_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עַל הָעִקָּר שֶׁאֵינֶנּוּ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

מתוך פנקס ישן

סטאניסלאב פּשיבּישבסקי, הפראזיאוֹלוֹג הפולני הגדול, מזכיר לא פעם בחיבוריו את הרושם הגדול, אשר עשתה עליו ועל חבריו – בשעתה – התביעה של המוכיח בּראַנד: "הכל או לא כלום!" ברם, עדות זו יכולים אנו לגבות לא רק מפי זה.  הכוהן-הנביא המוֹדרני, האִיבּסני, שכל-כך הוא נאה דורש וכל-כך נאה מקיים – חזיון לא-נפרץ ביותר בין הדרשנים והמוכיחים – חייו המלאים מסירות-נפש וגבורה שלמעלה מדרך-הטבע, צעדי-אונו נגד כל מפריעים ומכשולים, בין של בידי אדם ובין של בידי שמים – כל זה הרעיד לא לב אחד באירופה בשעת יציאת הספר וגם לאחר כך.  מפרשי-ומבארי איבסן-בראנד הן רבים הם כל-כך עד היום הזה, ומי מפרש ומבאר אשר לא יתפעל? מי מהם לא מצא, שבראנד נושע בלבו את הניצוץ העליון של האלוהים, שדבריו החוצבים להבות-אש הנם קו-הישר בין שמים וארץ? שמעשיו, אשר כל "חולשה" של אהבה וחסד אין בהם, הנם מסוג חדש של עבודת אלוהים, של אהבה וחסד עילאיים, של קרבנות לאלוהים חדשים, אדירים? מי מן המבקרים, שמיררו תמיד את חיי המשורר הנוֹרבגי הזועף, לא כרע על ברך לפני הפואימה הדרמטית הזאת? מי מהם לא קרא" "כזה ראה וקדש?"

ובאמת, איך לבלי התפעל! איש, אשר כל סכנה משחק לו; כוהן, אשר בכדי ללכת לוידוּיוֹ של איזה שכיב-מרע בכפר נידח, הוא אינו משגיח בהרי הקרח והשלג, אשר סביב שתו לראשו, או בסערת הים ומשברי גליו; אשר אלוהיו אינו רך-לב, כי אם אש אוכלה, והוא, בראנד נביאו, נושא את דברו ליושבי שפל ודורך על במתי עב; אשר השלטון ניתן לו, עוז בידו וגבורה בימינו, ודי לו להרים פעם כשופר קולו למען תעזוב אַגנס, סמל היופי והעדנה וכל המידות הטובות, את מאהבה ותלך אחריו; אשר לרעיון הגדול, שהוא נושא בחובו, הוא מקריב גם את אַגנס זו וגם את הילד אשר ילדה לו; אשר אמונתו, אמנם, מעתיקה הרים ממקומם, פורצת גדר, כובשת לה דרך, נוחלת נצחון אחר נצחון ולפניה מי יעמוד ומי יזכה בדין; אשר גם לאמו יולדתו אינו סולח עד הרגע האחרון ואינו דן את דינה למזור, יען וביען הקשתה את לבה ולא ויתרה על ממונה; אשר, בכלל, כל פשרות וכל ויתורים וכל רכּוּת וכל חצאיוּת אינו יודע ואינו רוצה לדעת וכסלע איתן הוא עומד ומשמיע: "כה אמר ה' אלוהי: הכל או לא כלום!"  איך לבלי התפעל מאיש שכזה!

ואף-על-פי-כן משונה הדבר…הן גם אני הייתי נער בעת שקראתי את הספר הזה; הן גם אני ידעתי להשתומם על כוחו השירתי של איבסן, על גיבורי-צפוֹנוֹ ועל קדרות ועוז זמירותיו, ואף-על-פי-כן… אף-על-פי-כן כבר אז כמה שונה היה הרושם, שעשתה עלי השירה של הספר הזה, פרי-ההתבוננות, מן ההרגשה שעוררו בי הלוֹזוּנגים של הגיבור בראנד, פרי התוכחות והתביעות!

התבוננות ותוכחה – היעלה על הדעת, כי שני אלה, העולים לעתים קרובות כל-כך בקנה אחד, הנם, בעצם, תרתי דסתרי? והדבר, אמנם, כן הוא! מי שחלקו בין המתבוננים האמיתיים אינו מרבה בתביעות ואינו מוכיח.  המתבונן באמת לחזיונות-החיים, לסיבותיהם ולכל הרכבותיהם שלאין ספורות, לכל הקושי, האימה וההכרח שבהם, יוכל להצטער, להתרעם, לקלל או להתפשר, להשלים, לדום – בעיקר, דא ודא אחת היא – אבל בשום אופן לבלי לבוא בדרישות ותוכחות.  התוכחה – מובן מאליו, שגם לה יש מקום בחיים, כמו ליאוש, כמו להטחת הראש בכותל; יש מתוכנו, שהנם מוכיחים על פי טבעם וצריכים להוכיח, והמתבונן האמיתי יבין גם אותם ולא יוכיחם על תוכחתם; כי בכל מקום שאתה מוצא תוכחה – לרבות תוכחה לתוכחה – סמי התבוננות מהתם; ברם, איך שיהיה, והמתבונן האמיתי, גם אם לא ידע או לא יוכל לשתוק, לא יבוא לעולם בדרישת "הכל או לא כלום".

אין תחת ידי הפואימה "בראנד" בכתבי את הטורים האלה ואין אני יכול לעשות נסיון, איזה רושם היה הדבר עושה עלי עכשיו.  ואולם רושם הקריאה של אז, של ימי נערותי, אף הוא עודנו כמו חדש אתי, וזכרוני לא יטעני.

זוכר אני, למשל, את המחזה הראשון, בעת שהאיכר ובנו מזהירים בבראנד, שלא יסכן את נפשו לשוא, והוא מתנפל עליהם ברעם וברעש, שהם אינם יודעים את אלוהים; האיכר טוען שיש לו ילדים קטנים בבית ואי-אפשר לו, לאיכר, לשים נפשו בכפו על לא-דבר, ובראנד שופך עליו בעד זה אש וגפרית במליצה ובחרוזים.  עוד זוכר אני את המחזה שאחר כך, איך הכוהן הנזעם בוטה בדברים כמדקרות-חרב את האוהב ואהובתו ומַתרה בהם על השאול אשר לרגליהם – ולמה אכחד? לי לא הוכיח כל זה כלום, כלום.  קראתי אחר כך, כיוצא בזה, על עקשנותו של בראנד בנוגע לאמו, שלא רצה לשים ידו על עיניה, יען אשר לא יכלה בשום אופן להסתלק מעיקר-חייה, מרכושה, ולא רצתה לחלקו לעניים, אלא דוקא להורישו לבנה – וכתפותי נמשכו בתמהון.  דומני, שלא רק רכּוּת-לב ולא רק רחמנות הייתה הרגשה זו מצדי, אלא חרי-אף – אולי, סוף-סוף, בכדִי – על הקהוּת שׁל זה הנביא הגדול.  מילא, בז הוא לאהבה ולחסד רגילים – אלוהיו עמו, אבל איזו אי-הבנה בחיים ובצער שבחיים! ולא פחות מזה הוא מרעים – לא רק בשביל הרגש המוסרי, לא רק בשביל חשבון-הצדק, כי אם בשביל כל מהות-האדם – בשעה שהוא מתנפל בסערת דבריו על ההמון הרעב.  מה הוא רוצה ממנו? מה הוא רוצה? – נהמתי –מה הוא בא לבלבל את המוחות בדרשותיו, ששמע מפי סאֶראֶן קירקגורד? מה הוא נותן להמון זה בנבואותיו ולאן הוא קורא אותו? לאן? מה יהיה להמון הגדול והאובד הזה, אם ילך אחרי הנביא אל "מקדשו", אל ההרים הרמים והנישאים? מה יש בכל אלה, אם לא פראזות ריקות, שאינן מעלות ואינן מורידות?

סטאניסלאב פשיבישבסקי וחבריו, אילו היו קוראים לפניהם את השורות האלה, היו בוודאי שופכים מכעס את יינם על שׂלמות חברותיהם-לשׁתִי ואומרים, שׁאיזה יהודי תגרן ופיליסטר כתב אותן.  אבל אני חוזר ואומר: כשהגעתי עד המחזה האחרון (בקושי רב; כי ארוך הוא "בראנד", ארוך מאד, והאֶפּיזוֹדים הולכים ונשנים, ונשנים), עד אותו מקום, ששר-הכפר החזיר את ההמון מאחרי בראנד (ההמון יש שדברים ריקים מושכים את לבו ושבים אותו!) בבשורת-רמיה, כי עלו דגים רבים ביאור ואין מי שיצודם – היה לבי נתון כולו להמון החוזר לצור דגים, מאשר עם בראנד העולה לבדו אל ההרים וכל דבריו מאפע!

כי נחשוב על חיי האדם עלי אדמות מה שנחשוב (באמת הן אין אנו יודעים מה לחשוב; באמת, הן אין אתנו יודע עד מה: לא אתי, לא את פשיבישבסקי, לא את איבסן ולא את בעל אותו מאמר שאני בא לדון עליו בקטע השני!), הנה, בכל אופן, יש בציר דגים לא רק יותר תועלת מוחשית, אוכל לבני אדם, שגם היא חשובה לאין ערוך מ"נבואה", אלא גם יותר יצירה, יותר יסוד רליגיוֹזי, אם אתם רוצים, יותר סוד עמוק מאשר בדברי הנבואה של בראנד ודכוותיה.  על הלחם לבדו ועל רכישת הלחם בעמל ובזיעה תחיה נפש האדם יותר מאשר על כל מוצא דברי פי הנביאים יחדיו!

בימים שבבאזל היה הקונגרס הציוני העשירי, אותו הקונגרס, שהיה כולו, לדברי הכל, קונגרס מוצלח, יובלי, שלומי, עברי, אחדותי וארצי-ישראלי, ואצלנו, בארץ-ישראל, במקום שאנחנו כתשעים אלף נפש, י"ד אחוזים למאה מכל התושבים, במקום שיש לנו רכוש של אלף משפחות עוסקות בעבודת אדמה, במקום שיש לנו אדמה ממש כמעט שני אחוזים מכל אדמת הארץ הקדושה, מילאו עתוני המקום את כל גליונותיהם בדברי הסתה הנפוצים נגדנו מצד אויבינו וביציאה הגדולה מן המקום, שנתעוררה במקצת על-ידי אוהבינו (הרבה משפחות היו נכונות לעזוב  את הארץ וללכת לאוסטראליה על-ידי תעמולה של עתון מומרי אחד); בשעה שעתון ירושלמי אורתודוכסי אחד, "המוריה", יצא בצעקת "עד מתי?" על שהקונגרס אינו בונה פבריקאות לאלפי הידים המבקשות עבודה ואין, ודוד וולפסון, מי שהיה נשיא-ההסתדרות, בתשובה על הטענה, שאלפי פועלים עוזבים את הארץ, גילה את האמת, שהוא היה חושב את עצמו למאושר, אילו היו בכלל אלף פועלים בכל הארץ; באותו יום שבו, כמדומני, השתיקו שם את האדון טריטש, כשניסה לגלות אפקים חדשים ואפשרויות חדשות בשביל האמיגרציה היהודית, שיטו את זרמה למזרח, בטענה הצודקת "מה כוחנו?" ואחר כך, בצהרים, היתה השעה הגדולה של התחנכות בדיבור-לשון הקודש במשך של כמעט ישיבה שלמה – באותה עונה סוערת נזדמן לידי לקרוא בגליון כ"א של "הפועל הצעיר", היוצא ביפו, שהיה אז חדש עוד ודיו-הדפוס עוד לא נתייבשה עליו, מאמר ראשי בשם "מעט התבוננות" וחתום עליו שמו של פועל מובהק וסופר ארעי אחד: א. ד. גורדון.

המאמר מחזיק כארבעה עמודים גדולים מעמודי העתון ומתחיל הוא כך:

"יש רגעים, אשר האדם נמצא במצב-נפש כל-כך מדוכא, במצב של איזה קושמר כל-כך קשה, עד כי הוא אינו יודע את עצמו ואינו מאמין בעצמו.  'איפה אני בעולם? – שואל הוא את עצמו – החי אני או מת? הישן או ער?'  והוא זקוק אז להתבוננות, הוא צריך לתת חשבון לעצמו מכל אשר הוא רואה ושומע, מכל אשר הוא מרגיש וחושב, מכל אשר הוא חי.  הוא צריך להשיב לעצמו על שאלתו: 'איפה אני בעולם?' לא הרדיפות מכל הצדדים, לא העלילות והדיבות מכל המקורות מביאות אותנו לידי מצב-נפש כזה.  לזה כבר הורגלנו, את זה סברנו וקיבלנו עלינו.  אף לא רוח-היאוש, שהתחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות ממחננו, מביאה לידי כך.  'איש הירא ורך-הלבב ילך וישוב לביתו' – כתוב בתורת החיים, וביחוד בתורת התחיה שלנו, אם נאבה ואם נמאן.  בכלל, מחשבות מעציבות ודאגה למהלך-עבודתנו מעוררים לא אלה, הרואים את הפאסיב שלנו בכל גדלו הנורא ואת האַקטיב שלנו בכל אפסותו הנוראה.  האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא, אמנם, מרה, קשה, נוראה, אבל לא מסוכנה.  האמת הנוראה מסוכנה רק לאלה, אשר אין הסכנה גדולה כל-כך אם יתפזרו כעשן חלומותיהם היפים, שאינם מטילים עליהם חובה כל שהיא; מחשבות מעציבות ודאגה, דאגה מרובה לעתידנו, מעוררים דוקא אלה 'טהורי העינים', הרואים, כי יש לנו אקטיב, ואקטיב, לפי הערך, לא קטן.

"יש לנו בארץ-ישראל לא רק 'רכוש לאומי', כלומר, לא רק אדמה שנקנתה בכסף ושראובן ושמעון, החנוונים והתגרנים, עושים בה עסקים טובים ומוציאים ממנה כסף על-ידי ניצול כוחות זרים; יש לנו גם 'יצירה לאומית': יש לנו 'תל-אביב', יש לנו אלפי דונאמים פרדסים, בואדי-חנין ובפתח-תקוה, יש לנו 'בחריה', יש לנו… במלה אחת, יש לנו, 'יצירות' כאלה, ענקיות, נעלות וכו', הראויות לזכּות את בעליהן בפרימיות, במידאליות של כסף, של זהב ושל אבנים טובות ומרגליות.  ואם תאמר: במה הן שלנו כל היצירות האלה, כלומר, במה הן לאומיות? הרי ידי זרים עשו את כל הגדולות והנפלאות האלה, ומשלנו הרי אין בהן כלום, מלבד הנהלת העסק ומלבד הקול קול-יעקב? וענו ואמרו לך בטון של נצחון ושל בינה יתירה כאחד: אבל מדוע לא עשו זאת הידים הזרות מבלי האיניציאטיבה היהודית (כלומר, מבלי המיליונים של הבארון, אשר על זקנו הרחב למדו כל היוצרים שלנו את מלאכת התספורת)? שמע מינה: היהודים, המוח היהודי והקול קול-יעקב 'יצרו' את כל הגדולות והנפלאות האלה, ולא הידים ידי-עשו! בוודאי ובוודאי היה יותר טוב, אילו היה נעשה בידי יהודים (מעין: אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים).  אבל הרי אי-אפשר לבטל יצירות לאומיות ענקיות, בשביל מילתא זוטרתא כזאת!"

וכך, בזה הלשון, הלאה, הלאה.

כפי שהקורא רואה, היה מאמר זה לא לרוח הזמן והשעה.  ואם רגז עליו מי שקרא אותו, בדין רגז.  הרי באמת! שם, בארץ-שווייץ הברוכה, רואים צירינו הברוכים "קיבוץ-גלויות בזעיר-אנפין", "שבוע של שבת לאומי", מתענגים על התערוכה הארצי-ישראלית: חיטה, שעורה, גפן ורימון, וכל השמחה, עם היא נפגמת במשהו, הרי רק בגלל הקובלנה של הרב היפואי קוק על פועלי הארץ, שזורעים הם בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה, שלא כדת – האם לא רוע-לב הוא מצד אותו פועל זקן לבוא באותה שעה בשאלות ובפרובלימות ארצי-ישראליות ספציפיות ולהגיש חשבון, המהפך את כל קערת הזהב על פיה? עמוד 587

אמנם קערת הזהב– שיטפא דלישנא היא.  באמת יש ויש ידים לשער, שגם בבאזל שעצמה לא רבו ביותר המאמינים בקערת הזהב, ובכלל, מי שׁצרה עינו באוֹפטימיסטֵי ישׂראל ובאשרם – אל יראה בנחמת הציבור! ואני ברשמי היום בספר-חשבונותי שלי את המאמר ההוא, לא להגן או להתנפל על "פסימיותו", לא להראות את צדקת או אי-צדקת חשבונו אני מתכוון, בעיקר, כי אם לדון בו קצת בעלמא, מנקודת השקפה אחרת לגמרי, מנקודת השקפה ספרותית, אם נכון לומר כך בנדון שלפני.  למה אכחד? אותי עניין כותב-המאמר, הטוֹן שלו; אותי עניין, איך נכתב מאמר שכזה.  קורא שכמוני עמד הרבה ביחוד אפילו על שמו של המאמר: "מעט התבוננות".  התבוננות? – שאלתי את עצמי – התבוננות – או… תוכחה?

א"ד גורדון אינו בראנד: פחות נאה ממנו הוא דורש ויותר נאה ושקט ממנו הוא מקיים.  הלא זהו אותנו א"ד גורדון, הפועל הבא-בימים, אשר במקום אחר, ב"מכתבו הגלוי לחבריו הפועלים", כתב:

"אנחנו הלא באנו לארץ-ישראל, לבקש מה שאינו מן המוכן ושאין עוד דרך סלולה לבקשו, לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך, גם מה שאין לנו, בני האדם.  אנחנו צריכים קודם כל ויותר מכל לשמור על כבוד-האדם ועל חירות-האדם שבנו.  ובמובן זה אין הפועל איזו בריה משונה, שפלה או גבוהה מיתר בני האדם.  ובמובן זה גם כל המוסיף – גורע.  אדם – לא פחות ולא יותר.  הפועל הוא אדם עובד, אדם שבחר להתפרנס מיגיע-כפיו מכל יתר הפרנסות, אדם הרואה בעבודה את הדרך לתחיית ישראל, ואולי לא רק לתחיית ישראל".

הלא זהו א"ד גורדון, חברו של "הפועל הגלילי" הצעיר ממנו, אשר כתב:

"רק העבודה יכולה לרקום לנו את החוטים, שיחברו אותנו אל הארץ חיבור פנימי, חיבור אמיתי.  היא תברא לנו אותו יחס נפשי ועמוק, שיש בין הצייר והתמונה שצייר, ולא אותו היחס החוקי, השטחי, שיש בין הקונה והתמונה שקנה.  הכל מה שייעשה בארץ צריך להיעשות על ידינו: כל עץ, כל ירק, כל בית, כל גדר.  בכל מה שהאדם נעשה שותף לטבע, כל קו, כל שרטוט ביריעת עתידנו – הכל, הכל צריכים להיות מעשי ידינו.  ורק בזיעתנו אנו צריכה להירטב אדמתנו.  ורק ידינו אנו צריכות להחיות רגביה".

ותו:

"בעבודה נקשר מחדש את נשמת האומה אל ארצה בקשרים שלא ינתקו.  נחזק יותר את הגשר המט לנפול, שיגשר את העבר עם העתיד שלנו.  בחוטי עברנו היפים והארוכים, שכוחם מתחיל תש מרוב ימים, נשזור את החוטים החדשים והרעננים של ההווה שלנו ונמשיך אותם הלאה.  החוטים האלה היו לפנים עבים מאד וחזקים.  אך זה כאַלפּיִם שנה, שאנחנו לא הוספנו עליהם מאומה, כי אם מתחנו אותם יותר ויותר, עד שהלכו הלוך ודק ונחלשו.  ומי יודע, אם לא ינתקו לגמרי באמצע, אם לא נמהר לקשר אליהם חוטים חדשים"…

"ואם אנחנו נעשה הכל בעצמנו, אז תהיה לנו הרשות להביט בגאון סביבינו על כל היפה והמועיל שעשינו בארץ, על כל שעל-אדמה שהפכנו ממדבר לעדן, על הערים היפות והמושבות הפוריות שבנינו, ואז יתעורר בנו עוד יותר כוח-היצירה ונוסיף להמשיך את עבודתנו ביתר מרץ וחיל"… –  – –

כן, האיש הזה א"ד גורדון, האח הבכור לכל בעלי האידיאולוגיה החדשה הזאת בעולמנו, האיש הזה, אשר כתב לנו את המאמר "מעט התבוננות" –  לא איזו פואימה דרמתית לכל העולם – ואשר בתוכנו הוא מתהלך, אינו בראנד.  דבר שאין צריך לאמרו, שאין בקולו אותה הבטיחות הגדולה, אין אותה האמונה, שארעא ושמיא ישמעו לו.  להיפך, הרי מתחילים הדברים ב"מצב-נפש כל-כך מדוכא", ב"קוֹשמאר" (איזו מלה רוסית, דוֹסטוֹיבסקאית, צ'יכוֹבית) – אותם הדברים, שאפס קצותם רואים אנו בהתחלת שקיעת שמשו של הכוהן האיבסני, כאשר קרבו ימי אַגנס למוּת.  אמנם, מאותו החומר קוֹרץ הפתּוֹס שלו, שכפטיש צריך היה לפוצץ סלעים, אבל גם הוא עצור אצל זה שלנו, עצור ביותר.  יש כאן זעיר שם גם הד אותה האירוניה המיוחדת של בראנד בדברו עם שר-הכפר ושר ראשי הקהל ויש, בעיקר, התביעה הקיצונית: הכל, הכל, תנו הכל, למרות מה שעתה לא כלום.  ומה שחשוב ביותר – ה"הכל" הזה אינו איזה אידיאל הררי בעלמא, כי אם תביעה אנושית, אנושית ביותר, טבעית, ברורה.  ה"הכל", שא"ד גורדון עומד עליו, הוא דוקא בחינת "ציד-דגים", לומר, עבודה אנושית, עבודת הטבע, מעשי יום-יום (יִשָׁנה מאמרו במקום אחר ב"הפועל-הצעיר" בשם "האדם והטבע").  הוא, המטיף לרעיון-התחיה, כי יהיה זה לנו מה שיתה הדת לאבותינו, מבין, יחד עם זה, בעמקי נפשו, עד כמה נפלֶה הוא רעיון-התחיה, רעיון-העבודה, שׁבא להפוך אותנו, את עצמוּתנו, ולעשותנו לאנשים אחרים, יותר עמוקים,יותר ראויים לשם אדם, מאמונתם של אבותינו, שלא נבעה אלא מתוכם ומעצמותם והיתה כולה בדמותם וכצלמם.  ומפני זה כל כך רועד קולו בדברו; ומפני זה כל כך קרוב הוא אל הלב, קרוב ואנושי…

ואף-על-פי-כן…לאורה, הן כנים כל הדברים, נאמנים כל הדברים, ואף-על-פי כן… התוֹך הוא של מתבונן, של מתבונן חריף, ואולם דא עקא, שנתגנבו לאותו מאמר גם דברי תוכחה, והתוכחה מאפילה על ההתבוננות…

לבכי ולשחוק אין ההבנה האמיתית מתנגדת.  בעולם התחתון (ומעולמות אחרים הן לא נדע לעת-עתה) אין גם ההבנה היותר עמוקה משחררת מן האֶפקט, והמבין היותר תקיף בדעתו אינו יכול לקיים מצות "לא לשחוק ולא לבכות".  אבל שלא להוכיח – האם אין זה מובן מאליו? שוחקים, בוכים, גם מצדיקים ומאשימים – אחרת אי-אפשר – אבל מתוֹכחה צריך ואפשר להיזהר.  אין זו מצוָה, דרישה; זהו דבר המובן מאליו לסוג ידוע של בני תמותה.  כי הן מי כמתבונן האמיתי והטהור יודע – חוץ מכל – את ה"חוק", שכל המוכיחים הוכיחו במדבריות וכל דבריהם נשארו קולות קוראים במדבריות…גדולה מזו: מי מן המתבוננים לא אמר גם – בשעות ידועות" – יהי כן?

המתבונן לחיינו, ורק מתבונן, רואה, שהכל מהלך-חיינו, בקשר עם טיבנו ומחותנו וגרמים מן החוץ, הביאונו לידי כך, שהננו עם בלתי-עובד.  זהו אחד מן הדברים היסודיים, שנתברר לנו דוקא בשנים היותר אחרונות, בזמן שמספרנו הכמותי – כשנים-עשר מיליונים – גדל עד לאין דוגמתו בכל ההיסטוריה שלנו, וגם אימת חולשתנו, פיזורנו וגסיסתנו גדלה עד לאין דוגמתה בכל ההיסטוריה שלנו.  בכלל עמדנו אנו, בני יהודי המזרח, בעת האחרונה על אי-אלה דברים בכיוצא בזה.  דוקא אחד מיחידי-הסגולה שביהודי המערב – הד"ר רוּפּין – כתב ספר בלועזית על "היהודים בזמן הזה" (תוצאה חדשה, "יודישער פרלאג"), אשר בלשון ברורה ופשוטה, בלי כל ערפל, הוא בא ומגלה דברים, שבספרותנו העברית, הנזונה ברובה עד היום מתיאולוגיה חקרנית, לא נשמעו כמותם.  נודע לנו, למשל, ערכם וטיבם של כל אותם הדיבורים הרמים והנישאים על הנס הגדול, נס-קיומנו, על החידה והפליאה, כביכול, שבדבר, שכל זמן שהיה בנו איזה צורך לאחרים לא נשמדנו כלה, שכל זמן ששאיפתנו להיטמע פגשה מעצורים, לא תמיד הצליחה, שכל זמן שהיינו סגורים ומַלוים כסף ומשמשים לאדוני החיים, לא פרחה נשמתנו לגמרי… מליצינו העברים הישנים רגילים היו להתחיל: "הנשמע כדבר הזה או הנראה כמוהו, כי עם אשר איבד את ממלכתו" וכו' וכו', ומליצינו החדשים רגילים להמשיך: "האין זה אות על כוחנו הרוחני המיוחד, הנצחי? " ברם, לאט-לאט עוברת תקופת המליצות, הישנות והמודרניות גם יחד, מספרותנו.  עכשיו הולך ומתברר לנו שבכל פלאי החיים (הן כל החיים הם פלא וסוד!), בתוך כל פלאי חיי העמים הגדולים, שגידולם ושגשוגם חידה נערצה ונשגבה היא, כמה עלובה היא החידה, מה שאצל אותם העמים הגדולים והעשירים נתקיים – במכאובים ובבזיונות עצומים – הגוף הקטן, הזר והשנוא, שידע להתהפך ככרוּם ולסרסר.  ומכיון שכך, העיקר הוא איפוא בשבילנו לא החידה מה שנתקיימנו, כי אם הבּירור, איך נתקיימנו ומה היה לנו; העיקר היא ההכרה, שעתה, בהשתנות המצב והתנאים, נשארנו, אנו בני-הנצח, תלויים באויר, קבצנים, שאינם ראויים לשום דבר… איזו מאות אלפים מזרע עמנו בערי המערב ממשיכים, אמנם, עדיין לסחור בכסף – כבר בשותפות עם הגויים – אבל בעד זה אין הקשר שביניהם ובין עמנו יותר חזק מתקשר שבינינו ובין כל הגויים.  ועמנו, אותם המיליונים הרבים שבמזרח, אותם ההמונים הצריכים לעבוד ולחיות חיי עבודה וקוּלטוּרה יוצרת – שרק אז יהיה ערך לחידת חייהם – אין קרקע, אין בסיס של עבודה תחת רגליהם, ולפיכך הם עושים רושם של איזה ערב-רב אומלל, ולפיכך גם אם נשארו להם איזו מנהגים יהודיים, הנה לשון עצמית, חיה ומתפתחת, מקורות-כלכלה וחיים יהודיים מיוחדים אין להם.  "נס גדול" הוא: חיים אנו – אבל איך אנו חיים? הרי נסתתמו כל הבארות; אין מהיכן לינוק.  בנערינו ובזקנינו הננו צפויים לנדידה, אבל השערים נעולים, כי לא תוכלנה הארצות נשׂוא אותנו.  זה שהיהודים הפועלים המועטים נחלפים בכל מקום בנכרים גם בבתי-חרושת של יהודים עם המעבר אל המכונה ועם התחלת הגידול של המפעל – עובדה היא המדברת הרבה למתבונן העגום.  גם עשרה קונגרסים מוצלחים כקונגרס העשירי לא יועילו לזה.  הקונגרסים כשהם לעצמם יוכלו, אמנם, להיות מוצלחים: אילוּזיה של קיבוץ-גלויות לאפר פזוּר על שבעה ימים, שבוע של שבת נפלא אחרי שנתים של ימי חול, ואפילו להעיד באמת על איזה כוח לאומי וסנטימנט לאומי בקצות שׂדרות האינטליגנציה שלנו (כמו שהיה, כמדומה, הקונגרס העשירי), יתר-על-כן – אפילו לקבל החלטת נחוצות כעין יצרית איכרה יהודית בארץ-ישראל וכדומה – אבל בשביל העם, בשביל עשרים ושבעה ישובי היהודים – חוץ מארץ-ישראל – שמהם באים צירים לקונגרס וששאלת העבודה, הכלכלה והאֶמיגרציה – או האִימיגרציה – עומדת שם בכל תוקף, אין הקונגרס הציוני ולא כלום.  העיקר, שׁאיננו, לא יִמָלא בכל אלה.  אין מה לשחק במחבואים.  זה צריך לדעת.  הקונגרס היותר מוצלח לא יוכל לעשות כלום אלא, באופן היותר טוב, מה שעושה אסיפת הועד האודיסאי: אי-אלה דברים בשביל הישוב הארצי-ישראל בלבד.  לעם היהודי ולכל צרכיו אין עוד קונגרס לאומי.

אבל הנה נטיתי קצת מעניני.  אני ביחיד המתבונן לחיינו קא עסקינא: ביחיד המתבונן ובשאלות שלהן ישא עיניו… בשאלות העבודה ואי-העבודה…

ופונה המתבונן לפינה זו, לארץ-ישראל, פינה זו, שקונגרסים נקראים לכבודה והצעות של אגראר-באנקים עולות בשבילה, ורואה, שגם פה, גם בישוב החדש, שלכאורה הוא בא לשנות את ערכינו, להחיותנו וכו' וכו' ובלשון יותר פשוטה: לעשות אותנו לקבוצת-אנשים עובדת מתוך העם הבלתי-עובד, לרצונו ובעל-כרחו, ורואה, שהנה לעת-עתה, מלבד מקרים בודדים היוצאים מן הכלל, הבאים רק לחזק את הכלל, אין הצלחה מרובה בדרך זו.  בני הארץ הנכרים עושים את העבודה העיקרית.  אולי הם צריכים להחזיק לנו טובה בעד זה, אבל אנחנו נשארנו גם פה "בעלי-בתים", אנשי-רוח ואנשי-אויר.  לפני זמן-מה סיפרו לכותב הטורים האלה בתור פלא, שאחד מתלמידי בתי-הספר שביפו שב בזמן-החופש לבית-אבותיו למושבה והתעקש ללכת לבצוֹר ענבים.  שני אחיו, אחד בקהירה ואחד באיזו עיר בהודו, עושים שם מה שהם עושים, והוא הקטן, רוצה לבצור ענבים.  אחיותיו הרימו עליו עיני תמהון מן הרוֹמַנים הצרפתים-הבוּלבריים, שהן קוראות מתוך שכיבה.  אבותיו חָברו עליו בדמעות ממש: "בננו, למה לך העבודה הזאת?" אבל הנער התעקש… טרגדיה של מלחמת אבות ובנים מיוחדה במינה…

"אם יבוא איזה גוי – כותב א"ד גורדון ב"מעט התבוננות" – ויכתוב כתב-אשמה על היהודים, כי הם אינם אלא סרסורים ותגרנים, אז יתעוררו בעלי-העט ויתרעשו בעלי-המדע שלנו ויראו לנו באותות ובמפותים מכל התורות ומכל החכמות, כי אנחנו הננו כולנו עובדי-עבודה, אוהבי-עבודה, ורק הגלות שללה מממנו את האפשרות לעבוד בעצמנו, בידינו ממש וכו' וכו'. אבל הנה באה פתח-תקוה (ולא רק פתח-תקוה) וכותבת לא בדיו, כי אם במעשיה, בכל חייה כתב-אשמה ממין זה על עם ישראל שאין כל אנטישמי שבעולם יכול לכתוב כמוהו.  כי היש לך הוכחה גדולה מזו, כי אנחנו הננו רק פּאראזיטים, רק עושים עסקים בעמל-זרים, ואוכלים עמל-זרים, אם במקום שיש לנו האפשרות לעבוד בעצמנו, אנחנו רק פאראזיטים, אם את כל תחייתנו אנחנו מייסדים על פּאראזיטיות?"

מתחמץ לב זה, שבא ל"התבונן מעט" והוא נעשה, סוף-סוף, למוכיח את "שלטון האנוכיוּת היותר פעוטה, המַטריאליוּת היותר גסה", את "הפאראזיטיוּת הלאומית, הענקית", את "הממלאים את כיסיהם כסף וזהב מעמל-אחרים".  הוּגדה איפוא המלה "פאראזיטיוּת" בתור אשמה – לא רק בתור הבעת הרגשה של מצב-רוח ידוע – ועל זה אי-אפשר לי שלא לדון עם המגיד.  מי שאומר, ש"אין כוָנתו בכל מה שהוא כותב להוכיח למי שהוא את טעותו", מי שמתחיל מ"מצב-נפש מדוכא" ומ"קוֹשׁמאר", כלומר, מדבָרים, שׁהם נחלת המתבוננים האמיתיים, מדברים שאינם מביאים לתוכחה ולהוראת-דרך – היבוא לחתּוֹת אש על ראשי אנשי מקום ידוע, שבאו לעשות עסקים בארץ-ישראל ובמקרה ראו שכר וברכה ביבולם בשתי השנים האחרונות? האם לא יהיה מגוחך איש כזה בעיני עצמו בעשותו זאת, גם אם לא יביא בחשבון מה שהאנשים לא יאבו לשמוע לו? הן האנשים לא רק שלא יאבו ולא ידעו לשמוע לו, אלא גם לא יוכלו! וכי הוא, המתבונן, אינו רואה, שלפניו פרוצס הכרחי, שלא ברצונם הרע של היהודים המועטים הבאים לפעמים לכאן ונוטעים פרדסים.  צריך לבקש את סיבת אסוננו? בעל-הבית היהודי מתיישב בדעתו לפעמים, באין ברירה אחרת, ובא לארץ-ישראל, יש לו מעט כסף והוא משקיעו בעסק-הנטיעות, משיג הוא גם קצת או הרבה ( לעתים רחוקות) מכסף-הציבור, והוא רוצה בפרנסה, בשביל זה נחוצים לו פועלים, הפועל היהודי אינו לפניו (האינטליגנטים המועטים שבאו הנה מארצות-הגולה אחרי הריבולוציה הרוסית ואחזו במעדר – או שחזרו על עקבותיהם או שנהיו לבעלי פרופיסיות חפשיות בארץ, והנודדים מירושלים ומיפו למדינות-הים "לאסוף פֵּארות" לא ילכו לעבוד במושׁבות), והרי הוא עובד בנכרי המצוי לפניו.  כך היה עושה גם גרמני וגם סקנדינאבי במקומו.  מהו איפוא כתב-האשמה הנורא, שבני פתח-תקוה כותבים על עם-ישראל? מדוע דוקא אלה היהודים שאינם טובים ואינם רעים מכל היהודים? וכי בשביל שהם עושים עסקיהם בארץ-ישראל הפסידו? ויניח א"ד גורדון, שאירע נס ותוכחתו עשתה פרי וכל בני פתח-תקוה נעשו צדיקים בן-לילה ורוצים מחר לצאת לעבוד עם אלף פועלים יהודים – מאין יקחו אותם? הן יש עכשיו נחיצות בפועלים יהודים בארץ-ישראל בשביל העבודות הלאומיות בגליל וביהודה – הישנם? והיוצא איפוא מן הדברים? שאפשר להתיאש, אפשר להטיח את הראש בכותל, יש רשות לומר לכל מי שמדבר על יצירה לאומית בארץ-ישראל: לא דובים ולא יער! אפשר לכתוב רשימות וציורים, שיעוררו חימה בלב דורשי טוב ומטיפי תחיה, אבל להוכיח אין מה.  המתבונן אל יוכיח–

ועוד הערה אחת צדדית, כללית, ושאלה אחת קטנה, אחרונה, לי אל א"ד גורדון – שתים שהן, באמת, אחת – ואחר אחדל.

אחרי אשר הוא מגלה לנו את כל הזעם הנורא אשר בלבו נגד נביאי "החשבונות הקטנים" באמרות הולמות כמטילי ברזל, הרי הוא נושא עיניו, כמובן, אל הלבבות המועטים, שבהם "יצילו את חיי האומה מכליון" וגומר – וגם זה, כמובן – ש"בשביל המעטים האלה צריך לדבר את האמת".  ואם לאמת, אם לאמת אחרונה, אז, כמדומני, יש רשות לא"ד גורדון המתבונן לשאול את א"ד גורדון המוכיח: הן כמו כמוני רואה ויודע, שהיהודים הנם מה שהנם (לא רק בפתח-תקוה ובראשון-לציון!) ואיך יוכלו "היחידים המועטים" להציל את עם-היהודים בזה? אם לאמת – האם לא יותר נכון לומר לאותם "הלבבות המועטים", שהלואי שיצילו את עצמם? עם-היהודים הזה יש לו רב: בתי-כנסיות מתוקנים ורבנים מודרניים ומטיפים לאומיים וחברות לצדקה וסופרים יהודים מבקשי-אלוהים וסרסורים מגורשים מן גו וצעירים לומדים כל הלשונות שבעולם (בארץ-ישראל גם איזו מאות פועלים ערביאים) – למה הצלה לעם הזה?

"יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות" – כמדומה לך, א"ד גורדון; מי יודע…

ומכיון שניתנה רשות למשחית ולמתגרה, מכיון שפתח א"ד גורדון במה שפתח (ראה, שגם "הלבבות המועטים", "היחידים שביחידים", אלה שיש להם "כוחות ענקיים יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מידה, והעיקר מסירות-נפש, מסירות נפש שלמה, בלי שיור כל שהוא" אינם פטורים, סוף-סוף, מכגון זה: ממצב-נפש קושמארי!); מכיון שגם המוכיח שבו מבין, "שלא האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא מסוכנה"; ומכיון שאני בהערותי דלעיל לא באתי, כאמור, לדון על תוצאותיו של המאמר, כי אם על כותבו ועל אופן-היכּתבו – אז אֶתרַשׁה לשׁאול את המתבונן שׁבו את שׁאלתי האחרונה אשר אמרתי: למה הוא מזלזל כל-כך בכבוד-היאוש? וכי סבור הוא באמת, ש"רוח-היאוש התחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות?" וכי סבור הוא בכלל, שבני-עמנו מוכשרים ליאוש אמיתי? ייאוש ראיתי אצל אחד היחידים בגליל (א"ד גורדון יודע אותו!), לאחר שנשׂכּר לאיכר בתור פועלי ונתפטר, מפני שהוא, האינטליגנט, לא היה מוכשר לאותה עבודה… ואולם כל אלה אשר הוא נוגע בהם במאמרו, כל אותם הסופרים גומרי ההלל, כל בני החבורות הקדושות, בני ישראל סבא ובי ישראל צעירא, הציוניים והבלתי-ציוניים – האם מוכשרים הם ליאוש? להפך, אין עם פחות מוכשר ליאוש מעמנו ואין בריה שבעת רצון מעצמה כבן-עמנו! מי שחי בסביבה יהודית בעל-הביתית, מי שראה פרצופי יהודים משכילים, מי שנפגש ביהודים פליטי-פוֹגרוֹמים מעבר-לים, מי שקורא את ה"נוֹבי ווֹסכוֹד", המוכיח בשיחותיו עם הקוראים, שאשרי העם אשר טריטוֹריה אין לו, ומאמרים כ"קרן-אורה" ב"השילוֹח", במקום ש"איש עברי" מתפעל ממה שז'אבּוֹטינסקי נתן את ביאליק לספרות הרוסית, תחת לעמוד על החזיון, שביאליק חדל מתת את דברו לספרות העברית – הוא יודע, שיאוש זהו דבר שאינו שייך ליהודים.  וא"ד גורדון, העומד כבר על מפתן השואלים את עצמם: איפה אנו בעולם? החיים אנו או מתים?" הוא ירא מפני היאוש … לשוא!

["הזמן", נובמבר 1911; החתימה: י. ח. ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה