_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דפים מפנקס ספרותי

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

"די יודישע וועלט"

 

     נתקבלה חוברת-מאי של הירחון "די יודישע וועלט" היו"ל בוילנה ( די יודישע וועלט" , ליטעראריש-געזעלשאפםטליכע מאֶנאטסשריפט, דריטער יאהרגאנג, 1914. מאי. ווילנער פערלאג פון ב. א. קלעצקין).

 

מלבד הֹשיר המתורגם מֹשל פוֹל וֶרלֶן, יֹש בחלק-הֹשירה של חוברת זו ארבעה דברים מקוריים: "צביה" מאת אַינהוֹרן, "זינדיג בלוט", מאת י. ל. פרץ, המשך הרומן של אַש "דער וועג צו זיך" והתחלת-סיפור מאת מספר מתחיל בשם "דאס איידימעל".

 "צביה" – זוהי פואימה חזיונית מתקופת התפרצות ההֶלֶניות ליהודה בימי החֹשמונאים. בנאות דֹשא ֹשל אציל יהודי אחד, הנוטה להלניות, נפגשים בא-כוח היהודי שמעון עם בא-כוח הרוח היווני אַפּוֹלוֹדוֹר ונלחמים מלחמת-שפתים על צביה, בת האציל היהודי. המקהלה של שמעון שרה על טוהר, על תום, על צניעות ועל פשטות של חיים. המקהלה של אפולודור – על תאוה, על חשק, על יין, על דם, על אלילים. רוב השירים הנם יפים ונעימים, אבל עניות-הדעת ודלות המושגים של המשורר שמוֹת אותותיהן אותות בכל הקומפוזיציה היפה הזאת. בספרים קרא המשורר הצעיר על הניגוד שבין היהדות והיוונות ורצה לגשם את זהב בתמונה חיה, אבל בכל התאמצותו – יותר משורות שיריות יפות אחדות לא השיגה ידו לתת לנו. שלושת המחזות חוזרים אחד על רעהו, זאת אומרת על אותו הרעיון-הבדל שבין יהודה ויוון, וגידול דרמתי אין כאן. במחזה הראשון מדבר שמעון את שלו ואפולודור את שלו, במחזה השני שוב אותו הדבר במלים אחרות, ובמחזה השלישי – עוד פעם אותם הפזמונות, עד שצביה מוסרת את לבה לשמעון, והחזיון תם. הקורא שהסתפק בעמודים הראשונים ולא קרא הלאה – לא הפסיד הרבה.

עד כאן אינהורן הצעיר. ואולם אף י.ל. פרץ הזקן-הצעיר חוזר על עצמו. הוא נותן לנו בחוברת זו רשימה "פסיכולוגית", כביכול, על חוטאת ו"נידחת". החוטאת-הנידחת נמצאת בבית-חולים. היא חטאה וברחה, בכדי שלא לטמא את אמה בקרבתה, ונמכרה ולבית-קלון. עבשיו בבית-החולים היא כותבת לפני מיתתה על אודות רגשותיה – ואין אף מלה בלתי-מלאכותית אחת. קולמוסה פולט לרגעים: "אמא" – והכותבת אינה עושה דבר אלא עוצרת בו. רק בלי להזכיר את השם הקדוש אמא, רק בלי לחלל את שם-הצדקת בהזכרה! בקיצור, הכל סכימתי ואפורי סטי, הכל מקוטע ומקורקע, הכל אינו עושה כל רושם. החוטאת ממירה את דתה ואחר כך היא מאבדת את עצמה לדעת, והכל בכדי שלא להיפגש עם אמה הצדקת בגגן-עדן. חוכא ואיטלולא. ואם זוהי פסיכולוגיה, ואם זוהי אמנות- לא הן ולא שכרן.

ברם, אם רשימתו של פרץ עדיין היא בגדר הביקורת, הנה המשך ה"רומאן" של אַש הוא, בלי שום ספק, למטה מכל ביקורת, למטה מכל ערך ספרותי. פרקים אלה הם מחיי-ארץ-ישראל, כביכול, ויש בהם אפילו הרבה מתיקות זולה על גבורת הפועלים והשומרים והטרגדיית התימנים וכו' וכו' – מתיקות, שאולי גם בכוחה אתה להגיע אל אשר נשלחה ולקנות את לב הקורא התמים בחוץ-לארץ, שלא ידע להבחין. ואולם בשבילנו,בני המקום, נעשה ברור מיד, מן השורה הראשונה, שכל הכתבנות השאת אינה אלא פטפוטי-מלין של בוּר גס, שאסף איזו שמועות פורחות ושיחות-יושבי-קרנות וליקט מאיזו עתונים קוריספונדנציות מארץ-ישראל, ואחרי שהדברים נתבלבלו ונתערבבו במוחו הריק, ישב אל השולחן וכתב בלשון זולה, עתונאית, ככל אשר העלה המזלג, בלי כל צל של אחריות כלפי עצמו, בפני הספרות ובפני קוראיה. כאן לא רק שאין ראִיה אמנותית, אלא שאין ראִיה כל עיקר. כאן הגיע אַש למדגרה היותר פחותה של פבריקאציה ספרותית גרועה. כאן הראה, עד היכן יכול סופר עיוור וסנטימנטאלי שכמותו להיכשל, לרדת ולנפול, מתוך נטיות סחרניות חוסר-יחס לדברים. כאן כלפיסקה – כזב וקלקול, סירור וזיוף. לנתח את כל ה"מגמות", כביכול, שגמו לכתיבה הדיוטית זו, או לציין את כל הכתובים ומעוקמים ומחוסרי הקשר הפנימי – אי—אפשר וגם לא צריך. השתמשות-לרעה בעט-סופרים שבכאן גלויה ובולטת לכל מי שיש לו איזה טעם-קריאה אלמנטארי. הן כשמוצים ברומאנים ה"היסטוריים" הנדפסים בעתוני-היהודים שאמריקה, שהסרסור לדבר-עבירה למשל, מהלל לפני הורדוס המלך איזו יפהפיה ואומר, ש"רוזנים ראוה ויהללוה", והוררדוס מתפעל, קם מכסאו וקורא: "כך? זוהי עובדה?" ("איז דאס אַ פאַקט?") – הן אז אין מתחילים להוכיח, שבסצינה כזו אין "הגון מקומי", או אין "העמת האמנותית", כי אם משליכים את הגליון בשאט-נפש ודי. והאם במיני קוּריוֹזים שכאלה לא יפליאנו גם מר אַש? האם ידבר פה מי שהוא בשפה המתאימה לו, האופיית בשבילו? האם אין התמנים באים בבוקר אחד לדבר עם הד"ר רוּפין על אודות עניני עבודה ונחלה, ולשעה זו הם מקימים להם אוהלים על יד המשרד הפלשתינאי לנשיהם ולטפם?... בוודאי! כגון זה נחוץ מאד למר אַש. אכזוטיקה! "קוֹלוֹריט מזרחי", כביכול, בשביל הירחון היהודי היו"ל בוילנה! "סחורה" כזו ודאי עוברת היא עתה לשוק, כי מי אם לא היא תתחרה כיום בהתפשטות ה"שוּנד" בעתונות היהודית? יתחרה, יתחרה מר אַש, יתחה ויצליח!

מה שנוגע להתחלת "דאס איידמעל" – הנה על זו אין להתעכב הרבה. אמנם, כלפי יצרתו של ה"גדול" אַש, הרי זה דבר כמעט ראוי לדפיס, ובכל זאת, גם מקומו של סיפור כזה הוא יותר בעתון יומי, המדפיס גם סיפורים מן החיים, מאשר בירחון כ"די וידישע וועלט", המקצה חלק גדול כזה לבלטריסטיקה אמנותית והמתפאר בכל עת-מצוא בעושר-הבלטריסטיקה ב"יודיש" (ראה גם בחוברת זו, בחלק הרצנזיות). צמצום, חדירה אמנותית, איזה סגנון עצמי – מכל זה אין אף זכר ב"דאס איידמעל". אף על פי כל, לא יִתָּכן לומר, שלא כדי לקרוא את ההמשך בחוברות הבאות.

-------------

בין הבלטריִסטיקה והפובליציסטיקה, בחלק הביקורת הספרותית, ניתן מקום בחוברת זו למאמר-הרצאה מאת יעקב מילך על אודות "שיילוֹק" של שקספיר. הקומדיה "שיילוק" של שקספיר שמה ללעג ולקלס את היהודי, מראה שפלות-היהודי ואת כל הגיחוך שבמצב הבריה ה"אכזריה" והחלשה הזאת, כשהיא אומרת להראות את אכזריותה בחיים ולהינקם בנוצרים. החוזה הבריטי השתמש לתוכן קומדיה זו, כבכל יצירותיו, התכני-יצירות שקדמו לה, ורק שגם כאן הוסיף, כדרכו, נופך משלו – נופך העולה, כידוע, על הלקוּח ממקורות ארים. הוא שם בפי המקולל הלז דברים בוטים וטענות ומענות, שבעצם הנם מגדילים את הקללה ואת הקומיס מוס שלו, אום יש ביניהם איזו מבטאים, שאינם מתאימים לגיבור הנלעג ואינם הולמים את הענין בכלל – גם כֵּן אין רע. כגון אלה לא דק שקספיר אפילו בטרגדיות יו, ומכל שכן בקומדיה ממרגה שניה שכזו. מובן גם, שהוא לא דק בטיפוסיותו היהודית של גיבורו. בתקופה ההיא לא ידעו לדייק ב"קטנות"; העיקר היה האֶפֶקט, האפקט הגדול, והאפקט הלא היה גדול באמת: להציג בתוך וֶנֶציה העליזה עם אציליה-חוגגיה את השטן הזה בדמות אדם, יהודי ששמו שיילוק, השונא את הנוצרים מפני שהן נוצרים (I hate him for he is a Christian  ), הצמא לדמם, ולספר עד כמה לא הצליח השטן הזה להעכיר את פני החיים היפים והטובים. שיילוק המכוער שונא את הנוצרים – הכיעור שונא את היופי. היהודי שונא את אנטוֹניוֹ  האציל, העדין, המליץ – ושקספיר הגוי חושב לו את זאת לעוון ורואה בו נקמה על ֹשבִּתּו יִסכָּה הולכת ממנו עם לורֶנצו, גונבת כסף-אביה ומוסרת אותו ללורנצו. ככה יֵעָשֹה ליהודי! שיילוק רוצה דם, בנקמה, אבל כשהמשפט אינו מרשה לו לשתות את הדם, לגזור את נתח הבשר החי מן הלב, הוא כבר מבקש כסף – כסף, למצער – ובמקום זה יוחרם כל רכושו והוא נאלץ להמיר דתו. בקיצור, גם בתו לוּקחה משיילוק, גם הונו אבד לו, גם תאוות-נפשו לנקם לא ניתנה לו, גם על דתו הועבר – קומדיה! יתבדחו הבדחנים!

בפאבּוּלה של היצירה הזאת, כברוב יצירותיו, זכה שקספיר, כאמור, מן ההפקר, וגם ביחס שבה אל היהודי זכה בוודאי מן ההפקר: היחס הזה היה כיחס הכל אז, וגם עתה... שיילוק אינו נורא בשום אופן, כי אם רק מגוחך! ואולם רבים הם, בפרט מן המבקרים היהודים בשפות-לעז, שאינם רוצים בזה, ובמאמריהם האין-סופיים על שקספיר הם "מהפכים את היוצרות" ומכריחים את היוצר שקספיר לכוון לאחרת. היִתָּכן, ששקספיר הגאון לא ירגיש בטרגדיה של ע-ושראל, לא ישתתף בצערה של אומה זו? לא, זה אי-אפשר! אין ספק, שנתכוון להפך מזה. ועל פי דרך-הפלפול יוכיחו מבקרינו מה שיוכיחו. על פי דרך-הפלפול ודרשות-מקראות הרי אפשר להוכיח הכל. שיילוק אטמר לאנטוניו: "אתה ירקת עלי, קראת לי כלב, ועתה באת ללוות ממני כסף – היש לכלב כסף? ואם יִתָּכן אשר כלב יתן לך שלושת אלפים דינרי-זהב"? – והמבקרים מזרע-זרעיו מוצאים, ש"חכמה" רבתי זו הנתוּנה בפי אבי-אביהם על ידי הגאון שקספיר מעידה, עד כמה העמיק הגאון לחדור לתהום-נפשו של שיילוק היהודי! אחרי היהודים החרו-החזיקו מן הנוצרים בדעה מהופכת זו, והמשַֹחק האנגלי המפורסם הֶנרי אירווינג (אהביו של אירווינג, שטבע זה לא כבר באניה "מלכת-אירלנדיה") היה יוצא בתפקידו של שיילוק ומבטל , אמנם, בגדולתו ובטרגיותו את כל פְרַנְטֵי-ונציה. ברם, אף על פי כן, מי ֹשגם אחר כךְ היה שב הביתה וקורא בחיבורו של שקספיר מחזה אחר מחזה בלי כל דעה משוחדה, ראה ברור, שרוחו של הספר, בתור יצירה אמנותית, היא דוקא לרוֹק בפני היהודי. רק לרוק. עכשיו בא מר מילך המרצה מאמריקה, ובטון של מחדש גדול ויוּריסט גדול הוא חוזר ומגבב דברים להראות, כי שקספיר רצה בטרגדיה זו להיות אך מליץ לישראל ולהראות צדקת-היהודי כלפי הגויים. מובן, שלא תחסר פה אותה הציטאטה-הטענה, שהכל מביאים אותה ושכבר היתה לזרא: "שיילוק: האם ליהודי אין עינים? האם ליהודי אין ידים? אברים, גידים, רגשות, תשוקות? כשאתם דוקרים אותנו – האין אין דם נוזל מאתנו? כשאתם מדגדגים אותנו – האם איננו צוחקים? כשאתם מרעילים אותנו – האם איננו מתים, וכשאתם מלעיבים בנו, באם לא נינקם?" מילא, יהא כך. סבירא ליה,  איפוא, למילך כהני דאמרי, ששקספיר סניגור הוא לישראל  ולא קטיגור. טוב מאד. מה שלא טוב הוא – מה שהמרצה הנכבד העמיד פנים במאמרו, שהוא מגלה חדשות ונצורות, אשר איש לא ידע עד בואו. למה? האם אין לנו כוח-זכרון? האם לא קראנו איזה ספר מעודנו? האם אין לנו עינים, מוח וכו' וכו'.

---------------

אחרי המאמר הבאנאלי והרע, במובן הספרותי, של יעקב מילך, בא החלק הראשון ממאמר לא-מקורי ביותר, אבל גם לא-רע, של ש. ניגר, על אודות נתן בירנבוים. ניגר מתחיל בשרטוטים אחדים מבירנבוים כשהוא לעצמו, מה"אני" של בירנבוים, ועובר מיד לבירנבוים ביחסו אלינו, אל החיים, אל מלחמת התנועות החברתיות השונות, גל ירדוף גל – אומר ניגר – בחייו הרוחניים והספרותיים של בירנבוים. הוא אינו כאחד-העם, שבא אלינו עם גמר-בישולו, שכמעט אין למצוא בו כל התפתחות. בירנבוים לא בשל גם עד היום. אחד-העם יודע את האמת; בירנבוים מבקש. אחד-העם נכנע לאמת וממלא את החובות שהיא מטילה עליו; בירנבוים הוא בבחינת אוהב לאמת, וככל אוהב אינו יודע מנוחה.

המאמר בתור מאמר כתוב, כאמור, לא רע. אפשר, כמובן לחלוק עליו. אפשר לחשוב, וכמדומה, בצדק, שאם אמיתיותיו של בירנביום אינן קבועות כאלו של אחד-העם, ואם הוא מזמן לזמן מחליף אמיתו, הנה הוא תמיד מכריז על אמיתו בשעה ידועה כיודע את האמת, דוקא כיודע ולא כמבקש לולא זאת לא היה מקום ואתה הקפדנות בירנבוימית ולאותו הסגנון ה"נשגב", המציין את הסופר הזה. בכלל כשניגר מבטיח לעמוד על "הגלים הכי-גבוהים" של בירנבוים ואחר-כך הוא בא לפרוט ולקרוא את הגלים בשם, יתקבל הרושם מתוך מאמרו גופא, שמעיקרא דדינא פירכא, שה"אחר" אינו אחר כל עיקר ושהגלים אינם גלים . לא דובים ולא יער! ואם, אמנם, הורד לא יורידוהו, אך העלה לא יעלוהו, את בעל-היובל שלנו, כל אלה המאמרים החגיגיים והכרוזים הבאים עמהם. בשביל הסטודנטים בני-בלי-דת-משה באוסטריה ובגרמניה אולי יש לו לבירנבוים איזה ערך של "מורה לאומי" וסופר יהודי מליץ ובעל-רוח הכותב  להם בלשונם "מן המזרח". אבל לנו – ה"אוֹסט-יודנטום" כמו שהננו – מה למדנו ממנו ומה הוא נוגע לנו? "הדרשנות החדשה" – תואר אחר לא מצא ליליינבלום למאמר "מלחמת-הקולטורה" של בירנבוים, שניתרגם לעברית בשעתו. ואם, אמנם, אין לקפח גם שכר דרשה נאה, אבל בדברנו על דורשים נאים, טוב, בכל זאת, כי ישטפו דברינו עם הגלים המצויים ולא יתרוממו עד "הכי-גבוהים"...  

-----------------

    המאמר הקצר של ל. בלומפנלד, שבו נגמר החלק הספרותי של החוברת שלפננו, על משורר פרובאנסי-צרפתי אחד, פרידריך מיסטראל, שהלך לעולמו בשנה זו, נכתב בכוונה להוכיח כוחה של שפה מדוברת, אם כי ז'ארגון תיקרא ועליה להילחם עם השפעתה של שפה עשירה כצרפתית. אמיתותו של רעיון זה כשלצמו היא היא למעלה מכל ספק. ואולם אם יבוא הקורא להקיש מזה על כוחו של הז'ארגון שלנו-       

עדיין יש מקום לבעל-דין לחלוק ולהבדיל בין הז'ארגון הפרובאנסי בגליל בתרפת, ז'ארגון במדובר בפי-העם, שיכול להתקיים בלשונו זו בלבד, ז'ארגון היונק מן הטבע, מן האדמה, ז'ארגון שאינו כזה אלא אולי במובן הפילולוגי, אבל בשום אופן לא במובן החברתי, לא במובן החיוני, ובין הז'ארגוןהאשכנזי שלנו, המדובר בפי יהודים יושבי רוסיה ואמריקה, ז'ארגון שהעם אינו יכול להתקיים בו בלבד בשום אופן ושיניקה גמורה מסביבה עממית עצמית שלמה אין לו, ז'ארגון שצריך לטיפול יוצא מן הכלל כדי שיתקיים קיום ספרותי ושיש בו גם בתור שפת-דיבור הרבה-הרבה צדדים מלאכותיים. וצריך עיון.

-------------------

נ. ב. (גם זה מתוך הפנקס)

מאמרי של מר מילך הביא אותי לעיל לציין את היחס המצוי של הגוי, יהיה מי שיהיה, אל היהודי, יהיה הוא מי שיהיה. בנדון זה יש לי מראה-מקום מעניין אחד  שנדמה לי, כי יהיה לא למותר אם אביא פה.

 ברשימותיו הנקראות בעונג והמענינות מאד של ש"ל ציטרון "לתולדות העתונות העברית", ההלכות ונדפסות ב"העולם", פרק 6, (גיליון י"א-י"ב של "העולם") אני קורא על המשורר המומר ק. א. שפירא, שחשב עצמו למלך בעולם-השירה, איש אשר "על מרכבת-השמש ירום כסאו" (דברי עצמו), לאמור: "הוא צמח מתחתיו בעתונות העברית בסוף שנות השבעים למאה שעברה... הוא למד על בוריה את אומנות-הצילום ונסע לפטרבורג.... בפטרבורג נתפרסם שפירא למצויין במלאכתו וקיבל תואר "צַלַם-החצר". אז הֹשתמד ונשא לו אשה נוצרית ורבים היו הדורשים לשכנו מבני השדרות העליונות של הציבור הבירוני וגדולי הביורוקראטיה". עד כאן.

והנה במכתבי סטראכוֹב לטולסטוי מסוף שנות השבעים שנדפסו בירחון רוסי "סוֹבר. מיר". אני מוצא את השורות האלה:

 

"אתמול בא אלי אל בית-הספרים איזה שפירא, צלם, עם מכתב מקיטן אנדריוביץ. במכתב יאמר קוסוביץ, כי שפירא הוא איש מצויין, ונזכרתי, שגם מקודם היה הוא מהלל אותתו לפני עד מאד. שפירא ביקש ממני לצלם אותי בשביל אוסף סופרי-רוסיה שהוא מוציא, ושהטכסט לזה יכתוב ויינברג (פטר ווינברג – גם כן יהודי מומר, שתירגם לרוסית והוציא לאור את המומרים היינה וברנה – ב.) הוא הארה לי ארבע או חמש תמונות של טורגניוב, דוסטויבסקי וכו', ואני גנחתי מרוב התפעלות – כל כך הצליח הצילום וכו'. נוּ, מובן, שהוא רוצה מאד לצלם את כבודו (זאת אומרת את טולסטוי – ב.) הוא נכון לנסוע אליו ליאסנאיה ולשהות שם ימים אחדים, בכדי לצלם לא רק את כבודו, כי אם גם את הגרפינה (אשת טולסטוי), את הילדים וכיתות שונות של משפחתו, אני הבטחתי לשפירא לבקש על זה רשיון מאת כבודו (מטולסטוי). הוא (שפורא) אמן גדול, כנראה, במלאכתו, ואם כי ז'יד הוא במראהו ( הוא ז'יד באמת), הנה עם זה הוא אדם נוח, פשוט ומאמין בעצמו" ( מכתב 108).

 

טולסטוי לא קיבל את ההצעה. ולא עוד אלא שבתשובה על זה הוא אינו מוצא לנחוץ אפילו לקרוא ליהודי הצלם בשמו, אלא: "פינרו או מי שיהיה – אני איני מסכים". פינרו בצקום שפירא – כמה זלזול ובוז מבלי משים! לא לחינם, כנראה, כירכר סטראכוב כל  כך הברה כירכורים עד שמצא עוז בנפשו לגלות, ֹשהפרוטֶזֶ'ה ֹשלו הוא ז'יד...

ולא עלה על לב הנוצרי ואוהב-האדם טולסטוי, שדאג, לכאורה, כל כך לעלייתו של האדם ולשמירת-כבודו, שמא לאותו ז'יד, שמא לאותו "פינרו" יש גם כן איזו רגשי-כבוד, וחטא הוא לזלזל בו כך שלא בפניו...

הגם עם פינרו יתחשב?

ומה קשה לעג-הגורל, שדוקא פינרו זה חשב את עצמו לכוהן גדול אשר יכהן לאור, חשב עצמו למלך...

המלך ליר ושיילוק!

והן ידוע יחסו השלילי של טולסטוי לשקספיר התור יוצרו של "המלך ליר". לא העריץ טולסטוי את שקספיר. ואולם במה שנוגע ליחסו אל שילוק – אחד הוא היחס. אחד ואין שני.

 

{"האחדות", אב תרע"ד; החתימה: בר-יוחאי}      

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה