_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אל המטרה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

א

במצחו הרחב של נחום-שלמה מיטלמאן היו שני קמטים וחצי.  קמט אחד ממעל, עמוק וארוך, קמט שני מלמטה, קצר ממנו וגם לא עמוק ביותר, והחצי, אלכסוני קצת, באמצע מימין.  בכלל, היה אותו מצח משונה קצת, מצח שאינו מצוי.  נחום-שלמה מיטלמאן בעצמו, בעל המצח, היה גם הוא משונה קצת, אינו דומה בשום דבר לאחרים, לשאר בעלי חנויות של ספרים.  בקיצור: קצת יהודי שאינו מצוי.

כאמור, היה בעל חנות של ספרים.  נוסף לזה היתה לו אשה ורחל-לאה שמה ונער יחיד כבן תשע ­­– סֶנדֶר'קה.  בחנות נמצאו מֶתּוֹדוֹת שונות ללימוד לשון-הקודש, ונחום-שלמה אהבן אהבה שאינה תלויה בדבר והשתוקק שסנדר'קה ידע את כולן בעל-פה.  אולם המורים השֹכוּרים בכסף לא הועילו; לא הועיל גם זה, שהוא בעצמו, מיטלמאן המו"ס, היה נוטל את הבן הקטן בשעות-הפנאי ומתחיל ללמדו: "ראה, סנדר'קה, זה סנטר.  הגידה, איפוא, סנטר.  וזה? זה מ-צח!"... סנדר'קה היה, להכעיס, אנגלי קטן לכל משפטיו והליכותיו.  אפילו עיניו השחורות נדמו, לכאורה, לעיני נער אנגלי.  ה"היבּרוּ" היתה לו למעמסה בחייו, לצרה, שבני גילו פטורים ממנה, לאויב פרטי, מקרי, מיוחד רק לו לבדו.  והאנגלים אינם אוהבים מעמסות, צרות ואויבים מיוחדים.  האב התנחם בזה, כי גם קלקול זה יוסר כשיגיע למטרתו, לאותה המטרה...

עם רחל-לאה זוגתו חי נחום-שלמה במישור.  היא היתה מכינה לו ביצים מבושלות, טרופות בקערה, מאכל אשר נעם לחיכו מאוד ואשר בשבילו אפשר היה לסלוח הרבה.  בחיבה מיוחדה היה רגיל לומר לבנו: "לך, סנדר'קה, וראה כיצד אמך מטגנת את הביצים!"... היא, כמוהו, היתה ילידת רוסיה, בת ביאליסטוק, יתומה, טובת לב, בכינית.  ההבדל העיקרי ביניהם היה במידה אחת: הוא היה עסקן גדול מטבעו, לא ידע מנוחה אף רגע, חיפש ומצא לו תמיד עבודות שונות, והיא – אשה עצלה מאד, כפתור-כותנתה לא מרוכס ולדקדק בנקיון-הבית לא אהבה.  מדורם היה בחדר השני, האחד, שדלת כניסתו היתה מן החנות, ונתערבו התחומים: חדר-המעון היה מלא קונטרסים, ספרים ומתודות, וחדר-החנות – כלי בית שונים, חצאי כיכרות- לחם, מטאטאים.  עד שהתרגל מיטלמאן לכל אלה, בשנים הראשונות, ניסה למחות, להתרגז, לריב, – והיא היתה בוכה – אבל המשך הזמן עשה את שלו ובעל הבית התרגל אל כל אלה.  ויש והיה מדמה: אדרבא, להפך, אי-סדרים – כך יפה לו.    יחרב, יתדלדל.  כל זמן שיתנהג הכל כשורה – לא ינוע ממקומו, באופן הזה, כשהכל מהופך, הראש למטה והרגלים למעלה – יקל לו להתקרב אל מטרתו.

ברם, בעיקר הדבר, מחשבות כאלו לא היו באמת ובתמים.  במצב-רוחו התדירי והמיושב ידע מיטלמאן והכיר, כי המטרה רחוקה, רחוקה מאד, כמעט מעבר למציאות, בכל אופן מעבר לנקודה שיוכל להביאה בחשבון היום, וכי מצד אחר, בכדי להגיע למטרתו זו, דרוש – דווקא – ממון הרבה ולא חורבן ודלדול... והרי בשביל זה הנהו טורח כל כך הרבה, עמל ויגע עד חצות-הלילה: כשיפרח מסחרו, ימָצאו קופצין עליו... והרי בשביל זה – בכדי לרכוש הסכומים הרבים הדרושים למטרתו – בא מקודם לכאן, ללונדון...

לכאן, ללונדון, בא ישר מביאליסטוק עיר-מולדתו לפני שלוש-עשרה שנה. כבן שלושים היה אז, לא נשוי, אבל גם לא פנוי.  ברית-נפש היתה כבר אז בינו ובינה, בת-שבע תלמידתו, אשר עזב שם, זו הנפש היחידה!.. שאלתה ובקשתה ממנו היתה, אמנם, כי לא ידחו את הוצאת מטרתם אל הפועל ויסעו מיד אל המקום המאחד את נפשותיהם לנצח, אבל הוא התעקש ולא אבה שמוע.  וגם הוכיח לה, כי לנסוע בעלמא – למי תצא תועלת מזה? הן שום ספק לא תטיל בו – דבר זה לא יתואר כלל.  הן מי כמוה יודעת את נפשו; מי כמוה יודעת, כי הוא היה תמיד, מימי עלומיו, מן החלוצים הראשונים.  אולם תשם-נא לב אל הדבר.  נקודת הכובד ברעיון זו היא – מנוחה ונחלה.  קניית נחלה – זהו העיקר. מקץ הימים יבואו שמה ויקנו נחלה – ויתנחלו עליה.  אז יוכלו לקרוא בגאון: "ניצחנו!.. משא נפשנו מאז העלה, סוף-סוף, גידים ועצמות!.." אבל – תשם-נא לב אל הדבר: – נחלה אינה נקנית בידיים ריקות!..

שנתיים ימים עברו על מיטלמאן בלונדון לאין מוצא. מלאכה המיר במלאכה וברכה לא ראה בעמלו.  הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת הביא לבית-מסחר קטן של ספרים עברים את הדבר היותר יקר לו, את מתנת בת-שבע ביום פרידתם.  את הספר "שיבת ציון" מכורך הדר, בכדי למכרו.  בספר הזה הרבו לקרוא ביחד בימים ההם, הימים המאושרים, ימי חלומותיהם, ימי תקוותיהם; מן הספר הזה שתו בצמא נופת-צופים –  מכתבי רב עדתם, ר' שמואל מוהיליבר, אשר יקרו עליהם לאין קץ! בעל-החנות לא נתן במחירו בשום אופן יותר משתי פֶנוֹת.  שתי פנות במחיר "שיבת-ציון" מכורך הדר, מתנת בת-שבע! – אולם כעבור שנה, כשהלך הוא, נחום-שלמה מיטלמאן, ובנדוניתה של רחל-לאה, זו אשתו, קנה מאותו יהודי את בית-מסחרו הקטן להיאחז בו – הוחזר לו גם הספר ההוא מונח על אחד הדפים מכוסה אבק עבה.

אז התחילו ימי עליתו. הוא הרחיב את בית-המסחר ולעזר על ידו היה שמחה "שגעון", אחי רחל-לאה, בחור אלים ופראי, שצחוקו היה מין רעם ושִניו הגדולות והירוקות היו מתגלות לפתע ועיניו היו ממצמצות בתמהון ושהרגלו היה לעמוד על איזו אמרה ששמע באקראי ולחזור עליה בעקשנות משונה שעות שלמות.  דומה היה הדבר כאילו כל אמרה ששמע נופלת לתוכו של שמחה "שגעון" כמו לתוך חבית ריקה ושם היא מתגנדרת בקיש-קיש.  מיטלמאן שואל אותו: "שמחה, כבר אכלת ארוחת-הצהרים?".  שמחה שותק וממצמץ בעיניו בתמהון.  מיטלמאן אומר לו אז: "שמחה, קח, איפוא, חבילה זו ושא אותה לפטרסון אֶט קומפ., יודע אתה היכן זה?" שמחה עונה: "אכלתי ארוחת-הצהרים". – מיטלמאן: "התדע, איפוא, לאן לשאת אותה? שא ושוב מיד". שמחה: "אכלתי ארוחת-הצהרים". –  מיטלמאן: "הא? מה אתה סח?".  – המטורף בדידיה: "אכלתי ארוחת-הצהרים, אכלתי ארוחת-הצהרים, אכלתי ארוחת-הצהרים".

שמחה "שגעון" לא היה, כמובן, מוכשר ל"פדיון", אלא לעבודה פשוטה, לנשיאת חבילות, להולכה והבאה, וגם בזה היה לרוב מערב ומבלבל, מניח דבר לא על מקומו ומחליף היוצרות, קצת בבלי ידיעה, מפחד חולני, וקצת בכוָנה, להכעיס, לשם שחוק.  אולם לפטרהו ממשרתו ולשכור אחר על מקומו לא יכול נחום-שלמה, ראשית, מפני שהיה אחי אשתו, ושנית, –  הטעם העיקרי –  מפני שמשכורת שמחה היו מזונותיו.  ומי זה אשר ילך לעבוד בחנותו במזונות גרידא? ולשכור משרת בשכר –  המצבים אינם כל-כך אַי-אַי-אַי...

והמצבים, אמנם, היו כמעט תמיד לא אַי-אַי-אַי.  מיטלמאן עבד עבודה ציונית תמה, היה חבר כמעט לכל האגודות הציוניות אשר בעיר, לרבות "עבריה", נתן תמיד את חדר-מעונו הקטן לאסיפות האגודה שלו, היה אפילו ציר שלוח להקונגרס הששי, "אומר-לאו" נלהב, והמורים עברית והפרחחים מחוג ידוע היו מן המשכימים לפתח חנותו – המצבים לא היו בטוב.  הוא היה בעל אנרגיה ואוהב לעבוד, סחר גם בסידורי תפילה, עניני מצוות ומילי דשמיא, אם כי לא בהתמכרות הראויה, ואולם היה מסוכסך קצת ורפה-ידים בתביעת חובות. הביבליותיקה הקולטורית "ציון" רכשה לה קצת ספרים על ידו בתנאי תשלומין לשיעורין, אבל התנאים לא נשמרו והדברים היו יגעים.  רחל-לאה דיברה אתו קשות על זה ובכתה.

בכל זאת נשאר מיטלמאן נאמן לאידיאלו ולא נתן תיפלה בדעותיו.  ישימו-נא לב אל הדבר: הוא היה חובב-ציון מימי עלומיו ונשאר חובב-ציון. הוא אוהב את ציון, פשוט, אוהב – נו, מה יוכלו לעשות לו? הוא אוהב! הוא אוהב גם את ה"עבריה" בלי כל חכמות.  הוא אינו מיטיב לדבר צחות – אבל הוא אוהב.  ישימו-נא לב לדבר.  הוא היה בימים ההם החבר הראשון ל"שפה ברורה" שבביאליסטוק, ועתה הוא החבר (לא האחרון, אפשר לומר!) ל"עבריה" שבלונדון.  גם את הספרות העברית הוא אוהב.  מה שאמת – אמת הוא: את הסיפורים החדשים אינו מבין.  הוא אינו שונאם, אבל... – המדבר מושך בכתפותיו.  הנה עובדה: כשחתם בשביל הביבליותיקה הקולטורית על "לכל בית בישראל" של "תושיה" ניסה לעבור על "מבית-ומחוץ", "מחנים", "עורבא פרח" – המדבר מושך שוב בכתפותיו.  והתבוננו-נא: לזה, ל"אחד-העם – זהו כבר דבר אחר! אותו מחויבים לכבד.  עוד לפני חמש-עשרה שנים קרא את "לא זה הדרך"!.. אה, מה שאמת אמת הוא.  ישימו-נא לב.

ברם, "מה הפעולה?" סנדר'קה, סנדר'קה, –  אם לא תצא משאת נפשו של מיטלמאן אל הפועל – מה יהא בסופו של זה? גוֹי לַאֲדונָי? מיטלמאן הוא לחלוטין חפשי בדעות, אל בית-התפילה אינו הולך, בשבת חנותו פתוחה בפרהסיה וגם את פאת זקנו הוא מגלח בשעות הפנאי, אבל בלאומיותו יש עוד קורטוב הגון של "יהדות" שבעצמו אינו יודע מה הוא, ואף על פי כן הוא חושבה לחטיבה מיוחדה, חשובה, ממש ל"מציאה כשרה".  אה, היהדות!..

ובכלל – איזו תכלית יש בחיים של כאן? עסק עם בני לונדון, עם אגודותיהם ושמשיהן... יום-יום – פוסטה, פוֹרטוֹ, קבלה, משלוח, תריסר עיתונים, מבקרים בטלים, חוסר פרנסה, שמחה "שגעון", רחל-לאה... עד מתי? לא, אלמלא תקותו היחידה להגיע, סוף-סוף, למטרתו ולהיפטר מכל אלה, היה כבר כושל כוח סבלו, היה כורע כבר, כבר... לא, הפתרון האחד לכל אלה הוא לעזוב הכל כאן ולהתחיל הכל שם... זה יעתיק וישנה הכל בבת אחת... והעת... העת עושה לה כנפיים... דומה, שזה ביום אתמול שב מן הקונגרס הששי – והרי כבר שנים אחדות עברו מאז... הקונגרס השביעי ממשמש כבר ובא... מתכוננים כבר, בוחרים שוב... ישימו נא לב.

ופנאי אין!... אין פנאי אפילו לעשות איזה חשבון, לא חשבון פשוט, גשמי, חשבון הוצאה והכנסה, ולא חשבון במובן אחר, חשבון רוחני, נפשי, חשבון-הסוף, חשבון- המטרה... באיזה אופן משונה מתפתל הענין, מתפתל... חדשים שלמים עוברים עליו מבלי שאפילו רעיון המטרה יחלוף בו... כל אלה השנים הרבות דומות לאיזה יום ארוך אחד תפל... ואחריתו? ועד הגיעו אל המטרה? לכאורה, על מה יש כאן לחוס ומה אי אפשר לעזוב – ואף על פי כן אפילו אם יבחרו בו גם הפעם לציר אל הקונגרס, אינו יודע אם יוכל לנסוע... עליה, על רחל-לאה, אי-אפשר להשאיר את העסק... עומדת היא בפי-כותונת פתוח, שקועה בחלק הי"ד של "זעקס און דרייסיג באנדיטן" או בחלק העשרים ואחד של "בלוט און טרערן" – ואין אתה יודע עד מה... אולם לא, רק אם יבחרו בו, מחויב הוא לנסוע... מותר לו לנסוע! שנים אחדות עברו עליו כך, בלי שום טעם – הרשות בידו לטעום קצת גם מן החיים, להתבדר, לראות אנשים.  גדולה מזו: ישימו-נא לב, עתה המלחמה רק אחת היא – להכריע את הטריטוריאליסטים, והוא מרגיש, שלא רבים הם ציוניים כמוהו, ציוניים אשר ארץ-ישראל היא מרכז-חייהם, ואם הוא לא יסע בתור ציר לוחם נגד האויבים, מי יסע? חובת בני אגודתו היא לבחור בו וחובתו היא לנסוע.

נחום-שלמה משך בשפמיו, שפמי גבר שחרחר, הרבה למעלה מארבעים, העלה במחשבתו את הדרת הפנים החסרה לו, באמת, בכדי לבוא באנשים (לא שיעור- קומה, פנים צמוקים ובלי זקן!) ודיבר בארוכה מעין כל הדברים האלה לעצמו ולאברהמ'ל קרֶץ, עיתונאי ביומון חצי-פֶּנוּאי ז'ארגוני-לונדוני, יהודי בדחני, נחפז, בעל מבט עכור, פנים אפורים וסֵבר של עכבר קטן, שעמד לפני הטבלה ופישפש במחברות הז'ארגוניות הקטנות הנדפסות והשטוחות שם: איזו מהן יבור לתת היום, כמו שהיא, בגליון הכפול... אולם יותר משנתכוון מיטלמאן להעמיד את איש שיחו על עצם הדבר, נתכוון, שתשמע רחל-לאה את הסברתו.  הוא ידע, כי עומדת היא מסתמא מעבר לדלת ומאזינה לשיחתו עם קרֶץ.  תשמע ולא תבכה. מזילה דמעות ביותר נעשתה בימים האחרונים.

 

ב

שמחה המשרת, אחיה של רחל-לאה, לא היה הוגה דעות צלולות, אבל כוח הבנתו היה גדול, ולא פחות מזה כוח-התרשמותו.  הרשמים לא היו מתעכלים בו, כי אם צפים ממעל, מבולבלים, אבל הוא אהב להתרשם.  הוא אהב לשמוע דרשות של מטיפים ושל נואמים אנארכיסטים, חיטט בברוֹשוּרות למכירה אשר בחלון מעין "מה היא הרליגיה?" ו"הכזב שבחתונה", ובמשפטיו היה אוהב לחזור, נשתזרו לרוב, אמרות מיניות על האלוהות, על הדת ועל הנשמה.  ב"חוגים" שהיו באים לחנותו של מיטלמאן, נחשב שמחה לספקן, לכופר בכל.  הרוּבסקי האברך, חשוּב המורים, פּלגָאָה, בעל זקן צהוב עבה וחיצוניות מרמה, שנא ביותר את צחוקו של ה"שגעון" והיה קורא לו "מרה לבנה" בקצף רב.

  נו, שמחה, מה הביא לך גיסך מן הקונגרס? אה?

דעתו של שמחה היתה בדוחה עליו, והוא ענה להרוּבסקי בצחוק סתמי, שאינו אומר כלום.

הרוּבסקי נפגע בכבודו וכועס:

  לא היה, שמחה, מי שיַכּך בכל הימים שנסע גיסך.  אחותך פתיה היא.  חובבת אותך יותר מדאי.  לא עשית דבר.  נשתובבת ביותר, מטורף!

– גיסי הביא מן הקונגרס! – שולח לפתע שמחה אמרה מבין שפתיו.

– הלא זהו מה שאני שואל: מה הביא? תרופה למוחך? תשועה –

  לכל ישראל! – מטיל שמחה בצחוקו.

– לכל ישראל?

– ולאחותי!

– מה לאחותך?

– הביא!

– מה הביא?

– תשועה.  רצוני לומר: הצעה.

– הצעה? מה פירוש? דבּר, מרה לבנה!

אבל העקשנות חזרה לשמחה, וכמו שמעיד עליו קרץ, אפילו בצבת לא תוציא עוד גם מלה אחת מפיו.  אז יגש הוא עצמו, אברהמ'ל קרץ העיתונאי, היודע הכל, ואחר הקדמה משל מאמר-התלמוד: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים", הוא עומד ומבאר את דברי ה"משוגע".

אמנם, הביא נחום­-שלמה מיטלמאן הצעה לאשתו, לאחות שמחה, מן הקונגרס, והיא: היות שדבר זה אשר יעזבו שניהם את הארץ הזאת בבת אחת ויהיו הולכים שמה בהיסח-הדעת, הוא דבר קשה ולא מצוי, מלתא דלא שכיחא, ואם ימתינו עד שתהא אפשרות מלאה זו בידיהם, לא יגיעו אל המטרה לעולם, לפיכך, עצתו-הצעתו היא, שהיא, זוגתו, והנער סנדר'קה ישלחו מקודם ליפו או לאחת המושבות, ששם תחיה היא במנוחה ובנם יקבל חינוך עברי, והוא, הבעל, יקמץ פה בהוצאותיו, יגָאל קמעא-קמעא מבית-המסחר שבכאן ויבוא גם הוא אליהם, וחנות של ספרים תיפתח שם!

– אני מוצא את הדבר לנכון מאוד! –  השמיע הרוּבסקי בטון של צדיק גדול בעיניו.  הרוּבסקי היה הקנדידאט השני באגודה להיות נבחר לדלגאט; מיטלמאן נחשב, איפוא, לבעל-דבביה, ואף על פי כן הוא חולק על קרץ ומוצא את הצעת מיטלמאן נכונה!

– בוודאי! – שולח קרץ את חציו – שתי ארנבות ביריה אחת: להכניס את משפחתו לארץ הקדושה ולהיפטר מאשתו לימים רבים – בחדא מחתא! אבל הפלונית, רבותי, אינה מסכימה. היא מואסת בכלל בעסק הזה, בעסק הספרים.  היא, שומעים אתם, רוצה שם באחוזת אדמה.  כפי דנודע לי ממקור נאמן – דווקא עבודת אדמה!

שמחה "שגעון" שב למלמל על פי דרכו את הענין אשר ניתן לו לענות בו: "סנדר'קה בגימנסיה עברית, סנדר'קה בגימנסיה עברית, סנדר'קה בגימנסיה עברית".  אבל האנשים בבית לא שמו אליו לב.  קרֶץ סיפר דבר פּיקַאנטי.  שם, בעיר הקונגרס (קרץ היה שם גם הוא בתור בא-כוח עתונו), נפגש מיטלמאן הפעם בצירה אחת מעיר-מולדתו.  אותה הדרשנית הביאליסטוקאית, הגבוהה, הדקה, רעת המראה, אשר משקפים כחולים היו על חוטמה, זו, כפי שנודע לו ממקור נאמן, היתה כלתו של נחום-שלמה בימי עלומיו, אבל היא בגדה בו ונישאה לאחר.  עתה גרושה היא מאישה.  שה, רחל-לאה הולכת!..

רחל-לאה באה... הן, אמנם, כבר סיפר קרץ את הדבר גם לה ביחוד בדרך עקלקלות, בפרטים שונים, ולא רק פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים, אבל עכשיו כך יאה לקרוא: הס!..

רחל-לאה נכנסת מחדרה, פרועת שער קצת, כשהיא שואבת בפִתים של לחם שיורי צלי-כבד כתות מן הצלחת אשר בידה.  עקבות דמעות על לחייה ובריסי עיניה. סנדר'קה בעט בה זה עכשיו ודיבר באזניה מלות לא יפות אשר קלט מן הרחוב.    ובצר לה זכרה, כי כל ימיה עברו ללא נחת, כי "אפילו יום אחד לא נהנתה כראוי", כי "בעתיד מה תקוותיה", כי נחום-שלמה בעלה שב מדרכו הפעם "לא שלו", כי איזה דבר טרוף בפיו בנוגע לה.  הרי כאן היא כבר על מקומה, אינה "ירוקה", יודעת את השוק, יודעת באיזה מקום ומקום קונים הכל, יודעת נשים מכרות הרבה וכדומה – והוא שואל ממנה, שתעזוב את כל אלה ותסע עם סנדר'קה השובב מעבר לסמבטיון.  ומה כשאביו בבית אין לו כל יראה מפניה, על אחת כמה וכמה כשישארו הם לבדם.  כן, סנדר'קה יאכלנה, יאכלנה חיה.  ריבונו של עולם, מה שואלים ממנה? למה נשפכת קללה משונה כזו דווקא על ראשה? היא ירֵאה! לא! היא לא תסע! אסור לה לנסוע! איזו דברים בגו... קרץ לא מלבו יוציא מלים... אפשר שבאמת הסֵבה אליה איזו אשה את לבו שם... אולי באמת כלתו מלפנים... ואולי רוצה באמת אותה האשה לבוא הלום, ועל כן הוא שולח אותה ואת הילד מלפניו... הנה היתה כבר לשיחה בפי הבריות!

– שמחה! מתי יבוא בעל הבית? – שואל, לאחרונה, בפעם העשירית פרחח אחד.

– סנדר'קה בגימנסיה עברית, – עונה שמחה.

– שמחה! יש אצלכם "המדריך החדש"? – צועק אחר – לי נחוץ "המדריך החדש!"

– סנדר'קה בגימנסיה עברית, – עונה שמחה את תשובתו היחידה.

– חדל לך שמחה! – גוערת בו אחותו – ענה לבריות מה שצריכים לענות.  עתה הלא כבר נחום-שלמה פה, ודי לך להשתגע.  התאמינו? – פונה היא אל הנאספים – חולה נעשיתי על ידו בשבוע זה שלא היה בעלי פה.  איני מדברת עוד על ה"היזקות" במסחר שנעשו על ידו. מה? בעלי? איני יודעת מתי יבוא.  המתינו-נא לו, במטותא!

אבל המבקרים אינם מחכים ויוצאים.  בעיקר הדבר, הלא אין הוא דרוש להם כלל.

שמחה ורחל-לאה נשארים בחנות לבדם.  היא גומרת את סעודתה, מעמידה את הפּנכה על הטבלה ומתחילה גורדת באצבעותיה בשערותיה.  שערות עבותות לה ולא-נקיות.  נפשה מרה עליה שגם "די קאָרטנשפילר" – המעשיה החדשה הארוכה שהתחילה לקרוא בשעה שלא היה בעלה בביתו – לא יקחו עוד את לבה.  הנה התנפל סנדר'קה שוב על הארץ ומכה ברגליו בדלת.  מה גדולות הצעקות! "סם" הן לחייה! מה הוא רוצה? מן המוכרח הוא ללכת אליו!

מיטלמאן נכנס. למראה-עיניים הוא כאיש אשר לא קרהו דבר.  הוא פגש שם בבת-שבע, באותה בת-שבע – אבל מה בכך? השדים הביאוהו לידי כך לספר דבר זה לקרֶץ, שהיה עמו במלון אחד.  מה היה לו לספר?

כלום נפקא מינא היא, אם פגש בה או לא? הן, אמנם, ציונית כשרה היא עוד עכשיו וגם תסע לשם בוודאי, מאחר וגרושה היא מאישה וכסף יש בידה.  וגם נעשתה דברנית, למטיפה ציונית.  אבל כמה חולות עיניה! נורא היה להביט בה כשהסירה את משקפיה הכחולים, רחמנות! ברם, איזו "שטותים" באות אל הראש!

– נו, שמחה, מה נשמע?

שמחה מביט על אדונו-קרובו בעיניים של פחד. צל של צחוק  נעצר עובר בספיח זקנו והוא מגמגם:

– מעלתו! רוצה אני לשאלו דבר.

– נוּ, שמחה, אדרבה! – מתעודד נחום-שלמה ומעודד גם את משרתו-קרובו: אולי על ידי שיחה תעבור מצוקת הלב.

– אחותי... – מתחיל ה"שגעון" (את שמה הפרטי אינו מזכיר לעולם).

– בכתה פה... – משער מיטלמאן – סכָלה היא! כלום אני מכריחה? אם לא תרצה, לא תסע.  אין אונס!

– אין אונס! מתנפל שמחה על האמרה ומגחך באופן מיוחד.

– אבל מה היא שאלתך, שמחה? – שואל גיסו.

– הֶה, הֶה, הֶה, הֶה! – משתפך שמחה בצחוק – מעלתו אוכל ביצים מטוגנות... סנדר'קה בגימנסיה... הה! אבל הביצים? הביצים?..

נחום-שלמה אינו יודע מהיכן, אבל רוח של מצוקה מפחידה, מצוקה עיוורת, מתחילה להכביד פתאום על לבו.  זה קרוב לעשר שנים שהוא במחיצה אחת עם עוזר-משוגע זה.  אפשר להשתגע גם הוא.  ועד מתי ימָשך הדבר ככה? לעולם? היא ממאנת... גאולה לא תהיה... שאלה נפלאה!.. מי יכין לו את מאכלו כשתיסע... באמת, מן הצורך הוא לטעום עתה דבר-מה...

– רחל-לאה!

דממה.  קונים בחנות אין.

– רחל לאה!!

– נוּ, מה שם? מה אתה רוצה?

היא באה.

– רכסי את פי כותנתך!

– מילא! – עונה רחל-לאה ועושה את שאלתו.

נחום-שלמה מורה באצבע על הטבלה ושואל:

– מה זה, רחל-לאה?

רחל-לאה מעיפה עין גם היא על המקום אשר שם הטבלה ועונה:

– לא כלום.

– לא כלום? הסתכלי-נא.

– פּנכה.

– ופנכה מקומה כאן? בחנות? על הטבלה? הא?..

רחל-לאה מתרגזת.  אם לא ישר הדבר בעיניו – הרשות בידו... הראיתם? אדם עוזב את כל העסק על ידיה לשבועות שלמים, והיא אינה יודעת היכן היא בעולם... אלוהים הוא היודע, למה הוא נוסע, עם מי דרוש לו להיפגש שם... אבל הוא בא – וכל היום אינו שוב בחנות... הכל עליה, וכל דבר עליה: הבית, סנדר, האח המשוגע, החנות... ראשה סובב... והמעט כל זה – והוא אינו נותן לה מנוחה בשגעונות, אשר לא נשמעו כמוהם.  היא לא תסע! היא לא תסע! יהרגני-נא הרוג – היא לא תסע!

מיטלמאן עושה עצמו כלא יודע את כל אלה.

– אני הלא רק שאול אשאל, – מכריח הוא את עצמו לדבר בקרירות – פּנכה זו מקומה בחנות?

והוא נוטל את הפּנכה בידו ומגישה עד פניה של זוגתו.

– טראַך! – מנבא שמחה "שגעון" על הפנכה, אשר כרגע תושלך על הארץ ותתפוצץ.

ונבואתו מתקיימת.

 

ג

לנחום-שלמה מיטלמאן מלאו ארבעים ותשע שנים. מסחרו החל לשגשג.  מעט-מעט שיחרר את חנותו מן המתודות העבריות ומספרי ההשכלה החדשים, שאינם נושאים כל פירות ומוטלים כאבנים, והתחיל מכניס לתוכה מזוזות, ציצית, מחזורים והוצאות אנגליות שונות בשביל מכריו אשר למדו בינתיים את השפה.  סנדר'קה היה כבר ל"בר מצוה", עלה לתורה וקרא "מפטיר".  זהו המכסימום – ולא כל אב זוכה לזה.  בלימודי בית-הספר הוא עולה על כל בני גילו.  אם לא בהתמדה, הרי בתפיסה מהירה.  גם זו לטובה, רחל-לאה נזדקנה ומחלת נשים מסוכנה היתה בה לפני חדשים אחדים, אבל היא שבה לאיתנה.  ומאז נתרבה טוב-לבה.  כשמודיעים לה, כי היום בערב תהיה אסיפה במעונה הצר (מיטלמאן היה ליושב-ראש באגודת "ציון" וכל האסיפות נעשות אצלו), אין היא מתרגזת ונוהמת כמלפנים: – "איפה? על חוטמך?!"

נחום-שלמה עצמו נתאנגל, סוף-סוף, יותר והתרגל להתחיל כל דיבור באמירת "וֶל" תחת "נוּ".  אבל, שינויים מובהקים לא נעשו בו.  שפמיו נתקשו ונתלבנו.  במצחו רובצים קמטים לא שוים, שני גדולים ושני קטנים – ארבעה.

שמחה עוד משרת בחנות כמאז.  הוא יודע אנגלית, ונעשה לאיבר מועיל במהלך החדש, האנגלי, שבמסחר-הספרים.  אבל בין השמשות, כשמיטלמאן נשאר עמו לבד – איזו מרה שחורה נופלת עליו, על מיטלמאן, ומעין פחד תוקפהו.  משוגע בתקופת תמוז... "העלה נא את הגאַז!"

מן הקונגרס השמיני שב מיטלמאן שבע-רצון.  עכשיו חזקה של ג' קונגרסים לו.  זה ראשית, והשנית...

בחנות התאספו בני אגודתו המעטים לשמוע "ראַפּוֹרט" מפיו על מהלך הדברים.  רוב הנאספים – פנים חדשות.  החברים הישנים –רבים מהם הלכו מזה ויתרם נפוצו, נפזרו, עומדים מרחוק.

הפנים החדשות התנפלו על שמחה כמוצאי שלל והתחילו עמו שיחה על גלגול-מחילות מחוץ לארץ ישראל ועל תחיית המתים מן התורה –

– כל מה שאני עושה עתה, – נשמע בתוך זה ממקום אחר קולו של הרוּבסקי המורה כלפי קרץ העתונאי – כל מה שאני עושה עתה, אני עושה על דעת עצמי... סובר אני, שפוליטיקה כזו אינה יכולה לעשות עלי שום רושם... הריני סובר... ישלחוני אל הקונגרס, לא ישלחו – בין כך ובין כך לא אכפת לי... בין כך וכך... אני סובר... אני יודע רק אחת... הרוּבסקי הוא עזוב מכל אדם... אין עוזר לי; הכל מוטל עלי למלא בעצמי... הרובסקי הוא אחד בשדה...

קרץ פנה עורף לאיש-שיחו וניגש למיטלמאן.  הוא עבד כבר בעתון השני שבעיר, בעתון עם נטיה ל"ארציות" וחובתו היתה עכשיו להציל דברים מפי בעל-הדין ולעשות מכל אלה מטעמים כשיכתוב את ה"רַאפּוֹרט" על דבר מהלך האסיפה של אגודת "ציון".

– אבל, מיסטר מיטלמאן, הגד-נא לי בדרך כלל: מה היא השקפתך הכללית על הקונגרס הזה?

חָשְכָה.

– רבותי! קרא בעל-הבית, שמיום היותו לנשיא למד קצת לנאום נאום – רואה אני, שיותר משאנחנו פה עתה לא יבואו עוד.  כמה אנו? לא שבעה אנשים... "ול", אחד המרבה ואחד הממעיט.  "לא מרוּבּנו מכל העמים חשק אדני בנו".  גדעון הושיע את ישראל בשלוש מאות המלקקים.  הנני מציע, איפוא, לעבור מזה אל ה"הוֹלל" שלנו, זה מעוני, ושם נפתח את אסיפתנו.  מיסיס! האפשר כבר להיכנס?

– אפשר! – נשמע קולה של ה"מיסיס" רחל-לאה.

הנאספים עזבו את שמחה והתגודדו להיכנס את ה"הולל". נחום-שלמה צעד מאחרי כולם בקומה כפופה קצת, ודיבר את דבריו בדרך כבוד באזני קרץ אשר לא סר מעליו.  הקונגרס הלז הצטיין בזה שהיה כולו מעשי.  ישימו-נא לב.  הוא היה מוקדש כולו לשאלת העבודה המעשית.  ישימו-נא לב אל הדבר: הכל מכירים ומודים עתה, כי העיקר היא העבודה המעשית.  אין חילוקי דעות.  העבודה המעשית בפלשתינה, בארץ-ישראל, היא, רק היא, מובילה אל המטרה –

הד-הדברים התגלגל בחנות הריקה.  מאחורי המדבר הציץ שמחה "שגעון" והאריך את לשונו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה