_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוא אמר לה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

דף מקונטרס קטן

                                                                              

המחיר קודש לטובת ההגנה

העצמית הישראלית ברוסיה. 

הוא אמר לה:

 – אמי! אל תניאיני מדרכי, אשר אני הולך עליה.   אל תעצרי בי; אל תרבי מעצורים על כל המעצורים והחוחים הקשים הסובבים אותי והמעכבים אותי עד בלי די.   אל תשפכי דמעות לעיני על דם לבי הקרוש.   אל-נא תעמדי על הסף, אל נא תשׂוֹכּי בידך על המוצא, אל-נא תסגרי הדלת מלפני.   כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת. 

אני צריך ללכת.   לא מצוָה אני מקיים בזה; לא חובה אני עושה: אין חובות עלי ואיני משועבד לשום דבר.   איני יכול לבלי ללכת.   חיי אינם חיים, אם לא אלך.   בינתי תסתתר, אם לא אלך.   בינתי מסתתרת גם בהגיגי בלבד על אפשרות אי-ההליכה.  בינתי מסתתרת לזכר המלות: אילו, אלמלא, אפשר, יוכל היות – גרידא.  בינתי מסתתרת לשמע הדבר, כי ישׁ לא מהַלכים. 

אל תבכי.  אם יש אשם בדבר, הנה גם לך חלק בו. 

הרואה אַת? בת אדוני הבית.  היא לא תספר לבניה שום דבר.  ואַת סיפרת.  הרבה סיפרת לי.  זוכרת אַת את "שבט-יהודה" בעברי-טייטש שהיה בביתנו? ו"גירוש שפּאניה ופורטיגאל" עם "עמק-הבכא"? ו"חורבן-בית-המקדש" ו"אמר ר' יוחנן" בשבתות-"חזון" – זוכרת אַת?

וגזרות ת"ח ושׁנות-חמלניצקי, והקוֹזַקין – הלא בעיר אוקריינית ילדתּיני, אמי, בעיר אוקריינית.  שם – החוֹחוֹלים, ה"זַפּוֹרוֹז'יה", "הסֶטשׁ".  חורבות מזַפֶּה מאתנו דרך חצי יום.  שלו ושקט הלילה באוקריינה.  ובת אדוני הבית באה בעדי קוֹרַלים  ולבושׁה "בְּזרוקַבקה".  גם קראה את "טאראס בּולבּה" והתענגה על הגבורות ועל התעלולים ביענקיל, אף צחקה למראה הסנדלים והפוזמקאות שהיו למעלה והראש למטה בנהר.  הציור בהיר – מה נחמד הציור! והיא לא תספר כלום לפאשקה אשר תלד.  לא תמצא לנכון לספר לו "שצ'וֹ בילוֹ".

ואולם אַת, אמי, אַת אינך יודעת את גוֹגוֹל הגדול.  אַת, אמי, הנך יהודית של תחינות ואַת סיפרת לי.  מ"שבט-יהודה" סיפרת לי. 

Тиха украинская нсчь[1].  וקלים ונמוגים הימים.  ועסיס נוטפים התפוחים.  ודשנות הפרות הברודות השבות מן המרעה  הטוב לעת-ערב.  ועליזים הנערים המלאים הרוכבים על סוסיהם אל השדה ללון שם כל הלילה.  ושיר שקצי וערלי ישתפך מסביב.  הֶ – ה – ה – הֶה – ה! וצוהלות לקראתו ה"חוֹחלאצ'קות" הצעירות השואבות מים מן הבאר –

ואַת ישבת על המפתן וסיפרת לי.  ראשי היה בחיקך.  מ"שבט-יהודה" סיפרת לי. 

ורק על אודות דבר אחד אילמות היו שפתיך תמיד.

כבד היה ממך הדבר, כי תספרי על אודותיו, האלמנה!

ואולם אני ידעתי את הדבר גם מבלעדיך. 

ב"חדר" הוגד לי.  שם הוגד לי, ואולם אזני לקחה שמץ ממנו עוד מקודם לזה. 

ואם ראה לא ראיתיו – ידעתיו, כי הלא אבי היה.

אבי.  רוכל בכפרים.  מכריז על חריטים וקישורים.  נרתת מקול כלבים נובחים.  לא יודע מתפילה בציבור ומקצת תבשיל חם – משבת לשבת.  הכבידו עליו סל-הסחורה, פיאותיו הגזוזות והקאפּוֹטה עם הסדק מלאחוריו.  ושפל ופחדן היה, פחדן...

וכשנטפּלו עליו האיכרים הטובים והתמימים – האיכרים הטובים והתמימים מאותו הכפר ומן הכפרים הסמוכים, האיכרים הטובים והתמימים לעשרות ולמאות – לא הראה הוא אותות-גבורה.  כי פחדן היה אבי, כאמור.  הוא ניסה לברוח, לברוח, להתחבא בקופה של סחי ומאוס.  לא יפה היה בשעת בריחה.  פיאותיו התנודדו: הקארטוז שבראשו היה מלוכלך.

הם הדביקוהו. 

סל-הסחורה היה לבז, הטלית והתפילין הושלכו על הקופה אשר בצלה אמר לשבת, ואולם, בכל-זאת, בלי כל ירושה לא הלך אבי לעולמו. 

והירושה האחת, אשר השאיר לי, בנו – אתי היא.

רואה אַת', אמי? התהילים שלו.  הוא שכח אז לקחתו אתו בלכתו לדרכו – והנה הוא: עלים טרופים, ו"מעמדות" בסופו. 

יחם לבי בקרבי, אמי.  רטט עובר בי. 

כי הלא כה היו דבריך אלי, אמי, בימי ילדותי: התהילים הזה ועשרת המזמורים הראשונים –

הלא כה היו דבריך אלי תמיד: בצום העשירי ובכ' סיון, בימי הספירה ובבין המצָרים, בירח אלול ובעשׂרת ימי תשׁובה, בימי-כיפור קטנים ובתעניות בה"ב –

"בשנת תר"ם התחילו שוב המוראים הגדולים.  אתה, בני, לא היית אז עדיין בעולם. 

"הצרורות היו יום ולילה מונחים על הקרקע כבשעת שריפה.  הלילות היו עוברים עלינו בלי שינה.  תמיד היינו מוכנים, תמיד היינו ממתינים.  הנה הם מתעוררים, הנה הם קרובים, הנה קול-חליל.

"העיר – אוקריינית.  טלה קטן במעונות-נמרים.  קלויז אחד בין שׁתים-עשׂרה 'תִפלות' להבדיל, המצלצלות בפעמונים. 

"לא הועיל כל כופר.  גם ה'אוריאדניק' לא פנה עוד למנחה.  יודיל ה"נאבּוֹרשצ'יק" השכים לפתחו, וגם הוא בעצמו כמעט שלא קיבל פסק...                                          

"גדולה היתה הרציחה, ונתקנאו החיים באלה שכבר קיבלו את המיתה החטופה, מיתת הקרדום... 

"ואז תיקן אותו צדיק, הרב המנוח, זכרונו לברכה, שיהא כל יהודי ויהודי עובר בפני עצמו (בציבור כבר חדלו להתפלל מאז), בשעת ציפיה לביאת הרוצחים, על י' הקפיטלים, מ'אשרי האיש אשר לא הלך' עד 'בל יוסיף עוד לערוץ אנוש מן הארץ'" –

וכאן היו עיניך מאירות:

צא ולמד עד כמה הכל מכוסה ומוסתר ממנו! לכאורה, הן קדושים כל חמשת "הספרים", נעלים כל ק"ן הפרקים, מתוקים מדבש ונופת-צופים כל ל' ה"ימים" – כן, כל זה, אמנם, אמת ונכון בלי כל ספק, אבל התיקון העיקרי, על כל פנים, הוא דוקא ב"יום" הראשון בצירוף קפיטל י', ולא באחרים זולתם...

ומרוב שמחת הנפש יש גם שהיית מגיעה עד כדי הוספת חצי דבר בנוגע לו:

"הוא, עליו השלום, ידע את כל התהילים בעל-פה; ואף על פי כן, בשעת אמירת אותם המזמורים, היה נוהג להחזיק את התהילים בידיו ולאָמרם מתוכו ממש – " 

אמי! כעשרים וחמש שנים עברו למן הימים ההם, אשר בהם – שנות מספר לפני נפלו בכפר – ניצב אבי החי בקרן-זוית זו ועיניו הקמות מפחד דלויות אל על, הצרורות המוכנים מסביביו, הפסוקים השגורים פורחים באויר הצופה ומחכה ובידים הרותתות – התהילים הזה עם ה"מעמדות" האלה לסגולה גדולה...

אמי! כ"ה שנים עברו למן העת ההיא – ובשר-הטלה עדיין לא נאכל כולו; עדיין הבשר בין השיניים. 

אמי! קדושה אַת לי, כי אגנוב את לבך.  לא נכחד הדבר ממך, ואני איני רוצה להונותך.  פי חדל כבר מלומר תהילים.  נכרתה האמונה מקרבי ברחמנא, דכל מה דעביד לטב הוא עביד. 

אכן חדלתי מלומר תהילים.  לבי, אמנם, ישַׁוע כל היום:  "למה רגשו גוֹיִם?" רוחי ינהם ולא יחדל: "מה רבו צרי"...  נשמתי תנהק מבלי הפוגות: "רפאני אלהי!"

כי הלא "יגעתי באנחתי", אמי; "אשחה בכל לילה מיטתי; בדמעתי ערשי אַמסה.  עששה מכעס עיני..."

כן.  אבל פי יאלם דומיה, בלשוני אין מלה.

כי אם נעניתי לאותם הנחבאים, ששכבו במערות וקראו ביחידות כל חד וחד לגרמיה:

– "אלהי, בך חסיתי, הושיעני מכל רודפי והצילני" – הנה תפילתם זו הלא אבָדה, אבדה.  לא כאריות

(פורק ואין מציל) טרפו את נפשותיהם: ככלבים סחבו את נבלותיהם ואיש לא הציל!

ומכלבים הן יש מציל.  לכלבים ארורים לא יועילו רק סגולות ישנות.  על המַטה להראותם נפלאות. 

שמע ישראל! לא עין תחת עין: שתי עינים בעד אחת וכל שיניהם בעד חרפה כל שהיא!

העיר אוקריינית, אומרת אַת; רפואה קרה, אומרת אַת; אחיזה בקש שרוף, אומרת אַת; הם לאלפים ואנו למניינים.  משלנו גלו לארבע כנפות העולם, והם כולם פה.  כולם.  עם צבאותיהם הפראים ומלכם בראשם –

ויהי מה.  בבית לא אשב עוד.  לא אוכל לשבת.  הסירי את ידך מעלי.  איני רוצה לשמוע.  איני יכול לשמוע.  כי אז בבוא השמועה אליך – הייתי בקרבך.  הרה היית ללדת.  ללדת אותי.  וכל ימי גידולי, עד ששמעתי את סיפוריך ואחרי ששמעתי, הגיתי בזה.  למדתי, עבדתי, ואת הדבר הזה לא שכחתי.  מעולם.  אף לשעה קלה.  תמיד נשאתיו בלבי.  בלי הפסקה.  כל ימי.  הלא בן שבע-עשרה אני עומד לפניך כיום הזה. 

הניחיני.  דעי, כי מן השעה הראשונה להוָיתי אנכי עומד ומצפה לימים האלה.  מה? אין זו תרופה? אבל הלא גם על ניחום-אבלים, על נקמה וכבוד – עולם-האומה עומד!

הניחיני.  אני הולך.  ארור האומר: מחבוא! הנני ואחביאה רק את התהילים הזה.  יהי-נא למעורר-חימה ולמזכיר-עווֹן לבני-איואַן  שלנו הבאים.  לדורות הבאים.  לפרי-בטנה של בת אדוני הבית.  הא? איפה תיסתר מחר? אה, היא תלך אל ה"אוריאדניק".

תלך, תלך לה לחיים, ואנו נצא לגרדום.  רואה אַת? הנה הם עוברים על פני החלון.  חברי.  הם קוראים לי.  הכנות מרובות.  מבית ומבחוץ.  מלחמה לבני יענקיל הדלים ביוצאי ירך החמלניצקים החזקים לדור דור. 

כי נשׁבוע נשׁבעתי בחִיורת לחייו המארכות של אבי ההרוג, בנדנוד-האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות...  נשבע אני באותו הרגע האחרון האין-סופי, בהתבוססו בדמו ונפשו טרם יצאה, בהכיר נשמתו הגוועת, מתוך דממת הסכסוך, כי ריבון העולמים לא יציל חסידיו מרדת שׁחת, ובחַזוֹת עיניו, ההולכות וכבות, את האָבדן הנצחי הפרוש לפניו ולפני כל העולם עד אין קץ –      נקם אקח!

והיה ביום ההוא, אמי, ונשארה האשה מבעלה ומילדה האחד.  הרג רב, אשר לא נשמע עוד כמוהו, יהיה בארץ, והגשם ירד, גשׁם שׁל אבנים וחִצים שׁל בליסטראות וקלעי מוות, שׁל כדורי שריפה ו"שפּייערס" מוריקי אש. 

זה הדבר אשר אנכי דובר אלייך, אמי!

[תרס"ה, לונדון; החתימה: י.ח.ברנר]                     

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]] שקט הלילה באוקראינה (מתוך שיר של פושקין)]