_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האדם והטבע

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק א'

הננו רוצים לדבר במַחְבֶרֶת הזאת על האדם והטבע.

מה הוא האדם ומה הוא הטבע?

הטבע הוא כל הקַיָם.  הארץ ומלואה, החַמָה, הלבָנה, הכוכבים, כל אשר עליהם, מתחתם וביניהם – כל הַיְקום.  ולא רק הדברים, החפצים הגרָמים, כי אם גם כל תנועותיהם, כל השִנוּים הנעשים בהם – הכל שיָך להטבע.  הטבע הוא איפוא, הכל: כל הדברים וכל החזיונות.  הרי אנו מטַיְלִים על שפת הים: הים הוא מן הטבע; עינינו הרואות אותו הנן גם כן מן הטבע; וגם מחשבתנו על אדותיו אינה אלא הטבע.

והאדם?

האדם הוא חלק מן הטבע.  כל הטבע חי, כל היקום מלא חיים; כל דבר ודבר חי את חייו הוא – והסַך-הַכּל מזה הם חיי כל הטבע.  חיי האדם אינם גם כן אֶלָא חלק מחיי הטבע.  אין בטבע דבר, שֶיְהֵא תמיד בְמַצָב אחד: הכל מִתְחַלֵף ומִשְתַנֶה לרגעים.  גם באדם מִתְחוֹלְלִים שִנוּיִם בכל רגע ורגע.  בַחומֶר של גופנו עובר החִזָיוֹן של בְּנִיָה והריסה, של הִתְחַדְשות וחֻרבן – בלי הפסק.

בימי קדם, בראשית ההִסטורִיָה, בהיות עוד האנושיות בחתוליה, היה שכלו של האדם רפה מאד; ואז היו בשבילו כל הדברים אשר בטבע – רק סוד ופחד.  האדם לא הבין דבר בַטֶבַע ולא ידע להזָהר מפני כל הדברים המסֻכָּנים אשר פגש לאין-סְפֹרות על כל צעד ושעל.  כל קִיוּמו של האדם הקדמון היה שורה שְלֵמָה של מלחמה אכזריה וַחֳסֵרַת-דעת עם כחות הטבע, שרק לעתים רחוקות היה הוא בה המְנַצֵח.  המלחמה המרה הזאת, אמנם, לא פסקה עד היום.  גם הסוד הגדול, שאנו חשים בחזיונות הטבע, עדיין נשאר סוד.  אולם הפחד סר מעל האדם לאט, לאט.  כי ככל אשר הוסיף האדם להלָחם עם הטבע, כן התפתחה תבונתו וכן גדלה יְכָלְתּוֹ להשתמש בכחות הטבע למטרתו.  הרוח, אשר לפנים הִלֵך עלינו אֵימִים, מסוֹבֵב כיום את הרֵיחַים שלנו; זה הים הגדול ורְחַב-הידים, אשר בימי קדם יָרֵאנו גם לגשת אליו, שם אניותינו יהלכון עכשיו; החיות הקטנות עם הגדולות, אשר הפילו עלינו אימתה ופחד, מהן אשר ישָרתו לנו.  ואין כל זה אומר, כי "האדם הוא נזר הבריאה", כאשר יחשבו רבים, כי "הכל נברא רק בשבילו".  לא!  האדם, כָאָמור, אינו אלא חלק אחד מן הטבע; כל היקום לא נברא כלל להַנותוֹ ולעַנְגוֹ.  ואולם בזה יתרון לאדם, כי בעמלו ובלמדו לדרכי הטבע, יֵדע להשתחרר ממנו וגם לִרְדוֹת בכחותיו של הטבע, להכניעם לטובתו ולתועלתו.

ובכן – טוב; על האדם ללמוד לדעת את הטבע.  כיצד?  על ידי איזו אֶמְצָעים?

על ידי חמשת חושינו: חוש הרְאִיָה, חוש השמיעה, חוש הרֵיחַ, חוש הטעם, חוש המֵשוּש.  האדם יכול להכיר ולהשיג את הטבע באמצעות עיניו, אזניו, אַפּו, לשונו ועורו.  בעינינו אנו מבדילים בין צֶבַע לצבע, בין צורה לצורה, בין קרוב לרחוק, בין אור לחושך וכו'; באזנינו אנו תוֹפְסים את הקולות ואת הצְלִילִים השונים, החזקים והחלשים, הַנִשָאִים והַחֲשָאִים, וכדומה; הרֵיחות השונים של הדברים השונים יעלו באַפֵּנו; לשוננו תָחוּש טעם, ועוֹרֵנו, ביחוד עור האצבעות, יבדיל בין קשה ורך, קר וחם, חלק ואי-חלק, לח ויבש – וכיוצא בזה.

מובן, שֶמִי אשר חושיו יותר חדים, הוא יֵיטיב ללמוד לדעת את הטבע מבעל חושים קֵהִים.  ומי אשר כל חמשת החושים לו, יעלה בלמוד-הטבע על זה הֶחָסֵר איזה חוש.  מי אשר אור עיניו אין אתו – כַחֲצי התבל יחסר לו; עִוֵר וחֵרֵש גם יחד – שלשת רבעי התּבל סְמוּיִם ממנו.  אִילוּ היינו יכולים לצַיֵר לנו אדם משולל כל חמשת החושים גם יחד, היה איש כזה משולל כל מוּשָׂג על הטבע.

יחד עם כל זה עלינו לבלי לשכוח עוד דבר אחד: את הַתְּנָאִים לְלִמוּד הטבע.  כי החושים, סוף-סוף, אינם אלא כְלִי-שָרֵת לזה.  ויכול, איפוא, אדם להיות בעל חמשת חושים, אבל אם יהיה כל ימי חייו נָתוּן בבור אפל, אשר קרן שמש לא תחדור אליו וקול חי לא תְבוֹאֶנוּ, יהיו אז מושגיו על הטבע, – למרות חושיו השלמים, – קְטוּעִים וּלְקוִּים.  ולא עוד אֶלָא שחושיו גוּפָם נַעֲשִים ברבות הימים לקוים ופְגוּמים.  כדבר הזה קרה לכל עַמֵנו בימי הגלות הארוכה והחשכה.  כי בכדי לדעת את הטבע, חַיָב אדם לחיות בו, לבוא עִמוֹ במַגָע-ומַשָא בלתי פוֹסק: לָנוע ביערים, להפליג בספינות על פני היַמִים, לחרוש, לזרוע ולקצור בַשָׂדוֹת, לרעות ולגַדֵל בהמות וחיות – ולא לשבת כָלוּא בבתי-כנסיות או בַחֲנוּיוֹת.

ובכן, כמו שאמרנו, חמשת החושים אינם אלא כלי-שרת ללמוד הטבע.  ואמנם, כל אחד מאתנו ודאי שנוֹכַח לא פעם, אֵיך שאדם יָכוֹל להביט על איזה מַרְאֶה ולבלי לראותו, יכול לשמוע שאון רב ולבלי לחוש בו, יכול לאכול איזה דבר מבלי לטעם טעם אָכלו – וכיוצא בזה.  מִפְנֵי מה?  פשוט, מפני שאינו חושב על זה, לפיכך אינו תופס, אינו מַשִיג זה.  נמצא, שחושינו הם רק כלי שרת, וכשאין המחשבה, התבונה, שַלֶטֶת בהם באיזו שעה, עבודתם פסולה.  צריכים אנו לדעת, כי הטבע עושה רושם ישר על חושינו; רשמי החושים נמסָרים תיכף ומִיַד על ידי העַצַבִים אל המוח; ורק על ידי עבודתו של זה, של המוח, נעשים הרשמים למושגים, למַחֲשָבוֹת.  יוצא מזה, שֶבְלִי התבונה אין האדם יכול ללמוד את הטבע – כְשֵם שאינו יכול לעשות את זה בלעדי חושיו.

אֶמְצָעינו ללמוד הטבע, על פי האמור, הם, איפוא: חמשת החושים ואדונם – המוֹח.  עוד משחר ימי ילדותנו, אך הגיע שכלנו לידי איזו הַבָנָה והַבְדָלָה, אנו מתחילים על כָּרְחֵנו ללמוד אל חזיונות הטבע אשר מסביבנו.  תִּינוֹק כשהוא נִכְוֶה ברוֹתְחִין או בלהב-נר, הֲרֵי לא יוסיף עוד לנגוע בנֵר או במים הרותחים.  המִכְוֶה הוא בשבילו נסיון מַדָעִי שלא ברצונו, שבא ולמדהו תְכוּנה אחת מתכונות הטבע.  ואכן יודעים ילדים קטנים להבדיל בין גופים מִשְתַבְרים, מִשְׂתַחֲקים, נוֹזְלִים וכו'.  הם יודעים תכונותיהם של הרבה דברים.  הם יודעים, למשל, כי הלילה בא אחרי היום והיום אחרי הלילה, כי השׁמשׁ מחַמֶמת ומאירה, כי מֶזֶג הָאַוִיר מִשְׁתַנֶה, כי מים יכולים להתחמם וגם להִקָפֵא, כי הסֻכּר והמלח נְמַסִים במים וכו' וכו' – כל אלו הן ידיעות מהטבע.  וככל אשר אנחנו מוסיפים לחיות, כן תרבה דעת הטבע שלנו.  כל יום אנו מִתְוַדְעים לגופים חדשים, לחזיונות חדשים.  וככל אשר חיינו הנם יותר תְלוּים בטבע, כל אשר אנחנו יותר קרובים אל הטבע, כל אשר ההַכְרֵח יוסף לאַלְצֵנו לחקור במסתרי הטבע – כן תֶרֶב אפשׁרותנו למַלֵא צָרְכֵנו זה.  לאכר יש יותר אפשרות להכיר את הטבע מאשר לָעִירוֹנִי, ולבַעַל-הָעֲגָלה – יותר מאשר לפְקִיד-הפוֹסְטָה.  כל עושה-במלאכה נאלץ לדעת את הטבע במִדה ידועה:  שֶׁאִם לא כן, לא יֵדַע לנַצֵח על מלאכתו, לא יוכל לצאת ביד רמה ממלחמתו זאת עם הטבע.

וכאן הגענו שוב להעיקר: להמלחמה בטבע.  עד הנה נסינו לסַמֵן במלים אחדות וקצרות את מקומו של האדם בטבע ואת אופן הַשָׂגָתו והַבָנָתו בו.  ההבנה הזאת, אמרנו, משַׁחֲרֶרת את האדם, נותנת לו תַעצוּמוֹת במלחמה זו.

ועל אופן המלחמה הזאת כשהיא לעצמה – ובפרוֹטרוֹט קצת – יָסֵבו דברינו בפרקים הבאים.

 

פרק ב'

ברב ארצות אֵירוֹפָה שכנו בני-האדם לפנים, בימי קדם, ביערים.  שם שכנו ושם מצאו להם את מִחְיָתָם.  כי מספר בני האדם היה אז מעט, והיערות, אשר בהם חיו, היו רבים[1].  אולם כאשר פָרוּ ורָבוּ בני האדם וימַלאו את הארץ, חסרו להם מזונות ביער, כי אין די כַלְכָלה ביער לפַרְנֵס אנשים הרבה.  אז הוכרחו האנשים להעביר את היער מעל פני האדמה, למען יוכלו לזרוע בָאֲדָמָה הַמְנוּקָה – לחם.  ולעשות את הדבר הזה לא היה נָקֵל כלל, בֶהֱיוֹת, שתקופות ויובלות הרבה עברו על בני-האדם לבלי דעת את הברזל, לבלי דעת עֲשוֹת ממנו קרדוֹם או מַחֲרֵשָה.  לכן הִמְצִיאו בני-האדם אֶמְצָעִי אחר בכדי לנַקוֹת את הארץ מֵעֵצֶיה.  האמצעי הזה הוא קל ומהיר: לשלח את היערים באש.  והדבר עלה בידם.  הם גם ראו ונוכחו, כי כל המקום אשר יערו היה למאכלת-אש, אדמתו פוריה מאד.  מִטַעַם זה נשתמר המנהג הזה – לשלח את היערים באש – גם כעבור זמן רב, לאחר שבני-האדם למדו כבר להִשְתַמֵש בברזל ולעשות ממנו כֵּלִים מִכֵּלִים שונים.

ידוע הוא, שכל אדמה נַעֲשֵית כחושה אם זורעים אותה מין אחד שנים רבות רצוּפוֹת.  ולפיכך, כשהיתה האדמה מתְכַחֶשֶת, היו בני האדם הקדמונים בארצות ההנה עוזבים אותה, הולכים למקום אחר – וְשוּב עושים שרפה ביערים.  כך עברו ימים רבים, רבים, עד אשר חדלו הבריות לשרוף את היערים והחלו, תחת זה, לקַצוֹת בהם, לחטוב בהם בגרזן.  ואף לא לבד בכדי להפכם לשדות פוֹרִיות, כי אם גם לקַבֵל מהם עֲצֵי-הֲסָקָה וחוֹמֶר לבנינים ולכלים.

היו ארצות באירופה ובאסיה, אשר היו חוטבים בהן את יעריהן למען הוציא מאלה את חֲבוּרות השוֹדדים, אשר הסתתרו בהם.  ככה נלחם האדם ביער וככה השמידו, עד אשר מדינות רבות ישנן עכשיו בעולם, שאין בהם יערות כלל.  בִמְקוֹם העצים העֲבוּתִים – עֵירוֹם ועֶרְיָה.

האדם עשה מן היער שדה.  בשדה זורעים וקוצרים.  שם רואים את הברכה.  ובכל זאת, אם יאמר איש, כי הַשְמָדַת היערים הביאה רק טובה – לא יהיה אֶלָא טועה.  כי אכן ברכה רבה צפונה ביערים, ותועלתם מי יְשָעֵר.

עצי היער מַאֲהִילִים[2] בענפיהם על הארץ וחוסים עליה מפני קרני השמש; הם אינם נותנים לַטַל אשר על פני האדמה ולרְטִיבוּת אשר בתוך האדמה – להִתְיַבֵשׁ.  היער סופג לתוכו את האֵד העולה מן המים; מי הגשמים אינם מִתְנַדְפִים בו מיד כי אם יורדים על פני שרשי העצים עמוק עמוק אל האדמה.  ולא לבד במקום היערים גופא, כי אם גם בשְׁכֵנוּתם הלַחוּת מְרובָה.  לפיכך, הארצות אשר יערות אין בהן, הקיץ שלהן לוהט ביותר ושׂדותיהן נֶחְרָכוֹת מֵחוֹם.  גם בארצנו (כך סוֹבְרִים רבים) היו יערות לפנים, ואז אמנם היתה הרבה יותר פוריה.  היער מסוכך על המדינה גם מפני הסערות הגדולות.  היער מְעֵכֵב גם את היאורות והאגמים לבל יחלופו.  במקום שאין יער, כל הנחלים יחרבו בקיץ – ואין מים; ובימות הגשמים – יגאו, ישטפו ויגרמו נזק וחורבן.

היער שומר לא לבד על הקרקע, כי אם גם על הצורים והכפים.  בֶהָרים, שׁהיער הָשׁמד שׁם, ישׁ שׁהצורים נבקעים מֵחוֹם ומתפוצצים.  האבנים נקרעים ומתגנדרים[3] מטה בכח איתנים של מַפָּל, כמו שקוראים לזה.  כל זה נעשה, לרוב, פתאם ומביא אסון ורעה.

ולא זו אף זו.  היער לא לבד שהוא מחַזֵק את הקרקע, הוא גם מטַהֵר את האַוִיר מכל הדברים המעַפְשִׁים אותו; הוא גם מגין מפני הקדחת ושאר מחלות.  היער מרחיק מעל סביבותיו את החגבים והיתושים, העושים כְלָיָה בזרע הארץ.

מכל זה יוצא ברור למדי, עד כמה גדולה התועלת שהיער מביא לבני-האדם.  ולפיכך, אותה המלחמה בטבע, אשר הכריחה את בני-האדם עד הנה להשמיד את היערות, היא היא המעוררת כיום הזה את המַמְלָכות השונות לדאג ליער ולשמור עליו.  השגת המטרה הזאת של שמירת-היער הוקלה הרבה מעת שמצאו בני-האדם חמרים אחרים בשביל הַסָקָה, כמו פחמי-אבן וכיוצא בזה.

אולם, היערות שנשארו לפליטה בזמנינו באירופה ובאסיה כל כך מעטים המה, עד שזה בלבד, מה שלא יחטבו בהם מחדש, לא יוכל להועיל הרבה.  כבר לא די לנו בלא-תעשה, לבלי לחטוב אלה היערים שׁישׁנם; – חיָבים אנו עכשׁיו ב"קוּם וַעֲשֵׂה": צריך לטעת יערים חדשים.  "נטעו יערים!" – זהו הקול היוצא אלינו מאת הטבע.  זהו אחד מהמעשים הגדולים, אשר עלינו לעשות עתה במלחמתנו עם הטבע בעד קיומנו והצלחתנו.

 

פרק ג'

עובד אדמתו ישבע לחם.  אולם היעלה על דעת האכר, כי עבודתו, ביחד עם עבודת שְׁכֵנָיו, מְשַׁנָה לא רק את חלקתו הקטנה, כי אם גם חלק הָגוּן מִפְנֵי כל כדור הארץ?  והדבר אמנם כך הוא.

וזה מעשה השִׁנוּי.  הקרקע, לאחר שׁמְנַקים אותו וחורשים אותו פעם ושתים, נעשה רך ומפורר.  במצב כזה הוא נופל בנקל תחת הַשְׁפָעַת המים והרוח:  הרוח מַעֲלֵהוּ בכנפיו בדמות אבק פוֹרֵח, והמים מֵצִיפים אותו ומְרַוִים את שִׁטְחוֹ.  זוהי השפעה ראשונה.  וגם צריך לבלי לשְׁכּוֹחַ, כי אכן חלק האדמה הנעבד כבר בידי האדם לא קטן הוא.  יודעי דבר עשו חשבון ומצאו, כי בזמננו יֵעָבד שטח של יותר ממיליון פרסאות מְרוּבָּעוֹת, או החלק העשירי של כל כדור כארץ.  ומזה רואים אנו, מצד אחר, כי אם גם לא נחשוב את המקומות שלא יצלחו לעבודת-אדמה, כגון אלה, שאקלימם קר ביותר או קרקעם חול ואבן ביותר, מכל מקום ימָצאו תמיד הרבה שׁטחים פְנוּים, המחכים לידים ולעבודה.  ואמנם, העם הנמצא על פני האדמה היה יכול להתרבות פי ארבע, ועדיין לא היה צר המקום לכֻלם.  אולם הבריות אינם חיים באופן שוה בכל מקומותיהם; כאן הם צְפוּפִים ביותר וכאן – רְוָחִים ביותר.  לפני הרבה אלפים שנה, כְּשֶׁכָל הארץ היתה לפני איש ואיש, ישב כל אחד ואחד ברְוָחָה וחָרַשׁ וזָרַע על המקום אשר היה עם לבבו וככל אשר מצאה ידו.  אז לא ידעו בני האדם אלא את הכלים והאמצעים הֲכִי-פשׁוטים בעבודתם.  נהוג היה, – וכפי שהזכרנו כבר גם בפרק הקודם – ששטח אדמה, לאחר שהוצא ליחו ממנו, היה נעזב, ועובדיו היו הולכים לָתוּר להם מקום חדש.  ככה עברו בני האדם ממקום למקום, בהשאירם את שטחי-האדמה הַמְדוּלְדָלים מאחריהם.  בדרך הזאת נעשה תֵּל-עוֹלָם מארצות הרבה.  כל אסיה הקטנה (מצפון לארצנו) ומדינת ערב נָשַׁמו באופן הזה.  ככה הוא הדבר כיום גם בברזיליה: זורעים שם את החִטָה התורקית במקום אחד שנה שנה, עד אשר לא תוסיף הארץ תת כֹחָה.  בינתים, ומספר בני האדם הולך הָלוֹך ורב, והארץ הכחושה והצרה לא תוכל שְׁאֵתָם עוד.  אז יקומו רבים ונדדו מארץ-מולדתם לארץ חדשה, אשר יושביה לא רבו עוד.  אולם דבר כזה לא על נְקַלָה יֵעָשֶׂה.  לא כל אחד ואחד יכול לעזוב את ארץ-אבותיו החביבה עליו, אשר בה נולד, אשר בה חי, אשר שדותיה רֻטְבוּ בחלבו ובדמו.  והימים עוברים.  צרכי בני-האדם מתרבים; מלחמת-הקִיוּם מִתְקַשָׁה.  וּבַצַר לאדם, הוא הולך וממציא תחבולות מתחבולות שונות, אֵיך להיטיב את מצב-עבודתו.  במקרה עולה ביד אחד להכניס במַהֲלַך-עבודתו איזו חדשׁה מועילה, והחדשה הלזו, ברבות הימים, נעשית לחוק לעובד-האדמה.  ככה נולדו הכללים השונים של עבודת האדמה, אשר בעזרתם יעלה לראות ברכה ולהפוך שממה לשדה.

כן!  אסור לבן-אדם לעזוב את אדמתו.  אם מעטה היא, אל לנדוד ממקום למקום!  אם כחושה היא חלקת-אדמתו של האכר, עליו לדַשְׁנָה; מֵזִבוּרית[4] עליו לעשׂות עִידית[5], ואת העידית עליו לשמור, כי לא תְדוּלדַל משמוש רע, מזריעה תמידית של מין אחד וכדומה.

כל נֶטַע קולט לתוכו מן הקרקע את הלֵיח הנחוץ לגִדוּלו.  לפיכך, כשזורעים בקרקע מין אחד בלי הפסק, אותו הלֵיח הולך ומתמעט – עד כי יחדל כלה.  לנטעים יחסרו אז מזונות – והם אובדים.  אולם אם נותנים לקרקע המדולדל לִשׁבוֹת זמן ידוע, הוא אוסף לֵיחוֹת חדשׁים ונותן עוד הפעם פֵירוֹת.  מובן, שכל מה שהקרקע מדולדל יותר, יותר זמן דרוש למנוחתו.  וכאשר למדו בני-האדם אל דרך-הטבע הזה, המציאו עצה, איך לעזור לאדמה, כי תוסיף תת כחה לנטיעותיה; מניחים על פניה חמרים שונים המוסיפים לה את הליחות, הנחוצים למזון הנטיעות.  זה נקרא: זִבּוּל.  כיצד מְזַבְלין?  במקומות רבים מזבלין את הקרקע בתבן רקוב ובגִלְלֵי-בהמה.  זִבוּל זה יפה הוא, אלא שהנהו אפשרי רק במקום שיש הרבה בָקָר וצאן.  לפיכך משתמשים גם בחמרים אחרים לזבול, כגון: עצמות שרופות וכדומה.  ויש גם שמזבלים אדמה כחושׁה באדמה שְׁמֵנָה, שמביאים ממקום אחר.

במערב אירופה, בהרים שעל חֻפֵי הרְהֵיין[6], נטעו בעת האחרונה כרמים גדולים.  הגפנים גדֵלים בצדי ההרים, שֶׁדְמוּתָם כשְלַבִים רחבים.  לפנים היו הצדדים הללו מעוקלים וחַדִים; צוּרים עַקְמוּמִיִים נִתְּלו בהם ועל אבן-קַרְקָעָם לא יכלו לא לזרוע ולא לנטוע שום דבר מועיל.  אולם יושבי המקומות ההמה עשו כָלָה בצורים ושׂמו מַעְלוֹת ומורְדות בֶהָרים.  את קרקע האבן כִסוּ בעפר דָשֵן, שהביאו בעמל רב וביגיעה רבה מהעֲמָקִים, כנמלים היו האנשים והנשים ההמה זוחלים ועולים אל צוּקֵי ההרים – ועל כתפותיהם סלי-עפר.  ככה הצליחו להפך שממה לעֵדֶן.

הבריות מוצאים חמרי-זבל גם מן הים.  הם צוברים, למשל, עשבי-הים, הטובים מאד לזבול.  כמו כן שרידי הדברים הנרקבים, שֶׁגַלֵי-הים מֵקִיאים על החוף.  במערב אירופה עולה כיום בידי יושביה – על ידי אמצעי הזבול – להפך כל זִבוּרית לשדה-תנובה.

וגְדוֹלָה מזו.  האדם בא לאט לאט מפי הנסיון, לידי הַכָּרָה, כי זריעות אחדות מוציאות מהקרקע ליחות ידועים, וזריעות אַחֵרות – ליחות אחרים.  יוצא מזה, כי הקרקע שׁנִדַלְדֵל ממין אחד, עדיין בכחו לכַלְכֵל מין אחר.  וְעוֹד: אם זורעים שנות מספר רצופות מין שונה בכל שנה ושנה, אז בינתים, במשך הזמן הזה מִצְטַבְרים בקרקע אותם הליחות שחסרו לה מקודם בשביל מין ידוע.  היוצא מזה, שצריך רק לדעת איך לחלק סדר הזריעות, כי תתן האדמה את פריה תמיד.

ככה למדו בני האדם במלחמתם עם הטבע לשַׁנוֹת אותו על ידי עבודה גדולה, קשה ומסכנת.  העבודה – זהו מקום החיים.  על ידי העבודה הרבה יש שיעלה ביד האדם לאסור ברכבו את כחות הטבע ולשַׁעְבְדֵם למטרותיו.  המְכוֹנָה, שבעת האחרונה התחילו יותר ויותר להשתמש בה גם בעבודת האדמה; המכונה, העושה הכל יותר מהיר ויותר טוב ע"י הִשְׁתַכְללוּתה מיום ליום; המכונה, שבאנגליה ואמריקה היא מזבלת, חורשת, זורעת וקוצרת – גם זו אינה אלא אחד הנצחונות של עבודת האדם במלחמתו עם הטבע.

 

פרק ד'

האדם העובד לא די שהוא מְשַׁנֶה את הטבע ומְשַׁדְדֵהו, כי אם גם משׁפיע עליו, מְתַקן ומשַׁפֵר אותו; את שטחי-החול הגדולים, אשר על חֻפֵי-הימים וגם, לפעמים, מרחוק להם, הוא מותג ברסן ומכריח אותם להביא תועלת לו.  את הרי-החול, אשר בהיות בהם הרוח, יתנשאו ויתאבכו כגאות עשן וישימו קבר לעיר ומְתִים, הוא מְזַבֵל בחמר ומחזקם במַטָעִים שׁונים, המכים בהם שרשים עמוקים.  ככה יודע האדם גם להרטיב בידיו את שטחי האדמה היבשים, למען יתנו פרי.  עוד לפני חמש-שש אלפים שנה ידעו בני האדם במצרים, בהודו ובכינה להשקות שדותיהם באופן מלָאכוּתי.  ההַשְׁקָאה הזאת נעשית בכל מקום ומקום לא באופן אחד.  במקום אשר מימיו רבים, מעבירים את המים דרך תְעָלות לכל נחלת שדה וכרם.  לא כן במקומות, אשר מים רבים מן המוכן אין בהם, שם מביאים את המים לשדה אחד, הגבוה מחבריו, ומאותו השדה המים עוברים ונוזלים במורד משדה לשדה.  ככה נוהגים להשקות שדות-האֹרז בכינה ובאיטליה (לאֹרז דרוש קרקע לח ביותר).  בכלל רבים הם המקומות, שבלי השקאה בידי אדם אי אפשר להִתְקַיֵם.  זה אנו רואים ביחוד בנוגע להמדינות שבאסיה הקטנה.  כל זמן שנשתמרה בהן (גם בארצנו הכתוב הזה מדבר) ההשקאה מדורות קדומים, היו הארצות האלו כגני-חמד.  אולם מאז נתקלקל הדבר ע"י המלחמות התכופות והממשלות הרעות, היו הארצות האלו לחורבן ולתל-עולם.  באופן טוב נעשה ענין ההשקאה במצרים.  שם מתחילים להשקות את השדות בעונה אחת עם הזריעה, ואינם חדלים ממנה עד ימי הקציר ממש.  בעמק, אשר נהר-נילוס עובר בו, שהוא מושקה במי הנהר הזה, חפורים חמשים אלף בארות לתכלית זו.  גם מסביב לים התיכון (הוא "הים הגדול", שבין אירופה, אסיה ואפריקה) אנו פוגשים בהשקאה מלאכותית בכל מקום ומקום.  די יהיה, אם נזכיר, לרגל הענין אשר לפנינו, את העבודה הענקית הנעשית במושבותינו פתח-תקוה ורחובות לתכלית השקאת הפרדסים, שהולכים ומתרבים שמה משנה לשנה.  ישנם במושבות האלו בארות חפורים בעומק של ארבעים מטר, ויש גם שמגיעים עד ששים ויותר.  בין הבארות הללו יש שנחפרו במשך שנים שלמות ועמל רב וְעַקְשָני למאד נשקע בהם, מבלי לחשוב רבבות הפרנקים, שהוציאו עליהם.

וכשם שלמד בן-האדם את הדבר הנחוץ והגדול הזה – השקאת השדות היבשים –כן למד, מצד אחר, ליַבֵשׁ את הבצות, הגוזלות ממנו שטחי-אדמה כל כך הרבה.  וכך הוא עושה לבצות: חופר בורות, שיחין ומערות, עד שהמים יורדים לתוכם – והקרקע מתיבש.  מובן, שלתכלית זו דרוש, שהמים לא ישארו עומדים בשיחין ובבורות, אלא שירדו משם למקום עוד יותר שפל.

מדינה אחת יש באירופה, והולנדיה שמה, שאלמלא ידעו יושביה את העבודה הגדולה והקשה ליבש את קרקעה, לא היה שם אחד צֶמַח אשר יעשה קֶמַח.  בכל ארץ הולנדיה לארכה ולרחבה עוברים רצועות רצועות של תעלות; ובהביט עליה העין ממרום, ונדמתה כל הארץ הזאת לדף של שַׁחְמַט, שֶׁתֵיבָה אחת גדורה מחברתה בפלג-מים.  כשהאכר ההולנדי צריך לבוא מכפרו אל שדהו, עליו לעבור קודם תעלות מספר בסירה; התעלות הללו ישמשו לבני-הולנדיה בתור מורי-דרך.  גם בלכת האכר ההולנדי העירה למכור ירקותיו, גם בלכתו לבית תפלתו – עליו לעבור בסירות.  ככה נפוצות התעלות בארץ ההיא למטרת יובש הארץ.

למטרה זו של יובש הבצות משתמשים גם בנטיעת יערים, כאשר כבר רמזנו על זה לעיל, בפרק ב'.  ככה עשו במושבתנו חֶדֶרָה, אשר בגליל שׁומרון.  המושבה הזאת נוסדה לפני שמנה עשרה שנה (בשנת תרנ"ב) ואדמתה טובה ופוריה, אבל שלש הבצות אשר סביב לה, שהפיצו בראשית ימיה, מחלות קשות, לא נתנו ליושביה להתערות בה.  אולם, עשרות ומאות אלפי עצי האקליפטות, אשר החלו לנטוע בה מראשית שנת תרנ"ז, פעלו את פעולתם לטובה, כאשר תחזינה עינינו בימינו.

ואולם יש גם אשר האדם ילחם מלחמת תנופה לא רק בבצות ליבשם, כי אם גם ביאורים ובאגמים, לקחת מהם את האדמה אשר מתחתם.  לזה ישרתו לנו מיני מכונות-משאבות, הקולטות לתוכן את המים ושופכות אותם במקום אחר.  אבל, מובן, כי העבודה הזאת נשגבה היא ביותר מכחות האדם ולא תמיד תגָמֵר בהצלחה.

לא פחות גדולה במעלה היא מלחמת הַהַגָנָה, אשר ילחם האדם באפיקים ובנהרות – לבל יעברו את גדותיהם ולבל ישטפו שדות וכפרים.  עוד בימי קדם היו מֵקִימִים לתכלית זו לאֹרֶך החֻפים קיר חזק, אשׁר יִסְכור בעד המים לבלתי יגאו ויעברו הלאה.  כיום משתמשים גם בתחבולה זו: סמוך לנהר עושים תְעָלה ומורידים לתוכה חלק מן המים, עד שבמקום נהר גדול אחד, העולה על כל גדותיו, יעשו שני נהרות קטנים – יותר צנועים.  אמנם, לתעלה דרוש להקדיש חלקת אדמה לא קטנה, אבל החֶלְקָה המוּפסָדה הזאת מֵגִינה ושומרת על כל השׂדות שֶׁבַסְבִיבה.  ההֶפְסֵד הבלתי-קטן יוצא בשכר מאד גדול.

אבל הנה גם את הים בכבודו ובעצמו יצא האדם לַקְרָב.  ומה קשׁה, ומה נִמְרָצה היא המלחמה, אשר הוא נלחם בגליו!  בצפון מערב אירופה, למשל, יֵדעו גַלֵי הים רק אחת: ללַחֵך את עפר החוף ולקרוע ממנו רָב.  לפעמים גם לא יכירו, עד הֵיכַן עבודת-ים זו מַגַעת: יום יום ישדוד כרבע הזרת, כחצי הזרת, אבל כעבור שנים אחדות יתבוננו ויראו, כי הים בלע כברת-ארץ הגונה!  לפעמים יארע גם, שהים עושה שמות מסביבותיו בליל סוֹעָה וסער.  אולם האדם הגָר על חֻפּו ישים חָח באפו, יציב כנֵד נוזלים; האדם בונה חומות וחיל לעצור בעד שטף המים; ככל אשר ישכיל האדם, ככל אשׁר תֶרֶב עבודתו, כן יגדל נצחונו על הים.  ויש גם, שהים גופו עוזר לבני האדם במלחמתם אתו, אלא שצריך לדעת להשתמש בעזרתו זו.  יש שגלי-הים מקיאים על החוף חולות ועשבים רקובים – הרים שלמים.  האדם מחזק את הקרקע הזה, זורע ונוטע בו.

ובזריעותיו ובנטיעותיו של האדם – מה רבים התקונים, אשר הוא מכניס בהן משנה לשנה!  ולא עוד אלא שעובד-האדמה מנהיג מיני נטיעות שונות במקומות, שמאליהן לא היו גדֵלות שׁם מעולם.  למשׁל: בסיביריה הקרה התחילו זה לא כבר לזרוע מיני ירקות ושעורים – והצליחו.  בהרי-האלפים, בגֹבַה שׁל שׁתי פרסאות מעל הים, ששלג-עולמים יִתְעַלֵם שם, זורעים שִׁפון ושעורים, המתבשלים רק לאחר עבור י"ד חדשים.  גם מעבירים מיני נטעים שונים ממקום למקום.  היה זמן, שבאמריקה, למשל, לא ידעו מֵחִטה, מפִשׁתן ומעוד דברים הרבה, שאדמת אירופה מולדתם, כמו כן מאֹרז, משׁמן, שאסיה גִדְלַתָּם.  עכשיו מגַדְלִים את כל זה באמריקא גופה ורואים ברכה,  מצד אחר, לא ידעו באירופה ובאסיה מתפוחי אדמה, דוּרָה וטַבַק עד שלמדו מאמריקה לזרוע כל זה.  אילן-החינא, שמִקְלִפָתו עושים את רפואת-החינא, המביאה כל כך הרבה תועלת לנו, בני-ארץ-ישראל, בשעת קדחת, גָדַל לפנים רק באמריקה והיו משַׁלמים בעד קְלִפָה כזו ממון הרבה.  מֶה עָשׂוּ יושׁבי המקום ההוא?  היו קורעים את הקלפה ומשחיתים את האילנות, עד שלא היו עוברים ימים רבים, ומהם לא היה נשאר זֵכֶר.  ודבר זה היה אסון לָאֱנוּשִׁיוּת, כי החינא מצלת הרבה בני אדם ממות.  אלא שהיה מעשה, וביד נוסע אחד עלה להעביר ענפים צעירים אחדים דרך-הים ולטעת אותם באירופה.  עכשיו יש באירופה ובאסיה שדות שלמים של עצי-חינא!

חכמי הטבע חשבו ומנו עד חצי מיליון של מיני מַטָעים שונים, מהם תבואה – רק ארבעים מינים.  ואולם ארבעים מיני התבואה האלה תופסים יותר מקום מכל הזריעות על פני האדמה[7].  וכל זה נעשה בעמל האדם!

 

פרק ה'

על פני כדור הארץ לֹא האדם לְבַדוֹ יִחְיֶה.  יחד עמו, עם האדם, יגדלו ויחיו מינים שונים של חיות ועופות, שאינם דומים זה לזה לא במִבְנֶה גֵוָם, לא בכחם ולא בתבניתם.  זהו עולם מלא – עולם החיות[8].  הנצחון על העולם הזה, החי, עלה לאדם בהרבה יותר יְגִיעָה מאשׁר על עולם הצמח.  מֵאוֹת בשׁנים, אלָפים בשׁנים נמשכה המלחמה הקשה בין בני האדם ובין בעלי החיים. ובמלחמת -הקיום האכזריה והעקשנית הזאת השמידו בני האדם גם חיות כאלו, שהיו יכולות להיות להם לתועלת.  למשל: לפנים היו נמצאים בַיַמים מיני לִוְיָתָנִים, שמשקל כל אחד מהם היה יותר מארבעים אלף ליטרא.  מהם היו מקבלים הרבה שׁוּמָן והרבה בשר.  ולפיכך, עשו מהם כָלה עוד לפני מאות בשׁנים.  הלויתנים וכלבי-הים לא יָרֵעו ולא ישחיתו.  אבל האדם לא יָדַע רַחֵם עליהם בעבור שַׁמְנָם ובשרם הרב, ואילולא החוק, שניתן באמריקה לבלי הֲרוֹג מהם יותר מסכום ידוע בכל שנה, לא היו משאירים להם שֵׁם ושארית.  בצפון אמריקה, על פני המדברות הרחבים, לפני עשרות בשנים נעו ונדו רבוא רבבות של שְׁוָרֵי-הַבָר.  ההודים היו אוכלים את בשׂרם, ומֵעוֹרָם היו עושׂים להם בגדים.  אז באו שמה בני-אירופה, אשר בראותם, איזו עסקים טובים אפשר לעשות בחיות האלו, התחילו לכלותן בֶהָמוֹן, עד שׁבְמֶשֶך של איזו עשׂרות בשׁנים נשארו מרבוא-רבואות השְׁוָרִים רק מאות אחדות.  עכשׁיו מין החיה הזאת הוא באמריקה יְקַר הַמְצִיאוּת.

בזה אנו רואים אותו החזיון של השמדת היערות.  באופן-השמדה כזה יגרום האדם רק נזק לעצמו.

אבל גדולה היא מלחמת האדם בחיות הטורפות!  הרבה ממיני החיות האלו עלה לאדם לכלותם מעל פני האדמה לגמרי.  ויש מאלו, אשר ברחו מפני האדם למקומות, אשר רגלו לא תדרוך בהן.  ביָוָן, למשל, היו בימי קדם אריות; כיום הזה אין שם כמעט גם אחד.  משכן האריות הוא עכשיו באפריקה.  חיות טורפות, כמו: זאבים, שועלים, דובים, הולכות ופוחתות בכל מדינות אירופה, אפילו ברוסיה; באנגליה המיתו את הזאב האחרון לפני מאתים שנה, ואת הדוב האחרון – עוד קודם.

זמן מרובה חשבו, כי תועלת האדם דורשת להשמיד את הצפרים הפראיות, אבל הנסיון הורה, לאחרונה, כי הצפרים מביאות הרבה שכר מאשר הפסד.  אלמלא הצפרים, היו רָבִים ושׁורצים אותם מיני החיות (עכברי השדה וכדומה), המזיקים במאד מאד לפרי האדםמה; אלמלא הצפרים, הַנִיזוֹנוֹת בכל מיני הזבובים השונים, יבואו החגבים, היתושים וכל בני חברתם ויעשו שַׁמוֹת בשֹדוֹת ובגנים.  גם הנחשׁים, אשׁר אֵיבָה עוֹלָמית הוּשְׁתה ביניהם ובין האדם, גם המה מביאים תועלת לזה האחרון, בכלותם את הזבובים המזיקים, את העכברים והתולעים, המְכַרְסְמִים את יבול הארץ.

מובן, שגם לא כל מיני הזבובים גורמים רעה לאדם.  הדבורה, למשל, נותנת לו דבש ודוֹנַג.  מארצות המזרח הכניסו לאירופה לפני אלף ושלש מאות שנה את תולעת-המשי, וכיום הזה זו האחרונה נמצאת במקומות הרבה.  ולא היא בלבד: התולעים בכלל מטיבות לאדם, בזה שהן חופרות ומשדדות את עבי האדמה, מרככות אותה ומזבלות אותה בהחמרים היוצאים מהן בחייהן, ובנבלותיהן – לאחר מותן.

ואם בריות קטנות הללו מביאות טובה – החיות הגדולות, הבלתי טורפות, על אחת כמה וכמה!  אך יצא האדם ממצבו הפראי הקדמוני, התחיל לגַדֵל אצלו בהמות וחיות, להרְגִילן אליו, ותחת לרדוף אחריהן ולהכותן נפש – לשַעְבְדֵן לתכליתו.  האדם דואג לכלכל את הבהמות והחיות, שהוא כוֹבֵש, לגדל את ולדותיהן, וככה נעשו לבני ביתו: הכלב, החתול, השור, הפרה, הסוס, החמור והגמל.  אבל האדם אינו מסתפק עוד בזה.  הוא בורא מינים חדשים של הולכי על ארבע ובעלי-כנפים, – מינים, שלא היו כלל מעולם במצב פראי.  האדם מרכיב חי בחי ומרביע כלאים.  ידוע הוא, למשל, עד כמה יבדלו ביניהם המינים השונים של הסוסים, הפרות, הכלבים, הכבשים וכדומה, וחלק גדול בהבדלים האלה יש למעשי ידי האדם.  הוא הביא את השנוים האלה בעולם החי, החזק ממנו בכחות הגוף הגלוים, על ידי תבונתו ועבודתו הרבה.

וגם זה ראוי להזכיר, כי עבודתו הָרַבָה של האדם מביאה ברכה ביותר, אם היא נעשית בחברה, בצבור.  "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חֲזָק".  אחד לומד מהשני ואחד מְחַקֶה לחריצותו וכשרון המעשה של חברו.  כל הדברים הגדולים בתולדות ימי עולם יצאו אל הפועל רק בהמון, בעבודת-צבור.  קהל-אנשים ידוע עמד ועשה נסיון באיזה מִקְצוֹע במקום ידוע אחד; באו אחרים והשתמשו בתוצאות הנסיון ההוא במקום אחר.  הָמְצְאָה איזו מכונה במקום שהיה החומר בשבילה והאֶפְשָרות להמצאתה; באו בני ארץ אחרת והֱעבִירוהָ גם לארצם.  נחיצות הקשר בין בני-האדם מָרגשת יותר ויותר.  אבל האנשים הן נפוצים המה על פני כל כדור הארץ: ביניהם ימים ונהרות, בצות ואגמים, הרים ובקעות, יערות ומדברות – ומה לעשות?  איך לקרב כל בני המשפחה האנושית הגדולה איש לאחיו?  האדם הקדמון ידע רק דרך אחת בכדי לעבור ממקום למקום – הֲלִיכַת רַגְלִי; אבל – במים?  אז השכיל האדם ובנה לו רפסודות על פני המים; לימים חקק לו שְקַעֲרוּרִיוֹת בעצים ועשה מהן סירות וכלי-גמא.  אחר כך, כשהאדם למד לבנות לו אניה, פלס לו נתיבה גם בים; הציב תֹרן, הֵרים נס, החזיק במשוט, חפר תעלות, הִתְקִין חֻפים.

בראשית המאה הקודמת המצאה ספינת-הקיטור באמריקה על ידי הנוסע פוּלטוֹן.  גם הנסיעה ביבשה נעשית קלה מִשָנה לשנה בתוקף המצאותיו ועבודתו של האדם.

 

פרק ו'

הנה עד כאן הָראֵית, הקורא, לדעת – בקוים כוללים ובקצור נמרץ – מה כביר ומה נשגב הוא ענין האדם והטבע; מה גדולה השפעתו של זה הַחֵלק, כלוֹמר האדם, על הכל, הטבע, ומה רבה המלחמה אשר הוא נלחם בו בעוצם עבודתו וידיעתו!  אפס קצות המלחמה הזאת ראית וכֻלה לא ראית.  אבל גם המעט הזה דיו להוכיח, כי ככל מה שהאדם מוסיף לעבוד בשְדֵה-הטבע, כן תרבינה ידיעותיו, וככל אשר תרבינה ידיעותיו, כן תעָשה עבודתו יותר פוריה.  צְבַת בצבת עשויה.

מַדַע-הטבע לא די שהוא, כאמור, מחַזק את האדם ונותן לו אומץ ואיל, אלא שעוד מרחיב הוא את חוג-מבטו ומְזַכֵך את השקפת עולמו.  אינה דומה הַשָגת-העולם של מי שלמד חכמה לזו של אשר לא בא שְעָרֶיה.

מדע הטבע משתדל לענות על כל השאלות, המתעוררות בקרב האדם בנוגע לכל אשר מסביב לו.  האדם, למשל, רואה פרח – ומיד מתעוררות אצלו שאלות שונות: מהו החומר, שממנו נעשה הפרח?  מה המה חייו של הפרח? איזו תנאים נחוצים לקיומו, ובאיזו תנאים אין הוא, בתור פרח, יכול להתקיים בשום אופן?  איך נִתְהַוֶה הפרח? מהו יחסו של הפרח לכל הגופים, אשר מסביב לו, איזו השפעה יש לכחות-הטבע השונים עליו, – ועוד שאלות כַיוֹצֵא באלו.  מדע הטבע מבקש, איפוא, תשובות על כל השאלות בנוגע לחזיונות הטבע.  הוא עוסק בגופים, בסגולות ותכונות הגופים, ביחסים ובשנוים, השוררים והמתהוים בין הגופים השונים.

אילו היו כל חזיונות הטבע רק דבר שבמקרה, אלמלא היה בטבע שום סדר, שום הַתְמָדָה, לא היה אז מקום למדע הטבע.  למשל: אילו היה אפשרי, שהלבנה תאיר פעם בצהרים והשמש תעלה בלילה, שבארץ-ישראל יגבר הקור כמו בסיביריה, ובסיביריה יתחילו פתאם לגדול תפוחי-זהב; אילולא היינו בטוחים לעולם, כי לְמַה שאנו אומרים היום מתוק לא נאמר מחר מר, ואותו הדבר, שהוא רך בשבילנו היום, לא יֵאָמר לו קשה בעוד שבוע; בקצרה, אלמלא היה סדר-העולם נותן לנו היכלת לחשב את האמת לאמת, כי אז לא היה שום מקום למדע הטבע.  כי המדע הזה מחפש לגלות את החקים והכללים השוררים תמיד בהנהגת-העולם.

מהו חוק טבעי?  זהו: כשאנו רואים, למשל, כי אין שום אורגן חי – מן האדם עד האזוב בקיר – יכול לחיות ולהתקים בלי אויר, אנו באים על ידי זה לידי מַסְקָנָא: האויר נחוץ לחיים.  והמסקנא הזאת, הכלל הזה – הֲרֵי חוק-הטבע.  כמו כן בראותנו על כל צעד ושעל, כי כל גוף בהיותו כבד מהאויר המסובבו וכשאינו נסמך בגוף אחר, הריהו נופל, יש לנו הרשות ללמוד מזה, כי יש כח טבעי, הנקרא בשם חוק המשיכה, כלומר, שגוף אחד מושך את השני או נמשך מן השני.  וכאלה חֻקים למכביר.

החוק הטבעי, המתגלה לאחר חקירה ודרישה ארוכה באותו החזיון או החזיונות, שהחוק מתיחס אליו, בא ומבאר לנו: ראשית, מהו חזיון ידוע ואיזו תנאים נחוצים להִתְהַווּתו; שנית, מהלך החזיון והשפעתו.  אבל את סבת החזיון, מפני מה יש כח כזה בטבע – זה לא שייך להחוק.  למשל: כשאמרנו, כי כל גוף שאינו נסמך בגוף אחר, הריהו נופל, לא הראינו בזה, אלא על עובדה תמידית, אבל טַעַם העוּבדה וסִבָתָה לא נתבארו.  לפיכך אסור לערבב בלמוד הטבע את החקים עם הסבות.  החוק עונה על השאלה: "כיצד" או "מה"; הסבה – על "מדוע" .  ואם ישאלך איש: מדוע הגוף נופל?  אל תען לו: מפני שיש כח-המשיכה בטבע; שהרי החוק של כח-המשיכה אינה אלא עובדה, שאפשר גם עליה לשאל: מדוע יש כח כזה?  ואמנם, מדע הטבע יודע רק לענות על כיצד הדבר מתהוה ומה שנעשה בטבע, אבל בנוגע להסבה – אין בכחו לגלות דבר.  כל כחֹו של מדע הטבע, עוד הפעם, הוא בגלוי הכללים, שעל פיהם חזיונות-הטבע מופיעים לעינינו.  וזה כבר חשוב בשבילנו למדי, כי על ידי זה אפשר גם לראות מראש את החזיונות, אשר יביאו לנו תועלת או נזק.  דעת הכללים והחקים נותנת לנו, כמו שהוזכר כבר, את האפשרות להשתמש בכחות הטבע למטרותינו, להנצל מחזיונות מפסידים ולהעלות את החזיונות המועילים לנו.

וְיָדַעתָ, הקורא, כי אם הטבע בעצמו אינו נחלק לחלקים שונים, אם הטבע בעצמו, כמו שאמרנו מראש, הוא הכל ומבלעדיו אין דבר, הנה המדע על אדותיו, על אדות הטבע, נחלק בהכרח למחלקות הרבה.  אמנם לכל מחלקה ומחלקה ממדעי-הטבע יש נגיעה ישרה אל ה"הַכֹל", אל השָלֵם, ואי אפשר לבוא עד תכונת חכמה אחת מבלי דעת את חברותיה – החכמות האחרות; כל מדע ומדע אחוז בחברו כגחלת בשלהבת.  אולם שכלו של האדם אינו בכח לתפוס הכל בבת אחת, ולכן מוכרח הוא לחקור וללמוד כל דבר ודבר לחוד: עולם החיות בפני עצמו, עולם הצמחים בפני עצמו, השמים בפני עצמם והארץ בפני עצמה.  מדע הטבע נחלק, לפיכך: לזוֹאוֹלוֹגִיָה – דעת עולם החי; בוֹטַנִיקָה – דעת חיי הצמח; גֵיאוֹלוֹגִיָה – דעת הארץ, יסודותיה וכל אשר עבר עליה; אַסְטְרוֹנוֹמִיה, או חכמת התְכוּנה, כאשר נקרא לזה בעברית – דעת השמים וכל צבאם; אַנַטוֹמִיָה, או חכמת הנִתוחַ – דעת אברי כל הגופים החיים; פיזִיוֹלוֹגִיָה – תורת החיים, מהלכם ועבודת כל אבר ואבר בגוף ילדי-החיים; פְסִיכוֹלוֹגִיָה – דעת הנפש וחזיונותיה; בִיוֹלוֹגִיָה – דעת חיי האורגנים השונים בכלל; פִיסִיקה – דעת כל השנוים של הגופים; כִימִיה – דעת ההרכבות של הגופים השונים זה בזה, וכו'.  יתר על כן: כל המדעים האלה שמָנִינו כאן ושלא מָנִינו, נחלקים שוב למקצעות מיוחדים ולסעיפים שונים.  ובנוגע לחיי האדם ביחוד – עוד יש מדעים שונים, כעין: ההסטוריה (דברי הימים), הסוֹצִיוֹלוֹגִיָה (החברה ואפני-הכלכלה, הדת, המוסר ועוד) וכמותן.  בקצרה: רחב ועָנֵף הוא אותו הדבר, אשר עלינו ללמוד ולדעת, והנפש הצמאה והנכספה לבוא עד חקר עולמה – "תֵיזוֹל ותִגְמוֹר", תֵצֵא ותִלְמוֹד.

"על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות-חסדים".  בכדי לאחוז בשני היסודות האחרונים, אי אפשר לפסוח על הראשון: על התורה, על הלמוד. 

זִיל וגְמוֹר, הקורא, צֵא וּלְמַד!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] גם בימינו אלה יש שבטים פראים, שדרכי חייהם לא נשתנו הרבה מדרכי החיים בשנים קדמוניות, והם האסקימוסים ועוד.  ועליהם נדבר בחוברות מיוחדות, שנוציא בקרוב.

[2] מלשון "אֹהל".

[3] מתגלגלים

[4] קרקע גרוע.

[5] קרקע משובח.

[6] שם נהר גדול, השוטף במדינת גרמניה.

[7] על אדות עולם הצמח בפרוטרוט נוציא בקרוב ספר מיוחד.

[8] גם על ממשלה זו, ממשלת החי, יבקש הקורא את הספר אשר נוציא בקרוב.