_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בָּבוּאָתָם שֶׁל עוֹלֵי-צִיּוֹן בְּסִפְרוּתֵנוּ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

א

עוד לפני ארבעים-חמישים שנה, בערך, בשנות תר"ך-תר"ל למספרנו, היתה העיירה בתחום המושב לבני ישראל במדינת-רוסיה, זו העיירה ששימשה בית-אוצר לנשמת חיי קהילת-יעקב במשך דורות, קופאת ושוקטת על שמריה.  הקפאון והשקט היו עיקרה ומהותה.  הרב, הרועה הרוחני, שָׁקַט, ככל עיירתו, על "שמריו", שמרים ממש, שמכירתם ניתנה לו במונופולין ועל "אורח-החיים" ו"יורה-הדעה" שלו; יתר כלי-הקודש, עם הגבאים והרועים הגשמיים, אף הם עסקו בשלהם; בעלי-המלאכה הספורים מילאו, את צרכיהם של אלה בעיירה, יחד עם צרכי איזה "פריץ" או איכר מחוץ לעיירה; החנווניות, נשי חובשי בית המדרש, חיממו את אצבעותיהן הקופאות על סיר הגחלים העוממות; והסוחרים "הגדולים" ציפו לירידים.  הפרנסה היתה בצמצום, במידה זעומה, לא תמיד בהיתר – עסקי-מזיגה בלי רשיון וכיוצא – אבל הדרישות מן החיים החמריים היו עוד יותר מצומצמות.  וכמו כן ברוח.  התפללו שלוש פעמים ביום תפילה בציבור, למדו "עין-יעקב" ו"חיי-אדם", אמרו תהילים.  השקלה וטריה בכתבי-העתים על השכלה ואחר כך על תיקונים בדת לא הגיעה אלא לאזני אברך אחד או שנים מעשר קהילות, ואף בהגיעה – לא תמיד נגעה.  ואם נגעה – הרי היה זה לבני העיירה אך ענין לענות בו.  כאילו היו שומעים, שפלוני בן פלוני התחיל לתת בכוס עינו ונעשה לשיכור, או כשינוי-טעמו של איזה "מטורף חדש", שעדיין לא התרגלו אליו, ותעייתו הבלתי-מצויה ברחובות מסיבה עליה את תשומת הלב.  השמעתם, חתנו של פלוני בן פלוני סר מן הדרך: התחיל לקרוא ב"ביכלעך"! לא יאָמן כי יסופר! – ענין של קלסה לנלהבים או לשונאים פרטיים וענין סתם לאנשים מן הצד ולנוחי-המזג.  אבל מהלך-החיים, חיי-הנמלים, לא נטה ממסלולו על ידי כך אף כמלוא נימא.

"סגורה ומסוגרת" לא היתה העיירה.  ועם זה, אם לא לחשוב את עובריה-ושביה המגידים והעניים המחזרים על הפתחים, היתה כמעט בבחינת "אין יוצא ואין בא".  רק לעתים רחוקות היתה נופלת עליה כמו מן השמים איזו משפחה מן המקומות הסמוכים, להתישב בה ישיבת קבע, ותהי לנס: משפחת "החנווני החדש"! אשתו של "החייט החדש"! ילדי "המלמד החדש"! והיוצא ממנה, היוצא על מנת שלא לחזור (על מנת לחזור היו יוצאים ההֶרשׁלים בכדי ללמוד באיזו ישׁיבה שׁבעיר אחרת, והבֵּילות – בכדי לשׁרת באיזה בית במקום שאין מכירין אותן), לא יצא – ולעתים עוד יותר רחוקות – אלא לעיר הגדולה הסמוכה: אם פרץ מסחרו בארץ ונתעשר "עושר רב", עד כי לא יכלה עוד העיירה נשוא אותו ואת דרישות-ה"תרבות" שלו!

היציאה לחוץ-לארץ לא היתה שכיחה כלל.  על נסיעת הסוחר הגדול מן המקום הסמוך פעם בשמיטה ללייפציג או לקניגסברג או על נסיעת איזו "גבירה חולה" לשאול בפרופיסורים-רופאים בברלין – על עובדות כאלו סוּפר כעל דברים שבאגדה.  ואם אירע כדבר הזה, שאיש יצא מן המקום עולמית לארץ-נכר – מה לא יארע בחיים? – הרי היתה לו, ליוצא, משום-מה צורה של יוצא לתרבות רעה.  אמריקה עדיין לא נתגלתה, לא עלתה על הדעת, ואילו היה נוסע מי-שהוא מבני העיירה אליה והיה שב משם, היו מביטים עליו כאן כעל מי שבא, "מתחת לאדמה".  וארץ-ישראל? "אצל תורני העיר היחידים, וגם בארונות של בית המדרש היו נמצאים ספרים שונים, ספרים גדולים וקטנים; ובספרים ההם היו כתובים דברים זרים ומשונים לגמרי מכל אלה הדברים הנוגעים לחיי טולנא העיר ומהלכה התמידי.  שם כתוב על ארץ אחרת ועל החיים באדמת אבות בימים מקדם"; אבל אין איש שם לבו לזה, ואפילו אלה המטפלים בהם לפרקים.  "ספר תורה, כי יגָלל בשבת, וקראו בו: 'כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ונחלתם!' היֹה היה הדבר, כ'דבר אל בני ישׂראל ועשׂו להם ציצית', וכי יאמר החזן בימות החול בקול רם: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', לא יעלה על דעת מי שהוא לעזוב פתאום את טולנא העיר, הקרובה ללב, כל כך קרובה" (מ.י.ברדיצ'בסקי: "מהעבר הקרוב", סיפור "לארץ אבות").

"לעזוב פתאום"! ברם, עברו עוד שנים אחדות – והדבר התחיל לעלות על הדעת! ולא פתאום היה הדבר, אם כי ככה נראה בעיני רבים עוד ימים הרבה, ודוקא בעיני אותם, שהתרחקו מן העיירה ולא יכלו להשלים בשום אופן, כי חלום ההתאזרחות שלהם יבוטל פתאום ושבני-העיירה שלהם יבגדו פתאום במולדתם ויעזבוה לבקש להם מולדת אחרת.  אפילו אחרי עשר שנים, בשנות תר"ם, אחרי הפרעות הראשונות, עדיין נאם בן-הגרי, בטרם בא המשבר בנפשו, כי "עתה עלינו החובה יותר מאז להראות כי בנים נאמנים הננו להארץ.  כי הנה הפרעות האלה הנן אך כשלהבת פתילת השנאה אשר תעלה אל על בטרם תדעך לנצח.  הפרעות האלה באו כתומן וכן תתוֹמנה ואחריהן יצא השמש בהדרו, כי יהיה לנו משפט אחד בארץ, וחלילה לנו להתקצף עד מהרה ולהשליך שיקוצים על כל הארץ ויושביה בגלל חטאת פורעים אחדים מפריעי חוק"...  "לא אלך עמכם ואף אתם לא תלכו (הכתוב מדבר לעת-עתה לא על הליכה לציון, כי אם לכבד את הסופר המטיף לציון...  – המעתיק), אם יש בלבבכם דעת ומשפט, כי בזה תעלו אף עם הארץ, כי תראו לכל את איבתכם ותאוותכם לנקום נקם.  הנה ימי הבחינה באו, לנו לעמוד במשׁפט, אם יִמָצא לבנו תמים את העם והארץ ולא נשמיע את חרפתם בחוצות, או נראה לכל, כי גרים הננו בארץ ובחרפתה יגיל לבנו – " (פרץ סמולנסקין" "נקם-ברית", פרק "חבוּר-עצבים").

לפי שעה, לפני שנות תר"ם, לפני "ימי הרעש,", בטרם ניתכה על העיירה היהודית בפועל ובמעשׂי-פוגרומים החֵמה המשולשת: מצד המון עם-הארץ הפורע, חברת-המשכילים של עם-הארץ המסיתה והשלטון המרכזי של עם-הארץ.  הגוזר,שכולם ראו בה, בעיירה היהודית האומללה, מטרה לחצים, מקום מיועד לפורעניות וחזיון שלילי, שחובה להצר את צעדיו ולרדפו עד חרמה; בטרם נידלדלה העיירה עד היסוד מחמת משקי הכלכלה החדשים בסביבה, שהונהגו ממטה או ממעלה, מחמת משטמת המשכיל הרוסי, שאינו יכול להביט בפני היהודי, ומחמת רדיפת הממשלה הצאַרית, שאין רחמים לפניה בדברה את אויביה "זרים" בפנים המדינה; בטרם באו בהמון הגזירות החדשות, הקיפוחים החדשים והגירושים החדשים – לפי שעה עמדו עזובה, מדמנה שַׁכּוּלה של סמולנסקין, פלַגות וסוכות של ברודס, כּסלון וקבציאל של מנדלי, דבשתא של שׂ.  בן-ציון וטולנא של ברדיצ'בסקי על עָמדן, עם כל תרי"ג פרטי ה"הוָי וה"הוי" התלויים בהן, ולנסוע לאמריקה לא עלה על דעת שום יהודי יושב-העיירה; ולנסוע לארץ-ישראל – רק על דעת יהושע נתן השו"ב הזקן (גיבור הסיפור "לארץ אבות").

מי היה יהושע נתן? – בכל אופן, יהודי מוזר קצת.  "איש כבן שבעים קטן-קומה ועב הכרס והפנים.  מצנפת-שער ישנה סבבה את ראשו בין בימות החמה ובין בימות הגשמים.  ולעולם היה טרוד", אם כי לכאורה לא היה מקום בחייו לטרדות מרובות, שהרי במובן החברתי היה כבר אינואליד במידה ידועה ודחוף-למחצה משדה ענייני העיירה: השו"ב הצעיר כבר ירש את כסאו ושחט את השוורים ושאר הגסות, ולו, ליהושע נתן, נשארו רק העופות והדקות.  ברם, בן-שבעים משונה זה, שהמסַפר מעלה בו קווים של רשלנות גמורה, בריאה, ביחס לקוֹמפוֹרט וחוסר כל דאגה בענייני העולם הזה, היה טרוד בעבודתו את ה', בהוּל לומר מהשכמת הבוקר עד הצהרים כל התפילות החיצוניות מן הסידור העבה, שאין הציבור אומר אותן כלל.  אחרים מוציאים ידי חובתם בפחות מזה, אבל הוא לא רצה "לדעת מכל חכמות": מצוה היא מצוה, וצריך לקיימה, ולכל פרטיה ודקדוקיה.  "מחמיר גדול היה ומטריף בכל נדנוד".  ולא מרוע המזג וקפדנות, אלא מרוב פשטות וישרות.  אדרבה רע וקפדן לא היה כל עיקר, לא הוא ולא אשתו, וביתו היה הפקר לתפילת מניינים נוספים, ללינת עניים ולמשחקי ילדים זרים...

מה יעשה יהודי זקן ויסודי זה, שיחטא ולא יקיים מצווה אחת, מצות ישוב ארץ-ישראל, אף על-פי שהציבור נהג בה הלכה ואין עושין כך? במה תיגרע מצוה זו מאמירת התפילות החיצוניות מן הסידור העבה? ודי היה לו לעירוב-העיירה שהוּסר בדבר מלכות, לעורר את ר' יהושע נתן ולתת לו דחיפה אחרונה: קום ועשׂה כאשר צווית, עלֵה לארץ הקדושׁה.  שׁם לא תראה בנשיאת מטפחות ביום השבת כשאין עירוב! שם תמשיך את קיומך במילוא כל הדינים – אחד לא נעדר.

ויהושע נתן נסע לארץ הקדושה להמשיך שם קיום של שמירת המצוות, בצירוף האחרונה, הבלתי-נהוגה – מצות הישיבה בארץ-ישראל.  כשם ש"העשיר המופלג, כבוד הקצין ר' אחיעזר הי"ו (הודו ירום וישגה) מצדו "נתן את לבו לעלות מן הגולה לעיה"ק ירושלים ת"ו" להמשיך שם את אופן חייו הוא: "לתקן תקנות גדולות בתוך הקהילה, להרים קרן עמו שיתפרנס בכבוד, להגדיל תורה ולהאדירה בישראל ולהתקין קצת את הפרוזדור מחרבנו עד שנזכה ויהיה לטרקלין כשיחזיר הקב"ה שכינתו לציון במהרה בימינו" (ש"י עגנון: "עגונות", "מעשה רב מאה"ק ת"ו", "העומר", ספר שלישי, יפו תרס"ט).

מר כדאתריה ומר כדאתריה; איש איש לפי מדרגתו.  לקצין ר' אחיעזר יש כוונות ומטרות ציבוריות, בשביל הכלל.  אבל ר' יהושע נתן, זה האופי היסוד, אופי-המשמעת, הנכנע לחוק ושומר לקיים את הפקודה המוחלטת במלואה ויהי מה – הוא נסע בלי כל כוונות ויחודים מיוחדים; הוא לא העמיד כל תנאים למעשהו: הוא הלך רק לקיים את הדין.  זה היה מיטב-העולים של השנים ההן.  עולה בלי כל צל של מליצות, עולה בשביל עצמו.  זה היה אבי-אבות הצדדים הטובים, הבריאים, המעשיים – המעטים כל כך, לדאבוננו ולאסוננו – בישוב הישן שבערי הקודש.  כאן היה מצע נפשי של יחיד, הנשמע לציווי המוחלט שלמעלה הימנו!

מה שנוגע ל"קיבוץ", לעיירה, הנה זו הרגישה, שהעולה הלז, העולה בשביל עצמו, עולה מתוכה, והוא בא-כוחה שלא במתכוון.  ולפיכך היה שם אותו מחזה-הפרידה המדהים, הראוי לעטו של ברדיצ'בסקי.  אילו יצא השו"ב-למחצה של העיירה לוילנה, לירושלים שבליטא, ולא לירושלים ממש, ודאי שלא היה מקום לכל אותם צללי-הרשמים האוחזים אותנו בעמודים האחרונים של הסיפור "לארץ אבות".  נשמת העיירה לא היתה מזדעזעת כל כך...

ברם, כל זה בנוגע להרגשות ולזעזועי-נשמה.  במעשה היו גם השו"ב, הירא-שמים, גם הקצין העושה-צדקות, הולכים-בודדים.  לבדם הלכו, לבדם עלו.  "האוּמנים ובעלי המלאכה, העגלונים והקצבים, נושאי-הסבל ועובדי-העורות" – כל החי והגרעיני שבאותו קיבוץ מדולדל – אמנם, יצאו ללוותם, ללוות את העולים היחידים, אבל גם לא עלה על דעתם ללכת עמהם.  כל בני העיירה במקומם נשארו – להמשיך את קיומם שם.  עליית ר' יהושע נתן היתה בשבילם חזון נפשי לזמן-מה, ענין ארעי – והישיבה בארץ-הגולה נשארה ישיבת-קבע בשבילם.  ממחרת שבו החיים לקדמותם – ואין זכרון להולכים.

כך היה לפני ארבעים-חמשים שנה.

 

ב

"בימי הרעש" (מנדלי מו"ס: כרך שלישי מכתביו), שבאו אחר-כך, נשתנתה התמונה במקצת.  "בישיבה של מעלה" (אותו כרך) נתקבלו החלטות אחרות וב"בישיבה של מטה" (שם) נשׁמעו דיבורים אחרים.  אמנם, ההמון היהודי גם לאחר שֶׁזָע לעזוב את העיירה לא רץ אלא לאמריקה.  ושוב חזיון בלתי-נפרץ היה, שיהודי חַייט או יגע-כפים אחר אף הוא יסע לארץ-ישראל: בשביל שואב-המים של העיירה לא היתה יציאתו של ר' מנדלי מו"ס לקולוניות שבארץ-ישראל אלא ענין – לקנות ממנו את הסוסה.  ואולם ה"עולה" כבר לא היה בודד כל כך במעשהו: רק מנדלי מוכר-הספרים ור' ליב המלמד, שפרנסת שניהם לקתה בצוק-העתים, עולים, או יותר נכון, מוכנים ומזומנים לעלות בצוותא.  אמנם, זאת אינה אומרת, כמובן, שלנסיעתם של האמיגראנטים הללו יש כבר צורה קיבוצית.  אדרבה יהושע נתן השו"ב, בכל זרותו, יחידותו, יציאתו מן הכלל ולכתו לבדו, הרי הוא, אליבא דאמת, הרבה יותר בא כוח הקיבוץ מאשר הם.  יהושע נתן משאיר את כל העיירה במקומה; הוא עולה על אחריות עצמו, אבל כמוּעָר לעיל, דבר-היפּרדו במשׁךְ שׁבוע שׁלם מכל שׁלושׁ מאות ועשרים הבתים, מבלי פסוח אפילו על בית אחד שבעיר, אופן-הפרידה ואופן-הלוויה – כל זה יעיד, כי גם בעיניו הוא, גם בעיני כל בני העיירה, בשעת התרוממות-נפשם, אין זו נסיעה סתם, עסק פרטי שׁלו, שׁל הנוסע, גרידא, אלא עֲלִיָה, שלכולם יש איזה חלק בה.  ודאי, אילו נסע השו"ב לעת זקנתו לבניו בווילנה או בברדיטשוב או בפילדלפיה, על-מנת שלא לחזור, כי אז, גם כן, אמנם, היתה העיירה מתעניינת בזה ומשוחחת בזה הרבה, ואף גם מלוה אותו בכבוד ביום הנסיעה כיאות, אבל לא היתה קמה כולה כאיש אחד על רגליה להיפרד ממנו בבכי ובחרדת-קודש, ודבורה העניה לא היתה עושה אותו בערב הנסיעה לאיש-פלאות ולכוהן-גדול, אשר בידו הרפואה לכל מיני תחלואים, כאשר היתה עליה הרוח ביחס לנוסע ל"ארץ-אבות".  ולעומתו ר' מנדלי ור' ליב, גיבורי הסיפור "בימי הרעש", שלכאורה אינם בודדים ואינם נוסעים מתוך התעוררות עצמית, אופיית, אלא דחופים ובהולים מן הרעש הכללי, ההמוני, הקיבוצי, הנם דוקא יחידים גמורים, אינדיבידואליסטים בלע"ז, שלא רק שאינם מתאחדים עם העיירה בשאיפות האמיגראציה שלה שעיניה לאמריקה, אלא שגם מעלימים על נסיעתם מפני חבריהם-לדרך, היוצאים לקולוניות, ומשתמטים ככל האפשר מן הפרסום, בכדי שלא יקדמום אחרים בקופת-הועד – – – הללו רחוקים מאד מן העליה, והרי הם בבחינת נוסעים, בחינת סוחרים, כביכול, הנוסעים ליום-השוק כבאי-כוח של מקצוע מסחרי ממשי, ש"אין בו אחוה ורעות", שכל איש ואיש אך לעצמו ואך לריוח הפרטי שלו ישא עיניו.  ואם מצד אחד יש להם, לר' ליב ולר' מנדלי, צורה של "חלוצים", כביכול, יותר מאשר לר' יהושׁע נתן, באשׁר הם אינם רק משַׁנים מקום כמותו, משַׁני-מקום סתם, אלא גם שׁואפים לשׁינוי-קיום ולשינוי מזל, מתכּוונים להיות לעתיד בארץ-ישראל ב"קולוניות", זאת אומרת, לחיות שם חיים אחרים מאשר עד כה פה, בעיירתם, הנה מצד שני הם, ר' מנדלי ור' ליב, נופלים מן ההולך לפניהם, באשר, כידוע – לא הגיעו למחוז-חפצם כלל (ואף האידיאולוג שלהם בן-ציון נשאר ב"ישיבה של מטה" עזוב מר' ישראל!...).  סיבת נסיעתם אחרת היא, ואף המטרה אחרת, יותר מעשית, לכאורה, יותר "ישובית", אבל כשם שיהושע נתן, שקדם להם, למרות כל חוזק-אופיו ומסירות-תכונתו, לא סלל דרך לפניהם, כן גם הם, עם בקשת הפרנסה שלהם, על כל "הפסיכולוגיה האמיגראנטית" שבהם, עם כל דחיפת-ההכרח שבהליכתם, עם כל מליצי-היושר שעל ידם, כבן-ציון וחבריו לא היה בהם (אילו גם באה שאיפתם לעבור את הים ולא היו נשארים בק"ק שיחור כר' ליב או שבים לקבציאל כר' מנדלי) בכדי לסול דרך ליהודי כזלמן גוי (בסיפורו של בראנדשטטר, "השילוח", תרנ"ז).

מ"ימי הרעש", מהפרעות הראשונות שבשנות תר"ם ואילך, מתחילה העיירה היהודית לשלוח את אוכלוסיה מתוכה – ולהתפורר.  כל מי שעוד קורט של מרץ מפעפע בו נושא את רגליו ללכת היום או מחר.  עוד היה רחוק הדבר מן התמונה האחרונה, שתיארה אחת האחרונות שבין יוצאות-העיירה, דבורה בארוֹן, באחד מציוריה ("פֶדקה"), בעת שׁשׁם, בעיירתה, נשארו רק הנמושות והנשים, החיים על חשבון הכוחות הגבריים הפועלים באמריקה, אבל הפרוצס כבר התחיל...  ועם התחלתו, התחיל גם יהושע נתן להימחק מן הלב; יותר נכון, החזון יהושע-נתן התחיל מתרחק יותר ויותר מן העיירה, זו התחילה לחדול מהיות חטיבה אחת; לשון-הקודש נשכחה יותר ויותר והיהודית נבללה ונתקלקלה יותר ויותר; הנשמה הקיבוצית שבה עמדה לפרוח – ואיזה מקום, אם כן, היה בה לחיי-נשמות, לאנשי-נשמות בכלל?

האמיגראציה החלה.  אבל זו לא היתה נדידה של קיבוץ, של גוף ציבורי חי ואיתן, דביש ליה בהאי אתרא והוא אוזר כל מאמצי כוחותיו, עוקר רגליו ומחפש לו בכל האמצעים מקום אחר, לתקוע בו יתד,להכות בו שרשים וליצור בו תנאים-חיים אחרים יותר נוחים בשביל הכלל, אמנם במחיר הרבה פרטים, אהה, נופלים ונרמסים בהכרח, לרוב גם באין רואים...  זו היתה מנוסת בלבול ובהלה של פרטים, של דואגים לשליש-הרגע, של בעלי שאיפה ל"הסתדר", להיטיב קצת את המצב-הפרטי – ולרוב על חשבון-הכלל...

ביחוד היה צד זה אצל האמיגראנטים הרוחניים והרוחניים-למחצה, שנשאו עינים ל"ארץ התוגר".  רוב הנודדים, ודוקא המעולים שבהם, במובן היצירה החברתית, בעלי-המלאכה וגם מאנשי-האוויר, שכוחם היה עוד אתם לשאת בעול, שמו עיניהם לארץ החדשה, ודוקא בלי עזרה ציבורית, בלי סדר ומשטר, בלי כל תכנית, כיאות לאמיגראנטים יהודים מאותן העיירות, אבל גם – האמת צריכה להיזכר – בלי פרטנסיות יתרות ובלי טענות ומענות של מקריבי עצמם לטובת כלל-ישראל.  הנדידה יש שקיבלה גם צורה של אמיגראציה-בהמון, אבל בכל אופן לא היתה זו, ביחוד הזרם הקטן שבה לארץ-ישראל, נדידה המונית, כלומר, התפרצות של כוחות המוניים אינסטינקטיביים לרכוש להם בסיס חדש ומרחב ליצירת החיים.  גם הדמות החדשה (בן-ציון וחבריו), שנראתה אז בתוכה ושמקודם, בימי יהושע-נתן, לא יכלה גם לעלות על הדעת – דמותו של הסטודנט השב לעמו – לא יכלה למלא את החסר, לא יכלה להיחשב כבאת-כוח של זרם קיבוצי, אלא באופן היותר טוב כפרצוף של גיבור-מטיף, אשר "כנביא אלוהים הוא בדברו בעיני כל הנאספים, וכמו המלאך הגואל  חזו עינים בו, כן הביטו אליו ונהרו, ועשרה מבני הנעורים מלובשים בבגדי בתי הספר נתנו ידם לוֹ באָלה ובשבועה ללכת אחריו ולהתענות בכל אשר יתענה" (סוף "נקם-ברית").

אפרים בן-הגרי מדבר את כל דבריו הרמים והנישאים על תקומת ציון "בבית ה'", כלומר, בבית-התפילה, וביום מיוחד, בתשעה באב של שנת הפרעות הראשונה.  "קול בכיו היה כקול מפקד צבא-מלחמה להרעים נפלאות, כי אחריו הוסיפו כולם עצמה לילל ולהיאנח עד אפס כוח.  סערת מאות לבבות נשברים התבוללו את סערת לב האחד".  לכאורה, עוד מעט ויופיע כאן חזיון "העם וגיבורו".  אבל נאמנה עדותו של פרץ בן משה – עדותו של הכרוניקר הפובליציסט העברי מן הימים ההם – כי "עשרה מבני הנעורים מלובשים בבגדי בתי הספר" התנדבו לעלות.  אותם העשרה, שאנחנו כולנו מכירים אותם, אותם העשרה, שזולתם אין, אותם עשרת היחידים (ב"נקם-ברית" ו"בישיבה של מטה" ו"בימי המעשה" וכו'), שדרך לאחרים לא סללו, לא היה אפשר שיסולו, וכמעט שיורשים גם להם לעצמם אין.

"עשרה ציונים היינו"  – – –

ולא יִפָּלא.  אם היה איזה כוח לבן-הגרי ועשׂרת חבריו, הרי נתבזבז עוד לפני עשותם את הצעד הראשון בדרך לציון, נתבזבז על המלחמה עם האידיאולוגיה הקודמת שלהם, עם "רעיון"-ההתבוללות.  "הנה הקדשתי חיי וכוחי וישרי ותומתי לעם הארץ – טוען גיבורנו באותו מעמד – וכל חפצי ומגמת פני היה לאחד אותנו עמהם באהבה ואחוה, לשכוח כל העבר ולשים עין ולב אך לעתיד אחד לכולנו.  גם אנחנו קמנו להכרית שם ישראל, אך באהבה ורצון.  והנה המה באו ואמרו להכרית אותנו באכזריות חמה וברצח מרצחים כאשר הסכינו מאז.  לכן"...  ועל מי הוא סומך? מי יקומם הריסות-ציון? האם כל אותם עשרות אלפי השדודים, שידיהם נשארו להם לשלל? לא, על קולוניאזאטורים עוד מוקדם לחשוב.  לפי שעה "כל נדיב לב מבני הנעורים יחרה יחזק עמו, והיתה זאת נקמתם (של בני-הנעורים נדיבי-הלב)" כי יחַיו (הם) את אשר ימיתו (הגויים).  מי לעמנו אלי! – הנה דלג הנקמה אשר בו נדגול – ירושלים שמו! נקם אֶחזה בצרינו".  – – –

בני-לויתם הללו של ר' מנדלי ור' ליב לא הבטיחו לעלות לארץ-ישראל בשביל הנאתם הפרטית, כי אם אך ורק "בעד עמנו וארץ אבותינו".  אבל מה חסר לעמם, במה יוָשע, במה יתוקן, מהי שאלת היהודים ואיך תוכל ארץ-אבותינו להושיע ולתקן ועד כמה ובמה תפתור את שאלת היהודים – על זה עדיין לא יכלו לתת לעצמם דין וחשבון ברור.  כלר' יהושע בעל-הנדר בשעתו, כן דיה היתה להם "האלה והשבועה" כי יעלו, למען יחשבו את עצמם למנצחים.  בהבטחה זו בלבד הן כבר היתה נקירת עין-הצוררים, אשר יראו את צעירי ישראל דוֹגלים בשם ציון – ותתפקע מררתם.  איזו "נקמה!" –

 

ג

בתום-לב, המובן לנו היטב בשעתו, יספר לנו המספר הפּתּיטי סמולנסקין על הפתּוֹס ועל ראשית-הגבורה של גיבורו בן-הגרי האידיאליסט הגדול.  "בקראו כה קפץ כארי...  בחזקה קרע את הדלת...  כמשוגע ממראה עיניו קפץ לאחור...  רגע עמד על עמדו כמשוגע ממראה עיניו...  פתאם כמו אחזה בו יד מסתתרת ותרימהו למעלה ותורידהו עד עפר...  כן התנפל פתאום על הארץ"...

ואמנם, כל הגיחוך והקוֹמיוּת, שנראים לכבדי-הראש ולמלומדי-החיים באידיאליסמוס הקלוש, הבלתי-נאמן, הבלתי-מנוסה והבלתי-פורה של "תלמידי בתי-הספר, בעיר הבירה", האוּטוֹפיים בעצם, ההיסטריים לרוב והרואים תמיד אצל עצמם ואצל אחרים צל-הרים כהרים – זה מובלט בדרך-אגב בסיפורו הנקוב של סמולנסקין, כמובן, כלל וכלל שלא בכוונת המסַפּר להבליט צדדים אלה בכרתו עמו את ה"ברית" לחזות "נקם" בצוררים –

בן-הגרי אינו כאבן-ספיר (בסיפור "ימי המעשה" של חושי הארכי, "השילוח", כרך א' וג'), שגם הוא סטודנט בעיר-הבירה, אלא שקיבל בעיר-מולדתו חינוך יהודי שלם.  גם על אבן-ספיר ההולך בוכה אמו, אבל האֵם היא אחרת והדמעות אחרות.  בן-הגרי אינו בן-עניים, שמהם תצא תורת חיבת-ציון למעשה, ואמו הבלתי-מרוצה ממנו הרי היא פרת-בשן סאלוֹנית מן הטיפוס הידוע – לא אמו של אבן-ספיר.  מה הרעיון הלאומי עושה לו? את כל מה שרעיון סטודנטי יכול לעשות: עוד רעיון.  והנה לאחר שהוּכה בעצמו, לאחר שהרעה נגעה עד גופו ונפשו, לאחר שהושלך מעל המדרגות של בית-ה"אצילים" הרוסי, הוא פונה אל העם; אבל במה? בזה שהוא חוזר מרעיונו הקודם, כי "על זאת הוכה העם הזה תמיד כי יִבָּדל משכניו ובעם הארץ לא יתחשב"; הוא בעצמו "שב על קיאו" להרחיב הפרץ ושובב "משובה נצחת" עד לקרוא בקול שם ציון ואדמת-יהודה.  אבל האם גם "הקריב את נפשו" לקומם הריסות-ציון?...  האם גם יצא, למצער, לדרך? – מי יודע!..  שינוי-הרעיון, כאשר אמרנו, היה לבני-הנעורים המתבוללים כל כך קשה, דרש מהם כל כך הרבה כוחות (ובעלי כוחות גדולים הן לא היו מעודם!) עד שאחרי השׂחיה העיונית הקשה נגד הזרם, לא נשאר להם, ברוב המכריע, כלום בכדי לעשות דבר-מה.

יתר על כן: אפילו הצעיר העברי הבלתי-מתבולל מעודו, שעמד אז על דרך הלאומיות, חשב את עצמו לגיבור גדול, בצאתו לדרך (לפי שעה לא לארץ-ישראל!), אם עלה בפיו להשמיע באתיק-מסילת-הברזל באזני צורר-בני-שם על אודות יתרון תורת-ישראל, להתענג על יפי הטבע והחיים והמאכלים הפשוטים ולהמליץ לפני בני הדור הישן על בני ביל"ו, אשר הרימו את הדגל וכו' וכו' (זאב יעבץ: "בדרך בצאתי", סיפור ב"כנסת ישראל", תרמ"ז).

הלל אבן-ספיר מ"ימי המעשה", ""קטן הקומה ודל הבשר", אשר "מבין המשקפים תארנה שתי עיניו השחורות וגדולות מאד ואש בוערה בהן", אשר "חטמו הגדול, רזון פניו וגופו, הברתו בשפת הארץ, התלהבותו התמידית ותנופות ידיו וגוו בדברו העידו בו, כי מליטא מוצָאו; ומלבושׁו כבני התלמידים השומעים לקח בבתי מדרש לחרושת המעשה" – הלל אבן-ספיר הולך, הולך בפועל ממש, כר' יהושע נתן בשעתו, ומרחיק ללכת.  הוא אומר לצאת בראש ר' מנדלי ור' ליב, ללכת עם הנודדים (חלק שני, פרק XV), ואף שיחקה לו השעה ולא בגפו יצא, כי עֵזר כנגדו נמצאה לו בין בנות-היהודים.  "ממחרת היום ההוא (יום-החופה) יצא הלל וכלתו היפה) את עיר מולדתם ויסעו במסילת הברזל עד חוף הים ללכת ארצה פלשת והוריהם נתנו להם כסף די הוצאותיהם וגם לקנות להם אחוזה בארץ ההיא".  "ורבים מבני עירם מכרו את כלי ביתם וחפציהם וילכו לראות טוב ועושר בארץ אבותיהם, ועליהם נלוו גם מבני הנעורים, אשר התלהבו והתפעלו מדברי אבן-ספיר ומדרשותיו".

האברך מראשית תקופת חיבת-ציון הופיע! אברך טוב, אם כי לא חוקר ולא דורש לאן הוא הולך, אם כי חלש ועצוב – וירבּו כמותו בישראל! בכל אופן, ירבו כמותו! אבל לא רבו גם כמותו.  ולא רבו גם הנודדים, שבראשם אמר לצאת.  "ההמון הלך, הלך ונמוג" – מעיד המספר חושי הארכי – ומכל הקהל הגדול נשארו רק שיבּלים בודדות, "אשר בלא כסף ובלא עזר באו לארץ אשר לא ידעוה, לעבוד עבודה אשר לא הבינוה" (שם).

חושי הארכי מנסה לצאת בסיפור זה בעקבות סמולנסקין.  אלכסנדר אנגילשטיין המוּמר (קרובו הרוחני של "שמעון עציוני", גיבור הרומן בשם זה של י.  י.  ליבונטין, הוצאת "תושיה", תרנ"ט) מדבר ממש כבן-הגרי בתקופתו הראשונה: "כל שאלת היהודים רק אחת היא: למהר להרוס את הקיר אשר בנו אבותיהם מסביב להם למען הבדילם מכל עמי הארץ" (חלק ראשון, סוף פרק III)   הסביבה כמו ב"נקם-ברית", היא: מַלוי-ברבית עשירים, העומדים על סף-הטמיעה, עם הצאצאים והצפיעות אשר לרגליהם, ולעומתם, בני-נעורים מתלהבים על כל צעד ושעל, שראשיתם, כבן-הגרי, בעיר-הבירה, וסופם בעיירה היהודית, שמשם הם אומרים ללכת ולעלות (הלל אבן-ספיר), ששם הם מציצים ונפגעים (שוב), או נעשים ל"נארוֹדיניקים" בנוסח אחד-העם, (גוטין החולה, המחפש רפואה ביהדות, הנושא את דבורה רחלין, על מנת להקדיש את עצמם לחינוך לאומי ולהכשרת-הלבבות).  התלהבות, דמעות, היסטריקה ו"דברים רמים" משמשים אף כאן, כמו אצל סמולנסקין, סימן מובהק למעלות-הנפש.  ואולם בזה קטן כוח-התלמיד מכוח-הרב, שהפתיטיות היתה לו – לפרץ בן משה סמולנסקין! – אטמוספירה טבעית, וככל דבר טבעי,יהיה מה שיהיה, יש לו קסמו המיוחד ("סערת מאות לבבות נשברים התבוללו את סערת לב האחד"!); מה שאין כן ב"ימי-המעשה".  סיפור" זה לא נכתב, כ"נקם-ברית", להבדיל, בשעת-מעשה, כי אם כבר מתוך מרחק ידוע, ויש בו אפילו מעין נסיון לספר מה שקרה לאבן-ספיר אחר כך, את התלאה אשר מצאתו בבואו לארץ ואת כל אי-הצלחת העליה החלוצית שלו‏,עד אשר מדי יזכיר חושי הארכי ב"סיפורו" ‏זה את המלה "חלוצים" והכניסה במרכאות.  ואמנם, צדקה עשה י.  י.  ליבונטין ב"שמעון עציוני') שיעקב מלכין, אשר גם הוא, כאבן-ספיר, היה לבוש ‏בשעתו כ"בני התלמידים השומעים לקח בבתי המדרש לחרושת המעשה", וד"ר מרים חנין, העזר כנגדו,רופאת-השנים הלאומית, לא נשלחו על ידיו לארץ-ישראל (מה שׁהמֶדיקן, ד"ר ולאדימיר בורשׁטיין מ"בין-הערפל" – אף זה רומאן של יחיאל יוסף ליבונטין – נשׁלַח נשׁלַח מסיביריה לארץ-ישראל, הרי זה רק בכדי שיהיה מי שיכתוב מכתבים נחוצים משם לחוץ-לארץ...ואין להביאו בחשבון!).דיים, שהם באים לראות במחזה "אסתר" לפורים, אשר "ערכו צעירי ישׂראל המתימרים בכבוד עַמם לכבד בו את אחד ממועדיו" ("שמעון עציוני", ע' 151) – – –

––––––––––

וגם אלה לקוראים חכמים, יבינו מדעתם, שאילו היינו אומרים להשתמש בשביל הרצאה הנוכחית רק בחומר הלקוח מסיפורים בעלי ערד אמנותי-פסיכולוגי, כי אז היה עלינו לוותר לגמרי על עדותם של מספרים כחושי הארכי (י.  י.  ‏ליבונטין) וכיוצא בו.  אבל אנו אין אנו יכולים לעשות כך: במצב הסיפור העברי אי-אפשר להתפנק כלל, כשרוצים לעמוד על פיו על דמות-דיוקנה של הופעה ידועה, ואין מדלגין בספרותנו.

––

קיצור-הדברים: יהושע נתן של ברדיצ'בסקי רחוק מרחק רב אף מצל של קוֹמיוּת - לא מצד עצמו ולא מצד אופן-התיאור העממי-האמנותי הגדול, פרי-כשרון ממדרגה ראשונה ותקופה ספרותית יותר מאוחרה; מנדלי ור' ליב של הסבא, המגוחכים עד לזוָעה מרעישים בגיחוכם את הנפש עד היסוד, כי יד פּייטן-פַּסל גדול ושׁופךְ-נפשׁו גדול היתה בהם להציגם לראוה; ברם, "עשרת בני-הנעורים הנלהבים" מ"נקם-ברית" מצחיקים ב"ימי-המעשה" ומ"בין-הערפל" – גם כשהם לעצמם וגם מצד יחסו של המספר ויכלתו של המספר שלהם.  לא יצורים הוּמוֹריסטיים הם, ".בני-הרעש" ו"עולי-ציון" הללו, האידיאליסטים המושבעים באָלה ובברית והמביאים את עצמם ‏לקרבן עולה –‏ ומצחיקים.

"מזל" מיוחד!

אמנם, התנועות האידיאליסטיות של בני-הנעורים המתלמדים גם אצל עמים אחרים, אצל עמים‏ בריאים, טבעיים, מיוסדים, פחות נלהבים ופחות רעשנים ממנו, אינן מביאות, ‏כפי שיש לחשוב, הרבה פרי לבנין-האומה, ואין, ברובא דרובא, לכל ה"התלהבות" וח"קרבנות" שלהן, אלא ערך של משחק מקסים ומאחז עינים.  ואולם שם, מתוך שזה נעשה בתוך העם, בשפת-העם וברוב-עם, יש לו, לענין, לכל הפחות, כמעט תמיד נוי של התפרצות כוחות עממיים, של דימונסטראציה  לאומית נהדרה: "אנחנו הולכים! אנחנו באים! אנחנו נותנים את נפשנו!" לא כן, אהה, גימנזיסטים וסטודנטים יהודים.  :.  "גֵרי-פרעות וגֵרי-נורמה", בהתלהבם ובהתנודדם התנודדות עברית-לאומית, כביכול, על אדמת-נכר ובשפת-נכר ובמיעוט-אוכלוסין – מה נקלה ועלוב זה המראה!     ...אמירת "לשם יחוד" לאומי בחצי-קול אינה מועילה כאן אף במשהו –  וגיחוך מציף. 

     ‏'"עשרה לאומיים היינו" – – –  

 

ד

‏ענין העירוב המקולקל יכול היה להניע איש תם וישר כיהושע נתן השו"ב בשעתו להוציא לפעולות את נדרן-מאז לעלות מן העיירה לארץ-הקדוֹשה; ההשלכה מעל המעלות שימשה גורם הגון להפוך לב צעירים בעלי השכלה לשוב מעיר-בירה אל העיירה ולשנות את הנוסח בנאומים ובפרוק-לאמאציות שלהם; ושידוך שנעשה בתוך ביתו שלא על פי רצונו נתן דחיפה לבעל-הבית העירוני המתמשכל, שעדו מקודם יסד לתכלית לאומית-דתית-נאורית חברה של מניות על מנת להתנחל בארץ-ישראל, לשלוח לפניו שליח, אלא שלשליח  ‏לא הורשה לעלות על החוף בפלשתינה, והשולח נשאר צף ב" זרם"-הגלות. 

‏איזראילסון (גיבור הרומאן "נגר הזרם" של ברשאדסקי, "תושיה", תרס"א) ה"מתהלך אט בחדר האוכל", הוא איש כבן ארבעים שנה.  זקנו רחב, שחור בשרשו וצהוב-כהה בקצותיו.  ‏לראשו חבושה ירמולקה של משי רבועה, מצחו צח ורחב ושתי פאות ראשו קצרות וגזוזות למטה בקו ישר.  פניו חיוורים, בעיניו המפיקות רוח נדיבה נראית כעין לאוּת קלה,אך במבטיהן השוקטים והישרים נשקפת אנרגיה מיוחדה.  הוא,

הסוחר היהודי העשיר, הנהו, שלא ככל בני מינו, אדם משכיל, ומה שמפליא וחשוב מזה, בעל-אופי, ואופי לא שלילי.  ומכאן, לכאורה, המקור לחיבת-ציון שלו ולהתעוררותו להתנחל בארץ; אלא שחטרגדיה שלו לא רק שאינה מתחילה עם איסור-הכניסה, כאשר חשב ברשאדסקי, אלא שלא היתה מתמעטת אף במקצת גם בלי האיסור החיצוני הזה.

 "האידיאה הלאומית – מעיד המספר על גיבורו – יקרה לו (לאיזראילסון) מראשית התעוררותה,והשאיפה לארץ הקדושה ממלאה את כל נפשו כאחד האידיאלים הכי-מרוממים.  הוא אינו חפץ ואינו יכול להכריע בין הדעות השונות על דבר יחס תנועה הזאת לגאולה העתידה, שהיא אחד היא מעיקרי הדת הכי-נכבדים; בכל אופן רב מאד ערך התעוררות העם עצמו בתקופה, כזו, אשר בסקירה הראשונה היא נראית כמסוגלה לזאת פחות מכל התקופות הקודמות...  אמנם כן, רוב המאמינים אינם מבינים כלל מה מסוכנה התקופה האחרונה לרוח היהדות..  הסכנה צפויה משאיפה פנימית הורסת.ומפרדת, הבאה כתולדה ישרה ומחוייבה מהשפעת קולטורה זרה ותנאי-חיים זרים לרוח היהדות ומסורותיה העתיקות.  ויש רק הצלה אחת יחידה: התרכזות העם המפורד במקום אחד, ששם תהיה עצמיותו מתפתחת באופן טבעי, חפשיה מלחץ ההשפעות החיצוניות".

הצורך בישוב ארץ-ישראל לאיזראילסון הוא, איפוא, לא צורך נפשי-פקודתי, כאצל יהושע נתן, לא מוצא מן המשבר של שאיפת-ההתבוללות, כאצל בן-הגרי, ולא בקשת-פרנסה, כאצל ר' ליב המלמד, כי אם אידיאה לאומית חיובית, אידיאל מרומם, דעה נשגבה ורעיון חדש.  הוא בעצמו עושה עסקים לא גרועים גם בעיר-הפלך חרוסית, ואין לו צורך לנדוד; יכול הוא להיות גם שבע-רצון מאיחוד המצוה והנאוֹרוּת שבמוחו ובחיי עצמו, והוא אמנם שבע רצון מאד מאד מן ה"סינתיזה" הלזו, אצל עצמו; אלא שאינו שבע רצון מאחרים, אינו שבע רצון לא מן הדור החדש, ואף לא לגמרי מן הישן; אלא שסכנה צפויה ליהדות בכלל (לא אצלו!) ודעה נשגבה היא ואידיאל מרומם להציל את היהדות על-ידי שינוי המרכז...*

יש, אמנם, גם פקפוקים לאיזראילסון בנדון זה.  "בתוך המחשבות האופטימיות האלה – מספר שם ברשאדסקי בארוכה בלשונו המאמרית-הריפורמית – הסתמן פתאום לפניו רעיון חדש".  והרעיון החדש הוא: מה אם השפעת החפשים תנצח? איך יתיחס אז הוא וחבריו המאמינים אל האידיאה הלאומית? אבל השאלה הזאת נשארת אצלו שאלה למשיחא ונדחית מיד מפני רעיון-הדאגה לבני-ביתו, אם גם בהם לא יעשה הזמן את שלו, שיתחילו להתנכר למסורת-האבות.

בזה כבר איזראילסון נוגע בדבר.  פה כבר לא "אידיאה" סתם, כי אם דאגה ממשית: איך להציל את ילדיו מההתנכרות לדת ומן ההפקרות ושטף-הפריצות של עיר-הפלך ב"גלות"? אמנם, דאגה זו בראשיתה עדיין אינה מחייבת את העליה לציון.  כי תריס יש לו לאיזראילסון כנגדה: שיטת-חינוך מתוקנה, דתית-מודרנית...  לתכלית זו הוא שוכר תחילה את המורה טוֹבּוֹלסקי, ואחר כך, כשנכזבה תוחלתו מזה, הוא מכניס לביתו את המורה הלאומית-הדתית מן העיירה, את רוזה ליפשיץ...  אבל לאחר שהזרם החפשי גורף גם את רוזה, זרם הפריצות העירונית את בנו יוסף, וזרם ההתפרצות המחוצפה את בתו לאה, הוא נוכח, – במאוחר|!...  וזוהי, אהה, כל הטרגדיה! – כי "המוצא הנכון היחידי" הוא שיבת-ציון.

אבל כיצד? בתוך המחשבות האופטימיות צריך היה להסתמן רעיון אם גם לא חדש: איזו תרופה יש למכה זו בציון? מילא, כל זמן שאנו עומדים בתחום האידיאות הרוממות, די לנו לראות "השפעת קולטורה זרה" מצד אחד בגלות ו"עצמיות מתפתחת באופן טבעי" מצד שני בארץ-ישראל.  אבל אם נדבר באופן קונקרטי, אם נבקש תיקון מוחשי לבני ביתו של איזראילסון – במה מצא כאן האב הטרגי את "המוצא הנכון היחידי"?

מה חשב איזראילסון הרוצה-לעלות לעשות מבניו בארץ-ישׂראל, בכדי שׁיִשָׁארו נאמנים לדת? – על זה, כנראה, דוקא לא נתן לעצמו דין וחשבון ברור.  ואין צריך לומר, שלא הגיע לידי אותה ההשגה הפשוטה, שהחיים הריקים, הבטלים והמזוייפים שׁל בני המפלגה הבינונית בישׂראל יִשָׁארו ריקים, בטלים ומזוייפים גם אם ימָלאו כרימון תפילות, שׁמירת שׁבת ומועדי-ישראל, ואפילו בארץ-ישראל.  עיונו של איזראילסון איש-העיון לא השיג, שהטיילים לעולם ישארו טיילים, בגרודנה או בתל-אביב, ואף גם בשידוכיהם יארעו תמיד אי-נעימויות, בין אם ישמרו על דיני עירובין ותחומין ובין אם לא ישמרו.

רוזה ליפשיץ, יד-ימינו של איזראילסון בחינוך-הבנים מתבוננת וחושבת, כי החסרונות היסודיים והעיקריים בלאה (בת איזראילסון הבכירה) הם ריקניותה המוסרית והעדר-ההתעניינות מצדה בכל דבר נאצל.  אלה מצדם תולדות מחוייבות משיטת-חינוכה, שעל-פיה הושם לב רק ללימודיה, אבל לא להתפתחותה הרוחנית (ע' 93 – 94).  ואולם ממעגל-קסמים רעיוני מגוחך זה לא ניקה גם איזראילסון בעצמו, האיש "המושל ברוחו ומכונן את מעשיו לא על פי נטיית רגשותיו, כי אם לפי אשר הורהו שכלו הקר ודעתו המתונה"(ע' 150).  גם שכלו הקר לא היה מסוגל להשיג, שאם התכונה היא ריקה והחיים הם ריקים, אז אין מקום לדיבור על אודות שיטת-חינוך מתוקנה או בלתי-מתוקנה; ששיטת-חינוך מתוקנה אינה ממלאה את הריקנויות, ושהריקניות המוסרית אינה תולדת מחוייבה משיטת-חינוך בלתי-מתוקנה...  שהרי מה יכולה שיטה – ואפילו השיטה של שיבת-ציון, לא רק של "חדרים מתוקנים" – לעשות לריקניות? –

"אמנם, בסקירה הראשונה נראה זר ומתמיה החזיון הזה, כי בבית אשר האב מסור כל כך לעניינים רוחניים שונים וכפעם בפעם נשמעים בו ויכוחים מופשטים, נשארה הבת זרה לכל אלה ובלתי מתעניינת כלל".  כך מוסיפה רוזה ליפשיץ לחשוב על פי ברשאדסקי באותו ע' 94.  "אולם הפליאה הזאת התבארה על ידי השקפות איזראילסון על תעודת האשה וכוחות נפשה.  בנקודה הזאת גבר היהודי שבו על הנאור, והאמונה, כי כשרונות האשה גרועים מכשרונות האיש המריצתו להגביל את תעודת האשה בחוג עניני הבית וגידול הבנים".

לא נעמוד על הבלי-מחשבות אלה של ברשאדסקי ורוזה ליפשיץ.  מצד אחד עניינים רוחניים וּויכוּחים מופשטיים, והבת נשארה זרה כל אלה – נורא ואיום! ומצד שני גבר היהודי על הנאור להגביל את תעודת האשה בעניני בית וגידול-בנים – פלצות וזועה! כל עמודי הפרוגרס והנאוֹרוּת מתמוטטים!...  ואולם העיקר הוא, שאצל איזראילסון אין כלל תגבורת היהודי על הנאור בנקודה זו, ולא להיפך, והדבר הוא פשוט מאד: כל זמן שלא ימצא את בתו קוראת רומאנים אסורים, מחללת את השבת בדיני "מוקצה" וכיוצא בזה, לא ידאג כלל ליחוסיה אל "ענייני-בית וגידול-בנים"; המלה "ריקניות" לא תעלה כלל על דעתו.  ואדרבא: הוא יכיר טובה לעצמו על שיטת-חינוכו המתוקנה, ואפילו החשק לארץ-ישראל יפוג ממנו.  כי מה חסר לו?

כי לעלמה כזו, כלאָה, לא יועילו כל "ספרים רציניים וחינוך ביתי רוחני הגון"; כי לעלמה כזו, ולא רק כזו, לא תועיל גם הארץ הקדושה; כי לאה, ולא רק היא, כי אם גם אסתר, במחילה, המפחדת מפני הגעגועים שם למולדת (תיזכר השיחה בע' 5.- 136) צריכה – בארץ-ישראל ובכל מקום – להישלח לבשל אוכל, לכבס לבנים, לחלוב פרה ולעסוק בדברים חשובים כ"ענייני-בית", כי אז תסור מאליה כל הסכנה של "ריקניותה" ושל מסירותה ל"ענייני תלבושת ורקמה וחדשות עירוניות" – את זאת לא הבינו לא רוזה ליפשיץ, לא איזראילסון וּודאי גם לא ברשאדסקי בעצמו, עם כל פילוסופיותם, דברי מוסרם ו"רעיונותיהם", שהבאנאליות הבעל-הביתית ה"נאורית" בוקעת ועולה מהם ונודפת למרחוק –

והדרא קושיא לדוכתה שיבת ציון הכא – מאי עבידתה?

אווירו של בית-איזראילסון היה מלא, כביכול, עניינים רוחניים וּויכוחים מופשטים בשאלות הדת והחיים, וזה (איזראילסון וברשאדסקי אינם יודעים את זה!) היה הקלקול היותר גדול במקום ההוא.  עירונים פשוטים צריכים לעמול – זהו צו-החיים היחידי! – ובשעת הפנאי יעשו מה שלבם חפץ: ירקמו, יצאו במחולות או ישמעו חדשות עירוניות.  והלא זהו כל גיחוך-החיים אצלנו, שהכל ברחובנו כאילו שואפים לחיי-רוח ועסוקים בשאלות העומדות ברומו של הרוח.  ההשגות, התכונות, השאיפות והנטיות מסביב הן של לאה, אסתר, יוסף סולומון, אלטר וכו', והעמדת הפנים והפרטנסיות וההעוויות הן של אזרחי ממלכת כוהנים וגוי קדוש.  הידע איזראילסון ביסדו את האגודה להתנחלות בארץ-ישראל, שכאן לא יהיה כלל מנוס מלֵאוֹת וסולומונים ה"מתעניינים" בשׁאלות מופשׁטות? היכול היה גם לשים לב לפרטים בלתי-חשובים שכאלה לגבי דעתן ואיש-הרוח שכמותו?

והוא הרי אפילו שאלת-היהודים בכבודה ובעצמה (שאלת-היהודים במובן הכלכלי וביחסים ללא-יהודים) כאילו אינה כלל בשבילו במציאות, ולפניו רק שאלת האירופיות והיהדות, שאל החינוך הסינתיטי, שאלת חטאו של יוסף והפרת-שידוּכה של לאה –

אלא שהוא הדבר, שכל זמן שהשאלה היא שאלת הסכנה ליהדות סתם, הוא אינו ממהר כלל וכלל.  באותה האספה (בפרק י"ד), שהוא מוצא את השעה ל"שעת כושר הכי-טובה למען בצר את עמדתנו בתוך הפועלים הלאומיים, אשר רובם באמת מן החפשים", הוא גם מזהיר לבלי "לבצע את מעשנו תיכף ברגע אחד מפני החשש ומפני הסכנה..." ורק אחרי מעשה-יוסף הוא כאילו מתעורר לבלתי היות אטי כל כך: "למה  הוא מסתפק בדמיונות? מי מניאהו מהפוך את הדמיונות המופשטים למעשים ממשיים? הן לו אין כל צורך לחכות ימים ושנים.  בהיות לו גם עתה די אמצעים חמריים לבצע את חפצו.  ומדוע הוא מבושש?" ושם מעבר לדף: "האם גם הוא מוקיר את הכסף ואת ההנאה החמרית מהאידיאה המופשטת? האם גם הוא איננו מסוגל להקריב כל קרבן חשוב בעד רעיונו?"

אכן, נקל לגמל לעבור דרך נקב-המחט מאשר לאנשים מסוגו של איזראילסון להיות עולה-ציון, כל זמן שהקרבן החשוב נדרש למזבח של אידיאה מופשטת.  ורק אחרי ענין השידוך המר של לאה, כשזו נפלה קרבן ל"זרם", למד איזראילסון להחיש צעדיו ולחשוב על העליה כעל דבר ממשי, אם כי לא פסק מרעיונותיו המופשטים על שיטתו, שיכולה להתגשם רק במקום שסדרי-החיים ותנאי-המצב אינם קבועים עוד כל כך.  "פה אין כל יכולת לשחות נגד הזרם – סובב רעיון אחד במוחו בלי חשך – המפלט היחידי הוא שם.  שם, במקום שאין עוד כל מגמה קודמת מסויימה, שם עלינו ליצור זרם חדש לפי מגמת עצמו".

יהושע נתן השו"ב רואה בעלותו בחזון את כותל המערבי וקבר-רחל, שנתגלו לו מתוך הסידור העבה שלו; בן-הגרי רואה בדמיונו פינה אסיאטית הרוסה, שעל כן אפשר להראות שם גדולות לצוררים; אבן-ספיר נושא בתוכו בנסעו לארץ-ישראל איזו פסוקים מתעלמים מדברי-הנביאים, שנשארו לו מגירסא דינקותא; ר' ליב ור' מנדלי מציירים לעצמם נחלות ואחוזות, שנקנו בשבילם בממונם של ישראל, ושפועלים עובדים שם ומביאים תפוחים וחרובים להם, לאדונים;בני אגודתו של איזראילסון רואים בחשבונם: "פראנקים, נטעים דונאמים, ענבים, פועלים, שנה שלישית, שנה רביעית" והכנסות ודיבידנדים, מבלי היות כלל באותו מקום; ואיזראילסון בעצמו, בשעת עלייתו הרוחנית, רואה שבחיה של ארץ-ישראל בזה, שסדרי-החיים ותנאי-המצב אינם קבועים בה כל כך, והוא יוכל ליצור שם זרם עצמי ברוח היהדות המסורה...

איזראילסון בעל הדעות ההגיוניות והמוצקות אינו פוסק מהגות ומהשמיע משפטים על סדרי-החיים ותנאי-המצב, אבל הכל באופן סכימתי ובדרך כלל.  תמיד הוא שופט ודן את תנאי-החיים ובני-סביבתו ובצדקת משפטיו ובזכותו לשפוט לא יעלה גם על דעתו לפקפק.  הוא מאמין בשיטתו, בנקודת-השקפתו, והרפלכסיות שלו בפרק י', כמו בפרק כ' ול"ב על ויתוריו לחפשים, על אי-נסיעתו לארץ-ישראל ועל מעשיו באגודה ו"גאות עשירים" שלו יזקוף הקורא בהכרח על חשבונו של ברשאדסקי המספר.  איזראילסון, כפי שאנו מכירים אותו בחיים, הוא תמיד תובע מאחרים ולא מעצמו, תמיד צדיק בעיני עצמו – סמל השלימות האורתודוכסית-מודרנית.  ואם אנו רוצים לעמוד על טיב הזרם העצמי, שהאורתודוכס המודרני רוצה בעלייתו להכניס לתוך המצב הבלתי-קבוע שבארץ הקדושה, די לנו לשמוע את דבריו של איזראילסון אשר הגיד לספירשטיין בשיחתו אתו בע' 197":

"תהי דעתנו על נחיצות האמונה ותועלתה בכלל איזו שתהיה, אולם להמון החשוך והנבער אין כל ספק, כי הכרחית היא כאוויר לנשימה...  לא נדאג גם דאגת מחר, מה יהיה בעתיד, כאשר יגיע המוננו לאותה מדרגת-ההשכלה, שלא תהיה עוד לו כל אפשרות – כמו שנהוג להחליט בימינו – להתאים את מסורות האמונה אל יסודות המדע המדוייקים; לעת עתה עוד "מוחו" של ההמון הגס "יכול לסבול", ברוך ה', את כל המושגים המוטעים ה"אלה" – ומדוע לא נשתמש בזאת לטובת ההמון ותיקונו?...  מדוע לא נשתדל לחזק בקרבו את האמונה, ולו רק בגלל הכוח הנפלא.הצפון בה לעצור בעד משובת ההמון והשחתת מידותיו?

כקרדום קהה חותך ברשאדסקי למעלה מזה: "איזראילסון השמיע את המשפטים האחרונים בחום-נפש ובטחת-תמימות".  לא נחלוק על המספר.  אבל מה רב הדרך ל"בטחת-תמימות" זו של החרד העירוני מאותה התמימות של יהושע-נתן השו"ב דק"ק טולנא!

 

["הוצאת "הפועל הצעיר", כסלו – אדר א' תרע"ט; החתימה: ח.ב.  צלאל]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



* פרוטוטיפוס לסוג זה של בני-ם יהודיים, כאיזראילסון, שגם הדור החדש גם הישן אינם לפי רוחם, והם רוצים על-כן לברוח לארץ-ישראל, למצוא שם רווח והצלה למכאוב-נפשם,] היה יכול לשמש ר' גבריאל ראש-הישיבה, גבריאל החוזר בתשובה שבסיפור "גמול-ישרים" מאת פרץ סמולנסקין (עיין חלק שני, ע' 10 -11)ביחוד המקום: ואל ארץ-ישראל גמרו אומר (הפולנים המורדים) לשלוח אותו ואת עמו"; דברי ר' גבריאל בפרק "מורה-צדק": "יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד", ע' 61, המודגשים על-ידי סמולנסקין בעצמו; מכתביו של ר' גבריאל מארץ-ישראל, המשתרע מע' 126 עד 132, מספר על ה"מפלט" אשר חש  לו הכותב בארץ הקדושה, "המקלט האחד לכל נזירי ישראל אשר ינזרו מתענוגות התבל ומכאוביהם ויעזבו את החיים עוד בטרם עזבו  החיים אותם".  ושם גם דיבור המתחיל הנפלא: "אתמול שטחתי כפי"... – על כל זה העירני יעקב רבינוביץ – אילו היה גבריאל פרצוף טיפוסי ולא פרצוף-בדים, מין שופר ממלל לסטרא חדא בדעותיו של סמולנסקין המטיף, ואילולא היה כל ענין העליה הזאת מעין בריחה מחמת הפולנים המורדים, בקשת מחבוא ומסתור מפניהם, שלא ימצאוהו ולא יעשו בו שפטים, כלומר, לא חזיון טיפוסי במהלך-החיים, אלא אינטריגה של רומאן, בטעם ימי היכתב "גמול-ישרים".