_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תֵּל-חַי

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

באספת-האזכרה לשֶׁר, בבית-הפועלים, כשׁהורצה לפני הנאספים מצב העומדים שם על המשמר בלי עזרה, קם אז"ר* על רגליו והביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם.  "יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פוּנטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!"

כך נשמע קול המדבר החביב, קול-הישיש הרוטט.

לו, לישיש, היה האומץ להביע פחד ופקפוק.

והחשבון היה, אמנם, ברור לכל – הוי, חשבון בלתי-קר כל עיקר, לא חשׁבון שׁל אינוֶנטאר ופוּנטים ותקציבים כלל וכלל.

החשבון היה ברור, שעשרות-הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה, המזויינים בנשק אירופי למכביר; שגם מאות משלנו לא יועילו; שלהבטחות ראשי הערבים ה"מורדים", כי אין חרבם נטויה על הנקודות הישוביות של ה"יהוּד", אין כל ערך, באשר לעולם אין להאמין בדיבורו של הערבי – החשבון הגיד ברורות.  ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין, כי ישתנו סדרי-בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל-אדמתנו תעתיק הרים; וחפץ-האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות-חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר...  יש כאן רק הגנה מפני שודדים...  ומפני אלה נוכל להגן, אם נהיה שׁם רבים...  לוּ היינו שׁם רבים, לא היה נופל שֶׁר...

כן, שֶׁר – זה מחייב אותנו לדבר-מה...

ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?

"ובכלל – ענו והודיעו לבסוף – אם תבוא עזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון.  ואין מה לדבר על עזיבה".

–––––

והם עמדו.  עמדו בפני אויב חזק מהם פי עשרה, פי עשרים.  וביום המר והנמהר הֵגֵנו על מקומם במשׁךְ כל הזמן כשׁלושׁה מניינים פועלים יהודים מפני מאות בחוץ, מעבר לשער, ומפני ה"אופיצרים", ראשי האויב, שחדרו פנימה מזויינים בפצצות – חדרו בערמה, בהיראותם כשליטי המקום ובדברם שלום בפיהם – שלום ורתת –

אפס ההכרה הזאת, ההכרה, כי עוד לא פסה גבורת-נואשים מישראל, ההכרה שהקנתה לנו תל-חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות "דן ובאר-שבע" –

יוסף טרומפלדור, הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל.  לפני בני-עוולה נשפך דמו.  ואתו עוד חמש נפשות: בנימין מוּנטר, שרה צ'יזיק, דבורה דרַכלר, שַׁרף, אשׁר בחייהם ובמותם לא נפרדו.

מיטב-דמינו.  לפני בני-עוולה נשפך מיטב-דמינו.

אשר יגורנו ואשר לא יגורנו – בא עלינו.  מכה אנושה הוכינו.

––––––––––

ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו, אשר טומאת החיים והריקניות והאפסות מסביבינו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו? אנו הרואים מרחוק, מעל עמודי העתונים, את מאות הצעירים החלוצים, אחי-יוסף, מתפרצים לעלות, ממזרח וממערב, והם מוּשבים אחור, מחוֹסר כסף, מחוֹסר רשיון, ואנו יושבים שקטים על שמרינו ואיננו נוקפים אצבע להקל עליהם את האפשרות לבוא; אנו, אשר מחלונות-בתינו ראינו את אנשי הגדודים הל"ח והל"ט שבים למקומם, אינם משתחררים בארץ, והחשינו, כאילו אין זה עניננו כלל – היש לנו רשות להעלות את "תל-חי" על דל-שפתנו?

––––––––––

ומה הלאה? קשת אנשי-החזית בלי "עורף", בני מחנה החלוץ בלי מאסף, קשת זו הן חתה, חתה במשך ימים מועטים – כמובן מאליו, ואם היה שם נס – הרי הוא זה, כי לא נשמדו שם כולם, כי נשארו מהם לפליטה.  ועכשיו – מה הלאה? הן הרעה פתוחה מכל עבר.  וכשתגיע אלינו מחר, מחרתים, בצורה זו או אחרת, – הנדע, למצער, כולנו, כי אין מנוס? התהי בנו הכרה זו, הכרת-ההכרח, להימצא על הגובה הדרוש? כשתבוא שעת-הנסיון הקשה – הקשה אולי מאשר לפני חמש שנים, באשר אז היה לנו עסק עם ממשלה אויבת ועכשיו עם שכנים אויבים – היעמוד כל אחד ואחד מאתנו – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?

–––––––––

תל-חי נשרפה.  אבל לב-ישראל חי.  אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה.  ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?

תל-חי.  לב-ישראל חי.  אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע:

– "טוב למות בעד ארצנו" – ?

טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו.

["האדמה", אדר תר"ף; החתימה: ב.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* [הסופר א.ז.רבינוביץ]