¹

“ועֵד אלהים מה נאמנה דמעתי”…

(“לא תמח במהרה”)

בשנת תרנ“ב, שנת מותו, כתב י. ל. גורדון ל”חברו בהיכל-השירה ולשכנו בחצרות-אלוה" — למ. מ. דוליצקי (בעל הנכאים על גירוש-מוסקבה — “מבית ומחוץ” — והסירינאדוֹת-האֶלגיוֹת: “בת-ציון אהבך”…) — לאמור:

לֹא מִקְסַם-כָּזָב רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי,

וְתַרְמִית עֵינַיִם גַם אַתָּה לֹא תַחַז;

לָכֵן אַל תִּירָא כָּמוֹנִי מִשַׁחַת.

הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה, רֵשׁ מְקוֹמִי!

המשורר הזועם ההולך למות דאג לממלא-מקום, ליורש. מה היה לו להנחיל ליורשו? בכל אופן, לא דרך: את הדרך אבד בעצמו. “הא לך עטי”. אמנם, עט-הזהב, שניתן לו מאת “מכבדיו” בחג-יובלו, ינחלו בניו ולוקחי-בנותיו אחריו, אבל העט, עט-הברזל, צפורן-השמיר, שבו חקק: “עבד לעברית אנוֹכי עד נצח” — למי?.. ובהיות הכאב רב, והפחד גדול, ואדם מסביב אין — והחזיק בנפגש ראשון: “עלֵה!”

ולא ידע המנחיל הקודר, “העץ הבלתי-יבש”, כביכול, — ואולי גם ידע — כי אין כבר בכוחו של “חברו” זה לעלות וכי לא יירשוֹ זה. אבל הנה במאסף “פרדס”, שהספר הראשון ממנו יצא באותה שנה, ושבו גופא נדפס שירו הגרוע כל-כך של יל"ג: “סוד-העיבור”, הנה שם נדפס עוד שיר מאת משורר מתחיל אחד, מאת איזה צעיר בלתי-נודע — בשם “אל-הציפור”² — והמתחיל הזה הוא אשר יירשנו.

מזה כבר ודאי שלא ידע “האחרון במשוררי ציון”. והמשורר המתחיל בעצמו? — מי יודע!.. רבות המחשבות בלב משוררים מתחילים. בספר-ה“פרדס” השני (תרנ"ב), בקינה על מות יל"ג, קורא המקונן “אל האריה המת”:

לֹא זָכִיתָ יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶךָ,

כִּי יִשְׁמַע מִפִּיךָ שִׁירָה חֲדָשָׁה,

שִׁירַת חֹפֶשׁ וּדְרוֹר לָהּ כָּלוּ כִּלְיוֹתֶיךָ,

שִׁיר יוֹצֵא מִלִבְּךָ הָרַךְ וְהַקָשֶׁה.

בְּלֹא עִתָּהּ, נַפְשְׁךָ, וּבְלֹא יוֹמֶךָ

לִמְעוֹן הַשִׁירָה מִפְלָט לָהּ חָשָׁה…

והוא מוסיף ואומר:

תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת עֱנוּתֵנוּ —

מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִׁיר שִׁירוֹתֵינוּ?

מי? — בשאלה קשה זו נגמרת אותה הקינה: מי יהיה הכינור? מי?.. אין מענה… נתיתמה המלה העברית… והקורא העברי המובהק משפיל את עיניו, נאנח כבדוֹת ומבטא בקול את השם החתום תחת הקינה: ח. נ. ביאליק. – – –

מי היה ח. נ. ביאליק באותה שעה? — את אשר הוא היום! איש טוב במהותו, רַגָש, יסודי, מלא כוחות של יצירה, בעל שכם נטוי לסבול כל עבודת עם, בעל עין מסתכלת ורואה הרבה, הרבה, בעל חושים בריאים בעצם, שרחוב-היהודים הניח עליהם רק את חותמו ונתן להם נטיות מיוחדות, בעל רוח עצובה-עצובה ולב מלא מכאובות… הוא רק היה אז צעיר מהיום בעשרים וחמש שנים ובלי “כתר” של “משורר לאוּמי” — ויהא גם של לאום דל ושפל — על ראשו כבַד-הסבל —

הוא היה אז איש צעיר, מלא-מרי, שזה עתה סר מעל “דרכי מיר, אישישוק וּואלוֹז’ין” — בתוך כל הסרים הרבים — וזה עתה “בתשובתו” היה בבית זקנו וטָעם את טעם ההתפשׁרות של “יחד נרקב”!

הוא היה אז כבן י“ח, חרוב ובאין מוצא. לו, לח. נ. ביאליק, כבר אין כל תקוה ותוחלת. אחת דתו — למות ברעב. כן, “עתידו” ברור: הוא ימות ברעבון. וברעבוֹן — תלתא משמע: רעב הקיבה, הלב והרוח. הן את הספרים, שהזקן הבלה נע ונד על גביהם, עזב הוא, רחק מהם. הספרים נתנו לו “דמי שבוע”, השתיקו את לבו ובילבלו את רוחו. ועכשיו כשעזבם, כשרחק מהם — לאן ילך? הצרצר המה לו באזניו מפינת-האופל: בלי אמונה, בלי יכולת לקבל יסורים, בלי כל חיבור ל”חברה" זו — בה תרקב עד תבאשה…

ואולם חיים-נחמן לא נרקב. לא נרקב לגמרי, ללא-תועלת — כאשר יגוֹר. הוא, בכל זאת, ניסה לעשות צעדים אל מול פני ה“חיים”, ודווקא הצליח. הוא ניסה בכל מאמצי כוחותיו להתערות בעפר כגרגיר-הזרע — וצָמח. כוחות לא חסרו — ומה הביישנות? ומה אי-אומץ-הלב? ומה כל החיצוניות הבלתי-מבהיקה? ומה כל החרבן המוקדם של הפרוּש שפרש?

הוא הלך והצליח — דווקא הצליח — אם כי כ“אפרוח רך מקנו מוּשלך ברשות הלילה ומחשכיו” היה בעיני עצמו עוד ימים רבים…

הוא הלך ועלה — דווקא עלה — החיים נגלו לו ברוב-צדדיהם (אכן, למי ייגלוּ, אם לא לו, היודע לחוש אותם כל כך?!) — אבל המרי לא פסק מחלחל בו כארס, מרי הרוח הקשה, הבלתי מפויס. ולעומתו הלב הרך — זה יש אשר נטה להתפשרות, אמנם התפשרות אחרת ו“רקבון” אחר. ובין מרי והתפשרות המשיך הפּייטן את דרכו. המשטמה והחנינה, שירדו כרוכות לשחרות-חייו, ליווּ כצל את בת שירתו, תססו ופיעפעו בה… ועדיין שם הן — גם אחר תוֹם כל התסיסות… החנינה מחלחלת כארס, והמשטמה — ניטל עוקצה מתוכה. ולא באשר כוחה אין אתה!

חיים-נחמן ביאליק יוצא בבוקר מבית-זקנו בז’יטוֹמיר החוצה. מסביב — “רחוב-היהודים”. “בשער-הדגים, במבואות ושווקים יהודים מרודים נחפזים, נחנקים”. “שלולית מי-שפך ברחוב משתרעת, בעצלתים מבאשת, לאט מתבעבעת”.

וַתֵּרֶא הַשְׁלוּלִית כִּי טוֹב מְנוּחָתָהּ

וַתִּתְכַּס בִּירוֹקָה וַתַּעַל צַחֲנָתָהּ…

מרי! התמונה כולה היא מחצר בית-הכנסת שב“קוצו של יוד” עם הנופך הסמלי: השלולית מרוצה מעצמה… זהו בכלל. אחר כך מתחיל פירוט על משקל “בירח בלילה”: קול בנינו מבית-תלמוד-תורה המעופש ורחוק מאויר, מאורה… ובחנות — “רצועות, מזוזות, מקק-סופרים, שופרות ותחינות לתשליך ולסיבוב-כפרות”… לא יישכח אפילו “מר יעבץ שליט”א" — נביא הריאקציה ה“רומאנטית” של השנים ההן, ראשית שנות תר“ן… ויש שם גם בת-שוע, “היפה לפנים”, שכמו יל”ג את חנה שלו “לאחר שלושים שנה”, מוצא הפייטן הצעיר “בין אשוֹת-החיל על מחצלת של קנים בין שומים ובצלים יושבת”. “הוי, אשה עבריה!”

אֲרַוֵךְ דִמְעָתִי מִמְקוֹר לֵב נָגוּעַ.

הֲזֹאת הִיא בַּת שׁוּעַ, הֲזֹאת הִיא בַּת-שׁוּעַ?

מִי עָכַר חַיַיִךְ, אֻמְלָלָה?

אמת, לא ר' ופסי עכר את חיי בת-שוע זו! נשתנו הזמנים — והדעות אתם. טעית, גורדון, לחשוב את ר' ופסי למקור-הרעה ואת “הקוּראטור והגוּברנאטור” למקור-הטוב. השוטר — עושה-דברו של הגוברנאטור — הוא, ולא הרב, הוא העוכר את חיי “בת-ישראל”… “הא לחמא עניא” שלה זולל לא שמגר בן ענת, כי אם וַאניה… וכאן הלמדן, יורשו של יל“ג, מראה מצד אחד בקיאוּת בהערה מתחת: השם וַניה (כינוי-ההקטנה של “איוואן”!) נזכר בעזרא, י', ל”ו, ומצד שני, בפנים-השיר, הוא נזכר בפסוקים מ“בין שיני אריות”: “אַיך, עין רואה ואוזן שומעת?!” — — ולבסוף: הנה אשה שולחת בנה החדרה להעביר את הסדרה ונותנת לו לשכר-לימוד את ה“בֶּקע” האחרון… כלומר: זו אהבת התורה, שמשורר ההשכלה, חניך התרבות העברית, שר עליה אפילו בפוֹאימת הפרוֹגראמה שלו — ב“שני יוסף בן שמעון”: זאת התורה — אדם כי ימות באוהל!..

בקיצור: “אשפה ורפש וקדשי קדשים” רואה הפייטן הצעיר בסביבתו המקוללה. קדשי קדשים — זה היה החידוש. לבו של “הארי המת”, הקשה עד הנשימה האחרונה, לא רצה לדעת מהם. מצד אחר דיבר על אודותיהם “מר יעבץ שליט”א", אלא שהלה דיבר, בעיקר, על המוסר העברי העתיק בניגוד להפרעת המוסר של היוונים הקדמונים, והמשורר ראה לפניו יהודיה מוכרת בצלים חיה… אצל הלה היה זה “רעיון”, סכימה, ולפיכך חד-צדדיות ועקרוּת, ואצל המשורר — תוכן של חיים, ולפיכך ראיית כל הצדדים וביטוי של שירה. זהו ההבדל, ההבדל החותך.

ויָמֵש קודש!.. ואף על פי כן — יהודה-ליב משורר-ישראל חי וקיים גם בחיים-נחמן: המרי היל"גי לא פסק מפומיה —

כלפי מעלה:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים מִתְעַנֵג עַל כִּסְאוֹ

קָא-חָיֵךְ אֲדֹנָי לְמַסַת עַם-בְּרִיתוֹ…

וכלפי מטה:

רְחוֹקִים מֵאַוֵיר וְאִלְמִים וְעִוְרִים,

כְּמוֹהֶם כְּמוֹכֶם כָּל יַלְדֵי הָעִבְרִים…

מחוּבר ח. נ. ביאליק הצעיר לקרקע “עם-בריתו”, שאלוהיו שעדיין אינו עני כמותו, קא-חיך לצרותיו (ייזכר “ומי עוד כאלוהים ישא זו הדממה” שלאחר עשר שנים!), אבל אין נפשו, סוף-סוף, אל הקרקע הקדוש הזה, שאינו קרקע… אוהב וחונן משורר-המרי את ילדי העברים, ילדי החדר, מעבירי הסדרה — את עצמו — אבל אלם-שפתותיהם ועיוורונם — מה יהא עליהם? —

“אֵל מָלֵא רַחֲמִים”!

חיים-נחמן ביאליק, בחור רך ומלא-רחמים זה, שב מן החוץ בערב, עולה לעלייתו, נחבא בפינתו ומשתקע בהרהוריו.

וכה יאמר לנפשו:

— לא, אני אינני גורדון… אַחֵר אני…

אֲדֹנִי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

גַם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי,

אֶלָפֵת כִּי אֶשְׁמַע קוֹל חֲצוֹצְרָה בָרָמָה

וָאֶבְחַר מֵחֶרֶב וְכִנוֹר בַּשֵׁנִי.³

לא ידוע, אם ידע כבר אז האברך הבלתי-מלומד ב“מלות-לועז”⁴ את הפירוש של ליריקה, אֶפּיקה, פאתוס, פלאסטיקה… ואולם זה ברור: הוא הרגיש, כי שורש-נשמתו בכינור הוא ולא בחרב…

–––––––––––––––

הנקודות והקוים בגוף אותו שיר — אין מלה בלשון!.. אבל דעתו אינה נוחה מזה. ובלי קשר אל הקודם, רק כאילו ללמד זכות על עצמו, על בחירתו בכינור, על אי-אחזו בחרב, הוא אומר פתאום:

– – וְאוֹי לוֹ לַמְשׁוֹרֵר שֶׁחָלַל לִבֵּהוּ,

הַשָׁר אֶת שִׁירָתוֹ עַל לִבּוֹת עֲרֵלִים…

מי ה“ערלים” — לא פירש; הסיום אומר:

כִּי מַה שִׁיר יִשְׂרָאֵל בַּגוֹלָה — צִיץ יָבֵשׁ,

צִיץ עֻלְפֶּה, שֶׁטַל-אוֹר אֶת עָלָיו לֹא יַרְטֵב,

זְרַע-גַד אֲשֶׁר נָפַל אֶל רֶפֶשׁ וְעָבֵשׁ,

פַּקֻעָה שֶׁשָׁלְפָה וְיָבְשָׁה בַּמַרְתֵּף…

על משקל: “כי מה כל עמנו ומה כל ספרתו” – – –

כן, כן, אחי ורעי, קראו את כל זה בנגינה “מלעיל”… התפשרו עם הגניחות!.. הפייטן הגדול הן גנוחי גניח ומתפשר… גניחת פשרה — פשרת גניחה… “ציץ עוּלפּה”… הן רואים אתם… האינכם רואים?

אכן ידע את יל“ג הפליט מואלוֹז’ין, את משורר-עמו ואת חיי-עמו. התדעו מאין נחל את שירו הוא? “אם יש את נפשכם לדעת את המעין” הברוך הזה — אל אלה לֵכוּ. כי כ”ארי המת" כן היו מורשי-לבו הוא, החי, מכוּונים רק כלפי מגמה אחת: להיות משורר-אמת, להגיד את האמת, את כל האמת, על דבר עמו (הוספה ליל"ג: ועל דבר עצמו, בן-עמו, כי מבשרו יחזה את העם, ומגורל-העם יחזה את גורלו הוא). אמו אשר הביאה בעצמיו את אנחתה דרך מאפה-הבצק — הן אחות בת-שוע היא! לוּ חוֹננו ילדי בת-שוע, אשר ילדה להילל מפרעתון, ב“כשרונות טובים” וברוח גדול, כי עתה היו למשוררים בצלמו ובדמותו של ביאליק. חוש-אמם היה פועל בהם ודוחף אותם ושם בהם את הצורך התמידי להגיד אמת, יתר על כן, ללכוד ולהדגיש תמיד את הקו הכי-אמיתי שבכל דבר. האֵם האלמנה הן היתה שבה מן השוק “רצוצה ככלבה מודחה” — ממש! — והבן בורח אל השדה “הן לא ככנף-רננים” ו“לא ככפיר בוטח” — “ככלב… ככלב מעונה… בזה-נפש ומעונה”… ממש!

מיטב שירת ביאליק מתחילתה, מאז — אמיתָהּ. להטיה וקסמיה, חידושיה ונפלאותיה הגדולים והמרובים של שירת אמת זו אינם באים לשם סלסול וצעצוע, כי אם לשם מסירת הרושם האמיתי של נפש-המשורר מחיי-העם ומחיי יחיד-העם… בבריאוּת עצומה שבאמת הוא שר על החולשות, של עמו ושלו, על הפגימות והעלבונות שלנו. בהרמוניה רבה — אם להשתמש ב“מלת לועז” זו — כלומר, בצירופי-שירה, שאין הרמוניים מהם, הוא מביא לידי גילוי את כל דבר הליקויים ואי-ההרמוניה.

ופתח ב“הציפור”. לא בזו שב“פרדס”; לא בזו “השבה מארצות החמות אל חלונו”; זו גם כן היתה באותו זמן; ואולם ציפור אחרת גררה אותה — “החסידה”, החסידה הבורחת מן הנץ.⁵ “משלי יהודה” נתנו אותותם אותות… המְמַשל הצעיר שואל אותה, את החסידה, סמל דמות כנסת-ישראל: למה עזבה את הארזים לנוע על ראשי אלונים ובכאים? ומבלי קבל תשובה על זה הוא מוסיף ואומר:

אִם מֶרְחַב כַּרְמִלֵךְ עָלַיִךְ כָּלָאוּ,

אֶת קִנֵךְ הֵשַׁמוּ, אֶת לִקְטֵךְ מָנָעוּ

וּבְלַחְמֵךְ הִשְׁחִיתוּ הָעֵץ;

הֵן מַחֲבֵא יֵשׁ אִתִּי בְּיַעַר-הַתְּמָרִים,

שֶׁלֹא שְׁזָפַתּוֹ עֵין-נֵץ, שֶׁן-עֵיט-הָרִים,

עוּפִי וַחֲבִי עַד עֵת קֵץ.

הַנֶשֶׁר, הַפֶּרֶס, הַנֵץ, הָעָזְנִיָה —

הָהּ, כֻּלָם, כֻּלָהַם, בִּבְשָׂרֵךְ, עֲנִיָה,

יְשַׁלְחוּ צִפֹּרֶן וָשֵׁן;

זֶה יִשָׂא מִבְּשָׂרֵךְ, זֶה נוֹצָה מִגַפֵּךְ —

מַדוּעַ? הֲדָבְקָה חֲטָאָה בְּכַפֵּךְ,

וּבְעַוְלָה כוֹנַנְתְּ לָךְ הַקֵן?

כִּי חַפָּה וּנְקִיָה אַתְּ נַפְשִׁי יוֹדַעַת,

וּמַה יִמַס לִבִּי לִרְאוֹתֵךְ גֹוַעַת

בָּעֳנִי, בִּנְדוּדִים וָשׁוֹד… —

הוֹי, נוּסִי, הִמָלְטִי מֵעשֶׁק, מִגָזֵל,

פְּנִי, לִינִי בַמִדְבָּר אוֹ שִׁכְנִי עֲזָאזֵל,

אַךְ הַרְחֵק תַּרְחִיקִי נְדוֹד…

הותרה הנדידה… לכי! — אומר ביאליק ל“אחותו רוחמה” — לא תאבדי בישימון! בעל “שיחתך ישראל”, לאחר שכל חלומותיו על חופש-רוסיה בטלו, ולאחר שעקר יחד עם לבו את תקוותיו האזרחיות והתיר לָך להימלט מפרסות-הנץ, שלח אותך, החסידה, אף על-פי כן, לאמריקה, דוקא לאמריקה, ארץ-החופש… אבל אני, החובב-ציון, היודע ומאמין, כי חפה ונקיה את מ“אלו הן האשמות” וחטאה לא דבקה בכפך, הנני מזכיר לך את הישימון, היינו, את הארץ, שבה ינץ הרמון וישגשג הארז השׂב —

ולא קשיא. לאותו הרימון והארז “המניצים והמשגשגים” אשר ב“ארץ, האביב בה ינווה עולמים” וכו' וכו' יש ערך רק כש“ישימון” מסביבם, מקום שאפשר לבנות בו “ארוּבה להרגיע בצלה” ולטבוע ב“ים-קמת-פז”, מקום אשר לא תגיע אליו יד-אויב – – –

שירת אמת לעולם אמת החיים בה.

“מחבֵא ישׁ אתי ביער-התמרים — עופי… כן… טוב… אבל הכוח מאין יימצא? לתעופה שכזו… לדרך רחוקה שכזו?.. — וב”עינים עששות" וב“לב הוּכה כעשב” מוסיף ביאליק לנוע ברחוב-היהודים…

משורר תקופת-ההשכלה העיר את העם, אבל לא האמין בכוחותיו של “עדר-אדוני”, ולפיכך נשא עיניו אל הכוח המדיני שבעם השליט — ונתבדה. משורר תקופת-הלאומיות שנא את הכוח החיצוני תכלית שנאה, האמין בכוחות העם הפנימיים למפרע, ובכל זאת מצא לנכון לנוע, לבקש…

הוא לא מצא; אבל מכיון שדרש נמצא לו. הסף הרקוב של מקדש-אל-נעוריו “נקרה” עליו. עינו, אמנם, לא כהתה אף הפעם. את “פיח-התקרה” ראה למדי. אבל לבו התפלץ על זה מכּאב וגעגועים, ובהתפלצות זו ובגעגועים אלה אמר פעם להיאחז – – –

איש-האמת אינו מזדקף על נקלה. “כפוף-ראש ומַשמים” הוא עומד. “חורבן קירות-הקדשים” הלא חורבנו הוא, החורבן הכללי. כי הלא מי לא עבר את ה“מקלט” הזה ובמי איפוא לא היתה יד-החורבן? מי מן היוצאים ה“חרובים” אתו לא הוּכּוּ? לא הועילה להם כל מלחמתם. ראשיהם אל הצורים נוּפּצוּ, אם לא יכלו לתעות בשדות אחרים או למצוא מנוחה בחיי-נבלים. התפורר העולם… והוא… הוא נס מתוך ההפכה ורוצה לשוב… העל אשר “ריח-מלחמה מאוד יחיתהו”? — לא, הפעם אינו מודה בזה… אדרבה… הוא שב אל בית-המדרש, אל “מנוחתו”, מפני ששם (אצל הגויים, אצל המשכילים) יד-השקר רוממה (ייזכר “הנה השקר הגדול!” של לאחר עשר שנים — איזה תהום!..) והוא “כל כוחו לאלוהים, ואלוהים — חיים!”

איך שיהיה, ל“אשפה ורפש” אין כאן כבר זכר. יש עוד “פיח” חיצוני, יש חורבן זמני, אבל אין לעמוֹד כנואשים, “קירות-הקדשים”, הקדשי-קדשים! ושוב, הרעיונות המבוטאים בזה, אם להפשיט אותם, אינם עמוקים; שלד-הדברים היה מן המצוי אז. ואולם זה הדבר, שכאן לא היה רק שלד של דברים, כי אם התלבטות נאמנה של נפש-משורר. לא אסיר-שיליוֹן על יד קירות-כלאו עמד לפנינו והתגעגע, באשר דרך-האדם היא להתגעגע לכל גילויי-חייו בעבר ולכל המקומות אשר דרך-הווייתו עברה בהם; האדם המשורר שלפנינו לא דיבר כלל בשם העבר, כי אם בשם ההוֹוה. הוא ראה את העמודים ההרוסים ולא שר על היופי שבהריסתם, כי אם התקומם נגד זה, נגד הרס המבצר האחרון, וכל דאגתו היתה לאסוף חומר ולבנים, לאסוף כוחות להתבצרות חדשה בקירות הנופלים —

וּכְחֹמֶט הַמִתְכַּנֵס בְּתוֹךְ קַשְׂקְשׂוֹתָיו

אֶתְבַּצֵר בְּמִבְצַר-הָרוֹחַ בִּדְמָמָה;

חָמוּשׁ בִּכְלֵי-נִשְׁקִי אֶשְׁמוֹר דַלְתוֹתָיו —

בדברים האלה, בבקשת אחים לעזרה ובחיפוש אחרי כוחות-העם, כבר היה כוח, כוח בעין, כוח של שירה לאומית. בהרבה פסוקים לא היה חידוש. וכי יל“ג, כשרצה, לא אמר ב”חג לאדוני": “הכל אלוהים, ואלוהים — חיים”?! אבל כאן, בכל השיר, היה כבר אוויר מיוחד, אוויר נעול, אבל מיוחד, קובע חשיבות לעצמו, אווירו של בחיר-האומה, אוויר, שהדביק רבים מן הנשארים, שעמדו על סף-בית-המדרש — לצאת! — כי ישמעו וינועו, ואם גם לא יימנעו מצאת, הנה גם אחרי צאתם, לא יעמדו מרחוק —

ואוויר עוד יותר ביאליקי, אטמוספירה עוד יותר ביאליקית, עוד יותר נאמנות, ביתיות, יחידיות וכוחות עממיים נמצא בשירה השניה אשר כתב המשורר בשנה ההיא ולאחריה — ב“המתמיד”. ביחס ל“היוצא מזה” התרוצצו, אמנם, גורדון ושני הביאליקין במגילותיה, והיו “מנקרין ומסרטין”, אם לדבר בלשון-הסבא, אבל זכות שירת האמת עמדה להן, לאותן המגילות כשהן לעצמן, שלא נעשו, כאשר יקרה לפעמים ל“שני המֶנדלין”, סמרטוטין. נניח לה“בכן” — הנה כל שורה ושורה עומדת כאן ומרנינה: ביאליק אמת ושירתו אמת. “כל אומֶר דם מַזה” ומטביל את נשמת הקורא כולו.

ואשר לערכה של הפואימה הזאת ב“ספרותנו”, הנה מבקרינו ה“מודרניים” בעת ההיא נרגנו כל היום עליה במאמריהם, שהיא, ספרותנו העלובה, כולה בבית-המדרש ומבית-המדרש ו“איה איפוא החיים?” כאילו ה“חיים” חזקה להם בפינה זו דווקא או בזו — ולא הכל חיים ולא בכל מקום חיים… והיוצאים אל בימת הספרות בעת ההיא היו מתביישים בבית-המדרש תכלית בושה, והיו מתכוונים להבליט תשוקתם לחוץ, אל העולם הרחב… רק המעולים שבהם הרגישו, אם כי לא הכירוּ, שאין הדבר כך, שאין הצרה מה שכותבים מחיי בית-המדרש, כי אם מה שאין כותבים, מה שכתיבה זו כאילו אינה… החרפה היתה לא בשירת בית-המדרש, כי אם באי-השירה שבשירה זו… בא בעל-“המתמיד”, שבשיריו היותר אחרונים אשר אתנו הוא מרבה כל כך לקבול על איזו “חרפה” שבחייו, וגלל את החרפה.

“שש שנים תמימות בקרן חשכה… ברחוב… במקצוע דרומי-מזרחי, להבה בערה בו, נפשו לחֵכה”⁶ — למן “המתמיד” עד “לבדי” (תרנ“ה—תרס”ב). ברם, בכל השנים ההן, אם כי נמצא בתחום “לבדי” (“כבר נתגרשה מכל הזוויות… רק עוד פינת-סתר שוממה וקטנה נשארה” – – –), עדיין, בכל זאת, לא היה לבדו. בעל “סילוק-שכינה” נסתלק, כידוע, מתוך העדר-שכינה גמור, והמשורר-יורשו, תחת זאת, היה כולו בעת ההיא בא-כוח השכינה. בסינורה של המאדוֹנה, של “אם-האלוהים”, לא יחסה משורר עברי, ואולם “שכינת-מאווייו”, שכינת האומה הנידחה, שרתה עליו. כנפה של זו היתה, אמנם, כבר שבורה ורצוצה עד לאין מרפא, אבל בחיבת האם האלמנה המחלקת לחם-דמעתה לאפרוחיה העלובים (אותו המקור השני, שהוא אחד, לשירתו) הרעידתו על ראשו. וגדולה חיבת-אם. הוא יחיד היה לה, בן-יחיד, אבל לא לבדו… לא לגמרי…

והתאחזות-התדבקות זו בשארית-הפליטה, פרפור זה של “הגוזל הרך” בין “נשואי-הרוח” ו“סחופי-האור” (שימותו מות-נבלים!) ובין השכינה הגרושה, הכובשת ראשה בכתפו ואינה מרפה ממנו — היא היא שהרנינה את בוקר-חייה של “שירתנו הצעירה” בשירה חדשה, רכה ועזה כאחד, צלולה ועדינה כאחד, צובטת-לב ולוקחת-לב כאחד, בשירה אשר “הארי המת” לא זכה — לא זכה עַמו — כי תשמע מפיו…

כי אכן, באיזו מידה, היה בוקר אחַר יל"ג לשירה העברית, בוקר חדש, תקופה חדשה; תקופה, כמו שאומרים, של תחיית לב האדם היהודי, של הסתכלות בנשמת היחיד היהודי…

ובאמת — הוי, מי חש-עתידות היה יכול להודיע לבעל “הלב הרך והקשה”, כי הוא ובני-דורו, שלכאורה הטיפו לכל אדם ואדם מישראל לחוד: “הֱיֵה משכיל! היֵה משכיל!” — דווקא הם ידעו אך ורק מן הכלל ומתיקון-הכלל, ומהאדם, מהיחיד, מנפשו, געגועיו ועולמותיו הפנימיים לא היה להם כמעט כל מושג… ודווקא הבאים אחריהם, דווקא בני תקופת ה“לאומיות”, שב“ישראל” היה כל מעיינם, של“קאריירה” הפרטית של איש ואיש לא שמו כל לב, ואך ב“לאום” ראו חזות הכל — הם הם שישירו לעמם שירת ה“יחיד” העברי, יגון-היחיד וששון-היחיד…

“הלאומיים החדשים”! גאָרדאָן בתור “איש רשמי”, בתור “יועץ-סתרים” בפקידות-ההשכלה, הביע (במכתביו ובשיחותיו) את יחסו השלילי אליהם, שפך עליהם כל מררתו. ברם, אנו הלא נדע כבר, כי יל“ג, יל”ג שלנו, המשכיל העברי, הכוהן לספרות הישראלית, העובד על שדה-ציון, הדואג לספרות-ישראל באמריקה, יל"ג המשורר-הלוחם, משורר-ההשכלה בגיטו, הוא הלך בעצמו כל ימיו, עד יומו האחרון, לפני מחנה-הלאומיים וסלל את הדרך ל… לאלה שיעמדו עליו. ואלה, מכיוון שעמדו עליו, — אמנם, היטיבו לראות ממנו. במקום שראה הוא את הלבוש, יותר נכון, גם לא את הלבוש, כי אם רק את פי-הכותונת, הבלתי-מרוכס כל צרכו, ראו אלה את כל הכותונת והעמיקו לראות גם את הזעזועים והפרכוסים שמתחת ללבוש… במקום שדיבר הוא על השתלמות היהודי בצאתו, שמזה תצמח ישועה למצב כל היהודים, דיברו אלה על ההשתלמות העממית, שממנה תוצאות לתיקון האדם היהודי באהלו ולתחיית חושיו וכוחותיו הנפשיים…

אז נברא הצורך ללכת ל“ר' ישראל” בטרם תבוא הגאולה ל“כל ישראל”. ולמילוּי הצורך הזה קמו משוררים בעלי חושים אחרים, יותר דקים ויותר מעודנים, וכוחות נפשיים אחרים, עם דרישות אחרות וצלילים אחרים — וביאליק בראש.

ביאליק בראש? — לא! ביאליק ועוד…

כי הביטוי השלם של בני הדור האחרון — במוֹטיבים ובשפה — הרי הוא, כגורדון בדורו, ביאליק לבדו. השאר אינם אלא עוזרים, חוזרים, משלימים ומוסיפי-נופך.

במוטיבים ובשפה. כן, גם בשפה. כי גם לזו יש ענין ושייכות לדור, כלומר, לחוליה המסויימה בשרשרת החיים הלאוּמיים. כי כשם שהשפה אינה לבוש לשירה, לבוש גרידא, אלא יותר יסוד-השירה, עצם מן השירה, כך גם אינה קישוט לאומי או קנין לאוּמי לדורות, כי אם יסוד-הלאוּמיוּת שבכל דור ודור, עצם מן הלאוּמיוּת; פני-הדור. “פני-הדור” באותו מובן, שאותו הדבר — כל דור ודור יביעוֹ בלשון אחרת…

כן, אחר ברדיצ’בסקי וספרו “בשירה ובלשון” כבר יודעים אנו, כי שירה ידועה יכולה להיאמר רק כך ורק בשפה ידועה; בשפה אחרת יכול להיות רק צלו של זה, דבר אחר דומה לזה, אבל לא אותו הדבר. אותו הדבר, כששמים אותו בנוסח של שפה אחרת, כבר אינו אותו הדבר. תוכן זה, כש“מלבישים” אותו צורה אחרת במקצת, כבר אינו אותו התוכן, ה“לָבוּש” בצורה זו. כי, בכלל, תוכן שאין לו צורה, עדיין אינו כלום; ולא תצוייר שירה בלי שפה. כל ציור שירי לא ייוָלד ערטילאי, אינו יכול להיולד ערטילאי, כי אם הוא וביטויו תחתיו; וכל עוד לא הוצע הביטוי תחתיו, עדיין אינו בגדר-המציאות, עדיין הוא בגבול האָין. והנה אוצרות האמָרות השיריות שנאצרו בהמשך-הדורות הם היסוד לכל שירה, הם המיילדים את המחשבה השירית, הם המסייעים לה לצאת מן התוהו ובוהו ולקרום עור ועצמות חדשים. הקרימה הלשונית החדשה, המותאמה, המלאה — זהו נצחונו של המשורר. הפרוצס הוא מורכב מאוד, סתום מאוד ואין להגביל את המוקדם והמאוחר שבו. שפת המשורר, בכל אופן, היא החלק הכי-חשוב, כמעט הכל, של מהותו השירית. ומאן דאמר: גורדון היה רק בעל-לשון גדול לא הפחית כלום מערכו הגדול של אותו משורר נערץ, למרות כוונתו של אותו אומר להפחית. שהרי לא על-ידי חקירה פילולוגית הראה לנו יל“ג את כל עוצם כוחו ושלטונו בלשון העברית, כי אם על-ידי שירה — על-ידי “במצולות ים”, “משלי יהודה” ו”קוצו של יוד“. והוא הדין ביורשו. כי, אמנם, יש הרבה שירים בספר שיריו המעטים של ביאליק, שאם נמסור את תכנם בשפה אחרת, לא בשפת ביאליק, נוכל להיתמם — בפרט אם נרצה להיראות כ”מוֹדרניסטים" — ולשאול: מה יש פה? אבל זה הדבר, שהעניינים הללו לא נאמרו אמירת סתם, כי אם באותה השפה, בצירופי-לשונו המיוחדים של בעל-הלשון הגדול ביאליק — ובזה כוחם המיוחד וערכם. הענין, לכאורה, הוא ישן-נושן, התוכן תוכן ידוּע, אבל על-ידי אמירה זו, על-ידי קול זה, על-ידי שימוש לשוני זה, התוכן הוא כבר תוכן אחר לגמרי, אור חדש נגה עליו, נעימה לא-נודעה הוכנסה לתוכו. זה הדבר, שאת בת-שירתו לא מצא ביאליק עצובה בפינה אפלה אחת, והיא אמרה לו: “יתום אתה!”, כי אם “ביום-סתיו בקרן חשכה נוּגה מצאָה ולבוּשת אלמנות אליו במראה התוודעָה, ובחמלה רבה שמה בו עיניה, ובדומיה על ראשו ידה המתרפקה חרש הזדעזעה”. “יתומי! — לחשה לו — יתומי! נשכח בעלטה, כצמח רך בקור, בדמי-יגונך תתיגע, אך דע לך!” – – – זהו כבר ענין אחר לגמרי; אלה הם כבר דיבורים אחרים. הנעורים “נשקפים אל אשנב המשורר כחורף משכים” — אל אשנבו, לא אל חלונו, אשר הוא פותח בשעה שצריך “לפתוח חלון”, או כאשר “יִכְלֶה לבו לחלון ולאורה”… כי כך גוזרת הלשון העברית מיום אשר נשקפה אם-סיסרא בעד האשנב ותיבב… “בעזובת החורש נערם רקב הרבה תקופות של חורף, שלכת וקרחה של הרבה שָׁבוּעים ויובלים” – חורש ולא יער, שָבוּעים ולא שבועות — היש הוכחה מצד הבלשנות, כי כך צריך להיאמר דווקא? לא, הוכחה בלשנית אין, ואולם כולנו חשים, כי אחרת אי-אפשר. דוקא חורש! דוקא שבועים! “ועומד לו החורש רב-מזימה” — שוב “חורש”; ומזימה — דווקא מזימה! “האורים הנופלים” נמדדים ב“תשעה הקבים”, הנמצאים באוצר-השפה מאז ו“חוטי-הפז”, אשר “יד-הסתרים שוזרה וקושרה לראש-היום” מצטרפים ל“עשרה כתרים”; הן ישָׁנים המיספּרים וכמה חדש הסכום! — באור לא זכה המשורר “מן ההפקר” ואת “הבערה ישלם בחלבו ובדמו” — מבטאים כאלו הן ישָׁנים הם, אבל לא “נושנו”; גדולה מזו: כאן נתחדשו, כאן כאילו זה עתה נוּקרוּ מסלעו וצורו של המשורר ונחצבו מלבבו! ועכשיו האסוציאציות השונות והמרובות המתעוררות לצלצול כל מלה קרובה של ביאליק! אותה הברֵכה “הפרושה לה מן העולם וחולמת לה לבדה חלום עולם הפוך” — האם לא אותו העולם-הפוך, שראה בעל-האגדה בחזיונו יעלה מיד במוחנו, להגדיל ולהאדיר את רושם המראה? ואותו “שר-היער, אשר על יד הברֵכה, גדול-הרזים וארך-השרעפות” — האם לא מדרשים, ספר-דניאל וספר-יחזקאל יעלו אתו לפנינו בחזון, על-ידי בחירת המלים האלה דווקא, להעמיק את רוחנו? וכשנשמת המשורר מתרפקה בכנפה “עלי שער האהבה” — האם לא יקרב המבטא הזה את לבנו אליו, יען אשר יזכירנו את קורבתנו ל“חובת-הלבבות” עם “שעריו”: שער-היחוד, שער-היראה, שער-הענווה? והרי זה הפלא: ב“אותיות המתות”, הישנות, אשר הוא מעלה, מכיוון שהוא מעלה אותן, “שירי-חיים יקירו”, חיים חדשים יחֵלוּ להקיר. כל רכוש לשוני חנוט ייהפך על ידי שירה זו לבעל אברים חיים ומפרכסים, יען אשר גדול פה הכשרון, מצד אחד, לדובב כל גולם, להחיות ולחדש כל ישן, ומצד שני גדולה הברירה לזרות הלאה כל מעוך ומיושן, שאין לו תקנה, להתרחק מכל מת, שאין לו זכות לתחיה. ודאי! “האהבה התלויה בשׂערה העומדת למות בנשיקה” (סוף “ציפורת”) וכיוצא באלו מעין “לשונות נופלות על לשונות” יש שמכשילות ומפילות גם את ביאליק, נותנות לפעמים טעם לפגם ומחזירות אותו לתקופה שלפניו, למה שהיה יפה ליל"ג ולא לו; ואולם גם הפגימות אין בכוחן לשנות את כל התמונה הנהדרה והנאדרה של שפת ביאליק…

שפת ביאליק! כל המשובח והמשוכלל שבסגנון-דורנו, כל החיוניות שבנו, כל מה שעלה לנו להעלות מעושר הדורות ולהעביר דרך כור עצמיותנו — הן כל זה מצא בה את ביטויו. יותר נכון: לכל זה המציא הוא את הביטוי (המציא — כמובן, לא בכוונה, כי אם על-ידי אותו הפרוצס הסמוי מן העין). שפת יל“ג ביחס לזו של ביאליק היא כיחס הדור ההוא, דור ראשית ההתנערות וההטפה הלאומית, לדורנו, דור ההמיה הנפשית והעבודה הלאומית. צורך המחשבה השירית של דור-יל”ג הקים את הארי לדבּר שיר-קרָב — ועל ידי כך רוּקעה החנית, לוּטשה ונתחדדה — נתעצמה השפה והגיעה לידי נקודת הכוח והשלימות, שלמעלה ממנה לא יכלה להגיע בדור ההוא. המיטאפורות הנישאות על כל לשון (ה“מליצות”) לא עשוהו באנאלי, או נפוח, או ריק, באשר חוש-המשורר שלימדהו להבר את הבר מן התבן, נתן לו את האפשרות להכניס חידוש-הוראה משלו בכל מימרא ישנה, ולרוב משובשת, אשר בחר להשתמש בה, באופן שאותה המימרא, תחת היותה לא-היא, תקבל חשיבות מיוחדה, כובד מיוחד, ויחד עם זה, מהוקצעה ומדוקדקה, תוכל להיות מקובלת מעתה לכל משכיל, ופתוחה לפני הכל, כדרך-המלך, לביטוי אותו הדבר, שדור ההשכלה העברית צריך היה לבטא. ואת העבריה המליצית הזאת, שנעשתה מלוטשה ועזה על ידי יל“ג, קיבל בן-הדור הבא, בן-דורנו, ועל ידיו, על ידי ביאליק, ספגה ליח ולשד, נתמלאה המיה בוקעת ונשתכללה שכלול, שלמעלה ממנו כבר אין אנו יודעים לפי שעה. שפת הלאום העתיקה, הספרותית, הבלתי-מדוברת, הנדחקה בכל מקום משפת המדינה, וצרורה בכל מקום מהדיאלקט היהודי אשר בפי העם באותה שעה, ואשר אין לה להישען אלא על ספרים ואין לה לשאוב אלא מתוך ספרים, היתה, אף על-פי כן, על סדנו של ביאליק, בן דור תחיית הטבע היהודי, לא רק לחריפה ועזה, כאשר עשה לה גורדון האדיר, כי אם גם לעסיסית, לריחנית, לטבעית וחיה. ב”המחיה-נפשות" שבשפת ביאליק צפון סודו של המשורר שלנו להיות פשוט, מובן, גלוי, ויחד עם זה חשוב, עמוק, מקורי, להיות נאה, מסולסל, מצוחצח, ויחד עם זה חודר לפנימיות-הנפש של היהודי בן-הדור, יודע לאחוז בציצת ראשו של זה ולהכניסו למחיצתו, מחיצת-המשורר. כל מבטא ומבטא שבשירת ביאליק “מאפיל על עצמו בצמרתו ומהרהר לו בצנעה הרהור-לבו” — אטמוספירה מיוחדה של מבטאים. כמו תחת טליתו של אבא בקריאת “וזאת הברכה” ל“חתן-תורה”, הננו עם המשורר באטמוספירה זו: כּהוּת ואורה, נר דולק, תורה קדושה, מחיצה של טלית מסביבינו, אבל אין מחיצה בינינו ובין אבא. נפלו המחיצות. כי ביאליק מחיה את הלשון העברית בשירתו “ומראה נפלאות בלשון” לא מתוך צורך להבליט את עשירותו, ואף לא מתוך פחד, שמא לא יכירו בו מי הוא (גלוי וידוע לפניו, מובטח הוא, שאותו יכירו בכל אופן), אלא מתוך שהוא נאמן-בית-חיי-האומה, מתוך שבהגותו על האומה עולים בו כל ה“נושנות”, כל מכמני שפת האומה, עולים, מצטרפים, מתרכבים, מתמזגים, מרקעים את מחשבתו השירית הנאמנה ומהווים את החטיבה הלשונית שלו, העשירה והטבעית כאחת. לעיקולים, כתריס בפני השאבּלונה, אין הוא צריך, ולכן אין עיקוּלים ואין שאבּלוֹנה, אין שאבּלוֹנה כשהוא משתמש באמרות הכי-פשוטות, הכי-שאבלוניות, לכאורה, ואין עיקולים כשהוא מעלה את ניביו הנפלאים, המיוחדים, אשר “סביבם נשׂערה וסביבם נזעמה”. ובהתאם לעבודת הדור, הרואה דרכו לפניו בטוויית החוט הלאה ובהשתמשות בכל אוצרות הכוח והרוח, שעודם בידו, לסלילת הנתיב הלאה, ממלאה שפת ביאליק את התפקיד להוציא את ירושת הדורות הרבה לסלילת כביש, אשר יקל על ההולכים, אשר כל מי שרוצה לילך, יעמוד עליו כמו שהוא וילך, אלא אם אמן הוא ההולך, הרי יסגל את רצפת האבנים לאופן הילוכו המיוחד וירחיק ללכת.⁷

ומה שנוגע למוֹטיבים —

לכאורה, אותם המוטיבים. ולא רק לכאורה. מורשת-אבות, בית-המדרש, אהבת-התורה, התרבות הישראלית, רחוב-היהודים, “דראון-עולם, עבטיט ורפש” (ב“בעלות השחר”), “דראון, דלות רפש-עולם” (ב“ביום-סתיו”); ואם “מני אז בת-שירתי שחורה כעורב, אָלָה פיה מלא ולשונה קינות”, יאמר יל“ג, וביאליק יעיד על שירת הצרצר, שממנה קיבל, כי “גם קוֹב לא ידעה — שוממה היתה”, הן אנו ידוֹע נדע, כי יוצר מנגינת איש הפלאי ב”מגילת-האש“, בעל-ה”דבר“, ה”קורא לנחשים“, בעל “מוסר-האלוהים והתוכחה הרבה”, יודע לקוֹב, ועוד איך הוא יודע! בשירת נשרנו הגדול אנו נפגשים הרבה במלה “הדממה”, אבל אנו הן נדע, כי שירה זו, המלאה המיה, המיה רבה, רחוקה היא, רחוקה מאוד מדממה — לא פחות מן “השחורה כעורב”, וב”הרהורי לילה" הרי ביאליק חוזר בפירוש על המוֹטיב העיקרי של “בעלות השחר”: לבת-שירתו העולה אליו “טבולת-טל” (אצל יל"ג היא קמה “לובשת עדנים שלמת בד צחור”) הוא קורא: “אַל טל, בת-שירתי! נאד-דמעות לי תני!” — ו“לשונה קינות”.

כן, אותם המוֹטיבים. הם לא נשתנו. ובכל זאת… בכל זאת הרוח החיובי של הדור נושב במיתרי כינורו של ביאליק, גם כשיחסו הוא יל"גי, שלילי. אותו המוֹטיב, אותו היחס, לכאורה, והקול, קול-הדור, הוא אחר. סימן, שגם המוטיב וגם היחס, מכל מקום, אותם הם ולא אותם. הלגלוג הרחוק של גורדון, הנשמע אלינו כמתוך הבור והדוּת, רחוק הוא משפתי ביאליק, המדבר אלינו מחלון-אהלו, ואנו, בני-הדור, מרגישים, שקרוב מדבר אלינו, אדם קרוב ביותר; לא רק אחד משלנו, כי אחד שלנו, אחד שכולו שלנו — יותר נכון, שכולנו שלו…

הקול הוא אחר. קול משוררה של תקופת העבודה הלאומית הוא הרבה יותר דק ומורכב — לאין ערוך דק ומורכב — מקולו של המשורר המעורר-ישנים, שקדם לו, ויחד עם זה יותר שלם, יותר מוצק ויותר מאוחד ממנו. ההתנגשות בין הרשויות השונות קיבלה כאן צלם-תבנית אחר. בכל אופן, אין שתי הרשויות הללו — הממונה מטעם הממשלה הרוסית מצד אחד ויליד התרבות העברית מצד שני; בכל אופן, לשניוּת כעין זו שמצאנו בליֶב אוֹסיפּוֹביץ גוֹרדוֹן, כלומר, יהודה-ליב בן אשר גורדון, אין כל מקום אצל חיים-נחמן ביאליק, כלומר, מיסד “מוריה”, חיים-נחמן ביאליק. כאן, גם לאחר שהראהו אלוהים את הכל, כמו ליל“ג, הוא נשאר לעבוד אתנו בתוכנו. מובן! אלא עם מי יישאר? אלא לאן ילך? אלא עם מי יעבוד? אמנם, גם יל”ג, כשכתב משמאל לימין, לא כתב אלא בעד היהודי. אבל צורתו היתה חמוצה, רגלו בועטת, גבו — כמי שכפאו שד, בעוד שכאן אין כל צל של בעיטה, של כפִיה — אדרבה, יש נקודה מאירה, יש התלהבות למרות הכל. כאן יש, למרות הכל, עמידה שלמה, גמורה, בשתי הרגלים במעמקי התחום (“משא-נמירוב” יש אפילו ביהודית-אשכנזית המדוברת!), כאן העורק של דפיקת החיים העבריים, כאן כל הרשויות השונות והמתנגדות ממקור אחד ילכו ואל מקור אחד ישובו; כאן שוררת אחדות והכל מוביל אל האחדות. “שיר אחד ללב”. איכשר דרא. ישרה הדרך.

הדרך! זו לא עברה בירושה. דרך, השקפת-חיים, לא יכול גורדון להשאיר לביאליק. ואמנם, אף ביאליק לא נהיה למורה-דרך לנבוכי-הזמן (הוי, נבוכי-הזמן אלה, שאינם נבוכים כלל!). חובב-ציון מעשי ורוחני, נאמן לדגלו של אחד-העם, היה והווה, כרבים מחבריו. ברם, השירה המשחררת, שהוציאה אותו מעבדות החילוּקים הגורדוניים — יהודי באוהל ואדם בחוץ — פטרתהו גם מהשניוּת של אותו חוג מצומצם, אשר בו ידובר מ“הבאת קרבנות על מזבח-הלאום” ו“הקרבת חלק נכבד(!) מאהבת עצמו וכבודו”.

“מכל התנחומות אל הוֹתיר שתים: זכרונות מדאיבים עם דמעות-עינים”. וגם ימי העוני ונדודי הגלות לא מחו מן הלב את “זכרונות-הילדות החתומים בנפש”. וגם דמעות העינים, ש“הורדו בנכר”, נפלו אל נאד-המולדת. במי כל אלה הכתובים מדברים? במשורר? בעמו? מי הוא הנודד והמשוטט במרחקים, החרד אל בית-אמו כצפור-מיָם? המשורר? עמו? שניהם כאחד. יתר על כן: אין שנים אלא אחד.

פרקי שירה ושוועה לפנינו. המשורר מה הוא אומר? ישראל מה הוא אומר? בני ישראל מה הם אומרים? את כל זה הם אומרים, את כל אשר לפנינו בספר שלישי ורביעי של שירי ביאליק. כל אלה הפסוקים היחידיים, הנעלים, שנדלוּ מלב ומנפש של אחד מישראל, יכולים וצריכים להיאמר בציבור, בפה אחד של כל ישראל, של כל בני ישראל. אין מקריבי קרבנות ואין מקבלי קרבנות — נפלו הגבולין בין פרט וכלל, בין לשון-יחיד ולשון-רבים.

“זרינו לרוח אנחתנו… וירווה החול דמעות-עינינו… אוּד עשן הננו… נבע מקור-אורה וייבש נטפים, נטפים; יקדה שלהבת בלבבנו — ותדעך רשפים, רשפים… ועתה מעיננו כמו פצע: רק שותת ומטפטף לפעמים… ולבבנו עוד יעשן במסתר, מגולל באפר ובדמים” —

וכיוצא בזה “נטוף נטפה הדמעה”, “כוכב נידח”, “בשדה” – – – “לארץ הרטובה אֶפולה” — אפוֹלה — נפוֹלה… כולנו, כולנו…

— “מי יהיה הכינור לשיר שירותינו?”

שמע מינה: בשעת קבלת הירושה האמין ביאליק, כי נתבצר מעתה מקום לבעל-כינור — לשיר שיר חופש ודרור… רעיון חיבת-ציון בתומתו הפיץ, כנראה, איזה אור מסביב… “מקוננתי בארזים, לא תאבדי בישימון!” אין דבר! והכוחות?.. “על קרקע-העם ובתחתיות-נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”… ואולם בשיר שני של אותה השנה, תר“ס, ב”לא תמח דמעתי", יסופר על הימים שבינתים, על הימים, שבו ביקש את כוחות-העם ברחוב-היהודים — ולא מצאם!

לְבַדִי, לְבַדִי בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים,

בַּסֵתֶר, בַּסֵתֶר כָּאַבְתִּי, נוֹאָשְׁתִּי;

חָרַקְתִּי אֶת שִׁנַי עַל לִבּוֹת עֲרֵלִים:

“עַם אוֹבֵד, עַם נָבָל, עַם אוֹבֵד…” לָחָשְתִּי.

“למי אני עמל?” לא נשאל בלילות האפלים ההמה, כי אם אין “למי”, אז אין גם “אני” — ואין מקום לשאלות. אז הכל אחת, אם עמל או לא עמל. הן רק מפני בדידות-האומה ישב בדד, ואם “אובד העם, שואף חרפה ורוק, אין למעשיו יסוד ולפעלו אין חוק”, אז בין כה וכה כבר אין חיים לו, ל“אני”, אין טובה ונחת ואין לעמלו מקום אחר. “למי ולמה?” נשאל גם אז וגם אחר כך, אבל לא ביחס לעבודתו השירית, ביחס לזה שהוא עובד. הוא רק חרק שיניו והתקצף. אם יש דבר-מה על קרקע-העם — מדוע אינו בא בשום אופן לידי גילוי? מדוע אין כוח-החיים הזה מתגלה בפועל? המשורר יודע, כי כל מה שהוא חשוב ביותר מתגלה, סוף סוף: יהיו יסורי-הביטוי וחבלי-הלשון גדולים וקשים כמה שיהיו — הקיים מתבהר ויוצא מתוך הערפל. ואם ל“מעשי העם אין יסוד”, ואם העם הוא אובד, יש ללחוש גם: “נבל”… לא רק “אוֹבד”…

ובכל זאת, כינור הוא — ויהי לכינור! הכינור לא רק שנשמט מן הידים, כי אם גם נתן צלילים בשנים הבאות אחר זה, שכמוהם לא נשמעו עד כה. קצף-המשורר היה קצף-אין-אונים לגבי שינוי המצב, אבל גדל-אונים לגבי חשיפת האור וכוחו…

יל"ג הגומר, בפנותו בבוז מעל כל הדורות של היהדות, התחיל, בכדי להסב עין מן החולשה שלעיניו אל דור-העוז, לכתוב “מתי-מדבר” (ראה “שיירי-השירים”). התחיל — אבל לא כתב. ותלמידו, מקץ עשר שנים למות-הארי, נטה את המיתר העבה של כינורו, ובאותה שנה, שפרט על הדק את “לבדי” בירך על המוגמר של “מתי-מדבר”.

“מתי מדבר”. תרס"ב. תיכתב אותה שנה לדור אחרון…

אחר הדברים האלה הוסיף ביאליק לנחול נצחונות, הנצחונות היחידים של משורר: ליצור יצירות מעולות. בשירי הטבע שלו, שנאספו בספר ראשון, כאילו אמר אז: יהיה עִם העם האובד, או הנבל, מה שיהיה, ואני אעשה את שלי. אמנם, אי-אפשר לומר, שבהם נתפצל הגורל המשותף לו ולעמו ושבהם נפגמה האחדות. אדרבה, התחומין של ספר זה עם ספר שלישי ורביעי יונקין זה מזה. “המתמיד” נחרב. מה חרוב העם, שפרודות כאלו תעבשנה בתוכו! ה“מהרהר בלילה” מרגיש עצמו “בן-אשפה, תולעה” — ומה תקוה לתולעת-יעקב? חציר תלוש העם — ובמה יתערה בן-העם? במה יאחז? — הוי, הוי, הנח למרה שחורה! “אמנם, בן-ישיבה אני, מצחי — שלג, פני — סיד, אך, כחורף זה, צברתי כוח תחת שריון-גליד”. חלמיש הנער העברי. ולפיכך — לא תמוט, אוהל-שם! עוד אבנך ונבנית! ויש איפוא עבודה, ויש מרחביה להלך-הנפש… מה היסורים הקטנים או הגדולים של איזה בן-ישראל, אם אבן-פינה הוא לבנין רם ונהדר, בנין-עמו? – – –

התחומין יונקין. “מה לי ומה לי לשוכי?” עוד לא נאמר אז. ואולם ה“יהיה מה שיהיה” כבר ישנו. בספר שלישי ורביעי, במקום שהגורל אחד הוא: לחיים ולמות, שם נשמע מֵעין היקש של יראת שמים, שלמד ביאליק: כשם שחייב אדם חיובי לעסוק בהשתלמות עצמית, כך מן הראוי למשורר לאומי להוכיח ולחזור ולהוכיח בכל שעת הכושר, להראות על הפצעים, לנקש בעצמות היבשות, אולי ישוב וירפא להן. ברם כאן, בשירי-הטבע שבספר ראשון, כאילו אין כלל פצעים: הנער השובב מכפר-ראדי, שהתבגר קודם זמנו ונבל במידה ידועה בטרם התפתח, זה נזיר-החיים, אשר מכל חמודות-אל על ארץ רבה ידע רק את עלי התלמוד הגדולים, התנפל לפתע-פתאום בכוחות-דמיונו העצומים אל חיק עגלת-חורף: “הוי, רכּב! כנשר אל מרחב אין-סוף ולמרחקיו! למקום שתתאדם הלחי ויסוֹער כמוץ לפני סופה העוז והנוער!”

איזו חרוזים יוּלדוּ לשפתנו הבלה! כאלה הן לא ידעה גם בהכי מקוריים של י. ל. גורדון! “ארוב ארב לו — לבן-ישיבה זה — השמש, ואך ראהו קם וייר בו כל חניתותיו — ורוח פרצים, עוז וחדוה נמסך קרבו”.

וְקֶרַח עַז וּמוּצַק-בַּרְזֶל

הוּא הַשַׁלִיט וּבְמַמְלַכְתּוֹ

אוֹר וּכְפוֹר מְשַׁמְשִׁים יַחְדָיו,

זֶה בְחִצוֹ וְזֶה בְמַחְטוֹ…

ברזל!.. ולאן? לאן יוביל כל זה? אל תשאלו! אין כל מקום לשאלות: “אחת היא — באשר שם עוד יפעפע משהו חיים ועוד רותח קורטוב-דם”…

רמז לזה היה עוד ב“גבעולי אשתקד”, שלפני “משירי החורף” (ושאינם ברזל): הימנון לכוח ולבריאות, הימנון לצדקת הטבע, שמידו הכל כדאי לקבל… ועוד קודם לזה, בספר רביעי, ב“המתמיד”:

הַחֹרְשָׁה, הַשָׁדֶה — בִּמְקוֹם שֶׁתִּצְהַלְנָה

גַם עֲצָמוֹת דֻכְּאוּ לֹא יָדְעוּ עֲלוּמִים;

אֶל מוֹרַד הַגִבְעָה — בִּמְקוֹם שֶׁתִּגְדַלְנָה

בְּתוּלוֹת אַדְמוֹנִיוֹת וְתַפּוּחִים אֲדֻמִים…

כי בטבע אין שאלות-התרבות. פה הכל חשוב — הכל אחת — אין גדולות וקטנות… אין גם לרדוף דווקא אחר הנשגבות —

ולאן הוביל כל זה? אל הנשגב שבנשגב — ישר אל “הברֵכה”, שראשיתה עוד ב“זוהר”, אבל כאן נוּצחוּ כל הצדדים השליליים ונשארה “לשון-המראות” הטהורה ו“שפת-אלים חרישית”. תמונת-נוף זו, שמפינה ידועה היא אשר בארץ זרה לנו, אף על פי כן יחושו אותה לעולם גם ילדי פתח-תקוה וראש-פינה, אם רק ידעו לקרוא עברית. כי ברֵכה זו אשר “בצל של אלון רם, ברוך-אור ולימוד-סער, תדגה לה בחשאי דגי-זהבה” — חלום בהקיץ הוא של נער עברי אמן, חלום הגוּי כל כך ובאופן כזה עד היותו לאמת קדושה, נצחית.

נצחון-נצח ניצח ביאליק אז בשדה-השירה, ועַמו עִמו. ואולם ואולם דווקא באותה שעה, שעת נצחונו הגמור, הוּכה עַמוֹ מכה ניצחת; ואף המשורר, במה שנשאר לו בד' אמותיו, — לא היה מן המנצחים…

הספר השני שבשירי ביאליק כל עיקרו אינו אלא “כליון נפש-דכא, אסירת-חושך, מלאתי-מאויים, תתעטף, תערוג, תפלל”: אהבה! אהבה!

ושוב: גם בשירים אלה, מצד כוחם להביע כה את כל אי-הנצחון, רחוק הדבר מן המפלה. ובכל זאת —

אגיד ברור: המשורר לא חדל להתפלל על האהבה — וחוסר-האהבה, — התאוה לא חדלה לאכול אותו בכל פה. חוסר-האהבה נהפך לקינת-עולם. אין הוא מגלה את כל הדבר הזה, כמו שהיה ראוי לצפות מבעל “דמעה נאמנה”. ואולם הנה בפרק השלישי בלבד של “משירי החורף” מהבהבת לפניו ה“פרוּצה” פעמַים.

“כלה בשרו”, היכן ההרמוניה של “בשר ורוח”? קשה יצרו של היוצר. הר, הר — לא רק נדמה כהר. ואהבה אין. לילית מושלת בכיפה —

תאווה ולא אהבה. הנקשור גם את זה עם הגורל העממי? מסתפינא לומר כך. מסתפינא מפני אַפּריוֹרי, מפני הנחות שגעוניות כאלה. ההיפּוֹתיזה היפּוֹתיזה לאוטו ויינינגר. הוא רשאי. אַפּוֹסטריוֹרי אוֹמַר: כלום טשרניחובסקי ושניאור לא מזרע דישראל קא אתו?

ולאן הביא כל זה? זה כבר הביא ל… ל“מגילת-האש”, פואימה-אגדה זו, שכל פלאי-השירה יש בה (“הבו לד' דוהרים-דולקים, הבו לד' מחול-להט ואש!”), שכל שורה ושורה שלה מעידה על שפעת כוחות, ורק העיקר חסר בה, העיקר, פרי-האהבה: הטבעיות, הנאמנות.

שירת-ביאליק הבהירה, המאירה, המכניסה תמיד סדר ומפיצה נוגה על אופל-חיינו, שירת ביאליק המשוחררה והמשחררת מן הכאוֹס — מה לה ולמגילה זו, שנכתבה בהתאמצות רבה, בקמיצת-שפתיים יתירה, אבל לא במסירת-נפש שבאהבה ושבעבודת-שירה תמה?

על ההתאמצות והמלאכותיות והתוהו-ובוהו שב“מגילת-האש” אולי השפיע גם זמן-היכּתבה: אותם הימים השחורים, ימי התוהו-ובוהו של הריבוֹלוּציה הרוסית עם הספרות הרוסית דאז… אבל הלא גם “הברֵכה” נכתבה בשנת תרס"ה — ומדוע אין שם כל התאמצות לסַפּק טעמים זרים? מדוע אין שם כל משהו דמשהו של זיוף-הטוֹן? מדוע כל היצירה ההיא חותמה אמת קדושה?

אכן “מגילת-האש” הפרובלימה שלה אהבה, ואלוהי האהבה עוין את ח. נ. ביאליק מאז. מאז ומעולם סך את דרכו בסירים…

על “שירי-הזעם” של ח. נ. ביאליק אני עובר הפעם בשתיקה גמורה. שלושה הם: “שמים, בקשו רחמים עלי!” (תרס"ג), “קום לך לך אל עיר-ההרגה” (תרס"ד) ו“ידעתי, בליל-ערפל ככוכב אכבה פתאום” (תרס"ו). תדבק לשוני לחכי, אם אנסה להוסיף עוד מלה.

ואחזור לענין. השיר “הולכת את מעמי” שאחר “מגילת-האש”, שבו ייחתם הספר השני מקובץ-השירים, הוצאת “חובבי השירה העברית”, ושהוא בו השיר היחידי משנת תרס“ז, השנה, שמלאחריה כבר אין שום שירים באותו הקובץ, הוא שיר מיוחד במינו, בשירי-האהבה של ביאליק. יפה הוא וארוך הוא — ואנו, אהה, איננו מאמינים לו! אף רגע לא נאמין לביאליק, כי ככה היה לנפשו, כאשר הלכה היא מעמו. אין זאת, כי ביקש כאן לכתוב שיר יפה, והשיר הוא יפהפה — אבל מה לנו ממנו? הצוואה הגדולה אשר קיבל ביאליק מיל”ג הלא היא דווקא: השקר המרומם אינו בשום אופן טוב מהאמת השפלה. ויהי דברכם, משוררים עברים, מר כמות — אמרו! “ומחיתם במחי יד אחת את קורי-העכביש”! ומה לנו איפוא שלווה קוּרית זו שב“הולכת את”… אם אין שלווה? —

מה שיש פה מספר ראשון (מן הטבע) יכול היה אולי לשמש באיזו מידה ריכּוך לספר שלישי ורביעי (שאלות התרבות והעממיות), אבל לא לספר זה, ספר שני, ספר-“האהבה”. “רוות הרהורי-חטא ויגעת-חמדה — בחיק הלילה תרבץ כל הארץ” — והשלווה מאין תימצא?

ואין שלווה גם ב“שירי-השלווה” שלו האחרונים.

כי משנת תרס“ח, משנת חתוֹם-הקובץ, עד היום הזה, זה תשע שנים, כתב ביאליק תשעה שירים, שירי-השלמה — השלמה תרתי משמע — “ערבית”, “ויהי מי האיש”, “לא הראני אלוהים”, “הם מתנערים מעפר”, “לפני ארון-הספרים”, “חוזה, לך ברח!”, “והיה כי יארכו הימים”, “והיה כי תמצאו את מגילת לבבי” ו”צנח לו זלזל", ובאחדים מהם, ביחוד בשני האחרונים, הוא מגיע לידי שלוות הטוֹן האֶלֶגי, שאין אנו יודעים דומה לו ולמעלה הימנו — ושלווה אין.

ב“ויהי מי האיש”, שבחוזק-ובטוהר-קולו הוא עולה גם על “זריתי לרוח אנחתי” ו“נטוף נטפה הדמעה”, רוטטת, לכאורה, נימה משירי יל“ג האחרונים: “השארת-הנפש” ו”שורש נשמתי“: מעין דאגה לאיש שיבוא אחריו ולזה שיאמר עליו אותו הבא, בן הדורות הבאים. ברם אליבא דאמת, אין פה אלא אמצעי של משורר להביע את האמת האחרונה על אודות עצמו, ולא דאגה למה שיאמרו אחרים. הבוז, שחש לעצמו יוצא-הישיבה בשנות תר”ן, חזר וניעור אצל משורר-הלאום בשנות תר“ע בשיעור נורא ועצום. אין פה אף צל מן ההתפנקות העצמית שבדברים הנכתבים בשביל הדורות הבאים, ובמקום זה — ביטול מוחלט לעצמו, המתבטא — באופן איום ונורא — ב”מלים עקרבים הנושכים מרוע-לב את בשר-עצמם". בכל בית ובית: “בלואי ספר-חיי”… “חרפת חיי”… “קלון ענותי”… (“חרפת-אדם” הוא מכנה את עצמו גם ב“לא הראני אלוהים”).

האם נשמע כאן הד סדק חדש בחיי ביאליק? לא, כמדומה. הרי גם הטון אינו חדש. הוא רק נתעצם יותר, הוא רק נתבהר יותר, הוא רק מסוג של שירה יותר אדירה, יותר אמיתית. אבל המוֹטיב הוא “ישן-נושן, אין חדשה”; “כל עולמי התפורר”… מלפני “על סף בית-המדרש”… בינתים, אמנם, כאשר ראינו, נעשו איזו נסיונות לחַבּץ את הפירורים, והיו ימים של התאחדות עם העם, היו ימים של “שירי-החורף”… אבל עברו הימים האלה.

אמנם, רשות לחשוב, שלולא היה העתיד העממי מעורפל כל כך, יותר נכון, לוּ היו הכוחות העממיים שוטפים מכל עברים וסוחפים את המשורר בזרם גדול, כי אז לא היה בא לידי גילוי כזה של הרהוריו הרעים… ורק עכשיו, עכשיו שאין מקום אלא לביטול-בציבור, ובזה אינו מוצא כל חפץ, מה נשאר לו, אם לא להתפלש באפר ביטול-היחיד ולהציג את נפשו ערומה עם “כל מדוויה הרעים ועם כל כשלונה ועלבונה”?

“ויהי מי האיש” — ידוֹע יֵדע, כי יש דבר-מה המערער את כל “שלוותו” של פאר-שירתנו, האוכל אותו מנפש ועד בשר, ואנחנו לא נדע מה היה לו!

ב“הם מתנערים מעפר” ו“חוזה לך ברח!” עוד אפשר לחשוב, כי הגורל העממי הוא הדבר הזה: שם יש עוד חשבונות עמהם, עם “הלבבות הערלים”. ב“ערבית” עוד יש גניחה מרוסקה על הרקיע, שאף פתקה קטנה אינו רוצה לשלוח, ורמיזת-איבה כלפי החכמים: אוי, חכמים! הגידו אתם! מה? אין מה להגיד? ערב טומטום בא ומפזר אפרו על ארץ ומלואה. ואולם ב“והיה כי תמצאו” ו“צנח לו זלזל” כבר אין כל ענין אל העם הזה. שניהם מוקדשים לאיש “התמים הפשוט, העייף, החלש”, אשר “את האחת שביקש לא מצא”, לא מצא… והוא ישן כזלזל צונח על גדר…

לא לקָחוֹ הרכּב אתו באותו יום-חורף… בינתים נמס השלג — ומגילת לבבו באפר תתפלש…

האם למד לב ביאליק שלווה, כאשר הוא מתפאר ב“הולכת את”? האם למד, למצער, פשרה? האם מתפשר הוא? חלילה! עוד מעולם לא חילחל מריוֹ כמו בשיריו האלגיים האלה. נחשים צפעונים הם אלה בנרתיקי משי לבנים ודקים מן הדקים. ואולם אשר לשירה, היה מצד אמיתם, עדינותם, יושר-הלב שבהם וטהרת הנפש ה“טמאה” שבהם — עוד לא נפגשו שירים כאלה גם אצל ביאליק בעצמו. נשמת האדם בכל הסתערותה להגיד הכל, להאיר הכל, להגיד את המלה היותר אחרונה, מפרכסת פה. שירה זו לא שמעתה אוזן עברית מיום תפילת העני כי יעטוף, ולכן יש אשר כתועים ביער אפל לקראת ניצוץ מאיר מרחוק, כן חרדים אנו לקראת כל שורה ושורה מן השירים האחרונים האלה —

ועוד פעם: אין כאן מצב חדש. אין השירים האלה אחרים מכל שירי ביאליק. הם רק בעלי דרגה שירית יותר עליונה. החוט לא ניתק נתיקה חדשה; הוא רק לא נקשר; הקשר נתרופף, והאפרוח הרך, אחרי סיבובים שונים, שוכב שוב מושלך יחידי ברשות הלילה ומחשכיו…

והחשבון האחרון הוא: שרביט קֵרח, לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה…

גרגיר-הזרע נרקב, נרקב כולו — נשל הפרי — ופרי ועלה אין.

ובעתיד? “יימשכו לילות-הזוועה. לא מנוחה ושנת לו. בדד יתחבט באופל וירצץ ראשו אל כתלו”.

ובמצב כזה —

ובמצב כזה: מה לו לגזעו ומה לו לשוכו?

ההרהור הנורא האחרון שבאחרונים!

יימשכו לילות-הזוועה. הרהורי-לילה. ביום הוא, אמנם, מתנער ועושה כל מה שהורגל לעשות לטובת “גזעו ושוכו”. ואולי גם כצחוק תיראֶה השאלה הזאת בעיניו. מה גזעו נוגע לו — אלא מה יגע לו? הזמנים, שלא נשתנו, נשתנו בכל זאת. כאמור וכמובן, הציבור היהודי מעסיק את כוחות-גדוליו. לא יל"ג אחר “סילוק-שכינה” הוא ח. נ. ביאליק. “נביא” הולך בטל איננו. בתקופת העבודה הלאומית הוא חי — והוא ממלא את חובתו. הוא עושה מה שהוא צריך לעשות. יש גם אשר יתעורר ויגער ברבּוֹ מתוך “חבלי לשון”: הדבר נוגע לו בחייו. כל זה הוא ביום. אבל בלילה יש אשר הוא נפחד: מה לי?.. העם? מה יהיה? לא אדע… לא ידעתי מעולם… וגם… וגם לא נוגע… לא נוגע להעיקר… לאבדָני אני… הן אני אבדתי… העיקר איננו… מה לי ולגזעי? —

וַאֲנַן — מה נענה?

מה נענה — אם הוא לא יענה? אם בפיו אין מענה — לנו מנַין? כלום יש דיבור בפינו בלעדיו? —

ורק זאת נחשוב: אם לו אין העיקר — לנו יש בדמותו אחד מעיקרי-העיקרים; אם אוֹן אין בגזעו להטעימו חיי-עולם, להוציאו מאבדָנו, הנה בו יש האוֹן להגיה מחשכי-נפשנו, בני-גזעו, ולטהרנו בשירתו הנאמנה; ואם לו ייאמר, חלילה: מה לך, ביאליק, ולהם? הנה לנו אין צורך לשמוע מפי הבוקֵר, מה ביאליק לנו: אנו יודעים זאת למדי. —

[תרע"ו. “בשעה זו”, קובץ ב'; החתימה — י. ח. ברנר]