_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בחצר

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

– מי? חיים מָתּי?

– הוא!

– ה"עובר-ובטל" הלז?

– הוא! הוא!

– נו, נו... מקרה משונה; אדרבה, מה, מה עשה?

– מה עשה! מה שסיפרתי לכם...

– בשגגה?

– מי יֵדָענו! יוצאים אליו ושואלים: "מה זה? מי מנפץ הזכוכיות?"  – והוא אינו משיב.  – "אתה?"  – והוא – כאבן דומם...

– הרי לך שומר!

– אבל אני איני מבין... מה זה היה לו? וכי מדעתו יצא?... ומה ענה הגביר?

– הגביר!... הגביר הרי אינו בביתו... מנהל-העסק הוא עתה גרוסמן הצעיר. אָה, אילו היה שומע ר' גדליה בעצמו את כל דיבוריו של זה אז – בוודאי שוב לא היה מניחו על סף ביתו, על סף ביתו לא היה מניחו...

– מעשה יפה...

– מילתא דבדיחותא...

– אבל אימתי היה זה? אימתי?

– אתמול בערב.

– ולדעתי, אין זה אלא בשגגה...

– איזה "בשגגה"! לא, לא בשגגה... פשוט, פג טעמו לעת זקנתו... ודבר זה כלום לא נאמר בגמרא? הכל נאמר בגמרא. "זקני עם-הארץ כל מה שמזקינין דעתם נטרפת עליהם"...

 

א

     הוא – יהודי שתקן. מעולם לא נשמע שיאריך בדיבורו, שיספר בגנותו של בעליו, שיטיל דופי במי שיהיה, שיחדד לשונו בביקורת או בהתפלספות, שסופה אנחה. אפילו ב"ימים נוראים" לא היה מראה חיים-מָתּי רגשנות יתירה: עומד היה מאחורי ה"בימה", מעוטף כולו בטליתו הישנה והמלוכלכת (לרכוש לו "קיטל" לא מצאה ידו מעולם), ואומר "פיוט" בחשאי, אפשר, בכדי שלא תגענה שגיאותיו ב"עברי" לאזני אחרים. ביחוד ניכרה מידת-שתקנותו בימות החורף. גם רגשותיו, גם מאווייו, גם לשונו, הוא עצמו – הכל כמו נקפא בתקופה הזאת. בלילות היה עומד על משמרתו, שחוח ואילם, ומשמיע "תַּך תַּך" במקלו, ובימים – היה ישֵׁן. השבת היתה מוקדשת אצלו לאמירת-תהילים, וגם אמירה זו, כאמירת-"מחזור", היתה של עם-הארץ, בלי צווחות, בלי סלסולים, – מלמול בשגיאות, בלי הבנת "פירוש-המלות" – מַשַׁק אגמי-מים...

     "שכירותו" – שקל לשבוע; ואת השקל הזה, כמו את כל מצבו בחיים וכל מה שהיה עובר עליו: לעג הבריות, דירתו בבית ראובן בעל-עגלה, עלייתו לתורה לעתים רחוקות מאוד, – קיבל בלי שום חקירות, בהכנעה, לכל היותר בגמגום של "מה שייך"...

     מה שייך... השמירה בחורף בוודאי לא תענוג נפלא היא, לחם יבש בוודאי אינו אכילה ראויה לאיש-שיבה חסר-שיניים כמותו, מיטתו הבודדה בפינה בוודאי אינה הגונה ביותר למנוחה לאחר שהוא שׂבע נדודים וקור כל הלילה; המהומה התמידית בבית, דברי הזלזולים והצעקות, נהמת העגלון כשהוא שותה לשכרה, קללות בעלת-המעון היורדות כברד על ראש "ממזריה" – תבוא עליהם מיתה משונה! – האוכלים ואוכלים ואינם יודעים שבעה לעולם, – עקיצות הפרעושים והפישפשים, – כל זה ביחד בוודאי ובוודאי אינו ממתיק שנתו של זקן שכמותו, ואולם – מה זה שייך...

     אמנם, גזירה זו, שתהא פרנסתו משמירת-החצר ושיָדור ערירי בבית ראובן בעל-עגלה – נגזרה עליו כבר לעת זקנתו. לפנים, בימים שעברו, היה אורג, אורג ולא שומר, אורג יושב על "כיסא", ככל העובדים בבית-החרושת של גרוסמן; ואז היה מקבל באותם השבועות שהיתה עבודה – וקנסות גדולים לא הוטלו עליו – שלושה רובלים שלמים. ביילה זוגתו, עליה השלום, ובניו שנשארו בחיים היו דרים באותה עיר, בסביבתו, ב"שכנות" עם ר' חאצקילי "וצדקתך"; כן, עם ר' חאצקילי "וצדקתך". – אפס... בליל-חורף אחד הלכה היא לעולמה. (כל ימיה, נשמתה עדן, היתה ריאתה נמַקה), ובניו תעו אחר זה איש איש לעברו: הֶניך ושפרינצה – למדינת הים, יעקב – לעבוד בצבא.. לא עזב את האב הזקן רק שמואל הצעיר... אך... פה כבר אין הזקן יכול לברר לעצמו את סוף המעשה כראוי... נו, מתחילה פשוט: בטלו העובדים, חאצקילי הלך ואכל קורצא לפני הגביר, ומאז לא היתה לשמואל עבודה – זה עוד מובן; אבל אחר-כך, אחר-כך... מה היה? איזו הלוויה גדולה... שוטרים באו... בוודאי גם כן ללוות, כמו שהיה בהלוויית-המיליונר, זכרונו לברכה... אלא... הזקן אינו יודע... מהומה ומבוסה... ושמואל נפל מהיום ההוא כמו במים...

     ומאז הלך חיים-מתִּי הלוך וזקן; נחלש, נכפף, התחיל להשתעל, לכעכֵּע; עיניו נתאדמו, כהו, התחילו מטפטפות...

     ויהי לשומר.

     נשף, נשף, אחר תפילת-ערבית, הוא שב מבית-המדרש לדירתו-מיטתו, נוטל ידיו, אוכל פת קיבר וחמיץ-ירק, מברך ברכת המזון, קם, מסיר מעל ראשו את כובע-הארג בעל המצחון הנוצץ וחובש לו במקומו כובע חם, עשוי מעורות-כבשים. כובע זה, שעֵרב צבעיו, מראה שחור ולבן וחום וברוד, הם כטלאים על גבי כולו, – הוא "מציאה" גדולה, שנפלה לו, להזקן, מאת חברו ה"גוי", מנקה-החצר, והרי מצויין הוא במכסוֹת-אזנים ארוכים ויורדים, שקציהם נקשרים מתחת לסנטר. אחרי הלבשת-הכובע הוא מפהק אחת ושתים ומתחיל לחַתל את עצמו בסמרטוטים שונים מלאי-אבק: הוא מוציאם מתחת למיטתו ונותנם זה על גב זה, עד שגופו הצנום מקבל צורת חבית. כשהוא גומר עבודתו זו, הוא יושב לו על הדרגש ונושם נשימות מדודות. הילד הכרסן, מזרעו של בעל-המעון, משתמש בישיבתו של הסבא להנאתו: שם, תחת הסמרטוטים, הוא מתחבא לשעה מפני מהלומות אמו. ואולם, מיד, כשהוא מרגיש ריווח והצלה במקום מצודתו-מפלָטו, מתחיל הוא לעשות שם שַׁמות, למשוך, למלוק, לירוק... חיים מתּי גונח, מגָרש בדממה את מציקו, מתנשא בכבדות, לוקח את מטהו והולך לו ישר למחוז-חפצו. אחרי ישיבה קצרה בבית המבשלות (שיינה-רחל כלתו, אשת יעקב, הלכה, מיום שנמסר בעלה לעבודת-הצבא, לעבוד בביתו של הגביר), הוא עומד ויוצא אל החצר. אז מקדם את פניו ליל-קרח, העוצר בקרבו מין זעף-של-צער. ממעל לו שמי-ערבות קודרים, מעושנים ודוממים, ולפני עיניו הדומעות-העכורות, – אפלה משעממת, שמתוכה מסתמנים שרטוטי הבית הגדול, הישן והחזק, אגף הקונטורה בקומה השניה והפבריקה הרחבה מעבר לאגם. לפני שעה עוד המו בה העובדים, התנועעו, הזיעו... גם הוא היה כאחד מהם לפנים... אָרג... תקע החליל – וגם הוא מיהר בתוך ההמון לביתו... ככה חי ימים רבים... כל זה היה אז... ועתה?... עתה אין כלום... עתה אין אור משם... עיוורים החלונות... ואותו העמידו לשמור...

     הוא בא ומשתיק את נביחת הכלבים, החרדים בחוריהם על שלום אדונם, ושם הוא עומד על משמרתו, שקוע בדממת-חשכה וקור. מוחו ישן. הוא יודע רק דבר אחד: שעליו לעמוד, להלך או לשבת במצב הזה עד אשר יעורר החליל את הפועלים ליום עבודה חדש...

– תַּך-תַּך...  תַּך-תַּך... – הוגה המטה נכאים. –

וליל-החורף האילם והשחור נמשך, נמ-שך...

 

ב

את פניה של ביילה, עליה השלום, אין חיים-מתי הזקן זוכר כלל. ממנה נשאר לו רק יום-ה"יאָהרצייט", שחל השנה בשבת. להתפלל לפני העמוד אינו יכול – והרי הוא מסתפק באמירת קדיש ותהילים.

     לאכול את ה"סעודה השלישית" לא הלך, ובין-מנחה-למעריב ישב בתוך עדת יהודים, מתפללי-הקלויז שבחצר, מבלי לעזוב אפילו לרגע את "תיקוני-שבת" שבסידורו, סידור-"מאירת-עינים".

     בנין הקלויז הזה הוא אחת מן הגדולות, שעשה ר' גדליה גרוסמן, נרו-יאיר, ועליו גאוותו. ואם, אמנם, יוצאי חלציו, שני בניו, אינם מרבים להשתמש בהיכל זה (הבכור, רציני, בעל-בשר מצויין, איש-עסקים גדול ונשוי, יושב לרוב בחוץ-לארץ – אומרים, שדבקה בו המחלה הרעה – והצעיר, בחור-רווק, טוב-לב, רודף קדים ורוכב על אופניים בכשרון רב, שוכן כבוד באגף הקונטורה ובבתי-מרזח, – הצד השווה שבהם, כי הקלויז אינו נצריך להם ביותר), הנה לעומת זה, ר' גדליה בעצמו אוהב לעתים תכופות לבוא אל בניינו, להוציא רוח משפתיו בכניסתו, לזרוק מרה בפלוני ובאלמוני, ויש גם לפעמים, שהוא נושא עיניו אל הכתלים, ממשמשם בידיו ונותן לב לַבּדק הנצרך. זה לא כבר נמלך בדעתו ותיקן תיקון גדול : הסיר את השַׁמש הבטלן הישן, שהיה גם בעל-מדרש ומגיד "חיי אדם", ומינה במקומו את חאַצקילי "וצדקתך". –

– יהודי נאמן! – העיד הגביר בזה האחרון – ונאמן תרתי משמע : נאמן לה' ונאמן לנותני לחמו. לא עז-פנים ולא כפוי טובה. ובימינו – הוסיף באנחה קלה – לא חזון נפרץ הוא. –

בפינות הקלויז ריפרפה תוגה כהה. יהודים בודדים עמדו עמידה-של-עצבות משונה ומיוחדת אל החלונות, על פניהם היתה שפוכה ה"מרה-השחורה" העברית ופיותיהם המו, ביקשו, יללו. מסביב היתה האפלה של יציאת-השבת... אל השולחן הארוך והצר שלפני התנור ישבה כנופיה ושוררה : "חי ה' וברוך צורי". בין אלה היה גם חיים-מתי. אור נר-התמיד, ששלח קווים מועטים והאיר במין ביישנות את פני היושבים ואת מלבושי השבת שעליהם, היבהב גם עליו. ערפו של הזקן היה מופנה גלפי הכּירה המוסקה מבעוד יום "כיד המלך", ותהום שעלה מן הלבֵנים, שלא הצטננו עדיין, הביא לידי תנומה-לחצאין...

     – "המלמד ידי לקרב ואצבעותי – למלחמה" – ניגן הקהל; והד המלה "למלחמה" בילבל את ראש הנרדם והזכירהו בתנומתו הרפויה את יעקב בנו...         

     ...הוא היה בעל מזג נעים. שיינה-רחל היתה נשמתו. הוא נשא אותה, מבלי שים לב להתנגדותה של ביילה, של האם, נשמתה עדן. היא, שיינה-רחל, היתה משרתת מימי שחרותה וחסרת-נדוניה, כי פיזרה את כל שכרה על תכשיטים של מה בכך. ואולם הוא, יעקב, היה באחת : אינו יכול לחיות בלעדיה... ולא שם לב גם לזה, שלא עמד עוד לצבא. הוא בטח בחולשתו. "כזה לא יוּקח – ניבאו הכל – עור ועצמות!"... אך התקוה שבה ריקם : לא השגיחו בחולים ובעלי-מום. מתחילה, אמנם, לא חדלו מלקוות : קומיסיה תהיה... הוא פיזר כל מה שהיה לו, אך ללא הועיל... אוי, מכתביו של יעקב הולכים הלוך וחסור... ושיינה-רחל לא חולה ולא מרגישה. טוב לה בבית הגביר; שמנה, עבתה... והוא, הזקן, במה אשם הוא?... הנה בעלת מעונו דוקרתו תמיד : "כַּפּה של כלתך משובצת צמידים, ובידך אתה אין הזהובים האחדים שכר-דירה"... לשון אפעה!... מה אשמתו שלו, של הזקן?!... הן לא בתו היא... בקולו לא תשמע...

     ושוב יצורים שונים עוברים בתוך האפלה המטושטשת לפני העינים המתנמנמות... הנה בתולה גבוהה, רזה, רגזנית... היא מחללת את השבת באמריקה שלה, ביחד עם אחיה... אך הלא גם שַׁבַּתּוֹ פה, שבתו של אביהם, נשבתת... שבתות של חלב הוא עושה... "שלוש סעודות" אינו אוכל... היום "יאהרצייט" – כלום טעם טעם טשולנט? קונם!...

     קשה ייאָנח חיים-מתי.

     ...והנה ה"פרינצל"... לא שלו, שבאמריקה, אלא של אדונו, אשר פה... הוא עושה שפמו וקורץ בעיניו לשיינה-רחל :

     – תני גלוסקה לשומר!     

     היא צוחקת... חוטפת לביבה מבושלה ומגישה...

     הזקן לועס ומתענג... "כטעם הקוגל"...

     והוא רוצה להוליכנה אל הרב...

     אז היא כועסת ותוקעת לו קוגל ממש לתוך חטמו...

     חיים-מתי מתעטש, מחטט בחטמו ודובב מתוך שנתו:

     – מר... קשה... רק שן אחת...

     – חוֹ–חוֹ! – מוסיף ראובן בעל עגלה למלאות נחירי-הזקן טבק מוּרח מקופסתו של ר' חאַצקילי השמש – אין צורך בקירקס! חה-חה, מה מחכך הוא ב"מְריחוֹ"! אַי יהודים, נתנוונָה הזקן, נתנוונה לגמרי... בנאמנות! הביטו על "משקיפָיו" : של מת!... ולא ייפלא... נחת!... כַּ-ל-תו...

     המדבר עושה העוויה עליזה, רמז לדבר ידוע. "וצדקתך" מעקם את חטמו וקורא : "במקום קדוש!..."

     – ברוֹק ברק ותפיצם, שלח חיציך ותהוּמֵם" – משורר הקהל בתוך כך, ואחד מן היושבים מפסיק ואומר ברמיזה אל צד הזקן :

– איך שיהיה, רחמנות...

– ואני איני מבין איזו רחמנות! – ממצמץ "וצדקתך" את עינו הימנית ומושך בכתפותיו – זה חלקו של זקן אשמאי! גידל דור כזה – ובמי האשם? נו, מילא, יעקב, מעבדי דמלכא הוא... אמנם, "כל המקבל עליו עול תורה"... אלא, עול מלכות – גם זה צריך! "שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו"... אבל את השאר מי שלח להרי-חושך, אם לא הוא בעצמו? שמע מינה : לא אכפת לו, שיהיו לגויים... ובנוגע למפלת הבן-היקיר, הצעיר, כאן הרי דברים אחרים לגמרי, האֶ-האֶ!... כן יאבדו...

מצחו של המתנמנם, חטמו, לחייו – כל אלה הם קמטים וחריצים. מראָם – צבע קאפוטת-האַטלס שעליו, מתנת הגביר הישיש, יאריך ימים – קאפוטה מעוכה, בלה ומתלבנת. נלעג ומעורר-רחמים הוא בכובע-הקיץ הקטן, העגול והירוק שעליו... אכן, גם בקרעי הכובע הישן הזה ניכּרים רשמי-צרות שעברו : הן היו, היו ימים, שהתנוסס לתפארת על ראשו של ה"פרינצל" היפה, בשעה שרכב על האופניים היקרים, למשׂוש כל רואיו; אבל מכיון שכלו ימי-שימושו של כובע זה נתגלגל באשפה, עד שהוּרם בידי הזקן החלכה...

שנתו של הזקן מתחזקת. לאחרונה הוא מתחיל להשמיע קול נחרה דקה ולהוריד מפיו הפתוח סילוני-ריר על זקנו הצהוב-הנקרח, העומד במרדו ואינו הופך לבן, על אף כל היסורים, כאילו לא היה רואי לחשיבות זו, ליהפך ממראה קנבוס כהה לכסף חיוור.

היהודי בעל-הרחמים, איש-שיחו של "וצדקתך", מוסיף להתבונן אל הישֵׁן האומלל, והוא נזכר בקשי-עמלו הוא, ביגיעו, יגיעת-הסוס, בעולליו הנמוגים ברעב, בשבוע-הבטלה, בחוסר העבודה והפרנסה... אז יגער במציקי הזקן, יקרא להם "דברים אחרים" ויחליט אגב גררא, ש"החיים אינם שווים אבק טבק". לבסוף הוא עומד ומעורר את השאלה : "מי יאמר קדיש אחרי מותו של חיים-מתי זה?" – ופתרון אין...

– הנה... – מסכם המרחם בקול נצחון – זהו האדם!.. יש לו במה להתגאות! אָי-אָי, לכשתסתכל היטב בדבר – רחמנות, רבותי, רחמנות... ומה אתם אומרים לזה?.. הרי האוויר בהיר, כמו שאנוכי יהודי... רבותי, מי עוד לא קידש את הלבנה?..

 

ג

אחרי יום ה"יאָרצייט" מתחיל הזקן לשוחח על דבר נצחונות היום על הלילה. מה שייך... לכאורה, ההשתנוּת מיום לחבירו הרי היא רק ברגעים מספר, ואולם שבוע-שניים עוברים – והנפקא-מינה ניכרת יותר ויותר! הנה מ"ערב-השבת" הקצר ואילך נתקצר הלילה בשתי שעות שלמות : שעה בבוקר ושעה בערב...

     שׂוֹשׂ ישׂישׂ הזקן לקראת האביב ההולך וקרוב. לחַמה כבר פנים אחרות לגמרי. עצמותיו מתיישרות בפועל ממש. החמימות – הרי זוהי חיוּת באמת!... עברו לבלי שוב עוד הרוחות ההודפות בצד ובכתף ומכניסות לתוך הקרעים את סועת-השלג עם ים-מחטיה; חלף הרטט המסמר, הלוחץ והנוקב עד מוח העצמות; גזה לחלוחית הכפור, זה השפוד המצונן, המתמסמס, הנוזל ויורד ממעל מן השפם על השפתים והזקן... בקיצור, מי עוד כמוהו, כחיים-מתי השומר, יודע את אופייה של הקרה כדבעי?! לפעמים הרי אתה מרבה להיטלטל ממקום למקום, לרקד ריקודין ברגליך החולניות, לרוץ אנה ואנה בשאֵרית כוחך, להכות בידיך על מתניך, עד שגופך, ברוך-השם, מתחמם קצת מתחת לכותנתך העבה והמזוהמת, ואז נעשה בשרך חדודין, חדודין : מזעזעיך מקיצים... סבלנותך פוקעת, ואתה מבליג על התשוקה הפנימית לעמוד בלי נוע, ואתה פושט את נעלי-ידך הקשות ונושא אצבע נקפאה לשימה בחיקך ולהתחכך להנאתך – והנה דרכך גדורה לפניך; כל עמלך עולה בתוהו : כולך מעוטף בסמרטוטים, עבים, הדוקים, כתינוק בחיתוליו, – ואצבעך אינה שולטת... מה שייך!

     כי על כן ברוך ומבורך יהי האביב, מחדש פני תבל ובורא עולם אחר! בגדיך קלים ועמידתך קלה. ירחי אדר וניסן, אמנם, אינם עוד קיץ, ופשיטא, שאין עוד בלילותיהם כלל מה שמורגש בליל-שבועות, כדומה-למשל, ואולם – הלא הכל בדרגה. אחרי צער-החורף גם זה מחיה נפשות. הרוח קל, מפזז, אינו משתער, אינו מטלטל, אינו מילל, ואף כששלג יורד בתקופה זו, אין זה שלג ממש, אלא מים זכים, טהורים, פושרים... גם הריח הוא כבר אחר לגמרי!

     נפשו של חיים-מתי נפתחת, ואף לדבר הוא מתחיל יותר.

     בחורף ניטל עליו לעמוד עד שיעיר החליל את הבריות לפעלם; ואותו הדבר, שהיה שופך רעל בלבותיהם של מאות אחוזי-תנומה ויגיעי-כוח, אותה התקיעה, שהיתה מפרדת בין יונקים ואימותיהם, – היתה לו חצוצרת-דרור, שיבה אל הדרגש-המיטה, שבביתו של ראובן בעל-עגלה. לא כן עכשיו, באביב. עתה עוזב הוא את מעמדו לפני זה, שעה הגונה לפני החליל, עוד בטרם בוקר, תיכף משיכיר בין תכלת לכרתי, ולא עוד, אלא מאחר שאינו קפוא, כבר אינו ממהר למעונו, כי אם נכנס מִתחילה לבית-המדרש שבחצר להתפלל. שם הוא נתקל ב"השמש של עכשיו, שעדיין הוא לו כמחט בבשר החי", אך הרגש הזה אינו נמשך הרבה. חיים-מתי מתעטף בטליתו ומתעטף בתפיליו הגדולות; ומכיוון שהקלויז ריק בימות החול, הוא מרשה לעצמו לעלות אל כותל המזרח. שם החלון פונה אל העצים העבותים, שמאחורי ביתו של הגביר, אל הדשאים... השמש עולה ומזהיב את כל אלה... העומד-בתפילה הזקן מהרהר : כמה פעמים עבר הוא בחצר הנאה הזו! – והמקום נעשה חביב עליו.

     הכל נעשה חביב עליו ועל הכל הוא מלמד זכות. החריפות שבמרירות-חייו כמו תפוג; החֵמה הקבורה כאילו תגווע. ואף עם כלתו הוא עושה שלום בעומק-לבו. אחר התפילה הוא נכנס אליה, והיא מכבדתו בכוס חמים, ולפעמים היא מענקת לו מן הסל המלא מיני-מאפה, שריחם נודף. הוא חושב באותה שעה, שאלמלא היא שעמדה לו – לא היו מחזיקים אותו כלל פה, אלא יאַן הגידם, מי שנקצצה ידו בבית-החרושת ונתחייב הגביר לזוּנו, היה ממלא גם את משמרתו שלו, ומה היה הוא עושה אז? ועכשיו – ברוך הבורא, שהקדים רפואה למכה... מה שייך...

     ברם – פניו של שמש-האביב לא תמיד שווים הם! השמש אינו מבריק ביפיו לבד, הוא אינו מפיץ חמימות גרידא, הוא לא רק מעלה ארוכה ומרפא; הוא גם מחוץ ימחץ וכאב יעורר, ואת קרניו-חיציו ישלח בנגעי-בני-האדם!

     גם חושי הזקן והרגשת-מכאובו יש שהם מתחדדים...

     וכשהוא רואה טבעת נוספת על אצבעה של שיינה רחל או עגיל חדש על אזנה, וכשהוא מאזין שמץ מן הסוד הידוע לכל והנחשב ל"מנהגו של עולם", – הוא חש בכל תוקף מעֵין אותו הרגש, שהרגיש לפני איזו שנים, כשחלה ואכל ביום-הכיפורים...

     ומה לו לעשות!... גדר מזה וגדר מזה... הוא עצמו – עבד נמכר בחצר, והיא  הרי לא תשים לב לדבריו, היא רגילה בכך; היא שירתה תמיד בבית גבירים; היא אומרת, שאַחרת לא היתה טובה ממנה... אבל – לחשות!... כיצד? הרי אשת-איש היא, אשת בנו!... ואילו היתה היא בתו – וכי גם אז היה מחשה? הלא אז היה עושה... מה? הורגה?... בכל אופן, לא מחשה... רץ אל הרב... מספר לו הכל...

     וראובן בעל-עגלה התחיל מספר בשיחות רֵעים, כשמתגלגל הדבר לדבר בחיים-מתּי, כי זה האחרון רגיל בימים האחרונים למלמל תמיד בפני עצמו דברים שאין ביניהם כל שייכות ולהוציא מבין "לועסיו" חצאי הברות מעֵין:

     – כלב זקן... כלב, סוס... הכל לוקחים... יעקב שלי... לכתוב לו... לכתוב... עולמי אבד... גיהינום... גיהינום בלבי... מה דרוש לי?... סוס זקן... אל הרב... מה לעשות... אין עצה... שמואל בני... אי, לעזוב את כל זה... לעזוב... לברוח...

     ואולם, במקום "לעזוב ולברוח", נמלך הזקן בדעתו לעשות אחרת; אדרבה, להפך, הוא ישתדל לצאת משכונתו לגמרי ולהשתקע בחצר. טוב היה, אילו היו ממַנים אותו גם על נקיון-החצר. שכרו אפשר שהיה נוסף והיתה ידו משגת לקנות לפעמים ליטרה נרות לבית-המדרש. והעיקר – היא אולי היתה נכלמת מפניו, אלמלי היה הוא תמיד לנגד עיניה...

     הנפש שנתעוררה דרשה שינויים, תיקונים...

     אבל כדי להשיג מטרה זו, הנה צריכה היתה שיינה רחל להשתדל לפניו גופו; היא היתה אצלו "פועלת" בלי שום ספק... אך... משום-מה לא מצא הזקן לעולם את השעה מוכשרת לדבר בזה עמה, ותמיד היה דוחה את הענין ליום אחר...

 

ד

בימות החורף הרי מחשבתו של חיים-מתי, ככל גופו, קפואה היא לגמרי; ואולם בימים האלו – בקרוב האביב – פעמים שמתעוררים בו, כשהוא עומד על המשמר, צללי-תמונות ודברים ממה שהיה. שרטוטי פני העבר מסתמנים יותר במוחו המרוסק... ויש גם שזכרונות בהירים, ממש חיים, עולים מתהום-הנשיה, כעין אותם העולים לרוב במוחו של האדם קודם שתיטרף דעתו עליו ומדריכים מנוחתו.

     יש שהוא נזכר בבתו, שנסעה לאמריקה, לבקש שם את אשרה. שפרינצה היה שמה. היא היתה עושה-פוזמקאות. חיוורת ובלה היתה, וקצף של רוק היה נראה תמיד בזוויות פיה. בעצם, מיאנה היא לנסוע, מפני שנתיראה מפני המקומות החדשים והאנשים הזרים, שלא ראוה עוד, אלא ששמעה לקול אחיה – האֶניך – ולכל שבחיו, שהיה משבח את הארץ ההיא. וברבות הימים התחיל לבה רוחש : האומנם?... האומנם לא יימצא המיועד לה גם בארץ כזו? כלום אפשר הדבר, שגם שם יהיו כל הבחורים רשעים ובעלי-גאוה כבכאן? לא, אי אפשר הדבר!

     אמנם, מיד כשנתקבלו מכתביו הראשונים של יעקב מן הקסרקטין, שבהם היה כתוב, כי כותבם הוא אחד ממיודעיו, חייל העובד כבר שנתו האחרונה, ושמו ברך גאֶנזיל – נולדה בה פתאם לשבועות אחדים איזו תקוה משונה, שלא ידעה לתת לעצמה חשבון עליה: אולי זהו?... ובהיותה יודעת לכתוב קצת, התחילה להריץ לעיר, אשר יעקב עבד בה בצבא, מכתבי להב משונים, מלאים התרפקות והתראוּת עלובה, שעל ידיהם רצתה "לבוא לידי התוודעות עם האיש ההוא בשמו היקר והנחמד אדון ברוך גאֶנזיל"... ואולם חליפת-אגרות זו לא נמשכה הרבה...

     והיא נסעה מעבר לים – ביחד עם האֶניך.

     האֶניך זה היה קֵרח, בעל שפם עשוּי ומתהדר בלבושיו עד מאוד. פניו היו מזכירים בורית נמסה. הוא אהב בכל נפשו את נעליו הנוצצות ואת כפתוריה המוזהבים של כּותּנתו הלבנה. "לבנים – זהו העיקר בחיי האדם" – היה שגור בפיו. הוא עבד בבית-מאפה גדול. יחוסו אל בעליו היה יחס שליו וחביב של נכנע. וכשהיה שמואל, הצעיר ממנו, נואם על ה"אֶכּספלואַטאציה", וכדומה, – היה הוא מגלה שיניים מושחרות ורקובות מרוב אכילת שוקולדה, מוציא לשונו, עושה העוויה מגוחכת וקורא:

     – אֶ, חכם שלי! שפּאֶציאַליסט! מה אתה סח : סקאֶפוֹליטאציה – סמאציה, לא אדע ככה מכל רע לעולם... אֶה, נבוני! בוודאי יודע נגיד, איך לחיות ובוודאי טוב היה אילו הייתי אני "בעל-הבית" והוא משרתי, אז הייתי מראה לו מי גדול ממי... ועתה לעבר האוקינוס, האֶניך! שם מה שתעשה – שני דולרים ליום! שומע אתה? שני דולרים – בכספנו : ארבעה רובלים ליום! לא-קשה, אני אמצא לי את תכליתי; עוד אצלי יעבדו אנשים; לא לעולם אהיה בעל-מלאכה... "מלאכה – מלוכה" – לא, באל"ף! כך אומרות רק נשים זקנות. פה "קונדיטור" ושם – קומיס, בעל-עסק, מי יודע מה... ארץ-החופש!... היום להשתכר כסף, ובערב – אני מתלבש כ"פריץ" ואיש לא יכירני מי אני... קירקס, מחולות... "כל, זמן שהנשמה בקרבך"... חיים!... אבא גונח – חַה-חַה... ומה אתה מדמה, שארקב בכאן כמותך?      

     ואבא היה גונח... היא מתה... את אלה בוודאי לא יראה עוד... ושמואל – אצבע אַחת, וגם דרכו לא טובה...

     שאַל – מה הוא רוצה? מה הוא מדבר? טירוף הדעת! רעיונות מהופכים! וכי הפבריקה אינה של ר' גדליה? וכי הם אינם חיים ממנו? וכי צריך עוד לדבר בזה, שאילו לא היה רוצה לתת להם עבודה – היו הם מתים ברעב? אמנם, זוהי אמת : שכרם מועט, בוודאי, קשה לחיות, גרוסמן מרוויח הרבה; אבל, ראשית – מזלו בכך, והרי לא אנו נלמד את ההשגחה למי לתת עושר, שנית – תמורת זאת יש לו טרדות רבות – מרבה נכסים מרבה דאגה, – ובשלישית – הוצאתו! וכי יש לדַמות הוצאת חיים-מתי להוצאתו של ר' גדליה?

     חיים-מתי לא היה מספר מחשבותיו אלו לשום איש, שוכב וחושב מה שחושב בדאבון לב – ושותק. חברתו הקטנה של שמואל היתה, אמנם, שונה גם ביחוסה אליו מחברת הבכור הגדולה והעליזה, שהיתה מתאספת בערבים ובימי השבתות לצאת במחולות ולשתות כוס שכר (אלה מתי-המספר, חברי-שמואל, אמנם, דיברו הרבה, צעקו, אך, בכלל, לא לעגו, לא הקלו ראשם; גם שתייתם היתה לא שתיה של "גויים", שתיה סתם; היא היתה מתלווה בקריאות שונות, בדרשות, בויכוחים); כי מה שאמת אמת היא : נערים חביבים היו, לא התביישו במלאכה, כחבריו של האֶניך, ו"שמואל שלו" היה דווקא מתחיל תמיד : "אחים ואחיות! עלינו לדעת, כי אנשים עובדים אנחנו!"... ועם זה – מה שייך... זר, זר היה גם לחברה זו... תמיד כשהיו מתחילים את "ענייניהם" – היה לבו יוצא. והלב הוא נביא... ובכלל – דברים בעלמא! וכי מידה גדולה היא באמת לקנא בעשרם של אחרים? ומה אפשר לעשות? ולמה דווקא הוא? לא ממנו הותחל העולם ולא בו יסיים... צדק השמש-הבטלן, שאמר : אשרי אדם מפחד תמיד... וסופו של שמואל הלא מוכיח בעליל!

     – מה שייך... הוא לא היה פיקח... שמואל'קה לא היה פיקח... – מחליט הזקן כשהוא זוכר את בנו הצעיר – בכל דרכיו – מעשי-שטות... האם לא השחוק הוא? הוא מסר את נפשו ודרש שכר יותר, כאילו רק כדי לקיים מצות דרישה... וכי היה כסף נחשב בעיניו? רק בפיו היה מפטפט : "פרוטתי היא פרוטת עובד, פרוטה של עמל וזיעה", אבל באמת – כלום היתה בו דעה לשמור את הפרוטה הזאת? וכי צבר מעולם? וכי נתן אל לבו מעולם, שלא להיות מלוּבש כמחזיר על הפתחים? תמיד נמצאו לו חברים טובים ודברים טובים... ואפילו עם אלו הערלים, שעבדו עמו בבית המטווה, השתדל להיטיב ככל אפשרותו והתהלך עמהם כאח ורע... לא, טוב הרבה מאשר עם יהודי... והם... גויים פשוטים לעולם גויים הם... מה יש לדרוש מהם? הם צחקו לא פעם על פתיותו של "בן-חיים"... "בריה משונה הוא היהודי המצורע הלז"...

     – ואף על פי כן – מוסיף הזקן להגות – מה שייך... בן זקונים... נצמד ללבו... ודווקא... יותר מכל שאר הילדים...       

     – שמואלקה... שמואלקה... אַיֶכּה? – נעות השפתים היבשות מאליהן...

     אמנם, נכחוד לא נכחד ממנו, כי בנו, אוי, היה מעשן בשבת, כי לא היה, לא היה "ירא-שמים" כלל, כי בתשעה באב וביום הכיפורים היה הולך היערה, מתאסף עם הדומים לו ואוכלים ושותים; אף לא ישכח חיים-מתי לעולם את תשובתו של שמואל, שהשיב זה פעם אחת על תוכחת-אב בדמע; לעולם יזכור את מענה-העזות : כי "את הגיהינום יודע העובד כבר פה בארץ תחתית ועליו להאמין רק בגן-עדן התחתון"... עד רגעיו האחרונים לא תצאנה המלות המשונות האלה ממוחו של הזקן החלכה... ואף על פי כן, לפעמים, לבו עולה על כל גדותיו מרגש אהבה עזה לבן הסורר והמורה הזה, אהבה בוערת ותקיפה, אהבה מבלי-דעת, אהבה אשר לא ידע כמוה לבניו האחרים..

     וגם יפה הלא לא היה... פנים ירוקים... יבש כלולב... עינים קטנות...

 

ה

חיים-מתי קיבל מכתב מיעקב, מן-הצבא, ובערב, כשנכנס לדירת כלתו, אחרי שהעמיד בפינה את מקלו וישב בגניחות של איש שבע-ימים, שמח להזכיר לשיינה רחל את קוּרבתו אליה...

     – מכתב יש! – השמיע בקול-מבשרים והיה מוכן לשלשל את ידו לתוך כיסו ולהוציא את פיסת-הנייר הנחמדה; ואולם שיינה-רחל הסתפקה רק בקריאת "מכתב?", ולא חדלה להמשיך את עבודתה, הכנת תה-הערב, במין תנועה של גאווה משונה, תולדת הכרתה בחשיבות שירוּתה. מתניה היו חגורות באפודת בד לבן; חזה השמן והנישא התנודד תחת חושן נאה ופניה העגולים והבריאים היו רעננים ופורחים.

     – יפה-פיה... "פריצה" גמורה... – הגה הזקן בנפשו, ואחרי איזו רגעים של דממה קרא בקול עצור, כמעט בלחישה :

     – ובכן, אינך רוצה כלל לדעת מה שיעקב כותב?

     – מה פירוש "איני רוצה"? ומפני מה אין לי לרצות? וכי לא בעלי הוא? אמת, מי יודע מתי ישוב... אך הרי בעלי הוא. אך הלא פנאי אין לי. עיניך הרואות. וגם לקרוא איני יכולה...

     צלצול קולה שרט שרטת בלב החותן.

     – אמנם... – גימגם – ראי... אֶה-אֶה... מה חפצתי לשאול... מה שייך... הוא... הוא... כוונתי.... הוא... הוא אינו יודע לקרוא יהודית? לא, בוודאי!.. אוי-אוי, ימים טובים... אין למי לקרוא מכתב יהודי!.. לי קרא הפָרוש, שיחיה, תודה לו... מה שייך... בעלך כותב... ניסן... חג-הפסח בקרוב... הכל מקבלים מעות לימים טובים... מה שייך... אה?

     קולו נפסק מאליו והוא נשתתק. תוחלתו נכזבה. הוא אינו מקבל שום תשובה. היא ממלאה קומקום אחד חמין, מעמידתו על טס כסף, נכונה לשאתו "אליו", אל אגף הקונטורה שבחצר.

     – הרבה תשהי שם?

     – מה?

     – אני שואל... אֶ-אֶה... שם... שמה... תשבי... הר– –בה?

     – ומה בכך?

     – רציתי לדבר עמך... מה שייך... בעל-דירתי... אשת ראובן... אפשר היתה סבָרָה... פה...

     שיינה-רחל יוצאת, כשהיא מחזיקה בידיה את הקומקום הנוצץ  והיפה.

     איש-שיחתה נשאר על מקומו כלקוי. צער של ילד מוכה עולה ומפעפע בכל אבריו. רגע הוא אומר לחכות עד שובה "ולהראות לה כדבעי מי היא", "להגיד לה את הכל"... ומשנהו – הוא קם ועוזב את הבית.

     בחצר, כמו תמיד בשעה זו, בסוף החודש, ימש שחור-הלילה. הכוכבים הגדולים עם הקטנים נוצצים, נוצצים – ואור נוֹגה אָין. כיפת-השמיים נטויה, חשכה, יֹשֵנה, דוממת. הלחלוחית של הקרקע נגלדה. עקבות הקור לא נמחו עדיין.

     נשמעה נהמת פּוֹלקאן, זה מר-הנפש, האסור בשלשלת זה יותר משבע שנים, – והיוצא לא שם לב לזה. הוא ניצב באפלה בלי תנועה. מוחו נתמלא נמלים. מטהו נח...

     הוא עמד ככה זמן מרובה. פתאום דובבו שפתיו :

     – גם אני... כלב זקן... מיתתי קרובה... ואני מחשה...

     עינוייו זיעזעוהו והעירו בו מין חשבון-הנפש. הרעיון, כי מיתתו קרובה, היאר את כל עבָרו באיזה מין אור חדש. כמו איזה צעיף נפל. בפעם הראשונה כאילו חזה, מה היו חייו...

     ודבר משונה, לא רגיל, תפסוֹ. חֵמה אוכלת לב ונפש, חֵמה מקרקרת עד היסוד, חמתו של קוף זקן, מעורבת בצער של איש-הרוח, חמה, שלא ידע כמותה מעולם, הוצתה בו ושללה ממנו כל הרהור-תנחומין, כל נדנוד של "מה שייך", כל אפשרות לחשוב מחשבות. נדמה לו, שהוא, כן, הוא נהיה מוכשר לעשות בשעה זו מעשים אשר לא ייעשו; בלבו קינן רק רגש אחד, רגש איום, כאילו הוא עומד – וקַצב חותך את גידיו אחד ואחד.

     – סוס זקן... כל ימי... בצָלים... בצלים ולא יותר... בצלים – וזה הכל...

     איום ומשונה היה החזיון; מאכּל את כל הנפש היה החשבון; חמישים שנה עברו עליו. כל כוחותיו נשתקעו פה בחצר... נשאר לו רק למות, לעבור לשם, והחצר הזו גוזלת ממנו גם את ה"שם"... גם עולמו הבא חשך בעדו... היא לא יצאה עוד מאגף הקונטורה...

     ארכובותיו היו נוקשות. אוחז בצדי בטנו ומשתעל, טילטל את עצמו, כמי שבינתו נסתתרה, ממקום למקום. לאחרונה נשא את עיניו אל החלון הרחב, המואר והמכוסה בווילון... העינים היבשות הביטו, התבוננו, נתמלאו דמעות – ולא יכלו לחדור מבעד למסך... אז התעורר בו צורך עז לצעוק, לקלל, להחריד שמים וארץ... אך הדממה לא הופרעה... "חיבוט-הקבר"!..

     ... דלת הכניסה סגורה – – היצלצל בפעמון? – –

     ... הוא ידליק את החצר... והקיץ הקץ... הוא יבעיר תבערה... ובערו כולם יחדיו ואין מכבה... באשר יישרפו...

     לבו מת בקרבו. הוא רעד כשהגיע כל גודל המעשה הזה לידי הכרתו. תמונת בנו האבוד ריחפה לנגד עיניו. פנים לא-יפים, בולטים, ישרים; עינים לא-גדולות, תמימות... אַי טוב, טוב... יחושו, יחושו... ואולם הוא ידע שלא יעשה כדבר הזה לעולם : הוא ידע את כל אי-אפשרותו של מעשה כזה מצדו... הלב והרצון, אמנם, נהיו לא של חיים-מָתּי, אבל הידים היו אותן הידים החלשות, השבורות, הידים שאינן לא מגן ולא מחסה!

     הס... הנה צעדים... היא שבה... – לקראתה?

     – שומר! – הקול קול ה"פרינצל" – שומר! אתה פה? אופל... מה, מתנמנם אתה, או, השד יודע אותך, מה אתה עושה! היזהר, אל תישָׁנָה!

     והתמונה הרמה נעלמה מאחורי הפתח.

     – תַּך-תַּך-תַּך... – הורמה היד הרועדת באופן אבטומטי. קול האדון הוציא את בעלה מן העולם האחר, שהיה בו לרגע. אי-אפשר לעשות דבר! הם אינם יראים. שערה אחת לא תפול מעל ראשם לעולם. הוא, כפוֹלקאן, מרותק אל החצר בכבלים. אבדן-עולמים. בנו – מה סופו?... כזה היה, כזה הווה וכזה – עד נצח... שוֹרַש בארץ הגזע...

     הכרת אַפסוּתו המוחלטת, הכרת-האמת, כי "להם לא ייעשה דבר לעולם", הכניסה דממת-קבר לקרבו...

     ועל זכרונו עלו שברי-פסוקים מהמכתב, שקרא באזניו לפני שעתיים הפרוש, שיחיה :

     "...ועוד כותב אני לך, שיינה-רחל היקרה... את בוודאי ברוגז עלי... ובוודאי אינך יכולה למחול לי בשום אופן... אבל השי"ת יודע ועד... לא אשמתי היא... ולא כתבתי לך כל העת, מפני שקשה לי להדאיב את לבך הטוב, שיינה-רחלה... קשה לשקר, והאמת – וַי-וַי... וַי לבַעלך, שיינה רחלה, שנפל לכאן... אוי לי ואבוי לחיי... אלמלי ידעת, שחיי בכאן אינם חיים כלל... ממש... אתם אינכם יודעים כלום מן הנעשה פה... מי שלא היה בעצמו ולא ראה בעיניו – אי אפשר לו לדעת אף אחת מאלף... ואין לאל עטי לתאר הכל... כל הימים אמרתי, כי סוף-סוף יוקל לי... ואמנם, לעומת החורף הראשון... בחורף הראשון קשה עד ליציאת נשמה. אין בכוחי לספר הכל... וגם את במכתביך אמרי להכותב, שלא יכתוב הכל... כמעט שאין רוצים כלל למסור מכתב יהודי... ובאמת, גם אחרי שעברה השנה הראשונה – הכל אחת... צרות ויסורים... כמה פעמים כתבתי לך, שפה לא קשה, כמו שאומרים, וזה, אמנם, אמת... איני רוצה לגרום לך שברוּת הלב... ובוודאי לא היה בכוחי לסבול כל זה... אבל האדם קשה מאבן ומתרגל... ואני מתנחם בעניי, שאין הדבר הזה לעולם... ובקרוב אזכה להיות עמך ביחד, יונתי... אוי, שיינה-רחל, שיינה-רחלה, בשום אופן איני מבין, איך זה ישר בעיני הבורא, שאהיה אני כאן ואת שם... לבדך, גלמודה... ואיך את חיה שם... אני מבקש אותך בדמעות שליש, כִּתבי באריכות ובפרטיות, איך את חיה שם... מכל דבר שורש..." – – –

     צחוק עלוב, בבלי דעת, מעווה את השפתים הלבנות והקרות. העינים הקמות מביטות נכחן בלי כל רפרוף. לרגע הוא מתבטל בכל אשר מסביב לו. רק... אַה... לוּ היו עתה עמו יעקב ושמואל... מה נופל היה על צווארם... נופל ומנשק, מנשק ובוכה...

     הזקן מפסיק לשעה את הלמות-מטהו – ונרגע קצת... ופתאום מתעוררות מאיזו קרן-זווית שבלבו המלות : "ללַעג... זקן פתי... ללעג ולקלס..."

     – תַּךְ תך... תך תך... – שבה הקינה המרה לשפוך את תמרוריה...

     נמשכת שעה אפלולית. ולבו של חיים מָתי הזקן ימס, ימס. הכל מתנדף... הוא שוכח את כל אשר מסביב לו... יעקב, הוא, היא, שמואל – הכל כלא היה... הכל לא כלום... ישמעו את דפיקותיו, לא ישמעו – הכל אחת; הכל אבד... הנה לילה... ונשאר רק לעורר... "לסליחות"...

     אז ירעיש את אזניו מן העליה קול-צחוק רם ודָשן...

     והוא מפסיק. רוחו קצר. המטה מוּרם. דומית-רגע – ואחריה – נפץ של זכוכיות... טרר... – – –

     והכל שב לקדמותו. השמים – קפואים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה