_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[על עתונות ויהודים]

"מלאך-המוות שוחט ולעולם הוא הצדיק".  תמיד יש לו אמתלה, טענה, הצטדקות, והוא נשאר זכאי.  כך היו אומרות אמותינו התמימות.  ועל אמותינו התמימות אפשר ואפשר לסמוך בהרבה…

כבר היה, כמדומה, מי שאמר: לא חביב עלי אבי היהודי, אבל בילדינו ובזקנינו על תגעו… ואמנם, אם מכוער ועלוב הוא בעינינו האב היהודי הסרסור, האוירי והמבוהל, אם מכוער ועלוב הוא בעינינו אחינו האֶכּסטרן היהודי, המבלה ימים ולילות על שינון פרקי ההיסטוריה של כל העולם, שאין להם כל שייכות אליו, ובלבד לקבל תעודה על כמה וכמה מחלקות מבית-ספר תיכוני זר, הנה בילדים היהודים עם עיניהם החיות והטהורות ובישישים היהודים עם הדרת האצילות השפוכה עליהם – לא אצילות של נכסים הרבה, כי אם אצילות של תרבות פנימית גבוהה – באלה אנו יכולים להינחם מעט, למצוא נחמה פורתא… ילדינו וזקנינו מראים לנו, כי הגוף הלאומי שלנו "מחומר יפה קורץ", כי השאור שבעיסתנו חשיבות גדולה יש בו, ורק המציאות שלנו המכוערה עושה מאבותינו הרוכלים ומאחינו האכסטרנים מה שהיא עושה…

ועל האלמנטים המנחמים אפשר, בלי צל של ספק-ספקא, להוסיף את אמותינו התמימות והיקרות…

כי אם יש ושונאינו מונים אותנו באשה העבריה המודרנית מן השדרות הבינוניות, שאין בה מתום במובן האנושי, שאין בה כל יסודות חיוביים מנקודת ההשקפה של קדושת חיי האדם, הנה את ערכה של אמנו מן ההמון היהודי הן יודעים אנו… בהרבה ובהרבה אפשר לסמוך עליה… בעלת נפש עמוקה ובעלת מסירות-נפש גדולה היתה אמנו זו, האם של ה"צאנה וראינה" ו"מנורת המאור" בעברי-טייטש.

וכך היתה היא אומרת: "דער מלאך-המות שח'ט און בלייבט גערעכט".  הוא השוחט והוא הצדיק.

––––––––––––

עד כמה שאין אני רוצה לדבר דברי-תוכחה, וביחוד באזני אירופה, שאין בתוכה שומע אף למוכיחים יותר גדולים ממני, אף-על-פי-כן קשה לעצור ברוח מבלי לומר, שאירופה,עם כל שיטת מציצת-הדם שבה ועם כל עניניה הטרגיקומיים שבין עם לעם, לאותו מלאך-המוות דומה, ששוחט  וטובח וממית – והוא יִצדק, הוא הצדיק, גם בפיו הוא וגם בעיני אחרים.  אירופה הן כבבית מטבחַיִם גדול דומה היא, שבמקום קצבים מלוכלכים בדם מתהלכים בו אופיצרים לבושים הדר, דירקטורים של טרוסטים גדולים, אדירי-הבורסה, דיפלומאטים, גלחים, ז'אנדארמים, שׁפִּיוֹנים…  ואף-על-פי-כן קִראו את העתונות המכורה, המדברת מתוך גרונם של כל אלה, ותשמעו כל היום: יושר, צדק, אזרחיות, אינטרסי הכלל… יתר על כן: גם הממשלות האסייתיות, שכמובן הנן רק פחות חרוצות, אבל כלל לא יותר טובות מאחיותיהן, בצר להן – מיד הן פונות בקולות-קריאה ובתחנונים אל היושר האירופי.  למה יחריש היושר הזה? למה יחריש? האין צדק גם במלאכי-המוות?

ואם צדיקה היא אירופה בכלל, על אחת כמה וכמה שצדיקה היא, ממש כשופטי שושנה בשעתם, ביחס אלינו היהודים…

איטליה – אחת הממלכות האדירות באירופה – עמדה לעינינו והגדילה את העבודה בבית-המטבחיים (יש שהקצבים מזדרזים ועושים עבודה יותר מעל הרגיל).  רוב חברותיה עמדו, כמובן, מנגד לעבודה היתירה הזאת ושתקו שתיקה של "כהודאה דומה".  אולם נמצאו גם כאלה בין השכנות, שהדבר לא מצא חן בעיניהן לגמרי: איזו נזקין לאינטרסים ה"אזרחיים" שלהן, ונתעורר על ה"חמס" והרימו קול-צעקה – והצעקה מפריעה במקצת, ביחוד כשהשור מפרפר ובועט, והמזל אינו משחק משום-מה באותה מידת-ההצלחה, שקיוו לה… במקום "טיול מענג" צריך להתאבק ולקבל צביטות ובעיטות… לעזאזל! מי אשם בדבר? אָה, העתונים הארורים… הנמצאים בידי היהודים הארורים… לעזאזל היהודים!

צעירי יהודי איטליה מתוועדים ומתחילים לשוב אל היהדות – מסתמא לא לחינם הוא הדבר הזה… ובכלל, ידיעות שונות מעידות, כי האנטישמיות באיטליה עושה חיל, כי שנאת היהודים שׁם הרימה ראשׁ… והכל בגלל מה? בגלל הפרֶסה הנמצאת בידי היהודים, שהיא מפקפקת בצדקת איטליה ו"מנבחת"…

לכאורה, כיצד תיוָאל העתונות של ממלכה אירופית אדירה.  ותהא אלף פעמים מוכה בסנוורי-ה"פטריוטיות", לבלי להבין מה שברור לכל תינוק דלא חכים ודלא טיפש, כי לא עתונות יהודית היא העתונות הווינאית, כי לא אינטרסי-היהודים מדברים מתוך גרונה, אלא רק יהודים אחדים על פי מולדתם.  רק על פי מולדתם, תופסים מקום באותה העתונות לשם פרנסה פרטית? לא, איטליה הרי יצאה לשחוט, משמע, שגם הצדק אתה.  וכי לא? וכי לא היהודים הם המשפיעים בכל? האם לא בידם ניתנה הארץ בכלל ו"הממלכה השביעית" בפרט? צאו ושאלו את ראשי הקהילות בערי-המערב, שאין להם דבר עם היהודים, שאלו את כל האורגנים הסניגורים לישראל, ויגידו לכם, שיד-היהודים בכל, וביחוד בספרות.  פּגשׁו כל יהודי קורא-עתונים ויודע שמות-סופרים ויגיד לכם בגאוה, שבראנדס המבקר הגדול הוא יהודי ופישר המו"ל הגדול הוא יהודי והנרי ברגסון הפילוסוף החדש הגדול – יש אומרים, שגם הוא יהודי… מובן מאליו, שכל אלה מכחישים, מסתירים את יהדותם, כופרים בה, אין להם שום שייכות אליה, ממש כחמישים אלף היהודים הנפוצים ברחבי מדינתנו יר"ה (זה היה יפה מאד, שכל אלה הנהנים מכל הזכויות, שאירופה נותנת להם, יחשבו את עצמם ליהודים!… נוּ! נּו!…), אבל את דעת-הציבור האירופית תפסו אלה היהודים בידיהם, והם הם המרימים את קול-הצעקה נגדנו, ואם הם לא ישימו יד לפה, אז איננו אחראים, כי לא יסבלו מזה חמישים אלף היהודים הנמצאים אצלנו…

צודקת, צודקת איטליה הצדיקה.

וצודקת גם רוסיה הנאורה והחביבה.  לא רק היהודים היושבים בארצה תפסו הכל בידיהם ואינם משאירים כלום לסטֶסֶלים ולטוֹלמאצ'וֹבים, לפקידים ולאינטנדאנטים שלה; לא רק יהודיה שלה גורמים לה הפסדים עצומים ונזקים גדולים, כי אם גם היהודים מעבר לים, שעברו לאמריקה ותפסו שם את הכל בידיהם, אינם נותנים לה מנוחה גם משם ומסיתים בה את ממשלת ארצות הברית להפסיק את ברית-המסחר בגלל זה, שאין היא נותנת ל"אזרחיה" של אמריקה לבוא לארצה.  אמריקה הטפשית! היא מוצאת את עצמה נעלבה על שלא מקבלים את הפאספורטים, שהיא נותנת לחלק ידוע מאזרחיה.  נאה מאד! "אזרחיה"! אלה היהודים שחיילי הצבא הרוסי ירו בהם ב"גנבם" את הגבול, אלה היהודים, שכרי-וכסתות-קרוביהם נמכרו בעד שלוש מאות הרובלים לאוצר-המלוכה, אלה היהודים, שהנשימה אסורה עליהם במדינה – למרות זה ומפני זה שתפסו את הכל – מכיוָן שבאו לשם ואכלו את אמריקה בכל פה, והרי הם רוצים לשוב לרוסיה ולאכול את רוסיה בפעם השניה, נעשו, כביכול, אזרחים, ותנו להם לגור בכל קצווי ארצנו הרחבה! לשֶׁלָנוּ אין אנו נותנים מדרךְ-כף-רגל, משלנו אפשר שנשלול בקרוב גם את זכות-ההשתמדות, ולאחרים ניתן? יציבא בארעא וגיורא בשמי-שמיא? היכן הצדק? אין זאת, כי היהודים כדרכם תפסו את העתונות באמריקה והם מבלבלים את ראשה של הממשלה האמריקנית, שאינה נבונה כממשלתנו יר"ה, אבל מהסכסוך הזה לא יצא כלום…אמריקה לא תוותר על מסחרה אתנו… סוף-הצדק לנצח…

––––––––––––

העתונות האירופית "תפוסה" בידי היהודים, אבל ליהודים בעצמם אין עתונות.  עובדה ידועה זו כדאית לתשומת-לב.

וכשאומרים, שליהודים אין עתונות, אין הכוונה בזה רק שהעתונים המעטים היוצאים בעברית ובשאר השפות המהלכות בין היהודים גרועים הם, דלים, מחוסרי-השפעה.  זה ודאי, אבל לא זה העיקר.  עיקר-הדבר הוא בזה, שהעתונות היהודית אינה ביטוי של כוחות ציבוריים כעתונותו של כל עם ועם.  לדברים הנכתבים בעתונות היהודית יש שאיפות טובות ורעות, פרוגרסיביות וריאקציוניות; הדברים נכתבים פעם ביתר כשרון ופעם בפחות כשרון; ואולם דא עקא, שהלאה משאיפות של יחידים אין הדברים מבטאים לעולם.  כוחות ציבוריים חשובים אינם עומדים מאחריהם…

"העברי" הברליני, "היהודי" הלונדוני, "המִצפה" הקרקואי, ה"מוריה " הירושלמית מדברים בשם האורתודוכסיה שלנו ("המִצפה" בעת האחרונה גם בשׁם ה"עבריים" הגליצאים); "השילוח" האודיסאי, "העולם" הווילנאי, "הצפירה" הווארשאית, "הדרור" הניו-יורקי אוחזים דגל היהדות הליבראלית; העתונות המתקדמת בארץ-ישראל (לעתים – רחוקות, אמנם – גם "האור"), ובמידה ידועה גם "הזמן" הווילנאי, מפיצים את המחשבה העברית החפשית, הפרוגרסיבית.  ואולם את מיעוט הכוחות העומדים מאחורי כל העתונים האלה הלא יודעים אנו; הלא יודעים אנו, כמה כולם מפרפרים בין החיים והמוות וכמה חלש הוא הקול של הפובליציסטים שלהם.  קולם של כל אלה בדברם על עניני היום דומה לקול הש"ץ העובר ביחידות לפני התיבה… יודעים הם, כי אין שומע להם… חלש ועלוב הוא אפילו הצפצוף של העתונים השחורים שלנו כ"המודיע" הפולטאבי ו"החרות" הירושלמית, בעוד שבקראנו את העתונות השחורה שברוסיה, למשל, וראינו כי מיליונים מדברים מתוך גרונה…

וספק בידי, אם גם העתונים האמריקנים (כלומר, העתונים היהודיים באמריקה: על משקל ה"אשכנזים" וה"ספרדים" אצלנו בארץ-ישראל…) יוצאים מן הכלל הזה.  הנה זה יותר מחצי-יובל-שנים מתקיימת עתונות סוציאלאית יהודית באמריקה, המסדרת ומאחדת ומלמדת את הפרוליטאריון, וה"פארווערטס" ודאי שאינו מחוסר השפעה בשדרות אחינו העובדים בבתי-הזיעה.  ואולם נסו וקחו דאת חברו-בשֵׁם שׁל ה"פארווערטס" בגרמניה, וראיתם, כי ההבדל שביניהם הוא לא רק בכמות-ההשפעה, כי אם גם באיכותה… בעוד שה-Vorwaerts יודע בכל דבריו, כי כוח מדיני גדול עומד על גביו בתור מיליונים פועלים מסודרים ויוצרים את חיי-הארץ ורכושה, יודע ה"פארווערטס" שלנו, עד כמה מגיע כוחם של הפרוליטארים ה"ירוקים" – חוג-השפעתו – ועד כמה תלויים באויר ה"יוּניוֹנס" שלהם גם במקום שישנם…

והנה אני קורא בעתונות היהודית האמריקנית גם על אודות הסכסוך שבין רוסיה ואמריקה בדבר הפּאספּורטים.  שמחה, רעש, התנפחות, התפארות, גאוָה, השערות שונות על סוף-הדבר, לפעמים גם איזה רעיון על יושר-נפשו של האמריקאי, שאינו יודע כל עיקולים וכו' וכו' ואולם יחס שקט ואבטוריטטי ודבר-שלטון בנוגע לשאלה זו לא נשמע בה, דיבור כזה אינו ולא יכול להיות.  אמנם, השמחה היתירה מובנה: למרות כל כרכורי ראשי הממשלה הרפובליקנית עד עתה לבלי לבוא בריב עם רוסיה בגלל היהודים, ניצחה הדימוקראטיה לרגע והוכיחה, כי, סוף-סוף, יש מקום בעולם, שלמרות השנאה הלבבית אלינו, אנו נחשבים לאנשים, לאזרחים; רגשׁ הכבוד הלאומי שׁלנו, השָׂבע כל היום כלימות ורוק, מוצא את סיפוקו, וארור האיש אשר ילעג על זה! ואולם הלאה מהבעת שמחה על מה שנעשה כבר אין בעתונות זו: ביכלתה להשפיע על מה שיבוא ויוכל להיעשות אין היא מאמינה בעצמה באמונה שלמה.  אמנם, הפוליטיקאים באמריקה, גם היותר ראדיקאליים, מסוגלים להיכנס בעובי-הקורה של דבר, גם אם אינו לפי רוחם, אם הוא יכול להביא להם קולות של בוחרים, ולהמוני היהודים הלא יש קולות באמריקה… ואולם, אף-על-פי-כן, אי-אפשר להשתחרר מן ההכרה, שממשלה, תהא איזו שתהא, חזקה עליה, שאם אין טעמים ממשיים, חשובים, ממוניים, בדבר, לא תלך להזיק למסחרה בגלל מידת הצדק המוחלט שלקה… ואם אמריקה הרכושנית, עם הדיפלומאטיה הרפובליקנית שלה, עם כזביה ופניותיה, עם חוקיה המובנים כלפי הנודדים היהודים, הולכת להפר ברית-מסחר עם רוסיה, ודאי שלא רק בגלל אזרחיה היהודים וכוחם המדיני היא עושה זאת, ובוודאי יש גם טעמים אחרים בדבר… הן אמר הנשיא טאפט, כי הברית הישנה מופרת מפני הצורך לכרות ברית מתאימה יותר לרוח-הזמן.

כן, העתונות היהודית באמריקה מרגישה, שלא בשם הכוח יכולה היא לפצות פה, כי אם בשם כל אותם הדברים היפים, שבחיים המדיניים, ואפילו באמריקה, אין להם מקום,ולכן קולה צעקני ואי-בטוח כל-כך… היא מרגישה, שכל אותן השדרות, אשר היא באה אתן במגע ובמשא, היו נשארות להיענות בניו-יורק, גם אילו היו יכולות על פי החוק לבוא לרוסיה, וכי הענין, בעיקר, הוא של הסוחרים הגדולים, שלא מפיה, מפי העתונות בז'ארגון, הם חיים… היא מרגישה, כי כל אותם האחים הגדולים, הנלחמים באומץ כזה על זכויותיהם בתור אזרחים אמריקאים, על שאין העולם רוצה לראות בהם אמריקאים גמורים, לא ימסרו כל-כך את נפשם, אם הענין יגע בזכויותיהם האנושיות של המוני היהודים מחוץ-לארץ… היא יודעת, שמקצת אמת יש באותה הטענה של אותה הממשלה השחורה: לעשירים היהודים מאמריקה הלא יש גם עתה כניסה למדינת רוסיה, ולאלמנטים לא רצויים הרי גם אמריקה אינה נותנת להיכנס…

אמת… צדק… צדקת החרב המתהפכת… מכל עברים…

–––––––––

איך שיהיה, וענין הפּאספורטים הוא קרן-אורה בחיינו, העולה לנו מאמריקה.  אמנם, להטבת מצבנו מזה אין לצפות הרבה.  איך שיגָמר הסכסוך – "וי לקדירה", וי להמון היהודי, אם ברוסיה הוא ואם באמריקה.  ואולם, איך שיהיה, איך שיהיה, בכל אופן, מכל נקודת השקפה – קרן-אורה.

ועוד קרן-אורה אחת עולה לנו, משם, מאמריקה.  והפעם לא בנוגע לאלה, שהפרת ברית-המסחר עם רוסיה נוגעת להם באופן ישר, כי אם בנוגע לאלה, שגזירת עולמים נגזרה עליהם לשאת את עול החיים העירוניים בכרכים הגדולים של ארצות הברית.  בתוךְ אלה החנוָנים הקטנים, הפֶּדְלֶרים ודוחפי-העגלות, אנשי-האויר והנחנקים בבתי-הזיעה מחוסר אויר, ניכרת שאיפה בעת האחרונה לצאת למרחב (עיין בכרוניקה של עתוננו בגליון שׁעבר).  אמנם, מצערה היא הרֵאשׁית הזאת, אמנם, קשׁה הוא המעבר הזה (אנו, הגרים בארץ-ישראל ורואים את מושבותינו פה, יודעים למדי את כל הקושי שבדבר!), אמנם, עד שאחינו בני-העיר נהפכים לבני-כפר, הם מהפכים את הכפר לעיר; אמנם, גם שם אנו רואים את הפילאנטרופיה, המקימה בתי-עבודה ב"מושבות" לתפירת מכנסי ילדים וחולצות של נשים (ממש כ"אגודת-הנשים" שלנו ו"תחריה" בעקרון).  ואולם, גם אם ננכה את כל ה"אָמננים" השליליים שמנינו ושלא מנינו, אם גם לא נסגור את עינינו מראות את כל הצדדים השניים של המטבע, תישאר בידיעות הבאות בעתוני-אמריקה על "תנועת הפרמֶרים" שׁם קרן-אורה משׂמחת…

שני מכאובים גדולים בגופנו החולה: הפיזור והעדר-יסוד של עובדי-אדמה.  הפיזור התחיל עוד לפני החורבן המדיני הגמור, היסוד של עובדי-אדמה אבד לנו כבר אחרי החורבן.  מן הפיזור אין אנו רואים מוצא; קיבוץ-גלויות גמור למעלה הוא מדרך-הטבע; ואולם יסוד של עובדי-אדמה, למרות כל הנמנעות הרבים שבדבר, עוד יכולים אנו לרכוש, אם עוד חיים בנו.  והנה עוּבדות אחדות בגליל וביהודה פה אצלנו וידיעות אחדות מאלה הבאות משם אלינו מעידות, כי עוד חיים בנו… עוד חיים בקיבוצינו גם פה גם שם… וכל זמן שנשמת-חיים בגוף, עוד לא אבדה שירת-העתיד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה