_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[א.  ליֶסין]

וואַלט.  בהוֹמאֶל שבפלך מוהיליוב, לפני יותר מעשרים שנה, שמעתי לראשונה את השם הזה – ואת המשמיע אזכיר היום.  בחוג הפרוליטריון הרוחני, שאליו הייתי שייך (ותהילה לאדון-התהילות, עד היום!), הופיע באחד הימים בחור אחד מסביבות מינסק, אֶכסטרן לרוסית, מורה לעברית, כבד-תנועות ככולנו, אבל באיזו זכות מיוחדה לזה: הוא היה לא קטן ביותר ולא רזה ביותר, לא "עוֹר בלי עצמות", ככל החבריא שלנו, אלא דוקא גַרְמִי, ואפילו – ביחס, כמובן – בעל-קומה ובעל-גוף.  אך העיקר, שבכיס מעיל-הארג השחור המעוך שלו נמצאה תמיד מחברת-שירים בלשון היהודית המדוברת, שממנה היה קורא לנו, חבריו המסורים, יום-יום את החצי (בלי הגזמה!), ושמעשרות שיריה נשאר בזכרוני עד היום – במשך יותר מעשרים שנה – דוקא בית אחד לא חזק כל כך:

און פון טיפן הארצן

רייסט זיך אויס א קללה;

אויף דער וועלט און מענשן

בעט זיך א מפלה –[1]

אוּן-פוּן" – היה מטעים הקורא את המשקל הטוֹני – "בעט-זיך" – היה מדגיש הדגשה רבה – והשומעים היו מסכימים לו בכל לבם, שהקללה אכן "מתפרצת"...  מתפרצת מאליה...  (ש"מעומק-הלב" – זה לא היה צריך להגיד!...) ושתפילת ה"מַפּלה" על "עולם ובריוֹת" יוצאת מאליה...  מאליה...מבלי משים, מבלי כוונה – בהכרח...  "בעט-זיך אַ מַפּלה".

פּארטאן היה שם-משפחתו של הבחור מגבולות ליטא – שם משפחתו האמיתי או שם-משפחה "קוֹנספּיראטיבי", כפי שכבר התחיל להיות נוהג בחוגנו בימים ההם – את זה אינני יודע עד היום, כשם שאיני יודע דבר וחצי-דבר, מה קרה בכלל לחבר זה לאחר שנעלם משָׁמינוּ אז במשך ימים מועטים, ומה היה גורל מחברת שיריו ההם, העממיים, הלבביים והטובים, לפי טעמנו אז.  ואולם מפי המינסקאי הזה שמעתי כמה וכמה פעמים יוצא השם וואַלט.  אברהם וואלט, מַהלכו של וואלט, שיטת וואלט, כשרונותיו וידיעותיו של וואלט."התבינו?! ארבע שעות רצופות יכול וואלט לדבר על איזה מוֹמנט מדברי ימינו! יש לוואלט השקפות היסטוריות משלו על כל אֶפּוֹכה ואֶפּוֹכה! והיה מעשה, שסוציאל-דימוקראט נוצרי אחד הזמין את וואלט לדיסקוּסיה – והכה אותו וואלט שוק על ירך...  לא תאמינו? וואלט – זה אדם!" – כך היה אותו פּארטאן מדבר בדחילוּ ורחימוּ על "וואלט שלנו", הבוּנדאי הצעיר וואלט, מי שאינו רק גָליַת, כי אם גם דויד, מפני שהוא מנעים זמירות-ישראל, כלומר כותב שירים בשפת-האם, שירים שעוד לא באו כמוהם בשום מקום...  עד שלבסוף, כאשר היה השליח-המבשר הלז מתחיל לקרוא בהתלהבות את השירים שלו, מתוך מחברתו הוא, היה מתעורר רעיון נוקב: כוח גדול יותר מדי בשירים אלה...  האם אין כל שייכות לאותו וואלט גם למחברת זו? האין איזו שירים משיריו הוא גם במקום הזה, בין החזקים שבמקום הזה? – אך זה, כמובן, אי-אפשר היה לדעת, ואולם לימים, כשקראנו ב"יוּד" שיר גדול אחד על ליל-לבנה אחד, שלקח כל כך את הלב בקסמיו:

זיי פאלן

אויף בערג און אויף טהאלן,

אויף פעלדער

און וועלדער

און הילען זיי איין

אין צארטער פארקלערטקייט,

אין טוי-לייכטן טרויער,

אין ווייכן,

אין בלייכן,

אין בלאהליכן שיין[2]

כבר היה ידוע לנו – איני זוכר איך היה חתום שם: וואלט או ליֶסִין – אבל רז זה למצער, כבר היה גלוי לכולנו, שוואַלט וליֶסין – היינו הך.

גורמים נפשיים ידועים, בקשר עם פינות-חיים ודרך-התפתחות ידועה, הרחיקו אותי מעולם הליריקה האינטימית ביהודית המדוּברת, ולא קראתי בכל ימי חיי משל וואלט-ליֶסין אפילו עשרה שירים.  אבל יחס אליו כבר נשאר לי לעולם, יחס פנימי חי, שאילו הייתי שואל את עצמי עליו, אולי לא הייתי מוצא לו טעם ברור.  יש משורר הקונה עולמו בלב קוראו בשיר אחד.  אבל השם "ליסין" ליבבני תמיד, לא רק כשמו של משורר – ומפני מה לא ידעתי.  עד שבאו עכשיו דברים אחדים בחוברת-אפריל של ה"צוּקוּנפט" היוצא לאור בניוּ-יוֹרק והמוקדשת כולה ליובל-הכ"ה שלו, של ליסין, והראוּ לי שליחס זה זכאי הוא.

אברהם ליסין הוא בן-בניהם של רבנים וגאונים בישראל שבליטא.  אבל הוא בעצמו אינו רבן ואינו גאון.  הוא רק עד צנוע על כוח-החיים של גזע-יעקב בליטא המדינה, ההוא בן נאמן להמון היהודי הליטאי, ההמון של בעלי-מלאכה, סנדלרים, נפחים, שואבי-מים.  את ההמון הזה הוא אוהב אהבת-נפש – ולו כל חושיו לצמיתות מכוּרים.  גם באמריקה, למקום שעבר לפני עשרים ושתים שנים, הוא אינו נואם ב"מַס-מיטינגים", אינו שואב התלהבות מצלצול קול עצמו, אלא מקירבתו אל אֶחיו בני-עמו, וכשהוא נמצא ביניהם, יהיה עליו הרוח להגיד להם איזו מלים חמות ונוגעות.  המשורר ליסין הוא, בעצם, אדם פשוט, במובן הטוב והנעלה של התואר הזה.  הוא נוצר מן האֶלמנטים הטובים שבאותו החומר הוילקוֹמירי, שאנשים כליליינבלום בספרות העברית נוצרו הימנו; אלא שדמותו היא עוד יותר רכה, יותר לבבית, ולפיכך יותר חיונית ויותר מאירה.  מה שהפרוֹזה של ליסין על עניינים שונים, כפי מה שאפשר ללמוד מן הציטאטות המובאות בחוברת-היובל ממאמריו, היא דוקא מליצית, לא טובה, לא פשוטה – זה יבואר, אולי, במקום עבודתו ובמדרגת התפתחותה של הספרות האידישסטית.  מקור "הדברים המפוֹצצים" של ליסין אינו מליצי כל עיקר; הרוח המדבר בו הוא ריאליסטי-נלהב, אותו הרוח הדרוש; אלא שלומר כל מה שליסין מתכוון לומר בפרוזה פשוטה, בשפת-אם פשוטה – קשה, כנראה, למעלה מן הכוחות.  יש לחשוש, כשקוראים את הציטאטות הנ"ל, שאחרי כ"ה שנות עבודה ספרותית, אין ליסין, בכל זאת, מרגיש עצמו חפשי לגמרי בין קהל-קוראיו.  הסופר הכותב עברית, למשל, רואה לפניו, אמנם, קהל מצומצם מאוד-מאוד, אבל הקהל הזה, משעה שהוא קורא אותו, הרי הוא אתו, בפנים, עם הקהל הזה, יהיה כמה שיהיה במספרו, אפשר לדבר הכל, למַצוֹת את עומק-הדין; ל"גייר" אותו, לדבר אתו "נכבדות" – אין צורך! לא כן ליסין, זה האדם, שיש לו כל ימי חייו חיבה גדולה לרחוב היהודי מלפני שלושים שנה, וכמעט כל ימי התבגרותו הספרותית הוא נמצא באמריקה, בין גויים גמורים, או גויים למחצה, לשליש ולרביע, ועם אלה עליו לדבר על אודות אָפני החיים של הרחוב ההוא, היהודי בפועל ממש: על אודות אידיאליו, מידותיו הטובות, "חגיו ומועדיו"...  יש איזו זרות בדבר, ועל כרחו הוא בוחר במלה המרוממת, המעופפת...  אושרו הוא, שהוא, ליסין, מאמין, לכל הפחות, באמיתו ואינו עושה שקר בעצמו; על חשבון אושרו יצוּיין עוד, שהוא בעצמו כבר זוכר אך מעט מגירסא דינקותא: המציאוּת הנכספה והנראית בחזון כמיוסדה על מה שהיה, על מה שיש שם, אינה מתבטלת על ידי נסיונות-המציאות המתחדשים בכל רגע לעיניו מסביביו ואינה נפגעת גם מחדירה יותר עמוקה למהות החיים שם (חדירה שאנו מוצאים אצל יל"ג, למשל, שעד יום מותו לא שכח את משנתו).  געגועיו של ליסין, שהסביבה הזרה מזינה ומגדלת אותם, יכולים, על כן, להוליך אותו למקום שהוא רוצה ולראות כל מה שהוא רוצה, בלי מפריע – על מנת לנחם, לעודד, לחזק את הרוח, להשׂתער ברוב כוח על כל מה שטעון הרס וביטול כיום ולהיות נביא להמונו האהוב.  אבל פשטות של ספרות – סמי מכאן.

איך מעריך ליֶסין את העבר וההווה של עם-ישראל, מה הוא אומר בנוגע לחזיון זה או אחר – בכל זה אפשר לחלוֹק עליו, בכל זה אפשר למצוא הפרזות, טעויות, אבל חשוב הוא מצב-הרוח, שעל ידיו נאמרים כל הדברים הללו.  לישראל אין תעודה היסטורית בשביל אחרים, להיות אור לגוֹיים – זה מובן מאליו, זה מובן גם לו.  אבל יש לו לישראל, אליבא דליסין, תעודה היסטורית בשביל עצמו.  עליו להיות עם הנבחר במובן המוסרי, עליו לקדש את השם בריבוֹלוּציות,עליו להוציא מקרבו "קדושים ומעוּנים".  לבקי בפרות העברית אין צורך לומר, שהרעיון הזה בעיקרו הוא היסוד לספרו של יוסף קלוזנר: "יהדות ואנושיות".  ומבלי להיכנס בפולימיקה מפורטת, ברור לנו, לעומדים בפנים, שהרעיון הזה מופרך הוא מכל הצדדים: תעודתנו אינה השום אופן להראות גדולות במוסריות, כי אם לחזק את קיומנו על יסוד של בניית-חיים ממשית.  אבל כמה מלבב הוא, כמה מפליא הוא, אם מצב-רוח אמיתי כזה (באמיתיוּתוֹ אין כל ספק!) נשמר אצל סופר, העובד כל ימיו ב"פוֹרואֶרטס" של אַבּא קאהאן!

האדם ליסין הוא מסוג בני האדם הנבונים ובלי ערמה; בעלי הרוח התמימה והסוערה כאחד; אמיצי-הלב וטובי-הלב, הניצוץ הטוב שבלבו – זהו מורה דרכו, למן שירי הנוער העבריים שלו, שכתב אַ-לָה-דוֹליצקי ועד שיריו הז'ארגוֹניים הבשלים, שדוגמאות נהדרות מהם יש בחוברת שלפנינו ושאַקוֹרדים אחדים מהם מזכירים לנו, קוראי עברית, קת קולו של ליטאי נלבב אחר בשיריו הראשונים: דויד שמעונוביץ;* למן השתתפותו באספות-הפועלים הראשונות במינסק ואגפיה ועד עריכתו את ה"צוקונפט" בניו-יורק, גם בשירה, גם בעבוד ציבורית לטובת העמלים אין ליסין לא "פריץ" ולא "משרת", כי אם אדם, כמו שאמר אותו פּארטאן על וואלט, אדם העומד ברשות עצמו, מן ה"ישיבה" נכנס ל"מפלגה" – וגם שם וגם פה עשה תמיד כפי אשר הורתהו רוח מבינתו-רגשו.  לא פחות מאשר לדרישות הישיבה הווֹלוֹז'ינית לא נכנע – בלי חשבון-הנפש – גם לדרישות המפלגה הבּונדאית, כי דוֹגמַטיקן איננו! חבריו היו "קוסמופוליטים" – והוא לאומי-אנוש; חבריו היו שלומי-אמוּני המַטריאליזמוס ההיסטורי ומלחמת-ה"מעמדות" בין היהודים – והוא סוציאליסט הוּמאני: חבריו עשו אַגיטאציה לשוליי דנגרי וחייטי בסמוֹרגוֹן, ש"יתקוממו" נגד בעלי-הבית שלהם, שיכריזו שביתות נגד "מוצצי הדם", שיילחמו מלחמה אֶקוֹנוֹמית "מעמדית" – והוא הבין, שבעל-הבית היהודי בליטא, נותן-העבודה, המחזיק איזו פועלים בבית-מלאכתו, הוא לרוב קבצן בעצמו, שיושב עם פועליו כל היום ואשמורה בלילה ועובד כמוהם, ושהשביתות נגדו אינן מלחמה ב"קאפטאליטזמוס", שאיננו פה, אלא מעשי-הרס בעלמא, לרוֹעץ ל"ענף-המלאכה" כולו, לרועץ ל"מנצל" ול"מנוצלים" גם יחד.  הוא הבין, שבכל השאלות שכעין אלו לא הדוֹגמה צריכה להכריע, אלא שיקול-הדעת האנושי, על יסוד של נסיונות-חיים ודרישת-טובה לאדם העובד.  במקום השביתות האקונומיות דרושה פוליטיקה יהודית-המונית, יהודית-עממית, זו היתה תורת ה"אוֹפּוֹזיציה" הוואַלטאית שלו.

חובת הפועלים היהודים –היה מלמד – אינה רק לדאוג לצרכי עצמם.  העם היהודי, עַמָם, סובל, ובגלל הריבוֹלוּציה יסבול עוד יותר; ידאגו איפוא פועלינו הריבולוציונרים, שעַמם המעונה יֵצא לחופש.  והדברים היו דברי יחיד, דברי יחיד בעד הכלל ונגד דעת הרבים!

תכנית-העבודה הפוליטית של פועלי כל עם ועם – הוסיף ללמד – צריכה לנבוע מקרקע-המציאות שלהם.  הדרישות הלקוחות ממה שנאמר לפועלי עמים אחרים אינן מתאימות בשבילנו.  ה"קאפיטאליסט" שלנו, שנגדו נלחם ה"בּונד" הרשמי, איננו "קאפיטאליסט" במובנם של האחרים.  הסביבה שלנו היא אחרת והפרובלימות אחרות.  על הריבולוציונר היהודי מוטלות חובות כלפי עמו.  הפסיכולוגיה הפרוליטארית – זאת אומרת, הוויתוּר על הקוֹמפוֹרט, דרישת הצדק והיושר וכו' – צריכה להיות כוח דוחף בפוליטיקה הלאומית שלנו –

באַגיטאציה אֶקוֹנוֹמית לא סגי.  צריכים ללמד את פועלינו לקרוא ולכתוב, לתת להם אפשרות להתפתח, להכיר את הטבע, את האדם, את העולם, את החברה; דרושה עבודה תרבותית: שיעורי ערב, ספרות – אז ימצא הפועל בעצמו את הדרך הנכונה.

וכל זה נדבר אז, לפני עשרים וחמש שנים, ב"ימים שלפני ההיסטוריה", בחוגי האינטליגנציה הבּונדאית.  כי ליסין לא ביקש, כאַגיטאטורים, הצלחה לרגע: לאַרגן את ה"מאַסע" לשני ימים על ידי שביתה, שסופה הרע והמר בטוח.  לוֹ היו מטרות בנות-קיימא.  "אבנים שלמות צלע זו נבנתה".

ליסין, בכלל, – תעיד עליו חוברת-ה"צוּקוּנפט" – לא היה מעולם אַגיטאטוֹר נאה דורש.  והשפעתו המוחשית על ההמונים היהודים גם ברוסיה וגם באמריקה, משעבר לשם – לעולם אך ברכה בה.  הפועל ההמוני בעל-הנפש ובעל-ההכרה באמריקה חושב את ליסין לעצם מעצמו, לבשר מבשרו, וכאֶל עמוד-אש הוא מביט אליו, אשר יאיר לפניו את הדרך.  דמות מלבבת!

ואף בשירה, עולמו של היחיד, אין ליסין מביט על עצמו אלא כעל משורר-ההמון, כעל אחד-מרבים.  אמנם, אחד המחוֹנן בסגולות שאין לרבים, אחד שנשמתו עשירה מנשמות-הרבים, אבל – אדם כמותם ואִתּם.  "כשליסין אומר 'אני' – פּירוּשו: אני, בן-עמי; חבר האנושיות הלוחמת; נפש הקשורה לאידיאלים הגדולים והנשׂגבים של דורי.  אני – הבא לגלות לחברי את זה שמתרקם גם בלבו הוא" (חוברת-היובל, עמוד 247).

 

אברהם ליסין עובד זה חצי יובל שנים בשביל המוני עמנו העובדים בארצות-פּזוּרינו.  מי מאנשי-העבודה המעטים אשר אתנו בארץ-ישראל לא יעלהו בזכרונו כיום הזה ולא ישלח לו ברכת-לב-ונפש מרחוק?

 

["הוצאת הפועל הצעיר", אייר תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1][ וּמֵעֹמֶק הַלֵב                               עַל עוֹלָם וּבְרִיוֹת

מִתְפָּרֶצֶת קְלָלָה;                              מִתְבַּקְשָׁה מַפָּלָה.]

[2] הַקַרְנַיִם

צוֹנְחוֹת הֵן                                                            הַרְהֹרֶת נֶאְצֶלֶת,

עַל בְּקָעוֹת וְהָרִים,                                       תּוּגָה מְטֻלֶלֶת,

עַל כָּרִים                                                  נְהָרָה נִגֶרֶת,

וִיעָרִים,                                                   רַכָּה וְחִוֶרֶת

וְהַכֹּל מְחֻתָּל                                              נֹגַהּ כְּחַלְחַל!

[3][3]* למשל:

און וואַרם זאַל פליסן אויך מיין בלוּט אַהִין אין די דיינע,

אַהין אין די הייליגע בּלוטיגע ים'ן

פון דיינע מיליאנען גיבורים און קדושים –

און פליסן צוזאמען!

השומע ישמע

 

וְיִזְרוֹם-נָא גַם דָמִי שֶׁלִי חַם, וְיַחַד

עִם דָמֶיךָ-אַתָּה בְּתּוֹךְ יַמֵי-הַדָמִים הַטְהוֹרִים,

דְמֵי מִילְיוֹנים שֶׁל קְדוֹשִׁים וְגִבּוֹרִים,

וְהָיוּ לְזֶרֶם אֶחָד!}