_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חוֹבֶרֶת הַיּוֹבֵל שֶׁל "הַשִּׁלּוֹחַ"

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

ההרחבה היא בעין; ואף על פי כן, מי יאמר בוודאות, שספרותנו גם התקדמה, כלומר שיש בה "זרם מוסיף והולך" תדיר? הרי, אדרבה, הכל מודים, שהעברית הולכת ונשכחת… וההרחבה? זו אינה ראיה חותכת: הטכניקה בכלל התקדמה, מנין-היהודים נתרבה, ומזה ומזה נהיתה אפשרות-ההתרחבות גם לעתונותנו, שהרי אין לשכוח, שבעת שאנו נעשרנו בשלושה עתונים, נתרבו אצל עמים אחרים עשרות ומאות, ובעת שהירחון היחידי שלנו גדל פי שנים, גדלו ונתרבו הירחונים של עמים אחרים פי עשרה.

ד"ר יוסף קלוזנר, שכתב מאמר "התקדמות והרחבה" לחג-יובלו של "השילוח", לא נגע בצד הפשוט הזה: עד כמה מוכיחים עשרים וחמשה כרכיו של הירחון, שיצאו במשך תקופה ידועה, על כוח-התפתחותה הפנימי של הז'ורנאליסטיקה שלנו; עד כמה עלה לה להתרחב ולהתקדם, כלומר, להפרות כוחות חדשים ולרכוש חוגי-השפעה חדשים, באותה המידה של כלי-מבטא ספרותיים אצל אחרים, המתרחבים ומתקדמים "בדרך הטבע"…

המאמר הנקוב "התקדמות והרחבה" של קלוזנר, שנכתב לצורך-השעה, אתא מרחוק: מהשאלה הישנה, אם יש בכלל התקדמות, אם הפרוגרס מביא אושר לאדם וכו'.  בעל-המאמר טורח ומביע בהסברה פופולארית רעיונות נכונים אחדים, שהרבה מקוראיו ודאי יכירו לו טובה בעדם, על העדר-הקריטריון ואי-האפשרות של הגדרה אובייקטיבית, מה היא קידמה ומה היא נסיגה לאחור, ועל טעותו של רוּסוֹ, שכפר בהתקדמות, לראות טוב אצל מחוסרי-הכרה, שאין דין מוסריות ואי-מוסריות נוהג בהם.  אחרי הדברים האלה בא קלוזנר לידי המסקנה, שההתקדמות ההיסטורית היא הרחבת-הגבולים.  הקריטריון בשאלת-ההתקדמות אינו מה שמועיל ומה שמזיק, כי אם מה שמרחיב ומה שמצמצם.  "ההתקדמות אינה אלא הרחבה", והואיל ש"בכל חברה שבכל דור יש שני זרמים", זרם עִלִי, שׁבו מחזיק המועט, שׁסופו להיות רוב, מפני שהוא בחינת מרחיב, וזרם תחתי, שבו מחזיק הרוב, שסופו להיות מועט, מפני שהוא בחינת "עדר", בחינת התכּווצות וטשטוש, הרי ש"רק במקום שיש הרחבה יש התקדמות".

ומה כל זה שייך לחג-יובלו של "השילוח"?

זה שייך.  ב"השילוח" "ניצב וקיים דבר אחד בלי חלוף: שאיפה בלתי-פוסקת להרחבה, ובמובן זה – להתקדמות גמורה".  קודם כל, "השילוח" הוא נלחם, ונלחם לא רק עם הרוב שבמחנות זרים, אלא גם עם הרוב שב"מחנה שלו", עם אותו הרוב שסופו להיות מועט… דהַינו? "השׁילוח" נלחם בציוניות הדיפלומאטית של הרצל (הוא טען, שרוח-היהדות אינה נוחה ממדיניות, שהיהדות המזרחית המקורית עולה על היהדות המערבית, ואין לראשונה להיות מונהגה מהאחרונה, שממלכה קטנה, שתהיה ככדור-מישחק, לא לכבודנו היא וכו' וכו' – הכותב), מפני שזו הצטמצמה בקיבוץ-כספים; "השילוח" דרש הרחבת-הגבולין, אמנם, "סופר אחד" התקומם על הרחבת-הגבולין… אבל הוא לא קשיא: הסופר התקומם, מפני שהרחבת-גבולין נפרזה אינה אלא צמצום, ובכן המלחמה בצמצום היתה לשם הרחבה והמלחמה בהרחבה – גם כן לשם הרחבה, ו"במובן זה – להתקדמות".  "השילוח" נלחם בשוללי-היהדות, מפני שאלה באו לרושש אותנו, והעניות, קיימא לן, היא נגד ההתקדמות.  "השילוח" נלחם בתנועת-השחרור, הוא הטיף, שעלינו ללכת עם האוקטובראים, אם הם יסכימו להיות על צדנו… ועוד פעם: הרעיון, שעלינו ללכת דוקא עם "היסודות המתקדמים" בא לרושש אותנו, לצמצם, לכווץ, לטשטש, בעוד ש"השילוח" הטיף לבדל, להרחיב ולהעשיר, זאת אומרת: להתקדמות גמורה.  "השילוח" נלחם בז'ארגון.  הרי, לכאורה, צמצום וכיווץ (חס ושלום!), "השילוח" ציוה להשליך את הז'ארגון, בעוד שה"מרחיבים", כביכול, אמרו: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.  ואולם, באמת, היה גם פה "השילוח" המרחיב, זאת אומרת, המתקדם האמיתי: הן בעבר של הנביאים יש יותר התקדמות מבעבר של יהודי פולין… "השילוח" "נזקק לשאלת-האמונה", מפני שיש בה "הרחבה גדולה" – הכלל, "השילוח" כולו הוא הרחבה והתקדמות.  כך מעיד הנחתום.

אין בין קוראי-עברית שונאים ל"השילוח", לירחון היחידי שלנו.  כולנו פתחנו ברעדה את חוברת המאה וחמשים – חוברת -היובל של "השילוח" שלנו – ואולם –מה לעשות? – מאמרו של עורך "השילוח" אינו משרה רוח חגיגי ביותר! צרים, צרים האופקים– הנה בציוניות הדיפלומאטית אין כבר להילחם; לשוללי-היהדות לא יוכל "השילוח" לעשות דבר; תנועת-השחרור מתה בין כה וכה; את הז'ארגון כבר שלל… ומה הלאה? "הרחבת רגש-אמונה, על-ידי הרב אבן-שיש וזלמן אפשׁטין? וזהו כל "הזרם העִלי"? זהו ה"מועט" שׁסופו להיות רוב? –

אחרי המאמר הרצין הזה של עורך "השילוח" לחג-יובלו, בא פיליטון לענייני-דיומא בשם "'השחר' מול 'השילוח'".  תחת השם רשום, אמנם, "מעין זכרונות", ואין להכחיש, שגם זכרונות יש כאן, אם לא על שתי התוקפות של שני הירחונים וגדוליהן והעומדים בראשן, אז על "מי ים המלח קויאלניק שאצל אודיסא", שבקיץ תרנ"ו התרחץ בו בעל-הזכרונות, מר מרדכי בן הלל הכוהן.  ואולם, הנה לא בשגגה פלט קולמוסי את הכינוי "פיליטון", כי בעצם אין שלושה-ארבעה דפים אלה אלא פיליטון, שהנפש העושה בו היא… מרדכי בן הלל הכוהן בעצמו! "רגיל הייתי – מגחך האיש הלז – שעורך "השחר" היה מדפיס כל מה שהייתי שולח לו וכו' וככל אשר הרביתי מליצה, ובכל אשר הוספתי והרביתי לשלוח חצים אל מתנגדי, כן מצאתי יותר חן בעיני העורך.  והה העורך החדש (כלומר, אחד-העם מ"השילוח") וכו' מרשה לעצמו לבלי לתת לי לקנטר את מי שאני חפץ! הנשמע כדבר הזה?… והתקצפּתי וכעסתי".  לאושר הספרות העברית נתפייס, כמובן, מיד הכוהן הכעסן, ו"במהרה למד את דרכי העורך החדש ועשה לו מטעמים כאשר אהב הוא" – כך מעיד על עצמו בעל הזכרונות! הוי, כמה תמימות פטפטנית! כמה טיפשות גחכנית! ואך שאלה אחת מתעוררת למקרא הדברים האלה: האומנם נתירא קלוזנר מפני קצפו וכעסו של עושה-המטעמים ולא למד מאחד-העם רבו, שלא ליתן תמיד מקום לפטפוטיו של זה? אמנם, מַטעמים אחרים לא היה עושה הפעם, הערכה אחרת מזו שנתן על יחס "השילוח" ל"השחר" לא היה נותן, כי מאין לו? אבל חייהו, ד"ר קלוזנר, וחיי הקוראים, שחוברת-היובל לא הייתה מפסידה כלום מהעדר ה"זכרונות" הללו, שאין בהם אף קו אחד קולע אל הענין, אף מלה אחת ב"דרא דאוני"!

בכלל, מתוך שאיפה, ש"בחוברת-היובל תשתקף ספרותנו כולה לכל זרמיה ומהלכיה", הכניס עורכה לתוכה דומן לא מעט, יותר מעל הרגיל.  יחד את מאמרו הקטן של ד"ר פארבשטיין, המזכיר לנו, שכל זמן שה"קמח" הוא של אחרים, גם ה"תורה" בהכרח היא של אחרים, כל זמן שיסודות-הכלכלה אינם בידינו, כל זמן שאין אנו בוראים את טוב-הארץ, גם השמים לא לנו הם, באו גם מאמריהם של מד"ד מארץ-ישראל ומשה קליינמאן מאודיסה וד"ר א. קאמינקא מוינה.  מד"ד מגזם ומשקר בעלמא על המצב: "כל המושבות של היום אינן תלויות בקיומן באפיטרופסים ופקידים, הן יכולות להתקיים ולעמוד אפילו בפני רוח שאינה מצויה" – מובן, מפני דרכי-יובל הורשה לשקר, אבל להתווכח אתו אין מה! קליינמאן עוסק ב"שאלה חמורה", היא שאלת-ההמרה, ומעלה שתריס בפני ההמרה ה"אידיאלית" הוא אחד: דתנו צריכה להיות שופעת ערכין חדשים, מעין נובע של אמונות ודעות חדשות… כלומר: צריך לחפש בספרי-הדת הישנים שלנו פסוקים ומאמרים, שיתאימו למהלך-הרוח של האינטליגנט האירופי, שיש לו "צמאון לשפע דתי עליון ורעבון לדבר-אלוהים"… צריך, למען-השם, להוציא מספרי-רוֹזאנוֹב את כל השבחים, שהוא משבח את ה"מילה" הישראלית וה"מקוה" הישראלי, ובכלל לתרגם את רוזאנוב, שהוא, כנראה, על פי השקפותיו, יהודי יותר מנוצריי… ולא נתווכח גם עם קליינמאן, ואולם הרבה הפליא לעשות מכולם הד"ר קמינקא (כמדומה, שגם משורר הוא האי גברא וספר-שירים יש לו בשם "צהרים").  כלץ מקשקש בפעמונים, בציניזם גס של בוּרז'וּי, שאכל ארוחה כפולה-שמנה, בא הוא לדון בשאלת כליון-היהודים, ומובן מאליו, שאיש אשר דבר אין לו לכבוד לאומי ולשאיפת-יצירה לאומית, שאיש אשר אין לו כל מושג, מה היא עניות לאומית ומה היא עשירות, הנקל לו לדבר בגאוה ובגודל-לבב של כרס מלאה על כוחה של היהדות העולמית, העולה ופורחת, שמרכז רוחני עברי הוא רק מעין מותרות לגבי דידה… באמת אין הכרח בזה: יש לנו, ברוך השם, "קהילות גדולות, אדירות, עשירות, עומדות ברשות עצמן" בברלין ובוינה עם בוּדז'ט לכלי-קודש של כמה וכמה מאות אלפים כתרים ומארקים… אלא… ארץ-ישראל – מאי איכפת?… מהיכי-תיתי… יהיה גם זה… בשביל גביר אין דבר יקר יותר מדי… אלא מאי? ברוסיה? גם שם לא לעולם יכסה החושך ארץ… בית-מדרש וישיבה אחת שם, תפילה בציבור בבית-כנסת בווינה – בזה יש ערובה יותר נאמנה ליהדות העולמית מאשר ב"גאולה קרקעית" – –

פחות שטוּת ורשעוּת, אבל לא פחות גסות-רוח ובוּרוּת יש במאמרו של הציוני ד"ר טהוֹן מקראקוב על "בנין וסתירה".  איני נוגע ברעיונות הנדושים והשאבלוניים של המאמר, שיש בונה ויש סותר, שהבונה גדול מן הסותר, שהבונה הוא אופטימיסט והסותר פסימיסט, שהנטיה לבנין או לסתירה מונחת בטבעו של האדם, שחיים טובים גורמים לצהלת-רוח ולהפך וכו' וכו'; לא איכפת לי גם ההתנפחות המגוחכה, הקתדראית, שבה הובעאו כל ההגדרות ה"פסיכולוגיות-הסוציולוגיות" הללו – כך הוא "בנוהג שבפילוסופיה", ומאמרי "השילוח" בכלל, מאז ומעולם, לא פינקונו באופן-דיבור אחר, שיהא פחות זול, פחות בּאנאלי, פחות אפסי… מה שמרגיז ביותר הן הן הבּוּרוּת וגסות –הרוח המיוחדה של ד"ר טהון זה ביחס ל"בעלי-הכשרונות, שכל מלאכתם ותעודתם בחיים היא הסתירה, סתירה שאין עמה בנין".  ד"ר פילוסוף זה אינו יודע, שבעמוד אחד מכתבי ברדיצ'בסקי ה"סותר", ה"אויב", ה"עומד מן הצד" יש יותר מיסוד-ה"בניה" מבכל כתביו הציוניים והפילוסופיים של טהון ודכוותיה ה"בונים".  "כשרונם של גורדון ופרישמאן – אומר בעל-המאמר — יהיה, אמנם, מונח באוצרנו הלאומי, אלא הם לא נתנו כל מלה חיובית".  ואין תלמיד-חכם זה, הדואג לאוצרנו הלאומי, מבין, שלכשרון, גולת-הכותרת של החיים, לכשרון היודע את כוחו ואת ה"הן" הטראגי שלו מכל מקום, לא איכפת, אם את "המלה החיובית", לאמור: "בנו! קוו! האמינו!" יאמרו טהון וחבריו.  הכשרונות מניחים מקום זה לאלה האחרונים להתגדר בו: לדבר אחר הן אינם מסוגלים העלובים הללו, שאינם "עומדים מן הצד", שאינם "חורקים את שיניהם", שאינם "צועקים בכעס ובחימה: שׁינוי-ערכין"… אך הנה הֹוָה על הֹוָה: "בכל שיריו של גורדון" אין הד"ר טהון מוצא "אף נדנוד קל מתוחלת ועתידות".  איזו אכזריות מצד גורדון! לד"ר טהון נחוצים "תוחלת ועתידות", והוא, יל"ג, אינו נותנם לו! ולא עוד אלא שהוא מרמה אותו, פשוט, מרמה אותו באמרו בפירוש: "שרתי ניחומים, תוחלת ועתידות" – וד"ר טהון מחפש ואינו מוצא… ואם תאמר: הרי תקוות ההתאזרחות ברוסיה, שליל"ג בזמן ידוע היתה היא מעין ניחומים ועתידות, אותה התקוה, שהביאה את המשורר באחרית-ימיו למשבר נפשי, שלא לטהוֹנים להבין אותה?… ברם, לאלה נחוצה דוקא "תוחלת", כאשר איוותה נפשם… הנה רואים אתם: ביאליק… את זה הם מכבדים… הוא, אמנם, זועם קצת לפעמים – אבל אין דבר… סוף-סוף, הרי הפרוקלאמציה שלו: "מלטו את עמכם ואתים עשו"… יש חיוב! יש! כי מה יש ל"בונה" זה לדעת מביאליק הנחנק, הנעזב הבודד, למרות כל התהילות שמפזרים לו? מה לדרשן הציוני מקראקוב ולמשורר-האומה בלי אומה?

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָדֵר וַיָנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי…

הוי, תפילה קדושה, תחינה טהורה! הוי, מרגלית, מרגלית ביאליקית! איכה נפלת לתוך האשפה שבין עושה-המטעמים לעורכים שונים ובין "מכבדך", פילוסוף ה"בנין" וה"סתירה"?

מנחה הגונה הביא אחד-העם לחוברת: מכתב על הגמנסיה העברית שביפו בכלל ולימודי-התנך שבה בפרט.  אמנם, בעל-המכתב פותח בענוותנות: "היה עם לבבי להביא מנחה הגונה".  אך ממסיבת-העתים "הנני מן האחרונים ובידי אך מנחה קטנה"… ברם, לקהל העברי חשוב מאד מאמרו זה של אחד-העם – יהיה שׁם מה שׁיהיה, "יכָּווה בגחלת מצד זה או זה, או גם משני הצדדים יחד"…

חשיבות דבריו של אחד-העם הפעם אינה מצדם הספרותי של הדברים והארתם הפובליציסטית, כי אם מפאת סיפור-המעשה כהוויתו והתוצאה הגלויה מזה.  אמנם, יש שיצטערו על שאחד-העם נתן את הארתו הפדגוגית-המעשית בענין השייך לבית-ספר ארץ-ישראלי פנימי לחוברת-היובל של "השילוח" ולא ל"החינוך" המקומי, שגם מאמרו של המורה הד"ר מוסינזון, שהוא משיג עליו, נדפס שם.  ואולם, בעצם, הדבר לא יפָּלא: הן גם דעתו של שאחד-העם היא, שהגמנסיה ביפו היא מוסד כלל-ישראלי… הלא כך הוא אומר בפתח-דבריו: אלמלי היתה הגמנסיה ענין למשכילי-יפו בלבד, שרוצים לתת לבניהם השכלה של בית-ספר תיכוני, כפי שעלה, לכאורה, במחשבת המיסדים, כי אז לא היה מקום לעשות מכל שאלות בית-הספר הזה שאלות לאומיות "בוערות"; אבל מכיון שפנו ופונים לעזרה מן החוץ, הרי טבעי הוא, שהמלחמה נטושה בכל עתונותנו בנוגע ללימוד-הדת בגמנסיה, לביקורת-המקרא וכו'.  האחריות אחרת היא כבר: "טענת אין לי אינה טענה עוד" כי "אם רוצים אנו לחדש דור חדש על בסיס ההכרה הלאומית העברית – עובר אחד-העם לביסוס-השקפתו הוא על הדבר, ומוסיף בסוגריים – לא הכרה לאומית סתם, השאולה מן הבולגארים, הסֶרבים ודומיהם – אין לזה דרךְ אחרת, אלא שילמדו בנינו להכיר באמת את רוחנו הלאומי בדרך התפתחותו במשך הדורות".  ואמנם, בנוגע לסעיף של לימוד-דת, מניח ומיישב אחד-העם את דעתם של הקטיגורים ומבטיח – מה שידוע ומובן מאליו – כי "אכן יש אלוהים במקום הזה", יש רוח אמונה מקובלת ויש מושגי דת ומנהגיה.  הכל כמו שצריך להיות.  מה שלא השביע אותו רצון, הוא דוקא לימוד התנ"ך! וכאן גילה אחד-העם באמת דבר, שכל בר-דעת, יהיה מאיזה "קצה" שיהיה, יתמה וירגז עליו: הילדים לומדים על אודות הנביאים, אבל אינם יודעים את דברי הנביאים עצמם.  סניגורי הגמנסיה, אותם שרוצים ב"התלהבות לאומית" ביחס למוסדם, התנצלו, תמיד, שאצל החרדים הקטיגורים נכלל בגדר "ביקורת-המקרא" גם כשמסבירים לתלמידים, כי ספר ישעיהו מקפיטל מ' ואילך אינו לישעיה הראשון.  והנה בא אחד-העם ומעיד, כי לא כך הדבר, כי גדול ונורא הדבר מ"הכצעקתה": את דברי הנביאים מלמדים לנערים בני י"ג על פי שינוייהם ותיקוניהם הזדוניים של הד"רים והפרופיסורים לחקירת המקרא הפרופיסיונליים, שמלאכתם בכלל דורשת מהם לילך ולהזיק.  "מצפון תיפתח הרעה – צריך לומר מצפון תיפח הרעה". שעשוע מבהיל! איבוד-זמן, קלקול-טעם ועם-הארציות על טהרת-המדה! הן גם פירוש ה"מצודת דוד" טוב אלף מונים מזה! ואם יש איזה שכר בזה, שמונעים את הבנים מחלק-החוקים בכלל ומתורת-כוהנים בפרט (אחד-העם מתריע על זה!) יוצא הדבר בהפסד הבטלנות של הסירוסים וההשמטות בעמוס וירמיה!

חשוב, חשוב ביותר, הוא מאמרו של אחד-העם, למרות מה שגם בו עדיין אינו פוסק מִדַבּר על חינוךְ כללי וחינוךְ יהודי, בתור שתי מטרות, שאמצעים שונים מובילים אליהן, כי החינוך הכללי ליהודים בארץ-ישראל ובעברית עדיין אינו די לאומי-יהודי בשבילו…

מה שנוגע לכארקטריסטיקה הנאמנה שנתן אחד-העם מה"פסיכולוגיה" של "שלילת-הגלות" ושיבה אל העבר הנבואי הרחוק אצל מורי ארץ-ישראל, הנה, כמדומני, יבינוה כל צרכה דוקא אלה, שההכרה הלאומית שלהם היא הכרה לאומית סתם, השאולה, כביכול, "מן הבולגארים והסרבים ודומיהם"; דוקא אלה, שהיו מוותרים ברצון על כל השעשוע הלאומי המודרני, שיסודו מדעי-רוח ואמונה מקובלת, בעד מקצת לאומיות בולגארית-סרבית, שיסודה אינסטינקטים חיים, עבודת-חיים וקישור גוף ונפש בארץ-המולדת – דוקא אלה יבינו להתמרמרותו העצורה של אחד-העם על המלאכותיות שבאותה פסיכולוגיה ארץ-ישראלית ל"טהר רוח הילד מרשמי הגלות"… להפך, קלוזנר, למשל, שבמלחמותיו נגד ההווה הגלותי הריאקציוני הוא רגיל לצאת בשם העבר-של-הנביאים הפרוגרסיבי – אותו צריכים היו הדברים על אי-האפשרות ל"חנך יהודים קדמונים" לבְטוֹת, פשׁוט, כמדקרות-חרב…

–––––––––

מן היצירות השירתיות שבחוברת-היובל אציין רק את גולת-הכותרת שלה: את ה"פואימה" של שניאור: "תחת צלילי המנדולינה".  על זו אי-אפשר לעבור בשתיקה; והן אף אילו הייתי אני רוצה לבלי לנגוע בה, לא יעברו הקוראים על זה בשתיקה: היתכן? פואימה חדשה בספרותנו! "דבר חזק" כזה! האם לא כן?… –

לא! היאומן? לא… הפואימה הזאת, שעוד לא היתה, אמנם, בספרותנו עד כה, אינה חדשה כלל ואף אינה חזקה.  ביפיה אכן אי-אפשר לכפור, כשם שאי-אפשר לכפור ביפי העלמות המצויירות על צרורות-סבון ותיבות-שוקולדה.  בכוונה להראות כוח ורחבות גם כן אי אפשר להטיל ספק: המשורר הפשיל את שרווליו וכתָבָהּ לנו בטון שׁל: דעו לכם, קוראי היהודים, אסירי-המוסר, יושבי העיירות הקטנות, שאני יש לי עסק עם התפארת של רומי טרם נפלה!… (משַׁוה אני לי בנפשׁי, כמה נהנה עורך-השילוח" להדפיסה, כי על כן הוא מכניס "אליליות" ו"יווניות" לתוךְ שׁירתנו, "מפַתח" את חמדת-החיים, מעשׁיר מרחיב, וכו' והרי "התקדמות גמורה"!…), ואולם, איך שיהיה, בשביל הקורא, שיודע להבחין בין צלילים לצלילים, בשביל זה שיודע, כיצד דברים כאלה נכתבים – אין כאן כל רבותא.  קורא כזה ישמח, אמנם, על התפתחותו ועשרו של הסגנון העברי המודרני, כפי שהוא מתגלה במקום הזה, ויחזיק טובה גם למשורר, גם לירחון שאסף אותו אל ביתו, אבל רגש-היקר שלו לשירה-העברית לא ימצא כל יסוד לשמוח לא על החידוש ולא על החיזוק!

המשורר שניאור צמא "לחלום רגע" ולהקים בדמיונו את "התפארת אשר מתה", והנה הוא פונה אל האיטלקית המנגנת, "השׁזופה והחביבה", שׁ"לָחיה אפרסק שׁזוף מלא עסיס ונחמדה עד כדי לתפשה ולאכלנה" (מה שאמת אמת היא: "בשינַים צוחקות ולבנות"!) ו"חגורת-שני קשורה באלכסון מכתפה אל חמוק-ירכה" ("היה לי ברוך, צבע חם ומגרה, צבע מרד ועלומים, מרגיז פרים פראים ותרנגולי-הודו ומלכים גאים ממרום-כסאם!") שתנגן לו… ואז…

יָקוּמוּ בָעֲרָפֶל – בִּמְטַר צְלִילַיִךְ:

נְעָרִים יָפִים עִם גְלִימוֹת-כַּרְפַּס מְרֻקָמוֹת;

וְתַחֲרוֹת-פָּז נִגְרָרוֹת לָאֲדָמָה

בְּרִפְיוֹן יָד נְדִיבָה;

וְרַגְלַיִם מְחֻטָבוֹת וכו' וכו'.

הוי, כי צרים ומאוסים החיים עתה למשׁורר: מתִּלבשׁות-הפאר נשאר לנו רק פראק שחור (הייתי נשבע, שהתאניה המחרידה הזאת כבר קראתי באיזה פיליטון קל בעתון יומי!).  ואין אהבה, אין אושר – אין כלום…

אז יקמט המשורר את המצח ו"בשעה נוּגה זו ישאל את הצללים": איכה דל ככה האדם! "איכה מתה התפארת על הארץ?" והתירוץ הוא: האדם בימי אשר ברא אליל לצחק בו, והגלגל נהפך, האליל בעט בבוראיו ויהי להם לאל מושל… וכך באו ימי-הבינים החשכים עם תורת הנזירות וכו' וכו'.  "כה נשארנו גזולים, מוּגים ואביוני-רוח"… אחר-כך בא הדור, דור הכפירה והקיטור – אבל גם בו אין נחת למשוררנו… כל אלה "ספינות-האוויר" אינן משביעות אותו רצון… האל מת… התפארות נרקבה… ולכן…

נַגְנִי, נַבְּאִי, מַנְדוֹלִינָה…

ואם לא – יבוא החתול המסורתי ויילל: אוי לי…

זוהי ה"פרובלימה" של הפואימה.  אני מדגיש: הפרובלימה, כי יודע אני, שפואימה בכלל אי-אפשר למסור במלים אחרות ובקיצור: בשירה חשובה כל מלה וכל שורה בצירוף עם חברתה.  ואלמלא היו פה פרֶטֶנסיות פרובלימתיות, הייתי מתענג או לא מתענג על רבות מן השורות שבעמודים הללו (שניאור, כאמור, יודע עברית כדבעי!) – ודי.  ברם, אותן השורות בקשר אל תכנן הנן אך מרגיזות ברוח הטומאה הבוקעת מהן, ברומאנטיותן המזוייפה, הנאה לאיזה דיקאדנט צרפתי, בהתפנקותן חלושת-העצבים, בפיליטוניותן הפּייטנית ובזרותן.  כי אכן – ידעו זאת ה"מתפעלים"– הפואימה הזאת זרה לנו בכללותה ומעוררת רגש של התקוממות בתוכנו לא מפני חידושה, כי אם דוקא בגלל ההשגות הישנות, הבּאנאליות, שבה, הלקוחות בהקפה מהזרמים הריאקציוניים שבספרויות-אירופה, שכבר היו לזרא לכל.  נושאים אנו את עינינו למשורר יהודי, אשר ישיר לנו שירה חדשה יהודית על הענינים העומדים ברומו של עולם – בתוכם גם ענייני-החיים שלנו, ענייני-ההיסטוריה שלנו, קרב-הקרב שלנו – אבל מה לנו ולאיזה בן-מערב בלי צבע, אזרח הכרכים הגדולים, שקרא בדברי ימי עולם על גדולת-רומי לפנים, על ימי-הבינים, על העת החדשׁה, המעָרֶה את רוח מבינתו באזני איטלקית מנגנת, והדברים – דברים שכבר שׁמָעתָם זו השׁזופה והחביבה מכל הפייטנים שעגבו עליה? סוף-סוף, אצל אלה האחרונים הרי אפשרית, לכל הפחות, התפעלות אמיתית, פנימית, נובעת מן התוך, על "תפארת" העולם העתיק – אבל מהיכן התפעלות זו למשורר יהודי אמיתי (לא רק שיודע למסור את מחשבותיו בעברית), אשר אבות-אבותיו לא היה להם כל חלק באותה התפארת? האם נאמין למשורר עברי גם אם יתלה את כינורו על יפי-הקתוליות ומוקדי-האינקביזציה? האם לא כמתרגם יהיה בעינינו? ומילא, על זה שעוד שאלה גדולה היא בכלל, אם רומי המתה יפה במובן האנושי מאמריקה החיה; על זה שקהות יש בדבר להעריץ את היופי הרקוב המת בניגוד ליופי הגדול החי שב"ספינות-האוויר" ובכל הקולטורה הגראנדיזיות שבעולם החדש – על זה לא אדון עם משוררנו… הן ביופי הזה ודאי אין לו חלק ונחלה – ומאין יחושוֹ?… מה שמרעים אותי בפואימה הזאת הוא: הכלים השאוּלים, האמיתיות האסתטיות, שידי הכל כבר מישמשו בהן – וההמוניות.  כי, יאמרו מה שיאמרו, אך המוניות גסה ורגילה היא לראות "פואזיה" דוקא בבניינים עתיקים, ב"תלבשות-פאר" של ימי-קדם, במשתאות של נסיכים, בכל מה שצועק על עצמו ועל "תפארתו": המשורר האמיתי יודע את חין-ערך-החיים בכל גילוייהם, גם בגילויים היותר צנועים, היותר חשאיים… הנה נער עני ודל בצע פרוסה קטנה מלחמו לאחותו הילדה הקטנה ממנו… הנה אשה עומדת אצל הכירים, מבשלת נזיד למשפחתה ומיניקה את יונקה… הנה פועל קרוע-בגדים ישב על מפתן ביתו הצר לנוח מעבודת יומו ולהתיחד עם נפשו… הנה שומר-הרחוב מתהלך על משמרתו ומנגינה אילמת בפיו… – קשים אבל יקרים, קשים אבל קדושים החיים למשורר האמיתי… ובכל אשר הוא פונה – שירתו אתו… מה לו רומי העתיקה? מה לו העולם ה"אלילי"?

ועלי להעיר: לא אידיאלים על פי מוסר-היהדות אני דורש מן השירה העברית, לא השקפת-עולם יהדותית דוקא, שבמציאותה של כזו אפשר עוד לפקפק בכלל, לא "פאספורט לאומי", אם להשתמש במבטא ווּלגארי.  הנה לרשימה של שופמן "נקמה של תיבת-זימרה" לא אבוא בתביעות: היכן השרטוטים היהודיים הספציפיים של גיבוריך וגיבּוֹרתך*? יען כי המשורר הוא מעבר להגדרה הזאת: בכוחו המיוחד לו בא הוא לגלות לנו נפתולי-ההוויה של נפש המנגן העיוור וצירופי הדברים השונים שבסביבתו, סביבה אירופית עירונית רגילה.  ואולם משורר עברי החושף זרוע-עוזו לשיר לנו על גוי ואדם ועל-פרובלימות-עולם – אז, אם גם אי-אפשר לדרוש ממנו נטיות קבועות, אי-אפשר לקבול עליו, אם הוא, נאמר, מואס בשלנו ובוחר באחרים, הנה, בכל אופן אי-אפשר שלא להבחין, אם מעצמיותו – או ממלחמת-עצמיותו – (שראשיתה בחליפת-הדורות של חיי העברים עד היום ועד בכלל) נובעים דבריו, ציוריו, נטיותיו וההרכבה הפנימית, הצפונה, הבלתי-נתפסת, של בת-שירתו, או – רוח-אחרים מדבר מתוך גרונו…

– לֹא, אֲנִי לֹא בַּיְרוֹן, אַחֵר אָנִי…

כך חשׁ לֶרמוֹנטוֹב הרוסי בכל עורקי-מהותו, בכל אשר כתב, גם כשנגע בפרובלימותיו של בירון ממש**: המולדת, מורשת-הקדומים והאופי הלאומי שבמסתרים הניחו את חותמם על כל האני השירתי של הנפש הסוערה והמורדת, הלרמונטובית.  ביאליק יהודי הוא ב"הברֵכה" לא פחות מאשׁר ב"מֵתֵי-מדבר", וב"מתי-מדבר" לא פחות מאשר ב"המתמיד" – הגויים אינם כותבים כך, וכשיתרגמו להם את כל זה לא יחושו בכל מלה ומלה מה שאנו חשים.  האמיתיות המיוחדה, הנפשיות המיוחדה, העדינות המיוחדה, הכוח המיוחד, הקול הפנימי – כל זה שלנו, שלנו, יביע המשורר מה שיביע.  לא כן שניאור בפואימה זו ובעוד הרבה ממה שכתב, אוי לי אם אומר, אבל במקום שאחרים ימצאו הַמְרָאָה לשׁחקים רחבים וכוחות עצומים, אני רואה זמורת-זר במובן הגרוע שׁל השׁם, הַיינו, ציורים יפים ועשירים, דומים לתרגומים משירת-אחרים, טכניקה מצויינה, לפעמים דגולה, שתוכה ניחר, והתרכזות אסתטית, שמנבלת את פיה!…

"חזק, חזק"… כוחות עצומים… אבל האם מקרה הוא, שטשרניחובסקי, למשל, השני לביאליק בכוחו השירתי בספרותנו, משבר את צמאון-היופי שלו במחזות נערצים של גבורת-הוד יוצרת, ושניאור, בפואימותיו האחרונות, אך לנשים זונות פזורות-צמה ומחוללות מחול-הבטן ישַׂקר עין ולגביעי-יין של פטרונים רומיים גוססים יפרוש את "כפות-ידיו הקרות"… הבן לא-רוּחַם!

––––––––––––––

ארכו הדברים, ובחוברת עוד יש הרבה לקרוא.  אמנם, תקוָתה של המערכת, כי חוברת-היובל תהיה כעין פקודים לכוחות הספרותיים שלנו, ועל-ידי-כך יוָכחו, כי ספרותנו אינה עניה כמו שרגילים לחשוב – התקוה הזאת לא נמלאה… הכוחות הפזורים לא נתכנסו, ולחוברת-היובל יש, אפוא, רק ערך ספרותי ולא גם חברתי ולאומי, כמו שקיוה קול-הקורא אל סופרי-"השילוח"… ברם, איך שיהיה, יצא קובץ ספרותי לא רע כל עיקר, קובץ ספרותי שהרבה יש לקרוא בו, למן ציורו של טשרניחובסקי, רשימתו של נומברג, זכרונותיו של ציטרון, קטעיו של שמעונוביץ עד , דבריו הלוקחים לב של בר-טוביה, הקבלותיו של זוטא, שיריהם של שטיינברג ופינסקי עד "שבריו" (הוי, שבריו!) של ש"י איש הורוויץ, "עמקנותו" של ד"ר מלמד, "הדרָנו" שׁל שׁטינמאן, "חלומותיו" שׁל שׁיינקין, ושאר המאמרים, הרשימות והשירים – מ"ח דבר!

ארכו הדברים, ועדיין לא הוגד כל אשר בלב… אבל מי יאמר, שהכל צריך להגיד? הן לא השקפה ביקרתית אני כותב, כי אם רשמי-קריאה, יותר נכון, את יחסי למה שקראתי אני מביע… והן לא את הכל קראתי!  – והן לא לכל מה שקראתי יש לי יחס!…

צריך היה, מכל מקום, לנגוע קצת, לכל הפחות, באותו המאמר, למשל, של הד"ר הבקי הגדול ש. מלמד: "שפינוזה היהודי", לא כל כך מפאת המאמר גופא כמו מפאת בעל המאמר; הלא זהו אותו ד"ר ש. מלמד, שפתאום צץ לספרותנו ובמשך שתים-שלוש שנים כמעט שהציף את כל העתונים והירחונים וכמעט ש"כבש" את כל שדה "הרוח העברי".  צריך היה, אם לא לשם ויכוח, הרי לשם קוריוז למסור בקצרה את כל החריפות והבקיאות, שהכניס המלומד הצעיר הפעם לתוך פחות מעשרה עמודים.  ובפרט, שניטשה והוא, ד"ר מלמד, שניהם לדבר אחד נתכוונו בנוגע לשפינוזה.  שניהם חושבים ש"שפינוזה היה לא ראציונאליסט ולא מסתורי, לא פילוסוף דתי ולא פוליטיקן, אלא יהודי".  "כל מה שיש בסגנון היהודי יש בשפינוזה".  "באישיותו הפילוסופית של שפינוזה אנו רואים את ארבע הסגולות העיקריות של הרוח העברי".  "אם נבוא לבדוק את תורתו של היהודי שפינוזה נמצא, שאין דבר בתורתו וסגנונו, שאינו ביהדות ובסגנון היהודי".  "רק אלוהיו של שפינוזה אינו אלוהי ישראל".  "אבל לא בשביל ההבדל הזה בלבד הוחרם שפינוזה, אלא גם – ואולי רק – מפני שניסה להכניס זרות לתוך הסגנון היהודי.  האלוהות בתור המשך-הטבע – זהוה דבר זר, שאין הסגנון היהודי סובלו".  ועוד דבר: הוא כתב רומית.  "בזה ראו יהודי-אמשטרדם סכנה לסגנון היהודי ולקיומו – ודחו את שפינוזה".  "זהו הטעם האמיתי מפני מה הוחרם שפינוזה".  "היהדות הקיאה את שפינוזה".  "שפינוזה היה התגשמותו של הסגנון היהודי, שהרי שפינוזה יהודי היה ואישיות בעלת עצמיות כבירה, אלא שנסיונו לדחות את סגנונו העברי, שהשתמש בו בעל כרחו, ולהכניס במקומו את הסגנון האירופי לא עלה יפה, והוא נשאר בעל סגנון יהודי, שהופסד על ידי הסגנון האירופי.  אבל הוא נשאר יהוד בעיקרו, שפינוזה היהודי – זהו סוד-השפעתו, סוד כוחו וגבורתו". – – –

אכן אכזר הוא אלוהי הרוחות, ואולי מפני זה אין קץ לדברי הרוח של משמשיו בקודש.  אבל הסופר הד"ר החדש מלמד בא ללמדנו, שאין שיעור גם לאבק ולזריקתו בעינים!

אבל די, די.  ציטאטה גוררת ציטאטה והערה – הערה.  והמאמרים והשירים, כאמור לעיל וכרשום בתוכן הענינים, עוד רבים הם בחוברת, והמקום בעתוננו מצומצם, ודברי ארכו, ארכו גם בלאו הכי.

 

["האחדות", טבת, תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* לזו, בדרך אגב, יש לי טענה אחרת: בצלמן ובדמותן של "אם", "אהבה" ועוד נעשתה.  קומבינציות אחדות ופנים אחדום לנשי שופמן ולרשימותיו, וכדאי להתעכב על זה במקום אחר.

** ב"דימון", למשל, פואימה, תרגום א. סולודר, "יפת", קובץ ב'.