_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִכְתב אָרֹךְ שָלַח לִי

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

ובמכתב כתוב לאמור:

לא איגרת שלוֹמים – מגילת-וידוי אני רוצה להריץ לך בזה, אחי,

כי הנה אם, אמנם, הדיבֵּר אין בפי, אחי; אם, אמנם, כל מלה ומלה, שאני מעלה על הכתב ברגע הזה, גוזרת את לבבי; אם, אמנם כל הברה והברה, היוצאת מאתי בשעה זו, פולחת כליותי – בשעה זו, אחי, בשעה זו גופא, ניטלים, במכאובים אשר אין תואר לָמו, חייהם של אחי בני עמי – אם, אמנם, הרגֵשׁ ארגישׁ עתה בכל רגע ורגע את כובד-העוון שבכל מעשׂה, שבכל נדנוד, אשר לא להצלה יבוא, – אף על פי כל אלה, אמרתי, אחי ורעי, אדברה באזניך את אשר עם לבבי, אשפוך לפניך את שיחי, אשיחה... למען אמק ביגוני ולמען לא ירוַח לי עד נצח, עד נצח.

––––––––––

השומע אתה אחי? אמנם,כן, אני הייתי כזה.  אף מספר חדשים לא עברו למן העת ההיא.  אני הייתי כזה. ציוני הייתי.

גולה ונידח אני בכרך גדול זה, בבירת אירופה זו – מקום הפאבריקאציה של הצעת אוגאנדה – וראה ראיתי מי המה "הציונים המדיניים" הללו, מי המה בעלי העסק של הפוליטיקה הפוליטית –

ראה ראיתי קומץ של בעלי-בתים, פחות או יותר אמידים, פחות או יותר בדאים, אשר רחמיהם נכמרו, לפי דבריהם,לשמע גורל בני דתם העניים במזרח, כלומר ברוסיה, ושמחמת עניותם יבואו לכאן, ועל-כן המה, בעלי הרחמים, אומרים, שׁישׁ צורך ביסוד איזה דבר, ביסוד "איזו מדינה", איך שׁיַעשׂה ואיך שתיוָסד, ובלבד שיצולצל, ובלבד שיהא פתחון-פה למנוחתם.

אם צדק אותו הרושם אם לא – אחת לי עתה.  כי הנה את עתוניהם, את כלי-מבטאם, את יוצרי דעת הקהל הזה קראתי אז, וארא כיצד עוסקים שם כל היום בשאלת מי בראש, מנהיג שׁל מי על צדו של מי (ובאיו תחבולות, ובאיזו אֳפנים, ובאיזה סגנון!) עד אשר נקטה הנפש בהם, בכולם.

כי חלומות נעלים, חלומות נישאים, חלומות נשגבים חלמתי בעת ההיא, אחי.  לא ציוניות של רחמנות-בעלי-בתים, לא ציוניות כדבר שבצדקה, לא ציוניות של איזו כברת אדמה בכל מקום שהוא בשביל אמיגראנטים, לא איזו פינה מוטלת בספק בשׁביל מניינים אחדים מדַלת- המזרח, כי אם, כי אם... הנה ימים באים – וחי העם העברי; ושבו בנים לגבולם.

לא מדינה (כמדומני, שככה כתבתי לך בזמן ההוא, אחי) – ישוב, ישוב חפשי נחוץ לנו לשם תחיית עם ישראל ועל ידי תחיית עם ישראל.  לא אוגאנדיזם בעד נודדי רוסיה, אלא ציוניות בעד יהודי כל העולם.  זאת אומרת: לא קיבוץ-גלויות במובנו הגלוי של המושג הזה, לא איסוף נידחינו מארבע כנפות הארץ לארץ-ישראל, מה שהוא למעלה מדרך הטבע, אלא – קידום פני הרעה הנשקפת לעמנו כיום הזה לחדול מהיות.

ובחשבונו של הדבר לא הטעיתי את עצמי גם אז.  ידוע ידעתי, כי ציוניות כזו לא תוכל לרכוש לה את לבות ההמונים, כי רבבות הלבבות לא יהיו עִם חזון אשׁר יסודותיו רק אפשׁרות קיומנו בתור עָם; כי אף על פי שׁלבסוף, לכשׁיבָּנה ויתכונן ביתנו הנאמן, לכשתוגשם משאת-נפשנו, יהיה הדבר למקור ברכה מוחשׁית לכל, הנה בכל זאת רחוק הוא מאד שׁימָסרו סתם-בני-אדם לדבר שלעת-עתה אינו מבטיח, אלא מעורר ודורש.  אמור אמרתי: ה"יוּדננוֹט", אשר האוּגאנדיזם הצעקני, הדיפלומאטי, בונה עליו את עליותיו ואשר באמת אין בכוחו להסירו ואפילו לרככו, לא די שאינו גורם וסמך לציוניות האמיתית, אלא שהוא עומד על דרכה כצר וכמפריע.  ה"יוּדננוֹט" (כלומר, האנטישמיות, השנאה, חוסר-הזכויות, הגיטות, הגירושים והטלטולים), שאינו אלא גילוי אחד מכל הטרגדיה בכללה, מטשטש את השאיפה לתיקון עיקרי, כללי: שיבת ציון ויסוד המעלה.  ודבר זה – שיבת החוסן והעוז הלאומי לאומה העברית, תיקון עברנו ואיחוי הקרע הנורא שבדברי ימי חיינו – יעָשׂה רק על-ידי הטובים שׁבצעירינו, על-ידי היותר שלמים, היותר אֶסתטיים, היותר מרגישים, אשר נפשם לא אֻכּלה בקרבם כנפש יתר בני גילם.  הם הם יקחו על עצמם עבודת-ההכנה, זו העבודה הקשה, המרובה, הממושכה, זו העבודה-לדורות, אשר על פריה יתענגו בנים יוָלדו לעמנו.

וגם בטיבם של עצמי ושל חברי-לדעה לא הטעיתי את עצמי; וגם מצב הדבר בכללו לא נכחד היה ממני.  ברם, כל זה לא נגע בהכרתי.

ולפיכך, בשעה שהייתי רואה ושומע אותם, את המדיניים, מתנפלים על "ציוני-ציון" (ובאיזו משטמה!) על אשר אין רחמים בלב אלה על אחיהם ובשרם; בשעה שהייתי מאזין אל תיאוריהם, תיאורי האושר הרב הצפון ב"הצעת הממשלה הבריטית", אשר חוסר היסוד שבהם ותיפלוּתם היו ידועים למדי; בשעה שהייתי מהרהר על גודל קלות דעתם של אלו הרחמנים להשלות את הנפשות בשוא – בשעה זו הייתי מתחזק עוד יותר בזאת הציוניות, אשר איך שתהיה, הנה היא מה שהיא ואין לצעקנים חלק בה.  אם יש לציוניות זו תקוָה, אם יש בה עובדים ואם אין בה עובדים – הנה אחת היא ואינה יכולה לבלי לדחות מאתה את הנֶחרים בה.  ציוניות זו אינה מבטיחה על שׁקר; היא מביעה רק את רצונה לברוא אמצעים בשביל המשכת קיום עם ישראל ולהחיות את נשמתו הגוססת על-ידי שתילת חלק גדול ממנו בארצו הקדומה.  וכאמור, למרות דעתי גם את הערך האמיתי של עצמי ושל חברי, אשר דיברו עמדי על "הציניות ההיסטורית", לא יכולת לבלי לחשוב את עצמנו קרובים יותר לאורחא דמהימנותא מאלה המזכירים לשבח את השם האומלל של "ציון", שגם אליה כדאי לבוא, סוף-סוף – דרך מזרחה של אפריקה – ומופיעים כמלאכים מושיעים עם ארגנטינה במהדורא חדתא.

רצויים מאלו הארציים (אני מוצא בשרטוטי פנקסי של העת ההיא), שאינם מדברים על "מקלטי-ליל" ועל "דרכי-עקלתון המובילים לציון".  נראה הדבר, שהם גם כן יוצאים מאותו הצורך גופא שאנו יוצאים, ועל-כן הם מבינים שאין מקלטי-ליל לעמנו, אשר כל ימיו כלילא אריכא דמיא ושדרכי-עקלתון אינם מובילים לשום מקום.  מאוס ימאסו גם הם בעשיית "צדקות" מדברים הם על תנועה עממית, ובהכנה תחילה ובהקרבת קרבנות, אלא – רק לא ארץ-ישראל, או ארץ-ישראל לאו דוקא.  ונקודה זו אף על-פי שהיא מרעימתני ומעוררת בי כאב, הנה אי-אפשר להגיד כלום נגד גילויה וישרתה.  לפעמים יש גם שהנני נוטה לחשוב, שהשאלה היא, במובן ידוע, רק שימושית, אף על-פי שמאידך גיסא, ספק בידי, אם הדבר כך הוא.

והדבר, אמנם, לא היה כך.  ביחוד עשה עלי אז רושם משונה הבטחון המופרז שבשלילתם, הערך המוחלט אשר נתנו להתנפלותם גרידא.  קריאה של גנאי גדולה מ"פלשתינאי" לא היתה בפיהם.  בכלל, היתה הרבה שובבות בכל תהלוכותיהם, ולא רק זו שבעלי-בתים נכווים ממנה, אלא גם אותה השובבות שאנשים רליגיוזיים רואים בה חילול-הקודש.  הם לעגו ל"מדיניות", בזו ל"ישוב", אף שלחו לשונם ב"ציוניות לאומית", הרוב של מספרם המועט היו חצאי-אינטליגנטים מפליטי ה"בונד", ומפני המושג הזה הנקוב באחרונה – לאומיות – היתה נפשם סולדת עוד יותר מנפש בני-מפלגתם לפנים, אשר "נקודת-ההשקפה" שלהם לא עזבתם גם ב"טריטוריאליוּתם".  דבר לא נעדר: גם החשבון ה"מדעי", גם הבוז להלך-נפש, גם הדבקת-השלטים לכל רגשות האדם, גם המסגרות הצרות לכל גוני החיים, דבר שאין צורך לאמרו הוא, אפוא, כי אסור היה לדבר באזניהם על רוח האומה, שאינו לגמרי ושהוא רק רזוּלטאט של אפני-חיים ידועים ואין להם דבר אליו, ובכלל אין להם דבר אל האומה בכללה, שצורתה ההיסטורית אינה חשובה בעיניהם לחלוטין, אלא עסקם הוא רק עם המהלך ההיסטורי של תנאי הקיום של יהודי-היום... רק היום, מבלי כל נגיעה בעבר, ר"ל.  ואם ליחֲשׁם אדם על השׁנים הרבות שׁל חיי בני ישׂראל ועל כל המוצאות אותם בהמשך הזמן הרב הזה, שהרי כל זה לא עבר מבלי השאיר אחריו רשמים ידועים בתכונת בני ישראל הללו, ומעכשיו אם אנו רוצים לבנות איזה דבר בתוך אלו, הרי שעל כרחנו להתחשב עם היסוד הזה – היה הלה בעיניהם כמבלה-עולם.  וממילא, אנחנו, הציונים, אשר כל העבר הקשה והמחריד שלנו היה יקר וקדוש לנו עד מאד ולא כדבר שצריך או שאפשר לשוב אליו, אלא כחומר רב-ערך העומד וקיים ומצפה שיעלוהו וייצרו מתוכו, אנחנו ראינו באלה הידענים, הבטוחים, המתלוצצים, כמו באחיהם מאמיני-ה"בּונד", תולדת המצב הכללי של האומה הגוססת, אשר נשמות בניה פרחו מתוכם ונכנסו לתוך פראזות שאינן מעלות ואינן מורידות על המאטריאַליזמוס ההיסטורי ועל... קיצור-הדבר, אחי, רואה אני ממהלך-דברַי ההולך ומתבלבל (שעי"ז אפשׁר שׁאיני בעיניך אלא כבא בהעתקת מאמר עתונאי?), שאין ביכלתי להעלות עכשיו כמו שהם, כהוָיתם ממש, את כל הענינים האלה.  צרף לזה בעצמך את מצבי המקום השונים, את המידות השונות, את מראה פניו של פלוני ופלוני העומדים בראש, של פלוני ופלוני החברים; צרף לזה את עסקי המיטינגים והלקציות והדיבאטים האין-סופיים, ובכלל את כל סכסוכי ה"מפלגות" וקינטוריהן וקיפוחיהן והבליהן ומימי-"אורגניהן"; היום נדפס נאומו של פלוני ומחר תעלה הגרה של אלמוני, היום לא הניחו אלה את אלה לבוא אל אולמם ומחר יעוותו אלה דין מתנגדיהם, בשבוע זה השׁביתו אלה את האסיפה שׁל חברה זו ובשׁבוע הבא יהָפך הגלגל – שהרי כל אלו העוּבדות, עם הוויכוחים והמחלקות וההוכחות והזלזולים והבלבולים וההתנגשויות הכרוכים בעקבם, עשו את הענין למורכב ביותר, למזעזע ביותר עד לבלי הבין כלל איש את דברי רעהו.

כי הלא באותה התקופה ה"בוערת" היו כל הדברים האלה, אחי (הוי, כמה רחוקים הימים ההם מן היום הזה!), בתקופת ההכנות אל הקונגרס השביעי, בתקופת קבלת צירקולארים מן המרכזים, אסיפות תכופות, מכירת שׁקלים בכל האֳפנים, הבלטת שנאה לצד שכנגד, לצד שצריך להכריעו ויהי מה, וכיוצא בזה, וכיוצא בזה.

וזכורני, אחי, פעם אחת בימים ההם נזדמנתי לפונדק אחד עם בחור "טריטוריאליסט", שבשעת דיבורי עמו המליט מפיו משפטים בטוחים על ההיסטוריה הדוחפת את הפרוליטאריאט היהודי שברוסיה לריאליזציית הטריטוריאליזמוס.  ואני, כמובן, יצאתי מכלי: מה דוקא רוסיה! וצעקתי מנהמת לבי: איזו דחיפה! התגשׁמות הציוניות על תנאי היא: אם לא ימָצאו בנו חלוצים ואבדנו.  והוא ישב בבטחה והצטחק.  זה עתה בא מהתם, ובדיסקוסיות שבתחום-המושב, כנראה, נוהגים אפילו הפלשתינאים בטרמינים יותר מדעיים.  אז פקעה סבלנותי ועברתי מהגנה לתגרה: אתם – מה? מה? מה יקר לכם ובמה אתם מודים? ארץ תקוָתנו כל הימים לחיי בני-חורין – ציון– בוז ושחוק; הלבוש של כל מה שהרה והגה רוחנו בכל הדורות ובכל הארצות – עברית– בוז ושחוק.  וכלום יש איזה ממש בקריאה בעלמא: ארץ? הקונגרס הבא יֵראה, כי הנכם אפס ואָין.  נוּ, אין אוגאנדה – מה אתם אומרים לעשות ומה אתם רוצים לעשות? מעולם לא שמעתי שיקרא טריטוריאלי בשם איזו ארץ בפרט, שיסמן איזה דבר בחיוב.  ההוכחה המתמדת שלכם היא רק: "ואתם הפלשתינאים?" אנחנו? אנחנו נכין מתחילה את אלה שאפשר להכין, נַחיה את אלה המוכשרים לתחיה, נלך לישוב-עתידנו ו"נַפרה את שדות בית-לחם".  עבודה מעשית בארץ-ישראל נחוצה מיד, וזה תלוי בקונגרס הבא.  הקונגרס הזה יראה, לציוניות של מי יותר שורש וענף.  שלום-שוא אַל יבוא בקונגרס הזה.  האומנם, – הוספתי בקצת בדיחות-הדעת – חוששני שאתם הנכם כל-כך נגד ארץ-ישראל, מפני שלכם יש צורך רק בהתנפלות, רק בפרוגראמה שאין לגשת להגשמתה.  ובציוניות שלנו יש איזה צד מעשי, כי ציוניות זו שלמה היא, מקפת היא, שלילת-הגלות מכל הצדדים, ציוניות סינתיזית, עולמית, בעוד שהטריטוריאליות שלכם תוקעת יתדה רק בדבר עובר: במצב המיוחד ברוסיה –

ככה דיברתי, אחי, בעת ההיא, בתקופה שלפני הקונגרס השביעי, קונגרס הציונים האחרון.

––––––––––––

לפני הקונגרס ואחרי הקונגרס –

הנה כי כן הוא הדבר, אחי.  לפני הקונגרס הייתי בעצמי מן הטוענים נגד מחכי הגאולה הקרובה ונגד הדורשים מקונגרס ישועות ונחמות.  ואולם כפי שאני רואה עכשיו, אחרי עבור הקונגרס, היתה גם בלבי התקוָה, כי למרות כובד-הענינים יִבָּרא בקונגרס הזה גם איזה רעיון גדול,יִשָׁמע על-דבר איזו פעולה חדשה... כנראה, כך דרכם של האומללים, אחי, שנושאים עיניהם אל העתיד, אינם חדלים מקוות ומייחל ל"הבע"ל", והיום המקווה, סוף-סוף, מביא להם מפח-נפש.  לכאורה, כלום לא ידעתי כבר אז שבאמת אין למה לחכות? כלום לא ידעתי מי ומי הם ה"נוסעים" אל הקונגרס ומה אלה יכולים להביא? ברם, הלב דפק, דפק, הלב התפלל, התפלל: אלוהי אומתנו הגוועת, אלוהי שׁארית ישראל, היֵה עם פיותיהם שׁל שׁלוחי עמך, עם פיותיהם ועם לבותיהם, הורם את אשר יעשו, תן בקרבם לב טהור ונשמה חדשה, וידעו, כי בנים הם לעם הנידח והאובד.  אל ירפאו את שבר-אומתם על נקלה, אל ישכחו, כי הוָתנו הות אלפים שנה וארוכתנו לא בחפזון תעלה, אך גם אל-נא יחשדו כל כך איש ברעהו, יבינו מהיכן באה צעקת-התיכף-ומיד אשר בפי רבים מהם.  אל יטוחו טיח תפל לאמור: שלום, שלום ואין שלום! אך גם אל ירחיקו בזרוע.  שארית ישראל ודאי שלא יעשו עוולה, אין לאל ידם לעשות עוולה, אך גם אַל ידברו כזב, יתרחקו מן הכיעור... ולכל-הפחות, במעשה אחד, בדיבור אחד יראו, כי איד-עמם קיבצם מפינות-הגולה ולא... ולא הרגשות פעוטות, לא דמיונות-הבל, לא שרירות לב טָפשׁ...והנה בא הקונגרס, והנה באו האנשׁים.  והנה התחילו באות הידיעות משם.  יום ה',יום ו', יום השבת – פחד ורעדה... מוצאי-שבת – פלצות וזוועה... יום א' בצהרים – נצחון גמור! חברי-לדעה, אלה שהציוניות מדוקדקה בפיהם ואינה סובלת ישובים אחרים מחוץ ל"ארצנו", פוצחים בגיל ורנן על ה"בּירור" ועל כוחה של הציוניות ה"היסטורית".  והיאוש האיום תוקף אותי פתאום: אין כלום, אין כלום.  ולא על ההתפלגות נפל לבי בקרבי, אחי, לא על דבר זה, שהיה מוכרח לבוא, התלקחה אש-צערי, כי מה היה בנין רעוע זה מרוויח אילו היה השלום של חנוָנים, מעין השלום-המיתה, שהיה נוהג ו"נעשה" תמיד בין חברי הוועד-הפועל, בא לתוכו? ואף לא ה"עוולות" שנעשו למיעוט הקדוש (הלא יודע אני גם את הקדושים הללו!) הביאו רקב בעצמותי.  לא, מין "יתר על כן" היה כאן.  כי הנה מהלך הקונגרס הזה הראָנו את עמנו בעצם שפלותו, בעצם חולשתו, בכל תוקף נפילתו ועד כמה אין מרפא לו.  הקונגרס! – כל עושר הנחותיו, סברותיו, דקדוקיו,חידודיו, המצאותיו של זה שאין לו כלום בעולמו נצבר ובא לכאן; כל השקלות-וטריות של כל הערים והעיירות בתפוצת הגולה ושל כל משך שנות הציוניות נצברו למקום אחד ולעונה אחת.  ויהי המראה נורא מאד.  נפתחו הפיות – וישטפו הדברים, המלים, העקיצות, ההוכחות, ותרב הכסילות אשר שאב איש מפי רעהו, וישכחו גם הטהורים את נפשם הם, ויתערבו במהומה, ויטבעו באינטריגות – ויגדל מחנק-הנפש עד לבלתי-נשוא.  טובי האומה! – אברכים-נערים, ננסים, ידועי-חולי, אשר לשונם מילאה תפקיד יתר אבריהם ואשר לשון זו לא התחילה אלא ב"נעהמענדיק אין אַנבעטראכט".  הצעת הממשלה האנגלית! בעיקר הדבר שאלה הראויה רק לוויכוחים, כי מה היה פה לקבל ומה היה לקבל ומה לדחות? – והנה מאה ועשרים ברוֹצים-לדבר.  מאה ועשרים – כמעט שליש! – רוצים לדבר, להשמיע את קולם, לשפוך את פלפול-מוחותיהם, להבליט את ישותם הקטנונית; ק"ך "בשר-ודם" מאמינים שעמם לא יוָשע אם לא בקולם, קול-יעקב, ובכוח-דיבורם, פסיכולוגיה עלובה, מבישה, אלמנטארית, אבל ככה הוא הדבר: שלוחי האומה הגוססת נשאו את בטנם ואת לשונם – רק את בטנם ואת לשונם.  שמא תאמר, אחי, כל זה צריך היה לחזות מראש, כל זה ורק זה היה בכוחם לעשות, ומי חייב בזה שנכסלתי לצפות לאחרת? כן, אבל גם לי רשות היתה לקוות, כי האסון הגדול, הנורא, הכללי, הצער הישן, העמוק, אשר אין דומה לו, ירומם את הצירים ויהפכם לאנשים חדשים, לא-מצויים... והנה... ואלה הבאים – סולת-האומה הנם, מבשרי-התחיה, הראשונים, "האלמנטים היותר בריאים, היותר חזקים, היותר מתקדמים"; העם עומד עדיין מרחוק, אך שקולים אלה באי-כוח השוקלים כנגד הרבה, הרבה; שלוחי כל בית ישראל המה... אלה... ומה כוחנו כי נייחל?

–––––––––––

וכי תאמר אליהם: אין ציוניות בעולם כל עיקר – לא, לא "מתה", אלא, פשוט, לא היתה מעולם ציוניות בגילוי זה שאנו משׁווים בנפשׁנו – יגערו בך, השׂטן המרַפּה את הידים... ואולם בלבם הם יֵדעו ידוע, כי ימים אחדים לפנים שנים אחדות, אמנם, היו לנו קולות ולפידים וסמיכה על "נסים מודרניים" ושופרו של משיח זה, שלא רכב על חמור, אלא נסע במרכבת הברזל; כי ימים אחדים לפני שנים אחדות היתה השמועה, כי תנועה זו חדרה אל כל השדרות, אל כל הפינות, ותהי לתנועה בהמון ולמחנה של רבבות; ואולם הימים ההם, שאי-אפשר היה להם להימשך הרבה, לא ארכו באמת.  ועתה? עתה – לא, לא מתה הציוניות., כי אם – איננה בחיים, אין רישומה ניכר כלל.  כי כלום יש עתה מוכנים להתחיל הכל מחדש, להפיץ את הקול הקורא להתעוררות מקמץ אלף –  אָ! כלום יש כיום הזה מאמינים בכל לבם, מאמינים אמונה פנימית, אמונה אשר כוחה אתה, כי יש דרך לבוא אל המטרה? ומה היא הדרך המובילה לארץ-ישראל? מה שמה כי נדע? והמנצחים גופא, אלה המנצחים, אשר מיד אחר נצחונם הוּכּתה שמה ושאיה מסביבם, אשר מיד אחרי נצחונם היתה "ישיבתם" לישיבת רפאים – היש אמונה בקרבם? ואם יש – ההיה את לבבם לדאוג, אם לא לעבודה דהתם הבלתי-אפשרית, (ועל אמת זו, למצער, כלום הודו בפה מלא?), הנה, נאמר, לעבודה דהכא, בארצות הגולה? אם "הציוניות ההיסטורית" נקנית רק אחרי הכנות מרובות וחינוך אומי וכו' וכו' – מה, אפוא (לא אומר: עשו; אומר – ) השתדלו לעשות לטובת עבודה זו? אם הציוניות הלאומית היא לעת-עתה רק הכרתם של הטובים, העדינים, המעולים וכו' – שמע מיניה, שאינה אלא מפלגה אחת, מפלגה קטנה – ואיה, איפוא, ספרותה של המפלגה הזאת? במה מפלגה זו מפיצה את דעותיה? אכן, כנראה, בלע הנצחון את כל כוחותיהם של המנצחים (כלימה תכסה פני!), עיפים ביותר היו מנצחונם, ולפיכך עסקו בשאלות האורגאניזאציה והאגיטאציה והפרופוגאנדה כבאמירת מחזור!

אל תמשוך בכתפיך, אחי, אין אני מתנפל על איש: אין רשות לי להתנפל על אלה שאינם עושים דבר.  ואולם – עד מתי לא נדע את חשבון-עולמנו ברור? מה תתן לנו ומה תוסיף לנו האונאה העצמית? נדע, לכל הפחות, מה חדלים אנו! שמא יראים אנו מן השמחים? פן ישמחו בני-הערלים שבנו? בחוצותיהם של הערלים שלנו, ברחובותיהם של ה"עברים" העיורים שלנו, גדול החג בימים האחרונים גם בלאו הכי...

כי רק שמחה ישראלית, שמחה של "אל תשמח, ישראל!", שמחה כשהתולעת מנקרת בלב, שמחו מנצחינו, אחי, השמחים משלנו, ואולם שמחה מלאה, שמחת-ערלים, שמחו השמחים, השמחים שלא משלנו, והם מתוכנו יצאו.  אכן עשירה היא אומתנו, אחי, עשירה במנצחים ועשירה בשמים.

והשמחים ההם שמחים גם בלאו הכי, גם אם לא נגיד להם, לאידנו.  "נפלה, נפלה הציוניות ולא תוסיף קום.  אנחנו בישרנו את מפלתה עוד מן השנה הראשונה.  אנחנו ניבאנו כזאת לפני ארבע שנים, לפני שנתים.  האח, חורבן בא במחנה ה"קליין-בורזשואַזיע", הפנטאזוֹרים, האוּטופיסטים, האוּטופיסטים, אשר אמרו לגזול מאתנו את המאססע, ח"ו!.."

והשמחים ההם עוברים בסך, ורננה בפיהם ובטחה על פניהם.  אפסו כוחות-החושך.  אור במושבותינו.  נינוה נהפכת!

ועלובים רבים מסביבם המחכים למוצא-שפתיהם – והם, השמחים, מבטלים ושופכים קיתון של קלון על כל אשר לא אִתם ומבטיחים הרים וגבעות לאשר אִתם.

ומכסים אותם ההרים והגבעות – והגמדים הללו שמחים, מכה אותם השוט והם בורחים ואומרים: ידנו על העליונה.  ושום דבר אינם מבינים.

שום דבר אינם מבינים ושום דבר אין ביכלתם.  רק גאוָתם גדולה ובטחונם עיור.  ואת דרכיהם הם לא ידעו להיטיב.  וגם שמחתם מוכת-סנוורים היא.  בעלי-מפלגה הם.  דומן הם – דומן מעוּנה ושמח, דומן כתות ושמח, דומן נרמס ושמח, דומן מעלה אבק ופרוקלאמאציות.. ההם יגאלו?

הם עצמם פרי חיינו הנוראים, פרי חיינו-מוות, פרי חייו של עם, אשר אין ארץ תחת רגליו.

אין ארץ... נוסח זה... ובכן, באמת, מדוע דוקא ה-ארץ?

––––––––––––

ובדקתי, אחי, בעצמי ומצאתי כי אפילו באותה התקופה, בתקופת היותי ציוני ורק ציוני, כשהציונות היתה בעיני אחת ורק אחת, וכל מי שאינו מודה בה יוכל להיות אדם טוב, בעל-אהבה, ואפילו לאומי, אך לא ציוני, הנה גם אז, כשהייתי עושה חשבון-נפש אמיתי, כלומר, כשהייתי משתחרר ביני לבין עצמי מהשפעת הסביבה וההרגל ואי-הרצון לשנות את הדעה שכבר החזקתי בה, לא הייתי מוצא בשום אופן כל טעם הגיוני, ברור ומספיק למדי, על השאלה הפשוטה: מכיון שהנחתי, שלקיום עמנו בתור עם דרושה ארץ – מדוע דוקא פלשתינה? כלום יש בלבי חיבת-ציון טבעית? כלום יש אפשרות לחיבת ציון טבעית שתהא בנמצא? הלא רק נימוקים שונים לי, ורובם נימוקים קלושים שיש עליהם פירכא, ועקשנות זו למה היא!

אמת, הארציות הסתמית, הארציות המתנפלת, הרי היא בעיני דבר שיש בו סכנה לכל רעיון.  הללו באים רק בהתנגדות תיאורית: מדוע דוקא? ועל זה יש להשיב: נוּ, יהא לאו דוקא, אבל ארצות הלא אינן נקנות בחנויות, ארצות לא ניתנו אפילו לחיפוש.  אנחנו, הציונים, עינינו נשואות אל ארץ-ישראל, ואם תמצאו לאמור – שם כבר התחלנו לעבוד; אפשר, אמנם שסוף-סוף לא יעלה הדבר בידינו, אבל מאיזה טעם נעזבנה כבר עתה, כשלא עשינו עוד כלום בכדי להשיגה, בשביל הנחה פרינציפיאלית גרידא שישוב של יהודים אפשרי גם במקום אחר?!

ולא זו אף זו.  אפילו לה"דוקא", לדוקא ארץ-ישראל היו נימוקים בלבי בעת ההיא, והא חדא: ישוב באיזה מקום בעלמא לא ישלול את הגלות בהחלט, כלומר לא יספק את כל שאיפותינו, את כל חזון לב האומה מאז; ואף על-פי שאת תקוותינו ומשיכתנו אל ציון, עד העת האחרונה,לא חשבתי מעולם לדברים מיסטיים העומדים למעלה מן הזמן ויוצאים מגדר הסיבות הפשוטות, אף על-פי שהמשיכה ה"רומנטית" הזאת היתה בעיני רק התגלמות פשוטה של השאיפה לחופש ולחיים נורמאליים – הנה איך שיהיה, חשבתי, ומשיכה זו תפסה תמיד מקום הגון בפסיכולוגיה הציבורית של לאומנו, והלכך, חוץ מזה, שׁישׁ לקו-הָדֵין ערך של גורם, חשׁוב הוא גם בזה, שאם לא ימלא, ישאר תמיד כעין פגם בנשמת חיינו, כעין חסרון, מעל ובגד.  הצוענוּת הגלותית שלנו תוכל להיבטל בהחלט רק בארץ-הצבי; סיפוק רגש אהבת ארץ-מולדת – רק במקום אשר אליו ננהה לבו של הלוי...

וכשהייתי מתקרב יותר לשיטתה של מפלגתנו, הייתי מתחיל לחזור אפילו על התיאוריה של "רצון-העם ואינדבידואליות פלשתינאית".  בצר לי מאד הייתי שׂם גם אל הפראקטיקה פני: הטריטוריה בארץ-ישראל טובה במעלותיה מבכל הארצות, המצב באסיה, אזרחי הארץ בהווה הנודדים, הערביאים... ושאר ההסברים כפי שקראתי מתוך המאמרים השונים.

אלא שכאן הייתי עומד ותוהה: נניח, שהצעקה "תיכף ומיד!" אין לה יסוד, ברם הא תינח בנוגע להתגשמות משאת נפשנו, אבל בנוגע לאפשרות ההתחלה-בדבר, הרי ברי, הרי לית מאן דפליג, שהתנאי העיקרי הוא, שיהא אפשר להתחיל תיכף לעשות איזה מעשה, דאם לא כן, שוב אין זו תנועה אלא ציפיה לימות-המשיח.  והדרא קושיא לדוכתא: אמת, נניח שהטריטוריה שבארץ-ישראל, מקום מגורינו לפנים, הידועה לכולנו, הקרובה ללבותינו, טובה היא מבכל מקום.  אך מה לנו מזה, אם אין לנו דרך אליה? ואם אין דרך, הרי היא כאילו אינה, והצורך בארץ שתהא דרך אליה – עומד בעינו!

אבל העקשנות עשתה את שלה.  נעמוד ונראה.  הן הקונגרס הולך.  והן גם המעשים ברוסיה יוצאים תכופים ומבוהלים.  אפשר לחכות בכל יום לאשר לא פיללנו.  המצב הכללי ברוסיה... תקופה רבת הפעלים והרת מעשים כבירים אשר אין חקר למו... אמת, עתידותיו של עמנו כולו שם – מי יודע... אך, בכל אופן, עלינו להילחם שם מלחמת אזרחיותנו, עלינו ללכת יד ביד עם האלמנטים... עלינו ללכת בראש האלמנטים... כי המאורעות באים...

––––––––––

והמאורעות באו, אחי, הנה הם!

ולא כחתף באו, אחי.  לא.  התפתחות, התפתחות מודרגת, התפתחות על-פי חוקי מלומדי עולם, על-פי חוקי הפרוגרס, יש להם למאורעות הללו, למאורעות הללו, אחי!

התפתחות גמורה, שלמה: שנות-השמונים – הפרחת נוצות והפצעת מוחות למאות; ראשית המאה – עינוי בתולות והריגת נפשות לאלפים; ועכשיו שִׁבתנו בתוך דם אחי, בדם!

הכל הולך וכלה, אחי.  מסעות-הצלב.  ערים נשֵׁמות.  יהודים נשמדים.  כל אשר לא פני קאצאפּ לו – ידָקר; כל אשׁר האימה היהודית בפניו, כל אשר השפלות היהודית בשפתיו, כל אשר החולשה היהודית בגופו – יפול בקרדום, באגרוף.

כי גם קרדומים, גם אגרופים יש לו להמון הרוסי הכשר, הנחמד, הטוב, אשר רק ממשלתו הזדונה אשמה באכזריותו הרגעית...

רק הממשלה שלפני מתן הקונסטיטוציה, שה"סטארוֹאוֹבּריאַדצים" קשורים ואחוזים בה, עושה אותם למוציאי בני-מעים.  רק היא, היא, הרשעה, גורמת לרוצחים להיות רוצחים, כי לולא היא, לולא היא...

הוי, לא יאָלמו הפטפטנים! לא יאָלמו מטומטמי-הרגש, אשר באמור האחד דבר ובא רעהו וחזר עליו מבלי כל מחשבה, יען אשר אין כאב בלבו, יען אשר אין כאב בו משלו...

לא יאָלמו המאשימים-המזכּים! לא העם הרוסי אשם בכל אלה המוראים, כי אם הפקידים והשוטרים ואנשי-הצבא; והיחפים והאיכּרים והפועלים הרוסים, העם הרוסי בעצמו, כולו, זכאי הוא, וגם ריבולוציונרים ישנם בתוכו, והם לא השתתפו בהריגת יהודים, וגם המכים אינם אשמים, כי גם הם לא הכו אלא מסיבת –

מסיבת – סיבות הם מבקשים, סיבות על מה יהודים נהרגים... יהודים – ובאותה המדינה... ארורה היא! ארורה החיה הרעה – ממשלתה, וארור הפרא השוטה והצמא לביזה ולדם – המונה!

כי כעם כמושליו, אכזר וגס בכל דברי ימי חייו, נבער ודורס-חללים בכל עברו ועבד-עבדים מאז ומעולם.  עבדות נוקשה, בערוּת נוקשה, הכנעה נוקשה, ואלה קטני הקומה, אלה הערומים-בדעת, אלה העַזים, אלה הזוחלים, אלה השׂנואים, אלה הנבזים באים למרוד, לקוסס את הבשר החי היבש, הנגלד, להחם את הרציחה, לקרוע את הקרום – העל זאת לא ישָׁחטו?

וגם בלי זאת ישָׁחטו.  אם חיים ישׁנים ואם חיים חדשׁים – הם ישָׁחטו! מדוע לא ישָׁחטו, אם אין דורשׁ לדמם, אם לעולם אין דורשׁ לדמם, לדם קטני-הקומה הגולים והזרים הללו?

סיבות הם מבקשים, בעלי-הפטפוט, סיבות להרג של אלה, אשר מאין מקום להם בעולם נשארו על פסגת הר-פרצים, ורבים מהם, באין ברירה, נתיישבו בדעתם לאַלף דעה את הוולקן, ורבים, רבים – לעורר את חמרי-השרפה שבתוכו... אוי להם!

אוי להם, לקטני-הקומה, בין כך ובין כך... ואוי-אוי להם שבעתים על בניהם ואחיהם, הקטנים בקומתם מהם, רואי החללים, אשר ההרגשה האנושית הטבעית זרה להם ואשר על שחיטת עצמם ושחיטת אבותיהם ישיחו כעל "ערשיינונג אין בעצוג צו דער יודישער בעפעלקערונג, וואָס פון שטאַנדפּונקט" –

אוי-אוי לו לעם, אשר רוב מניינו ורוב בניינו, בשביל שלא היה לו מה לאבד, השליך אך נפשו מנגד, ונפשו היתה למרמס.  ואי-אוי לו שבעתיים על אשר הנשארים, החיים עדנה, נעשים לשופטים מן הצד, למדברים על חזיון הרמיסה מנקודת המבט של פרוגרמה פלונית, שממנה יוצא, שצריך למחות נגד הממשלה הישנה ונגד הקונטר-ריבולוציה שלה –

מה לנו מחאה, עדר-פטפטנים, אם מחאה זו מעוררת רק מעשים מעוררי-מחאה עוד יותר? מה לנו הממשלה הישנה או החדשה, דומן-חוצות, אם ממלכה זו משתמשת רק במה שנקל לה להשתמש, אם היא מסיתה רק במי שנקל להסית, אם היא מפייסת את פראי-יערותיה, במה שאפשר לפייסם? מה לנו ריבולוציה וקונטר-ריבולוציה, מה לנו נחש חדש, מה לנו נחש ישן, מה לנו נמר צהוב או חברבר? מה תועילו ומה תושיעו הבל, אם הרבה מסמרי-ברזל בידי הרוסים הטורפים לתקוע בכרסי קרבנותיהם – – –

לא! אין לחלש, לזר, לשכן, כל אפשרות להתגורר עם המונים אשר רק אל רצח עיניהם נשואות, אשר רק בהמצאת מיתות משונות לילדים קטנים גדול כוחם, אשר רק ארסם לא על עמדו יעמוד, אשר רק חמת-הפתנים שבקרבם תלך ותגדל מעת לעת – – –

אתם אומרים: אין זרוּת, אין שכנוּת, יש זכויות, זכויות אזרחיות, זכויות אנושיות – אכן, כנראה, עוד נשארו לשונות בפיותיכם, לשונות המוכשרות לאמירה, לשונות אשר לא הוצאו עדיין במלקחיים...

אתם אומרים: העם הרוסי, הוא מתעורר...נעוררוֹ... בו ישעֵנו.... אכן, אנחנו הפיקחים, האומללים, חולי-העצבים, הטובעים – אי-אפשר לנו,לבלי לעורר, לבלי לאחוז בקש; ואולם, מי יודע, אם ישאירו מאתנו הנעוֹרים אחד בעיר ושנים במשפחה.  ואם ישאירו – האם ישכחו הנשארים את כל מה שהיה? האם יוכלו לחיות כאילו לא קרב דבר? האם לא ישָׁאר כל רושׁם בלבם מעינויי-אחיותיהם, ריטושׁי עולליהם והמתת-אמותיהם? האם לא תעלה על לבם ההתעללות אשר התעללו המשוחררים בגופות ילדותיהם המומתות? האם לא יזכרו כלל את שעת ההמתנה להלמות הברזל, את אותו השאון השואן פוגרום... מוחי הולך ונפגם, אחי.

כי אם רואה אני את כל אשר קרנו כיום הזה רק כחוליה אחת (עבה בלי שיעור מחברותיה) בשלשלת הגדולה, הממושכה, האין סופית; אם רואה אני ברור את השאול הרחבה הפתוחה אשר אין מפלט ממנה; אם יודע אנכי שגם אלה שיש להם ארץ ויש להם הכל – אין להם כלום... אבל דמם, דמם הלא יש להם, דם-נפשם אינו נשפך בחוצות, מומי-מוות אינם מוטלים בהם לכל ימי חייהם – מוחי נפגם והולך, אחי.

אלא שבכל-זאת, אילו הייתי רואה אפשרות בעיר-מקלט – דעתי פגומה, אחי.

דעתי פגומה וידי רפו, רפו לגמרי.  תאמר: ידים אינן רפות בעת כזאת? כן.  אבל מה יעשו הידים הבלתי-רפות, אני שואל אותך, אי הדרך ילכו הבלתי-רפים, אי?

אני איני רואה שום מקום, איני רואה דרך לשום מקום ולא רוצים בזה, איני רואה מבקשי ישע ומפלט.

רואה אני רק קנטרנים ופחותים..  ואני? "הציוניות שלנו אינה רק בשביל יהודי רוסיה אלא בשביל כל חלקי העם העברי בכל הארצות".

הבושת והחרפה! דאגה ליהודי-אמריקה, בשעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה? בשׁעה שׁכפלַים כיוצאי מצרים נתונים ביד חיתו-טרף ומוכנים לטבח – דברים על "תנאים רצויים להתפתחות-היהדות"?!

איזו יהדות?! לפעמים, אמנם, נדמה לי, שבכל הקונצפּציה של חיינו, חיי העברים שבכל המקומות ובכל הזמנים, מתלונן איזה סוד מוזר, חי, כולל, מסובך, קשה, שכינתי, הסובל ומעונה, הבוער ואינו אוכּל – צפורת כלואה, מרוטה המסתירה את פניה בכנפיה ומבקשת רחמים... קדקוד-ראשי מתהפך, אחי.

ובכלל מה לי וליהדות? מה לי ולטרגדיות? מה לי ליופי ולעוז ולחזון-נביאים? מה לי ולדברים שאפשר לכפור בהם, שאפשר להטיל ספק בהם, שאפשר לשקול ולטרות בהם?

יסורי-מוות.  אחי בני עמי נהיים להרג ולמשיסה.  הגילוי האחד של הטרגדיה עולה באימתו על כולה.  וכל דבר שאינו בא לרפא את השבר הזה לא לנו הוא.

מה לנו ארץ-אבות, מה לנו ארץ-צבי שאין דרך לה? מה לנו העבר שלנו, אם עבר איננו, אם לנו אין עבר ואין עתיד, אלא הוֹוָה על הוֹוָה – ימי הביניים?! מערה, למערה אנו צריכים, למערה בשביל הנמלט.... הבו לנו מערה וניחבא בה – – –

יוצא אני החוצה.  ותמה אני, כיצד הני אנשי יכולים לדבר ולשפוט על כל זה ולמצוא צדדים שונים בכל זה.  מה לנופלים, לנרצחים, לשדודים,למעונים – ולכל תנחומיכם-רשע?

אודיסה הגדולה... קיוב אחותה... ערינו הקטנות... עיירותינו הנכחדות... כל עמנו! בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפנו, כולנו, כולנו על המוקד – ואתם... תמה אני, תמה אני.

ותמה גם אתה, היושב שם, כיצד הלה בעצמו יושב וכותב אגרות כאלה ובלה"ק –

ומגלה אני לך, אחי, כי אילו היה בלבי אף צל, אף אחת מששים של תקוָה, אילו לא היה חרות באש על לוח-לבי: "בגויים יכלו ושׁם יתַּמו" – כי אז באמת לא הייתי מבלה לריק שום דבר, שום כל-שהוא ממה שיש לי.  כי גם את שמלתי לעורי הייתי מקדישׁ לבנִיה; וערום ויחף הייתי מסובב בחוצות וצועק: "יתר הפליטה, אל תתנו דמי לכם! המדברה!"

ואולם, אחי, יודע אני, כי נעולים לפנינו גם שערי מדבר, כי מות נמות שם ברעב-המדבר וכי שומע אין לקול קורא למדבר; כי חבוּש, חבוּש העם; כי חרוב, חרוב העם;   כי רקוב רקוב העם,  כי אם יש בו מתי מספר אשר אזנים להם לשמוע, כבר אין מקום פנוי להם וכי עולם ינהג כמנהגו, ינהג כמנהגו –

ואני כותב לך, איפוא, את מגילתי זו.  כי לא אדע, לא אדע, לעשות אחרת

 

[י"א במר-חשון התרס"ו, הוצ. ברנר, לונדון; החתימה: י.ח.ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה