_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִשּׂדֵה הַסִּפְרוּת

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[על "ההלכה והאגדה" של ביאליק]

"מעריצי-ההלכה" בירושלים (מי הם?) נזדרזו והוציאו את מאמרו של ביאליק "ההלכה והאגדה", שנדפס ב"כנסת" וגם ב"חדשות מהארץ".  על "מעריצים" אין להקשות קושיות, כמובן.  מעריצים יכלו שלא לשים לב, כי ביאליק הנערץ בעצמו דוקא אינו "תמים" כל כך כמוהם, ובמאמרו הוא אינו שוכח להוסיף אל המלה "הלכה", בכל פעם שהוא מקלסה, את המלה "חיה" או "בריאה"; הוא דוקא יודע, שיש "הלכות עקרות" ויש "דומות לכלי ריקן מוחלט".  הוא רק "שף ומבעבע", הוא רק מאפיל קצת, שלא לעשות חשבונות מדוייקים, כמה עשרות חיות ובריאות אפשר למצוא, אחרי החיפוש המרובה, בין עשרות אלפי העקרות והריקות בהחלט; הוא, כדרך התיאוריטיקנים, מדבר בהפשט ובכללא: ההלכה, להטותך לחשוב, שיש מציאות של הלכה "אַן זיך", מחוץ לארבעת חלקי ה"שולחן ערוך", שאת טיבם אנו יודעים היטב, והיא, אותה הלכה "אַן זיך", חשובה, כביכול, מאד מאד; היא "גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה, היא היתוכה של ההלכה" (בהוצאת ה"מעריצים" כתוב במקום "היתּוּכה" – "התוכֶן", כלומר, האגדה היא התוכן של ההלכה...  בתיאוריה אפשר לומר הכל!).  אבל כך היא דרכם של כל אלה המתכוונים ל"כסות" על איזה דבר ב"לשון": האנושיות, הצדק, האשה, היהדות, הישוב...  וביאליק רוצה עכשיו, כנראה, להוסיף ללכת בדרך זו.  מה לעשות? לא אנחנו נראה לו את הדרך.  ואולם, יחד אתו יש, כנראה, סוג בני-אדם בישראל, שיש להם אינטרס, כמו שאומרים היום, להיאחז בקרנות ידיעותיהם את ההלכה התלמודית ול"העריצה" – והם נתלים באילן גדול, יִתָּלו ויעריצו. לא מפיהם אנו חיים.

–––––––

ונקדיש מלים אחדות גם לגופא דענינא.

בכתבי-הקודש שלנו יש חלק-החוקים וחלק-החזון; בתלמוד יש הלכה ואגדה; בספרות-הרומאים, למשל, כללים יוּרידיים ושירי-וירגיל.  האם לכל זה ערך אחד? מה שנוגע ל"כוח-יצירה", ודאי שהוא הושקע גם בזה וגם בזה; מה שנוגע להשפעות, ודאי שהיו השפעות חוזרות: "האֶפּוֹס שבתורה, למשל, מלמד שצריך לשמוע בקול ה' ולשמור את חוקיו; האגדה התלמודית ברובה היא, כידוע וכידוע כלי-שרת להלכה, וכו'.  ובכל זאת ברור, שערכם של חלקי-הספרות הלו הוא כל כךְ שׁונה עד שׁישׁ שׁיראו כאילו הם קטיגוריות שׁונות לחלוטין.

הי עדיף? מה חשוב יותר? הקריטריון של ההרגשה האנושית הטובה והטהורה, של השאיפות האנושיות השלמות לבריאות ולאושר, אומר: החוק, הזירה, ההלכה, יש שהוא טוב ויש שהוא רע בשעתו; אכן בדרך-כלל וברוב המכריע הוא אינו "משער כוחו ודעתו של אדם", ואם גם יש לו, לחוק, סיבה וטעם בהיווצרו, הנה זה דרכו הרע, שגם אחר כך, כחלוף הסיבה והטעם, הוא נשאר, בכל זאת, מעיק כאבן על חיי-האדם ונלחם בכל חוק חדש, צורך החיים המתחדשים.  החוק הרומאי, שכל כך רבו משבחיו ומעריציו, אכן היה מעשה-יצירה – אבל איזה? מעשה-יצירה של "רויבער, די וואללטען איהרען אויב זיכער שטעללען אונד וואס זיע מיט דעם שווערטע ערבויטעט, זוכען זיע דורך געזעטצע צו שיטצען"[1] (דברי היינה).  ולעומתו, שירת-רומא, למשל, אף על פי שגם עליה מכביד הברזל של יוצריה ואינה דומה לשירת יוון ויהודה, אף על פי כן, על פי עצם מהותה, הרי היא יותר קרובה לאורחא דאינשא, וכוח היצירה שבה לעולם יהיה אהוב יותר על חובבי-האדם ורוצים בטובתו.

אותנו, בני דורם של ביאליק וה"מעריצים", חניכי החדרים והישיבות, לימדו, בעיקר, הלכה: התחלנו ב"ויקרא" ולא ב"בראשית", ובהיותנו בני ה'–ט' הולעטנו כל הימים בָּבוֹת, שבת, כתובות, חולין, גטין, ואת "אמר ר' יוחנן" שבפרק הנזקין ידענו רק בערב תשעה-באב.  ההמשׁכים של "זאת חוקת התורה" ושל פרשת "ואתחנן" עלו בערבוביה; אך ספר ויקרא ומסכת גטין לא הִפרו את רוחנו אף במשׁהו.  ולעומת זאת מלחמות יהושע, קורות השופטים ומאורעות החורבן נתנו מזון לנפש.  כשעזבנו את הספסל, נכנסנו לפרדס המלה העברית החדשה: צלצולה של החוליה האחרונה בשרשרת.  קראנו את מנדלי, פרץ, אחד-העם, ואחר כך את פייארברג וברדיצ'בסקי, קראנו את שירי ביאליק – ודרכנו היתה לפנינו.  מה שנוגע לשתי הצורות העתיקות, הנה מן האגדה נשארו איזו ליקוטי פרחים בזכרוננו, וכשהדפיס ביאליק את השיר "אל האגדה" ב"פרדס" הבינונו אותו (ויאמין ביאליק, שאז השיג לבו השגות נכונות לא פחות משל עכשיו, אף-על-פי שעדיין לא קרא את כל הפרופיסורים העוסקים בתורת-הספרות, שהוא קורא ויודע עכשיו), ולהלכה גם כן נקבע אצלנו יחס ברור: תורת "שודדים", במקום שאינה מושפעת מחוקי רומא, כגון ב"חייבי מיתות" וכו', איננה ההלכה שלנו; אבל תורת כוהנים, פרושים ומבלי עולם, העושים כל היום סייגים לסייגים ודורשים תלי-תלי-הבל על כל תג ותג שבפקודה ארכאית, מתוך צרות-מבט, התאבנות-הלב, סכסוכי-ופניות-מפלגות וטמטום-הרוח – הנָה והנָה, ובכל משמעות המלים הללו! כך הרגשנו.  ובינתים למדנו קצת מפי ספרים לועזים ומתורגמים לעברית גם תולדות האמונות והדתות האחרות, וראינו שיש כמותה לרוב בדתותיהם של ההודים, הסינים, הפרסים, הערבים, (קרבנות, ענייני נשים, טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, דיני תפילה, טקסים של מועדים וכו' וכו'), דתות של עמים עתיקים, שאור התרבות המערבית לא נגה עליהם; ואף שם עסקים ועניינים בלי קץ ותכלה, ואף שם ממליצים ומעריצים כשהשקפות חדשות מתחילות לחדור.  סדנא דארעא חד.

אנחנו באפּוֹלוֹגיטיקה לא חפצנו.  ידענו שכשרוצים, יכולים להעריץ גם את ההלכה שלנו, ואפילו מתוך ק"ן טעמים, ומי מחברינו בחורי-הישיבה לא נתברך בחריפות אסכולסטית, ומי מאתנו לא ימצאם ולא ימציאם? אבל בדרשנות מאסנו וכל אפולוגיה לא סגי לה בלאו הכי.  כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה, כלומר מותר להצילם בשבת, והמחלל שבת באופן זה לא סקול יִסָקל....  זהו פשׁוטה שׁל משׁנה, אבל הממליץ-הדרשן יבוא לידי התפעלות: אי, משנה חשובה, שמתוכה אנו לומדים את יחס-העם לכתבי-קדשו, לפרי-רוחו הנעלה, ועיין התפעלות רֵינאן מאותו הכוהן שׁהציל וכו' וכו' (אגב, התפעלותו זו של רינאן כבר מרבים יותר מדי להזכיר אצלנו, ולא ישאלו המזכירים את עצמם, אם הם נכונים להתפעל גם משאר הפרזיאולגיה הצרפתית של רינאן ביחס לתולדות-ישראל?).  ואולם, אם כן הרי גם "ביצה שנולדה ביום-טוב" היא משנה חשובה, שהרי מתוכה למדים, כי היהודים גידלו תרנגולות בימים ההם (וכי לא למדים מאיזו רשימה של שמות, שנמצאה באיזו גניזה, שמכיון שבשמות יש ההברה "יה", שמע מינה שבעלי השמות היו "לאומיים" ולא "מתבוללים"?).  ומה ממה אי-אפשר ללמוד? ובמה אי-אפשר למצוא חשיבות?

בדרשנות לא חפצנו, כי היא תעוור עיני פיקחים ותסלף דרכי חכמים.  מי לנו חכם בספרותנו מאחד-העם, ואף על-פי כן גם הוא, כנוח עליו רוח-הדרוש, ילך וידרוש את המשנה "המהלך בדרך" כמין חומר (עיין במחברת שלפנינו מה ששמע ביאליק מפי אחד-העם), למרות מה שברור הוא, כי משנה קדומה זו נאמרה על המהלך בדרך בארץ-ישראל, ולא "באחת מארצות-מגוריו" –

אנחנו בעיוורון לא חפצנו.  לא מתוך שכליות וראציונאליסמוס ביטלנו את כל אלה.  כי האנושי הפשוט שבנו הכיר, כי גם ההתחייבות בנפש על הפסקת-הלימוד מפני נוי האילן והניר, גם העבירה החמורה של הצלת איזה ספר שלא מכתבי-הקודש בשבת, גם הסכנה הגדולה שבאכילת ביצה שנולדה ביום-טוב עם עמודי הפלפול והשקלות וטריות על אודות כל זה בגמרא – שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזרות בטלות, על עמודי-הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל בעניינים כעין: מה מותר להציל בשבת מפני הדליקה ומה אסור, איזו ביצה מותר לאכול ביום-טוב ואיזו אסור*.

ובעודנו עושים כה וכה – זה בתור מורה לעברית, זה בתור עתונאי, עברי או עסקן עממי וכדומה – והנה עלה קול באזנינו.  זה היה בערך לפני עשר שנים.  אז נשמעה "המלה החדשׁה": שׁובו אל האגדה!...  מה? היה מי שׁתָּמַה – אל האגדה התלמודית?...כן! – הדגישו והשמיעו לנו – אלא מה? ה"פיוט", כביכול, של הדור הזה הוא איזה דבר של ממש?! וכי אינכם רואים, שהדור עני? האגדה – רק היא היצירה הקלאסית של רוח-עמנו, ומי שאומר ליצור עכשיו איזה דבר, רק היא היא הבאר אשר ממנה ישאב.

הקול היה קולו של...  ביאליק.

אנו ה"ראציונאליסטים", המוגבלים, לא הבינונו.  האגדה – כן, כבודה במקומה מונח.  זכרנו לה את חסד-נעורינו.  אבל מה זאת אומרת ליצור מתוכה? כגון הקליר ור' שמעון הגדול? או כגון "שיחות מני קדם" ו"נגינות מני קדם" של יעבץ? או כגון הפואימות של פרוג – "על פי מוֹטיב"? ואולי "מגילת האש – מאגדות החורבן"? והשירה של דורנו, אם כוחה אתה להיות שירת-החיים שלנו, ולא זיוף וסטיליזאציה – האם אינה צריכה להקיר מקרקע-חיינו עתה, להתאים אל השקפות-חיינו עתה ולהתבטא בצירופי-הלשון האומרים דבר-מה ללבנו עתה? ומה לה, איפוא, ולאגדה, שנוצרה לפני שנות אלפים מתוך יחוסים אחרים לגמרי משלנו אל העולם ובלשון, שאם יבואו לחקות אותה, יהיה זה רק פסידו-אגדתיוּת – ולא יותר?!

אבל צער אי-ההבנה לא נמשך אז הרבה.  ידענו, כי הרב, רבו של המשורר, מחמיר עוד יותר: מבטל את כל נסיונות הספרות החדשה, ורק ב"מורה-נבוכים" וב"דור דור ודורשיו" הוא רואה חזות הכל.  מילא, יהיה להם את אשר להם.

מהרה שכחנו את כל הענין ועשינו זה בכה וזה בכה, כאשר יכולנו.  המורים שבנו השתמשו ב"ספר-האגדה" של ביאליק, שיצא בינתים, עד כמה שידם הגיעה, בבית-הספר, במחלקות הבינוניות – כן, ודאי.

והנה עכשיו – מזמור חדש.  התלמיד-חכם שבביאליק, תלמיד אחד-העם, עשה עוד צעד...  (בעל-הצעד בעצמו חושב או אומר, שאין זה חס וחלילה צעד לאחור...  מי שיאמר כך "לא הבין כלום").  מה? משורר, מה מלילה? אמר משורר: ההלכה! המשורר התעורר כארי והתחיל קושר כתרים...  להלכה.  לאיזו? לא להלכה זו או אחרת, כי אם להלכה סתם, ממנה פינה וממנה יתד.  ואם יש איזו תקוה לספרותנו הריקה, הרי כבר לא מהאגדה היא נשקפת לה, כי אם רק אם תשכיל לשאוב ממקורותיה של זו, של ההלכה.

"ההלכה היא אמנוּת אוֹמנת"; ההלכה היא כיבוּש-הרגש (המשל הוא ממיתת-בית-דין בעד לקיטת-עצים בשבת, והציטאטות הן מן...  האגדה).  "ההלכה ניתנה ברוח-הקודש"; יצירת-השבת – "יום שכולו אגדה" – היא יצירת ההלכה החמורה (כלומר, של האיסור לחלוב פרה ולהרתיח מעט חלב לתינוק, אם לא על-ידי גויה!).  שבוע-הפסח שלנו עם כל מנעמיו להפסד-ממון ולצבות בטן אף הוא מכוּון ברוח-הקודש ו"בהרגשה זכה מאד"; החומרות, אמנם הן קצת מרובות יותר מדי, אבל כלום בשביל זה תתמעט "דמות היופי והשלימות של האידיאה"?

אה, ובכן אידיאה, האידיאה של ההלכה!...  אבל האם לא סימן רע הוא למשורר, כשהוא יגע כל מיני יגיעות להסב את עיניו מעצם הדברים, כפי שהם מתגלים במציאות, והוא – בעל "שירתי"! – מתחיל לדבר באזנינו על האידיאה.  שיש אידיאות רמות ושאפשר לדבר עליהן – את זאת אנו יודעים גם בלעדיך, מר ביאליק! ממך מצפה הספרות לגילויים בעולם השפל, הקוֹנקרטי! עצותיך הטובות, שתיווצר אֶפּיקה מן ההלכה, לא יועילו לה הרבה, ושוב מפני שזו היא רק "אידיאה".

ואמנם, עצה זו ראויה היא שיעמדו עליה קצת.  ה"תיאוריה" היא כזו: האגדה היא" ליריקה" שוטפת (תודה בעד המרכאות!); ההלכה – "אֶפּיקה" שליווה, מסמר קבוע (האפּיקה אינה "מסמר קבוע", אדוננו המורה!)  הפרקים התיאוּריים של ההלכה הרי הם "אפּיקה גמורה, במובנה התיאורי ומן הסוג המעולה" (אם-כן, כל פרקים תיאוריים שבגיאוגרפיה או בהיסטוריה, למשל, או בכלל בספרי לימוד, הם אֶפּיקה גמורה, ומן הסוג המעולה!),  בקרוא איש בסדרי המשניות יראה עין בעין את הכל, ו"עוד מעט, בעוד רגע קטן, והנה אחד, איש-מופת, אמן גדול, יבוא ויגע במטה-אלוהים אשר בידו – בכוח-הכשרון – אל החיים המאובנים האלה ושבו והחיו חיים שניים כאחת מן היצירות הנפלאות.  רק משהו קטן, קורטוב 'רוח-הקודש'  – וההלכה תיהפך תחת ידי ל"אֶפּיקה".

חד וחלק? לא, מן ההרצאה שלהלן רואים, שביאליק בעצמו – סוף-סוף – כמו בענין הערצת-ההלכה – איננו תמים כל כך.  בהלכה ובאגדה של התלמוד אין האֶפּוס התנ"כי.  זה הוא יודע.  "גדולות אין לא בזו ולא בזו" – הוא אומר בפירוש, אלא מה לעשות, כך היו החיים העבריים, והאמן הכל-יכול, למה אינו אורג טלית של תכלת מקליפת השום? – למה אינו הופך את ההלכה לאפּוס לאומי, אם רק אמן הוא ולא פסול שבפסולים? וכאן, ב"משהו קטן" זה יש משהו  של...  לא, לא תמימות, כי אם משהו קמט של צורבא מדרבנן, שהסתבך בנפתולי הדרשנות והחריפות נשמר לרעתו!

כי אמנם, "בקרוא איש ישראל", או, יותר נכון, בלמוד איש ישראל בסדר-זרעים, בהלוך איש ישראל על חדודי-החרשׂ שבמשניות, הוא יראה באופן מופשט, סכימתי, כלומר, מה שהוא רואה ויודע גם בלי זה, שלפנים היו יהודים, שחיו כך וכך, אבל לראִיה השירית המוחשית – עדיין רחוק הדבר, עדיין כל המרחק לפניו.  ואם משורר-אמן הוא, ועמד לפניו בין זה ובין היצירה השירית משהו, כלומר אותו "משהו" העומד גם בין שיר אֶפּי טוב חי, ובין שיר אפּי גמור, שנכתב כבר, בן דורנו או בן דורות קדומים, עם כל התגין, אלא מת, כלומר, בלי ה"משהו", בלי ה"קורטוב".  כי זה-זה הדבר, שכל השירה כוחה באותו משהו.  ומהי, אם כן, הטענה: חומר ניתן לכם, המשוררים, הרי ההלכה לפניכם – והמשהו שלכם איהו?

"חומר ניתן לכם".  אבל כלום המחסור הוא בחומר? וכי לא הכל חומר לאמנות – לא רק אותם הכלים הידועים הנזכרים במשנה? וכי כל השאלה של בנין-היכל-שירתנו הוא בחוסר-אבנים? וכי גם באפּיקה לא העיקר הוא ההסתכלות הנפשית שהמשורר מפיח בתיאורו? ומשל למה טענתו של ביאליק דומה: למי שרואה אבני-גיר מנופצות של חומה רעועה ועתיקת-יומין, והוא אומר: כמה ריקים אדריכלים-אמנים אלה, שאבני-גיר לפניהם, הכל מוכן לפניהם, והיכל-לאמנות חדש אף על פי כן אינם בונים! חסים על ה"משהו", אין זאת כי לא אמנים הם ונפשם פסולה!

שירת-העם היא מרום-פסגת-החיוניות של העם.  אם שירתנו היא ריקה – הרי זה לא מפני חוסר-יחס להלכה הקדומה, אלא שחיוניותנו תלויה בנס (ואגב, שירתנו לא רק שאינה ריקה, אלא שהיא ממש מפליאה.  חיי-כלבים כחיינו – ושירה כזאת?!).

מפי אחד-העם במאמרו "הלשון וספרותה", שנכתב לפני כ"ה שנים, מדבר ביאליק היום על תרמיל-הקבצנות של הספרות העברית, שאין לה אלא "יופי" וש"אי-אפשר ללמוד ממנה באמת ובתמים איזה דבר", מפני שכולה אגדה ולא הלכה.  כאן כבר משמשת המלה "הלכה" אצל בעל-המאמר שם נרדף למדע* וה"אגדה" – ל"נובילות" ול"חרוזים" (מיסכנים!).  ההתפתלות והתיפלוּת עוברות כאן כל גבול.  כאילו מה שהשירה יכולה לגלות בנפש-האדם הוא כאין וכאפס לעומת מה שהמדע מלמד וכאילו לא במלה השירית החיה עיקר-הספרות, כי אם בשיעורים על התלמוד ובחקירות בתולדות ר' שרירא גאון...  הוי, גאונים ולמדנים!

סוף-דבר! מסתו זו של ביאליק, היא מעשה-צעצוע נפלא מצד ההרצאה הנמלצה והאפוריסמין המבהיקים.  אבל תוכה ניחר.  הכותב מדבר כאן כמי שאומר לחדור לפנימיות-פנימיותו של הנדון, ובאמת גם הפנימיות שבדבריו שלפנינו אינה אלא חיצונית, תורת סיני ועוקר הרים בהרצאה מתובלה ומפוייטה.  שבעצם ההלכות שלנו, בעצם ענייניהן, יש מן הנצחי ושבאוויר יצירתו יש מן הרוח האנושי המעולה – על זה לא יכול להביא ראיה.  אף חשיבות אקטואלית אין למאמר זה: תוכחת-מוסרו לחרזנים, לנוביליסטים, לבעלי-החיבה,בניגוד לבעלי-החובה, הנה מסוג דברים בעלמא.  טובי-העם, בשירה ובחיים, שואלים ברעדה: הנצלח? הנצליח? היש כוח חיוני בנו, בעם? העוד יש לו, לנו, תקנה? היבוא מי שצריך לבוא? היִוָצר העובד העברי? היהיו לו אדמה וכשרון לעבוד? היחדלו צעירינו מהיות נכדיהם של דתן ואבירם? האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגיטאות, חלאת המין האנושי? האם לא יביאונו לכלָיה בעלי הדיסקוסיות שלנו, להבדיל? – כאלה וכאלה ישאלו, ישאלו ויוסיפו לאמץ את כוחותיהם המעטים.  מה זאת: חיבה? חובה? בכל אופן, מהו ערכה היצירתי של המחלוקת התלמודית, אם מותר לטלטל סַיף בשבת או לא – זה לא נוגע להם.  ואם מעירים אותם על זה – הם, למרות כל ה"מעריצים" רואים בשקלות וטריות קדומות אלו רק "פרוּשיוּת", קהות נפשית, רקבון רוחני וקטנות-אופי.

"להלכה – פנים זועפות, לאגדה פנים שוחקות" – פותח ביאליק ברוב ברק, ממשיך בחילופי-כינוים רבים, וכשהוא גומר, הוא אומר, שיש להוסיף עוד.  כן, יש להוסיף: להלכה פנים קהים, פני ר' ופסי הכוזרי, ולאגדה פנים אנושיים, פני בת-שוע עם ילדיה האוחזים בסינרה; להלכה – פני עמודים רבים שבמחברת זו, ולאגדה – פני אמו לשת-הבצק של חיים נחמן ביאליק, אשר ממנה נחל את שירו.

 

["הוצאת הפועל הצעיר", אייר תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] ["שודדים, שרצו להבטיח את שללם, והם מבקשים להגן בכוח החוק על אשר השיגו בחרבם".]

*הנסיון של ביאליק לסגנן, כדומה למשל, הלכה חדשה, מתוך אגדת-החיים של עכשיו: "אין מלמדין אלא בעברית דברי חכמים" וכו' היא, במחילה מכבודו, "מעשה-קונדס".  כלום אינו יודע, שבמה מלמדין ובמה אין מלמדין אינה שאלה של במה מדליקין ובמה אין מדליקין? שההבדל אינו רק הבדל של "צרכים אחרים", אלא הבדל יסודי, ששאלת שפת-ההוראה היא שאלה אנושית, בעוד ששאלת במה מדליקין בשבת היא שאלת-לא-אנוש?! ובושה היא להאריך בזה.

* ואמנם, למַה אין מלה זו שם נרדף אצל ביאליק? אחרי איזו שורות פירוש המלה "הלכה" היא כבר חובה, והמחברת נגמרת בפתיטיות של "אנו כופפים את צוארנו – איה עול-הברזל?" – יש, מר ביאליק, ואתה נושא אותו! ואנו כופפים את צוארנו לפניך ולפני עוּלך!