_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ערב ובוקר

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

ערב, מעון, תמונת יחזקאל, בעל המעון והאשה.   על הכותל: פנים שעירים, אמיצים, מיושבים; מתוכם נשקפת הכרת כבוד לעצמם.

נכנסים מן החדר השני אליעזר והדסה.  הוא נושא על כפיו תינוקת כבת מחצית השנה, שנעורה זה עתה משנתה.  הם יושבים זה כנגד זו.  אליעזר מכה באצבע צרדה אל מול פני התינוקת.   התינוקת מגחכת.

הדסה: רואה אתה, גם היא שמחה לקראת בואך.

אליעזר (ממלמל בגיל): היא, היא...היא, היא...גם היא שמחה לקראת בואי –

הדסה: (בהטעמה): ומדוע זה, איפוא, אינך בא, אכזר שבאכזרים, מדוע?

אליעזר: הלא באתי עכשיו, הדסה, הלא באתי!

הדסה: תודה לך!...

אליעזר: נוּ, נוּ...

הדסה: פעם בשבוע!...  כלום רב המרחק כל כך?...או שמא עסוק אתה ביותר? (בוחנת אותו בעפעפיה) באמת עסוק אתה כל כך?

אליעזר (מטלטל את התינוקת בכפיו): צור'ל רוט'ל, שרה'לי...(אל הדסה) ומה, נתרבה משקלה של זו למן העת שלא הייתי כאן?

הדסה (בהתעוררות): הוֹ, בימים הראשונים הראתה נפלאות.   לא עבר יום, שלא ירבו האונקיות.   אולם זה היום השני, שאין היא כתיקונה.   אינה ישנה, אינה אוכלת.   ודאי מתוך געגועים על ה"דוד" הרע, שאינו מראה פניו...(מוסיפה) וכשהוא בא, סוף-סוף, גם אז הרי הוא יושב על קצה הכסא, מנומס כל-כך, כמו זר...  (פורשת כפיה) תנה אותה לי: הלא עיפת כבר...

אליעזר: איני עיף; אבל הגברת הנכבדה הזאת – חושב אני, שכבר הייתי עליה למשא...  (מוסר את התינוקת לאמה; זרועו נוגעת דרך אגב בקווצת שערה של זו האחרונה; רטט רגעי חולף את כל שרטוטי פניו הכמושים). 

הדסה: (מושיבה את ילדתה על ברכיה): כך, כך, שרה'לי? היה עליך הדוד למשא? גם את מן העלמות העדינות והקאפריזיות? לא נאה, מתפנקת קטנה, לא נאה! הדוד הוא, אמנם, רע שברעים, מונע עצמו מאתנו, מתנהג כמו זר...  אבל רֵעֵנו היחידי, ידידנו המיוחד...

אליעזר: ומה דבר חילוף טיב החלב? עלה הנסיון יפה?

הדסה: (בעצבות): לא...  (צוחקת) אבל אימתי נמלכת לשאול על זה!...  אנכי כבר הספקתי לעשות נסיון אחר, וגם זה אינו עולה יפה...  ואתה אינך יודע אפילו על זה...  התעניינותך, חביבי, באפני חיי באה תמיד לאחר זמנה...

אליעזר: כך? לאט-לאט מתגלים לפניך כל חסרונותי...  אבל למאי נפקא מינה?

הדסה: למאי נפקא מינה?

אליעזר (ממלמל): רצוני לומר...  חסרונות, מעלות...  האין הכל אחת? למי נוגע זה? (מגמגם ומסיים לבסוף) מה...  מה כותב יחזקאל?

הדסה: יחזקאל? אם אתה מתעניין בזה עליך לבא מדי יום ולדרוש לדבר.  לא כך? הלא קשה עלי הבדידות, גם מקטנה זו יש צער הרבה, צער יותר מששון.   אבל, כנראה, זהו דבר שאי-אפשר.  אין לך פנאי?

אליעזר: פנאי?...  בקונטורה הנני עד השעה השמינית...  לפיכך...  ובכן...  מה...  מה כותב יחזקאל?

הדסה: הלא ידעת כבר; הוא מתנגד לזה, שאשוב לשם.  אימת הפוגרומים לא פסקה.  אינו יכול להפקיר כך אותי ואת בתו.

אליעזר: כן.  את זה ידעתי.  כך כתוב במכתבו שלפני י"ג יום.   אבל מה הוא כותב עכשיו?

הדסה: בשבוע זה לא נתקבל כל מכתב ממנו.

אליעזר: לא נתקבל?

הדסה: כן, לא נתקבל, ולא אוכל לבאר לי את סיבת הדבר בשום אופן.  מי יודע, אם איננו חולה, חלילה.   מה דעתך אתה בזה, אליעזר?

אליעזר (בדאגה רבה): מי יוכל לדעת...

הדסה: (בחן): אינך כלל נביא?

אליעזר (בכובד ראש): לדאבון לבי – לא.  (שוקע במחשבות) טרוד הוא בודאי ביותר בעניני הבחירות.   הלא גם המפלגה הס"דית נוטלת חלק בהן בפעם הזאת?...

הדסה: (בגאון): שאלה היא! והוא הלא כבר נבחר לבורר...  אהה, קטנה זו צריכה שוב לעריסה.  אלך ואֱשֶאנה לשם.

אליעזר: באמת?

הדסה (נשארת על מקומה): תמהני, היאך אביה אינו מתגעגע על בת כזו הא?!

אליעזר: סוציאל-דמוקראט הלא אסור לו להתגעגע.

הדסה: ואמנם הצדק אתו, כמובן.   הן רק קטנות- הנפש היא מצדי למרר את חייו במכתבי ובתאניותי.   האשה שקועה היא מאד בעניני הרגע, בעוד שהוא נתון כולו לבנין ההיסטוריה.

אליעזר: רגע...  היסטוריה...  מה המה חיי עולם לחפשי הרוח, אם לא רגע...  ומה הוא הרגע, אם לא נצחיות...

הדסה: פילוסופיה!..  (עומדת ונוטלת את הילדה אל החדר השני).

אליעזר (נשאר לבדו; גונח קשה; אוחז בשערותיו): רגע...  רגע...  נאה דורש...  ה"שכל" מחייב...  טבע הדברים...  מה מעכב...  מה מכריח לעקם פשטות הדבר?..  "למה מנומס כל-כך?"..  הא? "למה זר כל-כך"...  הא? (מתפרץ ממקומו; שפתיו מצטמקות; עיניו מתמלאות חרדה).

הדסה (שבה בלי הילדה; מטפחת-צמר על כתפותיה; סובבת את החדר מכותל לכותל ורועדת בחשאי): קרה אחזתני...

אליעזר: (תוקע פניו בעקשנות בחלון הסגור; רועד גם הוא שעה ארוכה; השתיקה נמשכת).

הדסה (יושבת אל השולחן, מסירה את המטפחת מעל כתפותיה ונותנת אותה על דופן הכסא): מה אתה ממלמל שם, אליעזר?

אליעזר: איני ממלמל כלום, הדסה.

הדסה: מה אתה חושב, איפוא?

אליעזר: חושב?

הדסה: כן? על דבר התיאוריה שלך?

אליעזר: איזו תיאוריה?

הדסה: אשר זה הבעת: ר-ג-ע...

אליעזר (צוחק במרירות): יפה אמרת: תיאוריה...  זו אינה אלא תיאוריה...  גם חופש דעותי בעצם אינו אלא בתיאוריה...

הדסה: רצונך לומר: אינך חופשי בתנועותיך, אלא בתיאוריותך? ובכן אולי טוב לך לשים פניך אל הפראקטיקה?

אליעזר (נבעת): אל...

הדסה: כן! כבר אכלת ארוחת-הערב?

אליעזר (בפחד): לא, לא, איני רוצה לאכול; איני אוכל כלל...  רצוני לומר, בערבים איני אוכל דבר.

הדסה: כך? בערבים אינך אוכל על פי הפרינציפ...  ואולי אינך הולך לשום מקום גם כן על פי פרינציפ?...  הלא, כמדומה, מה טוב היה, אלמלי היית רגיל לבוא מדי נשף הלום לנוח מעמלך...אני בודדה, יחידה...  הייתי מרגילתך לאכול בערבים...  היינו קוראים שנינו איזה דבר.   שב! למה אתה עומד כל העת? או אולי התחלת שוב לכתוב דברים חדשים, ולפיכך אין לך פנאי לבוא?

אליעזר: לכתוב? חס ושלום!..  רצוני לומר: לכתוב דבר חדש, חשוב – לא...  זה היה לא יהיה...  בנשפים הנני יושב בטל...  איני מוצא לי מקום...  קשה...  רק יומם, בקונטורה...  עבודה לא רבה...  ויש שיזדמן, כי הנני רושם שוב איזו שרטוטים, רק שרטוטים...

הדסה: אוי, תינוק פרא...  ובכן אינך רוצה לטעום קצת – יהא כך.   אולם, אפשר, יהא את נפשך לקרוא אתי "בנשף", מכיון שבאת, סוף-סוף – את שאתה רושם "יומם, בקונטורה"?...

אליעזר: הא, הא...  מדוע לא? (יושב ממולה) אף על פי שעדיין...  שעדיין...  אין אלו אלא רשמים, קטעים...

הדסה: מובן, מובן...קטעי נפשך...

אליעזר (יושב קרוב אליה; היא גוחנת אליו כמעט קט; הוא מוציא פיסות-נייר מצלחתו ומתחיל לקרוא בהשפלת הקול): "דברים"...הקדמה למה שיבוא"...  הנך מוכנה לשמוע?

הדסה (קמה, מוזגת לה כוס סודה מן הצלוחית המוגפה, שותה ומטה אזניה להקשיב).

אליעזר: ובכן...  (קורא) "אני יודע, יודע, כי אמות, ושארית לא תהיה לי לעולם; אני יודע, יודע כי לא אחיה נצח, ואילו חייתי נצח – משונה הדבר כמוות עצמו.   כמוהו כמוות.   לחיות לנצח – משונה הדבר"...

הדסה: אולי תשתה גם אתה כוס סודה, למצער?

אליעזר: אחר-כך, אחר-כך...  (קורא) "אני יודע, יודע, כי גורל המוות יעלה עלי"...

הדסה: שוב מן ההתחלה?

אליעזר: לא; אני קורא על הסדר.

הדסה: ובכן כפל-דברים?

אליעזר: אין דבר, אין דבר...  הרי אין זה, כפי שאמרתי, אלא שרטוט עפרון...  ובכן...  (קורא) "...גורל המוות יעלה עלי והחלל הריק יבלעני – ואז יש אשר יקרא איש את מה שאני כותב עתה על תנאי חיים, על קטנות, על רגשות שנחנקו, על אימות שעברו עלי – וזה משונה". 

הדסה: משונה? מפני מה משונה?

אליעזר (טרוד בהתלהבות קריאתו): "יש אשר יקרא איש...  לא, איש לא יקרא, כי מי זה ידע אז את הכתב המוזר הלזה?...  לא, איש לא יקרא, כי מי קרא עד הנה את אשר כתבתי עד הנה? ואולם איש היה יכול לקרוא אז מה שאני כותב עכשיו – וזה משונה".

הדסה: ניקשו, כמדומני, בדלת.   האין זה ניקושו של נושא-האגרות? (עד שאליעזר מתעורר ממחשבותיו, היא יוצאת בחפזה מן החדר המסדרונה).

אליעזר (קם גם הוא, אלא שבינתים הוא גומר את הקריאה בחטיפה בינו לבין עצמו): " ואעפי"כ – הנני לכתוב כתמול שלשום.   אמרתי לא אכתוב – והנני כותב.   זה משונה".   (נותן עיניו בדלת וממשיך בקריאה אינרטיבית) "חסל.  שכח את אשר כתבת בזה – והתחל.   התחל כאילו לא קרה דבר.   התחל כאילו צריך לכתוב וכאילו אפשר לכתוב.   התחל, צפור טיפשית!"

הדסה (שבה): מה?

אליעזר: מה? מכתב ממנו?

הדסה: לא.   רק נדמה לי.

אליעזר: ובכן לקרוא הלאה?

הדסה: הכל כתוב באופן הזה?

אליעזר: לא.  זו היתה רק ה"כעין הקדמה".  מכאן מתחיל עצם הסיפור ובגוף שלישי.  לא יהיה משעמם כל-כך.

הדסה (יושבת ומתקרבת יותר אליו): קרא, לא אפריעך.

אליעזר (חוזר לקריאתו; היא איננה מפסיקתו כל אותה השעה הממושכה; הוא מתלהב ושחור-אודם עולה בלחייו): זהו עצם הסיפור...  בעת ההיא, וחשבונו כבר היה ברור.  מה טוב? ומה נעים? ומה יש לצפות? נשום כל זמן שהנשמה בקרבך! "הוא ידע כבר, כיח אין מעשה מוסרי ולא מוסרי, מחשבה טובה ולא-טובה.   אין עושין מה שאין יכולין.   חושבים – מה שעולה על הדעת.

"מסביב הומים ומזמזמים, ולא ידעו בשכבם ובקומם, ברם הלוע הבולע והמכסה – יבלע ויכסה, והכל אינו כדאי.

"הוא כבר שכח אז לדבר – וחי באשר חי.   מן המוכן לא היה לו לאכול והביא את לחמו בזיעת אפים וברוב יגיעת בשר.   אז חרק שניו – ושתק, וחי באשר חי.

"הקריאות החוצבות להבות על דבר יצירה, שינוי בסדרי עולם, שלטון בטבע, אמנות עליונה וכיוצא מן הדברים הנשגבים – היו מעקמות את שפתיו.   הוא היה קרוב לזה, שגם שפתיו לא יתעקמו.

"הוא היה שרוי במנוחה גמורה.   רק רצונות ארעיים, באשר בשר לו ודם לו, ואם בשר רקוב ודם מורעל, טילטלוהו קצת והעבירו עליו גלים.  רצונות ארעיים ומחלתו התדירית.  כי חולה היה האיש.   חולה נורא.   חולה מסוכן.   ואולם הוא לא ידע מה יכאב לו ביחוד, ואם יכאב לו. 

"ובעת ההיא – אהב אותה".  -  

הדסה: מה? אָ-ה-ב?

אליעזר: כמובן, על פי דרכו הוא.

הדסה: אבל אהב?

אליעזר: מאד.

הדסה: אותה?

אליעזר: אותה, רק אותה.

הדסה: ו...  ו...

אליעזר: ואותו?

הדסה: כן?

אליעזר: לו היה רק ידיד; אותו כיבד לפעמים; אבל אותה אהב באמת.  (מתחיל לבכות).

הדסה: מה טעם הבכי? הנה אגיש לך מעט מים.

אליעזר (אוחזה בכפה): שבי, שבי, עבר הבכי.

הדסה: על מה היה?

אליעזר: על...  על...  מחנק...  מחנק בגרוני...

הדסה: הגידה!

אליעזר: על...  על...  נוּ, יהא גם על זה ש...

הדסה: ש...

אליעזר (בהדגשת ה"גם"): גם על זה שאותו...  שאותו הידיד הוא אדם גס...  לא לא: בן-אדם מצוי, בן אדם כמו הכל, וחוק הטבע שורר בו: התקשרות באשה ובחילה בה...  לא, לא...  רוצה אני לומר: והתקררות אליה...

הדסה: איני מבינה הכל, את כל דבריך; אבל אם כונתך היא ש...  שיחזקאל...  יחזקאל...  הנך טועה...  יחוסנו לא נשתנה...  הוא עסוק בעבודתו...  עבודה זו אי אפשר להחמיצה...  אבל כל מה שהוא יכול לעשות בשבילי הוא עושה.

אליעזר (מסיר כפו מכפה): בוודאי, בוודאי...  איני מכחש בזה, איני מכחש...

הדסה: בשביל מה אתה אוהב אותי?

אליעזר: איני יודע.

הדסה: נפשך מלאה עדנה, וגם את הילדים הנך חונן – למה אינך נושא אשה?

אליעזר: אין אשה בעולם, אשר אהיה מובן לה ולא כבד עליה.   

    

הדסה: האמנם? אינך אלא משלה את נפשך בזה..  אין זה אמת.   (מתחילה רועדת שנית ונותנת את המטפחת על כתפותיה).   

אליעזר: לנשים דיה רגילות ואיש שורר בביתו.   אני רך ובעל אימה.   פגימת משהו הורסת הכל.  חוץ מזה- איש-הרגע.

הדסה: הנך?

אליעזר: רק איש-הרגע.

הדסה: הנך?...

(דממה ארוכה, העששית דולקת.   קטעי הנייר פזורים על השולחן.   תמונת יחזקאל תלויה על הכותל).

אליעזר (פתאום): הדסה?

הדסה (בלחש): מה?

אליעזר (רגע ועיניו מתהפכות): אין דבר.   טירוף רגעי...  שמעי נא! שרה'לי בוכיה...

הדסה (מתפכחת גם היא): טעות שמיעתך היא.   איני שומעת כל קול.

אליעזר: גשי אל הדלת ותשמעי.

הדסה: לכה אתי, יראה אני שם את החשיכה.

אליעזר: לא.  אני נשאר פה.

הדסה: אבל הלא לא תעזבני הנשף כל כך מהר.   אביא את התינוקת הלום.   הלא עלינו עוד לכלות את קריאת הסיפור.   ואפשר גם שיארע נס, יתהפך לבך – ועוד נשתה תה!

אליעזר: מהרי, מהרי; היא בוכיה...

הדסה: ראה-נא!..  (יוצאת לבדה).

אליעזר (מתעורר ממקומו כנשוך-פתן, תוקע אגודל לתוך חזהו עד שעיניו ממצמצות מכאב, משליך את הגליון הכתוב אל תחת השולחן): רגע, רגע...  אבד זה לעולם, לנצח...  אללי לי...  ה"טוב" ניצח...  ה"טהרה" ניצחה...  "היסוד המשפחתי" ניצח...  רגע...  רגע...עד יום מותי אבכהו...  נוצחה החמדה...  מרמה, מרמה...  אבד הרגע...  נשאר המחנק...  (קורא מעל פיסת הנייר, שהוא משליך אל תחת השולחן) "בשר רקוב ודם מורעל"...  "מחלתו התדירית"...  חי-חי-חי...  אפילו "מוסר" אי-אפשר ללמוד מכאן, אפילו מוסר...  אפילו נחמה זו אינה...  (חוטף את כובעו ואת אצטליתו ונמלט החוצה אל תוך אופל-הערב). 

 

ב

בוקר.  קרן-זוית בחדר-בופט של בית-נתיבות.   נכנסים יחזקאל, הדסה ואליעזר.   הדסה נושאת את התינוקת.   אליעזר את החפצים.   יחזקאל מפנה להם מקום אצל אחד השולחנות.   כולם יושבים.   המשרת מביא להם קהוה.

יחזקאל (אל אליעזר): לדאבון הלב, לא יכולתי לראותך אז לפני נסעי ולקחת ברכת פרידתך כיאות, וכתבתי, איפוא, אליך את הגלויה.   הלא קיבלת אותה?

אליעזר (בהכרת תודה): קיבלתי, קיבלתי.

יחזקאל: וגם מילאת אחרי אשר ביקשתיך בה?

הדסה: בִּיקשׁתּוֹ? מותר גם לי לדעת מה היתה הבקשה?

יחזקאל: הוא לא סיפר לך? אנכי ביקשתיו, כי יבקרך לעתים תכופות, מאחר שמבלעדיו הלא אין לך פה שום מודע.

הדסה (בנעימות): הוֹ, בדבר הזה התנהג כ"אביר" ממש.   איני יודעת באמת, כיצד הייתי יכולה לחיות כל עת לכתך מזה, לשאת את כל ההרפתקאות של הבית והילדה, אלמלא ידידנו זה, שהמתיק לי את רגעי בדידותי בביקוריו.   באמנה היה הוא הנפש האחת שנכנסה אל מעוננו מיום נסעך עד אתמול.  (צוחקת פתאום צחוק רם) אלא, יודע אתה, למה מסוגל היה אדם זה? פעם אחת – זה היה כמדומני, בנשף היום השלישי- והוא יושב אצלי כדרכו, ואנו קוראים, מתגעגעים על הנעדר, משוחחים על הבחירות ושותים תה.   נוּ, כרגיל...עוד לא הגיעה אפילו השעה התשיעית.   פתאום נתעוררה זו, בתך זו – אבל אתה גם הבט לא תביט בה! – התחילה לבכות, זכרה בוודאי את אביה ממרחקים, שלא כתב שבוע שלם...

יחזקאל (בקול קשה): שוב דברי המשפטים! הלא אמרתי לך: חש הייתי בכל גופי, וכאן – אלפי ענינים.   ובכלל, למה היה לכתוב.  כשהייתי עלול בכל יום ויום לבוא הלום ולבקרך...

הדסה (מתחטאת): כן, כן.   אבל...  עוד לא שמעת את סוף האנקדוֹטה.   נכנסת אני לחדר המיטות, מיניקה את שרה'לי, מיישנת אותה וחוזרת – והילד איננו!..  הלך לו פתאום מבלי כל סימן, מבלי קרוא אפילו את ברכת הערב!

יחזקאל: נוּ, מובן, כמה אוריגינאליות בצד זה שבדבר.   לקום ולהלוך פתאום, להפתיע – אם רשאים אנו לומר ככה...  כל הדקאדנטים נוהגים באופנים אלו.

אליעזר (בבושה ילדותית): ראשי כאב עלי.

הדסה: אולם תחת זאת התנהג הלילה כנער טוב.   עמד על המשמר, חבש את החפצים.   באמת, מה היינו עושים בלעדיו, בלעדי עזרתו – אינני יודעת.

יחזקאל: בלעדיו ובלעדי עזרתו לא היו החפצים חבושים ולא היית נוסעת.   וטוב היה הדבר גם לך, גם לאחרים.

הדסה: עוד פעם כל העקיצות! קשה עליך נסיעתי.   אבל מה עלי לעשות פה? איני רוצה להיקבר חיים.   איני יכולה לחיות עוד פה כאשר חייתי.   גם אני רוצה לקחת חלק בעבודה –

יחזקאל: טוב, טוב, די! חדלי.   כבר שמעתי.   הלא הנך נוסעת, ומה את רוצה?!

אליעזר (ברוך): אבל, במטותא, למה כל הדברים? הלא עתה עולה הכל על הצד היותר מובחר.   שתו, שתו, והיזהרו לבלי הרבות בדברים בטלים, פן תאחרו את צאת המסע.

יחזקאל (מביט בשעונו): עוד לנו שהות יותר מרבע שעה.   (דממה ממושכה) ובכן, מרן אליעזר...

אליעזר: מה, רעי?

יחזקאל: מנוי אצלך וגמור לחלוטין לבלי שוב לשם ולבלי התחל עוד פעם בעבודה הציבורית?

הדסה: לא, למה לו לנסוע? מה יעשה שמה? פוליטיקן חדש!

יחזקאל: מה יעשה? האי מאי? מה שאני עושה.   הן עתה הכל רואים, שהנצחון על ידנו והעתיד למפלגתנו.   אמנם, "שלומיאל" גדול הוא, זה אמת; ובכל זאת היה מביא לנו תועלת.   יש צורך גם בכוחות אקטיביים-למחצה כמו אלה.   שמע אל עצתי אליעזר, הימלך ובוא אלינו בעוד ימים מספר.   הן זוכר אני – לפני שנתים, כשבאתי הלום עם הדסה מיד אחרי חתונתנו, עדיין דפק בך איזה עורק חי, השתתפת בעבודה, אם מעט ואם הרבה, ולמה זה עתה התמכרת כל-כך אל הפסימיזם המגוחך, האוכל בך מנפש עד בשר?!

הדסה (מתחילה גם היא): והזוכר אתה, אליעזר...

אליעזר (מפסיקה): שאלה היא, אם זוכר אני...  וכי מה לעשות, אם לא לזכור?...  זוכר אני בבירור גם את האדון הזה שלנו מאז, איך שהיה מניע ברעמת בלוריתו וקורא: הוֹ, אני –אנכי אהפוך גם את הקרקע המקולל הזה לשדה-פרי! (בגיחוך) הרעמה הולכת ופוחתת, והמקום הזה לא נתהפך.   לא עלה כלום.

יחזקאל: ומדוע, איפוא, אינך רוצה לעזוב מקום כזה, דקאֵדנט שבדקאֵדנטים?!

אליעזר (אינו שומע): לא, לא, אהובי-רעי, לא כל-כך בנקל אשכח את הימים ההם...  אותה האסיפה הראשונה...  האולם היה חצי ריק...  יחזקאל עמד ודרש...  בשורה הראשונה ישבה איזו בעלת מגבעת קטנה...  צהובת שיער...דקה...עדינה...  אני לא ידעתי אותה, לא ראיתיה מעודי, אבל הכר הכרתיה, שזו היא...

הדסה (בקול רם): כיצד זה?! לא ידעני – והכירני!..

יחזקאל: קושיות את שואלת על אדם בלתי-נורמאלי?

אליעזר: כן, כן, באותה ההתוודעות היו איזו מסתורין, מסתורין...

יחזקאל: בתמים אתה משתטה ככה? שמע לעצתי: רוֹק על המיסטיציזמוס שלך.   שוב אתנו ונתחיל בעבודה ותשכח את "סודותיך".   הלא אז היית עדיין סוציאליסט טוב.   מסתורין – חה-חה-חה! איך לא תבוש?! פשוט, הלא בעצמך אתה אומר, שהקהל לא היה רב, וראית עלמה זרה ויפה – בעת ההיא הלא היתה ידידתנו זאת יפה – והבדלת אותה מתוך כל המבקרות לטובה, והבנת, שזוהי אשתי, אשר הבאתי אתי...

 אליעזר (פתאום וכמו לעצמו): ועתה הנכם נוסעים, הנכם נוסעים...  שנתים חלפו אל התהום...  חיים של שנתיים...  כל זה פשוט?..  כל זה פשוט – אתם אומרים? (מתעורר) אולם הנה זמן צאת המסע בא, ולכם אין חמין לדרך בשביל שרה'לי זו.   תנו לי הקומקום ואמלאהו.

הדסה (ליחזקאל): רואה אתה, היאך אנשים זרים דואגים לבתך.

יחזקאל: ידאגו, אם הדבר מביא להם עונג.   אכן צריך להכין מים.   דבר מוכרח הוא; מאחר שהלא אין אנו נוסעים במחלקה השניה.

הדסה: אתה לא די שאינך דואג לה, אלא שבכל העת לא נטלתה אפילו פעם אחת על כפיך.   

יחזקאל: אלמלי היתה קצת יותר יפה, אפשר שהיה גם יחוסי אליה שונה.   מותר היה לה להיות קצת יותר יפה.

הדסה: אליעזר היה מטפל בה נשפים שלמים...

יחזקאל: מה הפלא? הלא גם על אמה של הקטנה דעתו שונה מדעתי.  ומי יודע, אולי הוא מוצא, כי יפה היא ממך.   איך שיהיה – אני לא הוכיתי בסנוורים.   ביחוד, בדרך אפשר היה ללבוש בלוּזה אחרת.   יפיך לא היה סובל מזה.

הדסה (חיוורה): דבר-יפיי אינו יוצא מפיך היום, ולא לך להתרעם על זה.   יפיי וכיעורי בידיך הם...

אליעזר (בתנועה להעביר את הרושם הרע): אימתי זה אקבל את הקומקום! העת חולפת...  (הוא נוטל מיד הדסה את הכלי הדרוש ורץ לו אל הבוּפט). 

יחזקאל: אדם אבוד – ולא בלי כשרונות!

הדסה (מתרפקת עליו): יחזקאל, האמת הדבר, שהאיש הזה כתב רומאנים?

יחזקאל: כתב סיפור אחד, אבל הבקורת עברה עליו בשתיקה.   (אליעזר שב) אנחנו מדברים, אליעזר, כאן על עצתי בנוגע אליך.   העדיין הנך עומד בעקשנותך – ומפני מה? איני מבין.   מה היה לך פה ומי לך פה?

אליעזר: הריני מתעצל לדבר.   מועד צאת המסע בא, ולי עוד דבר אל מרתנו.

הדסה: אלי?

אליעזר: אליך.   הבטחת.

הדסה: מה?!

אליעזר: שכחת? את תמונתך.

הדסה: הוֹ...  קשה לטפל עתה בחפצים.   אשלח לך משם.

אליעזר: כך?...  נו, נו...  סעו, סעו לשלום...  תנו לי לנשק את שרה'לי...  (חוטף שוב את החפצים ונושאם עד הפתח.   בפתח משמאל, המוביל אל המסע, אין הוא יכול לצאת מחוסר כרטיס.   הוא נושק לשרה'לי, ליחזקאל וגם להדסה.   הנשיקה האחרונה היא בלי צלצול, מובנת-מאליה, מרפרפת.   הוא אינו מוחה את שפתיו ועקבות הנשיקה היבשה אינם נמחים עד תום המחזה.   הוא מלווה את הנוסעים במבטו עד היעלמם, שב למקומו ומבקש מאת המשרת כוס סודה.   הוא מקבל את הכוס, יושב לו על מקומו הקודם ואינו שותה;  מסתכל הוא במשקה הצח ועיניו מלאות הבעת מעמקים, הבעת סוד).

אליעזר (לעצמו): כך, כך...  סוף הדבר...  סוף-הכל...נשאר האבדן העולמי...  ההויה ממני והלאה...  אבל איזה רגע, איזה רגע...  רגע בעד רגע...  לא, לא חשבונות...  רגע ורגע...  שני רגעים...  שני רגעים נצחיים...  המאבד את האחד מוצא את השני...  טוב הדבר, טוב...  טוב בשביל איש שלא נברא ישר...  צלול היה מבטי...  לא הועם...  גם בפניו גם בפניה...  אהבה ורעוּת...  והיא שמחה היתה...  גילה היתה כאן...  הם אינם יודעים סוד-הרגע, ויהא להם אשר להם...  אל יבוא האחד להשבית...  יש לי רב...  אין צורך לי באחרת...  תהא  האונאה בהם ולא בי...  בהם – כי הם חפצים בה, כי הם אינם יכולים לבלי לחפוץ בה...  אפילו סוד שרה'לי בעצם לא יאבו לדעת, לא ואבו...  האומרים לעיקר טפל...  ואני...  הנה אנכי הולך אל האפס...  כל הרגעים במחזה...  והנה רגע ורגע; נצח ונצח; נצח שבנצח.   (מסתכל אל תוך המים הצלולים אשר לפניו ואינו שותם.   הבית הולך ואור באור-הבוקר).

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה