_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בִּמְקוֹם רֶצֶנְזִיָּה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

"לשאלות הישוב החקלאי" – זה שם מאמרו של האגרונום מאירוביץ מראשון-לציון.  המאמר שנדפס ב"האזרח", כרך א', חו' ב', ושבא גם ב"העברי" הניו-יורקי.  המלה "לשאלות" הָעמדה, כפי הנראה, רק מתוךְ ענווה של אגרונום "זקן", "היושב בתוך עמו".  כי באמת, אליבא דאגרונום, אין כל שאלות בעולם הישוב הזה, שכולו טוב.  הישוב קיים, הנסיון הצליח, הערבים עובדים, היהודי עושה הלוואות ומוציא רווחים, ומה נחוץ עוד? נחוץ, שארץ-ישראל תהיה פתוחה לכל העם כלומר, שלא יעשו בה, חס ושלום, שדה-נסיון סוציאליסטי, אלא שיבואו אנשים אמידים בעלי הון ידוע ויעסיקו את אזרחי הארץ בעבודה פרודוקטיבית.  היסוד הוא יסוד.  המושבות הקיימות הן גאוננו כלפי פנים וכלפי חוץ.  "עבודה עצמית" – זהו ענין לעורך-"האזרח", גאון העקיצות הארסיות, להרבות עליו מרכאות ונקודות.  אמנם, יש צרה בדמות "מהלך חדש" המטיף לעבודה עברית ו"משליך שיקוצים".  אבל כמה הם בעלי המהלך הזה? איזו מאות עלובות, בעוד שהערבים העובדים אצלנו מגיעים, ברוך השם, להרבה אלפים... והרי דרישות ה"סטרא אחרא" מצחיקות ובלתי טאקטיות, בלתי פוליטית... ורק מחוסרי הנסיון מדברים על "נסיונות חדשים", כקבוצות וכו', ומעוררים שאלת העתיד... ה"קבוצות" פשטו את הרגל, והדרך, דרך ראשון-לציון וגדרה, סלולה.

ובכן, האגרונומיה הראשונית, כאזרחית גמורה, מרוצה מעצמה, מ"דרכה", מ"עבודתה", ורק דבר אחד מפריע את האידיליה הנחמדה: ההתנפלות של עתונות-הפועלים, "המהלך החדש".  ואמנם, מנקודת-השקפה אזרחית, אינדיבידואלית-מסחרית, לא חברתית-ישובית, אין מה "להשליך שיקוצים".  כי פושע-ישראל איננו  האזרח שלנו.  אדם הוא, וכל פניות של אדם אינן זרות לו.  רוצה הוא בטובת עצמו, רוצה להתייגע עד כמה שאפשר פחות ולחיות ברווחה עד כמה שאפשר יותר.  שאלת האמצעים למטרה זו אינה, כמובן, שאלה.  עבודת הנכרי "קאָנווינירט" יותר – ותחי עבודת הנכרי! אילו היה מסביביו די פועלים מאחיו, שיעבדו בשבילו ובשביל משקו באותם התנאים שאחמד עובד (הוי, גם אחמד אינו עובד כבר על פי תנאים רצויים לגמרי!), כי אז היה מעסיק בשבילו ובשביל משקו פועלים מאחיו.  האם יש הבדל, מי הוא הגורם לרווחים? לא, לא, רשע איננו.  לא האגרונום שלנו ולא חברו, האיכר החדרתי, ולא פלוני ולא אלמוני.  אבל עכשיו, כשפועלים יהודים בארץ יש רק איזו מאות, וגם אלה קשה להם העבודה וקשה לראות בצערם, איך הם עומדים תחת קרני השמש הלוהטות, ומלבד זאת הם דורשים אפשרות של קיום, זאת אומרת, איזו גרושים ליום יותר, ומלבד זאת הם "משליכים שיקוצים" – לא, לא, עכשיו ל"אזרח" הצדקה ולמתנגדיו בושת-הפנים.  הקאפיטאל הרי הוא נושא הפרוגרס, והאזרח נלחם לדרישות-הקאפיטאל, להוציא רווחים מכל דבר עד כמה שאפשר יותר, לתת לפועלים שכר עד כמה שאפשר פחות, לשעבד את הפועל עד כמה שאפשר יותר, לתת לו רשות להרים קול עד כמה שאפשר פחות – – –

כן, כן, להתנפל אין מה.  בגבולותיהם וברשויותיהם יצדקו הכורמים והפרדסנים שלנו.  ואולם, יחד עם זה, כשהללו באים ואומרים, שהם בונים את הישוב (ולהם נחוץ לומר כך: אבטוריטט פוליטי, כבוד תרבותי, הלוואות וכו' וכו'), אז צודקים, כמדומה, האומרים להם: "לא, באל"ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך-ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב-ארץ-ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורךְ בהתרַבּוּת, התגברות והתבצרות שׁל חיים עבריים בארץ-ישראל" – – –

אז יהפוך "האזרח" את פניו אלינו ויאמר: מה? אני לא? אלא מי? מי הוא הבונה? אתם, ה"פועלים"? "הברִיה שׁשׁמה קבוצה"? אותה הבריה, שבן-בית שלי מעיד עליה, כי כל החטאים והעווֹנות דבקו בה? הקבוצה עם הדיפיציטים שלה, עם חוסר ידיעת העבודה שבה, עם ההשתמשות לרעה בפועליה השכירים, עם חולצות-המשי שבתוכה, עם פיות-המשפחה האוכלים אותה "בעמידה – חסרות צלחות – ואוכלים שנים מצלחת אחת; חסרות כפות – וגומאים את המרק בלי כף" ("האזרח", ע' 307, עיין שם).

והתמונה החיה, אמנם, מחרידה.  כן, התמונה, עורך-"האזרח", נוראה היא, באמת, נוראה.  מובטחני, שאתה וחבריך פ. מאירי והאיכר החדרתי אינכם גומאים מרק בלי כף.  הקבוצות אכן אינן יודעות אקונומיה; באמת, אינן יודעות, שאפשר היה, למשל, למכור את חולצות-המשי, אשר הלביש אותן בן-בית שלך, ולקנות צלחות וכפות, בכדי שלא יהיו לזוועה לאסתטיקנים מתל-אביב... עוצו עצה! מה לעשות לאנשים בלתי אקונומיים ובלתי אסתטיים? התקוה היא רק, שירכשו גם זה וגם זה מן הקריאה במאמר "חבלי-בצלאל", במקום שבא-כוח היופי והאמנות העילאית מספר על החבלים אשר הפיל לו לא בנעימים אויבו הידוע, "איש בעל חטוטרת גדולה, חטוטרת הנישאת על רגלים דקות וחלשות".  "בעל מום", שפועלות-"בצלאל", פועלות "המתנה היקרה אשר הגשתי אני הפרופיסור לעמי בחדוות קודש", היו מלגלגות לו – – –

אבל נניח לתמונות.  הן רק עורך-"האזרח" יש לו ענין לתמונות בּלטריסטיות; "האזרח" כולו הרי אינו בלטריסטי כלל וכלל, נדבר לגוף-הענין.

ולגוף-הענין, מר אזרח, לעצם שאלת הישוב החקלאי – כן, גם הקבוצה שלנו אינה שלימוּת במובן הישובי.  גם היא מלאה מגרעות על מגרעות.  למדרגת אנשי-אדמה יוצרים עוד לא הגענו גם אנו.  הרוח הרעה יש שהיא אוכלת גם אותנו, מחנה-הפועלים.  בונים אידיאליים איננו עדיין גם אנו (שְׂמַח לאֵיד, מר אזרח! קרא לנחשי-הארס שלך ויעבירו את "זעמך" לכל תפוצות-ישראל!), אבל דע לך ושים אל לבך: הריסה אין בדרכינו, בחיפושי-דרכינו ובמעשינו, הריסה אין, בשום אופן.  תהי הקבוצה היום מה שתהיה (בכל אופן, איננה מה שאנשי-הכזבים בני-בית-"האזרח" מספרים ל"תולדותיה"!) – השאיפות המונחות ביסודה נכונות הן, הנשמה שבה טהורה היא.  ספיקולאציות באדמת-ישראל אינה עושה, את לחמו ומימיו אוכל העובד בה בזיעת-אפו, בעוד ששאיפת-"האזרח" היא לכסף ציבורי ולעבודה זרה, או לגדודי עבודה עבריים.  שהעם ישלם בעדם והרווחים יהיו לבעלי-האדמה, בכדי שהם ומשקם יוכלו להתקיים... הפורמולה הרחבה הזאת של "תנו אפשרות לי ולמשק שלי להתקיים" אינה בקבוצה.  קבוצת-העבודה שואפת להתקיים על-ידי עבודתה במשק הציבורי, שהציבור עוזר לקיומו, מפני שהוא שלו.  ואף לפי שעה, הנה עם כל ה"דיפיציטים" שלה, הבאים על-ידי אסונות בידי שמים ובידי אדם, עם כל ליקוייה ומכאוביה (מכאובי הגוף שהכל רואים, ומכאובי הנפש, ש"האזרח", למצער, אינו מסוגל לראות!), הרי היא מַרבּה ומחַזקת את הישוב היהודי; ההלוואות, שהיא מקבלת מקופת-הציבור, מוּצאות כולן לצרכי ישוב יהודי; בכל קבוצה האויר מלא חיים יהודיים, עבודה יהודית, אם טובה אם רעה (ברוב הקבוצות הספורות – טובה!), חסר רק שובע-רצון "אזרחי"; בעוד שנסיון הישוב הקיים, האזרחי, כאשר יורנו האגרונום המאיר, הוא אחר לגמרי; הכנסת כספים בעסקים, המפרנסים את הישוב הנכרי ואת בני-הבית היהודיים שאינם בעבודה: "אזרח" אחד משלנו – כמה אזרחים אמיתיים, בלי מרכאות, לא משלנו הוא מחזק בארץ, מנצל ומחזק?! ואחרי כל אלה, הקבוצה מתלבטת, מתענית ואומרת: אולי? כשאין דרך אחרת, אולי זו הדרך? ו"האזרח" מוסיף להתבסס בשביל עצמו ולומר: בעל-נסיון אני ודרכי בדוקה ומנוסה.  עשרות יהודים מסתובבים ועושים קומבינאציות ואלפי בני-המקום עובדים – הנה האידיאל, הנה כבוד-הישוב ותפארתו.  הבו לנו כבוד והלוואות! אנחנו הבונים המנוסים, המייסדים, העמודים.  מלח-הארץ – – – ולא יתבוששו.

––––––––––

"אחריות המאמרים הבאים בחוברות אלו של קובץ זה חלה על שם כותביהם בלבד" – מודיע הוועד המרכזי של הסתדרות "האזרח" בשער כלי-מבטאו.  והכותבים הנאמנים, שכל האחריות חלה על שמם הידוע בלבד, הם: איתן האזרחי, בן-ציפור, האזרח הצעיר, לוקס, פנימון ועוד ידועים...

ידוע הוא, למשל, א. חדרתי, הדורש השתתפות-הציבור בתשלומים לפועלים יהודים העסוקים במשקים של איכרים פרטיים.  הארגומנט שלו הוא: למה נסבול רק אנחנו מפועלים יהודים? אנחנו נכונים לתת נדבות לקרן הקיימת כמוכם, בני האינטליגנציה העירונית, הדורשת עבודה עברית, אבל למה יפול הפועל העברי כולו למעמסה רק עלינו ועל משקנו בלבד? אגב מתרעם החדרתי על המשכורת המרובה שהאינטליגנציה העירונית מקבלת, משכורת שהיתה מספיקה לאיכרים לחיות בריווח ולהחזיק פועלים עבריים, ומוכיח את בני העיר על חיי-המותרת שלהם.  ודא עקא.  דא עקא, שברבים מעמודי "האזרח" יש גם דברי אמת, ומי שאינו יודע להבחין, מאמין בזכותם גם ליתר הדברים, שאינם אמת.  מהלך-החיים של האינטליגנציה העירונית שלנו, אמנם, מראה על חוסר-אידיאליות גם בחוג זה, ובוודאי אופן-חיים שכזה לא תוכל ארץ עניה כארצנו לכלכל, והתליה בתמיכות מן החוץ תגדל.  ואולם אמת זו אינה שייכת לעצם השאלה, שהחדרתי עסוק בה.  כי יהיה מה שיהיה, וניצול עבודת אחרים, זרים, אין בחוג האינטליגנציה, הדורשת עבודה עברית מתוך הכרה במצבנו ומתוך שאיפה להתגשמות תקוָתנו.  חוגי האינטליגנציה, בני-בלי-משק חדרתי, עסוקים כל אחד בשלו, מקבלים משכורת לפי ערך עבודתם, ובאיזו מקרים, אמנם, גם יותר מכפי ערך עבודתם, ומוציאים את משכורתם לחיים.  אבל "עודף-ערך" על-ידי עבודת אחרים אינם מקבלים ורווחים של קאפיטאלים אין אתם; נחלאות אינן גדלות אצלם על חשבון אחרים; ואף השאיפה הזאת, שהציבור ישכור להם פועלים לנחלותיהם, בכדי שיתקיימו ויפרחו המשקים הפרטיים שלהם, לכבוד ולתפארת-הישוב – שאיפה זו אין לאינטליגנציה ה"דורשת".

ואולם עוד יותר ידוע גם מְא. חדרתי הוא הפובליציסט של "האזרח", שאינו רוצה בעילום שמו, מר דיזנגוף (אותו דיזנגוף שהטיף ב"העומר" להטיית זרם ההגירה לכל רחבי תורכיה, ולאו דוקא לארץ-ישראל).  במאמר "אל המטרה" (חו' א' של "האזרח") הוא מקדים את מר מאירוביץ בהכרת ה"מציאות", ה"ריאליות", ובהגנה על "הסדר הרכושני", שממנו צריך לינוק בנין-הישוב לעתיד – "ואיך תמשכו אנשים וכספים בדרישות סוציאליות קיצוניות?" (ע'  (56

ושוב אותו הדבר, אותה מקצת האמת שב"אזרח".  דרישות סוציאליות קיצוניות – באמת, מי קיצוני בינינו ויעמיד אותן עתה, לאלתר, בכל תוקף? "הלאמת הקרקע"– זהו ודאי אידיאל נשגב בכל העולם, אבל במה דברים אמורים? כשיש קרקע ועם עובד.  אבל בעת שאין לא הא ולא הא, בעת שעם עובד קרקעי צריךְ עוד להיברא (ואלוהים יודע, איךְ יבָּרא!) וקרקע אף היא אינה, אלא שאולי אפשר להשיגה על-ידי קאפיטאלים גדולים ועצומים, שנותניהם יהיו, כמובן, נגד ההלאמה – כמה קשה לדבר על "הלאמת הקרקע", אם לא כעל אידיאל לעתיד.  ואולם, זה דרך "הסדר הבורגני" להתחיל להוכיח את אי-האפשרות של דרישות סוציאליות קיצוניות ולגמור, שאין מקום בכלל לתיקונים אקונומיים.  וכך עושה גם הפובליציסט המובהק של "האזרח" בהמשך מאמרו ההוא.  ה"בורגני", שמר ד. מתיימר בכבודו, צריך רק לאצבע – את היד כולה יבלע כבר בדרך-אגב...

"חופש-התנועה" – זוהי האידיאולוגיה של מר דיזנגוף.  על ידי הקאפיטאל הפרטי, שיבוא ויעשה בארץ הכל כרצונו, "תתגשם האמרה(!): ארץ-ישראל לעם ישראל".  הלאה כל הגבלות מצד איזו אידיאלים ושאיפות חברתיות.  הלאה אבא-שלטון ואמא-אפיטרופסות, כמו שאומר ש. בן-ציון.  הנסיון של מאירוביץ מעיד כמאה עדים, שהאיניציאטיבה הפרטית, אם רק יתן לה הציבור פועלים יהודים זולים, תבנה הכל.  ואם לא יתן – אז גם כן לא רע: אין מחסור בלא-יהודים.  "שום בן-דעת לא יאמר, שהישוב בתחילתו צריך להיעשות על ידינו ממש".  הכסף כסף-יעקב והידים ידי-עשו.  מה זה עסקכם, אתם בעלי האפיטרופסות? יחי חופש-התנועה!

מובן, שלא באפיטרופסות בכל צורה שהיא נלחמים בעלי "האזרח".  האפיטרופסות הציבורית על "גדודי עבודה" בשביל המשקים הפרטיים טובה היא ונחוצה; רעה ובלתי נחוצה היא רק האפיטרופסות מסוג ידוע, המגבילה את חופש-התנועה של "הסדר הבורגני".

צריך למהר, מלמדים אותנו בעלי "האזרח"; אם לא נמהר לא נשיג כלום.  ולמהר אפשר רק על-ידי מסילת-הברזל, ומסילת-הברזל היא פרי-הרכושנות, ולרכושנות יש פסיכיקה בורגנית.  והפסיכיקה הבורגנית מפחדת מפי כל דרישות סוציאליות ולא תרצה לבוא הנה.  אם כן, אם תדרשו שמונה שעות-עבודה במקום שהערבים עובדים תשע, לא נגיע אל המטרה הנכספה.

––––––––––

ויש גם ספרות ב"אזרח".  כי הרוח החיה בו הוא סופר, אשר כתב לפנים: "לכבוד שבת", "על קצה גבול הילדות", פרקי "נפש רצוצה", "הטַבַּקנים" ועוד ועוד.  עכשׁיו, אמנם, עסוק הסופר הלז להכניס הוספות, כוונות, להטים, נקודות לתוך התרגומים מכתבי-היד הז'ארגוניים של הפרופיסור שץ, בן-בית וכו' והשקפות מקוריות: "חפץ ומעשה", "נעשה ונשמע", "לקט ופרט" וכו'.  אבל גם מספרות אמיתית, של אחרים, אינו מניח את ידו.

כן, יש ספרות, אם כי לא הרבה..  בארבע החוברות, זאת אומרת, בכל הכרך, יש ארבעה שירים מקוריים טובים (של ברשׁ, פיכמן, קופליביץ ורַבּין) ושׁירים אחדים מהַינה ומרילקה, מתורגמים ע"י ש. בן-ציון.  מן "הקלאסיקן" ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה "בצל החרמון" לפועל הערבי של אביה "האזרח"; וממ. סטבסקי מתורגם סיפור קטן בשם-של שטימוּנג: "כי טוב", שהשטימונג שבו הוא... תשאלו על זה את סטבסקי בעצמו, אם תפגשו בו בדרך בין קבוצת קוסטינה והאכסניה ביפו.  הקורא, בלי עזרת המחבר, לא ידע בשום אופן לעמוד על כל עומקו של אותו "שטימונג!".  מצורף לזה סיפור אחד, ודוקא גרעיני, מחיי יהודי המזרח מאת י. בורלא ("לוּנה"), שנפל, כנראה, לחברה זו בשגגה, ועוד "דרמה" בשם "הבונים" מאת בעל "פלגש בגבעה", שגיבוריה הם פועל חולה אחד ובת אזרח... אף זה בשגגה, כנראה! בקורת-ספרותית וביבליוגרפיה אין.  במקומן יש חלק ספרותי-מדעי, או "מחקר", בו מעלה הד"ר צפרוני, ש"שיר-השירים" היא מגילת-אהבה, אוסף של שירי-עם בענין-האהבה (זהו תוכן הפרק הראשון; חבל, שביתר הפרקים, ובשלישי ביחוד, הוא מאריך ומרבה במדרש הכתובים הפשוטים והמובנים ומגבב עליהם "ציוריות" פופולארית יותר מדי).  והד"ר חכם מוכיח בחלק ה"מחקר" ברוב חכמה, שאת מקור-הדרמה צריך לחפש בספרות העברית הקדומה, ודלא כאומרים, שכולה יצירה יוונית, שהרי היצירה הדרמטית נוצרה, כידוע, מתוך שירי-מקהלה דתיים לכבוד האליל בּכּכוּס, ובכּכוּס הוא אליל-היין, והיין נזכר בפירוש בתורה, ויש בתנ"ך זכר לשירי-מקהלה בכלל, ועכשיו הדיאלוגים שבין ה' ועבדיו הנביאים – כלום אינם חזיונות דרמטיים?

אכן, לא רבה היא הספרות בשלוש מאות וארבעים העמודים של הכרך הזה, הכרך הראשון של "האזרח".  כי – איך אומרים שם, בעלי-"בעבודה"– "לא לשם ספרות נתכנסנו הנה – לשם חיים".  לא לשם ספרות.

 

["הוצאת הפועל הצעיר", תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה