_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה מַהִי?

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

 

עוד אצל אפלטון מוצאים אנו, כידוע, ציור בהיר ממדינה דמיונית, שמושליה – פילוסופים, חכמים, ראשי האינטלקטואליות היוונית העתיקה, רק "החכמים האמיתיים", כלומר אלה שהשיגו "מדרגה גדולה" בהסתכלות באידיאות הנצחיות – רק הם, לדעת אפלטון, צריכים להיות מושלי בני-האדם, רק הם מסוגלים להציל בני-חלוף מרשת הטעויות בעולם-השקר הזה ולאחד אותם בקשר מדיני עליון בל יינתק.

בקצרה:  השלטון לבעלי-השכל, הממשלה לאינטליגנציה.

בהיר ובולט הוא הציור של תכנית המדינה האידיאלית אשר לאפלטון.  ומה אנו רואים בו בפועל?  בפועל אין אנו רואים שם אלא ממשלת-עריצים משכילה, השוללת כל חופש מבני-האדם, הגוזלת כל זכות מהאדם העובד, הסוגרת עליו את כל הדרכים לבלי צאת ולבלי בוא, השמה כבלים על הכל בשם איזה משרד גדול ל"נימוסין" ו "סדר נכון".

ובתקופת התחיה, בימי פריחת השירה ושגשוג המדעים והתנערות עמי אירופה לחיים חדשים, כשקם קאמפאנֶלה והעמיד בשורה ראשונה את האינטליגנט בן-דורו, היינו כבר לא את הפילוסוף בלבד, כי אם גם את המלומד, הטכניקן, הפדגוג והממציא – שוב נתקבלה אותה התמונה המעציבה.  האינטליגנציה אף כאן מופיעה בתור כיתה נבדלת, היחוסים החפשיים נקפאים, הכל משתעבד ונקבע בפרנציפ של "גבוה מעל גבוה" וחכמת הפדגוגיקה ומסורת-המוסר והדרך-ארץ המקובלת הורגות כל שאיפת-יצירה בעוד באיבה.

במאה השמונה-עשרה נעשתה ה"הלכתא למשיחא" הזאת של שלטון-האינטליגנציה כמעט לדבר שבמציאות.  בידי המורים והחכמים של המאה הי"ח עלה באמת להיעשות לאבות הסדרים המדיניים החדשים, למַטי רסן הממשלה על פי האידיאות שלהם.  הרעיונות על השכל הטבעי והאדם הטבעי, העיקרים של הזכות הטבעית והאושר הכללי – כל אלה הונחו ליסוד כל ממלכות אירופה בעת ההיא, ולא זו בלבד, אלא שעל כיסאות המלוכה הופיעו חכמים וסופרים ממש:  פרידריך השני, יוסף השני, יאֶקטרינה השניה:  לדידרו, וולטאֶר וסיעתם פנוּ האוחזים בשבט-מושלים, לקבל מהם הוראות, כיצד עושין את כל בני האדם למאושרים.  האידיאות של רוּסו ומונטאֶסקיאֶה עמדו לנוכח מחברי האַקטים הממשלתיים, משרדי הממשלות מָלאו פקידים-אינטליגנטים, אשר רוח ההשכלה נוססה בהם ואשר כתבי-פקודותיהם היו ברובם הטפות נשגבות ועצות טובות ומחכימות.

ברם, אף לנסיון היסטורי זה של ממשלת האינטליגנציה במעשה היתה, כידוע, אחרית נוגה.  הנסיון לא הצליח, נתגלה, שדווקא נשמות המשכילים האלה העומדים בראש נכנסו לתוך דברים שבדוקטרינריות ושבקנאות, וכשהעצות הטובות שלהם לא נשמעו ולא נעשו, נחשפו הרצועות והמלקות.

קולו של פיכטה, שהשתער לעמוד בראש הגווארדיה הפרוסית כנביא וכמורה דרך, נשאר כקול קורא במדבר:  משרת-הכבוד, אשר רצתה נפשו בה, לא ניתנה לו; חלומו על ממשלת-המוֹרים לא מצא את פתרונו.  ואין כל ספק בדבר, שעל זה יש רק לשמוח.  מדינה שכולה כבית-ספר ושכל אזרחיה כתלמידים – הרי זו הצורה היותר קשה של דיספוֹטיה.  ותהיינה אידיאותיו המוסריות של פיכטה נעלות ונשגבות כמה שתהיינה – אלמלי נעשו לאלפא-ביתא ממלכתית ואילמלי נתלה ממעל להן השוט של מורה בית-הספר, לשמור עליהן מכל משמר, היו הן משמשות אמצעי לריאקציה היותר אפלה.  שלטון האינטליגנט הורג את האידיאות!

אוגיוּסט קוֹנט באוטופיה שלו עשה את הנסיון האחרון להכריז על האינטליגנט, שהוא ראשית-הכל ואחרית-הכל.  האינטליגנט של קוֹנט הרי הוא המלומד-הפוזיטיביסט, שעבר את כל מדורי המדע החיובי, והוא הוא שחייב לקבל עליו את עול הנהגת החיים הציבוּריים וסידורם, להיות לרועה ולכוהן לאנושות.  על ידיו ישתרר הסדר במקום התוהו-ובוהו של החיפושים המדעיים, על ידיו תוסר האנארכיה של המחשבה האישית, הפרטית, ועל פיו צועדת האנושות קדימה בדרך ההתפתחוּת, לבלי סור ימין או שמאל.  ואולם מה נפלא הדבר, שבממלכת העתיד של אוגיוסט קוֹנט, סוף-סוף המדע נהפך לדת אופיציאלית, וכל הקוים הידועים אשר בסדרי החברה שבעבר ובהווה נשמרים גם בה, באותה ממלכת-העתיד!  האינטליגנטים-הרועים בצוותא חדא עם הבנקירים-הקבלנים נשארים יושבים על כתפותיו הרחבות והכחושות של הפרוליטאריון הנצחי – "ולא יחדל אביון מקרב הארץ"! ממשלת האינטליגנטים אף כאן אצל אוגיוסט קוֹנט, אינה באה אלא לאשר את הקיים, ולא לחדש פני תבל.

הוא הדבר!  התפקיד ההיסטורי של האינטליגנט-השליט אינו כולו "אידיאלי" ו"פרוגרסיבי", כמו שמקובל לחשוב.  רובי שאיפותיו וחלומותיו אינם ריבולוציוניים כלל, רובי מעלליו אינם גורמים יצירתיים כל עיקר.  אפלטון מייסד את ממלכת הפילוסופים שלו על העבדות, אגיוסט קונט חולם את חלום-העתיד, כי לעולם ועל פי החוק הנצחי יושמו רגלי הפרוליטאריון בסד.  גם יתר משחררי ה"רוח" מבני מינם לא דאגו לעולם לטובת ה"בשר", ונמצא, איפוא, שגם זה וגם זה לא נתקיים בידם (מאחר שהרוח הוא הוא הבשר, ואין רוח אחר בלעדיו).  מלכות האינטליגנציה ומלכות החופש האמיתי – חופש העבודה והעובד, חופש כוחות-היצירה היסודיים – אינם, אליבא דאמת, שמות נרדפים!

ואמנם, התפקיד הזה השלילי של האינטליגנטים בתור שליטים יבואר על נקלה במצבם הסוציאלי ובעמדתם הפרופיסיונאלית.  האינטליגנט, עד כמה שאנו נוגעים בו בתור לוקח חלק ידוע בחיים החברתיים, ממלא פונקציות מסויימות למדי, ואלו מקשרות אותו לסביבה חברתית ידועה.  החברה, במידה שהיא מסודרת ומאורגנת, אי-אפשר לה בלי איזו אידיאות, עיקרים, הגדרות, תקנות, שבסיועם תסודר ותאורגן.  כי כל כלל מאורגן אינו אלא המון פרטים, שקלטו בפסיכיקה שלהם תכנית ידועה של פעולות ומעשים והם ממלאים אותה בהסכמה ובהתאמה.  במובן זה אפשר לומר, שכל הסתדרות הרי היא ברית כרותה בין רבים על בסיס נפשי-רעיוני אחד.  ומוצא האידיאות השונות הוא, כידוע, המלחמה שבין הכיתות הציבוריות השונות, בהיות שכל כיתה וכיתה שואפת לבטא את עצמה בצורה רעיונית, שבעזרתה תוכל לא רק לסדר את חייה כלפי פנים, כי אם גם לקבוע את יחוסיה כלפי חוץ.  היוצא מזה, שכל כיתה ציבורית צריכה להוגי דעות ספציאליים, לטכניקנים רוחניים משלה, שיגישו לחברה את הסחורה הרוחנית הדרושה, אם לדבר בשפה בלתי נמלצה.  מנקודת-השקפה זו אפשר, איפוא, להגדיר את האינטליגנט בתור בורא ושומר את האידיאולוגיה, כלומר, את האידיאות התוריות והשימושיות הנחוצות לחברה.  ובאשר האינטליגנציה שקועה ראשה ורובה ב"עבודה הרוחנית", לכן היא מאבדת, כמובן, את האפשרות להשתתף באופן בלתי אמצעי בפרוצס התעשיה העיקרית של צרכי-החיים, ובכדי להבטיח את קיומה, הרי היא משתמשת בעל-כרחה ולרצונה בפרי עמל-זרים וחיה על חשבון מעמדות אחרים.  במלים אחרות: האינטליגנציה אינה יכולה להתקיים אלא אם כן היא מקבלת את כלכלתה מן החוץ, ולפיכך טבעי הוא, שהיא תבקש תחבולות שונות להבטיח לעצמה את אמצעי-המחיה באופנים שונים.

ובאמת ראינו את האינטליגנציה במהלך התפתחותה ההיסטורית שואפת תמיד וכאנרגיה יתירה לרכוש לה אמצעים חמריים הרבה.  בחברה של העולם העתיק, בעת שההסתדרות האידיאולוגית היתה חזיון חשוב ביותר ויקר-המציאות, ויחד עם זה תנאי הכלכלה שופעים וגדושים, מצאה לה האינטליגנציה כר נרחב להרבות את עשרה וכבודה ע"י השתמשות מונופולית בידיעותיה וכשרונותיה.  בחברה כזאת הולכת האינטליגנציה ונעשית כיתה נבדלה בעלת זכויות מיוחדות, עד שסוף-סוף היא מתרוממת עד המדרגה של מעמד עליון שליט, בשעה שאת הצרכים האידיאולוגיים של יתר השדרות אין היא ממלאה במידה שוה, אלא במידה פוחתת והולכת: השדרה העומדת למעלה מקבלת יותר, זו שלמטה – פחות.  אלה, בקצרה, תולדות הבראמַינים בהודו, המאנדארינים בסין, החרטומים במצרים וכו' – הסתדרויות אינטליגנטיות, שהינן, בלי ספק, המדרגה הכי גבוהה, שכוח-השלטון האינטליגנטי יכול להגיע אליה, ושבהן, אמנם, התבצרו – במידה שאין למעלה הימנה – גם הדוגמאטיות, הפורמאליות במקצוע הפעולה הרוחנית, האדיקות והקנאות ביחס לכל מי שאינו מאנשי-שלומם, הקפאון והאינרציה ביצירת ערכין דתיים.  לעומת זאת, בימי הביניים, אין האינטליגנציה מסתדרת בכיתה נבדלה מונופולית ובעלת זכויות מיוחדות אחת, כי אם בשורה שלמה של קואופראציות, התלויות בחוגים שונים.  אבל, כמובן, לא מפני שהאינטליגנציה שבימות הביניים ויתרה על מגמותיה הכּיתתיוֹת, כי אם מסיבות אחרות.  המלחמה בין הכנסיה והממלכה היתה הנסיון האחריון לברוא כיתה נבדלה של כוהני הדת ולתת בידם שבט-מושלים בלתי-מוגבל.  ברם, התנאים הכלכליים של אירופה, הדלה והעניה ביחס, הביאו לידי כך, שכוהניה נאלצו להסתפק במועט ביחס   לאותו המצב המאושר של בני גילם במזרח.  כאן הוכרחו עוטי-מעיל-הכהונה בעצמם לרדת משמים ארצה, והמלחמה הסוציאלית החריפה גרמה ליצירת אינטליגנציה מיוחדה לא רק לממלכה, כי אם גם למפלגה של האצילים, של העירונים, ואפילו של האיכרים.  לכל מפלגה נמצאו החכמים, האמנים והמשוררים משלה, ובאופן הזה הביאה מלחמת-המעמדות להתפרדות ידועה של הכיתה האינטליגנטית.

החברה החדשה, המיוסדה על התעשיה הקאפיטאליסטית-המסחרית והקנין הפרטי, הפֵרה עוד יותר את המגמות הכיתתיות של האינטליגנציה.  במקצוע העבודה הרוחנית הועמד בשורה הראשונה היחיד, אשר בהיותו קשור בחומר עם תנאי-הכלכלה הכלליים, הרי הוא מוכרח לשאת אל השוק את יצירותיו, כאשר ישא הפועל אל שוק-העבודה את האנרגיה האנושית שלו, את כוח-שריריו.  מאדון נהפך האינטליגנט לעבד, למשרת, ממונופוליסטן – למשתתף בהתחרות הכללית, ומצבו הקודם בתור "שררה" לא נשמר אלא במקום שתפס לו עמדה חשובה במכונה הביורוקראטית-הפרופיסיונאלית של הממשלה או נמכר למעמד השליט של הקאפיטאליסטים, עושי העסקים הגדולים.  אלה האחרונים נוטים לתת שם ושארית לרוח הכיתתי של האינטליגנציה, בתמכם באקדמיות הרשמיות השונות בעלות הזכויות המיוחדות או ביסדם חבורות ספרותיות ואמנותיות, שהאמצעים הכספיים המרובים נותנים להן את האפשרות להתבצר ולהתגבר על המתחרות בהן.  אין ספק, שבתקופות המאוחרות יש עוד פחות מקום לעבודה אינטלקטואלית חפשית מאשר בדורות הקודמים; ואיך שיהיה, השאיפות הכיתתיות של האינטליגנציה לא תמעטנה כל זמן שמצד אחד אין הפרופסיה שלה יכולה להיעשות נחלת ההמונים, ומהצד השני שורר סדר חברתי, שבו משלמים בעד מתנות-הרוח בכסף ושלטון.

עוד זאת ראוי לזכור, שמלבד המגמות הסוציאליות המיוחדות, יש לה לאינטליגנציה גם איזו קווים פסיכולוגיים מיוחדים, שהם תוצאה ישירה הכרחית מפעולתו הפרופיסיונלית של האינטליגנט.  כי ברי הוא, שהעסק התמידי בהמצאת אידיאות מחולל פסיכולוגיה מיוחדת אצל בעליו.  בראש וראשונה: השאיפה להכיר את העולם אינה יכולה להתמלא אלא כמעט רק על ידי המיתוד הרציונאלי, וזה הרי הוא כל כך מלאכותי, כל כך מעוקל!  הניתוח התוריי [התיאורטי] מוכרח תמיד להקפיא ולהעמיד את הנוזל והשוטף בחיים;  עולם-המושגים שואף לצייר את העולם כולו כשורה של חזיונות בודדים, בעוד שהחזיונות מעורים הם תמיד זה בזה, אחוזים ושלובים אחד בשני, ולא ייפרֵדו.  כל אידיאולוגיה מעמידה הגדרות גסות ומסויימות מסביב לניוּאנסים הדקים שבחיי-המציאות, בכדי להכניס סדר פורמאלי למקום, שבאמת אין בו אלא חליפה ותמורה וערבוביה.  המחשבה דורשת שיטה מסוּימה על הכל, בעוד שאין בכוחה לתפוס אף מקצת מן התבל האין-סופית.

ברם, השאיפה הזאת לבטחון, לחיוביות ולדייקנות מוצאת לה עוזר ותומך גם באופן-ההכרה עצמו.  הפרוצס המחשבתי נצרך תמיד לאבני-בוחן מיוחדות בשביל משפטי-ההערכה שלו:  הרעיון עובד בעזרת מכונה מורכבת, שאופניה הינם – המושכלות הראשונים וההנחות המיתפיזיות.  החיים והמוות,  הרוח והחומר, הנפש והגוף, האידיאה וההוָיה – אלה וכיוצא באלה מן המושגים, שבלעדיהם אין כל בנין מדעי, נהפכים בהכרתנו לאיזו פֶטישים, למהויות כשהן לעצמן.  הידיעה המותנית בהנחות קודמות, הידיעה היחוסית והמפוקפקה, מקבלת אופי של עיקר, שאין להרהר אחריו; במושגים נקרעים מעל החיים ונקפאים בתור חוקים נצחיים אשר לא ישונו ולא יוחלפו;  והמלה המתה הורגת את המחשבה החיה.

אצל האינטליגנט-החכם הכל מלה, הכל סכימה, בלי תוכן קונקרטי.  הוא יודע הכל ואינו יודע כלום.

ונטיה עוד יותר רבה ועוד יותר גרועה לפֶטישיזמוס רעיוני אתה מוצא אצל האינטליגנציה בבית-החרושת שלה ליצירת אידיאות שימושיות, דיני הנהגה, אידיאלים, פרוגראמות.  כאן הרי צריך, בעיקר, לא להוכיח, כי אם להשפיע, לעשות רושם, להכריח, שתקובל הלכה זו או אחרת, ומובן, שכל מה שהאבטוריטט יותר גדול, יותר כללית ויותר החלטית היא השפעתו.  בן-האדם חלוש-ההכרה ורפה-הדיסציפלינה הפנימית צריך – לשם סידור וחיזוק רצונו – לאידיאות אבסולוטיות, לאמיתויות בלתי משתנות, לחוקים שניתנו בקולות ובברקים.  באחרת לא תקח את לבבו ולא תעשה עליו כל רושם!  כשהאינטליגנציה באה לארגן את מנהגי-החיים ההמוניים ולתת להם חיזוק בסיוּעם של אימפראטיבים קטיגוריים, הרי היא מבלי משים נעשית בעצמה לכוהנת של האבסולוטים הדמיוניים והכוזבים הללו, ולא עוד אלא שבהם היא רואה את הערובה לכוח השפעתה ולשלטונה.  המוחלט טוב לה מן היחוסי, ורילאטיבימוס בל ייזכר ובל ייפקד לפניה;  הישן בטוח לה מן החדש, ואופקים ודרכים אחרים אל תַּראו ואל תגלו לה, פן תתאנף.

אמנם, ההיסטוריה מספרת לנו על מהפכות בממלכת-הרוח, בעולם-האידיאות, שנעשו ע"י אינטליגנטים יחידים.  ואולם מה היא מהפכה, אם לא ההתאמצות ומעשה-גבורה למלא אחרי זה שכבר עשו החיים, להחריב את הבנין הרקוב, שאעפי"כ עודנו מחזיק מעמד בכוח האינרציה?  ואם גם עולם-הרוח צריך למתקוממים ולמערערים, בכדי שלא יפגר מעל החיים המתקדמים, הרי זה מוכיח למדי, כמה גדול כוח האינרציה של צורת האידיאה העתיקה, של הדוגמה הריליגיוזית, של העיקר האמנותי ושל החוק המדעי!

ובכלל, האמונה היתירה בפריאוריטט של האישיות האינטליגנטית אין לה על מה שתסמוך.  באמת, העצמיות והאינטליגנטיות שני כתובים הם, שלרוב הם מכחישים זה את זה.  הרוב המכריע של האינטליגנטים חסר כל עצמיות, מה שעושה אותם למוכשרים ביחוד למלא את תפקידם העיקרי, הלא הוא: סיגול האידיאות אל החיים ולהיפך.  ואותו חוסר-העצמיות עושה אותם לנוחים ביותר לקלוט את הצורות  האידיאולוגיות המתהלכות, בכדי לשוב ולזרוע אותן בשדה החיים החברתיים.

 

הרשימה הסכימטית והקטועה על מהות האינטליגנציה הפרופיסיונאלית בניגוד לגאון-היוצר, העומד כנס והמתקיים בנס, מאחר שאינו מסוגל להסתגלות והנרדף תמיד מהאינטליגנציה הזאת עד אחר מותו, זאת אומרת, עד היעשות אידיאותיו החדשות קנין-הרבים;  ובניגוד לאינטליגנט הפועל, השואב את אינטלקטואליותו מתוך נסיונותיו הוא, מתוך מגעו  ומשאו עם המציאות עצמה והבלתי תלוי בשום דעה של אחרים – הרשימה הזאת נכתבה אצלי (אליבא דמאמר אחד. שקראתי בירחון רוסי) לפני חדשים אחדים, לפני בוא הסער הגדול לעולם, שכבר הפך הרבה קערות על פיהן ועודנו עתיד להפוך.  עכשו, כשאני מוסר אותה לדפוס, כמו שיצאה אז מפי העט, קשה לי שלא להוסיף איזו שורות, שעולות על הלב בקשר עם הנדון, לרגלי המצב המיוחד, שהעולם הושת בו.

קודם כל ראינו, שהאינטליגנציה בדרך כלל אכן נשארה גם עתה נאמנה לעצמה.  האינטליגנציה של המעמדות השוררים, שהחג עתה ברחובה, מכה בתוף בכל כוחה, רצה לפני העגלה ומסייעת בצעקתה לא מעט לאשר את הנעשה בעולם.  כשגורשו למשל הגייסות הרוסיים מפרוסיה המזרחית שמח כל לב איש ישר על הדבר.  אבל הכתבנים האינטליגנטים של העתונים הגרמנים לא אמרו די בזה.  להם היה נחוץ דווקא להתריע, שהנה "ארצו של עמנואל קאנט נשתחררה".  צריך היה לצרף את הענין את עמנואל קאנט דווקא.  וכי אפשר אחרת?  מאידך גיסא, האינטליגנציה הפרוליטארית הגרמנית, שהטיפה תמיד, כמצוּוה עליה, לאינטרנאציונאליות, לא איחרה כלל מהכניס את התיקונים הנחוצים באידיאולוגיה שלה ולרוץ בחפזון אף היא אחרי העגלה.  הסוציאל-דימוקראטים ההמונים עשו מה שהיו צריכים לעשות, "בלי כל חכמות" – ודי.  אבל האינטליגנציה, האינטליגנציה שלה... ממנה לא קשה כל עיקר, כפי הנראה, לקבל "הכשר" אידיאולוגי על מה שנעשה אצל נותני-לחמה.

ברם, אנשי-הלב שבין האינטליגנטים – והם לא מעטים – עושים עתה בעל-כרחם דין וחשבון לעצמם, שואלים לנתיבות-עולמם, חוקרים לערכם הם – ונחרדים...

עכשיו, כשהעולם כולו נזדעזע,  מוסדי ארץ נרגזו, עמודי האידיאות המקובלות נתערערו, כל מה שהוא אידיאולוגי, הגיוני, רציונלי, נדחק בכלל לקרן-זוית, והכוחות האיתנים, הראשונים,  האלמנטאריים, יצאו על בימת התבל להתגושש ערומים, אחד בשני – עכשיו מורד ראשו של האינטליגנט המחשב דרכו...  ככָפוּת יתהלך בימינו אלה האחרונים, הימים שנראה בהם בעליל, כי רק אלה אשר יסודות-החיים בידיהם, רק עובד-האדמה ותופס-הקשת הינם מלח-הארץ...  לידיו ולרגליו הוא הבט יביט האינטליגנט, והנה רפות הן, לא תעשינה תושיה...

וכמשתולל – נאמר אגב-אורחא – יביט מסביביו גם האינטליגנט שבאומות, יביט והנה מַתלאה! בכל העולם מלחמה, שמאחדת את הכוחות העממיים בפנים ומעלה את כולם ממעמקים, ובעולמו – הריגה, פוגרום, הריסה בעלמא, אנדרלמוסיה מכלה.  כל העמים יצאו להילחם על קיומם, והוא רק נרמס בין פרסות-הסוסים.  לו, ההמצאה השכלית, התמצית האינטליגנטית, אין מקום להילחם בו, אין במי להילחם, אין על מה להילחם,ומה שנורא ביותר: אין במה להילחם, אין אמצעים עצמיים.

רק כדור-משחק אידיאולוגי בידים חזקות מורמות.  רק זה. 

ואולם זה, באמת, כבר דבר, שמאוד קשה בו הדיבור, ואחדל ממנו.

 

[תרע"ה, תחילת מלחמת העולם,  1914–1918.  "האינטליגציה מהי?";  "הפועל הצעיר";  החתימה: י. מ.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה