שהיו בעוד שנים אחדות ליקוֹד שירת "בינתים" – לא אפונה.  אחא! אחא!

 

אֵגל-הדמע ההוא צף ועלה בינינו אחר זמן-מה בוארשה.  הוא החל למשוך בשבט-סופר, זאת אומרת להדפיס מזמן לזמן קצת ממה שהוא כותב, לצאת ולבוא "במערכת "הצפירה"; השׂתכר כשמונה רוּבלים לחודש וגר ברחוב דילנאיא, מספר 21, מעון 21, ואני באתי לוארשה ולנתי אצלו בגניבה שנים-שלושה שבועות (בגניבה – כי לא היה בידי כל פאספּוֹרט, והממונה על החצר נתן בי עין לרעה).  ההרגשה העצמית לא היתה לעילא ולעילא.  ואף על פי כן היתה איזו השראת עלומים, ציפיה לאיזה דבר, קילוּט רשמים עם כל העונג שבקילוּט זה.  התראו עם נוֹמברג, עם רייזין, שהוציאו אז איזה קובץ בשפת-האם; קראו בספרים, ובפרט במאמרי ביקורת.  אורי-ניסן בעצמו כתב איזו רשימת בקורת על "דימיון יהודי" והדפיסה ב"הצפירה" ב"פסידוֹנים".  "פסידוֹנים" – הרי אף במלה זו היה איזה כוח-משיכה של חידוש.  בקיצור. היינו מן ה"נכנסים"; עמדנו בתפילת "שחרית".

והנה בערב אחד הביא הוא מן הרחוב איזה "לוח-אחיאסף" חדש, שיצא באותו יום מבית-הדפוס, ודוקא בערב שהיה לנו גם לחם, גם טה, גם נפט במנורה, גם כירה מוּסקה.  ישבנו שנינו בעת ארוחת הערב והתחלנו: "ביום קיץ, יום-חום, עת השמש ממרום-הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת-שקט לחלום" וכו' וכו' – שיר מאת ח. נ. ביאליק! – וכעבור שעה קלה, כתוֹם האוכל, כבר התגדרנו מעוּמדים איש לפני רעהו בידיעת השיר בעל פה...

–"לי יש גן, ובגן תחת אוֹג כבד-צל" – הטעים הוא כל מלה ומלה בתענוג מוחשי, פיסי...

– "ובליל חוֹ–רף, ליל-קוֹר, עת מַחש – כּים ושחור" – משכתי בנהימה לעומתו...

– "ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר" – צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות "ישב אצלי וחיממני" בשעת אמירת פסוק "אצלי שב והתחמם", חיקה "סוּפת ליל קול כאוֹב", תיאר בפישוּט ידים ורגלים את "ענוּת רש גוֹוע ברחוב", קפץ, התנער ו"לחצני אל לבו", "רעוֹ, אחיו הטוב" –

ופתאום –

הדמעה שנשלחה במכתב מפּוֹצֶ'פּ לביאליסטוֹק נוֹצצה בעין, ואחריה נשרה עוד אחת...

 

                 וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ,

                                                     רֵעַ נְעוּרִים!

 

רחפו עצמותינו, ועל האח בערה אש, על השולחן הנר..

רק עשר שנים עברו מן הערב ההוא, והיו ימי קיץ דומים לתוֹר-הסתיו.  "ימי סגריר ועב, עמוּם שוֹמם היקוּם, רפש הולך ורב, דלף טורד על גג, עש בקרב לבב" – בלונדון.

לבוא ללונדון לא יעצתיו, אף כי גם מנוֹע לא מנעתי את הדבר ממנו.  כתבתי לו בפירוּש: – זה אני זוכר – לא בשבילך המקום, אך אם אינך מחכה כבר לכלום ואין לך מה להפסיד – בוא!

והוא ענה: איני מחכה לכלום.  המקום הבא אינו בשבילי.  ואֵי המקום אשר הוא בשבילי? אני נוסע.  מה אפסיד?

והוא בא! אבל ביום הראשון לביאתו, בשעה הראשונה נוכחתי, שכל זמן שהנשמה באדם – עדיין לא כלו כל קִצָיו, כל חשבונותיו, עדיין הוא, סוף-סוף, מחכה ומצפה ועדיין יש לו – לעולם יש לו – מה להפסיד.  וכתוצאה מזה ראיתי, שאורי-ניסן, גם אחרי ככלות הכל, לא היה צריך לבוא לעיר ההיא ולמה שחיכה וציפה לו בעיר ההיא.

כי אצלו כבר אחרי ככלות הכל, כי הוא כבר מקודם – גם בלעדי מזרח-לונדון – הגיע עד זיבולא בתרייתא – זה היה גלוי.  אך הוא כאילו הסתיר.  והסתרתו זו פגעה בנו, בי, רעו הישן, ובאָשׁר בּיילין, ידידו החדש.  למה תסתיר, הגבר? לא שחפצנו כי הוא ישפוך לפנינו את לבו – בזה לא היה צורך.  בפניו, כבכל מה שכתב, היתה אז המלחמה בין השאיפה לגלות ולשפוך שיחו ובין השאיפה לכסות על כל הנעשה בו פנימה – וזה היה די, בעיקר, לדעת מה אתו.  דיות היו גם תנועות-הפנים, ההערות הקצרות; ולא על שלא הרבה לדבר על עצמו, על העיקר, שבשבילו נגמר אצלו הכל, רעם הלב – כלום היה יכול והיה צריך להיות אחרת? כלום האנשים מסוגו, מסוגנו, צריכים לפירושים יתרים, על מה חשך או יחשך עליהם העולם? ואם, כאמור, רע היה בעינינו הדבר, הרי לא היה זה אלא על שהוא כאילו נושא עליו צינה וסוֹחרה של סבלון שתקני, על שהוא כאילו מתיחס ומתגדר בזה, בסבלונו הנסתר, ובז לנו, הבלתי-סובלים.  למה? באיזו זכות? ביחוד הייתי אני, לבָשתי ולכלימתי, עיוור בנוגע לזה.  ממחלתו הפיסית, אשר מת בה, לא ידעתי, כי הוא לא הגיד לי.  אילו ידעתי, כי אז אולי היתה אחרת. ואולם מפני שלא ידעתי, לכן לא ניצלתי מן המחשבה המדאיבה: למה יתפנק: היאה לאציל-רוח שכמותו להתפנק? שבור ורצוץ הוא כמונו כולנו – ובכן? ובכן למה יתהלך ככה? הלא כמונו כמוהו.  וכי דמא דידן סומק טפי? וכי אנו פחות חיוורים ממנו? ובאיזו רשות יביט עלינו מלמעלה למטה? ולא טוב מזה היה גם בעת שחשתי, כי אכן הדבר אינו פשוט כל כך, כי אכן איזה דבר-סתר יצוּק בו, כי אכן עולה הוא עלי בסבלונו – להפך, אז דאבתי עוד יותר: למה איפוא יחריש ויכסה גם ממני? למה גם לי לא יגיד? האם לא כדאי אני לזה? אורי-ניסן! אורי-ניסן!

פעמים אחדות בעת ההיא פגשתיו בחוצות ווייטשפל, עמדתי ממש בד' אמותיו, והוא היה כל כך אבוּד-עשתונות או כל כך מהלך שקוּע בשרעפים, עד כי לא השגיח בי כלל.  נראה ואינו רואה.  לא יכולתי לחשוב, כי מתחפש הוא – שמרני, אלוהי, ממחשבה כזו! – ההוא, אציל-הרוח, יתחפש לראותני ולבלי הכירני, לעשות את עצמו כאינו רואה? אך זאת חשוב חשבתי, לא יכולתי שלא לחשוב, שהוא רואני ואינו רוצה לראותני.  ואז אמרתי אל לבי: אך ישׂטמני אורי-ניסן, אך ישׂטמני.  הוא אינו רוצה במשׂטמה זו, קשה עליו המשׂטמה, אך הוא ישׂטמני...... מה אתו? על מה ישׂטמני? מה פשעי ומה חטאתי נגדו? האומנם על אשר גרמתי לו לבוא הנה?... אי-אפשר.... הוא – בעל היושר העילאה, בעל הלב הגדול באמת? ואולם מי יודע... נפתל לב אנוש... אולי דוקא מפני ישרוֹ הגדול, דוקא מפני שקשה לו כל כך לשׂנאני ולבוּז לי, לכן ועוד יוסיף לשׂנאני ולבוּז לי. – – –

ויש גם אשר אמרתי, ולא לעתים רחוקות: דברים בטלים.  יש על מה לשׂנאני... וכי אני אוהבו?

כן, נפתל לב אנוש... והיו רגעים.  שנתתי לו את הצדק הגמור... מלבד הנימוקים הפסיכיים, שהאנשים השבורים והרצוּצים, האנשים כבדי הרוח, האנשים היודעים מסתרי נפש חבריהם, אי-אפשר להם, שלא ישׂטמו איש את רעהו, יש שמצאתי, כי גם מהצד החיצוני איני נוהג בו בכל הדיליקאטיוּת הראויה, הן אני הייתי הפעם ה"אזרח" והוא הגֵר – ואני תובע ממנו יותר מדי, איני מתחשב עם הרגליו ועם צרכיו המיוחדים, כמעט שאני מאַלצהו לעבוד במה שלא הסכין... אין אותו היחס הצפוי!...

נפתל לב אנוש, וביחוד לב אנוש, אשר האושר יזרנו כמו דווה.  אין צדק ואין מוסר ואין רגשות טובים את האיש, אשר הישָׁהו אלוהים מעט אושר.  הן גם אני גם הוא לא ציפינו לכלום מבּוֹאוֹ לוֹנדוֹנה, ואף על-פי כן כאילו שנינו היינו מרוּמים...כאילו שנינו קווה קיווינוּ, כי הפגישה תהא אחרת, כי היחסים יהיו אחרים, כי חיינו יחדיו יהיו אחרים.

ויש אשר חשבתי: הכל מדברים על יסורים.  המלה יסורים נישׂאת על כל לשון.  גם ביחס אלינו.  בעלי יסורים אנו.  סופרים עברים, גולים במזרח-לונדון, חולנים, עניים וכו' וכו'.  אבל מה יוּכלו האנשים לדעת על מידת היסורים של היחס הזה, אשר ביני ובין אורי-ניסן, בין אורי-ניסן שלי...

ברגעים הטובים המעטים, שבוודאי היו גם אז, נצטרפו הלבבות וזוּקקוּ מסיגי הטינה.  אז הבינונו שנינו, כי אין אני אשם, כי אין הוא אשם, כי אין אנו אשמים, כי רק האסון רובץ עלינו.  ואולם בכל הימים ובכל השעות ראה ראיתי, כי לצנינים אני בעיניו, כי אין הוא יכול נשׂוֹא את כל הבלי וקלקולי, את כל מבוכותי ותעתועי, את כל נטיותי הרעות ופשרותי הרעות, שהייתי מתפשר אז, כמו תמיד, עם התנאים הרעים ועם החיים המרים.  והוא, מצדו, היה בעיני לקורע בזדון את קרום התפשרותי עם מקומי ועם מצבי במזרח לונדון ועם העובדה של מזרח-לונדון בכלל ועם דבר הוצאת הקונטרס החדשי המדולדל שהוצאתי אז.  איני יודע, אם כך היה הדבר, אבל נדמֹה נדמה לי עתה, שאני בימים ההם, אחרי עבוֹר עלי שלוש שנים למגורי בווייטשפל, כבר למדתי, אם כי לא בלי עמל, כמובן, לקבל את פני המציאות אשר מסביבי, כאילו התעריתי בה ואין לשַׁנות, ואין להחליף, ואין לצאת מתוכה.  לא רק שאי-אפשר, אלא שגם לא כדאי, אין מן הראוי, אסור.  אני אפילו למדתי למצוא בה איזו הנאה, איזו נחת-רוח, שאין למסרה בשום שׂרטוטים ספרותיים.  בכל אופן, אני הייתי אז כמתחנן בכל מעשי, בכל מנהגי: תנו לי לחיות – ואחיה!  והנה בא הוא והפריע לי, הפריע לי בכל.  הוא, אמנם, לא דיבר כלום, לא הוכיחני, לא יעצני, אבל אי-דיבורו היה קריאת תגר נוראה על כל אשר מסביב לנו, ועלי בכלל.  שתיקתו והוא כולו היו – תגר.

ירא אני, שלא הייתי צריך להזכיר את העובדה ההיא, ירא אני, שאורי-ניסן לא היה נותן לי לעשות זה, אילו נמלכתי בו, אבל מכיון שהתחלתי לדבר – לא אכחד גם אותה:

זה היה ביום צאת החוברת הכפולה והאחרונה של אותו קונטרס חדשי.  אני הייתי אז רחוק ממקום-הדפוס, שבו נדפסה, כי עבדתי בבית-דפוס אחר.  הוא – כמעט מתוך אונס – ערכה וגם הגיהה.  בהודעת ההתנצלות שלי לפני ה"חתומים" על איחור החוברת, על צאתה כפולה ועל הפסקת ה"ירחון" בכלל, כתבתי: "ויקבלו-נא אותה (כלומר, את החוברת הכפולה והמאוחרה) בסליחה".  בערב שבתי מבית-הדפוס וראיתי בעמודים הנדפסים: "ויקבלו אותי בסליחה".  נפשי המרה מרה לי על התרשלותו של המגיה:

– אוי, אורי-ניסן! אוי, אורי-ניסן! מה זה עשית לי?

הוא לא הוציא הגה.  רק הצטחק מעין צחוק של התנצלות ובקשת סליחה, ועם זה הביט בי בדממה.  ואת המבט ההוא קשה להשכיח מן הלב.

ההצטחקות היתה של איש רך, טוב, זוכר חסד-נעורים ואינו רוצה בריב, הצטחקות מפייסת, עדינה וחלשה.  למה תצעק? אַל תצעק! – הצטחקותו הרגילה.  אך המבט – – –

אלמלי אפשר היה להביע בדברים כל מה שאמר אותו מבט, כי אז היו הדברים האלה אולי דוקרים יותר מן הסיפור הכי-דוקר שלו – מ"בטרם".

במקצת, משהו, כל שהוא, אחת מששים, היה פירושו:

–אי, אתה, אתה, הצועק, המתקצף, הטיפש... לפניך איש אובד, איש שמתהפך על משכבו לילות שלמים בעינויי מות, ובשרו ישׂא בשיניו, איש אשר על כרחו הוא חי ואין קץ , אין קץ לסבלונו, איש אמן ואוהב אמנותו, אשר לא יכתוב רק מתוך שנאתו את התיבות... ואתה, ידידו, כביכול, מדבר אתו משפטים – בשעה שעולמו חשך בעדו מַחשך אחרון – על איזו תיבה כסילית באיזו הודעה כסילית משלך: אותה – אותי...

אבל הקורא יקרא, שאני מבקש, כי יקבל אותי בסליחה... הגע בעצמך... אותי... הלא בושה היא! – הוספתי לדאוג מתוך הרהורים על מבטו ולא על בת-צחוקו.

ואולם הוא כבר עמד ופניו אל החלון.  בלי-אומר.

כעבור שבועות אחדים אחר זה נסע אורי-ניסן מלונדון.

– כמו אבן נגוֹלה... – אמרנו אני וביילין איש לרעהו, כששבנו מן הלוויה.

ומאז עד יום מותו, גם מפּוֹצ'פּ, גם מוארשה, הוסיף לכתוב לביילין, אך אני לא יספתי לקבל ממנו אף שורה אחת, אף דרישת שלום ארעית.

הוא ודאי חשב, כשזכרוני עלה על לבו:

                 וּבְהִתְעַטֵף הַלֵב, וּבִהְיוֹתוׁ לִמְסוֹס

                 לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין זָר...

– – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה