_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נוֹשָׁנוֹת

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

אשתקד היה מעשה.  באוסטריה נעשתה ספירה לעמיה.  בין שלושים וארבע הרוּבריקות הייתה, כמובן, גם הרוּבריקה לשון-הדיבור.  יהודי גליציה, המדברים רובם, ככל יהודי הגיטאות, יהודית-דייטש, נהגו מנהג בני-אדם ורשמו באותה רוּבריקה את שם השפה אשר בפיהם: יהודית המדוברת. מה היו יכולים, ובעיקר, מה היו צריכים לעושת אחרת? הבוז היה להם אילו היו עושים אחרת! אמנם, כוחות-החושך בדמות הרביים והמתבוללים ניצבו גם פה כצר, אבל ההמון היהודי בגליציה הראה אז, כי נר-האדם טרם יכבה בו לגמרי וכבוד-אנוש עודנו חי עמדו.  אפילו ד"ר קלוזנר בעצמו, שיצא אז במאמרו "עוד טרגדיה אחת!" ("הצפירה", גליון 36, תרע"א), הודה באגב אורחא, ש"עשו כהוגן".  אלא מאי? למה רגז מי שרגז? משום זה: מכיוָן שהרובריקה "לאומיוּת" חסרה בגליונות-הספירה, הרי יוצא ש"על ידי רשימת המלה היהודית נעשו הלאומיות הישראלית והז'ארגון האשכנזי שמות נרדפים".  אמנם, "אחרת לא יכלו לעשות, אבל מה היו צריכים להרגיש?" (שם).

לדעת בעל-המאמר ההוא היו יהודי אוסטריה צריכים להרגיש בשעת מעשה הגבורה והאמת שלהם… כאב; שהרי בזה שהיו גיבורים ורשמו את האמת על אודות שפתם, הביאו הפסד לרעיון הלאומיות הישראלית, החושב ליהודי גם את "היהודי האיטלקי, שאינו יודע ז'ארגון"…

ביחוד שפך ד"ר ק. את כל חמתו על הוועד המרכזי הציוני שבגליציה, שהכריז על הז'ארגון כעל שפה לאומית.  הוא מצא בכל זה איזו "טרגיקה" מיוחדת.  "כמה טרגיקה! – קרא – מפלגה גדולה מהרסת בידים מה שרצתה לבנות ובונה מה שבאה להרוס".

ליודעים לא צריך היה להגיד, כי בכרוזו של אותו הוועד ה"גדול" לא היה משום חורבן-העולם אפילו במקצת.  לא הריסה ולא בנייה! על זה הוועד של "המפלגה הגדולה", שכל הציוניות של רוב חבריו מאז ומעולם היא עשיית פוליטיקה מקומית בשם הציוניות (הצלחת אותה הפוליטיקה הלא ראינו בבחירות האחרונות!) ושכל הלאומיות שלהם היא לאומיות בדיבור והתבוללות פולנית במעשה – על זה הוועד אין, לכאורה, כל קוּשׁיה, אם ל"הֶבּריאישׁ" הוא מנדב קומפלימנטים אחדים בדרשות פומביות לצורך ושלא לצורך והז'ארגון הוא אצלו "חיי יום-יום הממשיים שאסור לעזבם" – כמובן, לא, חלילה, לדבר בז'ארגון בעצמם, אלא רק עד כמה שהפוליטיקה הרגעית והתחרות עם שאר המפלגות דורשות זאת.  ואולם ד"ר קלוזנר לא כן חשב.  הוא כתב:

"ואיני יודע איזו היא הטרגדיה הגדולה ביותר: מה שמפני תנאי הגלות מוכרחים אנו, היהודים, לסבול יסורים על דיאלקט זר, שבעל כרחנו קיבלנוהו מידי שונאינו ובמקרה (?) נשתמר בידינו, ומה שמפני מצבנו המשונה בגלות מוכרחים אנו הציונים להרוס בידים מה שבנינו (?) ולקנות לאומיות במחיר קריעת עמנו לגזרים, או מה שאפילו אנו הציונים אין אנו מרגישים בטרגדיה זו כלל".

יצא, איפוא, שכל הענין הוא של מקרה מצד אחד ושל הכרה והסכמה מצד שני.  ובעיקר: עמנו נקרע לגזרים וכל בנין-הציונים הגדול נהרס לא מפני שהיהודים גרים באמת באוסטריה ואיטליה ועוד שבע ועשרים מדינה, לא מפני שבארץ-ישראל אין עושים כלום וקשה לעשות, לא מפני שגם בארץ-ישראל יהודי-אשכנז ויהודי-ספרד כשני לאומים דומים, אלא רק על ידי זה, שהוועד של המפלגה הגדולה הכריז בהתלהבות המיוחדה לו, שערכה ידוע לכל, על הז'ארגון של יהודי גליציה.  אלמלא שכך, היינו שלמים בתכלית השלימות, גוף מאוחד עם "היהודי האיטלקי", והבנין היה מתנוסס לתפארה.

"אמנם – חזר הד"ר ק. ואמר – אילו היינו מרגישים, אף אז היינו מוכרחים לעשות מה שעשינו, אבל אז, לכל הפחות, היתה אנחה מתפרצת מלבותינו".

ובכן, חסר היה בכל הענין הזה רק עוד דבר אחד: אנחה.  הלאומיות היתה, אמנם, גם אז נקנית במחיר הקריעה – "מוכרחים לעשות" – אלא שהקריעה גופא הייתה מקבלת אז פנים אחרים לגמרי.  השלימות לא היתה בשלימות גם אז, אלא שאנחה שלמה הייתה מתפרצת מן הלב.  ואל האנחה הזאת התפלל סופר מתנגד לבכיינות כד"ר קלוזנר.  כמה "טרגיקה" באמת!

                                         ––––––––––––

ואולם מן ה"טרגיקה" אל הטרגדיה – רק צעד אחד.  והטרגדיה – באותיות מפוזרות – לא במרכאות כפולות – אמנם, היתה לא אז, אשתקד, בשעת הספירה האוסטרית, כי אם בימים האלה, לנגד עינינו, השתא, וגם כן באותה גליציה.

כי מי יודע: אולי הטרגדיה אינה רק בזה, שיש לנו שתי שפות, "לאומית" ו"עממית"; אינה רק בזה, שאנו קרועים לשתי שפות, שעל שתיהן אין אנו יכולים לוותר, אי-אפשר לנו לוותר ואסור לנו לוותר; לא רק בזה, שלשתי השפות אין חיים שלמים וחיינו הרוחניים, לפיכך, לקויים, חלקיים, לפעמים אפסיים… מי יודע: אולי עיקר הטרגדיה שלנו, הגדולה והאיומה ביותר, מונח במקום אחר… בקוצר-הראות שלנו ובליקוי האינסטינקטים הלאומיים שלנו בכלל…

כי אלמלא היינו מוכים בעיורון ורוצים להיות מוכים בעיורון; אלמלא היו לנו כל-כך הרבה מתבוללים בפועל, בהכרח, ולאומיים בשפתיהם, על הבמה; אלמלא היינו אידיאולוגיים ואפולוגטיים במקום שדרושה ראיית הדברים כהווייתם והתאמת המעשים עם ההתנגדות אל המציאות המתאכזרת לנו – כי אז היה אחרת, אחרת לגמרי במחננו הקטן… אז היינו משלימים עם הסתירות, עם השניוּת החיצונית ומתחזקים להילחם בעד אחדוּת קיומנו הפנימית… אז לא היה מקום לאותה המלחמה ההדדית הבלתי-פוסקת שבין ה"יידישיסטים" וה"הבּריאסטים" למשל, על דבר תארי כבוד והתנפחות של גאוָה אסימונית; אז היו ה"יידישיסטים" הקנאים מבינים, כי השיקוצים אשר הם משליכים על הספרות העברית המודרנית רק אל חיקם ישובו; כי הספרות העברית המודרנית, למרות כל עניותה, למרות כל חוסר-השלימות שבה, למרות כל קרעיה הטרגיים ודלות-השפעתה – עובדה היא, עובדה חיה בחיינו העממיים, לא רק ה"לאומיים", כי לא רק "איזו אינטליגנטים מטפלים בה", כי אם יחידי-הסגולה ומיטב בני העם העברי, אם כי לא רבים ממנו, חיים בה, מקדישים לה את חייהם, מקריבים לה קרבנות מֵחים, וכוחם עוד חדשׁ ורענן אתם! וה"עבריים" הקיצוניים שלנו, הדומים למתנגדיהם במעלה ובקנאות-פה, לא היו מצדם מבלים זמנם בהתהדרות לאומית, בדברי בוז וקלסה ל"ז'ארגון" ובריקלאמה ל"שפתנו הלאומית היחידה".  הם היו מבינים, כי היהודי המדבר ז'ארגון טבעי הוא יותר בשבילנו בתור אדם וקרוב הוא יותר אל הקולקטיב הלאומי שלנו וקשור יותר אל מהותנו העממית.  הם היו מבינים, כי הז'ארגון עובדה היא, עובדה חשובה ויקרה בחיינו הלאומיים, שעלינו להילחם עליה, שעלינו להגן עליה בפני המציאות הגלותית הבולעת אותה… אותה המציאות הבולעת גם את שפתנו השניה, אותה המציאות הרודפת אותנו מארץ אל ארץ, המציגה אותנו על שטח מתמוטט, אותה המציאות הנכונה בכל רגע לאכלנו חיים עם כל סגולותינו וקדשינו…

אלמלא הייתה הלאומיות שלנו כל-כך אוירית, כל כך חולנית, אלמלא היינו מיישנים את עצמנו, החלשים והרפויים, בזמירות מתוקות, כי אז היינו מבינים את כל אימת ההתבוללות ההכרחית של ישובי היהודים המועטים בתוך שכניהם-אדוניהם הרבים והעצומים מהם.  אז היינו מבינים, שכל שאלותינו – ושאלת-הלשונות בכלל – הן יותר שאלת-חיי-היום מאשר שאלות תיאוריות בעלמא, ואז היינו מודים כולנו, שהגיעה השעה לכל היהודים הלאומיים, הקרובים ביותר לחיים העממיים, לחדול מן ההפשט, להתחבר ולהתאחד במעשה, באופן מוחשי, בכדי לחזק כוחותיו של עמנו בכל מה דאפשר, למען יוכל לעמוד לפני צר.

ואולם – אהה! אהה! – סופרי "הארץ החדשה" של רייזין בניו-יורק לא כן יחשובו* ומסדרי "יום-העברים" בגליציה אף הם לא חשבו כך.

ד"ר קלוזנר התפלל אשתקד לאנחה מצד אותה "המפלגה הגדולה".  ואולם לאשרם ולהנאתם של בני המפלגה הזאת, אין הם טרגיים כל כך כסופריהם, ובמקום להוציא אנחות עצובות, הם רגילים לערוך פארסוֹת עליזות.  וחוששני, שכשם שה"טרגיקה" הז'ארגונית של אשתקד לא חייבה אותם לכלום, כך ה"בדיחה" העברית של השתא (והטרגדיה מנקודת ההשקפה של אבדננו הלאומי) לא תחייב אותם לכלום.  הם, כנראה, אינם מתכוונים אלא לאסוף המון גדול בלתי יודע עברית – בהכרח, בתוקף-המציאות! – ולהכריז לפניו על "שפתנו הלאומית היחידה" (דוקא!) ולשמוע מחיאת-כפים…

במחיאת-כפים, צריך לקוות, תיוָשע שפתנו השרידה-ה"יחידה"… במחיאת-כפים ובאילומינאציה של בתים אחדים ברחוב ברנשטיין, שהאירה פני ילדים וילדות עבריים, ששאלו מה טיבה של אילומינאציה זו בפולנית…

כן, איני רוצה להשתמש במלה "טרגיקה", שכבר כבשה אחר, אבל האם לא יתפלץ הלב? האם לא יתפלץ לב כל יודע את המציאות לשמע ה"דיקלאראציה" הגאיונה, שיצאה מאחד האולמים ברחוב ברנשטיין שבלבוב העיר? האם לא יתפתל שחוק ארסי על השפתים למקרא כל הגדולות והנצורות, שנשמעו באותו "היום ההיסטורי"?

כי במקום להביט בעינים פקוחות על מהלך-חייהם של אלפי-ורבבות-המוני-היהודים, במקום לצאת אל העם ולראות, כי פרוע הוא בלשונותיו, ואל השדרות הרחבות והנה הפולניוּת אוכלת בהן בכל פה עד כדי לגווע; במקום להכיר כל זה הכרה ברורה, להודות בזה הודאה גמורה, ולמרות זה להיוָעד במספר מצומצם של נאמנים ומסורים ולעבוד בחשאי וב"יזע על מצח" עבודה תמה, עבודה קוּלטוּרית, עבודה קשה בשביל סידור החינוך העברי וחיזוק הספרות העברית; במקום לדעת את מקומם ולעשות את הנחוץ, במקום לקרוא לעבודה קונקרטית זו ולמעשה קונקרטי פלוני, מצאו עכשיו "הטובים שבעם" את השעה מוכשרה להציל את היהדות על ידי כתיבה על הכתלים, שבלי שפת-עבר אין עם ולצאת בגילויי-דעת על שפתנו הלאומית היחידה.  כלומר: כל מה שאנחנו מדברים בשעה אחרת על שפתנו היהודית, שפת-דיבורנו – ליבטל ולהוי כעפרא דארעא; כל התעמולה, שנעשתה בשנה שעברה על ידינו בשביל היהודית – לא היתה אלא אחיזת-עינים; עד היום "הרסנו מה שבנינו וסבלנו יסורים על דיאלקט זר שבמקרה נשתמר בידינו".  אך מהיום והלאה – הכנסיה מכירה את העברית לשפה הלאומית היחידה!

ולא נמצא בעתונותנו העברית מי שיאמר ל"עבריים" הלבוביים שעשו פומבי לשפתנו: רבותי! מה הייתה חסרה הכנסיה שלכם אלמלא הגזירה שגזרתם? והעיקר – בשם מי אתם מדברים? מי מבקש מידכם גזירות לאומיות? את מי אתם רוצים להחריד ולגרש? מי מצפה לגזר-דינכם? כלום אין אנחנו יודעים, כיצד נאספים חמש מאות אנשים להתלהב ביום ידוע ולקרוא "הידד"? כלום אין אנו יודעים את ערכה של התלהבות-דחד-יומא כזו? ושמא חושבים אתם, שאחרי הגזירה של "כנסייתכם", שהונהגה לא ביהודית ולא בעברית, שעברית היא היחידה, תחדל עבודתו של ביאליק למסור את מיטב-אגדות-ישראל, שנכתבו עברית, לשפת "הדיאלקט הזר" מהיות עבודה לאומיות? ו"כתביו היהודיים של קרוב רחוק" מאת ברדיצ'בסקי, שיצאו זה עכשיו לאור, ועבודותיהם של מנדלי, פרץ, שלום-עליכם, דינזון, רייזין וליֶסין יחדלו מהיות יצירה לאומית? על מי אתם, בני "המפלגה הגדולה", שהוועד המרכזי שלכם רחוק משתי שפותינו גם יחד, על מי אתם מאיימים בזירותיכם? מי ישמע לכם?

כן, לחינם לא ידע קלוזנר, "איזו היא הטרגדיה הגדולה ביותר".  גם "סבלון-יסורינו", גם מצבו של "הדיאלקט הזר" בתוכנו, גם מצבנו המשונה בגלות, גם "בנין-הציוניים" ולאומיותה של המפלגה הגדולה, גם קריעת-עמנו – הכל, הכל אינה טרגדיה קטנה.  ואולם ה"טרגיקה" היותר עמוקה היא, סוף-סוף, בלי ספק, בזה, ש"אנו הציונים אין אנו מרגישים בטרגדיה זו כלל".

ו"יום-העברים" הראשון ב"יד-חרוצים" – לא אסיפת המורים המעשית בטוינביהול – ו"החלטותיו פה אחד" הוכיחו למדי את חוסר-ההרגשה הזה.

 

["האחדות", טבת תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* אל אלה אולי כדאי יהיה לשוב עוד בפעם אחרת.