קובץ של כתבי יהושע ברזילי-אַיזנשטאט הוּצא ביפו על-ידי “חבר-סופרים” לזכר חצי-היובל של עלית-המחבר לארץ-ישראל. לקובץ זה הוכנסו עשרה סיפורים ובראשם הקדמה מאת א.ז. רבינוביץ.
על ההקדמה ראוי לפסוח. היא אינה עושה רושם טוב. זאת אומרת: כל זמן שאז"ר מדבר בעדו על אודות ברזילי – דבריו (מלבד חילול שם הומירוס לשוא…) טובים ונכוחים. ואולם הא עמד וציר לזה גם את דברי המספר על אודות עצמו בגוף ראשון, ובאלה יש פיסקות הצורמות את ההרגשה. מספר, ואפילו מספר עוסק בצרכי-ציבור, כי יעמוד בפתח-ספרו לפרוט בעצמו את כ מה שיסד פה ושם ולספר על הוצאות-הפּוֹרטוֹ שהוציא בשנה פלונית ואלמונית ועל “הלחם אשר גזל מפיו ומפי בני-ביתו להוצאות נסיעה ופורטו” – וחָטא לא רק לנימוס הספרותי המקובל. לא, אין ספק, שלא עלה על דעת הכותב, כי דבריו אלה יראו אור ככתבם וכלשונם.
ואולם אנו פוסחים על ההקדמה ונכנסים לגוף הספר פנימה. וכדאי להיכנס, כי בעוד שבמאמריו ברזילי הוא עסקן ציבורי ורק עסקן, הנה בסיפוריו הוא, לרוב, גם סופר ומשורר. כתבי ברזילי הפובליציסטיים אינם קובעים ברכה ספרותית לעצמם, כי הביטוי הנכון כשהוא לעצמו אינו אצלם כלום, התוצאה – הכל; שם אין ברזילי מתכוון אפילו לברר או ללמד דבר-מה, כי אם רק להגיד ולפעול. לא כן כתביו הפיוטיים שלפנינו, שאף על פי שבעיניו הנם אולי גם כן רק חלק מעסקנותו הציונית, הנה באמת חשובים הם גם בפני עצמם, כלומר, בתור דברים שבפיוט. אמנם, כוחות-החדירה האמנותיים של ברזילי אינם גדולים, סגנון עצמי ודאי שאין לו, ואף על פי כן – איזה קו משלו יש בכל דבר ודבר.
יהושע ברזילי הוא משוררה של חיבת-ציון המעשית, של “רעיון ישוב ארץ-ישראל”. רק רעיון זה נתן את קסת הסופרים והמשוררים במתניו. הוא, שנולד וגדל ברוסיה, אינו מקדיש בסיפוריו ל“ארץ-הצפון” וליהודיה אפילו שורה אחת. הוא מספר רק על אנשים שבאו לציון וחיים בציון, וגם בנוגע לאלה אינו בא לתאר את חיצוניותם, את ארחותיהם, או לקבלו על יסוריהם, או לעַלות ולקלס את נחונותיהם, או לנתח את תכונותיהם או לגות את מסתרי-חייהם הפנימיים, כי אם רק למסור את רשמיו מ“ימי-בכורי-ענביהם”, במסעיו במושבותיהם בתוכם, מדבריהם וצרכיהם ועסקי התישבותם, ובעיקר לשית עליהם לוית-חן משירת-הישוב. הוא אינו מחטט בנפשות, אינו מבקש את הסיבות, הנימוקים המניעים של מפעלי-גיבוריו: למה באו, מה הם מחפשים ומה ערך חיפושיהם, כי אם כותב עליהם זכרונות, “יסודם בההרי-קודש”, בהתפעלות תמה ובחיבה. הוא חובב ציון, חובב את חיבת-ציון, שהיא, כאמור, עשתה ממנו מה שהוא, וחובב גם את בני-ציון. ציון – כולה יפה, כולה אהובה, ובניה ובנותיה – כולם אהובים, כולם ברורים. לא רק תמר קופרשטיין “אילת השחר”, לא רק הילדות מלקטות ה“לקט”, לא רק הסבּל הדל ב“לחם ומים” – גם “סוּלטַנה” מצאה אצלו את תיקונה, אף היא גיבורה אהובה ונחמדה לברזילי. על “הקאואס היהודי” באפ“ק הירושלמי ועל יחס הקאואס לאפ”ק הוא שופך קומץ של כעין הוּמוֹר, אבל הוּמוֹר, שאין בו אף צל של זלזול. כי באמת יחס זה של המסוּפר למישרתו הציונית דומה ליחסו של המספר החובב-ציון בעצמו לכל זה – וסופרים הומוריסטים מזה הסוג אינם מזלזלים בעצמם. באחת: זהו ספר מלא רחשי תודה נלבבה למשאת-הנפש הציונית, שנתנה תוכן לחיי-המחבר, ספר מלא חן ותום-עלומים. אילו היה תום זה מלוּוה גם במילודיה העצובה של “על ראש גבנון בדד, דוּמם…” כי אז היתה השירה שבו מרקיעה למרוי נפש זקן ונער. אבל גם עתה, כשאותה מילודיה אינה בו, כוחו אתו להפרות ולהצמיח את שתילי הרגשׁות הצעירים הגדֵלים בלבבות.
[“מולדת”, תרע"ג; החתימה: ח.ב.צלאל]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.