_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רעיון העבודה בשירי טשרניחובסקי

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

ההטפה לעבודה – בזה החילה ספרותנו החדשה (ריב"ל ב"תעודת בישראל" על פי דרכו ומאפו בתיאורי חיי-הכפר שב"אהבת ציון" על פי דרכו) – ובה כוחה.  ספרותנו הלאומית – הלאומית גם בתקופת-ההשכלה שלה – תפסה אל נכון, ששאלת קיומנו הלאומי היא שאלת תגבוֹרת-העבודה בין בני עמנו.  ראשית עבודתה של ספרותנו במאה האחרונה היתה לגרש מתוכנו את קוּלטוּס-הבטלה, שהספרות הרבנית במשך מאות בשנים וספרות-החסידוּת במשך דורות היו לו לפה, ולהעמיד את רעיון נחיצות-העבודה במרכז שאלות-חיינו.  רעיון העבודה של משכילינו היה, שהעבודה היא יסוד החברה, שמי שרוצה ליהנות ממנה צריך לשרת לה.  הם פנו בהטפתם לפרט, וכאילו דאגו אך להצלחת הפרט, אבל לנגד עיניהם היתה עם זה תועלת החברה.  עבודה קראו לסכום כל הפעולות המכוּונות ליצירת הדברים הנחוצים לחיי החברה.  לכתיבת ספרי פלפוּל ולאמירת "תורות" חסידיות אי-אפשר היה לצרף את שם-הכבוד הזה.  כמובן.

ליליינבלום, שהעולם האידיאלי נראה לו כבית-חרושת גדול, הכניס, כידוע, לרעיון זה, לרעיון-העבודה, את המומנט של יושר סוציאלי.  זהו הסוד לספרו "מסכת ישוב-עולם".  אבל ההשקפה, כמו אצל גורדון בן-דורו, היתה בעיקרה מדינית ציביליזאטורית.  אמנם, בפואימה האידילית "דוד וברזלי" מעלה יל"ג את ערך חיי-הכפר, אבל לא בגלל עבודתם, כי אם בגלל הפוֹאזיה של מנוחה אשר בהם (המשך מ"לינו בכפרים" של מאפו).  לעומת זאת במעלותיו העיקריות של פאבי בונה-המסלה ("קוצו של יוד") נחשב לא מה שהוא בונה טוב, אדריכל הגון, אלא מה שאינו מסתפק בעבודה "פשוּטה", כי אם גם קורא בספרים, מנגן וכו'.  מקריאת בת-שוע: "בזיעת אפי אוכל לחם כל עוד בי כוח" אנו שומעים הד קול-הקללה, קללת האדם, עבד העבודה; ובחסרונותיה של אשת המשכיל ה"אסיר" (בשיר "אנקת אסיר" למל"ל) נחשב בעיקר מה שאינה יודעת להתווכח על ספרים, על קונצרטים, כי אם עושה מה ש"משרתת פשוטה" יכולה לעשות: מבשלת, אופה, מטפלת בילדים..... בפרוצס העבודה הגופנית, שהיא, אמנם, נחוצה מאוד, רואה האברך הפרוגרסיסט, כיהל"ל ב"כשרון-המעשה",,, אך מיכאניוּת, ומ"מבטו הגשמי" ("נחוץ לתת לבני ישראל מבט גשמי על החיים") נעלם היסוד הפסיכי שבחזיון.  ליליינבלום כאילו אלא עמד על הענין הפשוט הזה, שמלבד שאין שום עבודת-גוף יוצרת בלי השתתפות-נפש, הנה בכלל אין גוף בלי נפש.  גוף בלי נפש – זוהי פיקציה, דבר שלא בא לעולם.  גוף-האדם עם שריריו ועם עצביו הוא הוא הנפש.  נפש, "נשמה", חוץ מזה, אין.

לכאורה, פּוֹזיטיביסט שכמוֹתוֹ ולא ידע זאת? ואף על פי כן... אך זהו ענין למקום אחר: להרצאה על חיי ליליינבלום ודעות-חייו.  נמשיך את דברינו.

ניוּאַנסים חדשים ברעיון-העבודה נכנסו לספרותנו על ידי בני דורנו, הדור שנתחנך על "איגרת קטנה" ו"בשדה" לח.נ.ביאליק ועל "חיי שלמה" של מנדלי, ואשר המעוּלים שבו לא הסתפקו ברעיון בלבד ועשו אותו למצע הממשי של קיום-עצמם.  העבודה, אליבא דאלה, היא יסוד-העולם, יסוד-החיים ובלעדיה אין עולם ואין חיים.  הקלקול היותר גדול, שיש להתריע עליו, הוא לא בעבודת הציביליזאציה, כאשר יחשבו, למשל, טולסטוי ומרעיו, כי אם בבטלה של הטיילים על חשבון הציביליזאציה.  רעיון-העבודה אצל אלה משמש קריטריון יסודי לטוב ולרע.  טוב – עבודה בקיבוץ ולשם הקיבוץ, באופן שהיא לא תזיק לאישיוּת, אלא, להיפך, תתן מוצא לכל כוחותיה; רע – שלילת הקיבוציות, אי-השלמוּת, בטלה, זאת אומרת, אַטרוֹפיה, תליה בדעת אחרים.  בקנה אחד עם הערך החברתי של העבודה, ערך נחיצותה, תוצאותיה ופריה, עולה ומתבלט הערך החיוני שלה, כיסוד ההשתלמות העצמית והתעלוּת ההוויה האישית.  ומכאן ההבדל העצום ביחסים לא רק בין ההולך-בטל והעסוק, אלא גם בין העסוק סתם ובין העסוק בעבודה יוצרת, בין העסוק בתעשיית-פוך או בביוּרוֹ ובין העסוק בחרישה, בהוראה או בעשיית-מכונות.  ואף גם זאת: בין העובד בכדי לרכוֹש, להרוויח, לצבּור, ובין זה שעבודתו באה לשם חיי הקיבוץ; ולא רק מתוך הכרח מדיני, אלא גם מתוך רצון, מתוך דרישת כוחותיו האנושיים לקיום ולאחדות קיבוצית בד' אמותיו.

כי רעיון-העבודה במובן בני דורנו הוא, שהאדם השלם והמעולה אינו זה שמוכשר ליהנות הנאות אסתיטיות ממאכל דיליקאַטי, מכלי-בית נאים, משיר יפה, ממוסיקה ומשיחה חדה, אלא זה שנותן פירות ומרבה את רכוש-החיים על יד עבודתו; שהשלימות הנפשית אינה נקנית על-ידי הסתכלות פילוסופית סתם בעולם ובחיים ("התבוננות" בספרות-החסידים), כי אם על-ידי מפעלים, על-ידי פעולה.  על-ידי השתתפות בפועל ביצירת קנייני-החיים (ברשות החברה ועל דעת עצמו, לא בבית חרושת של אדון מנצל).

וזאת להעיר, שהרעיון הזה לכל עמקו אינו מושג על-ידי הוכחות הגיוניות ונסיונות, שכך הוא, אלא מוחש על-ידי הרגשה פנימית, מוסרית, דתית, שירית: העולם חשוב, החיים חשובים – וחשובה עבודת-העולם, עבודת-החיים.

וחלק גדול משירי טשרניחובסקי מביע בכוח-איתנים את רעיון-החיים הזה.

טשרניחובסקי הוא– לא רק על פי תוכן שיריו, כי אם עוד יותר על פי סגולותיו העיקריות, על תכונתו וסגנונו – משורר קרקעי.  הוא אינו ירא-שמים ואינו מבקש רחמים מן השמים.  בין "ילדי האדמה" גדלה שירתו, והיא מאמינה, כי הדור הבא "יחיה, יאהב, יפעל, יעשׂ" ויהיה חי בארץ, בארץ – באמת; לא בשמים – בלא אמת.  כי הארץ היא מקור היחס המסתורי, העמוק, היסודי, אל החיים; השמים – מקור המיסטיות הרעיונית, החשבונית, המחוסרת ליח ודם.

ולוֹ "חיי רוח אין די".  בעל "ואֶת שמך אני אשא" יודע להוקיר את הרוח.  אבל את הרוח האמיתי.  רוח-האדם, רוח-היקום, רוח-החיים, האהבה, הפעולה, המעשה.  לא כל מה שרגילים לסמן אצלנו במלה "רוחניות".  זו לא דיה לו.  דורות חדשים לא תתן לו.  אֵם הדורות החדשים היא הארץ  אין עתיד לשמים.

והוא בעצמו התחיל דווקא בשירי-עונג קלושים, שאת השמים אתה נפגש בהם על כל צעד ושעל.  המשורר הצעיר כבר לא שר, כמובן, שירי תהילה להשכלה בת-השמים; על כיסא-כבוֹדה של זקנה בלה זו הושיב את ה"התעלסות בגנים" הצעירה.  "גיל ועונג בנאות דשא ורקיע" – וזה הכל.  בזה ממלא האדם את תפקידו.  השורה האחרונה: "שירת נמלט מבּוֹר-כּלא" נופלת כפתקא משמיא.  מה לזו כאן? הרי רעננים לו שמי-שנאנים ב"אביב-עולמים" ו"שׂשׂים לו שמי התכלת" בשיר בשם זה.  וה"כלא" מאין יימצא?

ואולם רוח-הארץ אשר במשורר, רוח-הכּלא העומד להיפתח, עמוק משירת השמים הצעירה הזאת, עמוק, אולי, מאשר חשב הוא בעצמו.  בשירים: "הערב", "הרהורי-ערב", "בגן", בפרק ה' מ"על המים" ועוד מזדקק ומזדכך העונג הלז על ידי ההסתכלות.  בדרגה זו, שעליה עמד טשרניחובסקי מיד, כבר לא הנאָה סתם שלטת, כי אם עונג של הסתכלות, זו מובילה אותו תחילה ליפעת עולם-הפראים, עולם-הקדומים:

 

                        יְהִי הַיַעַר עֵר וָאֶהְיֶה מַקְשִׁיב אָנִי – – –

ומשם עד ההֶלניוּת – עולם המסתכלים המושבעים – הן רק צעד אחד: "דֶיַנִירָה", "שרטוטים".  אבל יושם-נא לב: מכיון שהשירים האלה כבר אינם חיים רק מפי הפרימיטיביות של עונג והנאָה, לכן יש על ידם ב"יש עצים, עצי גן", זה השיר ההסתכלותי-הטשרניחובסקאי הטיפוסי – דאגה לעץ העלוב (היאומן?!), אשר "לשוא שמימה יפרושׂ כפיו", אשר "לא עליו ניתך שיר, ודממה בין פוארותיו, ודמות העָקר לו"...

 

בַּגִיל וּבְהָאִיר יוֹם אוֹ סַעֲרוֹת-יָם יָמֵרוּ,

אֵינֶנוּ שָׂם עַל לֵב, כִּי מַה לַיְקוּם וְלָעֵץ?

כן, שמחת היקום כבר אינה חובה לעץ העלוב; החוחים מצד אחד כבר מתחילים לבלי להתבטל מפני השושנים מצד שני.  היקום בשֶׁלו והעלוב בשלו: איננו מסתכל.  "איננו שם על לב" – ועל ברך לא יכרע!

גדולה מזו: בשיר-אהבה אחד מאותו הזמן – "למרים" – מתגלים חשבונות נפשיים עדינים מאוד ורחוקים מאוד-מאוד מהטענות התמימות של "ואַת".  "שכוּרת האורה התפתחה הזמוֹרה – "בגיל ובהאיר יום" – ואַת אהבה לך זרה, יונתי?" בתמיהה?! – כך מקשה הסטוּדנט ההיידלברגי.  אבל אותו סטודנט בעצמו בפעם אחרת פונה למרים ואמר:

 

 נָא אַל תְּקַלְלִינִי אַתְּ!

– – – – – – – – – –

שִׁלַמְתִּי לָךְ בִּדְמֵי לִבָּתִי נוּגָה,

בְּיֵאוּשׁ וְנֹחַם לְאַחַר זְמָן,

בְּכִלְיוֹן-נֶפֶשׁ – נַפְשִׁי הֲרַת-תּוּגָה...

ולעוּמת הגסוּת הדוּבּית של חברוֹ הגדול בצפון, לעומת הגסות של "מה רב המחיר (כלומר, התוֹם וכו'), אשר נתתי בבשרך!" כאן דברים אחרים לגמרי:

 

שִׁלַמְתִּי לָךְ! שִׁלַמְתִּי בְטַל-נְעוּרַי,

בִנְשִׁיקַת-תֹּם, שֶׁאַת מָצִית,

וּבְרֶטֶט – רִאשׁוֹן הוּא לִיצוּרָי –

נתגרשו מגן-העדן! כבר לא "יֵצאו-יגוּרוּ בוֹ שאננים".  אפילו ההסתכלות הכי-עליונה כבר אינה מספיקה.  נמשכים החשבונות, הקושיות, הניגודים, ההשתתפות בצער.  לכאורה הכל טוב "בגן", שיפי-פלאים לו, אשר טרם נקרא לו שם עלי אדמות; ועם זה:

 

בַּשָׁעוֹת הַחוֹלְמוֹת שֶׁל לַיְלָה,

בַּדְמָמָה הֲרַת הַגַעְגוּעִים,

הַנֶפֶשׁ בְּחֵיק נֶפֶשׁ מִשְׁתַּפְּכָה

בְּרַחֲמִים, בְּשִׁפְעַת וִדוּיִים...

ההסתכלות ה"טהורה" עכורה.  הומות הסערות, רועשות ב"בין הרים": – "לאן? לאן? – אל אשר יש קול קורא לך: עלה ורֵש!.. ולֵך ולך בשם אדוני... והמוות מלא הוד כל-כך"... ו"מתוך עב הענן" זונקת ההתקוממות, הגבורה:

 

הִנֵנִי! מִי קוֹרֵא לַקְרָב בֵּין צֶאֱלִים?

שׁוֹכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אוֹ מְצוּקִים וְאֶרְאֶלִים?

– – – – – – – – – – – – – – – – –

קוּם, עַיִן אֶל עָין! זְרוֹעוֹתַי חֲשׂוּפוֹת,

שְׁרִירַי שׂרָגוּ, כָּל גִידַי חֲסוֹנִים...

ו"בין קברות דור-נכר" מתגברת הסערה ומגיעה לידי התבלבלות כבירה מחזון הדור ה"כביר באשמות", מרצונו הנמרץ ובוער ומכוחו הסוער, ש"מילאו מלוא-תבל אך מוטה ופרץ".  וכל חפץ המשורר הוא, ש"שריריו יהיו מתוחים ורועדים ביגיע".  – לשם מה? הוא "איננו שם על לב".  הפקר!

החרוז – "חסון"; מגן נחושת וברזל.  אבל נקודת מגמה ארצית לו אין.  התבוננות סתם? – חלילה! בלבול ויגיע-המעבר.

והמעבר בא.  אחר הדברים האלה קמה הסערה לדממה.  ו"אחר" זה אינו במובן כרונולוגי.  כי כלום דרך-השירה היא דרך-הכרונולוגיה? הן המלה הרכה של המשורר יש אשר תצלצל לאחר שבתוכו שָׁבתה רינה; ובעת שבתוכו אש אדירים – דווקא אז קורות המלים.  אין מוקדם ומאוחר.  הכרונולוגיה יכולה לבדוק ולמצוא, למשל, שהשירים שנכתבו מאת טשרניחובסקי בשנת 1907 הם "על דרך ביאליק" יותר מן הקודמים וגם יותר מן הליריים-המאוחרים.  אבל כלום תוכל גם לעמוד על נימוקי החזיון הזה? כלום יש בכוחה גם לבארוִ? במה? אכן דרך ה"התפתחות" של המשורר אינה כל כך ישרה וחלקה וגלויה, ולא בכרונולוגיה הענין, אלא במצבי הרוח השונים של המשורר, שהולידו את שיריו בזמן זה או אחר; ואנו, הקוראים, אין לאל ידנו בלתי אם לציין, שאותם ואותם השירים, מסוג פלוני ופלוני, נולדו, כפי הנראה, על ידי מצב רוח יותר מזוקק, יותר צלול, יותר עילאי.

מה שבנוגע לעניינו, הרי אנו יכולים לומר, שבעמודים אשר בספרו של טשרניחובסקי  מאחרי שירי-הסערה יש יסודות חדשים, יותר אדמתיים, יותר פוריים מאלה, שעליהם נוסדה התפילה "לנוכח פסל אַפּוֹלוֹ".  בהם כבר נשתחרר מן התוהו-ובוהו של "זרמי בני אדם" קדומים, נתרומם עליהם, עלה מן הסערה ויצא למרחב של "האם-האדמה" הגדולה אשר ב"שדה"-ביאליק.  נפסק הבלבול של הבלי בל ועשתורת, חדלה ערבוביית הגילולים.  כאן כבר לא רק גיל-חיים ושכרון-חיים, לא רק ספירת-התבוננות ליופי שבגבורה עיוורת גבורת-הפקר, כי אם ביטוי הרוח הגדולה, שפעמיה נשמעו כבר בשירים הראשונים, כעין "לא תמות בת-השיר" או "לא רגעי שנת, טבע".  עוד באודיסה, בשנת 1896, סיפר לנו המשורר על אבל-נפשו וזעקת-פצעיו, אשר מתוכם הוא נודד "למקום שם משבָּרים ינאקו, למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב".  ולא כתייר-מתפעל סתם הוא מופיע במקום ההוא, כי אם כאדם, המביא את עצמו בקשר עם הטבע.  המשורר מתבייש מפני "הגלים הרָבים בסלעים, המתמוללים ושבים לרגעים".  הוא נכלם מפני גאונם, עקשנותם, מסירות-נפשם... וכשאחד ממשוררי-הנדודים של דורנו, דויד שמעונוביץ, אומר באחד משירי האחרונים: "אך אם גל לסלע נופץ, שנית עליז ירוץ שבילו" והוא רוצה להיות כמוהו, הרי אך הד קול השיר הטשרניחובסקאי ההוא אנו שומעים.

בוחנת, גלוּיית-עין, בת-חורין היא "שירת האיכר" בהשתפּכה אצל טשרניחובסקי  "אל חיק-המרחביה, על מענית-השׂדמה, בנגוהות-הבוקר ובצאלי-ערבים".  אמנם, ב"שירת הנפח", "שיר –הגבורה באופל בית-חרושת ועב-פיח ניצבת, שיר איתן מריע בקול איום, קול נורא, בים-הניצוצות, בשאון-המקבת" עוד נשמעה החריקה האיומה והנוראה:

 

לֻטַשׁ הַסַיִף, מֹרְטָה הֲחֲנִית –

כלומר, האנטיתיזה הגמורה של רעיון-העבודה, שרואה את יוצר-העולם בצורת חורֵש ולא בעל-סַיף.  ואמנם, שם עוד החיה תהלך עלינו אימים; אין עוד העליזות האנושיות האמיתית.  את זה צריך לחפש ב"שיר-המזמור לבני תוּבל-קין", ביחוד ב"זרם השלישי" אשר בחזיון השני של "נביא-השקר" אשר:

 

כִּרְבִיבִים לָאָחוּ וּכִסְפִיחַ-הַיְאוֹר מִפְּנֵי קַיִץ,

אֲשֶׁר אִם שָׁטַף, וְחָלַף וְהֵעִיר

שְׁתִילֵי הַכֶּרֶם וּנְטַע יַעֲרוֹת-חַיִץ,

צֶמַח וָצֶמַח וּפְרָחָיו וּפִרְיוֹ.

שֶׁבֶט וָשֶׁבֶט בְּנֵי-חוֹרִים יִפְרָחוּ,

יְשַׂגְשְׂגוּ כֻלָם בְּרִבְבוֹת-צִבְעֵיהֶם,

חוֹנִים שַׁאֲנָנִים עַל אַלְפֵי דִגְלֵיהֶם,

אִישׁ אִישׁ בְּתוֹךְ עַמוֹ חָפְשִׁי כְּלָבִיא,

כּעֵץ עַל אַדְמָתוֹ וּכִפְרוּדָה עַל תַּלְמָהּ –

בקצרה: העבודה מסדרת; איש-העבודה על מחנהו ועל דגלו.  "צמח וצמח ופרחיו ופריו", העבודה מוציאה מן הערבוב; בה החופש האמיתי: "שבט ושבט בני חורים יפרחו".  היא מצילה.

וכאן עומדות רגלינו כבר בגבולות האידיליה של טשרניחובסקי – גולת הכותרת של שירתו.  כי כאן, בכל החלק הזה – עולם פועל ועליז.  "העץ על אדמתו" לעולם אינו עלוב עד אפס תנחוּמין, ווֶלוֶלה -שוטה המיסכן מטהר את כל האוויר מסביביו.  בזכותו חיים, כי גם דיכויו בא בעקב רוחו היתירה, בעקב הדתיות העמוקה של ילד-האדמה, בעקב הבסיס אשר מצא לדמיונותיו באֶפּוֹס המקראי.  כאותו גל, מסגיר הילד התמים והחלש לבו לנקודת מגמתו ו"ראשו אל על".  הוא רץ אחרי המבשר מארץ-ישראל, אחרי המשוּלח.  הילדים הבריאים אוהבים מרוצה, תנועה ופעולה.  ודומים בזה זקנים לילדים באידיליות הללו.  רוחו של ליליינבלום אילו היה רואה את מעשה-הלביבות של גיטל, היה אומר: "בנאמנות, פועלת טובה!" אילו עשתה משרתת שׂכוּרה בשבילה כך, היתה גיטל חייבת על פי דין ועל פי יושר לשלם לה שכר הגון.  רוחו של טשרניחובסקי תופס את הענין אחרת, קצת יותר עמוק.  לו נוגעת, בעיקר, החיוּניות הנעלה שבכל זה, הגאולה מן המאסר של נפתולי היחסים הבלתי-ארציים.  ב"הכף השבורה" מַרבּה האסיר האחר" לדבּר על "עוֹל מסורות-אבות".  "מוסרות חוקי-התהווּת", "גזר קיבה שואלת ופריה ורביה", "יכולת דווּיה", חכמה משועבדת, יופי בתור משרת, לאומיות תלויה באקלים, רצון חפשי שאינו חפשי, אמונה כרוכה במדרגות של התפתחות ואמת ונתונה בשלשלאות של מעמדות וצורות-תעשיה ועוד ועוד, בשעה שהאסיר השלישי מתיחס באירוניה לעומק כל העניינים הללו ויושב ומתקן את הכף. וכשהושלמה המלאכה, יצק מים בכף – ולא נשפך ארצה אף נטף.

 

אוֹרוּ פְנֵי כָל הַמְסֻבִּים.

כאן אנו עולים.  אנו עולים עם המשורר.  אנו עולים ומתרחקים משירת "נמלט מבור-כלא".  אין כלל להימלט! אנו מקבלים את הכלא: הוא פתוח לרווחה.  כאן אנו נשארים, נשארים לשבת ישיבת-קבע.  כאן – דממה ושיר-אסירים מן המדור העליון.  "בגיל ובהאיר יום", "אור וגיל" – אותם המוטיבים – אבל מן המדור העליון.  ממדור-הגאולה שבבית-האסורים גופא.  "קומה, ניבדל מתוך העולם הישן".  למה לנו אַפּוֹלוֹ? אלוהי האסיר מתקן הכף השבורה מעולה ממנו.  ואף אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי גיטל, אליקום השוחט ור' שמחה אבי-ולולה, הוא אב-למשפחה מצויין, מנהיג נאמן ופועל חרוּץ שבחרוּצים.

 

[קובץ "אחדות-העבודה", תרע"ט.  החתימה: י. ח. ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה