_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דַפִּים מִפִּנְקָס סִפְרוּתִי

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

ב

יראתי, בפצותי, רבותי!... הריני בא להזכיר עכשיו ספר חדש בז'ארגון, הריני נותן שוב מכשול לפני "הד-הזמן", שידפיס רצנזיה על משורר ז'ארגוני, בעוד שאיני מדבר – ו"הד-הזמן" אינו מדפיס – על ספרים חדשים בעברית (למשל, ה"קטעים" וה"יומון", הוצאת "טל" שבאודיסה..) –  היתכן?!... "סימן רע!" – יצווחו בודאי שוב אותם "האנשים העברים".  שׁייךְ לומר: רע – רע שׁברָעים!...אם אתם, העבריים, תניחו כלי-זינכם מידכם, אם אתם, העבריים, תזכירו את הז'ארגוניים לטובה ולא תנהגו בהם את מנהגם בכם, הרי ינצח הז'ארגון ממילא, ונמצאת היהדות בסכנה!...

אלא – מאי איכא למיעבד? אין בי האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי ואני מתגבר על יראתי וחששי מפני אותם בעלי ה"חששים", אני שוכח אפילו את – להבדיל באלף אלפי הבדלות! – אותו הכתבן, החושב עצמו לסופר, ומפחידני ש"הוא אינו קורא ז'ארגון" (כאילו מסוגל הוא לקרוא איזה דבר וכאילו מה שנדפס בעברית הוא קורא...) – וכותב את פיליטוני זה.

כי מה אפשר לי לעשות, חברי, וכל אותם הגיבורים הנלחמים נגד הז'ארגון, נגד שפתם הם, מזכירים לי אותו הרב הד"ר בק"ק קארדיף שבאנגליה, שכתב איזה מאמר ב"העולם" נגד חופש-הדעות והדגיש: "אני השוביניסט העברי!"...

מה אפשר לי לעשות, מורי ורבותי, ומה דלדידהו לא הוה מומא, לדידן הוה והוה!...

ומה אפשר לי לעשות שוב, ואני השגתי היום למקרא בשביל עצמי ספר חדש (הוי, מה לא רגיל החזיון הזה אצלנו!), והספר הז'ארגוני הזה – מובן לי, קרוב אלי ומדבר אל לבי, אל לבי...

––––––––

הספר הזה שקיבלתי הוא הכרך הראשון מקובץ כל כתביו של אברהם רייזין, היוצאים לאור ע"י הוצאת "פרוֹגרס" שבווארשה ונדפסים בדפוסו של פישר בקראקוב.  בכרך ראשון זה באה אספת שיריו, אם לא אטעה, אספת כל שיריו של משוררנו העממי החביב.  ודאי, שהדבר נעשה בהסכמת המחבר, אבל המו"ל עושה פה, אמנם, כדרך התגרים: הסחורה היותר משובחה, הסיפורים, הוא משאיר בשביל הכרכים הבאים. כי, אמנם, גדול-גדול רייזין בסיפוריו-רשימותיו הליריים מבשיריו.  לנו נשאר, איפוא, לחכות – ובכליון עינים! – עד שיופיעו יתר הכרכים, כי רק אז נוכל לעשות סך-הכל מלא ממה שנתן לנו אברהם רייזין, ועכשיו אין לנו עסק אלא עם שיריו.

ספר-השירים הזה בכללו אינו ספר עמוק ביותר.  יש בו, אמנם, המחלקות: געגועים וחופש, תאוה ואהבה, צער ויאוש וכיוצא בזה מן העניינים העמוקים, אבל דוקא ב"מחלקות" אלו, ביחוד בזו הראשונה (שאמנם אם לשפוט מנקודת-ההשקפה החברתית יש בה דברים נפלאים כמו: "הים החפשי", "ואם יש את נפשך", "העת", "הסחורה החדשה", "פעמוני בתי התפילות", "אל הציפרים" ועוד ועוד) אתה מוצא את שיריו היותר גרועים של רייזין.

הרי, לדוגמה, "איך ווארט":

איך ווארט אויפ'ן ליכטיגען טאג, וואס וועט קומען,

מיט גאלדענע שטראהלען, מיט בליטהען און בלומען,

מיט פרישערע לופטען, אין וועלכע ס'וועט קלינגען

די פרייליכע ליעדער פון פאלק, וואס וועט זינגען;

די פרייליכע ליעדער, זיי וועט ניט בעגלייטען

קיין זיפצען, קיין קרעכצען, קיין קלינגען פון קיייטען.[1]

זהו שיר שלם.  הגעגועים פרימיטיביים והכל אי-שירתי.  ניכר בשיר זה ביותר חוסר-מעוף; על דקות הלא אין מה לדבר, יתר על כן: נודף מזה ריח השירים שהיו נדפסים בהוצאות הבוּנדיות.  ומה רחוק הוא צלצולו מכל מה שהרגילנו אליו א. רייזין בעצמו – בל אזכיר כבגון דא את ז. שניאור ויעקב כהן!...

ומוסיפים אנחנו לעלעל ולקרוא: "יודע אני נגינה", "את אשר יקרנו עוד", "הנשר", "מחניקני האוויר", "אל האביב" –

אי, דער וואלד איז קראנק און מיד,

האט שוין ניט קיין גאנצעס גליעד...[2]

 

לא. קיין גאנצעס גליעד…

ואפילו בפיוטים הטובים ממין זה, כגון: "עת ראותי", "אל לבי", "עתה אבינה", "קולות" וביחוד "עפיס הער איך" ו"הוליעט, הוליעט, בייזע ווינדען" אנו שומעים את הד-קול-השעה, את הפוליטיקה הזמנית; אנו מוצאים את הקרירות החשבנית, את ההתחכמות המעושה, ולפעמים גם את הפרוֹקלאַמאַציה הפשוטה...

שפת המשורר גורמת לו, שיש והוא מקלקל ב"חכמה" שלא במקומה את השיר למשל:

 א, גיכער, משיח, א, גיכער שוין קוּם!"[3]

והפייטן מתחיל לתאר את נחיצותו פה בסגנון "כי מלאת הארץ חמס", לכאורה הלא עולה יפה? לא, הפיטן מתישב לסיים:

א, קום שוין, משיח, אויפן ווייסינקען פערד![4]

ההקטנה, " ווייסינקער" מצלצלת, אמנם, בחיבה, אבל משיח, סוף-סוף, אינו נמלט פה גם מאירוניה ספקנית...

מעין רושם כזה עושה גם השיר "היכן?"

 

וואו נעהמט מען א ביסעל נביאות...

– – – – – – – – – – – – – – – –

דאס ווארט זאל דארט פליסן מיט חיות... [5]

 

ניצנים נאים, מעורבים בקוצים, הם גם השירים העוסקים בפרובלימות, כמו שאומרים, כמו "הכוכב החדש", או בשאיפה לצאת מן העיר, אל המרחב, כשלושת השירים: "בשדה", "במרחק", "ביער", שבאמת אינם כולם אלא שיר אחד במלים שונות.  בכלל במוטיבים האלה אנו נתקלים בכפל-הענין ובחזרה על הנאמר מכבר יותר במקומות אחרים.  רע מזה, שההמצאות השירתיות נהפכות לפעמים לחידודים, לחידודים שנונים, אמנם, אבל מקומם היה מכירם יותר בחלק ההגיונות-האפוריסמים.

מובן ודבר שאין צריך לאמרו הוא, כי אותם היסודות הפיוטיים, שאפשר לסמנם במבטא "אשר לא כאן" של טשרניחובסקי אין למו כל זכר בכל הספר.  וברוך יהיה אללה, שאיני מאותם המבקרים המדברים גדולות.  שאלמלא כך, הייתי בוודאי מתחיל את הערותי בסגנון: הפייטן המונח לפני, מלבד ששורותיו אינן פיוטיות, מיותרות, צולעות, הוא אינו מגלה לי גדולות ונצורות, אינו מובילני לעולמות חדשים,לעולמות עליונים, אינו דוחפני אל נבכי-התהומות, אל קצוי-ההויה, אל אפסי היש וכו' וכו' וכו' (ראה חוצפתו הריקנית, הפראזוֹרית של איזה זרובבל בנוגע למנדלי מוכר-ספרים ב"די יוגענד-שטימע").

ברם – בלי חוצפה – כרכו הראשון של רייזין הוא, אמנם, ספר פשוט ביותר, עוסק בחומר העכור ביותר, שוכן בית-חומר שפל...

בשירי-האהבה שלו סובב הציר כמעט תמיד על זה שה"אהובה" אינה מאמינה למשורר, כי הוא יוכל לפרנס אותה.  המדרגה היותר גבוהה של היחוסים היא כבר, כשהוא בא אליה לשאוב כוחות חדשים.  זהו כל תוכן-האהבה...

בשירי הצער והיאוש – הצער הוא קטן, לא-עולמי, המחשבה ידועה ומוגבלה והיאוש פעוט ורק לרגע.  בהזכרת המלים "אושר" מקשיבים אנו ילדוּת, אי-נסיון, תמימות...

                 דאן לייקענסט דו צארינג

                 אין לעבען, אין גליק;

                 אין מוח פליהט דורך דיר

                 א טייך און א בריק...

                 און לאזט זיך געהן גיכער

                 עס טרייבט דיך דער שרעק:

                 עס שרעקט דיך דאס לעבען,

                 עס שרעקט דיך זיין עק.[6]

אותו צלצול גם בשירים "והקיץ חלוף יחלוף" וב"מאות פעמים אם תהגה ואלפי פעמים אם תחשוב" –

ואולם –

המשורר אומר במקום אחר:

"לא הכל הבעתי בשיר, על הנייר – הוי, רבים פצעים נסתרים עוד טמונים בתוכי.  סודות-מדווים הם – לא גיליתם לכם; שחורים הם כלילה ואיומים כמות, ומות ימותו עמי – עמדי אקחם לקבר" – – –

ובכלל – אל תשגיחו ברצנזיות! אין רצנזיות יוצאות מעולם ידי חובתן.  קראו, קראו את הספר הזה.  קראו את ה"שאלה", "עוד יש לי בחיי", "בליל-אפלה"; קראו: "גלמודיוּת", "בהשארך לבדך", "שנותי שחלפו"; קראו את הרוב של "השירים המעורבים"...

מגרעות, מגרעות... ואולם הנה, סוף-סוף, ופה, רק פה, אתה מוצא את ההבעה האמיתית של בדידות האדם המשכיל הישראלי, עזבונו של האינטליגנט הפרוליטרי מטיפוסנו, זה אשר ידיו עובדות ויוצרות ונפשו בושה וטהורה ונידחה... פה אתה מוצא את המלה הקרובה, היקרה...

שנואות ההשוואות הספרותיות, אבל צריך אני לומר: רייזין בספר-השירים שלו הוא לנו מה שהיה נאדסוֹן לבני-דורו בשנות השמונים.. אלא שבו מתמזגות עוד גם מן החמריוּת, הארציוּת של הפייטנים הרוסים העממיים...

קראו, אחי, ושובו, שובו אל אלה שלוש מאות העמודים.  כי מצוא תמצאו בהם לרוב – כמו בסיפוריו וציוריו – רגשות אמיתיים נובעים מן הלב, חמימות זכה ומאירה, תוגה רכה וקרובה, עצבות שוקטה וטהורה, עדנת-נפש ורחמי-אנוש, רחמי-אנוש...

והעיקר – כשרון.  הוי, הוי, כשרון.  אל תזלזלו בדבר זה.

כי הנה קוראים, קוראים אתם, חברי, את כל אות האוֹלגינים והזילבוּרגים והמאסטבוימים וכו' וכו' וכו', אשר ב"די ניי-צייט" וב"די יוגענד-שטימע" וכו' וכו'; קוראים אתם את שורותיהם וקטעיהם ופסוקיהם החיוורים, המטורפים והבּאנאליים, והנכם חושבים: יוכל היות... יוכל היות, שטובים האנשים האלה, שנאמנים אל עצמם הם האנשים האלה, שלא זייפנים בלבד הם האנשים האלה... יוכל היות, שבאמת הם מרגישים או הרגישו מעין מה או כל מה שהם מדברים על זה... ברם, איך שיהיה – ויכולת למסור את "רגשותיהם" אין להם, ופשטות אין להם, וצבעים אין להם, וכשרון, הוי, כשרון – אין להם...

לא כן רייזין.  הוא יודע להביע את רגשי-חייו ועל מה הוא חי.  אלמלא נתן לנו אלא את: "לעבען ווילט זיך", "דאס בוימעלע", דו פרעגסט", "שלום" – דיינו, עוד פעם: טבעיות, איזה יחס ישר שבישרים, אמיתי ומיוחד אל הדבר הנדון, וחנינה, חנינה... אל עצמו ואל אחרים...

חנינה ורחמי-אנוש.  רחמים אלו הם, אמנם, מאותו השורש של זקננו, אותו ה"נעביך-רחמנות" ולא הרחמים העולמיים, הרחמים העולים על עצמם, מעין אותם הרחמים של דוסטויבסקי וניטשה.  בכל אופן, משוררנו הנדון בזה רך ביותר ועדין ביותר ברגשי-החנינה שלו מבעל-"הסוסה"...

רייזין יודע למדי את "בית-הדלות", שהאם המדוכאה מפחידה בו את הילדים: "הסו, האב בא עם השבט!" הוא יודע ומשתתף בצערה של האשה המוכרת פירות, איך שהיא יושבת סמוכה אל הכותל, הגשמים דולפים, הפירות נרקבים מלחלוחיות וממשמוש כל יד, ויחד עם הפירות הנרקבים נרקבת גם היא; הוא חי את עינויי-הספיקות של הכלה העניה בשעה שהיא עסוקה בהכנת כריה וכסתותיה, ולבה מהסס: מי הוא זיווגה? מי יודע, אם לא תיגזל שנתה, אם לא תהא מוכרחה לעבוט את כריה... יש לו, לרייזין, קינה-מלה גם בשביל השפחה המבשלת, שאת אהובה גירשה הגברת, בעלת-המוסר, מעל פניה...

במוטיבים הנעלים של "הדחקות האפורה" אינך מוצא את אותו הטאר-טא-ראם הדקלַמַציוני שׁבכתבי The blind poet (הפייטן העיוור" – כמה חזרו על השם הזה בשעתו העתונים היהודים האנגלים לצורך קיבוץ-נדבות!), כוונתי אל אותה הצעקנות על דבר המכונה הזוללה ועל דבר הקאפיטאליסט האכזרי אשר בשירי מוֹריס רוזנפלד הניו-יורקי, זו הצעקנות המעידה למדי על טמטום-הנפש וקהות-הרוח של בעליה.  כאן הנך מוצא הד מזה, הד העושה איזו שרטת, כמובן, רק לעיתים רחוקות מאד.  בכלל הכל עולה פה בעצבות צנועה, באנחה שוקטה על זה שומר-הלילה, שעצמותיו מתגעגעות לקצת חום ומנוחה ושמאין לו לעצמו דבר, הועמד לשמור על מנוחתם ואשרם של אחרים, של זרים.  לפעמים נוסף צער יאושי נוקב ויורד עד דכדוכה של נפש ("התגרן" ו"האשה"), לפעמים – סארקאסמוס מר כלענה ("משפחה בת שמונה", "אל האשה המפזרת דרכיה" ו"האדם המחזר על הפתחים"), לפעמים היתול ביתי, פיקחי, רייזינאי, שיש והוא מתרומם עד כדי מדרגת סאטירה אמיתית ("אל הנערים העניים" ועוד; ביחוד הוא מרבה להשתמש בו בשירי-האהבה שלו ביחס לאהובה: ועיין לדוגמה, ע' 115[AB1] ).  בנוגע לעניות במובנה הפשוט – יש לנו כאן עסק עם ליטא, שמכונות אין שם, אלא ש"מתים בחוצות מרעב" בעלמא, בלי אכספלואֶטאציה מאיזה צד... כאן עדיין אנו עומדים על מפתן "האינדוסטריה הביתית", עם הפטיש הקטן ההולם על גבי המסמרים הקטנים ותופר נעלים בשביל בת-הגבירה ("צום העמער'ל") ועם חובש-בית-המדרש, השואל בנוגע לחייו "מאי קא משמע לן?", המשקיע את געגועיו לביתו ולאחיותיו הקטנות בסלסול "רב פפא", כי "בגבולות ליטא" אנו, ועד היום אכן "יש ערים נכחדות בתפוצות-הגולה, בהן יעשן במסתר נרנו"...

החלק היותר הגון, היותר עולה יפה, לפי דעתי ולפי טעמי, בספר הזה, המה ה"יהודיות" ו"בבית-המולדת".  אין אלו שירים לאומיים במובן המקובל והמוגבל של המושג הזה.  אלו הם שירים עממיים אמתיים, בלי הפסולת ההמונית.  אלה הם שירים-פנינים הסופגים לתוכם הרבה-הרבה מן הצער הישראלי המיוחד וממשאות-הנפש הישראליות הטובות.  מה צר לי, שאין לי המלים הדרושות בכדי להביע את כל אשר רחש לבי למקרא כל אלה.  מה צר לי, שפנינים כאלה אינן מוצאות להן מי שיתרגמן לעברית!

מוצלחים ביותר, כאמור, הם גם שירי "בית-המולדת" שלו, "אין דער היים".  כאן מתגלה לפנינו ביותר נפשו הרכה והאוהבת של הפייטן, חיבתו וחמלתו הרבה לבני עמו, אבל  בלי אותה האידיאליזציה הזולה של אַש וההולכים בעקבותיו, המרקדים בבּיצה הפולנית-היהודית וקוראים: "מחיה-נפשות"!

עוד זוכר אני, הכותב, את הרושם שעשו עלי השירים האלה בקראי אותם בפעם הראשונה ב"יוּד", אלה השירים שחיבבו עלי ביחוד את השפה היהודית.  שנים רבות עברו מאז, שנים רבות, קשות, נוראות, שנים שינו את הכל ושינו באופן ראדיקאלי גם את טעמנו.  רוב הדברים שנכתבו אז, לדוגמה, איני יכול לקרוא עכשיו בשום אופן (חושב אני, שאין אני יחידי בזה, ולפיכך הריני נוטל לי את הרשות לדבר ברשות-הרבים בהתגלות נפשית כזאת על הענין הנדון).  "הדור" הראשון, הוצאת "אחיאסף", למשל, שהכל רגילים לדבר עליו בהתפעלות שאין להרהר אחריה, נראה לי עתה עם רוב דברי הספרות שבאו בו לעולם רחוק כל כך... והנה את "שיבתו של רייזין לעיירתו הקטנה" קראתי היום באותו חפץ-הנפש אשר אז.  הדבר מדהים ממש בפשטותו הנעימה, הפיוטית!...

כשאני רוצה לצייר לי את עצמותו של המשורר, כפי שהוא עולה לי מתוך ספרו זה, הריני פונה מתחילה אל ה"שיבה" הזאת – היא מגידה לי הכל – ואחריה גם אל השירים השונים, האחרים, המפוזרים פה ושם...

... ושוב אני חוזר ומעלעל עד שער-הספר ועד התמונה של המחבר אשר אחריו.  ושוב אני מסתכל בשרטוטי הפנים, שאין אני מוצא בהם את ההיתול הטוב, הלבביי, הרייזינאי, אשר בפני הפייטן במציאות, אבל תחת זה אני רואה את הסבלנות החיוורה, המלאה רוך-לב, בהירות, ומהולה בקצת תמהון ילדותי, אלה רשמי הפנים הברורים, הקרובים והחביבים כל כך – והריני זוכר –

 

                 אז געוועזען איז א הויכער

                 און א דארער, און א בלייכער

                 אָרם מענשיל אויף דער וועלט.

                 און ויי לאנג האט ער געליטען!

                 און ווי לאנג האט ער געשטריטען![7]

                 – – – – – – – – – – – – – – –

 

ובלכתו לבקש את ימי-נערותו – עם הרצועה יושב הרבי ופלצות תאחהו... דירה נמוכה, דלת הומיה, אבא-אמא בזווית, תינוק בעריסה מתיפח, אחות אחיה מקללת, עשן עולה מן המנורה...

ובצאתו החוצה – נופלים, נופלים... ושוב אותה הפלצות...נשבר הלב... יש רצון להגביהם – ואין יכולת... אז נופלים עמהם...

זהו אותו ה"עמם אשב עד ארקבה" של ביאליק...

ובהיעשותן למשורר הוא בא אלינו בטענה פשוטה:

מה יש לי וליופי? מאין יופי, ילדי? על הדרך לשדות – גויים וכלבים... הרחובה כל כך שוממה ודלה... עם כל דלת ודלת – רק גל קטן של אשפה"...

"גלות-השכינה" שלנו בחיי יום-יום...

ובגדלו – "לבו התגעגע למעט-מעט אהבה... קר היה לו, קר"... "ידידו היחידי בתבל – כרו על משכבו"...

"עצבות! לחדרו הקטן, הצר, דלת מיוחדה – אבל אין דופק בה... אין דופק בה".

והמסע קורא לו: "טרוּ-טרוּ: מה אתה יושב פה במנוחה הרשלנית, העצלה? קומה לך!"...

והוא נודד מעיר לעיר, ממקום למקום...

אולם – "לאן"?

 

                 צי וועל איך אין וועגען

                 שוין אייביג זיך דארבען

                 און וייט פון מיין היימאטה

                 אין עלענדער שטארבען?

                 ווער וועט אויף מיין קבר

                 מיין נאמען פערשרייבען,

                 עס זאל א געדכעניש

                 נאך מיר חאטש פערבלייבען?[8]

"חאטש א געדעכעניש בלייבען" – אלה תולדות הפייטן מערבות-ליטא.  הוי,ליטא, הוי, עיירותינו הקטנות הנידחות! שארית-דמעותינו אליכן, אליכן!...

כי אכן ליטא – ליטא עם עזבונה, עם דלותה, עם נערותיה הנרקבות בחנויות ריקות, עם נשיה המיחלות לבעליהן, עם בניה אשר עזבוה ונדדו לארבע פינות-העולם – עולה ומתיצבת לפנינו מתוך עלי הספר היקר הזה!

שוכב הוא לו הפייטן יחידי בעלייתו "עם הפפירוסה אשר בפיו ונפשו תהמה לאחיו".

 

                 וואו ביסטו מיין ברודער,

                 פערגעסען, פערלאזען?

                 וואו ביסטו פערווארפען?

                 צי האסטו א דירה,

                 צי האסטו א בעטיל?[9]

 

ובהרטיבו את כרו, ידידו היחידי, בדמעותיו על משכבו בלילות, זה הכר אשר נוצותיו מרטה אחותו עד שעה מאוחרת בלילות, הוא דורש:

 

                 וואו איז יעצט די שוועסטער פערווארפען?

                 וואו איז זי? ווער ווייס וואס זי מאכט?[10]

 

זו היא מחשבתו העיקרית של אברהם רייזין.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]] אֲנִי מְחַכֶה לְבוֹאוֹ שֶׁל הַיוֹם הַזוֹרֵחַ

בְקַרְנֵי-הַזָהָב, בְצִיץ וָפֶרַח פּוֹרֵחַ,

בְּרוּחוֹת רַעֲנַנִים, אֲשֶׁר בָּם יִצְלֹלוּ

שִׁירֵי-גִיל שֶׁל הָעָם, שֶׁבַּשִׁיר יִתֵּן קוֹל הוּא;

שִׁירֵי-גִיל אֲשֶׁר לֹא יִתְעָרְבוּ בָּם קוֹלוֹת

אֲנָחוֹת וַאֲנָקוֹת וְצִלְצוּל שַׁלְשְׁלָאוֹת.]

[2][הוֹי חוֹלֶה הַיַעַר, תַּשׁ כֹּחוֹ,

אֵבֶר שָׁלֵם אֵין עוֹד בְּתוֹכוֹ...]

[3][הוֹי, חוּשָׁה, מָשִׁיח, חוּשָׁה לָבוֹא.]

[4] [הוֹי, חוּשָׁה, מָשִׁיחַ, עַל סוּסְךָ הַלבַנְבָן!]

[5] [ הֵיכָן קְצָת רוּחַ-נְבוּאָה תִלָקַח…

– – – – – – – – – – – – – – –

כִּי בְּחִיוּת הַמִלָה שָׁם תְּפַךְ...

[6] [וֱכוֹפֵר אַתָה בָּאֹשֶׁר,

כּוֹפֵר בַּחַיִים;

דְמוּת נָהָר, מַרְאֶה גֶשֶׁר

בְּמֹחֲךָ אָז חוֹלְפִים...

וְתָחִישׁ פְּעָמֶיךָ,

הַפַּחַד יִרְדֹף;

הַחַיִים יַפְחִידוּךָ,

מַפְחִיד הוּא הַסוֹף.]

[7] כִּי אֱנוֹשׁ חִוֵר, חֵלֵכָה,

צָנוּם, גָּבֹהַּ הִתְהַלֵךְ הוּא,

דַל-אֱנוֹשׁ זֶה בָּעוֹלָם.

וְכֹה יָמִים רַבִּים סָבַל!

וְכֹה יָמִים רַבִּים נִפְתַּל!]

[8] [הַאִם כְּבָר לָנֶצַ

בַּדְרָכִים אִיגָעָה,

וְהַרְחֵק מִמוֹלֶדֶת,

גַלמוּד, שָׁם אֶגְוָעָה?

יָד מִי עֲלֵי קֶבֶר

שְׁמִי תִּרְשֹׁם בּשְׂדֵה-נֵכֶר,

כִי אַחֲרַי לְמִצְעָר עוֹד

יִשָׁאר אוֹת לְזֵכֶר?]

[9] [אַיֶכָּה, אָחִי

אֵי-אָנָה נִדַחְתָ,

עָזוּב וְשָׁכוּחַ?

הֲיֵשׁ פִּנַת-בּיִת,

אִם מִטָה יֵשׁׁ, לָנוּחַ?]

[10] [הֵיכָן הָאָחוֹת מִתְגוֹלֶלֶת כָּעֵת,

הֵיכָן, מִי יֵדַע, הֲשָׁלוֹם לָה?]


 [AB1]להשלים הפניה.