_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִשְּׂדֵה הַסִּפְרוּת

["מקרן זוית"]

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

ועוד ספר אחד, לא בלטריסטי, הובא לנו בימים האלה מאמריקה, והוא: מקרן זוית, קובץ מאמרים על עניינים פילוסופיים, ספרותיים וזמניים, מאת דר. דוד ניימרק, כרך ראשון, חוברת ראשונה, ניו-יורק, תרע"ז. 96 ע'.

החוברת מכילה שלושה מאמרות: יופיותו של יפת באהלי שם; הלאומיים והריפורמיים; יהדותו של אחד-העם.

הראשון הוא מאמר-זכרון למלאת אלפיים ושלוש מאות שנה ליסוד האקדמיה של אפלטון באתונא שביון ("הזמן המדוייק הוא בספק", מעיר בעל-המאמר בחצי-עיגול, כלומר, הזמן המדוייק הוא בספק), והוא יחידי בין השלושה שבחוברת שנכתב כמעט בלי "טמפרמנט", בלי פולמוס של גדלות (צריך להוסיף: גם בלי אותה ההסברה הנעימה, שבּרנפלד וקלוֹזנר כותבים בה מאמרים שכאלה.  ד"ר ניימרק אינו יודע לכתוב, סגנונו מגומגם, ואת זה הוא חושב לו, כנראה, לצדקה; ואולי גם מי-שהוא בין קוראיו באמריקה יקבל את זה כסימן לעמקות יתירה).  ד"ר ניימרק הוא בעל-השקפה דתית-פילוסופית-אחדותית, וכשהוא מקדיש מאמר ליסוד האקדמיה של אפלטון, מובן, שהוא מדבר, בעיקר, בהשפעת היוונות על היהדות.  "בארץ-ישראל מפסיקה פירצה גדולה בין נושאי-היהדות המיופים והיהדות ההמונית" וגם "ביוון היתה פירצה בין הרעיונות הפילוסופיים הנשגבים ובין הדת ההמונית" (חידושי-תורה!), אמנם, כמובן, היה איזה הבדל, והוא, ש"בארץ-ישראל היה הרעיון הטהור המבטא המיופה של רוח-האומה" וכו' וביוון היה "יפוי-כוח מדיני לדת ההמונית" וכו', אבל "הפירצה היתה פתוחה פה ושם בין מועט של בעלי-צורה ונקיי-הדעת ובין העם בהמוניו".  וגם זאת: האידיאל של היהדות המיופה והאידיאל המיופה של היהדות הוא בשר רוחני או רוח שבבשר לעומת האידיאל הפילוסופי המוגזם היווני על רוח בלי בשר, בניגוד לאידיאל של בשר בלי רוח.  והנה המתיוונים שלנו "אין לנו דרך ישרה לבוא להשקפה אובייקטיבית עליהם", אבל הם בחרו בבשר, בהוללות, בניגוד לחסידים, שהחזיקו בדעה, כי "רק יסודות הפילוסופיה האפלטונית מסוגלים המה להעשיר את היהדות ולהפריאה".  ושוב דיבורים על צד ההשפעה המזיקה שבפילוסופיית יון לטהרתה של היהדות המיופה.  "תורת האידיאות הובאה לתוך גבולה של היהדות דוקא על-ידי אותה הכיתה של מאמיני האחדות המוחלטת, אשר דחתה את האמונה במלאכים ממקומה המיופה (תפסה המלה "המיופה" להאי גברא!)ואשר סיגננה את תורת הבריאה המונותיאיסטית".  אחר זה – קווים כלליים, ידועים לכל יודע-ספר, בדבר הקשר שבין תורת-האידיאות ובין מה שקוראים בתלמוד: מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה; הזכרת פילון, הנצרות וגם... ר' יוחנן בן זכאי, ובא כוח היהדות המיופה, ויתר חכמי-התלמוד, נושאי היהדות המיופים, עד רב, אשר "תחת השפעתו חיים המה אחינו בני ישראל האורתודוכסים עד היום הזה את חייהם הדתיים בתוך גבול המצוות המעשיות התשמישיות הרבות ודיני איסור והיתר בדקדוקיהם ובדקדוקי-דקדוקיהם עד אין קץ" – – –

דברים על "עניות הדעת ומזמוז המוחות המשתרעות (צ"ל המשתרעים) לרווחה בספרות העברית בימינו אלה" אין במאמר הזה, כי, כאמור, כולו, עד "האמורא רב", ובין האמורא רב עד עמודו האחרון , הוא כתוב בלי טמפרמנט מיוחד.  הטמפרמנט הדתי-ריפורמי מתחיל מכאן ואילך.  "יהדות של שולחנים וחלפנים ותגרנים, גם אם מבוסמה היא ברוחניותה של אורגיזאציה דתית נכונה ומסודרה, אין בה כדי לשמור על זכותה של האומה הישראלית למקומה החשוב בהיסטוריה.  צריכים אנחנו להתחדשות עלומינו הרוחניים, צריכים אנחנו לקבל עלינו חובות רוחניות חדשות, צריכים אנחנו לחדש את נעוריו בקיבול עול מלכות שמים חדשה".

בפיסקה מפתיעה זו, מפתיעה ביחוד בהתרסה הבלתי מובנה כלפי "השולחנים והחלפנים" (מן "הברית החדשה"?) נגמר המאמר הראשון": "יופיותו של יפת באהלי שם".  מה רצונו לומר?

רצונו לומר: "הכוונה הדתית שהוא (הריפורמי) מכניס לתוך העניינים היהודיים שהוא עוסק בהם (ביקור בית-הכנסת בשבתות ומועדים וכדומה, כדמוכח להלן) עושה היא את היהודי הריפורמי, הנוטל לעצמו את השם אי-הלאומי, ליהודי לאומי ויותר אמיתי ויותר מקורי מאשר הוא היהודי הלאומי הקיצוני".  הריפורמי אינו מאמין בביאת משיח ובגאולה מדינית של עם-ישראל, אלא שעם זה הוא יהודי לאומי אמיתי, שהרי הרצל בעצמו היה יהודי ריפורמי.  והראיה: הוא כעס על הרבנים הריפורמיים, המתנגדים לציונות, יותר מאשר על הרבנים האורתודוכסים.  שמע מינה שהיה קרוב.  ולא יעלה על הדעת לומר, שהללו העירו את חמתו בהתבוללותם, המעורה מהם יותר.  לא, פּירוש כזה נניח לאלה שהד"ר ניימרק פליג עליהם, "המערבבים דבר בדבר, מתעקשים בלשון" ו"במלים מצלצלים" (אחזו לנו את המערבבים!").  בעל המאמר "הלאומיים והריפורמיים", שנכתב אנגלית ונדפס בגליון ראש-השנה תרע"ז של השבועון "אמריקן דז'ויז כרוניקל" (עוד יש מקומות של עשירות-דעת ואי-מזמוז-מוחות, שבהם עוסקים בפרובלימות חשובות שכאלו!), אינו "מערבב" ומחזיק בשלו, שאין מחלוקת עיקרית בין היהדות הריפורמית והלאומיות היהודית.  ו"אחד-העם בעצמו יהודי ריפורמי כשר הוא".  ברוכים אפלטון והריפורמה!

ואולם ל"יהדותו של אחד העם" מוקדש המאמר השלישי והכי גדול בכמותו שבחוברת.  במאמר הזה מנתח הד"ר ניימרק את דברי אחד-העם, מביא הרבה ציטאטות ממנו ומעלה, שאחד-העם מצד אחד הוא בעל רוח יתירה נלהבה ובעל רגש דתי, ומצד שני סוציולוג טועה, מחזיק ברעיון-ההתפתחות, משעבד את החזיון הדתי לתנאי-חיים ולגורמים חברתיים.  אחד-העם מדבר על התאבנות-התורה, קובל על שאין ערך לקול האלוהים שבלב האדם, הרי שהוא דתי ואינו דתי-אורתודוכסי; הוה אומר, שהוא "רב ריפורמי כשר".

אמנם, יש שאחד-העם מבאר דברי ה"ריפורמה" שלו, כלומר את צורך-ה"תיקונים" במובן שיפור הדת מאליה על-ידי התפתחות חיי-העם ושיפורם, ולא על-ידי ריפורמה בכוונת מכוון.  אבל כאן שׁדא ביה ניימרק נרגא, מגלה את כל הניגודים שבפירושי אחד-העם לדברי עצמו ומבטל תכלית ביטול את כל הסוציולוגיה שלו בין כל אחיו הסוציולוגים.  זאת אומרת, עושה מה שאחד-העם עשה בעצמו כשליגלג על המחפשים "אקונומיקה" "בתוך ערמות-האפר של אבותינו שנשרפו חיים על קידוש-השם דור אחר דור" (במאמרו הידוע "הגיעה השעה!" שב"העומר").

אמנם, יֵאָמר בדרך-אגב, הלגלוג אינו חותך כל כך, ההיסטוריה שלנו, באמת, הרי אינה יום ארוך אחד של קידוש-השם,, אבותינו חיו בין העמים והיו להם, באמת, אינטרסים אקונומיים מיוחדים, כלומר, תפסו מקום מיוחד בחיי-הכלכלה של המדינה, ותמיד לא מקום עיקרי, תמיד לא ממדרגה ראשונה.  המוני-העם היו תמיד במצור ובמצוק, כזרים, ומתוכם יש שעלו לגדולה במובן רכישת-ממון והשפעה ב"חצרות".  אבל תמיד היה גם סופם של אלה לבז, תמיד נהפך הגלגל גם עליהם אחר איזו תקופה של "פריחה".  ומה שחשוב: ההתבוללות בכל שעת-פריחה היתה תמיד גדולה, ושבא השמד היו פרטים רבים שניתקו את כל הקשרים ועברו לצד השני (כשניתנה להם האפשרות) והמוני-העם נשארו במצבם, כדרך ההמונים תמיד, והיו לטבח, או כמו שקוראים לזה: מתו על קידוש-השם.  הרי גם בימינו  ולעינינו נהרגים המוני בני עמנו – כלים אין כל "אקונומיקה" בחזיון הזה, ויש רק קידוש-השם? ואל יאמרו: עכשיו נשתנו הזמנים, עכשיו אין הדת הגורם הראשון בחיי בני האדם.  עכשיו– ודאי לא! אבל היא לא היתה כזאת מעולם.  גם בימי-הבינים היו עיקר-חיי-האדם מחוץ לדת; זו היתה רק בחינת צבע לחיים.  אז רק הרבו המתנשאים על העם לדבר בשמה, לדרוש את שלטונה; עכשיו נהוג לדבר פחות עליה.  אבל תפקיד, כמובן, יש לה גם עכשיו, ולא בניגוד ל"אינטרסים האקונומיים", כשם שמעולם לא עמדה הדת בניגוד לאינטרסים האלה.  רק הסוציולוג הגרוע ביותר יחשוב, כי החזיונות של מסירת-נפש וקידוש-השם, שאנו מוצאים בחיי כל העמים, הם אות ומופת לכזבה של "ההשקפה הריאלית" על ההיסטוריה.  וראוי היה להאריך בזה.

איך שיהיה, וד"ר ניימרק כותש את יהדותו של אחד-העם במכתשת, מכה את כל שיטתה מכות נאמנות, עד שהוא מוציא ממנה את שמן המסקנה הנכספה, כי "אין שום חילוק מהותי בינו ובין ריפורמים אחרים".  וזה מובן: יסודו של אחד-העם, מזגו המיוחד, סביבת-חייו – כל זה הרי אינו נוגע לבוזה-סוציולוגיה כד"ר ניימרק.  ד"ר ניימרק בעצמו מתפאר בסוף-דבריו, שלו יש עסק רק עם דברי-תורה, כלומר עם דברי-הסופר הכתובים, שמכיון שנכתבו הרי יצאו מרשותו של הסופר ואין להם נגיעה לשינויי-מצב-רוחו, תכונתו ונסיונות-חייו.  בעל-המחברת, אמנם, שולח אותנו בע' 82 למאמרו "הלאומיים והריפורמיים", ששם הוא מזכיר גם כן "מעשים" ו"חיים" – אבל עולמו העיוני בפולמוס זה ברור.  בעולם זה אין הבדל בין אנשים החיים חיי-עמם בפועל, שקיומם בסיס להמשך חיי-העם, יהיו מחשבותיהם בשירה ובפילוסופיה מה שיהיו, ובין מוכסנים מתיוונים בימים ההם, שעצם-קיומם, כלומר, אופן-קיומם העמיד בסכנה את קיום-העם, או "רֶבֶרֶנדים" ריפורמיים בארצות-המערב בימינו, שתנאי-חייהם בשכבם ובקומם ובלכתם בדרך הם מנגד לחיי-העם, לקיום חטיבה עממית יהודית, ואפילו אם יִשָׁבעו – אותם אברים מדולדלים – כל היום להשׁקפה המונותיאיסטית וישׁמעו את החזן ביום-כיפּור בטֶמפל מסלסל ב"אחד".  בעולם זה הרעיון הפילוסופי הוא הכל, ולכן יהדותו של הרמב"ם עולה על זו של ירמיהו הנביא (ע' 96), שהרי רעיונו של זה היה יותר עמוק וטהור (שם: כלומר" יותר חיור, פחות בשר ודם) ויהדותו הוא (של ניימרק) עולה על יהדותו של אחד-העם, שהרי הוא פחות סוציולוגי ויותר דתי-מיתפיסי ממנו.  כך, למצער, יוצא מן הטון של המאמר "יהדותו של אחד-העם", שהוא "הרצאה וביקורת" ו"מנחת-ידידות לחג-הששים שלו" (של אחה"ע) מאת בן-החמשים (ד"ר ניימרק), ש"דרכיו שונות מדרכיו" (שם), כלומר, דרכו של הפרופיסור ב"היברו יוניון קולידז'", שכתב איזו מאמרים, לרוב מהבילים, בעברית, שונות מדרכיו של בעל "על פרשת דרכים", ד' חלקים!

לא, ד"ר ניימרק, טעות גדולה טעה מר.  לא בדברי תורתו של אחד-העם צריך לחפש את דרכו של הפובליציסט העברי אחד-העם! בהיכל-התורה אולי יש להוכיח, כי כגייגר כאחד-העם, אבל בדרך-החיים מרגיש אחד-העם, כי תלמיד-חכם אַנָס תפסו הפעם בבגדו ומושׁךְ אותו לריפורמיים, בעוד שכל עצמותיו תאמרנה, כי אין לזה כל שייכות לעצם-יסודו, כי לא זו הנקודה ולא זה מרכז-רוחו.

ואולם האם יכול זה להיות מוחש ומורגש לדורש-מהות ובעל-עיקרים כד"ר ניימרק? לוֹ נתברר, שאחד-העם העומד אתו בשורה אחת, אין הבדל מהותי בינו ובין הריפורמיים, והרי "מנחת-ידידות"! "את והב בסופה" – בני היהדות הצרופה הם כולם, זה מבין יותר, זה פחות – לזה רוח דתית יותר עמוקה, אף-על-פי שמעולם לא היה בארץ-הבחירה, ולזה, עד שיתישב בארץ-ישראל ישיבת-קבע, פחות עמוקה – וכולם ב"קרן-זוית".

אגב, "בקרן-זוית", "מקרן-זוית" – מדוע? מדוע לא "בדרך-המלך"? מדוע לא "בראש-הומיות"? היהדות הגייגרית, שבשמה דוגל בעל-המחברת, כמדומה שאינה נתונה כלל בקרן-זוית! "ונהפוך הוא": מקרן-זוית מדבר דוקא האַנטיפּוֹד שלה: יוצר היהדות העממית בפועל, בן העם החי חיי יהדות ממש.  מה? הגם את ה"פריבליגה" הזאת שלו, את "קרן-הזוית", תאמרו לכבוש לכם, רבני "הריפורמה הכשרה"?

 

["הוצאת הפועל הצעיר", תמוז תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה